דף סא - ב

ה{ריאה שואבת כל מיני משקין} מהגוף. (39)

ה{כבד כועס} [מביא את האדם לידי כעס].

וה{מרה זורקת בו} בכבד {טפה} מרה, {ומניחתו} בכך מכעסו. (40)

ה{טחול שוחק} - מביא את האדם לידי צחוק (41).

ה{קרקבן טוחן} את האוכל, בעוף. וכנגדו בבהמה הוא ה"המסס".

ה{קיבה ישינה} [מביאה על האדם שינה].

ועל ידי ה{אף} הוא {נעור} משנתו.

ואם {נעור הישן וישן הנעור}, שהם מתחלפים בתפקידיהם והקיבה מעוררת והאף מרדים, אז {נמוק} [מתנוון] האדם, ונמשך {והולך לו} למיתה.

{תנא}: אם {שניהם} הקיבה והאף {ישינים, או ששניהם ניעורים, מיד} האדם {מת!}

{תניא: רבי יוסי הגלילי אומר, צדיקים, יצר טוב שופטן,} ומורה להם איך לנהוג. (42)

{שנאמר} [תהילים קט] {"ולבי חלל בקרבי",} שכך אמר דוד: יצר הרע שבלבי הרי הוא כמת, ששולט בי רק היצר הטוב, כיון שבכוחי לכוף את יצר הרע.

{והרשעים,} יצר ה{רע שופטן}, ומכוון את דרכם, {שנאמר} [תהילים לו] {"נאם פשע לרשע בקרב לבי, אין פחד אלהים לנגד עיניו!"} ולשון המקרא מסורס [רש"י שם], וכך ביאורו: אומר אני בקרב לבי, שהפשע [שהוא יצר הרע] אומר לרשע, שלא יהיה פחד אלהים לנגד עיניו, הרי שהוא מרחיקו מהקב"ה כדי שלא יפחד ממנו. {בינונים, זה וזה} [יצר טוב ויצר הרע] {שופטן}, ושניהם שולטים עליו, להורות לו דרכו, {שנאמר: "יעמד} הקב"ה {לימין אביון, להושיע משופטי נפשו",} ומשמע שיש לאדם כמה שופטים. {אמר רבא: כגון אנו}, הרינו נחשבים {בינונים! אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה,} שהרי אם אתה מן הבינונים, אין לך צדיק גמור בעולם. {ואמר רבא: לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי,} כי הנאות העולם הזה נועדו כדי לפרוע בהם לרשעים את כל שכרם המגיע להם עבור מעשיהם הטובים המועטים, כאן, כדי שלא יהיה להם כל חלק של שכר בעולם הבא. ואילו העולם הבא נברא לצדיקים גמורים לשלם להם שם את כל שכרן, ואין להם בעולם הזה כלום.

{אמר רבא: לידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא או לאו,} ובכך השיב על טענת אביי "לא שביק מר חיי לכל בריה", ואמר לו מתוך ענוה: יודע אני בעצמי שאני בינוני. (43)

{אמר רב: לא איברי עלמא אלא ל}רשע כ{אחאב בן עמרי}, א{ו ל}צדיק כ{רבי חנינא בן דוסא.}

{לאחאב בן עמרי} נברא {העולם הזה,} שהרי היה עשיר גדול (44), וקבל את כל שכרו בעולם הזה, ולא היה לו לעולם הבא כלום.

{ולרבי חנינא בן דוסא} שלא היה לו בעולם הזה כלום, (45) עבורו נברא {העולם הבא!} (46) שנינו במשנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, שנאמר {"ואהבת את ה' אלהיך} בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

{תניא: רבי אליעזר אומר, אם נאמר "בכל נפשך" למה נאמר "בכל מאדך}" [שביאורו "בכל ממונך"]? (47) {ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"?} והרי יכל הכתוב לומר שהאדם חייב לאהוב את בוראו אפילו אם צריך להקריב עבור אהבתו את הדבר לו ביותר [נפשו או ממונו], ובכלל זה היו נכללים כל שאר הדברים!? {אלא,} שכל אדם רואה בעיניו פרט אחר כדבר היקר ביותר, ולכן נקט הכתוב את כל הצדדים:

{אם יש לך אדם שגופו חביב עליו} יותר {מממונו} - {לכך נאמר "בכל נפשך}", ללמד שחייב למסור עצמו למיתה, כדי שלא לעבוד עבודה זרה. (48)

{ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו} יותר {מגופו} (49) - {לכך נאמר "בכל מאדך"}, שאסור לו לעבור על דברי תורה, אף אם יפסיד בכך את כל ממונו (50).

{רבי עקיבא אומר: "בכל נפשך"}, בא ללמד, ש{אפילו} [בשעה] שהקדוש ברוך הוא {נוטל את נפשך} עליך לאהוב אותו!

