כט.

עִקַּר הָאָדָם נִבְרָא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּזְכֶּה עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים לִכְלֹל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה. וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֻּכְלַל אַחַר הַבְּרִיאָה בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה, הַיְנוּ, שֶׁיַּחֲזֹר הָעוֹלָם לְשָׁרְשׁוֹ, כִּי אִם עַל יְדֵי שִׂמְחָה הָאֲמִתִּית מֵהַמִּצְוָה בְּעַצְּמָה שֶׁהִיא אַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּהָעוֹלָם אֵיזֶה אֲחִיזַת הָעַצְבוּת אֵינוֹ יָכוֹל לִכְלֹל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל, "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק", כִּי שָׁם אֵין שׁוּם עַצְבוּת כְּלָל, רַק "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ". וּכְלָלִיּוּת הַבְּרִיאָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ וֶאֱלָקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא בְּחִינַת שֵׁם הַשֵּׁם, וּכְשֶׁהָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ נִכְלָל בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, זֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר עַל לֶעָתִיד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", הַיְנוּ, שֶׁהַשֵּׁם נִכְלָל בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַחַר הַבְּרִיאָה נִכְלָל בְּקֹדֶם הַבְּרִיאָה עַל־יְדֵי הַשִּׂמְחָה הַנַּ"ל. (הל' העושה שליח לגבות חוב, הלכה ב', אות טו)