שמעתי מרבי לוי יצחק, שרבי יצחק'ל אטוואצקער ה' יקם דמו כשהיה בחור צעיר מאד כבן ט"ו-ט"ז שנה התקרב לאנשי שלומנו ונסע בחרף תרע"ד לאומן ושהה שם איזה זמן, ואחר כך כשחזר משם לפולין התפאר בפני אנשי שלומנו שהביא אתו כאלף שיחות וספורים ואמרות יפות בענין רבנו ז"ל ממה ששמע וקלטו אזניו מכל זקני אנשי שלומנו באומן ובשאר עירות שאנשי שלומנו נמצאים שם (כי הוא היה בעל זכרון נפלא), ובזה הלהיב את חבריו בישיבת מאקוב המפרסמת ונתקרבו הרבה לדעת רבנו ז"ל ומהם ר' לוי יצחק ור' משה טשענסטחובער ור' ישראל כהן ועוד כמה בחורים.
וזה היה בשנת תרע"ד, ובפרץ המלחמה נסגרה הישיבה. ואמר ר' לוי יצחק שאם לא פרצה המלחמה אז היה מקרב את כל בחורי הישיבה לרבנו ז"ל, כי היה כחו עצום בלמדנות וביראת שמים ובמדות טובות, גם היה בחור יפה תאר מאד, והיה בעל כשרון לדבר עם חבריו בתורה וביראת שמים ולהלהיבם לעבודת ה' בדרך רבנו ז"ל, והיה יוצא אתם להתבודדות בשדות וביערות, ואף על פי כן לא שנה מסדר הישיבה והתמיד בלמודו.
ועוד שמעתי מר' לוי יצחק שכשפרצה המלחמה מהרו האבות של תלמידי הישיבה לבוא ולהחזיר את בניהם הביתה, וכשראה ר' לוי יצחק את אביו של רבי יצחק'ל נשתומם על מראהו שהיה מכער מאד ושחר פנים הפך מבנו שהיה יפה תאר להפליא, ושאלו לפשר הדבר, והשיב לו רבי יצחק'ל: אינך יודע שאנחנו מגזע בעל הלבושים (הרב מרדכי יפה ז"ל). וסיפר לו הספור הידוע מהנסיון הגדול שהיה לו בגלל יפיו (כידוע הספור), ובקש מהקדוש ברוך הוא שעשרה דורות ממנו יהיו מכערים כדי שלא יכשלו בנסיונות רחמנא לצלן. והנה אבי הוא דור עשירי, ואני כבר דור י"א לכן חזר אלי יפיו של זקננו בעל הלבוש.
והנה, רבי יצחק'ל בקש מאביו שהוא רוצה לסע על ראש השנה לאומן עם כמה מחבריו, ולא הסכים עמו, ואמר לו: קדם תבוא עמי הביתה ואחר כך נראה לסדר ענין הנסיעה. אבל המלחמה שבשה את כל הדרכים ואי אפשר היה לנסע. אך לר' לוי יצחק אמר: אתה תסע ולא תחשב אחרת. ור' לוי יצחק לא היה לו שום משיכה לזה לעזב את בית אביו ולנסע לאומן, אבל חזקו עליו דברי חברו החביב הנ"ל, ונסע לוארשא ומשם נסע לאומן (ויש בזה ספור ארך ועוד חזון למועד להדפיס זאת אם ירצה השם).