ביאור הליקוטים לתורה ח׳

וברוח פיו כי האדם הוא חלק אלקי כנודע, ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון יש לבאר בכונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה כשיש לו איזה חסרון, כדי שעל ידי זה בעצמו יגרם כמה פעמים השלמה להחסרון.

והוא מגדל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה שהשלמת החסרון וכפרת העונות הוא ממדת הרחמים. ואולם בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקלפה שהוא אדמוני בתקף הדין (כמובא לקמן בפנים) ומבאר מהשיחה (שבספר חיי מוהר"ן) השיכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע (העומד מצדו) שבתקף הדין כנ"ל. יש לבאר שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע (שבתקף הדין כנ"ל):

וזה בחינת שלש עשרה מדות וכו'. כפי העולה מדבריו הקדושים שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדשה. נראה מבאר כי הויה הן באתערותא דלתתא שבו לעורר אותם למעלה מהשם יתברך בעצמו.

נוצר וממתיק שהוא נוצר [ושומר] וממתיק את האלופים שלא יזיקו את העולם [כי לשון שמירה סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק: "והועד בבעליו ולא ישמרנו"].

נושא עון ופשע בהכרח האתערותא דלתתא הנ"ל בדבור המתחיל וזה בחינת י"ג מדות. יש להתפלא קצת אשר לא יסים בפרושו לכל השלש עשרה מדות. ואם בתבת "וחטאה" יש לפרש שאינו צריך לחשבה, כי היא מחברת לתבת "נושא" הנ"ל (שהנשיאה תסובב גם על החטאה). אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת "ונקה" שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון אשר ינקה ויזכך עצמו, עד שלא יאנה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהמבאר שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת "ונקה" ברוח הרב לעורר אותה באתערותא דלעלא כנ"ל:

ובאמת אין זה נאמר רק על הרב העליון שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו (עין בפרוש באורי הקודם בהגה על אות כ"ד).

והנלוים מכרח לפרש על הנלוים המקשרים אליו בקשר אמתי (קשר אהבה כמובא במקום אחר) בשלמות כראוי.

גן דא אוריתא, ונשמות ישראל וכו' דאתרביאו בגן סובב בזה להמבאר מצרופי דבריו הקדושים לעיל באות א' שכל נשמת החיים הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח לפי זה יש לבאר בכפלים בכונתו הקדושה שבדבריו הנ"ל. שמבאר מהם שבעלית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכחו. שגם בכחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום (וחוץ זכוכו מהרע שזוכה בברור ההלכה על ידי השכל שנמשך מהתפלה):

התורה שהוא בחינת בריאה בפעל, סובב בזה להעולה מצרופי דבריו הקדושים באות א' ובאות ב' שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם בדבריו הקדושים שבזה האות ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן הינו מהתפלה וכו' להשקות את הגן הוא התורה בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עקר כונתו על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, באפן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה^[133]. ומכתלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו' אור הגנוז וכו' יש לבאר עוד שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא ממדרגת הנסתר שבתורה, וזה ענין ההסתרה (עין לא ראתה) שהזכיר בדבר העדן (וכמובא מזה במקום אחר). גם יש לבאר בטעם בריאת הגן (והשקאתו מהעדן) שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והענג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכלת ואפשרות בהאדם המגבל לבא בו. ולא כן הגן (שהוא בתורה שבנגלה) שהוא העומד במדרגת הכלים המכשרים והמכרחים, לקבלת אור העדן והבאותיו בגבולים וצמצומים^[134].

