הַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁרוֹצָה לְהַשְׁכִּיחַ אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ לֹא רָאָה טוֹב מֵעוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים גַּם הוּא זָכָה לְבַטֵּל אֶת עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֶל הַתַּכְלִית שֶׁשָּׁם כֻּלּוֹ טוֹב. אַף עַל פִּי כֵן אַחַר כָּךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב מֵהַבִּטּוּל חוֹזֵר הָרַע וּמִתְגָּרֶה וּמִתְגַּבֵּר בְּיוֹתֵר אַחַר כָּךְ (כַּמְּבֹאָר בִּפְנִים). וְהַתִּקּוּן לָזֶה עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לְתַכְלִית הַבִּטּוּל בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, כִּי הוּא סוֹתֵם עֵינָיו מֵחֵיזוּ דְּהַאי עָלְמָא לְגַמְרֵי {מִמַּרְאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה}, וְאֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת בְּזֶה הָעוֹלָם אֲפִלּוּ כְּהֶרֶף עַיִן. וְעַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְבַטֵּל הָרַע וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא לְגַמְרֵי (נט"י שחרית הלכה ד', אות ז'): אוצר היראה, צדיק, ז.
טוען...