כד.

עִקַּר כָּל הַחִצִּים, שֶׁהֵם כָּל הַפְּגָמִים שֶׁנִּזְרְקוּ לִבְחִינַת "בַּת־מֶלֶךְ פְּנִימָה", הַיְנוּ לְהַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, שֶׁהוּא כְּלַל כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל, הוּא בְּחִינַת עַצְבוּת. וְעַל־כֵּן תֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לָשׁוּב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי עֲבֵרָה גְדוֹלָה בְּיָדוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם; וְצָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל עֵת בְּמַה "שֶּׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי" וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. (שם הלכות ראש־השנה, הל' ו)