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים בפרוש הפשוט מהכתוב סובב הפרוד על התחלקות הארבע נהרות (מאחדותם שבנהר העדן) זה מזה. ובפרוש הדרש מרבנו ז"ל יסובב הפרוד על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר (הנזכר בהקדמת ספר באורי הקודם) שברב המקראות שרבנו ז"ל מפרש בהם בפרוש הדרש, נראה אותם בעמק הפלאת המסלה שבלמודיו, שמחבר אותם בפרוש הפשוט שבהם, יש ללמד מהמפרש אל הסתום, שגם בזה הכתוב כונת רבנו בדבר הפרוד לשני הפרושים הנ"ל^[135]. כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהארבע אותיות, מכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודבקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל נמצאים גם כן בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר אחד. מבאר בזה אגב אורחא לפרוש הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה:

והיה לארבעה ראשים בהעולה מאלה צרופי הדברים שבסימן ה' וסימן ז', שגם כל התהוות הגופים בגשמיות בבנין ארבעה יסודות נמשך ויוצא מארבע אותיות השם (ארבעה ראשים) שבגן התורה (וכן גדולי הנשמות כנ"ל בדבור המתחיל דא אוריתא וכו') סובב גם כן להעולה מצרופי דבריו הקדושים הנ"ל שבסימן א"ב, שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן בדבר העדן הנ"ל הגדול ועצום לאין ערך ממדרגת הגן, וגם כל חיות הגן והרוח שבו נמשך ונשקה מהעדן. וממילא יבאר לפי זה שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. תבין ותתבונן לפי זה בהמבאר מדבריו הקדושים באות ח' שנמצא סערה דקדשה (שער הציצית) שהוא העומד בקדשה זה לעמת זה להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו (עין שם היטב באות ח'). וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן להכניע ולכלות את האדמוני. טעם אחד מפרש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכלת הרב לכנס לתוך צנור הרשע כדי לשברו. טעם השני מבאר גם כן למעמיק בדבריו הנ"ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ"ל תבין מרחוק שזה שאין ביכלת סערת הרשע להתקים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ"ל המכרחים לקבלת הטוב מסערת העדן כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמכרח שיהיה בזה העולם (עין לקמן בהשיחות והספורים באות כ'), מכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו (רשע וטוב לו) בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ"ל (שגם משה רבנו עליו השלום עדין לא עלה לשם להשיגו) ולהשפיע גם לרשע, כעשו בבכיתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההפך, ומסער גופה ונשמתה. ולא כן הרב העליון (כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו) בעליתו לשם ברב ועצם הכלים הנפלאים הנתהוים ברב ועצם הנסיונות שיעמד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות (כמובן בזה מדברי מורנו הרב רבי חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל). וגם ממילא מובן שברב הכלים יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה כפל כפלים כפי שנמצא להרב דקלפה, ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה רק לרוח סתם מרב הכלים כנ"ל:

מי אתה הר הגדול את הפרוש מזה הכתוב הציג מוהרנ"ת ז"ל בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבנו ז"ל, ולאו בפרוש אתמר אלא מכללא אתמר. שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר באורי הקודם, שכל מקרא או מאמר חכמינו ז"ל שרבנו ז"ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חכמינו ז"ל בזה הענין:

דבר אז... רוח החיים שבדפק שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת שנראה מדברי רבנו ז"ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצרוף (ארבע אותיות) השם. שמכון לזה החלק מהאלף פ"א חלקים הנמצאים בזאת השעה (כי הארבע אותיות הן הן הארבע רוחות כנ"ל):

