שיחות ממוהרנ״ת ז״ל

אָמַר פַּעַם אַחַת לִבְנוֹ ר' יִצְחָק זַ"ל מִטָּאלְטְשִׁין אוֹדוֹת אֲסִיפָתֵנוּ בִּימֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאוּמַן, בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַדָּבָר עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל צֶדֶק, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן מִי יוֹדֵעַ חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁיַּעֲבֹר בָּזֶה מִגֹּדֶל וְעֹצֶם הַקִּטְרוּגִים הַמִּתְעוֹרְרִים וּמִתְגַּבְּרִים עַל זֶה בְּכָל עֵת, אוּלַי חַס וְשָׁלוֹם יִמְנְעוּ וְלֹא יַנִּיחוּ חַס וְשָׁלוֹם בְּשׁוּם אֹפֶן לָבֹא לְשָׁם:

זָאג אִיךְ דִּיר, זָאלְסְט תָּמִיד זַיין רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִין אוּמַן, עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה זָאלְסטוּ דִיךְ שְׁטֶעלִין אֲפִילוּ אִין מַארְק^[833] בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁרוֹאִין מִשָּׁם בֵּית צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, וְתֹאמַר שָׁם הָעֲשָׂרָה קָאפִּיטְל תְּהִלִּים, וְאַחַר כָּךְ תִּתְפַּלֵּל שָׁם בְּאוּמַן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִילוּ בְּאֵיזֶה עֲזָרָה [פָּאלִישׁ] שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְכֵן תִּנְהֹג כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

וְעוֹד אָמַר פַּעַם אַחַת אוֹדוֹת הַנְּסִיעָה לְאוּמַן עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאִם הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְשָׁם מְחֻפָּה בְּסַכִּינִים וַחֲרָבוֹת, הָיִיתִי רוֹחֵשׁ עַל יָדַי וְרַגְלַי כְּדֵי לָבֹא לְשָׁם עַל רֹאשׁ הַשָּׁנָה (וְכַנִּזְכָּר בְּסֵפֶר כּוֹכְבֵי אוֹר):

פַּעַם אַחַת בִּימֵי הַסְּפִירָה, הָיָה מוֹרֵנוּ מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל עַל צִיּוּן רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְאָמַר אָז עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ הַתְּפִלָּה הַמַּתְחֶלֶת 'אַתָּה יָצַרְתָּ' בְּלִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת חֵלֶק שֵׁנִי סִימָן ל"ו:

וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָלַךְ מֵהַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ אָמַר (בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ), הֵם [הַמִּתְנַגְּדִים] שׁוֹאֲלִים אִם נִמְצָאִים בַּתְּפִלּוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ?! הֵם גְּבוֹהִים מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ! הֵם נִמְשָׁכִין מִשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים. (וְעַיֵּן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ הֲלָכָה ו', שָׁם מוּבָן זֶה כִּי הַדֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת מִתּוֹרוֹת תְּפִלּוֹת, נִמְשָׁכִין מִשַּׁעַר הַחֲמִשִּׁים):

אָמַר, מַה שֶּׁעָזַר לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ לְעֵת זִקְנָתוֹ, הוּא מֵחֲמַת שֶׁלָּקַח עַצְמוֹ מְאֹד לְהִתְבּוֹדְדוּת וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ:

וְאָמַר, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בִּלְתִּי שֶׁיְּפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ מִקֹּדֶם לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ:

אָמַר, הַבַּעַל דָּבָר מֵנִיחַ עַצְמוֹ עַל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ אֵיזֶה דְּבַר שִׁגָּעוֹן:

אֲנָשִׁים שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, חִבְּרוּ יַחַד שְׁנֵי הַזְהָרוֹתָיו שֶׁל אַדְמוֹ"ר זַ"ל, אֲשֶׁר הִזְהִיר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ יוֹם אֶחָד בְּלִי לִמּוּד 'שֻׁלְחָן עָרוּךְ', וְגַם הִזְהִיר מְאֹד לְהָנִיחַ תְּפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם^[834], וְאָמַר, שֶׁלְּדַעְתּוֹ תֵּכֶף כְּשֶׁמַּתְחִילִים לְהָנִיחַ תְּפִלִּין יַתְחִילוּ לְהָנִיחַ שְׁנֵי הַזּוּגוֹת, וְזֶה יָדוּעַ שֶׁמִּצְוָה לִלְמֹד בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם, עַל כֵּן נָהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לִלְמֹד בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ בִּתְפִלִּין דְּרַבֵּנוּ תָּם:

ר' חַיְיקִיל הִפְצִיר מְאֹד אֶת רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אָדָם מֵת. פַּעַם אַחַת עָמַד רַבֵּנוּ זַ"ל בַּחוּץ וְגַם ר' חַיְיקִיל עָמַד אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: חַיְיקִיל רְאֵה נָא בְּעֵינֶיךָ, וְהֶרְאָה לוֹ בְּיָדוֹ, וְרָאָה ר' חַיְיקִיל אָדָם מֵת עוֹמֵד לִפְנֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, וְנָפַל עָלָיו פַּחַד וְאֵימָה גְּדוֹלָה, וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: הֲלֹא אַתָּה חָכָם, וְאַתָּה מַטְעֶה אֶת עַצְמְךָ כָּל כָּךְ וְנִדְמֶה לְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה רוֹאֶה אֵיזֶה דָּבָר וְכוּ':

וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: חַיְיקִיל רְאֵה נָא בְּעֵינֶיךָ, וְשׁוּב רָאָה אֶת הַמֵּת הַנַּ"ל שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ בַּחַיִּים, וְאַחַר כָּךְ שׁוּב אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל, הֲלֹא אַתָּה חָכָם וְכוּ', וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים:

וְאַחַר כָּךְ אָמַר ר' חַיְיקִיל לְרַבֵּנוּ זַ"ל, אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הַמֵּת וְלֹא אֶפְחֹד עוֹד, וְצִוָּה רַבֵּנוּ זַ"ל עָלָיו לִתְחֹב אֶת יָדוֹ בַּחֲגוֹרָתוֹ, וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַמֵּת עוֹמֵד לְפָנָיו, וְר' חַיְיקִיל רָאָה הֵיטֵב:

וְאַחַר כָּךְ הָלַךְ תֵּכֶף אַדְמוֹ"ר זַ"ל לְחַדְרוֹ, וְסָגַר אֶת עַצְמוֹ בְּחַדְרוֹ וְעָסַק בְּתִקּוּן אוֹתוֹ הַמֵּת. וְהַמַּעֲשֶׂה הַזֹּאת סִפֵּר ר' חַיְיקִיל לִפְנֵי כַּמָּה אֲנָשִׁים:

אַדְמוֹ"ר זַ"ל הִזְהִיר לְכָל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ בִּזְכוּתוֹ, שֶׁיַּזְכִּירוֹ עַל שֵׁם אִמּוֹ 'ר' נַחְמָן בֶּן פֵיגָא', וְלֹא כִּשְׁאָר נִפְטָרִים אֲשֶׁר יַזְכִּירוּ אוֹתָם עַל שֵׁם אֲבִיהֶם:

[שַׁיָּךְ לְהַסִּיפּוּר הַמּוּבָא בְּשִׂיחוֹת הָרַ"ן^[835] בְּעִנְיַן הִתְגַּלּוּת הַתִּקּוּן שֶׁל הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים לְתִקּוּן הַבְּרִית] וְיֹאמְרֵם כַּסֵּדֶר שֶׁהֵם כְּתוּבִים בַּתְּהִלִּים. עוֹד דִּבֵּר עִמָּהֶם מִ'שִּׁרְיוֹן' וְכוּ' וְכוּ', וְאָמַר שֶׁהַסִּפּוּר הַזֶּה שֶׁל הַשִּׁרְיוֹן יִהְיֶה בְּסוֹד וְלֹא יְגַלּוּ כִּי אִם לִיחִידֵי סְגוּלָה, אֲבָל תִּקּוּן הַנַּ"ל שֶׁל הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים יֹאמְרוּ וִיגַלּוּ בִּפְנֵי הַכֹּל:

וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דָּבָר קַל לֹאמַר עֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים, אַף עַל פִּי כֵן גַּם זֶה יִהְיֶה כָּבֵד מְאֹד לְקַיֵּם:

וְכֵן נִתְקַיֵּם עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵנוּ הָרַבִּים, שֶׁמֵּחֲמַת רִבּוּי הַמַּחֲלֹקֶת רוֹב הֶהָמוֹן רְחוֹקִים לְקַיֵּם זֹאת, וְהוּא זַ"ל הוֹדִיעַ כָּל זֹאת מִקֹּדֶם. וַאֲנַחְנוּ עָשִׂינוּ מַה שֶּׁמֻּטָּל עָלֵינוּ לְהוֹדִיעַ הַתִּקּוּן לְכָל הֶחָפֵץ לְהִתְתַּקֵן, וְכָל אֶחָד הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, "הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׁמַע וְהֶחָדֵל יֶחְדַּל^[836], וַאֲנַחְנוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ הִצַּלְנוּ" וְכוּ'^[837]:

[וְאֵלּוּ הֵם הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים שֶׁגִּלָּה רַבֵּנוּ זַ"ל תִּקּוּן לְמִקְרֵה לַיְלָה, חַס וְשָׁלוֹם: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז, ק"נ. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְאוֹמְרָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אֵין צָרִיךְ לִפְחֹד עוֹד כְּלָל מֵהַפְּגָם הַנּוֹרָא שֶׁל הַמִּקְרֶה חַס וְשָׁלוֹם, וְכִי בְּוַדַּאי נִתְתַקֵן עַל יְדֵי זֶה, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן חֵלֶק רִאשׁוֹן סִימָן ר"ה]:

פַּעַם אַחַת אָמַר מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: מִיּוֹם שֶׁנִתְקָרַבְתִּי לְאַדְמוֹ"ר זַ"ל, לֹא מִבַּעֲיָא דִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר רַק הַמֻּשְׁרָשׁ בִּדְבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים [הֵן הַכְּתוּבִים הֵן הַבִּלְתִּי כְּתוּבִים, כִּי אַדְמוֹ"ר זַ"ל הִרְבָּה לְדַבֵּר וְלָשׂוּחַ עִמּוֹ כַּמָּה דִּבּוּרִים וְשִׁיחוֹת שֶׁלֹּא הֵבִיא אוֹתָם עַל הַכְּתָב], נָאר אֲפִלּוּ קֵיין וֶוערְטִיל^[838] בְּעִסְקֵי חוֹל, אֵינִי יָכוֹל לוֹמַר רַק הַמֻּשְׁרָשׁ בְּדִבְרֵי אַדְמוֹ"ר זַ"ל, 'כְּעֵט אֵצֶל סוֹפֵר'^[839]:

וְגַם עַכְשָׁו מִי שֶׁיַּעֲסֹק בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים הֲלֹא הֵמָּה: 'לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת' וּבַתְּפִלּוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת^[840], בְּוַדַּאי יִפָּתְחוּ עֵינָיו וּלְבָבוֹ וְיִזְכֶּה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, כִּי כָּל דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים נוֹבְעִים מֵהַנַּ'חַל נֹ'בֵעַ מְ'קוֹר חָ'כְמָה, וְעַל יָדוֹ הָיָה בִּיכֹלֶת אַדְמוֹ"ר זַ"ל לְהוֹרִיד בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו הַנּוֹרָאִים, לְעוֹרֵר וּלְחַזֵּק בָּהֶם גַּם אֲנָשִׁים מְגֻשָּׁמִים וּמֻנָּחִים אֲפִילוּ בְּעִמְקֵי הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם כָּל דִּבְרֵי מוֹהֲרַנַ"ת זַ"ל מֵרֵישׁ וְעַד סוֹף הַכֹּל מֵאַדְמוֹ"ר זַ"ל בְּעַצְמוֹ:

מָצָאתִי בִּכְתַב יָד בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: אָמַר הַמַּעְתִּיק, שָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְוָעַדוּ יָחַד רַבֵּנוּ זַ"ל עִם הַזָּקֵן הַיָּדוּעַ וְכוּ', כִּי הָעוֹלָם רָצוּ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם:

וְאָמַר לְרַבֵּנוּ זַ"ל: הֲיִתָּכֵן שֶׁאִישׁ זָקֵן כָּמוֹנִי שֶׁאֵין לוֹ שִׁנַּיִם יִרְצֶה בְּמַחֲלֹקֶת? וְלָקַח אֶצְבַּע שֶׁל רַבֵּנוּ זַ"ל וְהֵנִיחַ לְתוֹךְ פִּיו וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁאֵין לוֹ שִׁנַּיִם. רַק אֶשְׁאַל מִכֶּם כַּמָּה דְּבָרִים אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, אֱמֶת הַדָּבָר שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁיֵּשׁ עִיר זְלָאטִיפָּאלִי עַל הַשָּׁמַיִם? אָמַר לוֹ: אֱמֶת הַדָּבָר, הֲלֹא זֶהוּ מַאֲמָר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בְּפֵרוּשׁ, "עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם"^[841] – 'כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ עָרִים לְמַטָּה כָּךְ יֵשׁ עָרִים לְמַעְלָה'^[842]:

וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל לְרַבֵּנוּ זַ"ל, אֱמֶת שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁבִּזְלָאטִיפָּאלִי אַתֶּם מְתַקְּנִים הַחֵטְא שֶׁל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט? הֵשִׁיב: אֱמֶת, וְאָמַר לוֹ הָעִנְיָן בְּלִקּוּטֵי תִּנְיָנָא סִימָן ס"ב, שֶׁמְּדַבֵּר שָׁם מִתִּקּוּן חֵטְא עֲבוֹדָה זָרָה לְכַפֵּר עַל "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"^[843] - הוּא "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל"^[844] [וּבִפְרָט שֶׁאֲנִי מִיּוֹצְאֵי חֲלָצָיו מִבְּנֵי מוֹרֵנוּ הָרַב ר' יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב], וְשָׁם מוּבָן זֶה בְּרֶמֶז:

אָמַר הַמַּעְתִּיק: שָׁמַעְתִּי שֶׁרַבֵּנוּ זַ"ל אָמַר לוֹ לְהַזָּקֵן הַנַּ"ל, זְלָאטָאפָּאלִי מַאכְט טַאקֶע זָאלָאטֶע פָּאלְיֶע – אַגָאלְדִין פֶעלְד^[845]:

אַחַר כָּךְ שְׁאָלוֹ עוֹד: אֱמֶת שֶׁאֲמַרְתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם בְּהֵיכַל שֶׁל מָשִׁיחַ? הֵשִׁיב לוֹ רַבֵּנוּ זַ"ל: וּמַה בְּכָךְ, וְכִי אַתֶּם הֱיִיתֶם שָׁם וְלֹא מְצָאתֶם אוֹתִי?! רַק מֵחֲמַת שְׁשָׁאַלְתֶּם אוֹתִי, אִם תֵּלְכוּ לְבֵיתִי לִשְׁתּוֹת עִמִּי קַאוֶוע אוֹ טֵייא^[846] בְּיַחַד, וְתוֹדִיעוּ לָעוֹלָם שֶׁאַתֶּם חוֹזְרִים מֵהַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, וְאַתֶּם מִתְחָרְטִין עַל הַמַּחֲלֹקֶת, אַסְבִּיר לָכֶם טַעְמוֹ וְעִנְיָנוֹ שֶׁל דָּבָר:

הֵשִׁיב לוֹ הַזָּקֵן הַנַּ"ל: אֵלֵךְ מִקֹּדֶם לְבֵיתִי וְאַחַר כָּךְ אֵלֵךְ אֶצְלֵכֶם. כְּשֶׁהָלַךְ לוֹ הַזָּקֵן מִן רַבֵּנוּ זַ"ל, שָׁמַע רַבֵּנוּ זַ"ל, אֵיךְ שֶׁאוֹמֵר, וְכִי אֵיזֶה פָּנִים יִהְיֶה לִי בִּפְנֵי הַנְּגִידִים אִם אֵלֵךְ אֶצְלוֹ וְאֶעֱשֶׂה עִמּוֹ שָׁלוֹם וְכוּ':

וְאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל, אִם הָיָה מִתְּחִלָּה הוֹלֵךְ לְבֵיתִי כַּאֲשֶׁר אָמַרְתִּי לוֹ, אֶפְשָׁר הָיָה לִי שָׁלוֹם עִמּוֹ, אֲבָל עַכְשָׁו לֹא יִהְיֶה לִי שָׁלוֹם עִמּוֹ וְיַחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת, רַק אַף עַל פִּי כֵן אֵין אֲנִי מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּלָל, כִּי הֲלֹא כְּבָר הֶרְאָה לִי שֶׁאֵין לוֹ שִׁנַּיִם:

אָמַר הַמַּעְתִּיק: עַיֵּן בְּהַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַזְּבוּב וְהָעַכָּבִישׁ^[847] הַשַּׁיָּכִים לְעִנְיָנֵנוּ, מְבֹאָר שָׁם שֶׁהַשּׂוֹנְאִים שֶׁל הָהָר, קֹדֶם שֶׁרָצוּ לַעֲלוֹת עַל הָהָר הָיָה נוֹפְלִים לָהֶם כָּל הַשִּׁנַּיִם, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲלוֹת וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְתִרְאֶה נִפְלָאוֹת:

גם אנכי בעצמי שמעתי מפיו הקדוש כמה וכמה פעמים, שהזהיר מאד לחדש בתורה, ואמר שהוא תיקון גדול מאד מאד על העבר. ואמר שאפילו דיבור אחד לבד כשזוכין לחדש, הוא גם כן טוב מאד, כי הוא תיקון גדול מאד. גם אמר שהוא טובה לנשמת אבותיו, שכבר נסתלקו.

ופעם אחת אמר בזה הלשון: אותי צריכים כל העולם, לא מבעיא אתם וכמותכם - אתם יודעים בעצמכם, אלא אפילו אותן הצדיקים שיכולין כבר להתפלל, אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל מהו תפילה, ולהראות להם דרך בתפילה. וגם אפילו צדיקים גדולים מאוד שהולכים כבר רק ביחודים, אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל הדרך ביחודים, ולהראות להם דרך ביחודים (חיי מוהר"ן קמח).

על כן עיקר העצה הוא 'האמונה', כי על ידי האמונה עוברים על כל החכמות ונכללים בהאמת בעצם, דהיינו בהשם יתברך ובהצדיקים אמיתיים שמאמין בהם ובתורתם האמתית. ואז על ידי זה נצטייר אצלו 'אור התורה' הכללית וכן אור התורה של הצדיק - לברכה ולחיים, קודם שיורד לכלי המחין שלו.

כי השם יתברך וכן הצדיקים בעצמם מציירים לו האור לברכה עד שאינו יכול להתקלקל חס ושלום, על ידי פגם כלי המוחין שלו. ואז לא די שאין האור נפגם על ידי כלי המוחין שלו הפגומין על ידי 'פגם הברית', אלא אדרבא על ידי שימשך האור מצויר מלמעלה בבחינת 'ברכה', אזי זה האור מברר ומזכך ומתקן גם הכלים שלו דהיינו המוחין, וזוכה על ידי זה ל'תיקון הברית'.

ובלבד שיבטל דעתו לגמרי נגד התורה הקדושה ונגד הצדיקי האמת ויסמוך עצמו רק על אמונה, וימסור ליבו להשם יתברך ולצדיקי אמת שיוליכו אותו בדרך האמת כרצונם, ואז יזכה שיאיר לו 'אור האמת' בכל עת ויזכה לצייר ולקבל אור תורתם בבחינת 'ברכה וסם חיים' אף על פי שלא זכה עדין ל'תיקון הברית', כי 'אמונה' עולה על הכל, עד שעל ידי זה בעצמו יזכה גם כן לתיקון הברית כנ"ל. (קריאת שמע ד, ה-ו)

ועל כן עיקר 'קדושת ארץ ישראל' נתגלה בראש השנה, כמו שכתוב "תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה" וכו'. ועל כן תחלת כיבוש יהושע את ארץ ישראל שהוא כניסתם ליריחו, היה על ידי 'קול שופר'.

ועל ידי השפעת 'נועם העליון', מזה בא הולדה, וזה בחינת 'פקידת עקרות' שהיה בראש השנה, כמאמר רבותינו ז"ל. ועל ידי כל הנ"ל על ידי זה נתגדל כבודו יתברך, שזה כל עיסקנו בראש השנה להתפלל על 'התגלות מלכותו וכבודו יתברך', שזה תכלית הבריאה כנ"ל.

ועל כן מרבין בצדקה קודם ראש השנה, כי על ידי צדקה נעשה כלי לקבל על ידה 'שפע נועם העליון' שנמשך בראש השנה.

ועל כן הולכין להתפלל על קברי הצדיקים בערב ראש השנה, כי הסתלקות הצדיק הוא בתוך בחינת 'נועם העליון', ששם עולין כל נשמות הצדיקים אחר פטירתם, בבחינת "לחזות בנועם ה'" וכו', בחינת "נעימות בימינך נצח". ועל כן במקום גניזתם הוא בחינת 'ארץ ישראל' בחינת "צדיקים יירשו ארץ", כמבואר במקום אחר (???), כי שם שופע 'נועם העליון' שהוא עיקר קדושת המוחין של ארץ ישראל. ועל כן הולכין על קבריהם בערב ראש השנה, כדי לזכות לקבל משם קדושת ראש השנה, שהוא בחינת 'השפעת הנועם העליון' בחינת 'קדושת ארץ ישראל' שמתגלה בראש השנה. ועל כן אומרים שם על קברי הצדיקים מזמורי תהלים, כי מזמורי תהלים הם בחינת 'נועם', בחינת "נעים זמירות ישראל".

ועל כן ההליכה על קברי הצדיקים ולומר שם מזמורי תהלים, והעיקר אלו העשרה מזמורים שיסד רבינו זצ"ל כידוע, הם תיקון ל'פגם הברית'. כי תאוות ניאוף נמשך מ'פגם הנועם העליון' שמשם שורש שלהובין דרחימותא, וכשפוגם בזה, על ידי זה נופל ל'אהבת נשים' ח"ו. וכן להיפך, על ידי שזוכין לקבל השפעת נועם העליון כראוי, על ידי זה משברין אהבת נשים, וזוכין לתיקון הברית ולקדושת הדעת והמוחין של ארץ ישראל. ועל כן קברי הצדיקים, ששם שופע הנועם העליון בחינת קדושת ארץ ישראל, על כן הם בחינת תיקון הברית, שהוא עיקר תיקון כל החטאים כולם, כידוע. (ברכת הפירות ד, י-יא יג)

ועל כן תחילת כניסת ישראל לארץ ישראל על ידי יהושע - היה ליריחו, שנקראת כן על שם 'ריח הטוב' כמאמר רבותינו ז"ל, כי עיקר בחינת ארץ  ישראל הוא בחינת 'ריח הטוב', בחינת ריח נועם מתיקות דבקות אלוקותו יתברך שזוכין לזה בארץ ישראל כנ"ל. (ברכות הריח ג, ו)

וזה בחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך" שהאמונה הקדושה מתחדשת ומתחזקת בכל יום כפי חידוש מעשה בראשית שבאותו היום, אבל 'את זה לעומת זה עשה האלוקים' בשביל כוח הבחירה; ועל כן הסטרא אחרא והקליפות מתגברין בכל יום גם כן להעלים האמונה הקדושה ולבלבל אותה, חס ושלום, כמאמר רבותינו ז"ל: 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו'. ועיקר היצר הרע הוא בחינת 'כפירות' כידוע, ובשביל זה צריכין להשתדל מאד להתקרב בכל דור להצדיקים אמתיים שבזה הדור דייקא, ואין די בהספרים של הצדיקים הקודמים, וכן במה שכלל ישראל זכו לאמונה שלמה על ידי משה רבנו עליו השלום, בפרט על ידי קבלת התורה, שאז 'נתברר המדמה' על ידי שזכו כולם לרוח הקדש ועל ידי זה נשלמה האמונה באור גדול, אף על פי כן צריכין בכל דור להתקרב דייקא לצדיק אמת שבזה הדור כדי שיברר לנו המדמה ויזכה אותנו לאמונה שלמה בכל יום ויום כפי חידוש מעשה בראשית שבכל יום, ולבטל הקליפה והסטרא אחרא המתגברת כנגד האמונה הקדושה בכל יום מחדש כנ"ל.

וזה היה העניין מה שאחר מתן תורה בהתגלות נפלא כזה כתיב: "וירא העם כי בושש משה וגו', כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו", ועל ידי זה נכשלו בחטא העגל. וכל זה מחמת כי גדול 'כוח הבחירה', כי כל הבריאה היתה רק בשביל זה, והבעל דבר מתגבר את עצמו על האדם בכל יום מחדש. ואז באותו היום דייקא שהיה יום מוכן לפורעניות, היה התגברות הסטרא אחרא כל כך, עד שלא היה כוח לבטלה כי אם משה בעצמו אם היה שם, שהוא היה הצדיק הדור אז. ועל כן באמת כשירד משה מן ההר הכניע ושיבר וביטל את העגל וחזר וקיבל את הלוחות האחרונות וחזר לחזק האמונה הקדושה, אבל גם אז הכל היה בכוח הרשימה שנשארה מיסוד האמונה שנקבע בלב ישראל בשעת מתן תורה, בשעת קבלת לוחות הראשונות, כי על ידי יסוד האמונה הזאת יש כוח לכל צדיק וצדיק בדורו לברר לישראל את האמונה הקדושה, כי על ידי יסוד אמונה זאת זוכין ישראל בכל דור להתקרב לצדיק האמת ולבקש ולחפש אותו עד שמוצאין אותו כדי שנזכה לברר לנו האמונה הקדושה בכל פעם כפי היום והשעה כנ"ל. (ברכת הריח ה, לב-לג).

על כן הוא טובה גדולה מה שיש מחלקת על הצדיקים אמתיים, שעל ידי זה נופלים בדעתם ספקות וקושיות, ונתרחקים על ידי זה אותם הראויים להתרחק, ואותם החפצים באמת סובלים ביזיונות ויגיעות וטרחות, ודייקא על ידי זה יכולין להתקרב, כי מאחר שכל הפגם של החובלים הוא מחמת שפגמו בכבוד השם יתברך, על כן צריך מעתה על כל פנים לבטל כבודו לגמרי ולסבול ביזיונות ושפיכות דמים, ואז יזכה להתקרב ולטעום קצת מ'נעימות התורה הקדושה' שנתגלה ונמשך על ידי הצדיק, כי גם אחר ההעלמה והמחלוקת, גם עתה מי שרוצה ב'האמת' יכול לראות ולטעום גם עתה מעט הנעימות הנפלא, אשר גם בשביל מעט הנעימות כזה שהוא מרגיש בתוך גשמיותו ראוי גם כן להשליך כל התאוות וכל הכבוד.

ומי שהוא 'איש אמת' וחס על עצמו ומרוצה לזה, ומתקרב על ידי ביזיונות ושפיכות דמים, הוא מתתקן באמת על ידי 'השפעת הנועם', מאחר שמפקיר כבודו בשביל זה, שעל ידי זה מתתקן 'פגם הכבוד' תחלה, שעל ידי זה נפל לבחינת 'החובלים'. אבל אלו הרוצים להנות מהנעימות הקדוש הזה בלי יסורים ושפיכות דמים, והם חפצים שישפיע עליהם 'נעימות התורה', וגם יהיה להם כל הכבוד וכל התאוות שלהם; וזה בחינת 'פגם החובלים' המקולקלים ביותר, שעיקר קלקולם בתחילה היה גם כן על ידי זה, על ידי שפגמו בכבוד השם יתברך בשביל הנאת עצמן, שעל ידי זה נפלו לבחינת 'מוחין של חוץ לארץ' ממש שהם בחינת 'חובלים'; וגם עכשיו כשבאים להתתקן על ידי 'השפעת הנועם', רוצים עדיין בכבוד עצמן אלו בודאי נידחין ונתרחקין על ידי המחלוקת של הצדיקי אמת, והוא טובה גדולה באמת, כי בודאי ראוי להרחיקם מאחר שהם רוצים עדיין בכבוד עצמן, כדי שלא יקלקלו חס ושלום את 'הנעימים' הנ"ל. (תפלת המנחה ו, יא)

וזה בחינת 'יום טוב שני של גליות', כי כמו שמחמירין מחמת ספק ועושין שני ימים טובים, כמו כן צריכין מחמת ספק להתקרב לכל הצדיקים ההולכים על פי התורה, כי קדושת יום טוב הוא בחינת קדושת הצדיק כידוע (תפלת המנחה ו, יב).

