א

עִקַּר חֶסְרוֹן הַפַּרְנָסָה הוּא מֵחֲמַת חֶסְרוֹן הָעֵצָה. כִּי כָּל הַפַּרְנָסָה בָּאָה בְּנָקֵל כְּשֶׁיּוֹדְעִין לָתֵת עֵצָה לְנַפְשׁוֹ אֵיךְ לְהִתְנַהֵג וּבַמֶּה לְהִשְׂתַּכֵּר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", וְתַרְגּוּמוֹ: "אֲרֵי הוּא יָהֵב לָךְ עֲטָא לְמִקְנֵי נִכְסִין" [הוּא נוֹתֵן לְךָ עֵצָה לִקְנוֹת נְכָסִים], כִּי בְּוַדַּאי בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמַן יֵשׁ סְחוֹרָה וּמַשָּׂא וּמַתָּן, שֶׁבּוֹ הָיָה יָכוֹל לְהַרְוִיחַ בְּוַדַּאי, וְאִם הָיָה הָאָדָם יוֹדֵעַ הָעֵצָה בֶּאֱמֶת בְּכָל זְמַן אֵיזֶה סְחוֹרָה צְרִיכִין עַכְשָׁו לִסְחֹר, בְּוַדַּאי הָיָה לוֹ פַּרְנָסָה וַעֲשִׁירוּת גָּדוֹל, וְזֶה פָּשׁוּט וּמְבֹאָר. (הִלְכוֹת תְּחוּמִין ה', אוֹת ט')