ועוד יש להאריך קצת בכל זה ולשוב להכתוב הנ"ל. "ונהר יוצא מעדן" וכו' שאף על פי שבבאורינו הנ"ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת "ונקה" רק במדרגת התפלה והעדן ולא במדרגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים לתן בזה את האמור בזה, ותחשב התפלה בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה בכל הי"ג מדות שמכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת "ונקה" (תכלית הזכוך) לבד, פרט רבנו ז"ל ואמר שמכרח לעלות לעדן התפלה, יש לבאר (כמובן במקום אחר) שבאפן אחד מצרף אותם, ובאפן אחד מבדיל ביניהם, ושכל ההבדל הוא למדה האחרונה הזאת, שאף על פי שנוגע בה גם הצרוף כנ"ל, נבדלת בכל זאת ונחשבת (מחמת ההבדל) ברוממות העדן יותר מכלם^[136]. וגם אגב אורחא נוסף ונבוא מכל זה לדבריו הנ"ל, כי בהעולה מדבריו הנ"ל שכפי ההבדל שביניהם לא נמצא במדרגת הגן יותר מי"ב מדות ובאמצעות הארבעה (ראשים) אותיות הויה שפרט בו, ואשר לפי זה יש לבאר שבכל מדה ומדה מהגן נמצא בו אלה הארבע אותיות, ושם שנויי המדות זה מזה. גם שנויי הצרופים (שהם הארבע אותיות) זה מזה, ושהן הן י"ב צרופי הוי"ה שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת נמצאים אלה הארבעה ראשים (בי"ב צרופיהם) גם בשרשם שבעדן (ואחדות הנהר כנ"ל) ושם האור גנוז ונסתר עד שממילא נקרא בשם חשך, ותכלית ההפך מהאור^[137]. תבין ותתבונן כמו כן בי"ב צרופי הוי"ה שבלילה וחשך שדבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פרוש הכתוב: "ונקה לא ינקה" וכו', אשר בפשיטות דעתנו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההפך ממדת הרחמים. ולפליאה גדולה נחשב זאת, כי הלא בכל זה המקרא חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו מהפך ומדבר בתכלית ההפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים על שלשים ועל רבעים, וגם אפלו לפרוש חכמינו ז"ל כי מלת "ונקה" סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו "לא ינקה", לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם בהסתרת וגניזת האור שבעדן והתחשבותו לחשך ותכלית ההפך אשר בארתי לעיל בדבריו הקדושים. שיך לעיל (שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל הנ"ל נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר, אשר מבאר בזה אגב אורחא לפי הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה. ולדעת האר"י ז"ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי"ג מדות). יש לבאר עוד שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו ונחשב ונראה בתכלית ההפך למדת הדין. ובאמת הוא נהפך חס ושלום להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא. לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה המכרחים להם כנ"ל:

"רכב אלקים רבותים" – בחינת קבלת התורה שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י"ב המדות והצרופים משם ה' שהזכרנו לעיל בדבור המתחיל דבר אז וכו'. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי"ב צרופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן, אבל עוד יש לבאר שברב התאחדות כל הארבעה נהרות (והאותיות) שבעדן להיות לנהר אחד, כן גם י"ב הצרופים שבאלה (אותיות) הנהרות שעליהם עומדים י"ב המדות נכללים שם כלם במדה אחת, וממילא מובן שהיא מדת "ונקה". כי התחתון נכלל בעליון ורוממותה גדלה ועצמה על כלם. כנזכר בבאורי הקודם באות כ"ו עין שם.

[והוא הראש והמקור של כל המדות הרחמים הנמצאים (בהגן) הנמשך מאתו וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח בדבר המחלקת שנמצא בין תנאים ואמוראים שזה אוסר וזה מתיר, לפי הנ"ל מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל אשר החליטו ואמרו 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' כי מאליך תבין שברוממות התנא לא נחשב לו זה הרע (שמצד ההסתרה) לרע ממש חס ושלום, אדרבא בתכלית ההפך נהפך לו זה בעצמו לכלו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים שכדי לברר את ההלכה מכרחים למדת העדן והתפלה הנ"ל, יש לבאר לפי הנ"ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לברור ההלכה מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכונת ומצרפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה. בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים (וסותרים) זה את זה שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ"ל זה לזה].

והנה כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה, יש לבאר שמחמת זה גם משיגי המדות (שהמדות נמצאים בהם) שהם הרבנים דקדשה, אף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ"ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב במדה בפני עצמה. וממילא מובן שהרב העולה על כלם הוא העולה למדה השלש עשרה כנ"ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות כי מכון ממש המספר לרברבי ישראל^[138] שנים עשר אשר על פרשת חנכתם בבית ה' הנ"ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב "ראיתי" וכו' (הנרשם בתחלת המאמר), ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב "ובבא משה" וכו' (שהוא הכתוב השלישי המכריע כמובא שם ברש"י) שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ"ל, ששלו יפה משלהם.

