{ואמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין}, כשמדבר {לפני הקדוש ברוך הוא.} (1) {שנאמר} [קהלת ה א]: {"אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים".} כי צריך שתהיה אימתו עליך, שהרי אפילו אם החלש למעלה והגבור למטה, אימת החלש על הגבור, כל שכן שהוא גם גבור וגם עליון. (2) {דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב} [בראשית ב ז]: {"וייצר ה' אלהים את האדם"}, למה נכתב "וייצר" {בשני יודי"ן?} - לומר לך, ש{שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא} באדם, {אחד יצר טוב, ואחד יצר רע.} (3)
{מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אלא מעתה, בהמה, דלא כתיב בה "וייצר"} עם שני יודי"ן, וכי {לית לה יצרא} [יצר רע]? {והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא,} מחמת יצר הרע שבה. (4)
{אלא} בהכרח, נכתבו שני היודי"ן כדי ללמד {כדרבי שמעון בן פזי. דאמר רבי שמעון בן} {פזי: "אוי לי מיוצרי"} אם אלך אחר היצר, {ו}אילו אם לא אלך אחר תאותי, {אוי לי מיצרי,} שהוא מייגעני בהרהורי עבירה (5). ולכן נכתב "וייצר" בשני יודי"ן, כאומר פעמיים "וי", כנגד "יוצרו" וכנגד "יצרו". (6)
{אי נמי,} הטעם שנכתב "וייצר" בשני יודי"ן, הוא כדי ללמד {כדרב ירמיה בן אלעזר. דאמר רב ירמיה בן אלעזר: דו} [שני] {פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון,} פרצוף זכר מלפניו ופרצוף נקבה מאחוריו, (7) ואחר כך חלקם לשנים, ועשה מפרצוף הנקבה את חוה. (8) {שנאמר} [תהלים קלט ה]: {"אחור וקדם צרתני",} ו"צרתני" מלשון "צורה", והיינו, שצר בו שני פרצופים. ולכן נכתב "וייצר" בשני יודי"ן, כי יצר באדם שתי צורות (9).
הגמרא דורשת את הכתוב [בראשית ב כב]: {"ויבן ה' אלהים את הצלע} אשר לקח מן האדם לאשה, ויביאה אל האדם", ונחלקו במשמעותו {רב ושמואל}.
{חד} מהם {אמר: "צלע}" הוא {פרצוף,} וכמו שאמרו לעיל, שיצר שני פרצופים באדם, ומאחד מהם עשה את האשה. (10)
{וחד} מהם {אמר: "צלע}" הוא {זנב,} שהיה לאדם הראשון זנב, ונטלו הקדוש ברוך הוא (11) וממנו עשה את האשה. (12)
מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} שהצלע הוא {פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני"} שהרי צר בו צורת שני פרצופים שוים, {אלא למאן דאמר} שהצלע הוא {זנב, מאי "אחור וקדם צרתני",} והרי אין הפרצופים שוים?
מתרצת הגמרא: "צרתני" יש בו שני משמעויות, וכוונת הכתוב ללמד {כדרבי אמי. דאמר רבי אמי}: האדם הוא {"אחור"} [אחרון] {למעשה בראשית}, והיינו ש"נוצר" בסוף, {ו}מאידך הוא גם {"קדם"} [קודם] {לפורענות,} וכל "צרה" באה לו תחילה, כדלהלן. (13) דנה הגמרא: {בשלמא, אחור למעשה בראשית"}, הוא משום {דלא אברי עד מעלי} [ערב] {שבתא}, לאחר כל הברואים, {אלא "וקדם לפורענות" פורענות דמאי?}
{אילימא} שעונשו של האדם קדם ל{פורענות דנחש} בחטא עץ הדעת, והרי לא כן הוא, כי {התניא: רבי אומר, בגדולה} [כבוד] {מתחילין מן הגדול} תחלה, {ובקללה מתחילין מן הקטן} תחלה, והמקור לכך: {בגדולה מתחילין מן הגדול, דכתיב} [ויקרא י יב]: {"וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים, קחו} את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח, כי קדש קדשים היא" וכיון שפירט את שמות "אלעזר ואיתמר", ולא כתב רק "בניו הנותרים", משמע שרצה ללמד לכל מקום, שבעניני גדולה מתחילין מן הגדול, ו{בקללה מתחילין מן הקטן,} שהרי {בתחלה נתקלל נחש, ולבסוף,} אחר קללת הנחש, {נתקללה חוה, ולבסוף} אחריה {נתקלל אדם.} וכיון שכך אי אפשר לפרש שהאדם היה "קדם" לפורענות על חטא עץ הדעת.