ועיקר חיות וקיום כל העולמות הוא 'אמונה', כמו שכתוב: "וכל מעשהו באמונה", ועל כן החיות הנמשך תמיד מלמעלה, מבחינת 'היחוד החיצון' הנ"ל, שהוא לצורך חיות וקיום העולמות, זה בחינת 'הארת האמונה' שנמשך משם, שעל ידי הארה זאת נמשך בלב האדם להאמין בהשם יתברך, כי 'אמונה' הוא בחינת 'מלכות' ששורשה ב'חכמה עילאה', כמו שכתוב: "ה' בחכמה יסד ארץ" כידוע. וזה בחינת "לך אמר לבי בקשו פני", שהלב של האדם אומר לו לבקש פניו יתברך תמיד, וזה נמשך מבחינת 'החיות העליון' הנמשך תמיד מלמעלה מ'היחוד החיצון' הנ"ל.

ובזה תלוי עיקר הבחירה של האדם, שעל ידי זה האדם גבוה ממדרגת המלאכים וכו', כי ההארה והחיות הנ"ל כשנמשך בעולמות העליונים שהם עולם המלאכים והשרפים וכו' שאין שם גשמיות ובחירה, אז יש להם כוח לקבל הארה הזאת בשלמות גדול, ותכף מתעוררין ברעש גדול להקדיש שמו יתברך ונתלהבים בהתלהבות גדול 'לעשות באימה וביראה רצון קונם'; אבל כשזאת ההארה מגיע לזה העולם העכור הגשמי שהוא 'עולם העשיה', אזי אי אפשר לקבל הארה הזאת הגדולה, כי אם התנוצצות מעט ממנה, שעל ידי זה נתעורר לב האדם להשתוקק לאמונתו יתברך ולבקש פניו תמיד בבחינת "לך אמר לבי בקשו פני" הנ"ל, כי מחמת שזאת ההארה אינה יכולה להתלבש בזה העולם כי אם על ידי צמצומים רבים, על כן בתחילה אינו נמשך ממנה ללב האדם כי אם התנוצצות בעלמא לרמז להאדם שימשיך אחריו יתברך כמו שמרמזין להאדם מרחוק, ואזי יש להאדם 'בחירה', כי המשכיל החפץ באמת לאמתו הוא מתעורר תכף על ידי התנוצצות הזאת ומתחיל לרוץ ולרדוף להשיג בשלמות האמונה הזאת, ומשתדל לעשות בלבו צמצומים וכלים לקבל הארה הזאת ביותר, וזה בחינת 'המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים'; ועל ידי הארה הזאת שנתוסף בהמוחין שלו [שהוא בחינת מה שמקבלין המוחין הארה מ'היחוד החיצון' הנ"ל בשעת קריאת שמע כנ"ל], על ידי זה הוא נתעורר בשלהובין דרחימותא למסור נפשו בכל לב על קדושת השם, ואז עולה על ידי זה בסוד 'מיין נוקבין' כנ"ל וגורם 'יחוד העליון הפנימי', ואז נמשך לו משם חיות יותר עליון, שהוא בחינת חיות נשמות ישראל, שעל ידי זה נתגלה האמונה בשלמות בהתגלות גדול לכל באי עולם, כי דייקא בזה העולם שהוא תחתון ומגושם מאד צריכין להמשיך האמונה שהוא עיקר החיות מ'היחוד הפנימי' שהוא יותר עליון וגבוה.

ועל ידי זה באמת נשמות ישראל גבוהים ממלאכים, כי המלאכים אינם מקבלים חיות רק מ'היחוד החיצון', אבל נשמות ישראל הם נמשכין מהיחוד הפנימי הנ"ל כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, כי זה החיות והארה הנמשכת מהיחוד החיצון, אף על פי שהוא גם כן גבוה וקדוש מאד, אף על פי כן אין לו כוח עדין לקבוע על ידו האמונה בשלמות בלב האדם, רק שעל ידו אנו מתעוררין לאמונתו יתברך כנ"ל. ועיקר האמונה בשלמות נמשך על ידי הצדיקים אמתיים, שתכף שמגיע עליהם הארה והתנוצצות מהיחוד החיצון העליון הנ"ל, אזי ממשיכין זאת ההארה לתוך צמצומים ומקשרין אותה בלבם, ועל ידי זה נמשך הארה להמוחין שלהם, ועל ידי זה הם עולים בסוד 'מיין נקבי'ן במסירת נפש על קדוש השם, ועל ידי זה נעשה יחוד הפנימי שמשם החיות של נשמות הצדיקים, שעל ידי זה החיות יכולין הצדיקים לגלות האמונה בעולם בשלמות גדול, ובזה אנו גבוהים הרבה מן המלאכים, כי אף על פי שהם מקבלין הארה מהיחוד החיצון באור גדול ונפלא יותר ממה שמקבלין ממנו התחתונים, אף על פי כן אין להם כוח לגרום היחוד הפנימי ולחדש האמונה בהארה יתרה ונפלאה; אבל אנחנו עם קדוש, אדרבא מחמת זה בעצמו שתחילת הארת האמונה באה עלינו בזה העולם בצמצום גדול, רק בבחינת 'התנוצצות ורמזים' כנ"ל, ועל ידי זה יש לנו 'בחירה', אזי כשאנו זוכין לבחור בהאמת, לרדוף ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש, אזי אנו זוכים לגרום על  ידי זה 'יחוד הפנימי' שמשם נמשך עלינו הארה נפלאה בידיעת 'תשוקת אמונתו יתברך' מה שאין המלאכים יודעים מזה כלל, ויש לנו כוח לחדש את האמונה בהתחדשות נפלא, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

והנה זאת הארה הנמשכת מ'היחוד החיצון', נמשך על כל העולם, אפילו על אומות העולם, כי ממנו עיקר חיות וקיום כל הנבראים. ובאמת רוצה השם יתברך להמשיך גם אותם לאמונתו הקדושה, אבל הם, כשבא עליהם הארה והתנוצצות ורמזים הנ"ל, הם פונים עורף מלשמוע, כי אינם רוצים להשליך תאוותם הרעות ולמסור נפשם בשבילו יתברך. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל האמות ולא רצו לקבלה, ועל ידי זה, לא די שאינם זוכים לגרום 'יחוד הפנימי', שמשם עיקר התגלות האמונה באור נפלא, שזה עיקר קבלת התורה, אף גם אפילו אור הנמשך בקביעות מבחינת 'יחוד החיצון', גם זה נתקלקל אצלם על ידי מעשיהם הרעים, ונמשך להם על ידי זה 'כפירות ואמונות כוזביות'. ומזה נמשך מה שכל העולם, אפילו אמות העולם והפילוסופים והאפיקורסים, רובם ככולם מודים ב'מציאות השם יתברך', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'דקרו לה אלוקא דאלוקיא', כל זה נמשך מהחיות שנמשך בצמצום גם בזה העולם מ'היחוד החיצון', שעיקר החיות הוא 'אמונה'; אך מחמת גשמיות העולם, אין ההארה הזאת מתגלה בזה העולם רק בבחינת 'התנוצצות ורמזים', ועל ידי זה עיקר הבחירה, שמי שרוצה על ידי זה למסור נפשו בשביל השם יתברך ולצעוק אליו מעומק הלב, על ידי זה גורם 'יחוד הפנימי', ואז ממשיך משם חיות האמונה הקדושה בשלמות, כי דייקא מחמת שהעולם הזה נמוך ומגושם ביותר, צריך שימשך אליו חיות והארה ממקום גבוה ביותר, בכדי שלא יוכל גשמיות זה העולם להסתירו. והכסילים הבוחרים ברע ואינם רוצים להשליך תאוותם ולרדוף אחר השם יתברך במסירת נפש, אזי אינם זוכים לקבל חיות האמונה מהיחוד הפנימי, וגם מעט החיות שנמשך מהיחוד החיצון אינם יכולים לקבל בשלמות, עד שנתקלקל גם זה אצלם ונעשה מזה 'אמונות כוזביות וכפירות' רחמנא לצלן כנ"ל (תחומין ה', ג ד ה ו).

ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכהנים והלויים דייקא, בזה הראה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים ולהנלווים אליהם, והעיקר בשביל לזכות לאמונה שהוא עיקר החיים ולהינצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר 'האמונה בשלמות' מקבלין רק על ידי צדיקים אמתיים והנלוים אליהם, שהם בחינת 'הכהנים והלויים'; כי 'כהן' הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: "ושפתי כהן וגו'" – 'אם הרב דומה למלאך' וכו'; ו'לויים' הם בחינת המתחברים ונלווים אליהם בבחינת "ונלוו אליך וישרתוך".

ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל (תחומין ה', כח).

גם צריכין ליזהר שלא לשפוט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כי האדם אסור לדון ולשפוט את חברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ואמרו: 'הוי דן את כל אדם לכף זכות' ועיקר תיקון המשפט הוא, שצריך כל אדם ליזהר מאד מאד שלא להרהר אחר משפטיו יתברך, רק לידע ולהאמין תמיד כי צדיק ה' וישר משפטיו, וכל מה שעובר עליו הכל לטובתו. כי מי שמהרהר חס ושלום איזה הרהור על משפטיו יתברך, זה עיקר פגם המשפט.

כי זה ידוע, שהכל נברא בשביל האדם הבעל בחירה, ועיקר הבחירה הוא בשביל המשפט, הינו כדי שהאדם יקבל שכרו במשפט ולא יאכל לעתיד בחינם נהמא דכסופא. אבל משפט השם יתברך עמוק עמוק מאד מאד, כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט, כי על פי דין ומשפט לא היה אפשר להעולם להתקיים, על כן הקדים מידת הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל אף –על פי כן, בלי משפט כלל אי אפשר להתקיים העולם שנברא בשביל הבחירה, שכל העולמות תלויים בזה כנ"ל.

על כן צריך האדם לידע, שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו, הכל בצדקה ומשפט, בחסד וברחמים, כי ישר משפטיו יתברך, כי בחירתו הוא דייקא באפן זה שמתנהג עמו בכל יום ויום, כי השם יתברך ברחמיו שקל בדעתו, שזה האדם עיקר בחירתו כשיהיה לו עושר מופלג, וזה האדם עיקר בחירתו על ידי עניות ודחקות גדול, וכן בשאר הרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה שהוא בחינת משפט כנ"ל.

ובזה טועים רוב בני אדם, שכל אחד אומר: אם היה לו פרנסה, היה עובד השם. ואם כן לפי דבריו הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא חס ושלום ועלילה עליו, כי הוא רוצה שיעסוק בתורה ועבודה אף על פי שאינו יכול מחמת דוחק הפרנסה, ואם כן הרי הוא מהרהר אחר משפטי השם יתברך, כאלו חס ושלום הוא יתברך מעוות המשפט נגדו, וזה הפגם גדול ביותר, כי זה עיקר בחינת פגם המשפט, שמשם באים כל הקלקולים, רחמנא לצלן.

על כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו, שיזהר מאד מלומר כדברים האלה, רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דייקא באופן זה שהשם יתברך מתנהג עמו, ויאמין שהכל לטובתו, ויהיה רגיל לומר: 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', ובודאי יש דרך, שדייקא על ידי זה הדחקות והיסורים והבלבולים יתקרב להשם יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבול היסורים והדחקות, יצעק ויתפלל להשם יתברך שיושיעהו ויעזרהו, כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות והרפתקאות וטרדות פרנסה העוברים על האדם בכל עת ועת, כי אם לצעוק ולזעוק ולהתחנן לפני השם יתברך, ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה, ירוויח תמיד הרבה רווח אמתי ונצחי, כי על פי רוב יפעל בבקשתו הרבה, כי השם יתברך שומע תפלת כל פה. ואפילו אם לפעמים חס ושלום לא יתקבל תפלתו, כי 'זמנין דשמע וזמנין דלא שמע', כמבואר בזהר הקדוש, על כל פנים הרוויח שקירב עצמו להשם יתברך על ידי זה, כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם להשם יתברך כמו התפלה. אבל זה שאומר האדם: אם היה מתנהג עמי כך, הייתי עוסק בתורה וכו', אין זה עצה כלל, אדרבא הוא פוגם בזה הרבה כנ"ל, כי כל אחד צריך לבקש את השם יתברך ממקום שהוא שם, כמו שכתוב: 'ובקשתם משם את ה' אלקיך' משם דייקא, ממקום שאתם שם ומכל מה שעובר עליך, וכמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל (ראש השנה ו, יא).

והחסד השני שהוא בחינת 'אחר שיחטא האדם', וה' יתברך מתנהג עמו בחסדו להחזירו בתשובה ולהנטותו לתחיה, זה החסד גדול יותר מהחסד הראשון. כי כשאדם נוטה מדרכי ה' ועובר חס ושלום מה שעובר, אזי החסד הראשון שהוא בחינת תורה, בחינת נגלה, מחייב את ענשו הראוי לו ככתוב בתורה, אבל על ידי החסד השני שהוא 'שלים יתיר' כמובא בזהר הקדוש, על ידי זה גם הוא יכול להנצל מן העונש על ידי תשובה, וגדול החסד הזה כל כך עד שיוכל להפך עו‍ונות לזכיות.

וזה החסד הוא בחינת סתרי תורה בחינת שורש התורה שבעל פה, כי זה החסד אי אפשר לגלות כלל וכלל כי אם מפה לאזן, כי באמת כשאדם חוטא אזי ה' יתברך כמסתיר פניו ממנו, כמו שנאמר: 'והסתרתי פני וכו'; ואנכי הסתר אסתיר'. אבל באמת ה' יתברך חפץ חסד הוא וצופה לרשע וחפץ בהצדקו, על כן הוא מגלה לצדיקים בעל פה דרכי התשובה, להורות את בני ישראל איך להתנהג בתוקף ההסתרה, באופן שיחזרו ויתקרבו לאביהם שבשמים.

וזה בחינת מעלת התקרבות לצדיקים, ואין די במה שמעיין בספרים בלבד, כי דרכי התשובה הם עיקר בחינת תורה שבעל פה מה שמקבלין מפי הצדיק האמת, שהם דברים שלא ניתן לכתוב, כי אי אפשר לכותבו כלל, כי זה הדבר משתנה בכל דור בכל אדם ובכל זמן. כי לא כל אפין שוין, כי כל אחד כפי שורש נשמתו וכפי מהותו וכפי קלקולו, כן צריכין להנהיג אותו בדרכים ועצות ישרות, באופן שישוב אל ה' וירחמהו. ועצות אלו בשלמות אין יודעין כי אם הצדיקים אמתיים שהם בחינת קודש קודשים בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת סתרי תורה ששם שורש כל השכליים וכל העצות טובות לעבודת ה' לכל אחד כפי מה שצריך לפי בחינתו, ושם עיקר ההמתקה והישועה לכל (סוכה ולולב ז, ג ד).