ועוד זה כל עצם פרוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מכרח להאריך קצת ולהציע לכל זה שלש הצעות: הצעה ראשונה כי בכל הנ"ל תבין מרחוק כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן שכמו שכל נפשות ישראל מכרחים להתקשר להרב דקדשה לקבל את הרוח חיים, כמו כן כל הרבנים בעצמם מכרחים להתקשר לרב העליון הנ"ל שמאתו לבד נמשך כל התקון, ושגם בדברי הרב בעצמו נמצאים מדרגות למעלה ממדרגות. כי גם אהרן שמאתו כל מנורת (תורת) זהב (המובא שם בפרוש הכתוב "ראיתי" וכו'), לא הגיע במדרגתו למדרגת משה רבנו עליו השלום (שלא קם כמוהו) אשר אליו לבד נתגלו כל השלש עשרה מדות בתפלתו. ושגם הוא עדין לא נתעלה בעליתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד (שבעצם התפלה) להתגרות עם האדמוני ולמחות זכר האלוף עמלק כאשר נבאר לקמן. הצעה שניה; הוא בהנ"ל. שכל חלקי התורה והגן הן הן הכלים המכרחים והמכשרים לקבל בהם מדרגת העדן והתפלה (כי התורה והתפלה תלויים זה בזה כנזכר בספר באורי הקודם באות י'). וכפי המבאר מדבריו הקדושים שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבאר שגם להרב העליון בעצמו לא נתן גדלת העדן רק בשביל רברבי דקדשה עם כל נפשות ישראל הנלוים אליו. כי בלתי הכלים לא יתקבל כלל בקדשה. הצעה שלישית; בענין בית ה' (שמשם יציאת המעין), שבפרוש רבנו ז"ל סובב זאת על עדן (עין לא ראתה כמובא בפרוש), ובאחדותו לפרוש הפשוט (כנזכר בהכללים שבבאורי הקודם), ממילא מובן שעקר נקדת העדן הזה (עין לא ראתה כנ"ל) היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן היה באפן שתתקבל בהם הארת עצם לעדן הזה. ויש לבאר לפי זה שגם הם נחשבים כנגד עצם נקדת העדן הזה לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל (שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשות ישראל כנ"ל) אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ"ל:

ועתה שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ"ל "ובבא משה" וכו'. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שיך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבנו עליו השלום שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבאר שכבר כלה משה להקים את המשכן, וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש"י (בשם רבותינו ז"ל) מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים, ועתה למה יבא זה הכתוב (ובבא משה וכו') בתכלית ההפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבנו ז"ל הנ"ל והמובאים פה, מאד מאד מחבר זה הכתוב להענין ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ"ל תבין ותתבונן כי אך ורק בבא הנשיאים אל משה והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם יצא אל הפעל הכתוב ובבא משה וכו', ששמע וקבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים לברור התורה.

גם מבאר מצרופי דבריו הקדושים שכאשר התחיל לעסק באלה התקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר (כנ"ל בדבור המתחיל: 'והוא מגדל רחמנותו'), כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו לא ינוח ולא ישקט מלעסק בזה, על כל פנים על ידי הנלוים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מתורה ותפלה ורצינות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאל חי אשר זכינו לראש תלמידיו והנלוים אליו מוהרנ"ת ז"ל. כי הוא אשר הרבה לגלל את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושות, והודיענו על כל פנים מזה.

גם נראה לעניות דעתי מכתלי וצרופי דבריו הקדושים בכתב ובפה שזה לעמת זה אלוף עמלק הנ"ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מזכרים בפרשת וישלח ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבנו ז"ל מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. (א) רבא תימן (ב) רבא אומר (ג) רבא צפו (ד) רבא קנז (ה) רבא קרח (ו) רבא געתם והשביעי רבא עמלק, והוא המכון לאמצעי וממצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף השלשה עשר שבסטרא אחרא, כנ"ל דנחשבים ועומדים ששה בצד זה וגם ששה מצד זה ואלו הן. (א) רבא נחת (ב) רבא זרח (ג) רבא שמה (ד) רבא מזה (ה) רבא יעוש (ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשב כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבאר שם מקדם מפרוש רש"י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו אליפז שבא על אשת עשו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרחיב בזה שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה אף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא, אבל אלופי בני עשו ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכונים ממש למספר שנים עשר חוץ השלש עשרה האמצעי והעקרי אלוף עמלק (שעליו אמר עשו "יש לי רב" כמובא בפנים).