{אלא} האדם היה "קדם לפורענות" בעונש {פורענות דמבול, דכתיב} [בראשית ז כג] {"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם ועד בהמה",} ומפורש כי {ברישא} מת {האדם, והדר} מתה {הבהמה.} (14)
עוד מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} שהצלע הוא {פרצוף, היינו דכתיב "וייצר" בשני יודי"ן,} כי יצר שני צורות פנים, מלפנים ומאחור, {אלא למאן דאמר} שהצלע הוא {זנב, מאי "וייצר}", למה נכתב בשני יודי"ן?
מבארת הגמרא: שני היודי"ן נכתבו ללמד {כ}דברי {דרבי שמעון בן פזי} לעיל. דאמר {רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיצרי, ואוי לי מיוצרי.}
עוד מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} צלע הוא {פרצוף, היינו דכתיב} בראשית ה ב]: {"זכר ונקבה בראם",} כי האדם נברא בתחלת ברייתו בשני פרצופים, אחד של זכר, ואחד של נקבה, ואחר כך הפרידם לשני גופים. {אלא למאן דאמר} שהצלע הוא {זנב, מאי "זכר ונקבה ובראם"?} והרי לא נברא בתחלה אלא זכר, ואחר כך נבראה הנקבה.
מתרצת הגמרא: הכתוב בא ללמד {כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי} סתירה בין הפסוקים: {כתיב "זכר ונקבה בראם"} ומשמע שמתחלת ברייתם היו שנים, {ו}מאידך {כתיב} [שם ט ו] {"כי בצלם אלהים עשה את האדם"}, (15) ומשמע שנברא מתחלה זכר לבדו. {הא כיצד?} - אלא {בתחלה עלה במחשבה} לפני הקדוש ברוך הוא {לבראת שנים,} ועל כך נאמר "זכר ונקבה בראם", דהיינו במחשבה, {ולבסוף לא נברא אלא אחד}, שהוא הזכר לבדו, ועל כך נאמר "עשה את האדם", כי למעשה נברא אחד לבדו. (16) עוד מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} שהצלע הוא {פרצוף, היינו דכתיב} [שם ב כב]: "ויקח אחת מצלעותיו, {ויסגור בשר תחתנה",} כיון שהיו שני פרצופים מחוברים, הוצרך להשלים בבשר את מקום הפרצוף שהיה חלק מן האדם ונחתך ממנו, {אלא למאן דאמר} שהצלע הוא {זנב, מאי "ויסגור בשר תחתנה"?} והרי לא נחתך מהאדם אלא הזנב המיותר, ולא נחסר מגופו כלום. (17)
{אמר רב ירמיה, ואיתימא רב זביד, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך,} לסגור בבשר את המקום שבו נחתך הזנב מגופו. (18)
עוד מקשה הגמרא: {בשלמא למאן דאמר} שהצלע הוא {זנב, היינו דכתיב} [שם כג]: {"ויבן} ה' אלהים את הצלע", כי היה צריך לבנותה בצורת אשה, {אלא למאן דאמר} שהצלע הוא {פרצוף, מאי "ויבן"?} והרי פרצוף האשה כבר היה קיים מתחלת ברייתו של האדם.
מתרצת הגמרא: "ויבן" נכתב {לכדרבי שמעון בן מנסיא, דדרש רבי שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב "ויבן ה' את הצלע"?} - {מלמד ש}קודם {קלעה הקדוש ברוך הוא לחוה} את שערותיה, (19) {ו}רק אחר כך {הביאה לאדם}, כדי שתמצא חן בעיניו, ודרשו כך מתיבת "ויבן" שהיא לשון קליעה, {שכן בכרכי הים קוראים לקליעתה} [צמה] - {"בנייתא"}.
