סימן שכח - דין חולה בשבת

ב א שופך. ואם החולה אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ואם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אמר אין צריך שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שיזיקהו שומעין לרופא. כנה''ג: ג ב אומר. ואע''ג דהישראל מסייע קי''ל דמסייע אין בו ממש. והט''ז חולק ופסק לאיסור וכתב דהא דמסייע אין בו ממש היינו היכא דעכו''ם התחיל במלאכה כבר ואח''כ מסייע ישראל אבל כאן שהישראל הוא המתחיל כי סתם אדם פיו סגור תמיד ועכשיו פותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו''ם מסייע כזה יש בו ממש וכ''פ בשם רש''ל לאיסור וכ''כ השכנה''ג. וכתב עוד הט''ז מטעם זה כתבנו בי''ד סי' קצ''ח דאשה שאירע טבילתה ביו''ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בעי''ט שלא תאמר לעכו''ם שתטול צפרניה בי''ט מטעם שהיא פושטת ידיה במתכוין לזה ע''ש ועיין מ''ש בשם נקודות הכסף והמ''א בסי' ש''מ כתב צ''ע אם להתיר בניקור ולכן מותר לומר לעכו''ם לחתכם ע''ש: ז ג סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ונראה שהוא מה שאומרים בל''א שנידרי''ן. ועכ''פ אין זה הקדחת המצוי ל''ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות ט''ז. וכתב באו''ה דמותר להקיז דם בשבת לקדחת ע''י עכו''ם ושאר כל החלאים הפנימים אפי' ע''י ישראל מותר וע''פ רופא מומחה. מי שחלה בחולי הקדחת ועשה לו רפואות קמיעא א' של עשבים לתלות עליו ימים במספר ובתשלום זמן מספר הימים ציוו לזרוק תוך הנהר מאחוריו והיה קמיע מומחה ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקה כיון דהנהר הוא כרמלית. שבות יעקב ח''ב סי' נו''ן ע''ש: י ד שאין צריך. ועכ''פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ''ש סי' תרי''ח ועכ''פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל. מ''א ע''ש: יב ה וכן נוהגים. וט''ז חולק ע''ז וכתב דיש חשש שמא אתה מכשיל לעתיד באם שיראו עכשיו שאין עושין רק ע''י עכו''ם יסברו שיש איסור ע''י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו''ם מצוי וע''י זה יסתכן החולה במה שימתינו על העכו''ם והאריך הט''ז בראיות ומסיים עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו''ם כל עיקר אע''פ שהעכו''ם לפנינו ואף שכתב רמ''א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא זה עכ''ל ע''ש: יג ו מתקן. נפל תינוק לבור עוקר חוליא אע''פ שהוא מתקן מדרגה. רמב''ם עי' מגן אברהם: יד ז שוחטים. כי בנבלה יעשה עבירה בכל כזית וכזית הר''ן עיין שם. ויש להקשות על הר''ן דאמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מ''ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ''ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני וכו' ע''ש ולפי דעת הר''ן קשה למאי דאמרינן דמאכילין אותו טבל הא כל זית וזית חייב וא''כ מוטב שיפריש ממנו תרומה ויאכילנו חולין בפני עצמו ותרומה בפני עצמה דממעט באיסור עדיף טפי וגם למ''ד דמאכילין אותו תרומה אמאי הוצרך לתת טעם דטבל חמור ותרומה חזיא לכהן תיפוק ליה דאפי' נימא דטבל ותרומה שווים מ''מ מוטב שיאכילנו תרומה משום דקא ממעט באיסור ממה שיאכילנו טבל דמפיש באיסור דעל כל זית וזית חייב וק''ל. ועתה חדשים מקרוב באו ספר פרשת דרכים וראיתי שם שהקשה כן ע''ש פלפול חריף ודרוש נחמד ע''ז. ועיין מה שתירץ ע''ז היד אהרן וכתב הגמ''ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו''ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע''כ. וכתב בד''מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאוד ע''כ וגם בתשובתו מתיר רמ''א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו''ד סי' קכ''ה ס''י דאפשר בלא ניסוך ועיין סי' שי''ח ס''ג מ''א. וט''ז כתב דטוב שישראל יחמם כי אם יתנסך אז על כל טפה וטפה ששותה עושה איסור כמו הטעם בנבילה וכ''פ הב''ח ע''ש: יז ח אומרים לעכו''ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו. רד''ך מ''א: ט עושין בשינוי. והיא הסברא הג' שנראים דבריו ועיין סעיף זה בב''י ובאחרונים וביד אהרן: י תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א''א בע''א. או''ה: יא לחולה לסייעו. היינו שבלא''ה נמי מתעבדא אלא שמסייע קצת כגון עכו''ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ומשמע שם דאפי' במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש מ''א. וכתב הט''ז כבר כתבנו דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו''ם עוסק בה ולא שיקדים לפניו כלל עיין מ''א ס''ק ב'. וכתב עוד דמלשון זה משמע דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק ונראה דלאו דוקא קאמר לחולה אלא ה''ה באחר ע''ש: יט יב מותר. ואם נשאר למו''ש אסור לבריא ואפי' לדידיה אם הבריא ט''ז ועיין סי' שי''ח ס''ק ה' מש''ש: כ יג ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור והוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין. ואם רוחץ פיו במים ואח''כ מעבירם על עיניו שרי וכתב רש''ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין וכן כתב הב''ח: כא יד קילורין. ודוקא ברכה אבל בעבה אסור וכמ''ש סימן רנ''ב סעיף ה': כב טו דליכא. צ''ל דליכא צערא אלא תענוג. ב''ח: טז מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיטה גמרא. אבל שמן לחוד לא גזרינן כמ''ש סימן שי''ט ועיין סי' ש''א סעיף מ''ו. מ''א: כד יז מעלי גפנים. וה''ה כל עלים שהם מרפאים וכ''ש שאסור ליתן צו''ק זאל''ב על המכה שאין בה נקב. מ''א ע''ש ס''ק ל''ג: כה יח ע''ג כלי. אבל הסירה במזיד אסור להחזירה. ש''ל: יט וע''י עכו''ם. היינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב''י בשם הר''ן דאסור אפי' עכו''ם. אחרונים ועיין סי''ז: כ לומר וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא הוא דחייב משום ממחק ואסור כמ''ש סימן ש''ז ס''ה. מ''א: כח כא להוציא. ואסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מפקיד פקיד. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה. מ''א ע''ש: כט כב ידו. ועל גב ידיו ורגלו מותר כמ''ש ס''ו: לא כג ומצערות. ואם אין מצערות אותו אסור אעפ''י שהם כלפי מעלה: לב כד לא יגמע. וכ''ש שאסור לומר לעכו''ם לעשות לו דבר ר''ן. ופשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלה שאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס''ג. ט''ז: כה לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכח מילתא דלרפואה עביד ואפי' ע''י אניגרון אסור. ב''י בשם הרמב''ם: כו אבל בולע. ואם אין דרך הבריאים לבלעו אסור. מ''א: לג כז לינק. שזה דוקא רפואתו: כח לינק. עיין מ''א: לה כט דלית בו. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי עיין סי''ז. מ''א: לז ל בריאים. יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ''י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ''א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו''ן בשבת אעפ''י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק''ט ח''א סי' ק''א. ועיין ס''ק ל''ב מש''ש בשם הט''ז: לא למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ''ש סי''ז מ''א. וט''ז וב''ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע''ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש''ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ''כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ''י שהוא בריא פוסקים ועיין מ''א: מא לב לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים ג''כ אעפ''י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים ט''ז. ועיין ס''ק למ''ד מש''ש: מב לג שדורס. עיין ט''ז מש''ש בזה: לד לדחוק. שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים: מד לה ובמי טבריא. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ''ל רמב''ם בפכ''א. וא''כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועיין מ''ש סל''ז וסמ''ב. ונ''ל דבמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ''א: מז לו מחזירין. צ''ע דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור וכמ''ש סעיף ל' לכן אין להקל. מ''א וכ''כ הכנה''ג: מח לז שהדם יצבע. ואף ע''ג דמקלקל פטור מ''מ אסור. רקנ''ט ונ''ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ''א ועיין ססי' ש''ך: לח דם. ומכאן משמע למי שיש לו פונטנעל''י שאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד כנה''ג בשם הזכרונות. והמ''א בס''ק ל''ג התיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא. עוד כתב אם נסתם קצת הנקב צ''ע אם מותר ליתן לתוכו קטניות שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ''ש סימן שי''ד ס''ג וה''ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ''ע כנה''ג ורטייה מותר ליתן על הפונטנעל''י כמ''ש סכ''ז ומלשון הש''ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב''ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא ועיין מ''א ס''ק ל''ג. להעמיד לחולה בשבת עלוקה שקורין נוגל''ן משמע במ''א ס''ק נ''ג דאסור (והמוציא) [והמוצץ] דם בפיו אסור דהוי חבורה רש''י. וא''כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ''א: לט קורי. ויש מפקפקים לאסור משום שמרפא. ב''י: מט מ בנחת. וכ''ש דאסור לעשות קריסטיאו''ר אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע''י שינוי אם לא בחולה כמ''ש סי''ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר ע''י עכו''ם יעשה ע''י עכו''ם מ''א. ועיין הלק''ט ח''ב סי' ל''ח אם מחללין שבת על חרש ושוטה: