{ו}מה שהוצרכה להשמיענו שהלכה כבית הלל, הוא משום שברייתא זו מדברי {רבי יהושע היא, דאמר} [בבבא מציעא נט ב] {"אין משגיחין בבת קול"} ביחס לקביעת הלכה. (1)
מקשה הגמרא על הטעם שאמרו בית שמאי, שברכת קדושת היום קודמת לברכת היין, מפני שעיקר הקידוש הוא בברכת היום: {ו}כי {סברי בית שמאי דברכת היום עדיפא?} -
{והתניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת, מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואחר כך אומר} ברכת {הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד,} ואם יבדיל עליו לא יוכל לברך ברכת המזון בלילה על הכוס, {מניחו} {לאחר המזון,} (2) {ומשלשלן,} מסדר את הברכות האלו {כולן לאחריו.} ואם ברכת היום עדיפה, למה יקדים את ברכת היין לברכת הבדלה.
הגמרא מנסה לפקפק בעצם הקושיא מהברייתא: {והא,} ברייתא זו, {ממאי דבית שמאי היא? דלמא} כדעת {בית הלל היא,} והם אכן סוברים שברכת היין קודמת לברכת היום גם בקידוש?
דוחה הגמרא: {לא סלקא דעתך} להעמיד את הברייתא כבית הלל, {ד}הרי {קתני} בה {"}על {המאור" ואחר כך "}על ה{בשמים". ומאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא} להקדים ברכת המאור לפני הבשמים? - {בית שמאי!}
{דתניא, אמר רבי יהודה} (3): {לא נחלקו בית} {שמאי ובית הלל על} ברכת {המזון ש}לכולי עלמא מברכה {בתחלה, ועל הבדלה שהיא בסוף, על מה נחלקו} - {על המאור ועל הבשמים, בית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים, ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור"} הרי שהברייתא שהקדימה את ברכת המאור לבשמים סוברת כשיטת בית שמאי, ושבה הקושיא למה הקדימה את ברכת היין להבדלה, והרי הבדלה היא ברכת היום.
הגמרא עדיין מפקפקת בקושיא מהברייתא: {וממאי ד}הברייתא הקדימה מאור לבשמים משום שכדעת {בית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה,} שהעמיד את מחלוקתם עם בית הלל בקדימה בין ברכת המאור והבשמים, {דילמא} כדעת {בית הלל היא ואליבא דרבי מאיר} שנקט במשנתנו שלכולי עלמא ברכת המאור קודמת לבשמים [ונחלקו רק בקדימה בין ברכת המזון והבשמים, והקדימה את הבשמים כדעת בית הלל] ולכן הקדימה גם את ברכת היין להבדלה, כדעת בית הלל שקודמת לברכת היום.
דוחה הגמרא: {לא סלקא דעתך} להעמיד את הברייתא כדעת רבי מאיר בדברי בית הלל, {ד}הרי {קתני הכא במתניתין "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה"} ונמצא שרבי מאיר סובר שלכולי עלמא אין ברכת המזון בתחילה, {ו}אילו {התם בברייתא קתני "אם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו"} והיינו כרבי יהודה, שלכולי עלמא ברכת המזון בתחילה, וכיון שבסדר הברכות נקטה הברייתא את ברכת המאור לפני בשמים {שמע מינה דבית שמאי היא ואליבא דרבי יהודה.}
{ו}כיון שנדחו האפשריות להעמיד את הברייתא כבית הלל, נמצא כי {מכל מקום קשיא} סתירה בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי לגבי קדימה בין ברכת היום לברכת היין.
מתרצת הגמרא: {קא סברי בית שמאי שאני עיולי יומא} [כניסת השבת בקידוש] {מאפוקי} {יומא} [יציאת השבת בהבדלה], כי {עיולי יומא כמה דמקדמינן ליה עדיף,} ולכן בקידוש צריך להקדים את ברכת היום לברכת היין, (4) ואילו {אפוקי יומא כמה דמאחרינן ליה עדיף, כי היכי דלא להוי} השבת נראית {עלן כמשוי,} ולכן בהבדלה מאחרים את ברכת ההבדלה אחר ברכת היין.