{דבר אחר: "ויבן"} - {אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תנא: מלמד ש}כשהיתה חלק מהאדם היתה כזכר, וכשנטלה ממנו {בנאה הקדוש ברוך הוא לחוה, כבנין אוצר} של פירות, {מה אוצר זה}, בונים אותו {קצר} [צר] {מלמעלה ורחב מלמטה, כדי לקבל את הפירות} [כי אם יהיה צר מלמטה ורחב מלמעלה, התבואה תכביד על הכתלים מלמעלה, ותדחפם לצדדים] - {אף אשה,} נבראה {קצרה} [צרה] {מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי} שבעת הריונה תוכל {לקבל} [להחזיק] {את הולד.}
הגמרא דורשת את המשך הפסוק [שם]: {"ויביאה אל האדם"} - {אמר רב ירמיה בן} {אלעזר: מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון,} כביכול השתדל בחופתו של אדם ובזיווגו כחבר - שושבין שאחראי על עריכת החופה.
{מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיחזור גדול עם קטן בשושבינות} של הקטן, {ואל ירע לו} בעיניו כאילו נפגם כבודו בכך, שהרי מצינו שהקדוש ברוך הוא עצמו עסק בכך.
דנה הגמרא: {ולמאן דאמר} שהצלע הוא {פרצוף,} ושני פרצופים היו לאדם מתחלה, {הי מינייהו} משני הפרצופים היה מלפנים, ו{סגי} [הלך] {ברישא?} (20)
{אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא} שהפרצוף {דגברא} היה מלפנים ו{סגי ברישא}, ופרצוף הנקבה היה מאחור, {ד}הרי {תניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך,} (21) {ואפילו} אם היא {אשתו} שלו, ואף שבאשתו אין איסור מצד הדין, מכל מקום, גנאי הוא שילך הגדול אחרי הקטן. (22)
ואם {נזדמנה לו} אשת איש אחר (23), שהולכת לפניו {על הגשר} [והוא מקום צר שאין בו אפשרות להילוך שניהם בשוה], לא ילך אחריה, אלא {יסלקנה לצדדין} עד שיעבור לפניה. (24)
{וכל העובר אחורי אשה} [אשת איש] (25) {בנהר,} אם הוא רגיל בכך, (26) {אין לו חלק לעולם הבא,} כי היא מגביהה את בגדיה מפני המים, והוא מסתכל בה, וסופו בא לידי ניאוף. (27) נמצא שלא יתכן שפרצוף האשה הלך קודם ואחריה הלך פרצוף האדם, שהרי ההילוך באופן זה הוא גנאי אפילו באשתו. (28)
{תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה, כדי להסתכל בה} - {אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו, לא ינקה מדינה של גיהנם. שנאמר} [משלי יא כא]: {"יד ליד לא ינקה רע",} וביאורו, שאדם רע, המרצה מעות מידו ליד אשה, אפילו הוא כמשה שקבל את התורה מידו של הקדוש ברוך הוא לידו שלו, בכל זאת {לא ינקה מדינה של גיהנם}.
{אמר רב נחמן: מנוח} [אבי שמשון], {עם הארץ היה, דכתיב} [שופטים יג יא]: {"ויקם וילך מנוח אחרי אשתו"} והרי שנינו לעיל: "לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו אשתו".
{מתקיף לה רב נחמן בר יצחק} לרב נחמן: {אלא מעתה, גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו} (29), {וגבי אלישע דכתיב} גם בו [מלכים ב, ד ל], {"ויקם וילך אחריה"} [אחר האשה השונמית], וכי {הכי נמי} פירושו שהלך {"אחריה" ממש?} - והרי ודאי אין הפסוק מתפרש כך, {אלא} הכוונה שאלישע הלך {אחרי דבריה} של השונמית {ואחרי עצתה}, שביקשתו להחיות את בנה, ואם כן {הכא נמי} לגבי מנוח, מנין שהיה עם הארץ, והרי יתכן לפרש שאין הכוונה שהלך ממש אחרי אשתו, אלא שהלך {אחרי דבריה ואחרי עצתה} של אשתו, לצאת ולפגוש במלאך ה'.
