[כרך ב]

השמחה בהלולא דרבי שמעון בר יוחאי אם כבר היא מקבלת, ונודע מהאר"י ז"ל ושאר גדולים שהוא דבר גדול מאד, עוד מבאר בזה טעם נפלא מצרופי דברי רבנו ז"ל, שזה מחמת שבאמת היו צריכים כל נפשות ישראל (שהם חלקי אלקי ממעל) להיות קדושים בקדש קדשתו עד שתופיע להם השגת תורתו שבנסתר שזכה לשאב מהמעין והנחל הנובע ויוצא מקדש הקדשים (וכאשר נכתב מזה לקמן). אבל מחמת שלאו כל אדם זוכה, ועל רבם ככלם שוטף ועובר תכלית ההפך חס ושלום, שאין להאריך בזה, מכרחים על כל פנים לקים מצות "ובו תדבק" כפרוש חכמינו ז"ל 'הדבק בחכמים' וכו'. וכל הדבקות והקשר בהצדיק הוא על ידי מדות האהבה שממשיך האדם על עצמו כמבאר בדברי רבנו ז"ל (מהכתוב "ונפשו קשורה בנפשו". ותרגומו: 'חביבא לה כנפשה'). והאהבה היא הגורמת השמחה בלב (כמבאר גם בזה מדבריו הקדושים), ובפרט ביום עליתו בכל שנה לתורה והשגה חדשה, שזה נקרא יום חתנתו (חתנה והלולא כביכול) עם התורה שנקראה בשם כלה כנודע. וכפי השמחה וההתקשרות בו שזוכה כל אחד, כן יזכה גם כן למה שיזכה.

ועל יום ההלולא מרבנו ז"ל שהוא הנחל בעצמו (כמבאר גם בזה מדבריו הקדושים) כון השם יתברך (בתורתו שבעל פה) שיהיה באמצעות שמחת בית השואבה (וכל שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו) שהיא על שם הכתוב: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ותרגום יונתן: 'ותקבלון אולפן חדת בחדוה מבחירי צדיקיא', כאשר שמעתי בזה מאבי (ששמע ממורנ"ת), וזה מכון ממש גם לפרשת השבוע (וזאת הברכה) בדבר הכתוב: "וימת שם משה" וכו'. והקורא (העולה) בענין זה הכתוב, נוהגים כל ישראל לקראו בשם 'חתן תורה', כי אף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם. ואף על גב דאינהו לא חזי מזלייהו חזי:

גם כפי המבאר מדברי המקבלים שהתחלת עלית הנפש ביום השנה (יארצייט) הוא מתחלת ראש החדש (באמצעות עלית העולמות והנבראים אשר בהם, כאשר נכתב בזה לקמן), מבאר ונראה שזה מה שגם בחייו הקדושים אמר פעם אחת: 'כל הענין שלי הוא ראש השנה' גאר מיין זאך איז ראש השנה. ורבנו ז"ל היה מאריך מאד בתפלת ערבית שבליל ראשון בראש השנה. ואמר פעם אחת שזה מחמת שהוא מזדרז להמשיך מיד כל התקונים הנמשכים בכל זה החדש. וכפי הנודע מדברי חכמינו ז"ל ועל פי האר"י ז"ל שבתחלה נמשך הכתיבה והמשכתה עד יום הכפורים, שאז מתחיל החתימה. וגמר החתימה הוא בהושענה רבה ושמיני עצרת. ובמאמר רבנו ז"ל הנ"ל נראה מבאר, שזה מה שאמרו חכמינו ז"ל צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים:

בדבר מדת הדין המתגבר יותר בסוף הגלות בהסתות וקטרוגים למעלה ומניעות ההסתות למטה, אשר הבאתי מזה לעיל באות ה', שקצת מענין זה נמצא גם בסוף גלות בבל עין שם. עוד אמר פעם אחת לענין סוף גלות בבל, שאף על פי שגמר השם יתברך במדת רחמיו לבטל מדת הדין וגזרות כליה שהיתה למעלה ולמטה, וגם נהפך הוא להמשיך לדורות בכל שנה ושנה הארת פורים ומחית עמלק ימח שמו, באלה הימים, אין זה רק בכלליות ישראל, אבל בפרטיות האנשי בליעל והפושעים אשר בפשעיהם נגזרה הגזרה הזאת (אשר בכבד התשובה לא זכו גם אחר כך לשוב), יכול להיות שעד היום לא נפסק מהם הענש (כי "תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה"). ושכמו כן בזה הגלות והתגברות מדת הדין הנ"ל, אף על פי שבכלליות ישראל יגמר השם יתברך במדת רחמיו, כי עד עת קץ לא יהיה נפסק מישראל אנשים תמימים וישרים הבלתי חפצים כלל במבוכותיהם ובכתותיהם (הנרמזים בהמעשה של הבעל תפלה), ובוחרים בדרך התמימות והפשיטות שדרכו בו אבותינו מעולם, "והנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" והכל יתהפך לטובה. אבל בפרטיות ישראל כל אשר שקעו וצללו בקלפות החרופים והלצנות (עין לקמן) יעבר עליהם מה שיעבר. וכפי שנכתב לקמן בבאור המעשיות, נמצא לזה רמז בסוף המעשה מהבערגיר, שהקיסר הזקן גם אחר כך לא היה לו גדלה, יען אשר על ידו עבר כל זה:

שמעתי מאבי ז"ל ששמע מהאיש שנשלח מהרב הקדוש רבי שלום מפראבישטש ז"ל לשבות אצל רבנו ז"ל, והעיד ששמע בזה הלשון מפי רבנו ז"ל מיין מוסר ספר איז תנ"ך [הספר מוסר שלי הוא תנ"ך] (תורה נביאים וכתובים). ומוהרנ"ת ז"ל האריך בזה ואמר שצעקת ונבואת כל נביא סובבת לנפשות ישראל גם עתה. (כענין הכתוב בישעיה "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה" וכו'. שעל זה אמרו חכמינו ז"ל 'קשה לצנות שתחלתן יסורים וסופן כליה'. ומה שתפסתי לדגמא זה הכתוב, כי לבי אומר לי מכתלי צרופי עוד כמה דברים בעל פה. כי גזרת הכליה שנמצא כעת למעלה (ורמזתי מזה לעיל באות ה' עין שם) הוא שנגזרה בעת יציאת קלפת הלצון וכו'... ודי לחכימא ברמיזא, כי אין ביכלת להאריך אלה הדברים בכתב).

מאד מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים בדבריהם כנגד הממשלה. כי "פלגי מים לב מלך ביד ה'" וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב: "אשור שבט אפי", ופרוש הכתוב "ואהבת לרעך" כי "כמוך" וכו', שמובא בלקוטי א' סובב זה הפרוש גם על הכלל:

פעם אחת שמעתי מאבי ז"ל, שהקפיד מאד מאד על החוטא בדבריהם להרהר אחר מדת הדין. ואמר אז את הכתוב בישעיה "והעם לא שב עד המכהו". כי יש לנו להאמין שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. וכמאמר רבנו ז"ל שאין הקדוש ברוך הוא שולח מניעה שאין ביכלת לעמוד בה, כי גם עתה יש ביכלת כל אחד לעמד בכל הנסיונות. ועל כל פנים לא יהרהר אחר מדת הדין חס ושלום כשאינו עומד בנסיון, ולא ישאל ויאמר למה אשתנה מזולתו. ובתכלית הקצור יאמין שאין קשה כלל:

ומוהרנ"ת ז"ל כשעמדו עליו הרודפים בשנת תקצ"ה, ורדפוהו והתנפלו עליו להמיתו, אותו ואת כל אנשיו, בחנם על לא חמס בכפו, לא הרהר אחר מדת הדין חס ושלום, ועל תעלומות דרכי הבורא יתברך אשר פועלי שקר עשו חיל ועשר. והביא זאת גם בלב אנשיו להאמין באמונה שלמה כי אין זה רק להשמידם עדי עד מחיים הנצחיים, ו"להגיד כי ישר ה'" וכו':

כמו בדבר הפרצופים ופעלותיהם הנזכרים בכתבי האר"י ז"ל אין לדעתנו המגשמה שום תפיסה כלל, ואף על פי כן כנים ואמתים כל דבריו בלי שום דפי חס ושלום, כן גבוה מעל גבוה נמצאים עולמות למעלה מעולמות (רוחניות ונעלמות שאין לדעתנו שום תפיסה בהם כלל) בפעלות והנהגות ומעשיות נפלאות שגם בהם בעצמם נשתלשלים כל הפעלות והמעשים הנמצאים בזה העולם הגשמי, רק שבסבת ההשתלשלות מעולם לעולם נאחזים היכלי התמורות להמיר ולהחליף כל פעלה וכל מעשה, ובתמורות וחלופים שונים מדור לדור. ובדרך כלל אמת ונכון כל דבור ודבור שיצא מפי רבנו ז"ל בספור המעשיות (למשל כשמספר שפעם אחת היה מלך וכו'), אף על פי שבאמת לית מחשבה תפיסא בהם כלל כו'. כל זה שמעתי והבנתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל בעל פה, וגם בכתב מובא קצת מעין זה, שכל מעשה נעשה במקום שנעשה.