הגמרא מקשה סתירה נוספת בין המשנה לברייתא בדעת בית שמאי: שהרי בברייתא שנינו שאם אין לו אלא כוס אחד, מניחו לאחר המזון, ולכאורה תמוה, {ו}כי {סברי בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס?} - {והא} במשנתנו {תנן: "בא להם יין לאחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס, בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון" מאי לאו} כוונת בית שמאי {דמברך עילויה ושתי ליה,} ומשמע שאין צריך להניחה כדי לברך עליה ברכת המזון, ושלא כדבריהם בברייתא? (5)
מתרצת הגמרא: {לא,} כוונת דברי בית שמאי במשנה היא {דמברך עילויה ומנח ליה} כדי לברך עליה ברכת המזון.
תמהה הגמרא, איך יתכן שמניח את הכוס לברכת המזון ואינו שותה ממנה כלל, {והאמר מר} [פסחים קה ב] {"המברך} ברכת המזון או קידוש על הכוס, {צריך שיטעום"} כדי שתחשב ברכתו כברכה על הכוס, (6) וכל שכן שהמברך עליה ברכת "הגפן" כדי לשתותה צריך לטעום.
מבארת הגמרא: כוונת המתרץ לומר שמניחו לברכת המזון אחר {דטעים ליה.}
שבה הגמרא ומקשה: אם כן יקשה {והאמר מר} [שם], {טעמו} [את כוס היין], { פגמו} בכך שלא יהיה ראוי לכוס של ברכה. (7) ואם כן, כיון שלדעת בית שמאי מברך וטועם, איך יוכל לברך עליו אחר כך ברכת המזון? מתרצת הגמרא: {דטעים ליה} על ידי שפיכת מעט יין {בידיה,} ואין פגימה אלא כשטועם בפיו מהכוס עצמה.
ועדיין מקשה הגמרא: {והאמר מר} [שם], {כוס של ברכה צריך} שיהיה בה יין כ{שיעור} [רביעית לוג], {והא} על ידי שפיכת היין מהכוס {קא פחית ליה משיעוריה?}
מתרצת הגמרא: אין המשנה עוסקת בכוס בעלת שיעור מצומצם, אלא {דנפיש ליה טפי משיעוריה,} וגם אחר השפיכה נשאר בכוס יין כשיעור הנצרך.
מקשה הגמרא על הנחה זו: {והא "אם אין שם אלא אותו כוס" קתני} במשנה, ומשמע שלא היה לו יין יותר מהנצרך להבדלה.
מתרצת הגמרא: יין כשיעור {תרי} כוסות {לא הוי, ו}אולם {מחד נפיש} ויש בו כדי רוב רביעית נוסף. (8)
מקשה הגמרא: {והא תני רבי חייא "בית שמאי אומרים מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון",} הרי שלדעת בית שמאי אינו צריך להניח את היין לברכת המזון? - {אלא,} מסיקה הגמרא: {תרי תנאי ואליבא דבית שמאי,} והיינו שמשנתנו סוברת כתנא ששנה רבי חייא בשמו, שלדעת בית שמאי ברכת המזון אינה טעונה כוס, ואילו התנא ששנה את הברייתא לעיל סבר שלדעת בית שמאי ברכת המזון טעונה כוס.