{אמר רב אשי: ולמאי דקאמר רב נחמן,} ש{"מנוח עם הארץ היה"}, והלך "אחריה" ממש, נמצא ש{אפילו} פסוקים שקורין התינוקות {בי רב, נמי לא קרא?} שהרי מקרא מפורש הוא, {שנאמר} [בראשית כד סא]: {"ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים, ותלכנה אחרי האיש", ו}משמע ש{לא} הלכו {לפני האיש}. (30)
{אמר רבי יוחנן}: אם מוכרח אדם ללכת באחת משתי דרכים, שבאחת מהן הולך ארי, ובאחת מהן הולכת אשה, עדיף שילך {אחורי} ה{ארי, ולא} ללכת {אחורי} ה{אשה.} (31) ואם הברירה בידו ללכת או אחורי אשה או אחורי עובד כוכבים, עדיף שילך {אחורי אשה, ולא אחורי עובד כוכבים,} ועדיף שילך {אחורי עובד כוכבים, ולא} יעבור {אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין} בו, כי כיון שאינו נכנס להתפלל עמהם, הריהו נראה כפורק עול, והוא מבזה את בית הכנסת.
{ולא אמרן} שאין לעבור מאחורי בית הכנסת, {אלא} באופן {דלא דרי} [אינו נושא] עליו {מידי,} אבל {אי דרי מידי, לית לן בה,} שהרי אין בכך משום ביזוי בית הכנסת, כי משאו מוכיח עליו שאינו נכנס מפני שהוא טרוד במשאו.
{ו}כן {לא אמרן} שאסור לעבור מאחורי בית הכנסת, {אלא} באופן {דליכא פתחא אחרינא} לבית הכנסת, אבל {אי איכא פתחא אחרינא, לית לן בה,} כי אין חשש ביזיון, משום שהרואה שאינו נכנס מפתח זה, יסבור שעומד להיכנס מהפתח האחר.
{ו}כן {לא אמרן} שאין לעבור מאחורי בית הכנסת, {אלא} באופן {דלא רכיב} א{חמרא}, אלא הוא הולך ועובר ברגליו. {אבל} אם הוא {רכיב} א{חמרא, לית לן בה.}
{ו}כן {לא אמרן} שאין לעבור מאחורי בית הכנסת, {אלא ב}אופן {דלא מנח תפילין, אבל} אם הוא {מנח תפילין, לית לן בה,} שהרי מראה בכך שהוא ירא שמים.
{אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב,} שהוא בריה קטנה וחלשה, ואף על פי כן בכוחו להבאיש דבר חשוב (32), {ו}הוא {יושב בין שני מפתחי הלב,} (33) {שנאמר "זבובי מות יבאיש, יביע שמן רוקח!"} ו"יביע" היינו "מבעבע", שהוא מקלקל את השמן הטוב, עד שהשמן מעלה אבעבועות.
{ושמואל אמר}: יצר הרע, {כמין חטה הוא דומה,} (34) {שנאמר} [בראשית ד ז] {"לפתח חטאת רובץ}", ודרש "חטאת" כלשון "חטה", וסבר שהעץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה, ונמצא שעל ידה בא החטא (35).
{תנו רבנן: שתי כליות יש בו באדם, אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה.}
{ומסתברא ד}זו שיועצת לו {טובה} נמצאת {לימינו. ו}זו שיועצת ל{רעה} נמצאת {לשמאלו,} כ{דכתיב} [קהלת י ב]: {לב חכם לימינו, ולב כסיל לשמאלו}". (36)
{תנו רבנן}: ה{כליות יועצות} את לב האדם מה שיעשה (37), וה{לב מבין} אם לשמוע לעצת הכליות, או לא.
{לשון מחתך} את הדבור בצורה שהוא יוצא מהפה. וה{פה} [השפתיים] {גומר} ומוציאו. ה{ושט מכניס ומוציא כל מיני מאכל,} וה{קנה} {מוציא} את ה{קול!} (38)