אבני״ה ברזל

בו יספר התקרבות מוהרנ"ת לאדמו"ר זצוק"ל באריכות קצת מהדברים שלא נזכרו בכוכבי אור ומעט מזעיר שיחות וספורים מרבנו הקדוש נחל נובע מקור חכמה רבנו נחמן מברסלב זצוק"ל

חברו תלמידי הרב הגאון איש אלקים ותיק וחסיד מורנו הרב אברהם ז"ל בן רבי נחמן מטולטשין זצ"ל ששמעו מפיו הקדוש ומפי תלמידו המבהק האברך הנעלה ירא אלקים ועובד ה' מורנו הרב ישראל כהן ז"ל שנהרג על קדוש השם

הוצא לאור בשנת תרצ"ה על ידי הרב ר' שמואל הלוי הורוויץ ז"ל

הקדמת המוציא לאור

הנה כאשר זכנו השם יתברך להיות על ציון רבנו הקדוש באומין ביחד עם תלמידי רבי אברהם ז"ל וכו', נתעוררו על ידי תלמידי רבי אברהם ז"ל, ובפרט הרב ר' לוי יצחק ז"ל, והרב ר' משה גלידמן מטשענסטחוב ז"ל, והרב ר' משה שמואל ז"ל והרב ר' אליהו חיים רוזין ז"ל, והרב ר' יוחנן בן ר' ברוך מבארדיטשוב גלנט ז"ל, וכתבנו כל יום שעה או יותר ערך שני חדשים השיחות והספורים המובא בזה הספר, ששמעו מפי רבי אברהם ז"ל. והתקרבות מוהרנ"ת ששמעו מפי רבי אברהם ז"ל באריכות. ושספר גם רבי ישראל כהן [ויזנפלד] ז"ל אחר פטירת רבי אברהם ז"ל, ומאד נהנו והתלהבו מזה הרב ר' געצי ז"ל ושאר אנשי שלומנו הגדולים העובדים מאומן. והנה כאשר ידוע גדלת וצדקת הרב אברהם ז"ל ועבודתו הנלהבה במסירות נפש בעבודת השם, עד שאנשי שלומנו אמרו עליו אחד היה אברהם, וכן עבודתו הנלהבה של תלמידו המבהק מורנו הרב ר' ישראל כהן [ויזנפלד] ז"ל אשר ממש לאו כל מחא סביל להשיג עבודתם, ואשרי עין ראתה אותם, הלא למשמע אזן דאבה נפשנו, ושניהם נפטרו בשם טוב וזכר אחריהם הניחו רק בתלמידיהם ובספוריהם ודבריהם הקדושים, על כן קראנו הספר הזה על שמם אבני"ה ברזל ראשי תבות אברהם בן רבי נחמן ישראל הכהן, ברזל, שהיו מחדדין בעבודת השם כברזל. זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

התקרבות מוהרנ"ת לאדמו"ר זצוק"ל באריכות קצת מהדברים שלא נזכרו ב"כוכבי אור", שספר הרב ר' ישראל כהן ז"ל, ששמע מפי רבי אברהם ז"ל.

כשהיה תינוק עדין, נכנס בלבו יום המיתה. כי היה רגיל לישב עם זקנו הרב ר' יצחק דאנציג ז"ל במזרח, והיה מכיר היטב כל הזקנים שישבו במזרח, והיו רגילים להשתעשע עמו, ופעם אחת מת אחד מהזקנים הנ"ל, והיה קשה לו איפה הזקן הנ"ל וישאל את זקנו הנ"ל, והשיב לו שמת, ושאל מה זה מת והשיב לו וכו' וישאל מה נעשה עמו, והשיב לו שמטמינים אותו בארץ ומכסין אותו בעפר. ומאז היה קשה לו מה זה, זהו התכלית של כל העולם הזה אט דאס איז דער תכלית פון דער וועלט ומאז התחיל לבער בלבו והתחיל לחפש מהו התכלית וכו', ואמר מוהרנ"ת שמאז היה קשה לו קשיא, ועדין קשה לו "הזהו התכלית של כל עניני עולם הזה? וכי זה הוא העולם?", וגם מקטנותו התנהג בתמימות ובפשיטות, וכשהתנסה לפני המלמד בתלמודו ושאר הילדים היו מחפשין קשיות ותרוצים, ומוהרנ"ת זצ"ל אמר בפשיטות, ואמר: מה אעשה שאין לי קשיות. והשאר חפשו קשיות עד שקלקלו הפשט, והיה המלמד אומר שטוב לו יותר אמירת הפשט של מוהרנ"ת מהקשיות של האחרים.

אחר כך נתגדל כדרך הלומדים ונשא לשאריגראד עם בת הגאון הצדיק רבי דוד צבי ז"ל אב בית דין דשם, וכל הגלילות. ואביו היה מתנגד על כלליות החסידים וגם חותנו היה מתנגד גדול, מאחר שבתחלה רצה להתקרב לכת החסידים, ונסע להרב הצדיק הרב ר' פינחס מקאריץ זצ"ל ונראה ישר בעיניו, אך שמע שמדברים מאד על הרב הצדיק הרב ר' מיכלי זצ"ל מזלאטשוב. ואחר כך נסע להרב ר' מיכלי מזלאטשוב, וגם הוא ישר בעיניו אך מזה נפל ששמע שגם הם מדברים על הרב ר' פינחס הנ"ל ואנשיו דער איז בייא דעם אפ גפאסקיט ער מיט זיינע מענטשין אין דער בא דעם [הוא כבר נפסק – מפרך אצלו, וכן השני אצל הראשון]. ואמר אני מאמין ששניהם אמת, מה שזה מדבר על זה, וזה מדבר על זה כלו אמת. ומחמת זה נתרחק מכלם והיה רגיל לקבע לו שעור בכל יום במכון לדבר על החסידים בכדי להתרחק מהם. ואף על פי שהיה צדיק גדול כמו שאמר רבנו זצ"ל למוהרנ"ת, "דיין שווער איז א צדיק [חמיך הוא צדיק], והיה קשה למוהרנ"ת קצת יען שהיה מתנגד, ואמר אליו וואס מיינסטי, עהר וועט חאפין מיט עטלוכע שמיץ מעהר פין אנדערע צדיקים [מה אתה חושב, הוא יחטף קצת יותר מכות משאר הצדיקים]. ומוהרנ"ת זצ"ל אמר כי קדם שנתקרב לרבנו זצ"ל, לא היה מבין מעלתו וצדקתו של משה רבנו יותר מחמיו. כי ארבעים שנה לא שכב על מטתו לישן מפני שהיה מתירא מפגם הברית, רק סמך את עצמו על השלחן. וכשישן אצל השלחן היה אוחז נר בידו, וכשהגיע האש על ידו הכרח להקיץ וחזר ולמד. וכל השבוע לא נטל ידיו לאכילת קבע מחמת חמרות נטילת ידים, רק אכל פת כסנין. אך בשבת היה נוטל ידיו לאכילה בחמרות גדולות. והוא נשאר יתום בקטנותו, ובא אליו אביו אחר הסתלקותו ללמד עמו תורה. וכשהתחיל הדבר להתודע בין אנשים לא בא עוד. (ובענין הדבור הנ"ל ממשה רבנו, אמר פעם אחת מוהרנ"ת קדם שנתקרבתי לרבנו זצ"ל לא יכלתי לציר במחי איך אפשר שהיה משה רבנו אדם כמו שאר אנשים, אך אחר כך שנתקרבתי לרבנו זצוק"ל וראיתי גדלתו זצוק"ל, ואף על פי כן ראיתי שהוא אדם, אז הבנתי שגם משה רבנו היה אדם). ובענין חמיו אמר שאחר כך כשנתקרבתי להצדיקים מתלמידי המגיד זכר צדיקים לברכה, הבין אשר חלוק גדול יש בין חמיו ובין הצדיקים המתנהגים בדרך הבעל שם טוב. כי חמיו אף על פי שהיה צדיק כנ"ל, אבל כל עבודתו לא היתה בהתלהבות כדרך הצדיקים הנ"ל. ופעם אחת אמר מוהרנ"ת זצ"ל שזה החלוק בין חסיד למתנגד כמו החלוק שיש בין כניזש [מין תבשיל] קר לחם, אף על פי שכל המינים שיש בזה ישנם בזה, רק זה מחמת שהוא חם יש בו טעם יותר מזה שהוא קר, וכיון שהוא קר אין בו כל כך טעם כמו בהחם (וכמו שהפליא פעם אחת הרב ר' נחמן טולטשינער כשהיה במדינת קיר"ה ואכל אצל אחד בשבת ונתנו לו המרק לאכל. ואמר לו הבעל הבית אכלו אכלו כי הוא חם, וכפל זה כמה פעמים. ואמר הרב ר' נחמן טולטשינער כי אף על פי שהיה המרק כחוש, אף על פי כן מחמת שהיה חם היה טוב, כן גם בדרכי היהדות, איך שהוא מאחר שהוא חם הוא טוב. והרב ר' אברהם ז"ל אמר שזה מבאר בהתורה ס' 'יש בני אדם שישנים' וכו').

ומוהרנ"ת ז"ל מאחר שהיה בין מתנגדים, היה קשה לו להתקרב להחסידים. אך אחר שתי שנים שאכל מזונות על שלחן חותנו, חזר לאכל מזונות על שלחן אביו ואז נתחבר עם ר' ליפא והתוכח עמו ר' ליפא, וטען כי החסידים אנשי אמת וראוי להתקרב אליהם ולהתחבר עמהם. ופעם אחת בא איש מהאניפאליע (אשר הרב ר' זושא זצ"ל היה שם) לנעמירוב, וקימו בו הכנסת אורחים, ונטל ידיו לאכילה וברך ברכת נטילת ידים וברכת המוציא בכונה, ונראה וישר מאד בעיניהם. וישאלו אותו האם אתם מכירים את הר' זושא, וענה בודאי אני מכירו, וגם אני רגיל לכנס אצלו, וכל ההתעוררות לעבודת ה' קבלתי ממנו. וספר להם קצת מסדר עבודתו, וכי בחצות הלילה מפיל עצמו ממטתו וצועק: זושא זושא הייב זיך שוין אויף, די רעשט וועסטו שוין דער שלאפין אין קבר [זושא זושא, תרים את עצמך כבר, את השאר כבר תישן בקבר], ועוד שאר עבודות. ונתעוררו מאד לנסע לאנשי הבעל שם טוב, כי ראו שהם אנשים כשרים, וזה היה שש שנים קדם ההתקרבות לרבנו ז"ל, ואז נשתנה לטובה כי ראה שהאמת עם החסידים. ומאז התחיל לנסע אל הצדיקים ההולכים בדרך הבעל שם טוב, להרב ר' מרדכי מקרעמעמניץ ולהרב הצדיק מבארדיטשוב ושאר צדיקים. והיה למוהרנ"ת יסורים גדולים מחמת מניעות אביו וחותנו ואשתו, ואף על פי כן אם היה מרגיש שיש לו טובה גדולה בעבודת ה' לא היה מסתכל עליהם כלל. אך כיון שלא היה לו עדין טובה שלמה כי אם מעט, על כן לא היה חזק כל כך בזה:

פעם אחת ישב עם החסידים תלמידי הרב מבארדיטשוב בסעדת מלוה מלכה, והפילו גורל את מי לשלח לקנות בייגיל, ונפל הגורל על הרב ר' נתן זצ"ל, והלך. ובאמצע הדרך נפל עליו מרירות מענין העליות והירידות שהיה רגיל בהם אפלו אחר התקרבותו לחסידים, ונכנסו בו הרהורי תשובה, וכי על זה נברא לילך לקנות בייגיל, והיה קשה עליו להתחזק עצמו. ואז התחיל לשקע קצת אור הבעל שם טוב, ומוהרנ"ת עלה וירד כמה פעמים ולא ידע עצה לזה. וקנא מאד שראה אנשים זקנים בנעמירוב שאומרים שלום עליכם באמת, ואז הלך לעזרת נשים של הבית המדרש והתחיל לומר תהלים ואמר עד קפיטל נו"ן, ובכל פסוק התגולל עצמו בארץ מרב הצער, עד שיגע ונפל לארץ. ויישן ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והתחיל לעלות ועלה קצת ונפל, ועלה עוד קצת וחזר ונפל, וכן עוד הפעם, ובכל פעם כל מה שעלה יותר, הנפילה היתה יותר גדולה, ושוב עלה עד לרום המדרגות, ואז נפל ולא יכל לעלות עוד, ובא אחד ואמר לו דראפע זיך און האלט זיך [טפס והחזק מעמד]. וזה היה ערך שנה קדם התקרבותו לרבנו זצוק"ל. ואחר כך כשבא אל רבנו זצוק"ל, הכיר בו, שזהו האיש הנ"ל שאמר לו דראפע זיך און האלט זיך [טפס והחזק מעמד]:

אחר כך כשהכרח שוב לאכל על שלחן חמיו, והבינו החסידים שהיו נוסעים להמפורסמים שאצל חותנו לא יוכל להיות חסיד, ויעצו אותו שהוא לא יסע עם בני ביתו אל חמיו, רק היא תסע לבדה. ואז נתן ה' ברעיונותיו שלא לצית להם. ונתן תמיד שבח והודאה להשם יתברך שלא שמע אליהם, כי אם היה פלג גוף לא היה לו כלים אחר כך לקבל דעת רבנו זצוק"ל. כי על ידי פגם הברית נתקלקלין המחין רחמנא לצלן. ואז מסר לו אחד אגרת שימסרוהו ליד הרב ר' מרדכי מקרעמיניץ. ומוהרנ"ת מחמת שהיה ירא מחמיו שלא ירגיש על שנעשה חסיד, לא נכנס לבית הרב ר' מרדכי זצ"ל עד הפסח שאז יושב כל אחד בביתו ולא ירגיש שום אדם, ואז נכנס לר' מרדכי ותמה על זה שהזמן של האגרת היה מימים כבירים:

כשנכנס רבנו זצוק"ל לברסלב. אז אמר מוהרנ"ת זצ"ל אט אצינד קאן זיין אז איך וועל ווערין אין ערליכר יוד [הנה עתה יכול להיות שאני אהיה יהודי כשר]. וגם רבנו זצוק"ל אמר אז: איך זעה א נשמה אויף דער אוקריינע סמוך לברסלב" [שאני רואה נשמה על אוקריינע סמוך לברסלב]. ואמר זאת לרבי יודיל, ושבח מאד את הנשמה. ומחמת רבוי השבחים לא רצה רבי יודיל להאמין שרבנו זצוק"ל כון על ר' נתן. אך אחר הסתלקות רבנו זצוק"ל, אז הבין שרבנו זצוק"ל כון על מוהרנ"ת. ועל כן שלח בניו למוהרנ"ת זצוק"ל, ואמר שלסחר עם נערים הינו לעסק עם בני הנעורים בענין יראת שמים, זאת מסר רבנו זצוק"ל למוהרנ"ת זצ"ל. ואז כשנכנס רבנו זצוק"ל לברסלב אמר מוהרנ"ת זצוק"ל עכשו אני נוסע לברסלב. ואז היו אומרים אפיטקע אגוטער יוד הינו בעד פיטאקיל יכולין לסע לרבנו זצוק"ל כי ברחוק היה קשה לסע מחמת מניעת אביו וחמיו ואשתו, וגם מחמת מניעת המח הינו שאינו מרגיש טובה שלמה בעבודת השם יתברך, אבל עתה מחמת שהוא קרוב יתבטלו קצת המניעות:

רבנו זצוק"ל בא לברסלב ביום ג' ואז היה יום השוק (יריד), ובאו אנשים וספרו ענין רבנו זצוק"ל שהוא ממאס במנהגי המפרסמים, הינו שעשו ההתאספות של אכילה ושתיה עקר בעבודת השם יתברך (ופעם אחת אמר רבנו זצוק"ל איך קאן שוין ניט אויס שטיין זיערע פראזניקעס [איני יכול לסבול את החגיגות שלהם]), אבל רבנו זצוק"ל אינו מדבר אלא מתורה ותפלה, והוא מצוה להתודות לפניו. ואחד ששמו וואלטשי נתנאל'ס, אמר על אחד מאנשי רבנו זצוק"ל אני ראיתי וידויניק. וכל זה ספר לגנאי בדרך לצנות. וכאשר שמע זאת רבי נפתלי, בזה את וואלטשי נתנאל'ס הנ"ל וקלל אותו באביו ואמר, את זה אתה מבזה, זאת חפצי ורצוני דיקא. ורבי ליפא נסע לרבנו זצוק"ל על שבת. ואז היו משך ימי הסליחות ארכים, ובא הר' ליפא בחזרה מרבנו זצוק"ל לביתו. ובמוצאי שבת קדש עמד תחת הריבע [תנור חרף] ואמר סליחות ועננו בכונה גדולה ובקול חזק. ויישר בעיני מוהרנ"ת ורבי נפתלי זצוק"ל אמירתו מאד. כי הוא היה כבר קצת חסיד ישן, ואף על פי כן נתחמם ונתחדש, אם כן זהו חדוש. על כן נסעו גם הם תכף. והלכו הר' נתן והר' נפתלי לשוק לשכר עגלה לברסלב ופגעו בר' ליבוש שרצה לסע לאיזה מקום גם כן דרך ברסלב. ויאמר להם שגם הוא יסע עמהם לרבנו זצוק"ל. ויסעו יחדו ובאו לבית רבי בעריל דוברישיס. ויראו את בית ר' בעריל דוברישיס שהוא מלא מעשיות ומופתים מרבנו זצוק"ל. וספר מוהרנ"ת בזה הלשון: האב איך געזען אז די שטוב איז שוין פול מיט דעם רעבין [ראיתי שהבית היה כבר 'מלא' מרבנו]. ואחר כך נכנסו לרבנו זצ"ל, וסדר כל אחד את יחוסו מאבותיו כי גם רבי נפתלי היה יחסן נכד הרב מסקאהל, וגם הר' ליבוש היה יחסן וענה רבנו זצ"ל ואמר גאלע גוטע יודין [כלם יהודים טובים]. ואחר כך אמר מוהרנ"ת זצ"ל שהוא קרוב קצת עם רבנו זצ"ל מחמת מחתנות מחמיו עם הרב רבי נחמן מהארידענקע. ואז אמר רבנו זצוק"ל אצינד בין איך שוין ניט עלינט [עכשיו אני כבר לא בודד]. ואמר רבנו זצוק"ל מיר קאנען זיך שוין פון לאנג, נאר מיר האבן זיך שוין א צייט ניט געזעהן [אנחנו כבר מכירים מזמן, רק זה זמן שלא התראינו] ואז ספר רבנו זצוק"ל שלשה מעשיות.

מעשה ראשון מהרב מורנו הרב מרדכי מנעסכיז, שפעם אחת בא אליו אחד מאנשיו והתנצל לפניו בענין פרנסה ומעות דירה וכו', ואמר לו הרב הנ"ל אני רוצה שכל הבית שאתה דר בה יהא שלך. והאיש הנ"ל היה בדירה גדולה שדרו עמו שכנים הרבה וגם אכסניא היה שם, וכשנכנס האיש לביתו ואחר כך מת הבעל הבית ונפל בירשה להיורשים ונפל הבית מהצלחתו כי (עס האהט זיך אריין געחאפט די ניט גיטס) היה שם רוחות וכו' ומתו בה כמה אנשים שקנו הבית הנ"ל, ונעשה מזה שם רע על הדירה, ועל כן פסקו ממנה העוברי דרכים לאכסניא. וגם השכנים יצאו ועשו הכרזה למכרה, ולא היה עליה שום קונה מחמת השם רע, ועל כן בכל פעם פחתו ממחירה עד שעלה מחירה מעט מעות. ואז נכנס בלב האיש הנ"ל דברי רבו מנעסכיז ז"ל הנ"ל והלך וקנה אותה, ומאז התחיל לחזר ההצלחה של כל הבית והתחילו לעבר בה עוברי דרכים הרבה ונעשה עשיר. ואחר כך נסע לרבו הנ"ל, כשרצה שוב לנסע לביתו נכנס לטל רשות מרבו לסע לביתו. והבין מתנועותיו שאינו נותן לו רשות בלב שלם כמו שהיה רגיל תמיד. ויירא לסע וכן היה כמה פעמים שבכל פעם שנכנס לטל רשות וכו' כנ"ל ועל כן נתמהמה שם שלש עשרה שנים. ואמר רבנו ז"ל שכשהיה שם בעת שחזר מארץ ישראל עוד מצא שם האיש הנ"ל (והפחד היה שלא ימות כמו שמתו הבעלי בית הקודמים, ואחר החמשה ימים שהיה שם רבנו ז"ל ונפטר הרב הנ"ל ונסע לביתו ונפטר תכף) ובזה המעשה רמז להם רבנו ז"ל שיתנו מאד את לבבם לכל דבור ודבור שיוצא מפיו הקדוש אפלו במלי דעלמא (ואפלו על תנועותיו) ולבל ידמו בנפשם שעל פי פשוט הוא מדבר את דבריו חלילה.

מעשה שני מהרב רבי שניאור זלמן מלאדי ז"ל שהיה לו תלמיד שאמר שמונה שנים תורה על תורה אחת מהרב ובזה רמז מיד על מוהרנ"ת ז"ל שירבה מאד לחדש בתורתו הקדושה.

מעשה שלישי מהתקרבות רבי מיכל מזלאטשוב ז"ל להבעל שם טוב ז"ל, ובעת שנכנס ר' מיכל להבעל שם טוב נפל עליו יראה מהבעל שם טוב, ואחר כך נפל מהיראה מהבעל שם טוב, ועלה בדעתו של הר' מיכל ז"ל אולי הוא עם הארץ. ומפני כך נפל הבעל שם טוב ז"ל בעיניו כמו שמובא בגמרא 'עם הארץ בתחלה התלמיד חכם דומה עליו ככלי זהב וכו' ואחר כך ככלי חרס, כיון שנשבר אין לו תקנה'. ואז אחז אותו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו: מיכלי ביסט א עם הארץ [מיכלי אתה עם הארץ]. ובאותו העת כשבא מוהרנ"ת לרבנו ז"ל, היה גם כן כנ"ל. ונפל בדעתו גם כן ענין הנ"ל, וספר לו רבנו ז"ל זאת המעשה, ואחז אותו בידו ואמר לו מיכל ביסט א עם הארץ [מיכלי אתה עם הארץ], ובזה כון לו מחשבתו שחשב אז, ונתבהל ונשתומם מאד בראותו בעיניו כי לא נעלם מאתו כל מחשבותיו ורעיונותיו העולים על לבבו. ומאז נמשכו אליו בהתקרבות גדול מאד וכו' כמובא בספר "כוכבי אור" חלק אנשי מוהר"ן סימן ג':

ואחר כך מחמת שתכף שמעו אשר אצל רבנו ז"ל העקר הוא להיות אצלו על ראש השנה וכו', הבינו שאי אפשר להיות שם שמונה ימים רצופים, ולהתמהמה עד ראש השנה. על כן נסעו תכף לביתם ובאו בחזרה על ראש השנה. וכמדמה שאז היה גם כן מעשה שרמז רבנו ז"ל למוהרנ"ת זצוק"ל שיאכל עמו ביחד ונתביש לאכל עמו. ואחר כך נתחרט על זה כל ימי חייו. (והרב ר' אברהם ז"ל הסביר את זה על פי התורה ס"ב ויסב, 'תקרובתא מלכא במלכא' על ידי אכילה):

