דף לא - א

{אייתי כסא דמוקרא} [כוס זכוכית יקרה] (1) {בת} ערך {ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו} דרבנן, (2) {ואעציבו} (3).

{רב אשי עבד הלולא לבריה. חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. אייתי כסא דזוגיתא חיורתא} [כוס זכוכית לבנה, שהיא יקרה], {ותבר קמייהו, ואעציבו}.

{אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי, בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי} [ישיר] {לן מר} שיר.

{אמר להו: ווי לן דמיתנן} [שנמות], {ווי לן דמיתנן!} (4) {אמרי ליה} רבנן: {אנן, מה נעני בתרך!?} כדרך המשוררים שהשומעים עונים אחריהם?

{אמר להו}: אמרו והאנחו אחרי: {הי} [היכן] {תורה} שעסקנו בה, {והי מצוה} שקיימנו, {דמגנו} [שיגנו] {עלן} מדינה של גיהנם?

{אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה,} (5) {שנאמר} [תהילים קכו ב] {"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה}". ו{אימתי} יעשה כן? - לעתיד לבוא, {בזמן ש"יאמרו בגוים} {הגדיל ה' לעשות עם אלה"} (6), כאמור בהמשך הפסוק, אבל לא קודם לכן.

{אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה, מכי שמעה} להך שמעתא {מרבי יוחנן רביה}.

{תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך} ישיבה ב{דין, ולא מתוך} משא ומתן ב{דבר הלכה}, כי מתוך שדברים אלו צריכים עיון, יבוא להרהר בהם בתוך תפלתו.

ולפיכך אין עומדין להתפלל {אלא מתוך הלכה פסוקה}, שאין בה שום צד פקפוק, ואינה צריכה עיון, ואין חשש שיבוא להרהר בה.

{והיכי דמי הלכה פסוקה?}

{אמר אביי: כי הא דרבי זירא.}

{דאמר רבי זירא}: מצינו בתורה שתי טומאות באשה שראתה דם: א. שבעת הימים מעת ראייתה הראשונה, נקראים "ימי נדות", וכל דם שהיא רואה בהם, הרי הוא דם "נדה". ב. י"א ימים שאחריהם נקראים "ימי זיבה", כי אין דרכה לראות בהם דם, ואם בכל זאת ראתה, הרי היא נעשית "זבה" ולא נדה. והרואה באותם ימי זיבה דם יום אחד או יומיים, נקראת "זבה קטנה", והיא טמאה בטומאת זבה רק באותו יום ולמחרתו, ואם ראתה ג' ימים רצופים, היא טמאה בטומאת "זבה גדולה".

זבה גדולה טעונה ספירת ז' ימים נקיים מדם כדי שתוכל לטבול ולהטהר מטומאת זובה, אבל נדה אינה צריכה ספירת ז' ימים נקיים, אלא מונה ז' ימים מתחלת ראייתה, ואף אם היתה שופעת כל שבעת הימים ופסקה לראות רק לפני סוף היום השביעי, הרי היא טובלת בליל שמיני, ונטהרת.

וכל זה מדין תורה, אבל {בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל,} (7) בכל זמן שהוא, בין בימי נדותן ובין בימי זיבתן, הרי היא {יושבת עליה שבעה נקיים!}

כי חששו שמא יטעו בחשבון ימי נדות וזיבות, ובימי זובן יסברו שהן נדות, ויבואו לטהר עצמן מבלי לספור שבעה ימים נקיים, או שבימי נדותן אם יראו דם במשך יום אחד בלבד יסברו שהן "זבות קטנות" ויבואו לטהר עצמן כעבור יום אחד נקי.

לכך נהגו בכל ראיה כחומר שבשתיהן; כחומר "זבה" שצריכה ז' נקיים. וכחומר "נדה", שאף בראיה אחת נטמאת שבעה ימים.

{רבא אמר}: איזו היא הלכה פסוקה - {כי הא דרב אושעיא}.

{דאמר רב אושעיא}: מן התורה אין התבואה מתחייבת בתרומות ומעשרות אלא אם הכניסוה לבית דרך הפתח וראתה התבואה את פני [פתח] הבית. ואין ראיית פני הבית קובעת את התבואה לחיוב מעשר אלא לאחר שנגמרה מלאכתה, וכגון מירוח התבואה.