בלקוטי תנינא סימן י"ב בפרושו להכתוב "ואיה השה לעולה" אשר נראה שם מדבריו הקדושים שכל עצת החפוש והשאלה והבקשה 'איה' וכו', שמיעץ שם הוא למי שיורד ונופל לספקות, אשר בזאת הירידה יורדים לתחתיות המדרגות אשר לשם לא נשפע החיות רק מהמאמר סתום, יש להתפלא בפרוש העצה הזאת ומה כונתו בזה בפשיטות לעבדא ולמעשה. כי זאת ידענו שרבנו ז"ל כבר אמר ונתפאר (כמובא בספר חיי מוהר"ן) 'אני קנקן חדש מלא ישן'. וכל העצות והעבדות אשר ידענו בספריו הקדושים, לא לתורה חדשה יחשבו. כי כל עסקי רבנו ז"ל בדבריו הקדושים לא יהיה רק לחדש את התורה הישנה בכתב ובפה אשר הורישו לנו אבותינו הקדושים (כי ההתחדשות לא דבר ריק הוא, ואין דבר גדול מזה. ואין ביכלת להאריך בזה שלא להפסיק את הענין), ועתה היכן מצינו עצה ועבדא כזאת. ואין לפרש מצרופו לזה מלת בקשה הנ"ל, שכונתו על תפלה שנקראה גם בשם בקשה, כי לפי זה תהיה מכרח לפרש גם במלת החפוש הנ"ל שכונתו על תפלה. ואין זה רק דחק גדול לפרש כן, וגם אחר הדחק לא תמצא לפי זה פרוש לכלליות דבריו הקדושים שבפרוש הכתוב ואיה וכו' הנ"ל. כי הלא עצת התפלה היא עצה הכלליות אצלו לכל מיני ישועות, וממילא נכלל בזה גם הישועה בברור הספקות. ולא כן נראה מבאר מזה המאמר למעמיק בו. כי מזה המאמר נראה מבאר שמצא רבנו ז"ל עצה נפלאה ומיחדת לאלה הספקות, אשר לא יועילו כלל שאר העצות המועילות בהמדרגות שלמעלה מזה. וטרם נבא לבאר בזה, הנני להקדים מה שמבאר משם שגם גדולי גדולים קדם שמחדשים חדושי תורה, מכרחים לבא בספקות שבקלפות נגה ועץ הדעת טוב ורע, עד שגם הם מכרחים אז לעצות החפוש והדרישה איה וכו' הנ"ל. וכפי הנראה בפרוש הפשוט מזה המאמר לקיום ולמעשה. כי מלת איה הוא משרש אחד עם מלת איכה שנזכר בהקינות (ועם מלת איכה שבפרשת בראשית). ומכון לפי זה מה ששמעתי מאבי מורי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על אודות אשר נחלש דעתו בראותו כמה פעמים שגם בעסקי הנפש נתקים הכתוב: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואמר בזו הלשון: איך קען מיר מעריר ניט קילען דאס הארץ, נאר תשעה באב ובין המצרים בייא דיא קינות, אין אגאנץ יאהר בייא תפלת חצות. חאטש קלאגען אויף דעם חרבן (בית המחין בכלליות ובפרטיות) וואס מע איז ניט אזוי וויא מען דארף צוא זיין [אינני יכול עוד לקרר את לבי רק בתשעה באב ובין המצרים בקנות, ובכל השנה בתפלת חצות. ולו רק לבכות על החרבן שאיננו מתנהגים כראוי]. ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים בפרוש המעשה מהשבעה בעטלערס על אודות השתי צפרים הנזכרות שם בספור יום הרביעי. שהם כעין השני כרובים שהיו בבית המקדש אשר בא בסוד קדשא בריך הוא ושכינתה (כנסת ישראל כנודע). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום שזה ענין אבדה שנאבדת (ומחזרת פנים) מאתו. גורמים כמו כן שגם הוא מחזיר מהם את פניו וכעין אבדה ("אסור בזקים" כביכול) שכביכול אין ביכלתו למצאם (מאחדותו במדותיו ומשפטיו), ואז "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה" וכו', וכנגדה "ה' ממרום ישאג" וכו' 'על נוה דילה ויקרא' וכו'. ואף על פי שבכל בקר מתנחמים בנחמה ושמחה (וקול פסוקי דזמרה) שסוף כל סוף נגמר התקון, אבל זה הקול לא נשמע כל כך למרחוק, והעקר מה שנשמע הקול למרחוק מאד הוא הקול יללה הנ"ל שבלילה עין שם. וכל עצת השושבין העוסק בהתקון הוא לזרק ולהמציא אלה הקולות בעצמם מזה לזה, עד שעל ידי זה לבד יהיו כל התקרבותם ומציאותיהם זה לזה, ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים שכמו כן גם לגאלת הנפש בפרטיות מכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקים את הכתוב: "קומי רני בלילה וכו' שפכי כמים לבך" וכו'. (והעקר הוא בחצות כנודע) וכן מכרח אחר כך לבלי להשאר ולהאריך יותר מדאי בדבר הקינות והיללה, כי כל זאת היללה אשר בלילה היא מההכרח המתקת הדין בשרשו בעצמו, ובבא האדם לשרש הדין (שמשם גם שרש היצר הרע והקלפה שנקראה על שם זאת היללה), יש שמתגבר עליו יותר על ידי זה בעצמו קלפת העצבות והיללה (כי נמצא בזה מלחמה גדולה כמבאר כל זה גם במקום אחר) מכרח מאד להזהר "ברן יחד כוכבי בקר", להתחזק בקול רנה ושמחה, שיש תקוה לאחריתנו (ו"באחרית הימים נכון יהיה" וכו'), עד שעל ידי זה בעצמו עוסק בתקונו (נשמת משה) השושבין הנ"ל לקרב אותו גם עתה בהכרח והשגת אלקותו ותורתו וצדיקיו האמתיים.

