יב.

הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ שֶׁמַּאֲמִין בְּהַצַּדִּיק וּמְקָרֵב עַצְמוֹ אֵלָיו, אֲפִלּוּ אִם לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ כְּלָל, זֶה בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר. כִּי עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה וְהַהִתְקָרְבוּת לְבַד נֶאֱכַל הָרַע שֶׁלּוֹ וְנִתְהַפֵּךְ לְמַהוּת הַצַּדִּיק וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם. רַבֵּנוּ זַ"ל הוֹכִיחַ אֶת אֶחָד שֶׁהָיָה מְקֹרָב וְנִתְרַחֵק וְאַחַר-כָּךְ חָזַר וּבָא אֵלָיו, עָנָה וְאָמַר, אֲפִלּוּ אִם עוֹבְרִים כַּמָּה שָׁנִים וְאֵינוֹ נֶעְתַּק וְעוֹלֶה מִמַּדְרֵגָתוֹ, רַק הוּא עוֹמֵד בְּמַדְרֵגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה כְּבַתְּחִלָּה, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מִבַּתְּחִלָּה, אִם הוּא מְקֹרָב לַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ הִיא טוֹבָה מְאֹד בְּלִי שִׁעוּר וְעֵרֶךְ. "הֲלֹא יֵשׁ אֶצְלִי אֲנָשִׁים שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה דַּי לָהֶם, כִּי גַּם הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיָה קָטָן לִפְנֵיהֶם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לָהֶם לַחְתֹּר תַּחַת הַשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת הָיוּ חוֹתְרִים, וְעַל-יָדִי נִתְקָרְבוּ לַה' יִתְבָּרַךְ וְכוּ'". רַבִּי נָתַן זַ"ל בְּיוֹם הִסְתַּלְּקוּתוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּטֵבֵת אָמַר לַאֲנָשָׁיו בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: "אֲפִלּוּ מֶאן זָאל זַיְין דֶּער עֶרְגְסְטֵיר בַּעַל עֲבֵרָה, אָבִּיא מֶען הָאלְט זִיךְ אָן רֶבִּין וֶועט מֶען בְּוַדַּאי תְּשׁוּבָה טָאן אֶן מֶען וֶועט הָאבִּין הַתִּקּוּן!" (אֲפִלּוּ אִם הָאָדָם הוּא בַּעַל עֲבֵרָה הֲכִי גָּרוּעַ, אֲבָל הוּא מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ בָּרַבִּי, בְּוַדַּאי יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וִיקַבֵּל תִּקּוּן). (מכתב כח').