ועל כך שנינו במשנה ש"חייב אדם לברך על הרעה", כי אפילו אם אירע לו דבר רע יברך את הקב"ה מתוך שמחה ואהבת ה'. (51)

{תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה.}

{בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא, שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה.}

{אמר ליה: עקיבא}, וכי {אי אתה מתירא מפני המלכות} שגזרה לאסור לימוד תורה?!

{אמר לו} רבי עקיבא: {אמשול לך משל}:

{למה הדבר דומה?} - {לשועל שהיה מהלך על} {גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים} ובורחים {ממקום למקום.}

{אמר להם: מפני מה אתם בורחים?}

{אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם}, בכדי לצוד אותנו.

{אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם} יחד, {כשם שדרו אבותי עם אב ותיכם?}

{אמרו לו}: וכי {אתה הוא} זה {שאומרים עליך} שאתה ה{פקח שבחיות!?}

{לא פקח אתה, אלא טפש אתה}.

{ו}הרי {מה במקום חיותנו}, שהוא המים, {אנו מתיראין} שמא נתפס ונמות, {ב}יבשה, שהיא {מקום מיתתנו, על אחת כמה וכמה} יש לנו להתיירא מן המיתה. (52) ופירש רבי עקיבא את הנמשל, ואמר:

{אף אנחנו} כן: אם {עכשיו,} שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", {כך} - אנו נמצאים בסכנת מיתה - {אם אנו הולכים ומבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה} שאנו מתחייבים בנפשנו!

{אמרו: לא היו} עוברים {ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא, וחבשוהו בבית האסורים.} (53) {ותפסו} אף {לפפוס בן יהודה}, על שחטא למלכות בעניינים שונים, {וחבשוהו אצלו} [עם רבי עקיבא].

{אמר לו} רבי עקיבא: {פפוס, מי הביאך לכאן?} והרי לא עסקת בתורה, מפני פחד המלכות, ולמה נתפסת?

{אמר ליה} פפוס: {רבי עקיבא, אשריך שנתפסת} אתה {על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.} (54) {בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה.}

{והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל,} (55) {והיה} רבי עקיבא קורא קריאת שמע בשעת מעשה, ו{מקבל עליו עול מלכות שמים.}

{אמרו לו תלמידיו}: האם {עד כאן} חייב אדם בקבלת עול מלכות שמים, ואסור לו להניחה אפילו מחמת יסורים קשים כל כך?!

{אמר להם: כל ימי} (56) {הייתי מצטער על פסוק זה} - {"בכל נפשך"}, שדרשו בו ש{"אפילו נוטל את נשמתך",} אתה מצווה לאהבו, ולמסור את נפשך על אהבתו. (57)

ו{אמרתי} בצפיה: {מתי יבא} החיוב האמור בפסוק זה {לידי, ואקיימנו!?} (58)

{ועכשיו, שבא לידי} קיום ההזדמנות הזאת למות על קידוש ה', וכי {לא אקיימנו?!}

ומה שציפה רבי עקיבא כל ימיו שימות על קידוש ה' ולא שימות מיתה רגילה, משום שהמצוה הגדולה ביותר שיכול האדם לקיים היא למות על קידוש ה'. ובכל משך ימי חייו לא מזדמנת לו לאדם מצוה גדולה שכזאת, אלא רק בשעת מותו.

{היה} רבי עקיבא {מאריך ב"אחד", עד שיצתה נשמתו ב"אחד".} (59)

{יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא,} {שיצאה נשמתך ב"אחד".}

{אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא}: וכי {זו תורה וזו שכרה!?} וטענתם נרמזת בפסוק [תהלים יז יד] {"ממתים ידך ה', ממתים} מחלד", שפירושו: מידך היה לו למות, ולא מידי בשר ודם, והיכולת בידך להמיתו בדרך כל העולם ["חלד" - עולם], ולא במיתה משונה.

{אמר להם} הקדוש ברוך הוא: שכרם של הצדיקים לא יהיה בעולם הזה, אלא בעולם הבא, כמו שנאמר בסוף הפסוק {"חלקם בחיים!",} כלומר, ב"ארץ החיים" שהיא העולם הבא. (60) {יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא, שאתה מזומן לחיי העולם הבא!} (61)

{שנינו במשנה: לא יקל אדם את ראשו} (62) {כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים וכו'!}

{אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרו} שאסור להקל ראש, {אלא מן הצופים} [מקום קרוב ירושלים] (63) {ולפנים} [לצד בית המקדש], כי משם הר הבית נראה, אבל מן הצופים ולחוץ אין חיוב מורא, כי משם ואילך אי אפשר לראות את הר הבית.

{ו}אף מן הצופים ולפנים לא אמרו כן, אלא {ב}מקום שהוא {רואה} את הר הבית, אך במקום נמוך, שאינו יכול לראותו משם, מותר להפנות.