וכשבא מוהרנ"ת ז"ל על ראש השנה, ראה שיש אנשים שמתפללים כראוי והתקנא בהם מאד, כי הוא לא היה יכול אז להתפלל בכונה כראוי. ואחר כך שמע מרבנו ז"ל התורה בחצוצרות סימן ה'. ואמר שלא היה לו שום השגה בהתורה הנ"ל אלא היה נראה לו הפשט של הפסוק "אזן שומעת תוכחת חיים" וכו', כי זאת היה נצרך לו מאד כדי שיתרץ לו עקר הקשיא של חותנו הרב ר' דוד צבי ז"ל, מה שהחסידים חולקים זה על זה. ובראש השנה הנ"ל לקח מוהרנ"ת ז"ל עמו את רבי זלמן הקטן שהוא גם כן לא היה מסכים עם השתית יין שרף, ואמר לו מוהרנ"ת ז"ל אתה שיך אצלנו. ומקדם זה זמן רב היה מעשה שכעס מוהרנ"ת ז"ל על הרב ר' זלמן על שהיה בכעס על החסידים על שמשכנו התפלין שלהם על יין שרף. ואחר כך הבין מוהרנ"ת ז"ל שצדקו דבריו של הרב ר' זלמן הקטן הנ"ל:

אחר כך בעשרת ימי תשובה נכנס לרבנו זצוק"ל, וספר לפניו כל לבו. ואז אמר לו רבנו ז"ל און ווייטער איז גוט אז מירעט זיך אויס וכו' [ומעתה זה טוב שמפרשים כל שיחתם וכו']. ואז בשבת תשובה אמר רבנו ז"ל התורה ו', קרא את יהושע, ואז היה לו הרגשה גדולה כמבאר בחיי מוהר"ן. ובעשרת ימי תשובה נתן לו רבנו ז"ל הנהגות לפי שרש נשמתו, ח"י פרקים משניות בכל יום, ומעת לעת בשבוע לא יאכל דבר מן החי, ויהיה נעור פעם אחת שני ימים ולילה אחד רצופים. ואחר כך נסע לביתו, ובשמחת תורה נתקבצו כמה אנשים מאנשי שלומנו אצל מוהרנ"ת ז"ל לשמח בשמחת יום טוב ונזכרו בגדלת רבנו זצוק"ל ובהזמירות שלו. האבין זיי זיך גידרפעט אויף די ווענט [והם טפסו על הקירות] מגדל הדבקות והגעגועים, והיה להם חרטה גדולה על מה שלא נסעו כל ימי החג לרבנו זצוק"ל. ועל כן הסכימו בדעתם לסע תכף במוצאי יום טוב אחר הבדלה. ובאותו העת שהיו אנשי שלומנו בבית מוהרנ"ת זצוק"ל, היה רגיל מוהרנ"ת זצוק"ל לכנס בכל פעם לחדרו בכדי להשלים הח"י פרקים משניות. וכראות אביו את זאת נתפלא על זה שבכל פעם הוא בורח מן האנשים לחדרו, ואין זה דרך כבוד. ושאל על זה את המשרת בבית, ואמר לו שהוא לומד בעת הזאת הח"י פרקים משניות שצוה עליו רבנו זצוק"ל, ועוד ספר לו שנסכם ביניהם לסע תכף במוצאי יום טוב אל רבנו זצוק"ל. ואז חרה אפו מאד על זה, כי לבנו שהוא למדן גדול כזה נתן רבנו זצוק"ל תקון ח"י פרקים משניות, ועוד מפני הנסיעה. ואמר למוהרנ"ת זצוק"ל בכן לא תבוא עוד אל ביתי. ואף על פי כן נסע מוהרנ"ת זצוק"ל עם אנשי שלומנו במוצאי יום טוב. ומצאו עוד את רבנו זצוק"ל יושב על השלחן עם הבעלי בתים, שהיה רגיל לישב בשמחת תורה עם הבעלי בתים לבד אף על פי שהיו אז עוד גם כן הר' שמואל אייזיק ור' יודיל שלא נסעו לביתם מפני רחוק הדרך. ואז זמרו אנשי שלומנו בשוק "צהלי ורני יושבת ברסלב". ואז אמר רבנו זצוק"ל התורה מ"ח, 'על אשר מעלתם בי'. והוא פלא כי היא תורה של סכות, אך רבנו זצוק"ל המתין עם התורה, כי היה רוצה בעקר שישמע מוהרנ"ת זצוק"ל:

אחר כך נסע מוהרנ"ת זצוק"ל לביתו ולא הלך לבית אביו, רק לבית זקנו אבי אביו הרב ר' יצחק ז"ל מדאנציג. ואחר כך עבר שם הרב ר' דוד צבי חותנו, וספרו לו על חתנו מוהרנ"ת זצוק"ל כי נעשה חסיד. והיו להם ספקות לקבל ממנו גט פטורין, כי זוגתו היתה מרצה לקבל ממנו גט, וגם אביו הרב ר' נפתלי הערץ יעץ אותה לקבל דיקא גט פטורין. ושאל רבי דוד צבי לערינט ער חאטש [לומד הוא לפחות], ותען ותאמר שהוא לומד דוקא הרבה יותר מבתחלה, ואמר אליה כיון שכן אני אומר שלא לקבל ממנו גט. ותאמר אליו "ומאין אקח פרנסה" ויען ויאמר אליה ביי אזוי אמאן ווילסטו פרנסה? מיט דער נאז זאלסטו אקערין אין אים גיבען ברויט, [מבעל כזה את רוצה פרנסה? עם האף תחרשי ותתני לו פרנסה] תקח מדת מלח ותמכר בשוק, ואתה תתן לו פרנסה. אחר כך נתפשרו שיסע לפרקים בשביל מסחר ושלעת עתה לא יסע לרבנו זצוק"ל עד חנכה, הינו על זמנים הקבועים. והוא היה מכרח לתוך עמהם מפני השלום.

אחר כך עמד פעם אחת להתפלל, ולא היה יכול להתפלל כראוי. ורצה לסע לרבנו זצוק"ל, אך היה ירא מפני הצווי הנ"ל, והיה מר לו מאד. וחשב בדעתו הלא בסמוך בברסלב יושב איש שיכול להאיר לי ואני אינני יכול לנסע אליו, ויתיעץ בנפשו שכאשר יאכל אביו סעדת הצהרים, בתוך כך יסע לרבנו זצוק"ל, וקדם סעדת ערבית יוכל לבא בחזרה לביתו ולא ירגיש אביו בזה כלל. וכן עשה, ונסע. ובאמצע הדרך ירד גשם שוטף כביר, ובכן בא אל רבנו זצוק"ל בלילה ונכנס אל רבנו זצוק"ל אחר תפלת ערבית, ויספר לרבנו זצוק"ל את כל המניעות, ויאמר לו רבנו זצוק"ל אז סי איז גאר שלעכט ציהט מען זיך צום אמת, ווי איז פארט דער אמת [כשזה לגמרי רע מושכים את עצמו להאמת, איפה בכל זאת האמת], ואז אמר לו רבנו זצוק"ל כל התורה קי"ב 'צהר תעשה' וכו'. ויסע לביתו אל זקנו הרב ר' יצחק הנ"ל ויאמר אליו מה הנחת עצמך על חיי אביך, כי אביו היה לו מחוש של חלי מעים רחמנא לצלן ואז מחמת הכעס נתעורר בו החלי מעים הנ"ל רחמנא לצלן:

אחר כך היה מעשה מנסיעת חנכה כמבאר בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. אחר כך היה מעשה שהשיא רבנו זצוק"ל את בתו שרה למעדוודובקא עם בן הרב ר' ליב דאבראוונער, ושלחה אשת רבנו זצוק"ל לנעמרוב לקנות לעקיך [עוגה] כדי לקחו למעדוודובקא. ונודע למוהרנ"ת זצוק"ל מזה ורצה לסע על החתנה. והבין שעתה מי יודע אם יניחו אותו עוד לבוא לביתו אם יסע כעת לרבנו זצוק"ל. כי הבין שיהיה מכרח להיות שם עד אחר חג הפסח מחמת שהדרך רחוק מאד. ולקח [אתו] על כל פנים (שטערין טיכעל [מטפחת ראש]) של זוגתו כדי שיהיה לו על כל פנים איזה חפץ יקר וחשוב. אחר כך התיעץ עם חברו הרב ר' ליפא אודות זה ויאמר לו, שאם תקח השטערין טיכעל [מטפחת ראש] בודאי יהיה גט, כי תתביש שלא יהיה לה במה לילך לבית הכנסת. אלא יותר טוב שיהיה לך בטחון. וישמע לדבריו. ולא היה יודע הדרך למעדוודובקא, ויישב עצמו לסע לקהלת קדש ליניץ, ושם יתודע הדרך למעדוודובקא. וכן עשה ונסע לליניץ. ותכף כשנסע הרב ר' נתן, הבין אביו שמסתמא יהיה שם אצל הרב ר' גדליה מליניץ. ולכן שלח אביו שליח עם אגרת להרב ר' גדליה, שכאשר יבא בנו ר' נתן תכף ישלח אותו בחזרה בגזרת כבוד אב. ומחמת שנתעה הרב ר' נתן בדרך, על כן בא השליח לליניץ עוד טרם שבא הר' נתן, וכאשר בא לליניץ ונכנס לבית הרב ר' גדליה ושאל אם יוכל לכנס אליו, והשיבו לו שהוא ישן כעת, ועוד ספרו לו מהשליח של אביו. ותכף נסע הרב ר' נתן למעדוודובקא ונסע לרבנו זצוק"ל תכף בעוד שהר' גדליה היה ישן עוד. ובדרך פגע את הר' יודיל בכפר אחד, וקרא אז רבי יודיל את המגלה. ובתחלה היה מעין בכונות האר"י זצוק"ל בסדור של מוהרנ"ת, שהוא היה מתפלל עם כונות האר"י על פי צואת רבנו זצוק"ל. ובאו לרבנו זצוק"ל קדם סעדת פורים. ותכף הלך רבנו זצוק"ל וישב לסעדה. ואז אמר לו רבנו זצוק"ל שושן פורים איז אויך איום טוב [שושן פורים זה גם יום טוב] (ורבי אברהם אמר כי שושן פורים הוא ענין יהושע) והיה על החתנה, ואמר אז רבנו זצוק"ל שזמר אז נגון ובזה הנגון קרא לכל האבות הקדושים):

ואז היה מוהרנ"ת פסח במעדוודובקא אצל רבנו זצוק"ל. ומנהגו של רבנו ז"ל בלילי פסח היה להסב עם בני ביתו אצל השלחן לקים על כל פנים פעם אחת בשנה "ושמח את" וכו', ועל כן לא ישב אצלו שום אורח אל הסדר. ומוהרנ"ת היה מתפלל עם כל המנין בחדר הפנימי. ובחדר החיצון ישב רבנו זצוק"ל על הסדר אצל השלחן. ואז שמע רבנו זצוק"ל את ברכת ההלל של מוהרנ"ת, ואמר אשרי האם שיש לה בן כזה! ואז אחר התפלה כשרצה הר' נתן לצאת, הכרח לצאת דרך חדר של רבנו זצוק"ל. ורבנו זצוק"ל כבר ישב על הסדר. וראה אז מוהרנ"ת את רבנו זצוק"ל יושב על הסדר, ונהנה מאד ואמר אשרי לו שעל כל פנים זכה לראות את רבנו זצוק"ל יושב על הסדר פעם אחת כל ימי חייו:

אחר הפסח כשנסע בחזרה עם רבנו זצוק"ל לביתו, אז היה אצל הרב רבי גדליה ז"ל. והתפללו אנשי שלומנו בקול רם, ובפרט מוהרנ"ת. וישאל הרב ר' גדליה את רבנו זצוק"ל הלא כשנכנסין למלך נכנסין בקול דממה דקה, והשיב לו רבנו זצוק"ל איך האלט פון אמאלדיגע חסידים וואס זענען אריין גישפרונגען מיט דעם פאר שמאלצינעם ארביל אין היכל המלך אריין [אני אוחז מהחסידים של פעם, שקפצו פנימה אל היכל המלך עם השרוול המשמן].