וזה בחינת פסח, בחינת טבילת המקווה של פסח, כי אז טבלו גם כן כידוע, כי מקווה הוא בחינת 'עלמא דאתי', בחינת אהי"ה, בחינת תשובה. ואחר כך מסתלקת הארה זאת, ואז צריך האדם להצטרף ולהזדכך מאחיזת הדמים רעים שהם בחינת טומאת מצרים, שזה בחינת מה שיורד ממדרגתו וצריך לסבול שפיכות דמים הרבה מעצמו ומאחרים עד שיפלוט כל הדמים רעים שנתאחזו בו, שזה בחינת מה שעוסקין בספירה לזכך עצמנו מאחיזת הדמים הנ"ל כאשה המטהרת לבעלה שסופרת שבעה נקיים, ועל ידי זה אנו זוכין אחר כך לתשובה שלמה באתערותא דלתתא שלנו, שזה בחינת מקווה של שבועות.

וכל התיקונים הנ"ל אנו ממשיכים גם על הבשר עד שהוכשר לאכילה, שזה בחינת הדחה ראשונה במים הוא בחינת המקווה ראשונה של פסח, ואחר כך אנו מולחין אותו להפליט הדמים ממנו בשלמות. ועל כן צריך לשהותו במלחו, בחינת 'אומרים לו המתן', הינו מה שמסתלקת הארה ראשונה וצריך להמתין ולסבול הרבה עד שיפליט מעצמו הדמים הרעים, שזהו בחינת התיקונים שעוסקים בכל ימי הספירה, עד שזוכין אחר כך למקווה של שבועות שזה בחינת ההדחה שאחר המליחה, שזה גמר תיקונו ואז הוכשר לאכילה.

ועל כן אם אין לו מלח, צריכין לצלות הבשר באש, זה בחינת האש שצריך האדם להצטרף בו אחר פטירתו חס ושלום, בבחינת 'כל דבר אשר יבוא באש' בחמימות היצר, 'תעבירו באש', כי האש הנ"ל הוא מכלה את הזוהמא הנאחזת בנפשו. אך אם זוכה להתקשר להצדיק האמת, שהוא בחינת 'ברית מלח', אזי נצולין מן האש הנ"ל, כי נפלטין כל הדמים רעים שבו על ידי המלח, כי 'מליח הרי הוא כרותח דצלי', שעל ידי בחינת המליחה שהוא בחינת ההתקשרות לצדיק וסובל שפיכות דמים הרבה בשביל זה כנ"ל, על ידי זה נזדככין יפה ונצולין מן האש ויוצאין זך ויפה ושלם בלי שום פגם וזוכין לתכלית התקון (מליחה א).

והנה אנו רואים לפעמים בעת התגברות המחלוקת על אנשי אמת, שעושין אז החולקים עליהם עוולות עצומות בלי יושר כלל, ולפעמים נלכדים בזה גם כשרים ומפורסמים קצת, שמצווים לרדוף את אנשי אמת מאד, מחמת שלדעתם נדמה שהם נוטים מן האמת, אבל על כל פנים אפילו לפי טעות דעתם גם כן הרדיפה בלי יושר כלל, ואם כן היכן מתחיל היושר שלהם, והלוא הם כשרים ואיך יתרחק מהם היושר כל כך?

אך האמת הוא כך, כי בוודאי בכל עוולה יש יושר כנ"ל, אבל לפעמים מהפכים האמת כל כך עד שנדמה להם על העוולה הגדולה ביותר שהוא יושר גדול, ועושים העוולה בעצמה ליושר. וזה בחינת: 'המהפכים אורחות יושר', ואז קשה מאד למצוא שום יושר אצלם, כי אז יכולין לעשות עוולות גדולות מאד בלי שום יושר כלל, כי בכל מקום שהעוולה גדולה ביותר, שם היושר רחוק ביותר, אבל אף על פי כן בקל להודיע שם שעושה עוולה, כגון אם אחד גונב וגוזל חס ושלום, ובוודאי הוא 'בר עוולה' מאד ורחוק מיושר, אף על פי כן על  כל פנים הוא בעצמו יודע בנפשו שעושה עוולה והוא כנגד היושר, על כן יש לפעמים שמתחיל היושר אצלו אחר כך, שלא לגנוב ולגזול עוד אצל שום אדם, או על כל פנים אצל זה שכבר גנב וגזל אצלו. אבל מי שאינו בר עולה כל כך, ואינו גונב וגוזל ממש, רק שעושה עוולה או אונאה כנגד חברו בדרך היתר קצת, הינו שמורה היתר לנפשו, כמצוי זאת בוודאי זה אינו 'בר עולה' כל כך וסמוך להיושר ביותר, כי מתרחק מעוולה גמורה, מגנבה או גזלה, אך אף על פי כן מהעוולה שכבר נתעה והרגיל בה קשה להשיבו ביותר, מאחר שמורה היתר לעצמו ונדמה לו שאינו עוולה כל כך. וכן להלן, כל מה שהעוולה קטנה, אף על פי שבוודאי היא סמוכה להיושר ביותר, אבל מצד אחד הוא גרוע יותר, כי קשה להשיבו מזה, וכן בכל דרגה ודרגה, כל מה שהדרגא קרובה וסמוכה להקדושה ביותר, רק שגם שם יש אחיזת איזה קליפה דקה, שם קשה יותר לשברה, מחמת שבקל יכולין לטעות שם בין ימין לשמאל, בין עולה ליושר.

ועל כן צריכין ליזהר ביותר להשתדל לקרב עצמו אצל הצדיק הגדול במעלה מאד, שזכה לשבר ולהמתיק כל אחיזת הקליפות בשורשן העליון, עד שאין להעוולה והקליפה שום אחיזה בו, והוא יכול להוציא את כל אחד מהמקורבים אליו מעוולה ליושר, מהקליפה אל הקדושה, ולהכניס השגת אלוקות אפילו בהקטנים במעלה מאד. ואל יאמר האדם: די לי שאתקרב לעת עתה לאיזה קטן במעלה, מאחר שהוא טוב ממני וכנגדי הוא צדיק, לא זה דרך האמת והיושר, כי כשמתקרב להקטן במעלה, אם זה הקטן במעלה הוא מהחולקים על צדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאד, כמצוי עתה בעונותינו הרבים, אז לא די שזה הקטן במעלה אינו מועיל לזה המתקרב אליו, אף גם הוא מקלקלו הרבה, כי מאחר שזה הקטן במעלה, אף על פי שכבר הגיע גם הוא לאיזה דרגה בקדושה, אבל עדין לא שבר הקליפה שבמדרגה הגבוה מזו, ואזי בקל יוכל לטעות שם ביותר עד שמהפך העוולה ליושר, עד שיוכל לקלקל הרבה, ויוכל על ידי זה להתגבר ביותר הרע של המקורבים אליו, מחמת שיונקים מהרע והקליפה שבמדרגה הגבוה, שלא זכה רבם עדין לברר ולהכניע הקליפה והסטרא אחרא הנאחזת שם. ועיקר הקלקול הוא כשזה הקטן במעלה חולק את עצמו מהצדיק האמת, מכל שכן כשחולק עליו, אזי לא די שאינו יכול לתקן את המקורבים אליו, אף גם מקלקל אותם הרבה, כי עוקר אותם משורשם העליון האמתי, שהוא הצדיק האמת, שהוא 'שורש נשמות ישראל', וזה הקטן במעלה בוודאי אינו יכול לתקן אותם בעצמו, רק אדרבא כנ"ל.

וזה בחינת פגם 'מחלוקת קורח', שבוודאי היה באיזה מדרגה במעלה גדולה כידוע, ועל ידי זה טעה בנפשו וחלק עצמו ממשה רבנו, בחינת 'ואתפליג קורח', ולקח לעצמו כמה נפשות מישראל ורצה להוליכם בדרכיו, עד שירדו על ידי זה חיים שאולה וכמה מהם שנשרפו ונכלו. וכן נראה בחוש כמעט בכל דור.

אבל אם זה הקטן במעלה מקורב על כל פנים להרב להצדיק האמת, אז בכוח רבו הגדול יכול גם הוא לזכות את הרבים ולקרב כל הרחוקים להשם יתברך ולהכניס בהם השגת אלוקות, ואפילו אחר ההסתלקות של רבו הצדיק הגדול האמתי, כי 'גדולים צדיקים במיתתם' וכו', וגם אחר הסתלקותם עוסקין גם כן בתיקון העולם על ידי ההשארה הקדושה שהשאירו בעולם על ידי ספריהם כנ"ל ותלמידיהם היקרים (בשר בחלב ה, ב ד ו).

אבל העניין קשה מאד, כי צריכין לזה לעורר המשפט להכניע הרע שנאחז באלו הנפשות בכדי שלא יזיק לו הרע שלהם, ומי יודע אם יש כח באש משפטו להכניע הרע שלהם. וגם כי יש כמה נפשות שאי אפשר לקרבן כי אין המשפט מועיל להם, וגם אלו הנפשות שצריכין לקרב, אי אפשר לו לקרבן בעל כרחם, וגם אסור לדחוק את השעה בעניין התקרבותם כנ"ל.

על כן צריכין להתפלל ולבקש הרבה מה' יתברך שיתן לו כח לעורר 'אש המשפט' בשלמות עד שיבטל הרע שלהם, וגם שידע את מי לקרב ואת מי שלא לקרב, וכן כל הפרטים שצריכין לידע איך להתנהג בעסק גדול כזה, שבו תלויים כל העולמות.

אך גם זה קשה לקיים כראוי, כי מי יודע לסדר תפלתו כראוי, בפרט בעסק גדול כזה. על כן עיקר התיקון לזה הוא על ידי ההתקשרות לצדיק האמת שהוא בחינת 'שבת', ששם תכלית המנוחה והשביתה בחינת בטול גמור אל אור אין סוף בתכלית השלמות, ועל ידי שזוכרין בכל פעם את השבת שהוא בחינת 'קדשת הצדיק האמת', על ידי זה מאיר ה' יתברך את עיני כל החפצים באמת למען שמו יתברך, ולידע איך לעסוק בבניין היכל הקודש הזה לקרב נפשות לה' יתברך באמת שזה מוטל על כל אחד מישראל כנ"ל.

כי על ידי ההתקשרות להצדיק באמת, על ידי זה יכולין להתפלל תפלתו לפני ה' יתברך שיענהו באמת ויושיעו לידע איך להתנהג בבניין הזה, שזה בחינת 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' שאומרים בשבת במנחה, כי אז הוא עת רצון על ידי 'קדושת שבת', ועל ידי זה נתקבל התפלה בשלמות שיזכו להמשיך הקדושה של שבת על כל ששת ימי החול, שאז עוסקין לברר בירורים הקדושים שזה בחינת התקרבות נפשות הרחוקות (אשר בזה בעצמו אסור גם כן לדחוק את השעה כנ"ל, רק צריכים לבטל את עצמו בכל פעם ולסמוך על ה' יתברך לבד, שזה בחינת שבת). והכל בכח קדושת שבת שהוא בחינת קדושת הצדיק האמת. ועל כן עיקר הכח הזה לקרב הרחוקים בשלמות, יכולין לקבל מהצדיקים דייקא אחר הסתלקותם, כי אז זוכים ליום שכלו שבת ומנוחה ונכללים בתוך קדושת שבת בתכלית השלמות, ועל ידי זה דייקא יכולין המקרבים שלהם לעסוק בבניין הנ"ל.

וזה בחינת מה שקודם מלאכת המשכן הזהירם על שמירת שבת. כי באמת עיקר בנין המשכן והיכל הקודש שנבנה על ידי שעוסקין לקרב נפשות לה' יתברך, שכל זה הוא בחינת בירורים שמבררין הקדושה מתוך הקליפה, כי צריכין לבטל ולהכניע הרע שלהם על ידי 'אש המשפט', ולעורר הטוב שבהם ולקרבם על ידי זה אל הקדושה, כל זה אנו זוכין על ידי שמירת שבת שבו בטלין דייקא מכל המלאכות אפילו ממלאכת המשכן, כי שבת הוא בחינת ביטול אל אין סוף ששם תכלית המנוחה והשביתה, כי בשבת השכינה שובתת ואינה מבררת בירורים, והרע והקליפות בטלין מאליהן על ידי קדושת שבת, ואין צריכין לעורר עליהם אש המשפט כלל, שזה בחינת 'לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת'.

כי כל המלאכות של ימי החול שהם בחינת בירורים צריכין לזה אש המשפט, אבל בשבת אין צריכין האש הנ"ל והקליפות בטלין מאליהן, ועל כן כל המלאכות אסורין בו כי אז אין בירור כידוע. וכל הבירורים שאנו מבררין בששת ימי החול על ידי כח אש המשפט, כל זה אנו זוכין דייקא על ידי קדושת הביטול והשביתה והמנוחה של שבת, שזה בחינת קדושת הצדיק האמת שהוא שבת דכולהו יומי.

ועל כן נוהגין להתקבץ בשבת בסעודה שלישית ולעסוק אז ביותר בעניין התקרבות הנפשות לה' יתברך, כי אז הזמן המסוגל לזה, מחמת שאז יוצא קדושת שבת ועוסקין אז להוסיף מחול על הקודש ולהמשיך קדושת שבת על ימי החול, שעל ידי זה עיקר התיקון של התקרבות הנפשות שהוא בחינת בנין המשכן והיכל הקודש, שנעשה על ידי שמירת שבת שנצטוו על זה קודם מלאכת המשכן. ומחמת שעיקר גמר תיקון בנין הקדוש הזה הוא דייקא על ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו כנ"ל, שזה בחינת משה יוסף דוד שנסתלקו במנחת שבת, על כן גם גמר קדושת המשכן היה על ידי הסתלקות הצדיקים, הינו על ידי מיתת נדב ואביהוא.

וזהו שאמר משה: 'הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד', 'אקדש' 'אכבד' דייקא, בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל שהוא בחינת כבוד ה' יתברך כנ"ל, בבחינת 'ובהיכלו כלו אמר כבוד', שכל זה נתתקן על ידי הסתלקותם דייקא. וזה שאמרו רבותינו ז"ל, שאמר משה: סבור הייתי שיתקדש המשכן בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, היינו כנ"ל, ועין פנים.