וההכרח להאריך בזה עוד. כי בתחלת אות ה' שכתב שם בזה הלשון: 'והנה כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון ומשלים אותו, אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח' וכו' עד כאן לשונו. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה מאחר שיש ביכלתנו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים (שמהם החסרונות כמובא בפנים) יתכפרו על ידי זה, למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה אכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא מבאר מדבריו הקדושים שגם אם לא נתגרה אתו משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד.

ואולם אם נשים את לבבנו להכלל "זה לעמת זה" הנזכר בהקדמת באורי הקודם, נבין ונתבונן שאף על פי שכפרת העונות הוא על ידי הרברבי דקדשה, והעקר על ידי הרב העליון הנ"ל בעליתו לעצם נקדת עדן בית ה' כנ"ל, אבל בהקדם הקלפה לפרי עומד כנגד זה רבא עמלק (עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל) לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדשה וכל הנלוים אליו, עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב רק' רע' כל' היום' בחטאים ועונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם כי ביכלתנו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל (כלשון הכתוב: "לך והחרמת את החטאים" וכו' והחוטאים לא כתיב). ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת השלש עשרה, זה לעמת זה הנ"ל. ובהחדש שבשנת דין ועבור יגיע גם כן למספר השלש עשרה. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל בכח הרב דקדשה לכנס לצנור ימי עשית עשו בעצמם, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתקוני חנכה הנ"ל.

וגם אגב אורחא תראה נפלאות בסמיכות הכתוב (לסוף פרשת האלופים הנ"ל) "אלה תולדות" (כמובא כעין זה ברש"י עין שם) יען אשר ביוסף לבד והתחלקותו לשנים נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר השלש עשרה להכניע ולבטל מספר השלש עשרה שבבני עשו הנ"ל.

ושגם לפי זה נתישב פליאת מאמר האר"י ז"ל שהביא מוהרנ"ת במקום אחר (והזכרתי מזה לעיל בהשיחות והספורים אות י"א), שבתקוני חנכה הנ"ל נמשכים שלש עשרה פעמים מספר שם הויה שנמצאים במספר השני שמות יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם שהוא באחדות המחלט יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם בכפלי כפלים על שלש עשרה, הלא גם על כפל אחד הכרחו חכמינו ז"ל לפרש בו שזה יאמר קדם שיחטא האדם וכו'. והזהר הקדוש פרש בו בענין אחר: 'קדמאה שלים' וכו' ועתה איך שיך להוסיף עוד ולשלשו ולרבעו וכו' עד שלש עשרה. אבל מה נמלצו לחך אלה אמרותיו, כפי העולה בתקוני חנכה הנ"ל (שמבאר רבנו ז"ל בזה המאמר), שאף על פי שיוצא מהעדן רק כלו אחדות (ונהר אחד), אבל בהכרח הבריאה יפרד ויהיה לארבע אותיות ה'. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בשנים עשר שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר (שהם שנים עשר צרופים הנ"ל). ובהתחשבות זה השם גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה השנים עשר גם מספר השלשה עשר. וכל זאת העליה זוכים גם כן על ידי יוסף כנ"ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המבחר שבאלופי עשו שהוא אלוף עמלק הנ"ל.

כי זה המעין הנ"ל היוצא מבית ה' הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן כמבאר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי לעיל (בהשיחות וספורים שבאות י"א הנ"ל) נסח האר"י ז"ל ל'הדליק נ'ר ח'נכה לרמז על זה הנ'ח'ל' אשר י'ו'ס'ף והולך בנבעו לשפך מימי הדעת מיום ליום וביום ולילה האחרונה שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף (עין שם בדברי מוהרנ"ת), וגם בפרשת הנשיאים הנ"ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף מכרחים לעמד עין שם.

ואם יהיה אלקים עמדי הנני להדפיס גם שאר המהדורא בתרא אשר לזה המאמר.