ובקיץ היה מעשה שנסע הר' נתן אל רבנו זצוק"ל, ואז היה הר' ברוך זצוק"ל בטולטשין, ואז נסע רבנו זצוק"ל להרב ר' ברוך. ובקש מוהרנ"ת מרבנו זצוק"ל שיקחהו אתו ולא רצה רבנו זצוק"ל. והפציר בו עוד הפעם, ואמר לו רבנו זצוק"ל "פארשטייסט, ס'שטייט דיר ניט אהן ווי אזוי דיא וועסט מיר אנקוקען" [אתה מבין, לא תוכל לעמוד בזה איך שתראה אותי]. והבין מוהרנ"ת זצוק"ל שאינו צריך להתעקש עמו. ונסע רבנו זצוק"ל לבדו. ונהנה מוהרנ"ת מזה כל ימי חייו. ובא רבנו זצוק"ל אל הרב ר' ברוך, וכאשר ישב רבנו זצוק"ל אצלו היה מתאנח. ויאמר לו הר' ברוך על מה אתם מתאנחים? והשיב לו רבנו זצוק"ל שאני מתגעגע לבא למדרגתו. ואמר לו הרב ר' ברוך הלא אתם כבר כצדיק פלוני, והשיב לו כבר הגעתי למדרגתו. ויחשב לו כמה מדרגות של צדיקים עד שבא למדרגת הבעל שם טוב ז"ל והשיב לו רבנו זצוק"ל שגם למדרגתו הגיע, ושהגיע לזה בעת שהיה י"ג שנים. (ואז דחף אותו הרב ר' ברוך עד שכמעט נפל מן העליה, עד שבאה אמו מרת פיגא ז"ל מעולם העליון ולא הניחתו לפל). ומאז התחיל המחלקת ביניהם. וקדם לזה היה מעשה ששאל הרב ר' ברוך לאחד שנסע אל רבנו זצוק"ל, מה עושה הפלימעניק [האחין] שלי, והשיב לו הייתי שם בראש השנה, והיו מתפללים שמעולם לא ראיתי תפלה כזו, ואמר תורה שמעולם לא שמעתי תורה כזו. ואמר הרב ר' ברוך זצוק"ל וואסזשע איז ער, גאט [מה הוא, אלקים?]. ואחר כך כשהיה רבנו זצוק"ל בלעמבערג, היה רגיל הרב ר' ברוך לשאל מאחות רבנו זצוק"ל על בריאותו ושלומו. פעם אחד שאלה אותו מפני מה הוא חולק עליו, וספר לה שפעם אחת לא ידע פרוש באיזה מקום בזהר, וקבל על עצמו שלא יחלק עוד על רבנו זצוק"ל, ומיד נודע לו הפרוש של הזהר. ומאלו הדבורים חשבה אחות רבנו זצוק"ל שמעתה אינו חולק עליו. ועל כן כשבא רבנו זצוק"ל מלעמבערג, הפצירה מאת רבנו זצוק"ל שיסע אליו ואז בודאי יהיה נעשה שלום אמתי. ואמר אז רבנו זצוק"ל שאפלו יבא מלאך מן השמים ויאמר לו שהרב ר' ברוך דודו הוא בשלום עמו, גם כן לא יאמין לו, אך מחמת שאין דרכו להתעקש על שום דבר על כן אני מכרח לסע, ונסע וכו'. ובאותו שבת בקיץ הראשון של מוהרנ"ת, שנסע אז רבנו זצוק"ל להרב ר' ברוך, היה אז מוהרנ"ת אצל הר' יודיל, ואצלו היו כתבים מן התורות שנאמרו קדם שנתקרב מוהרנ"ת. ולקח אז מוהרנ"ת אלו הכתבים אצלו והסתכל בהם כל יום השבת קדש וכמעט כל הלילה. ונכנס אז בלבו שכעת יוכל לקים הצווי של רבנו זצוק"ל שיהיה נעור שני ימים ולילה. שבכל הלילה היה מעין בכתבים. ומחר יבא רבנו זצוק"ל לביתו ולא יהיה לו פנאי לישן, ואחר כך יצטרך לסע לביתו וגם כן לא יוכל לישן. וכן היה:

ובימי הקיץ הנ"ל כשראו אמץ לבבו וכו', התחיל אביו מחדש להתפיס קצת. ועם כל זה גרה עליו בני ביתו, ואז היתה רגילה אשתו לשלח אליו את גיסו לבית המדרש לדבר עמו בשביל עסק פרנסה, כי בביתו לא היה לה פנאי לדבר עמו, כי תכף כשאכל אכילתו רץ לבית המדרש ללמודו. בכן הלך גיסו לבית המדרש ודבר אתו מה יהיה אודות פרנסה? ויען לו רבי נתן: 'עם כל זה הלא מכרחין למות'. ובזה הלשון: די ביסט טאקי גירעכט נאר וואס זאהל איך פארט טהאן, מען וועט אבער פארט מוזען ליגען מיט די פיס צו דער טיהר [אמנם אתה צודק, רק מה אעשה שנצטרך בכל זאת לשכב עם רגלים מול הדלת]. ואחר כך לאחר זמן היה מעשה שחלה הבן יחיד של גיסו הנ"ל. והלך גיסו אל הארון הקדש ובכה, ואמר שהוא נותן את עצמו בשביל בנו, ונתקים כן. כי תכף ומיד התחיל בנו להתרפא והוא בעצמו נחלה ומת. וכתב אגרת להרב ר' נתן שיראה להשגיח על בנו והזכיר את דברי מוהרנ"ת שאמר, הלא מכרחים למות. ואמר: איי טיט מיר באנק, איי זענט איהר גירעכט און האט גוט צו גיטראפין אז מיוועט אמאל ליגען מיט די פיס צו דער טהיר [אוי זה מציק לי, אוי הייתם צודקים וטוב נחשתם שיצטרכו פעם לשכב עם רגלים אל הדלת], ואמר: אוי בין איך דיך מקנא [אוי אני מקנא בך]. ואחר כך התפשרו עם הרב ר' נתן כי יסע לבארדיטשוב רק לקנות סחורה אבל שאר הטרדות לא יהיו עליו כלל. ועשה כן וכו' וכמובא באריכות בספר כוכבי אור, בחלק אנשי מוהר"ן:

ופעם אחת בתחלת ההתקרבות ראה מוהרנ"ת אצל רבנו זצוק"ל ספר שבחי האר"י ז"ל, ושאל אותו ממנו. ואחר כך כשהחזירו שאל אותו רבנו זצוק"ל, וואס האסטו דיר עפיס ארויס גענעמען פון דארט [מה הוצאת לעצמך משהו משם?]. ענה ואמר מה שכתוב שם שר' חיים ויטאל זצוק"ל היה ענו והיה בעיניו שפל מאד, וכשנכנס אל האר"י ז"ל ונתקרב אליו והוא התחיל לשבחו ולפארו מאד והיה אצלו פלא גדול מה זאת?! ואמר אליו הלא אני יודע בעצמי את שפלותי וכו' ומעלת כבודו מרומם ומשבח אותי כל כך. ענה האר"י זצוק"ל ואמר לו, בעקבותא דמשיחא במעוט פעלות יגיעו למדרגת רבי עקיבא. ומה שתפס לו דוקא רבי עקיבא כי מבאר בכתבי האר"י ז"ל שרבי חיים וויטאל היה לו נשמת רבי עקיבא. ענה רבנו ז"ל ואמר לו "אט דאס האב איך טאקי געמיינט" [הנה לזה באמת התכונתי] כי זה הענין בעצמו היה גם כן אצל מוהרנ"ת זצוק"ל שהיה בעיניו ענו ושפל וסבלן ממש א שטיקל בלאטע [חתיכת בוץ]. כאשר רבנו זצוק"ל בעצמו העיד עליו, וכשנתקרב לרבנו זצוק"ל והוא שבחו ופארו וכו' והיה אצלו חדוש ופלא, ומזה מתרץ לו כנ"ל.

פעם אחת אמר מוהרנ"ת זצוק"ל שבתחלת התקרבותו לרבנו זצוק"ל אם לא היה רואה אצל רבנו זצוק"ל מנורות של כסף (זילבערנע לייכטער), לא היה מתקרב (כמובן בחיי מוהר"ן (סימן ר"א), שזה מה שהאנשים כשרים מלבשים וכו', כי אפלו השם יתברך כשרצה לתן לנו התורה הלביש את עצמו בספורי מעשיות. כי כל ספר בראשית וכו' עין שם).

ומוהרנ"ת זצ"ל היה מספר כשנתקרבתי לרבנו זצוק"ל האב איך מיין מח אין גאנצען אוועק גילייקט [הנחתי את מוחי לגמרי] כאלו אין לי שום שכל. וכששמעתי דבור מרבנו זצוק"ל האב איך א שטיקעל שכל, נאך א דבור נאך א שטיקעל שכל [יש לי חתיכת שכל עוד דבור עוד חתיכת שכל]. וכן אמרו עליו מגדולי אנשי שלומנו שזה החלוק בין מוהרנ"ת לשאר תלמידי רבנו זצוק"ל, שהם ידעו שרבנו זצוק"ל הוא העקר. אבל הם גם כן (זענען אויך עפיס [הם גם כן משהו]) יש להם איזה דעה, אבל מוהרנ"ת ז"ל ידע בעצמו שהוא בלעדי רבנו ז"ל אינו כלום גאר ניט [כלום לא] כאין ממש. אשרי לו:

שיחות וספורים מרבנו ז"ל

רבנו זצוק"ל אמר, פארבענדיוון אין עסין איז תאות אכילה (הינו שמדקדק איזה מאכל אוהב לאכל וכו'). וכמו שמספרים מר' נחמן טולטשינער זצוק"ל, שמעולם האט ער נישט צו געזאלצען דאס עסין [הוא לא מלח את האכל]:

רבנו זצוק"ל דבר עם בתו שרה'קי ז"ל מענין הכנסת אורחים, ושבח מאד גדל המצוה הזאת כדי שתרגיל את עצמה בכך. והיתה דואגת איך יכולין לצאת ידי חובתה בזה, אמר לה רבנו זצוק"ל א אורח – נאך א שטיקעל בולקע און אשטיקעל טישטיך [אורח, עוד חתיכת לחמניה, עוד חתיכת מפה]:

בעת שדבר רבנו ז"ל, כשאדם בצער ודחק שרייט ער גאר אנדירש [צועק לגמרי אחרת] מעמקא דלבא. וספר אז, אז מ'האט אים געצוגען אבלאז דריי טאג [משכו אותו שלשה ימים]. ואמר אז: איך האב אבער דענעסמאל גישמאק גישריגען צו השם יתברך [אני אבל צעקתי אז במתיקות להשם יתברך]:

רבנו ז"ל אמר א יוד בעדארף בעטין ער זאל האבען א סאך קינדער ווי אזוי זיי וועלין זיין, ווארין אז משיח וועט קומען, און וועט פארעכטען די גאנצע וועלט, וועט זיין א תקון צו אלע דורות עד אדם הראשון. [יהודי צריך לבקש שיהיו לו הרבה ילדים שיהיו כמו שיהיו, כי כשמשיח יבוא ויתקן את כל העולם יהיה תקון לכל הדורות עד אדם הראשון]:

פעם אחת קדם פסח היו מטיחין בסיד את בית רבנו זצוק"ל בברסלב, והיו מוציאים את כל כלי הבית לחוץ כנהוג. ועל הכלים הנשארים היו פורשים וילאות כדי שלא יתלכלכו. ופרשה בת רבנו ז"ל מרת אדיל על הזייגער [השעון] כפת ראש (קאפין טיכעל [מטפחת ראש]). וכאשר בא רבנו זצוק"ל אל הבית וראה זאת, אמר לה ניט מיט אזוי א זאך פאר שפרייט מען, ווארום עס איז פערהאנדין היינט אזעלכע פארמישטע מחות, וואס אפלו דאס איז זיי מבלבל [אין פורשים בדבר כזה, כי קימים היום מוחות כה מבלבלים שאפלו זה מבלבל אותם]:

פעם אחת בראש חדש, כשהיו מתחילין להתפלל הודו כנהוג, הלך רבנו זצוק"ל אל מקום רבי נפתלי שהיה מתפלל גם כן שם, ואמר לו 'נפתלי, מקוה'. ויען ויאמר אלך אחר התפלה. ואמר לו רבנו זצוק"ל, בראש חדש דארף מען פריער גייען אין וואסער אריין [בראש חודש צריכים קדם להכנס לתוך המים]. ותכף חלץ הר' נפתלי הטלית ותפלין, והלך אל המקוה:

כשהלך רבנו זצוק"ל לנחם את בתו אדיל, והיתה קובלת ומתנצלת לפניו על שיש לה צער גדול בנים הרבה רחמנא לצלן, והיה בעלה הר' יוסקי ז"ל יושב בצד אחד והיא ישבה בצד השני, ורבנו זצוק"ל ישב ביניהם. ענה רבנו זצוק"ל ואמר: גלייבט מיר, די וועלט וועט אייך נאך מקנא זיין מיט דיינע קינדער. דו וועסט נאך דער לעבין קינדער [תאמינו לי העולם עוד יקנאו בכם עם הילדים שלך, אתה עוד תחיה ותראה ילדים] (ורמז בידיו על הר' יוסקי והפך פניו אליה וסים) און קינדס קינדער [ובני בנים] וכן נתקים. כי הר' יוסקי לא האריך ימים רחמנא לצלן, אך היא האריכה ימים וזכתה לראות בנים ובני בנים:

בערב ראש השנה האחרון באומין אחר הזכר ברית נכנס מוהרנ"ת לרבנו זצוק"ל לחדרו. ענה רבנו ואמר לו בזה הלשון: אונזערע צרות אונזערע יסורים – טעמין גרויסע פעריל, און שרהקין קליינע פעריל [הצרות שלנו היסורים שלנו – לטעמא פנינים גדולות ולשרה פנינים קטנות]. שלבתו של מפרסם פלוני קנה לה חותנה הר' ליב מדובראוונע גרויסע פעריל [פנינים גדולות] ולבתו שרה (גם כן כלתו) קנה קליינע פעריל [פנינים קטנות]:

דרכו של רבנו זצוק"ל היה בהעלם גדול שאפלו לפני חותנו היה מסתיר את עצמו מאד. ובעת שנסע חותנו בחרף על הנהר הנקפא, וראה את רבנו זצוק"ל שהלך אל הנהר למוט ביחד עם הנערים הקטנים. וסבר חותנו שאינו לומד כלל. והוא היה מכניס אורח גדול, וכל הצדיקים היו רגילים להתאכסן אצלו. ופעם אחת נתאכסן אצלו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נכד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר האורח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען [לקרא] והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה: 'הכלב והגדי שקפצו מראש הגג' (בבבא קמא כא:) והתחיל רבנו ז"ל ואמר: 'הכלב והגדי שקפצו מארש', ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו. מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת'? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת. ובתוך אלו הדברים נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר. ואחר כך היה מעשה שהאיש הנ"ל נסע בדרך דרך היער, ושמע קול צעקה. ויאמר להבעל עגלה שיטה אזנו, והטו אזניהם ושמעו שהוא קול אדם, והטה הוא אזנו יותר ושמע שזה קול תפלה. וירד האיש מן העגלה והלך אחר הקול, ובא עד מקום רבנו זצוק"ל ומצאו מעטף בטלית ותפלין וצועק בקולי קולות עד לב השמים, וסביבו היה כמו נהר מן הדמעות והבכיות, והתפלל הללויות בפסוקי דזמרה, ונתבהל מאד. והמתין לו עד שרבנו זצוק"ל סים תפלתו. ואז התחיל לבקש ממנו שימחל לו על ההכאות והזלזולים. ויאמר אליו רבנו זצוק"ל, שלא ימחל לו עד שיבטיח לו בודאי שלא יפרסם הדבר כל ימי חיי רבנו ז"ל. אבל זאת פעל אצלו שיחזר אל חותנו ויאמר לו שלא יתערב בדבריו, ולא יפריד אותו מדרכו, כי אין אנו יודעים פשטים על נכדי הבעל שם טוב ז"ל. ומחמת שהוא האריך ימים אחר הסתלקות רבנו זצוק"ל, ספר כל המעשה הנ"ל לפני הרב ר' חייקיל אחר הסתלקותו עליו השלום:

רבנו זצוק"ל, אמר: אזוי ווי די וואס קריגען אויף מיר ווייסען ניט פון מיר, און אזוי די וואס האלטין פון מיר וויסין אויך ניט פון מיר, נאר נתן און נפתלי אביסעל [כמו שאלו החולקים עלי אין יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני גם לא יודעים ממני, רק נתן ונפתלי קצת]:

על החתנה של בתו מרים שנסע רבנו זצוק"ל עם בני ביתו להרב לוואלטשטיק מחמת כבודו של הרב. ואחר כך ספר הרב את צערו לפני רבנו זצוק"ל שיש לו עינים רעים. ואמר רבנו ז"ל לאנשיו בשתיקה קצת כדי שלא ישמע הרב בזה הלשון: איך ווייס איך ווייס, דו האסט שלעכטי אויגען, זאלסט האבין גוטע אויגען וואלסטו צו מיר גיפארין אויף חתנה, נישט איך צו דיר [אני יודע, אני יודע שיש לך עינים רעות, אם היו לך עינים טובות היית נוסע אלי לחתנה ולא אני אליך]:

פעם אחת היה הרב מחמעלניק אצל רבנו זצוק"ל בברסלב והיו צריכים להמתין עליו בסעדה יען שהלך לצרכיו. ובין כך ספר רבנו זצוק"ל המעשה מהעגול. ואמר אז רבנו זצוק"ל אם הוא היה צריך לספר מעשה כזאת, כמה הכנות היה צריך לעשות מקדם:

פעם אחת ספר רבנו זצוק"ל לבתו אדיל ממפרסם אחד, שתשע שנים היה מתפלל בהתלהבות מאד, יען שחתול גררה והקישה אצל הדלת ונדמה לו שהחסידים דוחפים את עצמם אצל הדלת, ואחר כך נודע לו שהוא חתול. נמצא שהיה מתפלל לשם החתול רחמנא לצלן:

דרכו של רבנו זצוק"ל בקטנותו היה בהצנע, והיה דרכו לתן להבעל עגלה של חותנו איזו סכום לנסע עמו בכל בקר קדם אור היום בחרף על קבר (כמדמני) של רבי ישעיה מיאנאווע, ובא בחזרה עוד קדם אור היום עד שלא הרגיש חותנו מאומה. פעם אחת בא חותנו וראה שהסוסים מלאים זעה, והבין שהלא דבר הוא, ושאל למשרתו והכרח להגיד לו האמת:

רבנו זצוק"ל אמר לפני מוהרנ"ת "והייתי רגיל בנדרים", שאל אותו מוהרנ"ת הלא על פי הגמרא אין נכון לנדר, והשיב: דאס מיינט מען אזוינע שלימעזאלניקעס ווי איהר [מתכונים לשלומיאלים כמוכם].

אמר לענין קעסט [המנהג היה שהחתן היה סמוך על שלחן חותנו בשנים הראשונות לאחר נשואיו], שאפלו אם זורקים הכרים לחוץ אך מכניסים אותם בחזרה לבית, אז לא ירחיק עצמו מן הקעסט לילך אל המשא ומתן ולסחר. ודבר מוהרנ"ת מזה ואמר שהני מלי בתורתו אמנותו, אבל אם לומד קצת והשאר הוא מבטל מלמודו, מצוה לדבר עם האברך הזה שילך לסחר במשא ומתן ויקבע עתים לתורה:

איש אחד עשה סכה יקרה ועלה לו בסכום רב, ובקש את רבנו זצוק"ל על קדוש להסכה. והלך עמו מוהרנ"ת. ודבר מוהרנ"ת שהסכה אינה על פי הדין, ורבנו זצוק"ל שתק. ומחמת שמוהרנ"ת הסתכל תמיד על פני רבנו זצוק"ל, כיון שראה שרבנו זצוק"ל שתק וישתק גם הוא. ובדרך בחזרה לביתו אמר רבנו זצוק"ל למוהרנ"ת, יהודי שמיגע עצמו כל כך, ומוציא כל כך הוצאות על הסכה, אתה רוצה לעשות שאלות לפסלה מחמת חמרות:

כשהיה רבנו ז"ל בלעמבערג בקש אותו אחד בעל מכניס אורח גדול שהיו אוכלים אצלו הרבה אורחים, ואמר לו רבנו זצוק"ל הלא יש לך בלא זה הרבה אורחים. ויאמר לו האיש הנ"ל אני רוצה לעשות מצוה בכם. ענה לו רבנו זצוק"ל, אני רוצה המצוה בעצמי. אף על פי כן הפציר בו כל כך, עד שהכרח להבטיחו שיאכל אצלו סעדה אחת וכן הוה. אחר כך אמר רבנו זצוק"ל שהוא מקנא אותו שהוא יושב כמו גיטר יוד [כנוי לאדמו"ר] עם חסידים. ולא עוד כל הגוטי יודין כשנוסעים מהם נותנים להם מעות, והוא נתן לכל אחד מעות:

מוהרנ"ת היה לו צער גדול בנים רחמנא לצלן. ולא היה מספר לרבנו ז"ל מפני שהיה דבוק בעבודת השם יתברך כל כך, וזה היה אצלו העקר לדבר עם רבנו זצוק"ל. אך מחמת שהיה אז רגיל לספר כל מארעותיו לפניו זצוק"ל, היה נכנס צערו בתוך ספורו. ופעם אחת אמר אליו רבנו ז"ל, שנכנס קצת במחי ענין הצער גדול בנים שלך, אך על זה תתן לי מעות. ואמר לו מוהרנ"ת הן חשבתי מכבר בדעתי לעשות לכם ששה כסאות (ביינקלעך שטולען). אמר לו רבנו זצוק"ל לא מפני ההתקרבות, כי בשביל זה אני צריך לתן לך מעות. כי 'זכאה מאן דאחיד בידא דחיביא' [אשרי מי שמחזיק ביד הרשעים]. אך על זה הנ"ל אתה צריך לתן לי מעות, וכן היה. שעשה לו ששה כסאות, והיה לו חמשה בנים ובת אחת:

אחד עשה כסא לרבנו זצוק"ל, ושאל אותו רבנו ז"ל כמה זמן עשית אותה, ענה לו בחצי שנה. ושאל אותו רבנו זצוק"ל האם כל היום עשית אותה, ענה לו לא, רק בכל יום עבדתי שעה אחת (יען כי היה כסא נאה ומצירת בציורים נאים). אמר לו רבנו זצוק"ל. אזוי! האסטו מיר אין זינען גיהאט אהאלב יאהר אלע טאג א שעה [כך! חשבת עלי חצי שנה כל יום שעה]:

פעם אחת באו אנשי שלומנו אל רבנו זצוק"ל וחסר אחד מהאנשים שלא היה חשוב כל כך. ושאל רבנו זצוק"ל היכן הוא? והיה תמיהא גדולה לאנשי שלומנו על שאלתו עליו, ואמר רבנו זצוק"ל מפני זה אני מכרח לנסע ללעמברג:

פעם אחת נסעו אנשי שלומנו מנמירוב לברסלב לרבנו זצוק"ל, ותעו מאד בדרך ונסעו כל הלילה, ובדרך ראו שבאו בחזרה לנמרוב. וכשבאו אחר כך לרבנו זצוק"ל וספרו לו הנסיעה הנ"ל. אמר הכל הוא בשביל אחד שלא רצה בלב שלם, והוא היה ר' ליפא, איהר זאלט גיוועזן איינעם אראפ ווארפין [היה עליכם לזרק אחד]:

פעם אחת אמר רבנו זצוק"ל: וואס יודין פארמאגין "אקדמות" מיט דעם נגון [מה שיהודים אוצרים ברכושם – אקדמות עם הנגון]:

אחד שאל את הר' גרשון נכד המגיד מטיראוויצע זצוק"ל, ספר לי איזו גדלות מרבנו זצוק"ל, ויאמר אליו שלש דברים: א. אם היה מסתכל באחד, אפלו מאחוריו, תכף היה מרגיש האיש. ב. שכשפניו היה לפעמים מצפה בזבובים ולא נשא ידיו להבריחם מעליו, ג. פעם אחת הוכיח אותו רבנו זצוק"ל על שאינו מתפלל כראוי, והיה קשה לו שהוא היה מתפלל בהתלהבות ובכחות גדולות, ואמר לרבנו ז"ל דאכט זיך אז איך דאווען [נראה לי שאני מתפלל], ואמר אליו רבנו זצוק"ל ניט דאווינען און מיינען אז מ'דאווינט [לא להתפלל ולחשב שמתפללים], והיה קשה לו עוד יותר. אחר כך לעת ערב כשנכנס עם רבנו זצוק"ל לבית המדרש צוה עליו רבנו זצוק"ל לכנס קדם, ורבנו זצוק"ל הלך אחריו עד מקום רבנו ז"ל, והכרח אז להתפלל מנחה סמוך לרבנו זצוק"ל. ונתפעל אז מאד מתפלת רבנו זצוק"ל והרגיש אז דביקות, והבין אז שמעולם לא התפלל. פעם אחד רצה רבנו זצוק"ל לתן לו עשירות ולא רצה וכו', כמובא באותות ומופתים:

פעם אחת נסע רבנו זצוק"ל בדרך, ועבר דרך עיר זשירין ושם היה אחד ממקרביו רבי יהושע, ושמע רבנו זצוק"ל שמתפלל מנחה והוטב בעיניו מאד. וכל מי שבא אליו אמר לו, אה, האט מיין יהושע'לע גידאווינט מנחה [אה! יהושע'לה שלי התפלל מנחה]. ומוהרנ"ת ספר ולי אמר א שטיק מנחה [חתיכת מנחה]:

פעם אחת אמר רבנו ז"ל שלשה דברים פעלתי אצל השם יתברך. א) דאס גדלות האב איך שוין פון אייך צובראכען; ווי אזוי איהר וועט דאווינען וועט מען זאגען, איי ער איז אבראסליווער [את הגדלות כבר שברתי מכם, איך שתתפללו יגידו, אי, הוא ברסלבר]. ב) איין עברה וועט אייך קרענקען, עס וועט אייך שוין ניט באקומען, אפלו איהר וועט טאהן וועט דאס זיין אהן הענט און אהן פיס [עברה תציק לכם היא כבר לא תקבל אתכם, אפילו אם תעשו, זה יהיה בלי ידים ובלי רגלים]. ג) מפרסמים של שקר וועט איהר זייער פנים ניט אן קוקען, איהר האט שוין פארזיכט אונגארישען וויין [מפרסמים של שקר לא תוכלו להביט בפרצופם, אתם כבר טעמתם מהיין ההונגרי]:

מעשה שהיה בשבועות או בחנכה, שאמר רבנו זצוק"ל בעת שהיה יושב על השלחן עם אנשי שלומנו, ווער האט דאס אין זיך אזא עזות צו האבען ביי מיין טיש א הרהור רחמנא לצלן. ואמר, איך מיין ניט טשערינער, ניט ברסלבר, ניט טעפליקר. [מי יש לו בעצמו עזות כזו בשלחן שלי שיהיה לו הרהור, ואמר אני לא מתכון לבני טשהערין, לא מברסלב ולא מטעפליק]. וטיראוויצער לא הזכיר. והבינו מי הוא אותו האיש. כי היה שם אחד מטיראוויצע שלא היה לו שלום בית כשתי שנים. ותכף קם רבנו זצוק"ל מן השלחן ונכנס לחדרו. והאיש הנ"ל עמד על הפתח ובכה הרבה מאד. וגם אנשי שלומנו בקשו מרבנו זצוק"ל בעדו, והאיש הבטיח שיעשה תכף שלום עם בני ביתו:

פעם אחד נסע הרב מבארדיטשוב בדרך, ופגע את הר' יצחק חתן המגיד מטיראוויצא ונתבהל מאד מצורתו. ושאל למי הוא מקרב. ואמרו לו שהוא מקרב לרבנו זצוק"ל. ענה ואמר אה ווא איך פאר דאך ארום, זעה איך אז ווי עפעס רעכטס האט ער פארכאפט [איפה שאני נוסע ומסתובב אני רואה איפה שיש איזה טוב – הוא כבר חטף זאת]:

על הגמרא (חגיגה ה.) 'האי צורבא מרבנן וכו' מיסיפנא לה'. והקשה רבנו זצוק"ל, וכי מלאך המות אוהב לתלמיד חכם, אלא דאיתא כיון שעברו רב שנותיו של אדם ולא חטא מבטח שלא יחטא, על כן מוסיף לו עוד שנים כדי שלא יהיו רב שנותיו:

אחד שאל את רבנו זצוק"ל מדוע אין שום ספר מכם כמו השבחי הבעל שם טוב שיש מהבעל שם טוב זצוק"ל. והשיב לו רבנו מהיכן נעשה השבחי הבעל שם טוב. לאחר הסתלקות הבעל שם טוב נתקבצו התלמידים וספרו כל אחד מה שידע. והקבוץ היה אצל הרב ר' גדליה והוא ידע כל המעשיות מהבעל שם טוב זצוק"ל, ושוב היה אחד שהיה יודע גם כן מעשיות, ומזה נעשה השבחי בעל שם טוב. וכמדמה שהרב ר' גדליה מליניץ עשה את השבחי בעל שם טוב. אחר כך אמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון: ס'וועט פון מיר אויך זיין וואס צו דערציילין [יהיה גם ממני מה לספר]:

מגלת סתרים הראשון, בעת שנסע רבנו זצוק"ל בדרך מלאדיזשין לברסלב, ועברו קאזאקין. והתחיל רבנו זצ"ל לדבר ממדינת רוסיא ומה שיהיה עד ביאת הגואל, ומביאת הגואל עד תחית המתים. וישב אצל רבנו זצוק"ל הר' יוסקא חתנו עם מוהרנ"ת והר' נפתלי זצוק"ל, ושני אנשים מטעפליק ישבו על המדרגה של העגלה מזה ומזה. אחר כך רצה מוהרנ"ת לחזר איזה דבור עם הר' יוסקי, וראה מוהרנ"ת שאינו יודע כלום, רק ספר שזאת שמע שאמר רבנו זצוק"ל לבסוף א בוים מיט גילדענע בלעטער [עץ עם עלים זהובים]. וגם השני אנשים מטעפליק לא שמעו כלל, וכשראו הר' נתן ור' נפתלי זאת, הבינו שרבנו זצוק"ל רוצה שיהיה בסוד וכן היה. ועל כן כתב מוהרנ"ת המגלת סתרים בראשי תבות:

מגלת סתרים השני נאמר אחר פטירת הילד הקדוש רבי שלמה אפרים ז"ל בעת שקבלה אשתו של רבנו זצוק"ל לפני הר' נתן והר' נפתלי על רבנו זצוק"ל, א. שאינו מסתכל על עצמו. ב. מפני מה הוא מטלטל עצמו בדרכים. ג. על שהניח שיסתלק הילד. ואמר רבנו זצוק"ל להרב ר' נתן ולהרב ר' נפתלי אדרבה! תהיו אתם דינים, איהר איז אשאד דאס קינד [לה חבל על הילד], ונתן קולו בבכי ובדמעות שליש עד שברחו הרב ר' נתן והרב ר' נפתלי מלפניו מפני הבושה. וזאת מובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. בבקר היה היאר צייט של האר"י ז"ל אמר להם רבנו זצוק"ל מפני מה ברחתם, אם לא ברחתם הייתי מספר לכם שיינס [דברים יפים] כמבאר קצת; ואמר אז התורה ס"ה 'ויאמר בעז אל רות' וכו', אחר כך קרא אותם ופתח את הדלת של הבית המדרש שהיה אצל בית רבנו ז"ל. ואז היה הרב מברסלב בבית המדרש ולא רצה רבנו זצ"ל שיהיה בעת הספור, וכיון שפתח רבנו ז"ל את הדלת פתח הרב הנ"ל את הדלת השניה ויצא לחוץ. אז הלך רבנו ז"ל תכף ומיד וסגר את הדלת וספר להם שנית את המגלת סתרים:

רבנו זצוק"ל אמר כששוכבים בעצימת עינים חצי שעה אף על פי שאין ישנים היא התחדשות המחין. עוד אמר לאחד שצריכין לשמר את הלינקע זייט [הצד השמאלי], שאם אין לו אלא כר אחד יניח אותו תחת הגב כי להראש אינו מזיק כל כך אם אין לו כר. ואמר שצריכין לשמר השנה, מידארף היטין דעם שלאף. עוד אמר: אז מען חאפט זיך אויף בדארף מען זיך אויף הייבין. אין מיט דעם שלאף בעדארף מען זיך אפ רעכינען נאך דעם דאוונען [כשמתעוררים צריכים תיכף לקום, ועם השנה להתחשב לאחר התפלה]:

רבנו זצוק"ל אמר שצריכין לכל ילד להעמיד פאקין [חסון אבעבועות] קדם רבע שנה. ווארום אויב ניט [שאם לא] הוא כמו שופך דמים. אפלו אם דרים הרחק מן העיר, ולסע אפלו בזמן שהקר גדול להעמיד פאקין [חסון] קדם רבע שנה:

אמר על איגערקעס [מלפפון] שצריכין שלא לטל קלפתם לגמרי, כי קלפתם היא קלפת נגה, וצריכין לברר ממנו הטוב. ומשמע שבכל דבר שראוי לאכל הקלפה שלו צריכים להניח קצת מהקלפה כדי לברר הטוב:

פעם אחת היה נער קטן ישן אצל רבנו זצוק"ל. ושמע שרבנו יש לו התבודדות תחת הסדין בהתלהבות עצום, ונתעורר מאד. והלך הנער אל רבנו זצוק"ל וגלה את הסדין ואמר לו אני רוצה להיות איש כשר, ואז למד אותו רבנו זצוק"ל לשפט את עצמו אם למד באותו היום יתן תודה ויתפלל שלמחר ילמד יותר, ואם לא, יתפלל היתכן וכו'. (והר' אברהם ז"ל אמר שמפני זה נתן לו רבנו זצוק"ל התבודדות הנ"ל מפני שהוא בעצמו עסק אז בזה ביותר) וכמדמה שזה הנער היה הרב ר' שמואל יצחק:

זקנו של הרב מטשעהרין אמר עליו רבנו זצוק"ל שיש לו חסיד אחד בעיר ברסלב. ופעם אחת התענה משבת לשבת ואמר רבנו זצוק"ל שהיה צריך לפעל איזה דבר והשתמש עם עבודה של הר' חיים שרה'ס. ואמר אז מה שמובא בהשיחות לא בחנם היה הבעל שם טוב הבעל שם טוב, שהיה לו תלמידים כאלו:

פעם אחת היה רבנו זצוק"ל על חתנה והיה שם בדחן והחליף את בגדיו פעם על כמר, ופעם על מפרסם (רבי). אז אמר רבנו זצוק"ל, אט איז מען א מלאך אט איז מען א גלח [הנה מתנהגים כמו מלאך, והנה כמו כמר]:

פעם אחת היה רבנו זצוק"ל על חתנה, והיו רגילים שעם הכלי הזמר היה אחד מכה בתף והיה צועק פרייליך פרייליך [שמחה שמחה]. ובתוך שהיה מכה וצועק היה מתנמנם, ונתן לו אחד הכאה על הלחי ואמר לו, קלאפ פרייליך [דפוק בשמחה] והיה בוכה קלאפ פרייליך. אז אמר רבנו זצוק"ל א פאטש גיחאפט און פרייליך גיקלאפט [ספג סטירה ובשמחה דפק]:

על החתנה של בתו שרה'קע היה המכה בתף נכרי, וצוה רבנו זצוק"ל לשלחו:

השיחה 'נוקם ונוטר כנחש', נאמרה בוואך נאכט [לילה שלפני הברית] של הילד ר' יעקב ז"ל. ואחר הברית כשבאו אליו אנשי שלומנו אמר להם רבנו זצוק"ל, נאך וואס פארט איהר צו מיר, איך האב אייך פיינד [מדוע אתם נוסעים אלי אני שונא אתכם]:

רבנו זצוק"ל אמר, אפלו מ'איז שוין א ערליכער יוד אין דעם גלגול ווער ווייסט וואס מ'האט אן גיארבעט אין יענעם גלגול [אפילו אם הוא כבר איש כשר בגלגול זה, מי יודע מה עולל בגלגול שעבר]:

דרכו של רבנו זצוק"ל היה לילך אחרון של פסח לבתו הצדקת אדיל, והיא היתה מכבדתו בשני קניידליך כופתאות]. והיא היתה לה צער גדול בנים רחמנא לצלן. פעם אחת אמר לה רבנו זצוק"ל בשכר שני קנידליך יהיו לך שני בנים שהעולם יקנאו אותך בהם. ונתחרטה כל ימיה על שלא נתנה לו יותר, שאלו נתנה לו יותר אפשר היה לה יותר בנים:

בתו מרים, הקפיד מוהרנ"ת זצוק"ל על חמיה שלא הניחה לרקד עם רבנו זצוק"ל על החתנה.., ובשביל זה לא היה לה בנים. ויש בזה הרבה לדבר על פי התורה סימן כ"א כי התורה שיכת להנ"ל:

פעם אחת היה יושב רבנו ז"ל בחדר מיחד בשלש סעדות כדרכו תמיד, ובבית הגדול ישבו מוהרנ"ת ור' נפתלי. ושלח אליהם את המשרת לומר להם שיזמרו זמירות. ותכף כשמע מוהרנ"ת התחיל לזמר. אחר כך שאל רבנו זצוק"ל ראשית מדוע לא הייתם מזמרים, והשנית כשצויתי לזמר היה צריך רבי נפתלי לזמר כי היה לו קול נגינה. ורבנו זצוק"ל היה משתוקק שיהיה חזן שיוכל לזמר וגם יהיה איש כשר:

בעת שהיה רבנו ז"ל בארץ ישראל הבטיח להרב ר' אברהם ז"ל קאליסקער כי תכף כשיבוא לחוץ לארץ תכף יסע אל הרב מלאדי הרב ר' שניאור זלמן לדבר עמו בענין מעות ארץ ישראל. וקים זאת, כי בבאו לביתו לא ירד מעגלה לכנס לביתו, אלא תכף נסע להרב מלאדי. ובבאו לשם דבר עם שני אנשים של הרב מענין חב"ד. ורבנו זצוק"ל בקש מהם שיפרשו לו איזה ענין. אחר כך בקש את רבנו זצוק"ל לומר לפניו תורה ולא רצה. ואמר הרב תורה בערך שמונה שעות, ואמר רבנו זצוק"ל שבדבר זה האט ער צו גיטראפין [הוא כון היטיב], שסים אז על הפסוק "רחמיך רבים ה'", עס איז אויף דיר גאט אגרויס רחמנות [זה עליך אלקים רחמנות גדולה]. פעם אחת היה הרב זצוק"ל בברסלב אצל רבנו זצוק"ל בעת שנסע למעזבוז; ואז היה עליו המחלקת של הרב ר' ברוך זצוק"ל. ואז אמר רבנו זצוק"ל לאנשים שלו על הרב: 'תנו כבוד לשר אלף'. ושאל רבנו זצוק"ל את הרב האם אמת מה שאומרים עליכם שיש לכם שמונים אלף חסידים. ויאמר אליו הרב, שיש לו חסידים מלמדים, וכל אחד יש לו קפה של צדקה בשבילו, והנערים מאחר שנותנים צדקה בשבילו מסתמא לא יהיו מתנגדים עליו. והרב התנצל את עצמו אז לפני רבנו זצוק"ל על הרב הר' ברוך זצוק"ל. ויאמר אליו רבנו זצוק"ל, פעטערבורג זענט איהר איבער גיקומען, פעטער ברוך וועט איהר ניט איבער קומען וכו' [פעטערבורג עברתם אבל פעטער ברוך (דוד ברוך) אתם לא תעבורו]:

פעם אחת היה סעדה אצל מרת אדיל בת רבנו ז"ל באומן שבאו אליה הגבירות מהעיר, וישבו כנהוג הגברים בחדר אחד והנשים בחדר אחר, ואנשי שלומנו דברו ביניהם איזה זמן, וסברו הנשים שכבר ברכו אנשי שלומנו ברכת המזון. ואמרה להם אדיל שעוד לא ברכו ברכת המזון, ווארום מיין טאטינס לייט אז זיי בענטשין הערט מען [כי אנשי אבי כשמברכים שומעים]. ותכף נשמע כמו רעש מאנשי שלומנו קול הברכת המזון וכו':

פעם אחת בא הר' בער מטשערין אל רבנו זצוק"ל על שבת, ולא על השבת שהיה לו קביעות לבוא אל רבנו זצוק"ל. ושאל אותו רבנו זצוק"ל מדוע לא באת על שבת שאתה רגיל לבוא. והשיב לרבנו זצוק"ל שהיה אצלו נכד הבעל שם טוב מפני זה לא היה יכול לבוא. ויאמר לו רבנו זצוק"ל, הצרכת לקחת מקל ולהכותו מפני שאינו יושב בביתו על התורה ועל העבודה, ופרנסה יתן לו השם יתברך:

זה הכלל שכל התורות קדם שרצה רבנו זצוק"ל לומר תורה, צוה לאנשי שלומנו שיתפללו מנחה בכונה גדולה כמו בערב יום כפור ויתודו. ובראש השנה היה אומר תורה בין השמשות מיום א' לב'. בשבועות גם כן כמו בראש השנה. ושמעתי שפעם אחת ישב רבנו זצוק"ל לומר תורה בחג השבועות אחר מנחה בעוד שהיתה החמה זורחת, וישבו כל הלילה אצל השלחן והתפלל ערבית בתוך הסעדה. וישבו עד שהחמה התחילה עוד הפעם לזרח בבקר יום השני ענה רבנו ז"ל ואמר, די זון קער זיך פאר חדושין, זי האט איבער גילאזט מענטשין ביים טיש, און האט צוריק גיפונען די אייגענע מענטשין ביים טיש [השמש עשויה להתפלא היא השאירה את האנשים אצל השלחן, והיא שוב פגשה אותם אנשים ליד השלחן]. ושמעתי אשר רבנו זצוק"ל לא היה ישן בשבועות שני הימים והלילות. רבנו זצוק"ל אמר בשבועות איז דער עקר דאס אויף זיין, און הושענא רבה דער עקר דאס זאגין [בשבועות העקר הוא להיות ער, ובהושענא רבה העקר הוא האמירה]:

המעשה מהינוקא בעת שנסע רבנו זצוק"ל עם ר' שמואל יצחק, ספר הר' אברהם ז"ל ואמר כי אלו התינוקות קשה שיחיו, וזה היה חדוש של רבנו זצוק"ל שהיה ל"ח שנים וחצי, שגם כן הינוקא הר' נחמן חטופא שהתנבא על משיח וכו':

איתא בחיי מוהר"ן בהשיחות שר' שמעון זכה שישמש את רבנו זצוק"ל אחר הסתלקותו כמו ששמשו בחייו, ויש בזה מעשה עין שם. וזה הוא המעשה, שאחר שבא ר' שמעון מעבר לנהר דאן. בקש מרבנו זצוק"ל שיבטיח לו שישמשנו. והבין שרבנו זצוק"ל אינו רוצה, ושתק. ולאחר זמן בקש עוד הפעם מרבנו זצוק"ל שיבטיח לו כנ"ל, והזכיר אז לרבנו זצוק"ל את המעשה שהציל אותו פעם אחת מן המיתה בעת שנסעו מכפר אוסאטין למעדוועדווקי או להפך, שנסעו בשפוע ההר, והבין ר' שמעון שהעגלה תתהפך. והיו אז כלם בסכנת מות, כי הדרך היה מלא אבנים וחפירות. וקפץ הר' שמעון מהעגלה ועכב את העגלה והציל את כל האנשים. והשיב לו רבנו זצוק"ל אודאי האסטו גוט גימאכט [ודאי עשית טוב]. ורמז לו דמשום זה לבד אינו יכול לזכות עדין לדבר גדול כזה. ושוב שתק הר' שמעון. לאחר זמן בקש עוד הפעם מרבנו זצוק"ל וספר לו רבנו זצוק"ל האיך שאמו באה אצלו בחלום מפני מה שאינו מבטיח לו על זה, ועל כן הבטיח לו אז. וספר הר' נחמן מטולטשין שמוהרנ"ת קנא אותו מאד. והר' שמעון הנ"ל בא פעם אחת מארץ ישראל לעשות שדוך עם בנו מחוץ לארץ, והיה אז בשבועות הגדול אצל מוהרנ"ת, ואמר אז על מוהרנ"ת אה וואה, חשבתי שזה תלמיד רבנו זצוק"ל, ולבסוף הוא רבנו בעצמו דער רבי אליין, ואמר אז לחתן המגיד מטירהאווצי הלא אני מבין על גוטין יוד [אדמו"ר] שהשלכתי כל המפרסמים, וקרבתי את עצמי ליונגיל (לבחור) קדם החתנה, כי נתקרב לרבנו זצוק"ל קדם חפתו, זאג איך דיר אז היינט איז ער דער מנהיג הדור [אני אומר לך שהיום הוא המנהיג הדור]:

רבנו זצוק"ל אמר על רבי אהרן זצוק"ל מברסלב אז ניט נאר אים דארפען מיר דאנקען וואס ער איז ביי אונז רב, נאר אפלו די פערד וואס האבין איהם גיבראכט. [שלא רק לו צריך להודות שהוא אצלינו רב, אלא אפילו את הסוסים שהביאו אותו]. ופעם אחת אמר עליו איך האב אים גיגעבין א ברור המדמה אין פסקינען שאלות [נתתי לו ברור המדמה לפסוק שאלות], ופעם אחת אמר אז אויף אפיינדיל וועל איך איהם אקעגין טראגין משיח [על נס ארכיב אותו לקראת משיח]:

מעשה מבת רבנו ז"ל, שבא רבנו הקדוש לביתה והיתה חולה מאד. וישב רבנו בצער גדול ונרדם ובא אליו הבעל שם טוב ז"ל ואמר לו מה אתה כל כך בצער. אמר אליו הלא בתי כל כך חולה, אמר לו הבעל שם טוב, הלא מה שכתוב בתהלים פסוק "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" (פרוש מגדיל ישועות מלכו 'מאן מלכי רבנן'. ועושה חסד השם יתברך עושה חסד למשיחו למי שמשיח ומספר מהם "לדוד ולזרעו עד עולם", זהו רבנו ויוצאי חלציו שבאים מזרע דוד המלך עליו השלום) וספר אז רבנו ז"ל המעשה מהמהרש"א לבתו אדיל והיה לה רפואה. (נראה לי המעשה שהובילו אותו לקבורה והיה שם באוסטרה טמאה וכו' שכל מי שהלך דרך שם המיר דתו, וכל מת וכו' ובעת שהוליכו המהרש"א דרך שם וכו' ונבלעה הבית תפלה שלהם וכו' וסים אז "מגדיל" וכו'). והיא ספרה לכמה חולים והיה להם רפואה, וכן רבי נחמן מטולטשין ז"ל גם כן ספר והיה כן וכו':

ועוד היה מעשה מאדיל בת רבנו שהיתה חולה (נראה לי כאב שנים) ונכנס אליה רבנו הקדוש ואמר לה שתציר במחשבתה שטוב לה מקדם, וענתה לו הלא איך יכולין להצטיר במחשבה הלא מרגישין כאב גדול. ואמר לה רבנו הקדוש הלא המחשבה יש לה כח גדול אם תציר יהיה כן. ופעם אחת היתה חולה מאד ונכנס אליה רבנו הקדוש ואמר לה אם תהיה בשמחה יהיה לך רפואה. וענתה הלא איך יכולין להיות בשמחה, ואמר לה רבנו הקדוש עוד יהיה זמן שאת תהיה בשמחה מאד. ועל כן יהיה לך רפואה, וכן היה. (ועין באריכות באותות ומופתים):