גם שם מבואר מעניין רחיצת חמין בערב שבת, שהוא בשביל לדחות הקליפות על ידי כח האש המשפט שעסקו בו הצדיקים בכל ימי החול, בבחינת 'רשפיה רשפי אש' וכו'. (תערובות ה, ד-ח)

וזהו עיקר הפירוד בחינת 'נרגן מפריד אלוף' ח"ו, ועיקר הפירוד והפגם הוא 'פגם אמונה', כי על ידי כל עברה נמשך פגם אמונה עד שנעלם ממנו שהפועל נמשך מהכח, ואיננו זוכר מי בראש ומה למעלה ממנו.

ועל כן עיקר תיקונו על ידי תשובה, ועיקר התשובה שישוב מיד לשורשו, בבחינת 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון', שיזכור את עצמו אחר כל הפגמים שפגם בעוו‍נותיו המרבים, אף על פי כן בכל המקומות ממשלתו יתברך, ובכל מקום שנדחה ונפל לשם גם שם מקבל חיות רק מה' יתברך, ויקשר את עצמו בכל מקום שהוא שם, לה' יתברך:

אך מחמת שזה כלל, כי כשהאדם מקלקל ופוגם חס ושלום, אזי אי אפשר לו לתקן על ידי אותה הבחינה בעצמה שפגם שם, רק הוא מוכרח לקבל התיקון ממקום גבוה ביותר. וזה עיקר בחינת תשובה שהוא כביכול גבוה מהתורה, וכמאמר רבותינו ז"ל: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם' , כי אי אפשר לו לשוב לשורשו ולתקן בשלמות מה שפגם במה שעבר על התורה, כי אם על ידי שיקבל חיות ותיקון ממקום הגבוה ביותר.

ועל כן באמת אי אפשר להתתקן בשלמות כי אם על ידי הצדיק הגדול האמת, וכל מה שפגם וקלקל יותר הוא צריך רבי גדול ביותר כמבואר במקום אחר. כי על ידי שזוכה לבוא אל הצדיק בכל פעם, והצדיק אינו עומד על מדרגה אחת רק בכל פעם הוא עולה מדרגא לדרגא שזה בחינת הסתלקות, והצדיק יש לו בחינת רוח דלעלא ורוח דלתתא שהם בעצמם בחינת כח ופועל, ובכל פעם שרוצה הצדיק להסתלק ממדרגה זו ולעלות למדרגה גבוה ממנה, אזי יורד עליו הרוח דלעלא ונתקשר עם הרוח דלתתא שלו, ועל ידי זה נסתלק ממדרגתו זו. ומי שזוכה לעמוד לפני הצדיק בכל פעם, אז נמשך עליו גם כן הארה גדולה משני הרוחות של הצדיק הנ"ל שזה בחינת 'פי שנים', שעל ידי זה מקבל חיות בכל פעם ממקום גבוה ביותר, ועל ידי זה יכול להתתקן בכל פעם אף אם עובר עליו מה שעובר. כי אף על פי שהוא יודע בנפשו שהוא במדרגה פחותה ונמוכה מאד, אף על פי כן אם הוא רגיל לפני רבו, מקבל נפשו בכל פעם בהעלם ובאתכסיא בחינת פי שנים מרבו, דהיינו שנמשך עליו חיות דקדושה מהרוח דלעלא שנמשך על רבו בכל פעם כפי המדרגה שזוכה הצדיק לעלות ולהסתלק אליה עתה, ועל ידי זה אין שום קלקול ופגם שלא יוכל להתתקן על ידי תשובה שזוכה על ידי זה.

רק העקר שלא יתרחק מהצדיק לעולם חס ושלום בכל מה שיעבר עליו, וזה בחינת 'לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים' , ודרשו רבותינו ז"ל: אל תקרי 'שנים' אלא 'שנַים', כי עיקר התיקון על ידי בחינת פי שנים הנ"ל. וזה בחינת 'ממרחק תביא לחמה', שעיקר התיקון צריכין לקבל ממקום גבוה ורחוק מאד.

ועל כן אי אפשר להתתקן כי אם על ידי הצדיק הגדול במעלה ביותר, שזוכין על ידו לבחינת פי שנים הנ"ל בבחינה גבוהה ועליונה וקדושה מאד, ועל ידי זה עיקר תיקון התשובה ומחילת העוו‍נות, בבחינת 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך' , 'אנכי אנכי' דייקא בחינת פי שנים. ועין שם עוד כמה כתובים המורים על ז. (הכשר כלים ד, ג ח)

ולזה אין זוכין בשלמות, כי אם הצדיקים אמתיים שמקימים כל התורה בשלמות בתכלית המעלה, שעל ידי זה יש להם כח לקבל תוספת רוח חיים דקדושה מלמעלה בכל עת, ועל ידי זה מתאחד ומתקשר הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא בקשר אמיץ וחזק תמיד, ונמשך עליו רוח חיים חדש בכל פעם מהרוח דלעלא להרוח דלתתא בהדרגה ובמידה, באופן שיוכל לקבל כל ימי חיותו ולא יסתלק ח"ו על ידי זה על ידי רבוי האור.

כי עצם החיות של הרוח דלעלא אי אפשר לקבל בזה העולם בזה הגוף כלל, רק על ידי תורה ומצוות מתקנים בחינת כלים בקדושה ובטהרה, באופן שיוכל לקבל החיות מהרוח דלעלא כראוי במידה כנ"ל. והצדיק הולך בכל פעם מדרגא לדרגא וממשיך בכל פעם חיות מבחינה גבוה ביותר, היינו מבחינת רוח דלעלא שהוא גבוה ועליון ביותר ויותר, כי מה שהוא במדרגה זו בחינת רוח דלעלא בחינת כח, הוא במדרגה עליונה ממנה בחינת רוח דלתתא בחינת פועל, והבחינת רוח דלעלא שיש שם הוא עליון וגבוה מאד, כי בעניין זה של בחינות כח ופועל רוח דלעלא ורוח דלתתא, יש כמה וכמה בחינות כמבואר בפנים, כי מה שהוא ביצירה בחינת כח בחינת רוח דלעלא, הוא בעולם הבריאה בחינת פעל רוח דלתתא, וכן מדרגא לדרגא וממעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא. והצדיק עולה בכל פעם מדרגא לדרגא ומקבל חיות מבחינה גבוה יותר, ואז יורד הרוח דלעלא ונתאחד בו הרוח דלתתא, ועל ידי זה נסתלק ממדרגה זו ועולה למדרגה גבוה ביותר, וזוכה אז לקבל חיות מהרוח דלעלא שבמדרגה הגבוה יותר.

ואז התלמידים שעומדים לפניו אז ומקשרין בו היטב יכולין לקבל ממנו בחינת פי שנים על ידי הארת הרוח דלעלא של הצדיק שיורד אז. אבל כל ימי חייו של הצדיק אינו יורד הרוח דלעלא שלו לגמרי, כדי שלא יסתלק וימות ממש על ידי זה ח"ו, רק שיורד באופן שיסתלק חיותו מדרגא לדרגא וישאר בחיים, אך כשמגיע זמן הסתלקות הצדיק ממש, אזי יורד הרוח דלעלא שלו לגמרי ומתאחד עם הרוח דלתתא, ועל ידי זה הוא מת ממש ומסתלק מן העולם, ואז עיקר המשכת פי שנים לתלמידיו למי שזוכה לראותו אז לקחת מאתו.

אבל באמת הצדיק גם בעת מיתתו ממש אינו מסתלק מן העולם לגמרי ח"ו, כי עדיין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא, שהוא בחינת 'הבלי דגרמי' שנשאר אצל כל אדם שעל ידי זה מקבל עונשו ושכרו. אך אצל אדם פשוט מכל שכן כשפוגם חס ושלום ועבר עברות ומת בלא תשובה, אזי זה החיות נעקר משורשו ואינו יכול לחבר הנפש עם הרוח וכו' שזה בחינת כרת ח"ו, ועל ידי זה עיקר עונשו, ואפילו מי שאינו חייב כרת רק שאינו מזכך כראוי, הוא צריך לסבול יגיעות ומרירות הרבה קודם שזוכה לחזור ולקשר זה החיות לשורשו.

אבל הצדיק, בפרט הצדיק הגדול במעלה שזיכך עצמו מכל וכל הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי 'צדיקים במיתתם קרויים חיים', כי גם אחר הסתלקותו מקשר ומייחד בחינת חיות גופו שהוא הבלא דגרמי בעצם החיות דקדושה, ומקשר ומייחד כל חיותו עד לעלא לעלא וכו', ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחייו, מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך עד שיכול לתקן הכל.

וזה מעלת קברי הצדיקים אמתיים, כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי האריז"ל, ונפשו קשורה למעלה למעלה, כי אחר הסתלקותו אז הוא עיקר התדבקות הרוח דלתתא של הצדיק בהרוח דלעלא שלו, והצדיק גם אחר הסתלקותו הוא עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבוה ביותר בבחינת 'ילכו מחיל אל חיל', וכמאמר רבותינו ז"ל: 'צדיקים אין להם מנוחה' וכו', ובשעת הסתלקותו באיזה בחינה שהוא אפילו רק הסתלקות מדרגא לדרגא, יכולין לקבל פי שנים. ועל כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולים לקבל הארת פי שנים ממקום גבה מאד, שעל ידי זה הכל יכולין להתתקן.

כי עיקר התיקון על ידי המשכת פי שנים הנ"ל, כי מי שקלקל אי אפשר להתתקן על ידי זה החיות בעצמו שפגם בו מאחר שלשם הגיע פגמו, ועל כן ההכרח להמשיך תיקונו ממקום הגבוה ביותר, שזה עיקר תיקון התשובה, שעיקר התיקון נמשך ממקום הגבוה ביותר, וכל מה שפגם יותר ויותר ח"ו צריכין להמשיך תיקונו ממקום הגבוה עוד יותר, עד שיש שפגמו כל כך בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להתתקן כי אם על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים וחותרים שם לשוב בתשובה שלמה, על ידי זה ממשיכין שם הארת פי שנים מבחינה גבוה ועצומה מאד, עד שעל ידי זה גם הוא יכול להתתקן אפילו אם הוא כמו שהוא.

אבל העיקר, שצריכין לשבר מניעות הרבה קודם שזוכין לבוא אליו, כי המניעות על זה רבים ועצומים מאד על פי רוב בלי שיעור, ועיקר המניעות הוא מניעות המוח, וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תיקון לפי עוצם ריבוי קלקולם בכל פעם בלי שיעור, אף על פי שתולין הקלקלה בעצמן, גם זה הוא בחינת מניעת המוח, שאינם מאמינים בגדולת חסדי ה' יתברך אשר לא תמנו ולא כלו לעולם, ובגדולת הצדיקי אמת שיש להם כח לתקן הכל בכל פעם יהיה איך שיהיה, בפרט אחר הסתלקותם שעולין בכל פעם למדרגות עליונות כל כך וממשיכין חסדים חדשים בכל פעם, עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות להתתקן על ידם אף אם הוא כמו שהוא. (הכשר כלים ד, ז)

ואלמלא לא חטא האדם, היה יכול לעלות לרום מדרגות העליונות ולעשות פתחים שם, עד שיקבל חיות העליון משם בעודו בגופו וחי לעולם, והיה מגיע לשלמותו בחייו, אבל אחר החטא נגזר מיתה, ועל כן אפילו אם הוא צדיק גדול, אי אפשר לו להגיע לתכלית העליון בשלמות כי אם על ידי המיתה, ואז ישוב אל העפר ויזדכך שם עד התחיה, ואז כפי מעשיו וכפי זיכוכו יזכה שיהיו נפתחין לו פתחי ושערי הקדושה, ועל ידי זה יהיה נמשך הארת הפתח עד מקום קברו, עד שיהיה נפתח קברו ויקבל על ידי הפתחים הקדושים הללו הארה גדולה מהרוח דלעלא מבחינה גבוה מאד, עד אשר יקום בתחיה. וזה שכתוב אצל תחיית המתים 'בפתחי את קברותיכם וכו', ונתתי רוחי בכם וחייתם' וכו'.

ועיקר תיקון הפתחים הנ"ל בשלמות הוא על ידי הצדיק האמת, כי הוא יכול לעלות למדרגות עליונות גבוהות מאד מאד ולעשות פתחים ושערים שם, עד שיכול להמשיך האור והחיות העליון מאד דהיינו התגלות אלהותו יתברך, גם בעולם הגשמי הזה בתכלית המדרגות התחתונות, עד שיתקים 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו' וכו', כי זה עיקר גדולת הצדיק בחייו ואחר הסתלקותו, שכל מה שעולה למדרגה גבוה יותר ימשיך ויאיר האור למדרגות התחתונות והמגושמים יותר, עד שיכול להגביה גם כל הנופלים והמגושמים מאד, וכל זה על ידי הפתחים הנ"ל, כי יש לו כח לעשות פתח מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין, שזה בחינת תחיית המתים כנ"ל. (הכשר כלים ד, מט נ)

אך מחמת שהחכמות חיצוניות שהם בחינת ד' מלכיות דסטרא אחרא, יונקים מבחינת המלכות דקדושה בחינת חכמה תתאה הנ׳׳ל שהיא גם כן בחינת ד' כמבואר בפנים, וכל הד' מלכיות מכונים בשם גלות מצרים, וצריכין לחתוך המלכות דקדושה מהם על ידי התוכחה, שעל ידי זה מתגלה חכמתו של החכם ונתגלה חסד, שעל ידי זה קוצרין וחותכין את המלכות מהם ומעלין אותה אל אור הפנים המאיר בשלוש רגלים, ופסח הוא ראש לשלוש רגלים, על כן קודם פסח קורין הד' פרשיות, שהם תיקוני עלית המלכות שהוא גם כן בחינת ד' כנ״ל.

'פרשת שקלים' שהוא בחינת צדקה וחסד, הוא בחינת החסד הנ״ל. 'פרשת זכור' שהוא מחית עמלק, זה בחינת הכנעת הד' מלכיות שכלליותם הוא עמלק כמבאר בפנים. 'פרשת פרה אדמה', היא בחינת התוכחה של החכם, ועל כן היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים המתעסקין בה, כי כל העוסקין בתוכחה נתאחז בהם ח"ו איזה פגם מהעוונות של אלו שמוכיחין אותם, אבל אף על פי כן שכרו של המוכיח מרובה מהפסדו, כי אף על פי שנטמא גם כן קצת, מטהר את עצמו אחר כך בקל על ידי טבילה והערב שמש, אבל הוא על ידי תוכחתו הקדושה זוכה לטהר טמאים לגמרי, שהיו טמאים בטומאת מת ממש בזוהמת הנחש סטרא דמותא, ועל ידי תוכחתו מחזירם בתשובה שלמה ומטהר אותם.

