כ.

עִקַּר שֹׁרֶשׁ הַשִּׂמְחָה שֶׁל כָּל הַשְּׂמָחוֹת הוּא שִׂמְחַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁ"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ", וְעַל זֶה הַזְּמַן נֶאֱמַר: "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם". וְאָז יִזְכֶּה כָּל מִי שֶׁבְּשֵׁם "יִשְׂרָאֵל" מְכֻנֶּה לִבְחִינַת "שׂבַע שְׂמָחוֹת", שֶׁתִּגְדַּל הַשִּׂמְחָה כָּל־כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ לְהַשְׂבִּיעַ דַּי וְהוֹתֵר אֶת כָּל אֶחָד אֲפִלּוּ הַקָּטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים, בְּחִינַת "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ". וְזֶה עִקַּר שִׂמְחַת חֲתֻנָּה, כִּי עִקַּר הַחֲתֻנָּה הִיא בִּשְׁבִיל זִכָּרוֹן בָּעוֹלָם הַבָּא. (שם הלכות ברכת־הראיה, הלכה ה, אות כ)