{איתמר נמי, אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: הכי אמר רבי יוחנן: לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים, וברואה, ו}גם לא אמרו כן, אלא {בשאין} שם {גדר} שמפסיק בינו להר הבית. (64) {ו}לא אמרו כן אלא {בזמן ש}בית המקדש קיים, ו{השכינה שורה} בו. (65)

{תנו רבנן: הנפנה} לנקביו {ביהודה, לא יפנה} כשאחוריו לצד {מזרח ו}פניו ל{מערב}, או להיפך, כי ירושלים היא בין מזרח למערב של ארץ יהודה, [שמשתרעת לכל רוחב ארץ ישראל] ואם ישב ממזרח למערב, יהיה גילוי בשרו מלפנים או מאחור כנגד ירושלים, (66) {אלא} יפנה כשפניו ל{צפון ו}אחוריו ל{דרום} או להיפך, ובלבד שלא יפנה ממש כנגד ירושלים, אם הוא בדרומה של ארץ יהודה במקום המכוון כנגד ירושלים.

ובגליל, שהוא לצפונה של ירושלים, {לא יפנה} מצפון לדרום, {אלא} יפנה בין {מזרח ומערב.} (67) {ורבי יוסי מתיר} בכל אלו, משום {שהיה רבי יוסי אומר: לא אסרו} לפנות לצד ירושלים, {אלא ב}מקום שהוא {רואה} ממנו את מקום המקדש, {ובמקום שאין שם גדר, ובזמן ש}בית המקדש קיים ו{השכינה שורה} בו.

{וחכמים אוסרים} אף באופן שאינו רואה, ואף שיש שם גדר, וגם בזמן הזה, ובסמוך יבואר.

מקשה הגמרא: הרי {חכמים היינו תנא קמא}, כי גם תנא קמא אוסר להפנות ביהודה בין מזרח למערב, ובגליל בין צפון לדרום, ובמה נחלקו? מבארת הגמרא: {איכא בינייהו צדדין} של יהודה וגליל, שאינן כנגד ירושלים ממש, שלדעת תנא קמא, גם בצדדים אסור לפנות לצד ירושלים, (68) שהרי אמר "הנפנה ביהודה", ובכללה כל ארץ יהודה. ואילו חכמים סברו, שדוקא כנגד ירושלים ממש אסור להפנות, אבל בצדדין מותר, שהרי דברי חכמים נסובו על מה שאמר רבי יוסי כי אף נגד ירושלים ממש לא אסרו אלא ברואה.

{תניא אידך} ברייתא: {הנפנה ביהודה, אל יפנה מזרח ומערב, אלא צפון ודרום. ובגליל צפון ודרום אסור, מזרח ומערב מותר.}

{ורבי יוסי מתיר} להפנות במקומות אלו לכל צד, משום {שהיה רבי יוסי אומר, לא אסרו} {אלא ב}מקום ש{רואה} ממנו את ירושלים.

{רבי יהודה אומר: בזמן שבית המקדש קיים, אסור} לפנות לצד ירושלים, אבל {בזמן שאין בית המקדש קיים, מותר.}

{רבי עקיבא אוסר בכל מקום} לפנות לצד ירושלים. (69)

מקשה הגמרא: הרי {רבי עקיבא היינו תנא קמא}, כי גם תנא קמא אסר אף במקום רחוק, ובמה נחלק עמו רבי עקיבא?

מתרצת הגמרא: {איכא בינייהו, חוץ לארץ,} כי תנא קמא לא אסר אלא בארץ ישראל, ובא רבי עקיבא וחידש שאף בחוץ לארץ אסור. (70) {רבה} היה בבבל, ומשמשיו {הוו שדיין} ליה {לבני} [מניחים לו לבינים] לצורך בית הכסא, אחת בצפון ואחת בדרום, וראשן האחד ב{מזרח, ו}ראשן השני ב{מערב,} וכשהוא יושב, נמצא שפניו לצפון או לדרום, והכינו לו באופן זה, כי לא רצה לפנות לצד מערב שהוא נגד ירושלים, שהרי בבל היא במזרחה של ארץ ישראל. (71)

{אזל אביי,} ו{שדנהו} את הלבנים, כשראשן האחד ב{צפון ו}השני ל{דרום,} ומתוך כך, כשבא לשבת עליהם, נמצא שיושב ממזרח למערב. והפכם כדי לבדוק אם יקפיד רבה על כך.

{על רבה,} ו{תרצנהו} [הפכן] והחזירם למזרח ומערב, ו{אמר: מאן האי דקמצער לי?} הרי {אנא כרבי עקיבא סבירא לי. דאמר, בכל מקום אסור} לפנות לצד ירושלים, ואפילו בבבל שהיא בחוץ לארץ.