ועל כן התוכחה היא בחינת מצות טהרת פרה אדמה. ועל כן פרה אדמה מצוותה בסגן, כי הכהן גדול הוא בחינת הרב והצדיק בעצמו, אך מחמת שחכמתו הגדולה בעצמה אין לנו בה תפיסה כלל, על כן אי אפשר לקבלה כי אם על ידי תלמידיו המובהקים שהם בחינת סגני כהונה, שזה בחינת המתורגמן שהיו נוהגים להעמיד בימים קדמונים לפני החכם הדורש, וזה בחינת שתיקוני הפרה אדמה שהיא בחינת תוכחה של החכם האמת לטהר ישראל מעוונותיהן, זה נעשה על ידי סגן הכהנים דייקא בחינת מתורגמן בחינת תלמידים של החכם האמת שהוא בחינת כהן גדול כנ״ל.

אחר כך קורין 'פרשת החדש', שהיא בחינת שלמות עלית המלכות שהוא בחינת 'לבנה', שזה בחינת הרגלים שנמנין לחודשים, כי צריכין להעלות המלכות אל אור הפנים המאיר בשלוש רגלים. ואלו תיקוני המלכות הכלולין בבחינת ארבע פרשיות אלו, הם בחינת ד' תיקוני שכינתא שהם מיטה שלחן כיסא מנורה, שכנגד זה היו לו ליעקב ארבע נשים, ויצאו מהם ארבעה דגלים שהם ארבע מחנות שכינה, והם בחינת כנגד הארבעה בנים שדברה תורה כמבואר בפנים. (גילוח ג, אותיות ה-ז)

וכל זה נמשך מהדעת שלהם, מחמת שנדמה להם שכבר הם יודעים איזה ידיעה מהשם יתברך, וכפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך נדמה להם שאי אפשר לקרב אליו יתברך מרוחק ומגושם כזה, בפרט אם הוא פגום מאד, רחמנא לצלן.

ובאמת כל זה נמשך מקטרוג המלאכים שקטרגו על כלל בריאת האדם דעתיד למחטי ולארגזא וכו', כמאמר רבותינו ז"ל. כי אלו המלאכים נדמה להם גם כן שכבר הם יודעים איזה ידיעה מגדולת השם יתברך, וכפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך לא היו יכולין להבין כלל את בריאת האדם הגשמי הזה, שיש לו בחירה ויכול לחטוא ולהרגיז, ח"ו.

אבל השם יתברך לא השגיח עליהם והשיב להם: וכי לחנם נקראתי רחום וחנון?! כי אין מי שידע ממנו יתברך בשלמות כי אם הוא לבדו יתברך, והשם יתברך בעצם רוממותו יודע שדייקא זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשהאדם הגשמי הזה יעבוד אותו בזה העולם העשיה דייקא, ואפילו אם יחטא וירגיז לפניו יתברך, אף על פי כן יודע שיש צדיקים גבוהים כאלה, שידעו להמשיך גדולת רחמיו וחסדיו גם עליהם, עד שירימו ויגביהו נחת רוח לפניו גם מהם; אדרבא, כל מה שעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך ממדרגה נמוכה ביותר, יש לו שעשועים יותר ויותר ובשביל זה ברא את העולם.

ועל כן באמת הצדיק הגדול במעלה מאד מאד בבחינת משה הוא מוסר את נפשו בעד ישראל, אפילו בעד הגרוע שבגרועים, ומשתדל ומתייגע כל ימיו במסירת נפש עצום לקרב את הכל להשם יתברך, כי הוא הגיע ל'תכלית הידיעה אשר לא נדע', ודייקא מחמת זה הוא משיג בהשגתו העצומה שהשם יתברך מקבל תענוגים ושעשועים מכל מדרגות התחתונות ביותר, אדרבא זה עיקר גדולתו, שהרחוקים ביותר מתקרבים אליו יתברך, כמבואר במקום אחר, ועיין פנים.

ועל כן 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', מחמת שהבעלי תשובה הם מרימין מדרגות התחתונות ביותר, ועל כן זה הצדיק הוא רבן של כל הגדולים והקטנים, כי הוא מראה להגדולים במעלה, בחינת דרי מעלה הן להמלאכים ממש שקטרגו על בריאת האדם, הן להגדולים במעלה מבני אדם שאינם רוצים לקרב הרחוקים והפגומים, אדרבא מרחקים אותם לפעמים ביותר, והצדיק הגדול הזה מראה להם, שכל זה מחמת שאינם יודעים עדין כלל בידיעתו יתברך, כי מי שיודע בידיעת השם יתברך הוא יודע שעיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא דייקא כשעולה העבודה של עולם השפל הזה, על כן כל מה שהמדרגה יותר נמוכה, כשעולה איזה נחת רוח לפניו משם, זה עיקר שעשועיו ותענוגיו יתברך, ועל ידי זה הדעת בעצמו שמאיר להדרי מעלה שאינם יודעים כלל עדיין מגדולתו יתברך, על ידי זה יכול להראות להדרי מטה הנמוכים ביותר, שעדיין השם יתברך איתם ומקבל נחת רוח מהם, ולא ישגיחו על הדעת והסברות של אלו הגדולים שרוצים לרחק אותם.

גם כי עיקר אחיזת היצר הרע נמשך מהשתלשלות קטרוג המלאכים הנ"ל, כמבואר בפנים. ועל כן הצדיק הנ"ל, שמבטל קטרוג המלאכים כנ"ל, על ידי זה ממילא מבטל אחיזת היצר הרע מישראל, וגם הוא מראה להנמוכים במעלה, בחינת דרי מטה, שלא ישגיחו על קטרוג המלאכים, שמשם היצר הרע שלהם הרוצה להפיל אותם בכל עת ומחליש דעתם כאילו אפס תקוותם, ח"ו, ובאמת לא כן הוא, אדרבא השם יתברך עדיין אתם ועמם, 'כי מלא כל הארץ כבודו' ואין שום יאוש בעולם כלל, כי אין מי שיודע גדולתו יתברך ורחמיו וחסדיו עד היכן מגיעים, כי רחמיו יתברך אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, כמו שכתוב: 'חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו', אדרבא זה עיקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מתקרבים אליו כנ"ל. (נדרים ד, יד- טז)

ועל כן באמת עיקר התשובה על פגם הברית הוא על ידי התקשרות והתקרבות לצדיקים אמתיים, כי צדיקי אמת שהם שומרי הברית בשלמות הם בחינת זקנים דקדושה (כמובא שעיקר הידור הזקנה הוא על ידי בחינת תיקון הברית, כי הסריס אין לו זקן), שמקבלין כח מהזקן העליון (המבואר בהמעשה של יום ראשון מהשבעה בעטלירס) שזכה לבחינת למעלה מהזמן בתכלית המעלה, ומשם ממשיכים החיים לכל הבאים לשוב על פגם הברית, ומוציאין ומעלין אותם מבחינת 'כרת' לבחינת 'כתר' בחינת עתיק בחינת זקן בחינת למעלה מהזמן, ששם עיקר החיים.

וזה בחינת גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, כנגד תליסר תיקוני דיקנא קדישא שהם בחינת זקן דקדשה, שזוכין לזה על ידי מצות מילה שהוא בחינת תיקון הברית: (מילה ד, ח)

ועל כן תיקון ה'כרת' הוא 'כתר' כמובא, כי צריכין להמשיך עליו הקדושה מבחינת 'כתר' ששם שורש בחינת הזקנה דקדושה בחינת תליסר תיקוני דיקנא, ונקרא 'עתיק' כידוע, היינו שזוכה לקשר את עצמו לבחינת זקן דקדושה בחינת כתר, ששם שורש הבחינה של למעלה מהזמן שזהו הפך הכרת.

וזהו שמובא בספרים שהנעור בלילה ניצול מכרת, כי עיקר הזמן הוא בבחינת שנה שהוא בחינת קטנות הדעת כמבואר בפנים, ושם עיקר אחיזת הכרת סטרא דמותא, ועל כן כשנעור בלילה ומנדד שנה מעיניו ועוסק בתורה ועבודת ה', על ידי זה מבטל הזמן שהוא בחינת 'שנה', ומקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, על ידי התורה ועבודה שהם שלמות הדעת דקדושה, שעל ידי זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן ששם עיקר החיים.

ועל כן באמת עיקר התשובה והתיקון על עוון כרת רחמנא לצלן הוא על ידי התקשרות והתקרבות לצדיקים אמתיים שהם בחינת זקנים שבקדושה, והם ממשיכין חיים לכל הבאים לשוב, ומוציאין ומעלין אותו מבחינת 'כרת' לבחינת 'כתר', שהוא בחינת עתיק בחינת זקן בחינת למעלה מהזמן ששם עיקר החיים כנ"ל. (מילה ד, ח)

ובאמת, התחלת התשובה והתיקון קשה וכבד מאד, כי קשה וכבד מאד לידע ולמצוא הראש וההתחלה, כי על פי רוב כל התיקונים והעצות בעבודת ה' כל אחד תלוי בחברו עד שקשה למצוא הראש וההתחלה, כמו למשל מה שמבואר בפנים שעל ידי שמקבלין השלוש רגלים כראוי על ידי זה זוכין לשבר השלוש תאוות שהם תאוות אכילה ומשגל וממון, ועל ידי זה זוכין עוד לכמה תיקונים נפלאים כמבואר בפנים, נמצא כפי זה, עיקר ההתחלה מעבודה זו שיזכה לקבל השלוש רגלים כראוי, אבל איך זוכין לזה בעצמו? כי בודאי כל זמן שמשוקעים בהשלוש תאוות הנ"ל אז בודאי רחוקים מקדושת השלוש רגלים, מאחר שהתאוות הנ"ל הם ההפך ממש מקדושת השלוש רגלים, ועל כן קשה וכבד גם בעניין זה למצוא הראש וההתחלה, וכן הוא ברוב העצות והתיקונים, שקשה וכבד למצוא הראש וההתחלה מחמת שעל פי רוב כל אחד תלוי בחברו ואין יודעין מהיכן הראש וההתחלה.

ועל כן עיקר הראש וההתחלה של כל התיקונים שבעולם הוא על ידי קדושת ראש השנה, שמשם מתחיל ראשית התשובה והתיקון. כי עיקר התשובה הוא להשיב הדבר לשורשו למקום שניטל משם, שזה בחינת 'זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', אבל מריבוי עונותינו קשה לנו מאד למצוא מקומנו, ואין אנו זוכין לידע איך לשוב אל המקום אשר נחצבנו משם, ומחמת זה עובר על כל אחד מה שעובר, כי כל מה שה' יתברך מסבב עם האדם, הכל לטובתו כדי להשיבו לדרך הישר, וה' יתברך מסבב עם כל אחד בכמה סבות וכו', כפי מה שהוא יתברך יודע את מקומו של כל אחד ואחד שכמו כן הוא צריך לגלגל עמו בגלגולים אלו ובסבות אלו. ומחמת שאין מי שידע מקום כל אחד מתחלה ועד הסוף, על כן אי אפשר להבין דרכיו יתברך, ומחמת זה גם כן קשה מאד לכל אחד למצוא הראש וההתחלה מה שצריך לתשובתו ותיקון נפשו כפי בחינתו דייקא, וכל זה מחמת שאין מי שידע את מקומו.

על כן עיקר תיקון התשובה אי אפשר להתחיל כי אם על ידי הצדיקים אמתיים שהם זוכים להיות בבחינת 'מקומו של עולם' כמבואר בפנים, ועל כן הם יודעים מקום כל אחד ואחד מתחלה ועד הסוף, ורק הם יודעים לעשות ראש השנה שהוא יומא דדינא, ולדון את כל אחד לכף זכות כפי מקומו ובחינתו עד שמכניסים אותו באמת לכף זכות ומכניסים בו הרהורי תשובה אמתיים.

וזהו שאנו רואין בחוש, שבראש השנה ועשרת ימי תשובה מגיע על כל אחד מישראל איזה הרהור תשובה, והכל צועקין לה' יתברך מעומק הלב, ומאין בא זאת? רק כל זה נמשך מהצדיקים אמתיים הנ"ל שיכולים לעשות ראש השנה, מחמת שהם יודעים שורש מקומו של כל אחד ואחד, והם דנים הכל לכף זכות, ומכניסין את הכל באמת לכף זכות ומכניסים בהם הרהורי תשובה, ומודיעים להם ומאירים להם בדעתם שורש העצה והראש וההתחלה של כל ההתחלות לכנוס בדרכי התשובה שהעיקר הוא לצעוק אל ה' תמיד מעומק הלב, שזה עיקר העבודה שבראש השנה ועשרת ימי תשובה בחינת 'ממעמקים קראתיך ה'', והעיקר הוא ראש השנה שהוא עיקר הראש וההתחלה, שאז מתחילין כל ישראל בהתחלה אמתית לצעוק אל ה' מעומק הלב כנ"ל, ומשם עיקר התחלת התשובה לכל אחד מישראל.

ועל כן צריכין לנסוע לצדיקים אמתיים על ראש השנה, כי מהם עיקר קדושת ראש השנה, ואפילו הרחוקים מהם שאינם יודעים מהם כלל, כולם מקבלים קדושת ראש השנה שהוא התעוררות התשובה רק מהצדיקים הנ"ל, אבל בודאי כל מי שזוכה להתקרב אליהם וליסע אליהם על ראש השנה, בודאי הם עיקר המקבלים קדושת ראש השנה שנמשך רק מהצדיקים הנ"ל.

וזאת ההתחלה של ראש השנה נמשכת על כל השנה כולה, על כל מי שבא לשוב אל ה' יתברך באיזה עת שהוא, אזי עיקר התחלתו מבחינת ראש השנה הינו מבחינת 'ממעמקים קראתיך', הינו לצעוק לה' יתברך מעומק הלב ממקום שהוא, ואז יאיר לו ה' יתברך הדרך לתשובה, ויאיר עיניו לידע מהיכן להתחיל לשוב אליו יתברך. (ערלה ד, ה-ז)

וז"ל (אות קלח): במקום מנוחת הצדיקים בקבריהם הקדושים, שם נמשך קדושת הכסא כבוד שהוא נחלתם, כמו שכתוב 'וכסא כבוד ינחילם'. ועל כן שם כלולים כל המקומות של כל אחד ואחד, ויכול כל אחד ואחד למצוא שם את מקומו עד שיזכה על ידי זה לשוב לה' יתברך, מחמת ששם מאיר קדושת בחינת מקומו של עולם שהוא שורש כל המקומות כולם, ושם יכול כל אחד למצוא ההתחלה והראשית שהוא צריך להתחיל משם לשוב לה' יתברך, ובשביל זה נוסעין על קברי הצדיקים בערב ראש השנה. (שם, ח)

אך באמת כל ההתחלה והאמצע והסוף והתכלית שלנו, הכל הוא רק על ידי הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה רבנו, שהוא היה הרבי הראשון של כל ישראל, וממנו ההתחלה ואצלו כל תכליתנו ותיקותנו, כי 'מה שהיה הוא שיהיה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

וההתחלה של הצדיק האמת בחינת משה בעצמו, בודאי אי אפשר לנו להשיג כלל, ואין לנו להרהר בזה כלל, איך זכה ילוד אשה להשגה כזאת וכו'. אך אחר שכבר זכינו לקבלת התורה על ידי משה רבנו, ולהמשיך דעתו הקדושה בכל דור ודור על ידי צדיקי אמת שבכל דור, על ידי זה הודות לאל, יש לנו מהיכן להתחיל, כי מנעורינו מגדלין אותנו בקדושת ישראל, ומלין את הילד ביום השמיני מיד, ואחר כך מחנכין אותו בתורה ומצוות, ובודאי יש לנו במה להתחזק בעזרת השם, במה שזכינו להיולד ולהתגדל בקדושת ישראל, ומאמינים אנחנו בתורת משה ובדברי כל הצדיקי אמת הבאים אחריו ומחזקין אותנו לבטח בחסדי ה'. ואף על פי שכבר עבר עלינו מה שעבר בכלליות ובפרטיות, אף על פי כן הם מזהירין אותנו לבלי ליאש עצמו ולהיות בהשם יתברך מבטחנו, כי 'ה' אתנו אל תיראום', כי עדיין עדיין ה' עמנו ואצלנו ואתנו וקרוב אלינו מאד, כי 'מלוא כל הארץ כבודו', ועדיין חביבותה גבן וחביבותן גבה.

ועל ידי שאנו זוכין להאמין ולהתחזק על ידי דברי אמת של הצדיקים אמתיים, שכבר טרחו והתיגעו בשבילנו הרבה לקרב אותנו לעבודת השם, על ידי זה יכולין גם אנחנו לזכות להארת הרצון דקדושה, שיהיה רצוננו חזק ואמיץ מאד להשתוקק ולכסוף אליו יתברך ברצונות חזקים וגעגועים גדולים מאד. ואז כל  מה שהרצון מתגדל ומתפשט יותר, על ידי זה אנו זוכין להתחזק ביותר כי עיקר התחזקות הוא על ידי הרצון, כי הרצון חופשי תמיד, כי יהיה איך שיהיה, אף על פי כן רצוננו וכוספנו חזק מאד אליו יתברך לעשות רצונו ולקיים מצוותיו באמת. ועל ידי זה שמתחזק ביותר, על ידי זה זוכה ל'הארת הרצון' בשלמות יותר, ואז מתחזק עוד יותר וכן להלן.

ובאמת 'הארת הרצון', שהוא בחינת 'יראה', כמבואר בפנים, יוכל כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חופשי לעולם, רק שצריך שיהיה איש חיל ולהתחזק בזה מאד, וזה תלוי בזה, כי 'אין מחזקין אלא למחוזקין' כנ"ל, וההתחלה הוא רק בכח וזכות הצדיקי אמת, שיגעו כל כך בעבודת השם עד שהמשיכו דעת כזה, שעל ידי זה יכולין הכל להתחזק ולזכות להארת הרצון ולהתחזק על ידי זה ביותר וכן להלן כנ"ל.

ועל כן יפה אמר משה: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה', ואמרו רבותינו ז"ל 'לגבי משה יראה מילתא זוטרתא', הינו 'ועתה', אחר שכבר טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך, כמבואר בפרשיות הקודמים, עד שזכיתי להשגה ודעת כזה, אשר יראה מילתא זוטרתא לגבי משה, על כן יש לכם גם כן יסוד חזק והתחלה טובה, שתוכלו להתחזק כל כך על ידי הארת דעתי שאני מאיר בכם, עד שתזכו גם כן להארת הרצון וליראה גדולה הנמשך מהארת הדעת של הצדיק האמת, עד אשר באמת גם אצלנו עכשיו בנקל לנו לזכות למדרגה זו, שתהיה היראה מילתא זוטרתא גם אצלנו, על ידי שנזכה להתחזק באמת בכח ההתחלה הקדושה של משה רבנו ושל כל הצדיקי אמת הבאים אחריו (פדיון בכור ה, לג).

אבל הצדיקים במיתתן קרויין חיים, כי אף על פי שהצדיק נסתלק למעלה למעלה לבחינת 'איה', אף על פי כן הוא מאיר גם בזה העולם ונחשב כאלו הוא חי ממש, אדרבא עכשיו הוא מאיר יותר ויותר, כי הצדיק כל מה שעולה יותר ויותר לבחינת 'איה' הוא ממשיך משם הארה יותר ויותר לבחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', כי עיקר עבודת הצדיק בחייו ובמותו הוא לגלות אלהותו יתברך תמיד, וכל מה שנסתלק ועולה לבחינת 'איה', הוא ממשיך משם הארה יותר ויותר שיתגלה ויאיר אלהותו יתברך יותר ויותר בבחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', שעל ידי זה יש גם לנו כח יותר לחפשו ולבקשו יתברך תמיד, עד שגם אנחנו נזכה למצאו (גביית חוב מהיתומים ג, יט-כ).

וזה כל מעלת הצדיקים שזכו מה שזכו, עד שיהיה להם ממשלה על המלאכים, כמאמר רבותינו ז"ל, והכל מחמת שהם במקום גשמי כזה, ומקדשין עצמן כל כך ופורשין עצמן מכל התאוות, עד שזוכין לאחוז בכסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם, ועל ידי זה הם מגביהין כל המקומות של העולם שיהיו נכללין בבחינת מקומו של עולם.

אך מחמת חטא אדם הראשון וחטאי הדורות, אי אפשר להאדם לזכות לזה בתכלית השלמות, כי אם אחר מיתתו כשישוב אל העפר דייקא, עד שיתהפך גופו לעפר ממש, שהוא בחינת תכלית גשמיות המקום, ואז דייקא ישוב מן העפר דייקא לחזור ולחיות בתחיית המתים ולשוב לשורשו משם דייקא, להיות נכלל בבחינת למעלה מן המקום, בבחינת 'הקיצו ורננו שוכני עפר' דיקא.

ועיקר התיקון על ידי הצדיקים הגדולים, שזכו גם בחייהם לאחוז בכסא הכבוד ולהכלל בבחינת 'מקומו של עולם', וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי אז דייקא הם נכללים יותר ויותר בבחינת מקומו של עולם, ועל כן אז דייקא הם ממליצים טוב על ישראל, אשר כל קיומנו עתה על ידם, כמבואר בזוהר הקדוש, כי על ידי שנכללים אז בתכלית השלמות בבחינת מקומו של עולם, יכולים על ידי זה לעשות ראש השנה ולדון את הכל לכף זכות, לכל אחד ואחד כפי מקומו.

ועל כן הולכים בערב ראש השנה דייקא על קבריהם הקדושים, כי אז אחר מיתתם הקדושה, אז דייקא הם עושים ראש השנה בתכלית השלמות יותר ויותר מבחייהם כנ"ל (אפותיקי ה, יג-יד).

נמצא שבקיום התורה, על ידי זה מנשאין ומרימין את כל הבריאה כולה לשורשה, כי התורה היא קומה שלמה, ועל ידה מחיין כל השלשה קומות - עולם שנה נפש, ועל ידי זה נכלל העולם בשורשו, כי התורה והמצוות הם אחדותו יתברך, ועל ידי זה מסלקין לה' יתברך כל ההלואות שהלווה בבריאת עולמו כנ"ל.

ועל כן נקראים המצוות בלשון 'חיוב', כמורגל בדברי רבותינו ז"ל 'יוצא ידי חובתו', כי בזה מסלקין החוב והלואה לה' יתברך. ועל כן רשעת הרשע מכנה הכתוב בשם 'לווה רשע ולא ישלם', כי אינו מסלק לה' יתברך החוב וההלואה של הבריאה המוטל עליו.

והנה פריעת חוב והלואה צריכין לסלק ליד המלוה בעצמו או ליד שלוחו כמבואר בשלחן ערוך, ואי אפשר להחזיר הכל לה' יתברך בעצמו כביכול, כי אם כשזוכין לעשות המצווה בשמחה גדולה כל כך שאינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בשבילה, כי יש לו שמחה מהמצוה בעצמה, ואזי הוא נכלל בה' יתברך כביכול בשעת עשית המצוות, ואזי נכללין עמו כל העולם ומלואו גם כן בה' יתברך כביכול כמבואר בפנים, וזה בחינת שמסלק החוב וההלואה ליד המלוה בעצמו.

אך מחמת שלאו כל אדם זוכה לעשות המצות בשמחה כזו עד שיהיה נכלל הכל בה' יתברך בעצמו כביכול, כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא הוא בחינת 'נביא באספקלריא שאינה מאירה', ואינו נכלל בעצם בה' יתברך רק כמי שעומד ורואה איזה דבר מרחוק, ואז צריכה המצוה עם כל העולם ומלואה התלויים בה להשתלח בשליחות מעולם לעולם עד שיתברר ויתעלה ויוכלל בשורשו, שזהו בחינת סלוק החוב, ואז יש אחריות הדרך מכמה מקטרגים המקטרגים ומונעים המצוה מלעלות ולכלל במקומה ושרשה

ועל כן אנו צריכין לעשות כל המצות על דעת משה רבנו עליו השלום שזכה ל'אספקלריא המאירה', ולקשר עצמנו בשעת עשיית כל מצוה ומצוה להצדיק הדור שהוא בחינת 'משה', דהיינו שצריכין לקשר עצמו לזה הצדיק שזכה לעשות כל המצות בשמחה מהמצוה בעצמה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה כנ"ל, וזה הצדיק נכלל באמת בה' יתברך עם כל העולם כלו על ידי עשית מצותיו, וכשאנו מקשרין כל עשית מצותינו לצדיקים אמתיים כאלה, אזי אנו שולחין מצותינו שהם בחינת סלוק החוב על ידי 'ציר נאמן לשלחיו', הינו שליח נאמן של ה' יתברך שהוא בחינת משה שנאמר בו 'בכל ביתי נאמן הוא', וכשמסלקין החוב לידו הוא כאלו מסלקו לה' יתברך בעצמו כי הוא ציר נאמן לשלחיו, ותכף שבא המצוה שלנו לידו הוא מעלה אותה ומחזירה מיד לה' יתברך, ונכלל כל חלקי העולם התלויים בנו בכל אחד ואחד מישראל נכלל הכל בה' יתברך, ואזי אנו יוצאים ידי חובותינו ומסלקין החוב בשלמות ונצולין מכל האחריות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי אמר ה', ועל ידי זה נתבטלין כל הקטרוגים ונתתקן העולם מכל החסרונות (העושה שליח לגבות חוב ב, ב-ז)

ועל כן המן ימח שמו שינק משער החמישים של הטומאה רצה להעלות את מרדכי אל בחינת הספיקות הנמשכין משער החמשים, הנ"ל שזה בחינת תליה על עץ גבוה חמשים דייקא. כי הספק נקרא 'תליה' שהדבר תולה בספק, ושם עיקר הבחירה של הצדיקים אמתיים. והמן בעוצם התגברותו בקליפה רצה להשליך את מרדכי משם דייקא, כי רצה לעקם את לבו ולהטעותו על ידי אלו הספיקות וחלוקת העצה הבאין משער החמשים, עד שיפול על ידי זה לגמרי ח"ו, שזה עיקר התגברות הסטרא אחרא בחינת 'עמלק' בחינת 'הרב דקליפה' שבכל דור.

כי בוודאי ישראל קדושים הם, ורחוקים מאד מבחינת הרב דקליפה ממש ח"ו, שהוא בחינת עשיו, עמלק, עיקר תוקף הסטרא אחרא. רק שהסטרא אחרא בחינת עמלק מתגבר בכל דור להעמיד מנהיגים שאינם זכים וטהורים עדיין לגמרי מזוהמת עמלק, שהוא בחינת הרב דקליפה, 'כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי'. והם מתגרים להרבות מחלוקת על הצדיק האמת והנלוים אליו, שזה הצדיק הוא כולו קודש, בחינת מרדכי - 'מר דרור מרי דכי' זך וטהור לגמרי בלי שום אחיזת הזוהמא כלל, שעיקר החיות דקדושה על ידו דייקא כנ"ל. ומעוצם המחלוקת נתערבב העולם לגמרי, עד שהסטרא אחרא רוצה להכניס ספיקות גם בלב הצדיק בעצמו, שגם הוא נעשה מסופק, אם יש לו כח עוד להנהיג את ישראל ולהחזירם למוטב, מחמת שרואה גודל התפשטות הסטרא אחרא וריבוי המחלוקת מכל צד. ועל ידי זה רוצה הסטרא אחרא להפיל את הצדיק ח"ו, כי אם לא ינהיג את ישראל ירד הצדיק מגדולת מעלתו ח"ו כמאמר רבותינו ז"ל 'כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל'.

וזה בחינת התליה שרצה המן לתלות את מרדכי שהוא הצדיק האמת שבכל דור שכולו זך וקודש. ובאמת היתה אז צרה גדולה אשר כמוה לא נהיתה, וכל העולם היה מתמוטט - כמעט שיכלה - אם ח"ו היה מצליח מעשי שטן, שהצדיק יסתיר פניו ויעלים עיניו מישראל ח"ו, כמו שהיה רוצה הסטרא אחרא בחינת המן, שעל ידי זה היו ישראל כלים ממילא ח"ו, בחינת 'להשמיד להרוג ולאבד' וכו'.

כי כל חיות וקיום של ישראל בגשמיות ורוחניות, הוא רק על ידי הצדיק האמת שממנו נמשך כל הרוח חיים לכולם כנ"ל, אבל השם יתברך חמל על עמו בזכות אבותינו, כי לא דיבר ה' למחות שם ישראל, ונתן בלב מרדכי בחינת הצדיק האמת להתגבר כנגדו. כי "מרדכי ידע את כל אשר נעשה", עד היכן הדבר מגיע, וראה שאין עצה ותחבולה לעמוד כנגד קליפה קשה וחזקה כזאת מכל הצדדים, כי אם על ידי ריבוי תפלה ותחנונים וצעקות ושוועות. ומיד "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" וכו'. כי כנגד קליפת עמלק, שהיא בחינת אריכת הגלות של עכשיו, אין חכמה ואין עצה כי אם להרבות בתפלה ותחנונים וכו'. כי תפלה למעלה מהכל וכולל כל החמישים שערים דקדושה כמבואר בפנים (העושה שליח לגבות חוב ג, יב-יג).