שנינו במשנה לגבי שתיית היין שהיו נוהגים לשתות לפני הסעודה: {בית שמאי אומרים} בתחילה {נוטלין לידים} לסעודה, {ואחר כך מוזגין את הכוס} ושותים אותו מיד, לפני ברכת המוציא. {ובית הלל אומרים}: תחילה {מוזגין את הכוס,} ושותים אותו מיד, לפני נטילת ידים, {ואחר כך נוטלין לידים.}
{תנו רבנן} בברייתא המבארת את טעמי המחלוקות במשנתנו: {בית שמאי אומרים נוטלין לידים} תחילה {ואחר כך מוזגין את הכוס,} והטעם לכך: משום {שאם אתה אומר} שיהיו {מוזגין את הכוס תחלה,} ואחר כך נוטלין את הידים לסעודה, הרי יש לגזור {גזרה שמא יטמאו משקין} - {ש}ישפכו על {אחורי הכוס} - {מחמת ידיו} שדינם כ"שניות לטומאה" עד שיטהרם בנטילה, { ויחזרו} המשקין שנטמאו {ויטמאו את} אחורי {הכוס,} ובית שמאי אוסרים להשתמש בסעודה בכוס שאחוריה טמא, [כדלהלן] ולכן חייבו ליטול ידיו לפני שמוזג את הכוס.
מקשה הגמרא: למה חששו רק מחמת המשקין, {וליטמו ידים לכוס} עצמה?
מתרצת הגמרא: סתם {ידים "שניות} לטומאה" {הן} נחשבות, { ואין "שני} לטומאה" {עושה} על ידי מגעו {"שלישי} לטומאה" {בחולין,} (9) {אלא על ידי} שמטמא {משקין,} שבהם גזרו רבנן שאפילו אם נגעו המשקים רק ב"שני לטומאה" הם ייעשו "ראשונים לטומאה", ולכן הם עושים את הכוס הנוגעת בהם "שני לטומאה" (10) [אך בתרומה ובקדשים יש דרגות טומאה נוספות, ונעשים "שלישי לטומאה" במגע].
ומביאה הגמרא את סיום דברי הברייתא בביאור מחלוקת זו:
{ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס} ושותים אותה מיד, {ואחר כך נוטלין לידים,} משום {שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה,} יש לגזור {גזרה שמא} לא ינגב ידיו היטב, ו{יטמאו משקין,} המים {ש}נשארו {בידים} אחר הנטילה, {מחמת} אחורי {הכוס, ויחזרו} המים, שנעשים "ראשון לטומאה", {ויטמאו את הידים,} ונמצא שהוא אוכל בידים טמאות, ואילו טעם תקנת נטילת ידים הוא בכדי שיתרגלו לאכול בטהרה, ולא יבואו הכהנים לטמא תרומה. (11) [אך לא אסרו להשתמש בכוס שאחוריה טמאים, וכדלהלן].
מקשה הגמרא: למה חששו בית הלל לטומאת הידים רק מחמת המשקין שנשארו בידים, {וניטמי} ה{כוס} עצמה {לידים,} ומה הועילו בתקנתם שימזוג קודם נטילה, והרי הוא שותה גם בתוך הסעודה, ולמה לא חששו שמא יטמאו ידיו אז מאחורי הכוס? [ולמה לא יטמאו מהכוס אפילו כאשר נגבם היטב].
מתרצת הגמרא: {אין כלי} שנטמא מחמת "ולד הטומאה" {מטמא אדם} אלא אם טימא משקין והם מטמאין את האדם, ובאמצע הסעודה תולין שנגב ידיו היטב, כי אסור לאכול לחם בידים שאינן נגובות לגמרי.
מקשה הגמרא: איך התירו בית הלל לשתות מכוס טמאה? {וניטמי} הכוס {למשקין שבתוכו,} וכיון שחוששים לטהרת הידים, ודאי שראוי להזהר בטהרת האוכל עצמו? (12)
מתרצת הגמרא: {הכא בכלי שנטמאו אחוריו} מחמת נגיעה {במשקין} טמאים {עסקינן, דתוכו} של הכוס נשאר {טהור, ו}רק {גבו טמא.}
כמו {דתנן} [כלים כה ו]: {כלי שנטמאו אחוריו} מחמת מגע {במשקין} טמאים, {אחוריו} [שוליו] {טמאים,} כי הם ראויים לתשמיש. (13)