עוד בענין הנ"ל. שמעתי מאבי ז"ל ששמע ממורנ"ת ז"ל, שעקר שבירת לבבו בחצות ובקינות, הוא בהרגשתו מלת איכה (איכה נחרב וכו'). וגם מדבריו הקדושים בלקוטי הלכות שזאת היתה עצת ירמיה הנביא בעת הגלות והחרבן לפתח באיכה בכל השלשה קינות שחבר בתחלה (כמבאר בדברי רבנו ז"ל) שהוא מלשון איכה כידוע. והכף הוא מכבודו בעצמו יתברך כמבאר גם זה מדברי רבנו ומוהרנ"ת ז"ל. והנראה מכל זה שזה ענין העצה הנ"ל לחפש ולבקש "איה מקום כבודו". וממילא מובן שהעקר הזמן לזה הוא בחצות (ועל כל פנים איזה שעה או שתים קדם אור הבקר כמבואר לקמן). ואף על פי שגם זה נקרא בשם תפלה, מבאר בכל זה מדברי רבנו הקדוש שמעלתה גדולה כל כך עד שלפעמים לא יקראה כלל בשם תפלה, רק בשם צעקת הלב, שעל זה יסובב הכתוב "צעק לבם" וכו' הנסמך להכתוב הנ"ל "קומי רני" וכו' (והוא שגם בעת שהתפלות אינם נתקבלים, יש ביכלתה להועיל ולהתקבל):

עוד יש לפרש שגם זה כל ענין ודוי דברים שהאדם מחיב על פי התורה כמאמר הכתוב: "והתודו את עונם". כי גם בדברי הודוי האדם מילל ומקונן על עצמו בחרטתו 'אשמנו בגדנו' וכו', ובנסח אנשי כנסת הגדולה שכונו לסים בזה תעינו תעתענו, (וכנ"ל בדבר הצפרים והכרובים שנתעו ונבוכו זה מזה). וזה כל ההתחלה בתקון חצות שעל פי האר"י ז"ל. כי גם כל אשר הוסיף רבנו ז"ל על השלשה תפלות ביום, והזהיר למקרביו לשיח ולספר לפני השם יתברך בכל יום כל מה שעובר עליו נכנס לסוג תפלת חצות, אשר לדעת האר"י ז"ל יש בה הכרח ונחיצות גדול מאד. כי גם האפלה והחשך הרוחני אשר בלב האדם הוא מתאחד עם האפלה והחשך הגשמי כמובן מדבריו הקדושים. והנתעורר מאמצעות האפלה והחשך הזה לקונן ולבקש לפני השם יתברך נקרא גם כן בשם תפלת חצות. רק מחמת זה בעצמו שהם מתאחדים זה בזה, מסגל יותר לכון זאת התפלה בחצות לילה ממש. וכן מבאר מדבריו הקדושים שעקר אמירת תקון חצות הוא על מה שנעשה עכשו עם האדם, ושיש לפרש בזה את שיחתו לפני השם יתברך ככל אשר עם לבבו. ויען אשר בכל זה מבאר מצרופי דבריו הקדושים, שגם כאשר יתבודד האדם להתודות ולקונן כנ"ל, יבקש ויתפלל בפרטיות על כל דבר (ומדברי מוהרנ"ת ז"ל מבאר שיש לצרף לזאת התפלה גם תהלה ותודה על העבר), יש לפרש בעניות דעתי לפי הנ"ל שזה מה שנחלק גם תפלת חצות לשנים, תקון רחל ותקון לאה. כי עקר הקינות הוא בתקון רחל (ובימים שאין אומרים בהם תחנון מדלגים אותו) ולא תקון לאה כנודע.

כפי הנ"ל נראה מבאר, שהוא ההכרח על פי התורה להספיד ולקונן על נפש הנפטר (שזה ענין אבדה כמובן מדבריו הקדושים במקום אחר), ושזה מה שמבאר מדברי מוהרנ"ת ז"ל שעל ידי זה חוזרים ומוצאים את הארתו ביורשיו (ומכל שכן בזרעו), ושזה מה שאסרו חכמינו ז"ל להאריך בבכי והספד יותר מהזמן שקצבו לזה (שבעה לבכי וכו') שלא יתגבר יותר על ידי זה מדת הדין והאבלות חס ושלום (וכנ"ל באות ז' עין שם), ושיש להאבל לקבל את הנחומים שמנחמים אותו. וכענין החיוב בכלליות ישראל להפטיר אחר תשעה באב ז' דנחמתא.

מה שהזכרתי לעיל שעל כל פנים יקום כל אדם שעה או שתים קדם אור הבקר (ובקיץ על כל פנים בהשכמה בכל האפשרות), שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל שזה מה שנזכר בפרק שירה שבעה קולות מהתרנגול, אשר המציא בטבעו הבורא יתברך לעורר בני אדם מהשנה. וכאשר יעוררם בחצות לילה עוד יכפל וישלש וכו' לעורר בכל שעה עד הבקר. שאם לא יתעורר האדם בחצות יקום על כל פנים אחר כך בכל האפשרותו להקדים. כי אם לא נתעורר לקום גם בשעה השנית שאחר חצות, יקום על כל פנים בשעה שלישית וכן להלן. וזה הכלל נמצא למוהרנ"ת ז"ל גם משאר עבדות, כאשר נספר ונבאר בזה אם ירצה השם לקמן:

בדבר המאמרים הפליאים וסותרים זה לזה הנמצאים באגדות חכמינו ז"ל. נראה ומבאר מצרופי דבריו הקדושים ומשאר ספרי אמת שכמו בדבר ההלכה יש מי שאומר לעבדא ולמעשה בנגלה ובפשיטות דעתנו ויש מי שדבריו בתכלית ההפך (כי זה אוסר וזה מתיר), ואף על פי שגם דבריו דברי אלקים חיים, אבל "רעם גבורותיו מי יתבונן", כי בפשיטות לתבונתנו ודעתנו שבנגלה אין הלכה כמותו. כן גם באגדות חכמינו ז"ל. ויש מי שאומר ומאמריו כנים ונכונים בנגלה ובפשיטות דעתנו, ויש מי שמאמריו גם כן כנים ואמתיים (ודברי אלקים חיים כנ"ל) אבל לא בפשיטות דעתנו, גם מבאר מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן ר', שהצדיקים שבזמן הזה הם הם הצדיקים שהיו בזמנים הקודמים בסוד הגלגול. ובמקום אחר מבאר מדבריו הקדושים, שהוא משנת רב נחמן הנזכר בדברי חכמינו ז"ל. אשר עליו כפלו חכמינו ז"ל את דבריהם, הלכה כרב נחמן והלכה כרב נחמן. ויש ללמד מדבריו הקדושים ברורים וחלטים באגדות חכמינו ז"ל:

מדי דברי בדברי האמונה הקדושה אשר הוצאתי מדבר רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל, הנני להזכיר גם מה שמבאר מדברי מוהרנ"ת ז"ל על אודות אשר בדורות הנבואה אשר המציא אז הבורא יתברך השפעת הנבואה להזוכים בה, נשפע קצת מחמת זה גם לאמות העולם, כמו לבן ובלעם, ויש לפרש לפי זה שכמו כן בדבר המראות וחזיונות שגם היום זוכים להם הצדיקים האמתיים, כמובא בלקוטי א' סימן רנ"ד. מגיע לפעמים דפעמים קצת מזה גם להבלתי זוכים:

מאמר רבנו ז"ל שהשם יתברך אינו עושה שני פעמים דבר אחד (שמובא מזה בהשיחות שאחר הספורי מעשיות), מצרף להמובא בהשיחות שהשם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם השם יתברך פירט היינט שענער דיא וועלט, ואף על פי שכותב שם זאת לענין גשמיות, ממילא מובן שכמו כן גם ברוחניות. ויש בזה להאריך בעניות דעתי כי זה ענין מה שגם גאלתנו ממצרים וגאלתנו מבבל לא נשתוו זה לזה. כי אף על פי שברב החטא בגאלה השניה (כענין מכשול הנשים נכריות) לא זכינו לעלות באותות ומופתים כמו בגאלה הראשונה, בכל זה הפליגו חכמינו ז"ל בקדשה שניה (כל מקום שכבשו עולי בבל) שהוא קדשה לשעתה וקדשה גם לעתיד לבא. ועין לקמן:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון: העקר מה שהכרתי את רבנו ז"ל, היתה משיחותיו הקדושות אשר בחל (כפי אשר בכמה עתים וימים לא מש מתוך אהלו, ושקד על דלתותיו יום יום, ובהלבשת רבנו ז"ל אור תורתו והודעת גדלתו בשיחותיו הקדושות אשר בחל ונקראו אצלו בשם שיחות חלין).

וכן הבנתי גם מאבי ז"ל, שעקר הכרתו בגדלת ורוממות מוהרנ"ת ז"ל וידיעותיו שזכה על ידו לידע מגדלת ורוממות רבנו ז"ל, היתה גם כן ברב שקידתו על דלתי מוהרנ"ת ז"ל, ונסיעותיו התמידיות שני פעמים בכל חדש שבת אחד בביתו בטולטשין, ושבת אחד בבית מוהרנ"ת ז"ל עם קצת ימים קדם השבת וכן לאחריו. וחוץ נסיעותיו אשר נסע אתו לשמשו לעת זקנתו, והנסיעה נתארכה כל פעם הן בקיץ והן בחרף:

העתקה מספרי כוכבי אור חלק ג' הנקרא בשם חכמה ובינה, ובשנוי לשון קצת. מודעת זאת בדברי האר"י ז"ל אשר יבאר לקמן, כי אמנם אשר לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל הוא בעצמו עוד יקום לגאלנו גם מהגלות הזה. כי משיח הוא משה ומה שהיה הוא בעצמו שיהיה ביתר שאת. (ואם מדברי הא"ח ז"ל לא משמע הכי. אבל כבר נודע שכל היראים והחרדים לדבר ה' תפסו בענינים כאלה לעקר גדול ועצום דברי האר"י ז"ל, אשר קבל תורה מפי אליהו זכור לטוב) כי בא יבא גם בשער החמשים, וישיג אותו בשלמות עצום ונשגב עד שלא ירד עוד מאתו. (ועל אודות שאמרו חכמינו ז"ל "שלח נא" וכו' שאינו גואלם לעתיד, הבט נא וראה מה שמובא בשיחות הר"ן בסימן נ"ד בענין גלגולים, ומובא גם בשאר ספרי אמת, שאין הנשמה מתגלגלת כמו שהיתה, רק זה הנפש עם זה הרוח וכו'. כי בזה תבין שלא סתרו זה את זה מאמרי חכמינו ז"ל האלה). ועתה כפי אשר נודע הדבר אשר דבר רבנו ז"ל בעת שגלה את המאמר שבלקוטי תנינא סימן כ"ח, דע שיש חלוקים בין התורות וכו'. ומוהרנ"ת ז"ל מעצם הרגשו בזכות לבבו את עמק נוראות דבריו הקדושים, עד כי בערו בקרבו כלהבת שלהבת ממש, לא יכל להתאפק, ונתן את קולו בפני כל הנצבים עליו, אולי כך הוא הפרוש מה שאמרו חכמינו ז"ל 'אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת', הינו שיהיה בעולם ולא ידעו כי כבר הוא. (ובבאור יותר שמעתי מאבי ז"ל שאמר בזה הלשון: מע וועט שמיסען משיח משיח, צום סוף האט איז ער [ישוחחו משיח משיח, ולבסוף הנה הוא]). ורבנו ז"ל גלה את עיניו והראה לו כי גם רב נחמן אמר כן, אי מן חיי אנא (בסנהדרין פרק חלק איתא 'כגון אנא', אבל כמדמה לי מאשר שמעתי מאבי ז"ל שרבנו ז"ל סים אז אנא הוא). ועין בחיי מוהר"ן בשיחות השיכים להתורות שיש צדיק שהוא כלול מתרין משיחין יחדו. וכפי הנראה ומבאר מדבריו הקדושים בעל פה שאלה הדברים סבבו על רבנו ז"ל בעצמו. ושאף על פי שנמצא בו גם מנשמת בן דוד, היה העקר מצד משיח בן יוסף. ושאף על פי שגם האר"י ז"ל ועוד מיחידי הדורות היו מצד משיח בן יוסף, אבל בו נתקים מאמר הכתוב (שבשבח התלמיד חכם שנקרא בשם אשת חיל), רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

גם מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת ז"ל שבהכרח השנויים הנזכר לעיל באות ל"ג. נשתנה כמו כן הכרח התקשרות נפשות ישראל לעצמות יוסף. כי בגאלה הראשונה היתה התקשרותם אליו על ידי קיחת עצמותיו (כנ"ל), ועתה יזכו מדור לדור אלפים נפשות ישראל להתקשר לעצמותיו על ידי ההשתטחות על קבורת עצמותיו. ושזה מה שהבטיח רבנו ז"ל בהבטחה גדולה לכל הבאים על קברו הקדוש, כי גם זה מעקרי אתחלתא דגאלה:

והנה כבר מובן מדברי מוהרנ"ת ז"ל היוצאים מדברי רבנו ז"ל המצרפים לדברי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל שעקר רעת הגלות ולהפך טובת הגאלה הוא ברוחניות להכרת החיים נצחיים בדבקות המחין בענג התורה שבנסתר המיסדת על התורה שבנגלה. ושמחמת זה לא היתה כלל השלמה בגאלתנו ממצרים קדם קבלת התורה. וגם אחר כך מקבלתה על כל פנים בנגלה נתקלקל מחמת חטא העגל, שלא זכינו אחר כך לקבל את הנסתר שבה (שבזה היינו זוכים לחרות ממלאך המות), וכאשר בארתי מדברי רבנו ז"ל בסימן כ"ב לקוטי א' חותם בתוך חותם עין שם. ועתה בירידתנו לזה הגלות האחרון בחרבן בית שני דחמיר לן, להשתקע בשער הנון ושבר הים דסטרא אחרא, יותר ויותר הקדים השם יתברך רפואה למכה, שנתעורר רבי עקיבא בערך עשרה שנים קדם החרבן ללמד וללמד, עד שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו, עד שנתיחד בו אחר כך תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, שנמצא בו פי שנים ברוחו. כי הוא שנתן לו רשות להוציא על פני תבל תורה שבנסתר (שהיא מצד שער הנון דקדשה. כי היה בו מנשמת משה, ועתה עלה יותר והתפאר בהאדרא... בלשון הכתוב: "ומשה לא ידע" וכו' – ואנא ידענא). ואף על פי שמרב קלקולי הדורות נסתתרה אחר כך תורתו בעצמה כמה מאות שנים, אבל בכל זאת גמר השם יתברך להוציאה שנית מתערה והסתרתה, עד שבאה וירדה אחר כך נשמתו ברבנו האר"י ז"ל להתחיל ולגלות יותר תורה שבנסתר (ועין לקמן). וזאת אשר העתקתי מספר של"ה מפרשת ואתחנן וזה לשונו, ומשה עלה אל האלקים שהיא הבינה, והשיג אף שער החמשים עד כאן לשונו. ועוד מבאר שם בתחלת הענין מה שמצא כתוב בשם המקבל מורנו הרב ר' חיים, תלמיד מבהק של האר"י ז"ל... בכל דור בא משה בסוד העבור... וקדם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלמות והיה משיג שער החמשים... וכשחטאו ישראל נעלם ממנו, וזה שאמר ה' "לך רד" כנ"ל רד ממנין ל"ך. וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם ונתנו למשה חסר אחד' פרוש, מעקרא כלם נתנו לו, ואחר כך חסרהו אחד. וזה שכתוב: "ותחסרהו מעט מאלקים"... "ויעל מערבות מואב אל הר נבו" נ' בו. ונכנס הנון בשמו ונעשה נשמה, וידוע כי נשמה בבינה.. וזה נרמז בפסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם... הנה ישכיל עבדי", הוא משה והוא משיח, ואמרו רבותינו ז"ל 'כגואל הראשון כך גואל האחרון'. וכן הדור שהולך הוא הדור שבא... ואמר "הנה ישכיל" וכו' כי המעלות יהיו בהדרגה, בתחלה ישכיל ואחר כך ירום ואחר כך "ונשאו" ואחר כך "וגבה" וכו' והולך הפסוק ומגלה מה שיעבר עליו באלו הדורות. עד שבשביל כך ראוי לעלות לכל אותה מעלה. ואמר (ישעיה נב) "כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו" ועליו מדברת כל הפרשה. ואמר "מי האמין וכו' וזרוע ה' על מי נגלתה" עד כאן לשונו. והנה בדבר הפסוק הנ"ל המגלה מה שיעבר עליו באלו הדורות, וענין כל הפרשה הנ"ל הסובבת עליו, כל אשר יעין בהם היטב יראה בעיניו שמבאר מהם כל אשר עבר על רבנו ז"ל מענין המריבה והמחלקת. ולעתיד בהתגלות האמת, יאמר כל אחד לחברו מי האמין לשמועתנו וכו'. ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה. לא תאר לו ולא הדר, ונראהו ולא מראה ונחמדהו. נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חלי. וכמסתר פנים ממנו... ואנחנו חשבנוהו נגוע וכו'. גם אם תוסיף לעין שם בשל"ה אשר יסובב עליו גם הכתוב שבסוף הפרשה הנ"ל, וזה לשונו: לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כלם... ואת עצומים יחלק – פרוש הוא יקבל חלקו מהקדוש ברוך הוא ממש. ושאר הצדיקים יקבלו על ידיו. ותראה בעיניך שיש לבאר שזה זה מאמר רבנו ז"ל שיש לו נגון לשיר, אשר יהיה העולם הבא של כל הצדיקים וחסידים (ושזה ענין מה שאמרו חכמינו ז"ל שר לא נאמר אלא ישיר) כי כבר נודע ומובן... שכל שכר המקוה להצדיקים הוא באמצעות הנגון שיתער לעתיד. גם מכל דברי השל"ה הנ"ל ובשם האר"י ז"ל נראה מבאר גם כן בפרוש הכתוב "ולא קם" וכו', כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד מישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה (ואם חסר).

ואגב אורחא הנני לפרש קצת דברי השל"ה המרכבים בדברי מורנו הרב ר' חיים ויטאל והאריז"ל בענין השם אלקים הנזכר בהכתוב הנ"ל (ומשה וכו') שהיא הבינה (שנמצא בה חמשים שערים כנ"ל). כי זה מבאר מדברי חז"ל בעצמם בענין הכתוב "ותחסרהו" וכו' אשר פרשו וסבבו את השם אלקים על הבינה (הנתחלקת לנון שערים כנ"ל) אשר מזה למדו שנחסר קצת ממשה.

בדבר המחלקת הנ"ל שהיתה עליו. עין בזהר הקדוש פרשת בראשית שכתב שם לענין משה: 'ואדם איתקרי איהו. ובגינה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר אלא כלהו כנגדו'. וכאשר יצא מפיו הקדוש על כלליות הצדיקים שהיו בימיו: אזוי ווי דיא וואס קריגען אויף מיר ווייסען ניט פון מיר, אזוי דיא וואס האלטען פון מיר ווייסען אויך ניט פון מיר [כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני].

גם כבר כתבתי במקום אחר, שכפי המבאר בדברי האר"י ז"ל שכל שער (מהחמשים שערים הנ"ל) נחשב ונקרא בשם מח מיחד בבינה (והשגה באלקותו יתברך) אותיות בולטות ומצטרפות בשמו הקדוש נ' מ'ח'ן' (אותיות הנרגשות במבטא) או בדרך זה מ'ח' נ'ן' שהנון כפולה כנגדה, ובהתאחדותו עם משה ממילא מבאר שהוא ה'נ'ש'מ'ה' שבכלליות העולם אשר העקר שבהם היא כלליות ישראל והצדיקים אשר בהם:

והנה כבר הבאתי לעיל משיחות רבנו ז"ל (שאחר הספורי מעשיות), שבגלגולי הנשמות מדור לדור מחליף השם יתברך צרופי הנפש רוח ונשמה שלא היו בצרוף הראשון לבא באיש אחד כנ"ל. כי כאשר תרד הנפש באיש אחד, נצטרף לה הרוח מאיש אחר. וכפי הנראה לעניות דעתי מצרופי דברי רבנו ז"ל בכתב ובפה, שאף על פי שגם רבנו ישראל הבעל שם טוב זצוק"ל נחשב בין יחידי הדורות כרבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל הנ"ל, אבל בו נמצא עקר גדול מנשמת יעקב אבינו, שנקרא אחר כך בשם 'ישראל'. וכאשר זכה תחלה בעבודתו להמשיך בעולם נשמת יוסף ואחר כך נשמת משה רבנו עליו השלום שאחר כמה דורות נצטרף להם דוד אשר על ידו פ'ד'ה' ה' את יעקב בפדיון העליון שברעוא דרעוין וגאלו וכו'. כי בבנין בית דוד האירו יותר המחין שביציאת מצרים וקבלת התורה הנ"ל, כן גם עתה שנפשות ישראל מוכנים לקיום הכתוב "כי פדה וכו' וגאלו" וכו' בגאלה נצחית, הקדים לנו השם יתברך נשמת ישראל סבא כנ"ל, להמשיך בעבודתו ומזרעו הקדוש נשמת מוהר"ן זצוק"ל (בנין מחין מח נון הנ"ל) המכרח והעקר בנשמה הכלליות שבמ'ש'ה' הנ"ל. כי תורותיו ומעשיותיו הן הן סתרי תורה ופנימיותיו הנמצאים מצד הנון (כאשר הבאתי במקום אחר) והמכרחים לגאלתנו הנצחיית:

ויען אשר מחמת זה נקרא גם כן בשם פודה וגואל, יש לבאר שזה מה שמובא בספר כסא מלך, בפרושו על התקונים (בהקדמת התקונים) בזה הלשון, יתער פרקנא וכו' בשנת ה' תק"ל ולא יעבר מחזור רצ"ב הנשלם בשנת ה' תקמ"ט עד שיבא בן דוד. כי כפי ששמעתי מאבי ז"ל ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל מכון יותר הגרסא המובא בספר חיי מוהר"ן, שהיתה הלדת רבנו ז"ל בשנת תקל"א בחדש ניסן. ואשר לפי זה היתה הורדת נשמתו לזה העולם בסוף שנת תק"ל הנ"ל. ותחלת פרסומו והתגלותו בעולם היתה אחר כך בשנת תקמ"ט מכון ממש (וכבר כתבתי לעיל שהוא נקרא גם בשם בן דוד. ואם לא עצת הס"מ להעמיד עליו עלילות בחנם על לא דבר, היתה גאלה שלמה בימיו),

גם כפי הנודע בספרי אמת שנשמת משיח הוא בסוד השכינה, יש לבאר שזה מה שמבאר בסדור יעב"ץ בפתרון חלומות, שהרואה אדם שנמצא בשמו נון, ויש אומרים דוקא שתי נונין, כאלו ראה פני השכינה. וזה הפתרון מתיחס בקבלתו מיוסף הצדיק בעצמו (כנרשם בו לסימן השני אותיות י"ה שהם ראשי תבות יוסף הצדיק כמבאר שם בהקדמת הפתרון). גם שמעתי מאבי ז"ל שזה מה שיצא מפי יעקב אבינו בתרעמתו על השבטים (אשר הם הם היו כלליות צדיקי הדור שבאלה הימים) והתרעומות היתה על מכירת יוסף (כמובן ממה שקנטר אחר כך שמעון ולוי שהיו העקריים בזה) ואמר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". כי גם אז בהתגלות יוסף (הוסף והולך נחל נובע ומתחדש וכו') כלכם תריבו עליו, כי גם אז אף על פי שרק שמעון ולוי אמרו איש אל אחיו "לכו ונהרגהו". אבל מהחלטת הכתוב בלשון סתם הכולל את כלם, וגם מדברי יהודה שלא אמר (בעצתו על המכירה) רק "וידינו אל תהי בו" (כי בעבודתו בבית הפראים הערבים ממילא קרוב הדבר בתבערת חרון אפם על איזה משגה, שיכו אותו עד שתצא נפשו. רק שעל כל פנים ידיהם בעצמם אל ישפכו את דמו) ובאמת האמתי היתה מעלת יוסף נעלה ונשגב על כלם, כי רק הוא נחשב בין השבעה רועים, ועוד בשין הארבע ראשים המורים על הפודים והגואלים של ישראל. כי על ידי משה ואהרן ועצמות יוסף (כנ"ל) יצאנו ממצרים. וגם עתה מזה הגלות בצאתנו על ידי בן דוד, נמצא הכרח גדול בעצמותו כנ"ל.

הרב ז"ל מטשערין ששמע מאבי אביו הרב רבי אהרן ז"ל מברסלב, שנכנס פעם אחת לרבנו ז"ל ואמר לו (קצת בלשון תוכחה), למה לא תקח את ספרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא, ואחר כך תוסיף ותעין בו עד שתבין ותדע את התרוץ שעל זה. וכשמע הרב את דבריו חזר לביתו ופתח את הספר לקוטי מוהר"ן והתחיל לעין בו, עד שעלה על דעתו קשיא ופליאה בדבריו, ואחר כך הוסיף ללמד ולעין בו עד שעלה על דעתו התרוץ והתשובה שעל הקשיא הזאת. וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרוץ והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל. ואמר לו אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת. (כל זה שמעתי מאיש אחד ששמע זאת מפי הרב ז"ל מטשערין ובצרוף כל זה והנ"ל באות י"ב תבין גם כן ברב ההכרח וחיוב והסגלה שבלמוד העיון אשר בתורתו, וגם בפשיטות לא בדרך דרש):