ומה שאומרים דברים אלו בסוד ובלחש, הוא סוד מה שאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי ובלחש דייקא, עיין פנים.

ומי שמאמין באמת ב"סוד ה' אשר ליראיו", יש לו תקווה תמיד לצאת 'מרשת זו טמנו לו'. וזה בחינת: "סוד ה' ליראיו וכו', עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (הפקר ונכסי הגר ד, כב).

וזה בחינת "באור פניך יהלכון", שעל ידי ההלוך והנסיעה זוכין לשכל הכולל, שהוא עיקר אור הפנים. וזה "בשימך יגילון כל היום", כי על ידי זה נעשה 'שמחה' כמבואר בפנים (פקדון וארבעה שומרים ה, לד).

אך כשרואה הבעל דבר שנמצא צדיק כזה שהוא בחינת 'משה' בחינת 'רעוא דרעוין' שיכול לעשות שלום בין הכל. אזי הוא מעורר מחלוקת גדול על זה הצדיק הגדול בעצמו, עד שהכל חולקין עליו ביותר מעל כל העולם. כי באמת הכל רחוקים ממנו, כי השנוי והריחוק שבין אדם לחברו הוא מועט מאד, כי ברוב דרכיהם הם שווים זה לזה בתאוותיהם ובמדותיהם רק שיש איזה ריחוק ושנוי ביניהם. אבל מזה הצדיק הגדול הכל רחוקים לגמרי, כי הוא מרומם ומנושא מכל שינוי הרצונות של כל בני העולם, כי הוא רחוק לגמרי מכל העולם ואין לו שום רצון בזה העולם כלל, רק הוא כלול תמיד ברצון העליון בחינת רעוא דרעוין.

ומי שמאמין בו ומתקרב אליו, אזי כל אחד ואחד יכול למצוא עצמו בתוך זה הצדיק, כי הוא שורש כל נשמות ישראל וכלול מכולם, כי הוא בבחינת 'רצון שברצונות' היינו הרצון העליון המלובש בכל הרצונות והנפשות של כל בני העולם. אך כשהבעל דבר מכניס כפירות ומחלוקת בלב בני אדם לחלוק לבם מעליו, אזי המחלוקת שעליו גדול יותר מכל מיני מחלוקת שבעולם, מחמת שהוא רחוק ומרומם מאד מכל הרצונות של כל באי עולם שכולם יש בהם שנויים, והוא אין לו שום שנוי רצון של זה העולם, ועל כן כולם חולקים עליו ואין יכולים לסובלו.

ולפעמים הבעל דבר מתגרה כל כך, עד שמכניס טינא גם בלב הצדיקים הקטנים ממנו לחלוק עליו, וזה בחינת המחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק.

ובאמת אף על פי שכולם היו צדיקים גדולים ונוראים ומקשרים קשרים נפלאים דקדושה ומיחדים יחודים גדולים, אף על פי כן כולם היו צריכין לבוא ולהתקשר אליו, כי הוא הזקן האמת שבקדושה שהוא בחינת 'מצח הרצון רעוא דרעוין', שלשם צריכין לקשר כל הרצונות כולם לשורש הרצון, וזה בחינת: "והנה תסובינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי", ורק על ידו נתגלה אמונת הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, ונכנע ונתבטל דעת חכמי הטבע שכל חכמתם מיוסדת על אותות השמים ממערכת הכוכבים ומזלות, אשר באמת כולם מתנהגים רק ברצון העליון הקדוש בחינת 'רעוא דרעוין', שמשם שורש נשמת הצדיק שהוא בחינת 'יוסף', וזה בחינת: "והנה השמש וכו' משתחוים לי".

אך אף על פי שיוסף הצדיק מרמז ומודיע זאת לבני העולם קצת מעוצם גודל מעלתו וכו', אף על פי כן גדול כח הבחירה, עד שעל ידי זה נתעורר לפעמים המחלוקת והשנאה ביותר, בבחינת "ויוספו עוד שנוא אתו" וכו'.

ובאמת לפי גודל התגרות הבעל דבר, רצה להסיתם שיהרגו את יוסף הצדיק ואז היה העולם חרב לגמרי ח"ו, אבל ה' יתברך ברחמיו חמל עליהם ועל כלליות העולם, וסבב ברחמיו שלא הרגוהו לגמרי רק מכרוהו בכסף למצרים, ומאחר שיוסף נשאר חי על כל פנים, סבב ה' יתברך ברחמיו עד שאחר כך שבו כולם בתשובה ונתחרטו על מכירתו, עד שחזרו ונתקבצו ונתוודע יוסף אל אחיו ובאו כולם אליו באהבה ובהכנעה גדולה, כי באמת מאחר שהוא 'שורש הרצון', בודאי כולם צריכין לבוא ולהתקשר אליו, וזה עיקר השלמות שלהם כנ"ל. וכן נוהג בכל דור ודור, ואי אפשר לבאר כל כך בפרטיות (שומר שכר ב, יא יג).

וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו, והולך אל המקום המזוהם שנפל לשם, ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה 'פלא והפלא', עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך, כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שיעור.

כי זה עיקר שמחתו וגדולתו ותענוגיו ושעשועיו של המלך יתברך, כשמחזירים אליו הרחוקים ממנו כמו שכתוב בזוהר 'כד אתי יתרו ואמר "כי עתה ידעתי" וכו', כדין אסתליק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא.

רש"י: רבי חנינא. בר' חמא: שדינא כיתנא. זורע אני זרעוני פשתן: שדינא. משליך: וגדילנא נישבי. וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות: וציידנא טבי. ואני צד צביים: ואריכנא מגילתא. ומתקן אני מעורותיהן קלפים: וסליקנא למתא. למקום שאין מלמדי תינוקות: לחמשה ינוקי. לכל אחד ספרו: ומתנינא. על פה שיתא סדרי משנה לשיתא ינוקי: אקרו אהדדי. לימדו זה את זה מקראות: ואתנו אהדדי. לימדו זה את זה סדרו.

וצריכין להעלות מבחינת "החתים בשרו" וכו' לבחינת "פיתוחי חותם קודש לה'", ואף על פי כן יגרש בחינת טיפת עשיו וישמעאל, כמבואר בפנים.

וזה עבודה גדולה ודקה מאד, על כן עיקר סמיכתנו אז הוא רק על גדולי הצדיקים היודעים לעסוק בזה כראוי. וזה בחינת השלושה ספרים שנפתחין בראש השנה: רשעים גמורים - היינו אלו שהם מבחינת טיפת עשיו וישמעאל, לאלתר למיתה, כי צריכים לרחקם ולגרשם לגמרי, שזה בחינת מיתה עולמית, בכדי שלא יפגמו ויקלקלו את המשפט, חס ושלום. צדיקים גמורים - הם גם הנילוים להצדיקי אמת היושבים על המשפט בראש השנה, כמבואר בפנים, הם נכתבין לאלתר לחיים, כי בודאי יעלו אותם הצדיקי אמת אל הדעת דקדושה לחיי עולם, אפילו אם יש בהם פגמים וקלקולים רבים חס ושלום, על כל זה מאחר שמתגעגעים וחותרים לשוב אל השם יתברך ולהתקרב אל האמת, ודבקים ומתקרבים לצדיקי אמת, על כן גם הם בכלל צדיקים, כי 'הדבוק לטהור טהור', כי זה עיקר עסק הצדיקים לקרב הרחוקים וכו', ועליהם נאמר "ועמך כולם צדיקים". בינונים - הם אותם שלא זכו להתקרב עדיין לצדיקי אמת, ואף על פי כן אינם חולקים גם כן וראויים להתקרב אל הקדושה על כל פנים, על כן הם תלויים ועומדים עד יום כפור, שאז גמר תיקון החותם דקדושה שעוסקין בזה הצדיקים בימים האלו, להעלות מבחינת "החתים בשרו" וכו' לבחינת 'חותם דקדשה', ועל כן אם זוכין נכללין גם הם אז בבחינת החותם דקדשה ונחתמין לחיים (נזיקין ה, ט יד יז יח יט).

כי עיקר קדושת כל בתי בני ישראל הוא מבחינת קדושת בית הישיבה הקדושה, שהוא הרבי שלומד עם תלמידיו הלימוד הקדוש של 'קיום התורה', ומשם מאיר אור התורה והמצוות שהוא בחינת נר חנוכה כנ״ל. ובאמת מחויב בזה כל אחד מישראל לישב ולעסוק בתורה בביתו עם חבריו ובניו ותלמידיו, בבחינת "ודברת בם בשבתך בביתך" וכו'.

ועל כן עיקר נר חנוכה הוא 'איש וביתו', הינו הבעל הבית עם בני ביתו, שמקבלים קדושתם וחיותם מהראש ישיבה עם תלמידיו הקדושים שמשם נמשך אור נר חנוכה.

ו'המהדרין נר לכל אחד' מבני ביתו, כי באמת גם התלמידים בני הישיבה צריכים לשמש את רבם כל כך ולהתייגע בתורה כל כך, עד שיהיה גם להם יכולת להאיר אור תורת רבם ועצותיו הקדושים לחבריהם, שזה בחינת שכל אחד מבני הבית היינו בחינת התלמידים הקדושים, מדליקין כל אחד בפני עצמו נר חנוכה, ומשתדלין בזה להאיר אור תורת רבם בעולם.

ו'המהדרין מן המהדרין מוסיף והולך', היינו כי אינו מספיק להם מה שמאירים ומלמדים תורת רבם בעצמה לאחרים, אף גם הם מוסיפים והולכים בכל יום לחדש גם מעצמם חדושי תורה אמתיים המביאים לידי מעשה, והם חותרים ומגלים עצות עמקות חדשות מה שאינו מבואר בפירוש בתורת רבם, רק שהם חותרים ומחדשים אותם בעצמם מתוך דברי תורתו שקבלו מרבם האמתי, שזה בחינת 'מוסיף והולך' (נזיקין ה, לה).

וז"ל (אות פה): על-ידי פגם הברית, שעל-ידי-זה מתרחקת הנפש מן הכבוד דקדשה כנ"ל, על-ידי-זה קשה לו להתפלל בכונה ובלב שלם. ועל-כן במקום קברי הצדיקים, שהוא בחינת תקון הברית, כי שם זוכה שתכלל נפשו בכבוד ה' כנ"ל, על-ידי-זה זוכה להתפלל בהתעוררות ובכונה גדולה ובלב שלם (שם אות הנ"ל).

וכמובן בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנוראה והנפלאה אשר לא נשמע כזאת מימות עולם, היא המעשה הנוראה האחרונה של 'השבעה בעטלירש' [קבצנים], אשר אמר על עצמו שאם לא היה יודע כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול ונפלא מאד, כי היא כלולה מכמה תורות ומכמה צדיקים קדמונים וכו' וכו'. ושם בסוף המעשה הנ"ל, בהמעשה של יום השישי במה שהתפאר הבעטליר [הקבצן] שהיה בלא ידיים, נגד כל אחד ואחד שהתפאר בהכח שיש לו בידיו וכו' וכו', עיין שם הענין הנפלא והנורא הזה, אם היית בין מחצדי חקלא, ואם ראית בספרים ובפרט בתיקונים וזוהר ובסבא, תבין מרחוק כמציץ מן החרכים נוראות נפלאות תמים דעים, ואין להאריך בזה כאן (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, י).

ובליקוטי הלכות (השכמת הבוקר ג, ה): ועל כן אסור לאכול קודם התפלה, ובזוהר ובכתבים מחמיר מאד מאד, שאפילו כשקם בחצי הלילה אסור לאכול ולשתות עד אחר התפלה. וכל האוכל ושותה אז נחשב כ'עונן ומנחש' רחמנא ליצלן עיין שם.

לא כאשר רבו עתה המתפרצים בעם לשתות קודם התפלה עד שנעשה אצלם כהיתר ותולין עצמן באילן גדול, מה שמצאו קצת צדיקים שהיו חולים גדולים ושתו קודם התפלה כי היו מוכרחים לזה. והם מתדמים אליהם כקוף בפני אדם, ומעקמין את עצמן אחריהם וממלאים כריסם בשתיית קאווי [קפה] קודם התפלה, עד שנמצא גם קצת שאוכלין גם כן קודם התפלה, אוי להם אוי לנפשם כי הוא איסור חמור מאד, כמבואר בדברי רבותינו ז"ל ובפרט בזוהר הקדוש ובכתבים.

ואין לנו לדמות עצמינו לצדיקים גדולים אשר רוח אחרת אתם, ובפרט שהיו חולים גדולים, וגם כי רוב הצדיקים לא נהגו כך. ורבינו הקדוש ז"ל סיפר שמעולם לא שתה אפילו מים קודם התפלה, אף על פי שמדין השלחן ערוך מותר לשתות מים, אף על פי כן הוא לא שתה אפילו מים קודם התפלה.

וב'שער הכוונות' דרוש ו' מעניין התפילין, מבאר באריכות מתפילין דרש"י ותפילין דר"ת, שתפילין דרש"י הם בחינת מוחין דאימא וכו', ותפילין דר"ת הם בחינת מוחין פנימיים יותר בחינת מוחין דאבא וכו', ומביא שם מהתיקונים, כי תפילין דר"ת הם תפילין דעלמא דאתי ותפילין דרש"י הם תפילין דהאי עלמא וכו'. ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי, ושני הסברות הם 'דברי אלהים חיים', שלא כדברי החושבים שסברא אחת היא האמת והאחרת בטלה, חלילה להאמין דבר זה וכו', עיין שם.

ועיין ב'עטרת זקנים' על שולחן ערוך אורח חיים סימן ל"ד, וזה לשונו: מצאתי בכתבי האריז"ל, ששני הסברות הם אמתיים, ועל ידי כל אחד משני הזוגים, פועל בהנחתם פעולה מיוחדת כמו שהוא מבואר שם. ועיין שם בגמרא (עירובין צה ע"ב; עבודה זרה מד ע"א) מקום יש בראש להניח שני תפילין. ותפילין של ר"ת הם במעלה יותר מתפילין דרש"י וכו'.

ובספר 'מצות שמורים' מזהיר מאד להניח שניהם בפעם אחת, ומביא סוד גדול על זה שלא להפרידם, ועל כל פנים יתנהג כמו שמובא בסדור הכתוב על פי הכוונות, וזה לשונו: והאריז"ל לא היה מניחם בפעם אחת מפני היוהרא, כי אם אחר התפילה כנזכר בשולחן ערוך, עד כאן לשונו.