ורבנן אסרו לאכול דרך קבע בלא לעשר, אף קודם גמר מלאכתה. אבל אכילת בהמה מותרת קודם שנקבעה למעשר אף מדרבנן, משום דלעולם חשיבא כאכילת עראי. ונמצא ש{מערים אדם על תבואתו לפוטרה מתרומות ומעשרות,} על ידי ש{מכניסה} לבית {במוץ שלה}. שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתה, ואין ראיית פני הבית קובעתה למעשרות (8). ומאחר שכניסתה לבית היתה בפטור, שוב אינה מתחייבת, אף אם יגמור מלאכתה לאחר שהכניסה לבית (9). ואף שהוא עצמו יאסר באכילת קבע מדרבנן, יעשה כן {כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר,} (10) שלא גזרו אלא באכילת קבע של אדם.

{ואי בעית אימא}: איזו היא הלכה פסוקה, {כי הא דרב הונא}.

{דאמר רב הונא אמר רב זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים בחייה} - {אסור} הדם {בהנאה, ומועלין בו.} אם נהנה באותו הדם, מתחייב קרבן מעילה. (11)

ואף ש"אין מועלין בדמים", היינו לאחר שנשחט הקרבן בעזרה, משום שנאמר "נתתיו לכם על המזבח לכפר", ודרשו "לכפר נתתיו - ולא למעילה", ודרשה זו נאמרה רק על דם הראוי לזריקה שניתן לכפרה, אבל לא בדם הקזה, (12) ולפיכך מועלין בו.

שלשה דינים אלו נחשבים כ"הלכות פסוקות", כי אין עליהם שום קושיות ותירוצים, ואין חשש שיהרהר בהם בתוך תפלתו.

{רבנן עבדי כמתניתין}, והתפללו מתוך כובד ראש. (13)

ו{רב אשי עביד כברייתא}, והתפלל מתוך הלכה פסוקה. (14) {תנו רבנן: אין עומדין להתפלל, לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה} של ליצנות, (15) {ולא מתוך קלות ראש} [גאוה וזחיחות הדעת, שהיא היפך מכובד ראש], {ולא מתוך דברים בטלים.} (16)

{אלא} עומדין להתפלל {מתוך שמחה של מצוה}, כגון דברי תנחומים של תורה, כגאולת מצרים שאנו אומרים סמוך לשמונה עשרה בשחרית, ומזמור "תהלה לדוד" קודם מנחה. [ובחו"ל אומרים י"ח פסוקים קודם תפלת ערבית].

{וכן לא יפטר אדם מחברו, לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים. אלא מתוך דבר הלכה}, דהיינו שמחה של מצוה, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [טור].

{שכן מצינו בנביאים הראשונים} שהיו בדורות הקודמים לדורנו, (17) {שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים}.

{תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו, אלא מתוך דבר הלכה,} לפי {שמתוך כך} הוא {זוכרהו}. (18)

{כי הא} שמצינו {דרב כהנא אלוייה} [ליווהו] בדרך {לרב שימי בר אשי, מפום נהרא עד בי צניתא} [מקום דקלים] {דבבל}.

{כי מטא להתם} [לבי צניתא], {אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא} [דקלים] {דבבל, איתנהו מ}ימות {אדם הראשון ועד השתא}. (19)

{אמר ליה: אדכרתן} [הזכרתני] {מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב} [ירמיה ב ו] {"בארץ אשר לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם"}

- {וכי מאחר דלא עבר שם} אדם, {היאך ישב} בה? ומה בא סוף הפסוק להשמיענו?

{אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון} שתזכה {לישוב, נתישבה.}

{וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב, לא נתישבה}. ולכן אמרי אינשי על הני צניתא, שמאדם הראשון הם, שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים. (20)

{רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי, מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.} (21) {תנו רבנן: המתפלל} - {צריך שיכוין את לבו לשמים} (22).

{אבא שאול אומר}: מצינו {סימן} לדבר זה: שנאמר [תהלים י יז] {"תכין לבם תקשיב אזנך}". ומשמעותו, שאם יכוונו לבם לכוין לשמים, אז יקשיב לתפלתם.

{תניא, אמר רבי יהודה, כך היה מנהגו של רבי עקיבא}:

{כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר} בתפלתו (23) {ועולה, מפני טורח הציבור.} (24)

{וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו,} היה מתרחק ממקומו הרבה בשעת התפלה, עד כדי כך שאם היה {אדם מניחו} בתחלת תפלתו {בזוית זו}, היה {מוצאו} בסופה {בזוית אחרת!}

{וכל כך למה?}

{מפני} שהיה מרבה ב{כריעות והשתחוויות} בתפלתו (25).

{אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר} [בדניאל ו יא, לאחר שיצא מכתב מאת המלך, כי כל מי שיבקש איזו בקשה מאת אלהים או שום אדם מלבד המלך, במשך שלשים יום, יושלך לבור אריות]: "ודניאל כדי ידע די רשים כתבא, על לביתיה, {וכוין פתיחן ליה} בעיליתה נגד ירושלים" [חלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים]. (26)

עוד דין למדו מתפלת דניאל: {יכול יתפלל אדם כל היום כולו} תפלות רשות, מחוץ לתפלות החובה, בלי לחדש דבר בתפלה הנוספת? (27)

- הרי {כבר מפורש על ידי דניאל}, [שם] {"וזמנין תלתא} ביומה הוא ברך על ברכוהי ומצלא". הרי שהתפלל רק שלש פעמים, ולא יותר.

{יכול משבא} דניאל {לגולה הוחלה} [הותחלה] התפלה להאמר, ולא בזמן שבית המקדש קיים וקרבו בו הקרבנות, שהרי כל עיקר התפלה הוא במקום הקרבנות? (28)

הלא {כבר נאמר} שם "ומצלא ומודה קדם אלהה, כל קבל {די הוא עבד מן קדמת דנא"} [התפלל והודה לפני אלהיו כאשר עשה מקודם לכן], הרי שכבר קודם גלות בבל היה מתפלל.

{יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה?}

{תלמוד לומר} [שם]: {"נגד ירושלם}". (29)

{יכול יהא כוללן} את שלשת התפלות ויאמרן {בבת אחת?} (30)

{כבר מפורש על ידי דוד} שלא יעשה כך, {דכתיב} [תהלים נה יח]: {"ערב ובקר וצהרים} אשיחה ואהמה, וישמע קולי".

{יכול ישמיע קולו בתפלתו} (31) ויתפלל בקול רם? (32)

{כבר מפורש על ידי חנה}, שלא עשתה כך, {ש}הרי {נאמר} [בתפלתה, שמואל א א יג] {"וקולה לא ישמע}". (33) {יכול ישאל אדם צרכיו} המפורשים בברכות אמצעיות של שמונה עשרה, { ואחר כך יתפלל} שלש ברכות ראשונות, שהם שבח לקדוש ברוך הוא?

{כבר מפורש על ידי שלמה}, שקודם יסדר את השבח ואחר כך ישאל את צרכיו, {שנאמר} [מלכים א, ח כח] {"לשמוע אל הרנה ואל התפלה}".

{"רנה}" - {זו תפלה} של שבח, והיינו שלש ברכות ראשונות.

{"תפלה"} - {זו בקשה} על צרכיו.

הרי שהקדים הכתוב "רנה" ל"תפלה", וכך ראוי לנהוג בסדר התפלה.

ועוד למדו מכך: כי אף שכבר אמר "רנה" של שבח בקריאת שמע וברכותיה, {אין} אדם {אומר דבר בקשה} (34) {אחר "אמת ויציב"}, עד שיסמוך גאולה לתפלה, ויאמר ג' ברכות ראשונות של שמונה עשרה, ורק אחריהם תקנו לבקש על צרכיו.

{אבל אחר התפלה} (35) יכול להוסיף בקשות, ו{אפילו} אם רצה להאריך בסופה {כסדר וידוי של יום הכיפורים, אומר}.

{איתמר נמי, אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו} דוקא {בשומע תפלה,} ולא בשאר ברכות שמונה עשרה. (36) אבל {אם בא לומר} בקשות {אחר תפלתו} - {אפילו כסדר של יום} {הכיפורים, אומר.}

{אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא} [הלכות גדולות] {איכא למשמע מהני קראי דחנה}: (37)

א. [שמואל א א יג] {"וחנה היא מדברת על לבה"} - {מכאן} למדנו {למתפלל,} ש{צריך שיכוין} את {לבו} בתפלתו.

ב. {"רק שפתיה נעות"} (38) - {מכאן למתפלל,} שצריך {שיחתוך} ויהגה את התפלה {בשפתיו}, (39) ולא די שיהרהר בלבו. (40)

ג. {"וקולה לא ישמע"} - {מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו.} (41)

ד. {"ויחשבה עלי לשכורה"} (42) - {מכאן} [ממה שהוכיח אותה על שכרות] {ששכור אסור להתפלל.} (43)