פעם אחת אמר רבנו הקדוש אם היה לי רבי כמותכם (ווען איך האב אזא רעבין) הייתי הולך ברגלי (וואלט איך צי פיס גיגאנגען). ועמד שם אחד מן הצד ושאל לרבנו הקדוש ובחזרה מאי, ענה לו רבנו ז"ל ובחזרה הייתי רץ:

פעם אחת שאלו אנשי שלומנו לרבנו הקדוש ענין חצות אם יכולים להיות נעור עד חצות ולומר חצות. והשיב להם רבנו הקדוש שעקר העבודה של חצות הוא, לקום מהשנה ולומר חצות:

לרבנו הקדוש היו מקרבים רבי מתתיה ליב מיפאלי ורבי יעקב בעל מגיה והם היו אחים. ורבנו הקדוש קרב יותר את רבי מתתיה הנ"ל כי היה יותר ירא שמים, והיה לרבי יעקב חלישות דעת כי הוא היה אחיו הגדול, והרגיש בזה רבנו הקדוש ואמר לו בזה הלשון: וואס איז אזוי קשה, איין מאל שטייט אין דער תורה [מה כל כך קשה א' כתוב בתורה] "ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו". און ווידער עס שטייט דאך [ועוד כתוב] "ואיש כי יהיה טהור ובדרך לא היה", ורבי יעקב הנ"ל היה בעל מגיה והיה דרכו על פי רב להיות בדרך:

פעם אחת אמר הבעל שם טוב ז"ל, אם היה לי זוגתי הראשונה הייתי עולה למרום באמצע היום בשוק מעזבוז לעיני כל ולא כמו אליהו שעלה במדבר. ופעם אחת אמר רבנו הקדוש אם הייתי יודע גדל הענין של הזווג הראשון, הייתי אומר קרענקין זאלסטו און לעבין זאלסטו [תחלי אבל תחיי], כי זוגתו היתה חולה זמן רב:

פעם אחת היה מדבר מוהרנ"ת ז"ל עם רבנו ז"ל מהצדיק רבי הירש ליב מאליק, אז ער האט גימאכט זייער גוט אין יודישקייט ווארין ער איז זייער פרום [הוא עשה טוב ביהדות כי הוא היה ירא]. וענה רבנו ז"ל אפלו ער זאל זיין ווי אזוי פרום, דער עקר איז וואס ער איז גיווען קלוג [אפילו שיהיה כל כך ירא, העיקר שהוא היה חכם]:

ר' שמעון בקש את רבנו ז"ל שיעתיר עבור הילד שלו (שהיה חולה מאד) שיתרפא, ואדמו"ר ז"ל לא ענה לו כלל. ואחר כך בלילה ישבה אשתו אצל העריסה של הילד והתפללה על הילד כדרך הנשים. ובבקר בא ר' שמעון אל רבנו ז"ל, וכשראה אותו רבנו ז"ל אמר לו בלשון תמה הראית (גדל כח התפלה) שנחתם כבר גזר דינו למות, והיא בתפלתה לא די שפעלה שיחיה, אף פעלה שיאריך ימים שהועילה תפלתה של אשתך שיתרפא ויהיה לו אריכות ימים. וכן הוה שהילד שב לאיתנו והאריך ימים הרבה קרוב למאה שנים:

הרב ר' יצחק מחרשיוואטע שהיה מקרב לרבנו זצוק"ל, היה לו אח ולקחו ראנדאר [מוכסן] אחד לחתן לכפר הסמוך לראריד שישב על התורה ועל העבודה, שהיה בחור טוב. והוא כשהיה שם ולא היו לו החברים נתבטל מלמודו ויצא מבית המדרש אל הנהר. והיה שם נפח שעשה מלאכתו, והביט על הנפח ועל הדגים שצודין שם, ועמד כך בלי מלבוש עליון ובלי חגורה. ופעם אחת נסע רבנו זצוק"ל דרך שם, וראה האברך הנ"ל איך שעגלה עוברת והיא מלאה מאנשים ועל השטאגעס [המדרגות] שמבחוץ עומדים אנשים מכאן ומכאן, והבין שזה גוטער יוד [אדמו"ר] ויסע דרך עליו כי שם היה הדרך. ונתביש מעט והתחיל לרוץ לביתו. אבל תכף רמז רבנו זצוק"ל (שנסע אז) בידיו שיבוא אצלו והכרח לבוא. ובקשו ממנו שיראה להם אכסניא, ושאל אותו מי הוא, וענה לו. אמר רבנו אזוי מיין יצחק'לס ברודער [כך אח של יצחק שלי]. והוכיח אותו ואמר לו מסתמא לקח אותך חותנך פאר דעם גוטען קינד [בתור בחור טוב] כדי שתלמד וכו', ואתה מבטל ויוצא להסתכל על הנפח והדגים וכו', עד שנתמלא תשובה וחרטה ובושה. ובכה הרבה מאד ומאז נעשה מתמיד גדול. ורבנו זצוק"ל קרב אותו מאד מאד. ואמר מסתמא וועסטו וועלין פארין צו מיר [מסתמא תרצה לנסוע אלי] ויהיה לך מניעות ותשבר אותם. תדע שענין שלי הוא רק ראש השנה. וכן הוה ובא על ראש השנה, והיה עיף והניח את עצמו לישן אצל השטיבל [בית התפלה] של רבנו זצוק"ל קדם הזכר ברית. וכשהקיץ ראה רעש שאנשים נכנסים עם פדיונות לרבנו ז"ל. ורצה גם כן לכנס ושאל מה עושין שם והשיבו לו שעושין ודוי דברים. וראה שהאנשים היוצאים, פניהם אדמים, מיט אויס גיוויינטע אויגין [עם עינים בכויות], והיה לו חרטה על שבא, ומה היה לו לעשות. ודחף את עצמו לכנס עם עוד אחד, ותכף רמז רבנו זצוק"ל להאחד שיצא ויצא. וסגר רבנו זצוק"ל את הדלת ואמר לו נו, זאג [תגיד] מה שהשם יתברך ואני ואתה יודעים. ולא רצה, וענה שאין לו מה להתודות. ואמר לו רבנו זצוק"ל כמה פעמים אמר (הינו התודה) והוא ענה בכל פעם אין מה להתודות. אז אמר לו רבנו זצוק"ל, מיך וועסטו נארען [אותי אתה תרמה]. ושמעתי כשאמר רבנו זצוק"ל הדברים הנ"ל הכה עם אצבעו על חטמו, ומשך התבות מיך וועסטו נארען [אותי אתה תרמה], הלא אני יודע מה שנעשה עמך גם בשכבך על משכבך. ודחפו רבנו זצ"ל לחוץ, ונסע אחר ראש השנה לביתו. ואחר איזה שנים בא עוד פעם לרבנו ז"ל, ואמר עליו רבנו ז"ל איזה ווערטיל [בדיחה] ונעשה צחוק, ונדחה מזה ולא נסע יותר. ואחר כך אחר זמן רב אחר פטירת רבנו ז"ל דבר עם ר' מאיר מטעפליק זצ"ל, ספר לו שרבנו זצוק"ל רחקו. אמר לו זהו נקרא התרחקות? ביי אזא רעבין וואלט איך [אצל כזה רבי הייתי] אפלו מניח את עצמי שידוש עלי, ער זאל טרעטין אויף מיר. [ורבי אברהם ז"ל הסביר שרבנו ז"ל קים אז מה שמביא בספר המדות, שאם מקרבין לאדם (לעבודת השם יתברך) והוא מסרב מתר לדחפו בשתי ידים. כי רבנו קרב אותו מאד ולא רצה, על כן רחקו]:

מכתב יד ר' מאיר אנשין שכתב מרבי אברהם ז"ל ורבי אברהם הגיהם:

רבנו ז"ל אמר, היצר הרע של הכשרים הוא דבוק. דער יצר הרע פון איין ערליכען יודין איז איין דבוק. עוד אמר, דער יצר הרע אז ער וויל זיך נעמין צו איין ערליכען יודין, טשעפיט ער איהם צו איין שגעון רחמנא לצלן [היצר הרע כשהוא לוקח את עצמו ליהודי כשר, הוא מדביק לו איזה שגעון רחמנא לצלן], עוד אמר רבנו ז"ל שכמה צדיקים זענין ערשט אויס גיבראכין גיוארין פון זייערע תאות עהרשט אויף די עלטער [שברו את עצמם מהתאוות לגמרי רק בעת הזקנה] (ועם זה נמשך שיחה שלי עם רבי אברהם ז"ל, שבזה ניחא מה שבאר אביו הר' נחמן טולטשינר ז"ל את מאמר חכמינו ז"ל אודות זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינים דעתן מטרפת וכו', על פי משל מסוחר אחד שנסע עם בעל עגלה גוי שכור, שבכל מקום שהגיעו לקרעטשמע [לפונדק] נכנס הגוי לשתות ושתה עם השכורים זמן רב. אגב הגיעו עם הדרך לקרעטשמע חרבה, וגם אז ירד הגוי מהעגלה אל החרבה, ובכל חלון פתח והסתכל וגנח. כשעלה בחזרה על העגלה שאלו הסוחר מה זה שגם אצל החרבה ירדת מהעגלה להסתכל ולגנח. השיב לו הגוי, שזאת עשה בזכרו הראשונות הימים הטובים, פה שתיתי עם החברים, אכלנו ושתינו ושכרנו והיינו שמחים, ועכשו אוי ואבוי, על זה יש לקונן. כן זקני עם הארץ שמנעוריהם הרגלו בתאותיהם ולא היה להם שום געגועים לשבר איזה תאוה, ובכן לעת זקנותם שהיצר מתאותיהם נשאר, אבל הגוף ואבריו חרב, אין במה למלאות תאותיהם וזוכרים איך שבאברים אלו עשו מה שעשו, והיה להם תענוג ועכשו אינם יכולים למלאות תאותיהם, אוי ואבוי להם. פשוט דעתם מטרפת ומבלבלת ומשגע מזה. אבל זקני תלמידי חכמים שכל ימי נעוריהם היו מלאי געגועים לאי התמלאות התאות ולשברם ולנתצם, ואך בימי הנעורים היו מלאי צער מהתאוות והאיברים הבריאים והשלמים המסגלים להם, ובכל פעם נסו לשברם והיה להם יסורים וכו'. אמנם כשהגיעו ימי הזקנה והאיברים נחלשו כמה מסכימים לגעגועיהם, ובכן דעתן מתישבת עליהם, אין להם עוד מלחמה כמו בימי נעוריהם. ועל כל פנים בסוף ימיהם זכו למה שרצו):

פעם פלפלו והתוכחו לפני רבנו ז"ל איזה אנשים באיזה באור ופרוש איזה דבר, זה אמר שכן הפשט וזה אמר שכן הפשט, וכן שלישי ורביעי אמרו פשטים אחרים. עד שאמר רבנו ז"ל על פשט אחד שהוא רוח הקדש, ופשט זה אמר האומר בשם הט"ז [הטורי זהב]. וכן שבח רבנו ז"ל את הבאר היטב. (אמר הרב אברהם ז"ל שכלל הוא שבאיזה פוסק שגומר הבאר היטב דבריו, כן דעתו להלכה). ופעם אחת התוכח אחד עם מוהרנ"ת בפרוש דבר אחד במגן אברהם, והאיש היה מסרב מאד בפרוש מוהרנ"ת ז"ל, עד שמוהרנ"ת ז"ל אמר לו: 'די לך לפלפל עמי. המגן אברהם בעצמו היה אצלי ופרש לי דבר זה כמו שאני מפרש לך'. ופעם אחת בא אחד לפני רבי נפתלי בתימא, איך שבעל בית פשוט באומן שהיה דרכו לבלות כל יום השבת על למוד אור החיים הקדוש, שפעם אחת היה קשה לו להבין איזה דבר באור החיים הקדוש, ועסק במחשבתו עד שעל השלחן שהיה נשען על ידו נרדם. ובא אליו האור החיים בעצמו ובאר לו הדבר הקשה לו. אמר לו הר' נפתלי אפשר להאמין בזה מגדל הדבקות שהיה לו עם פרוש האור החיים:

אמר רבנו ז"ל, על מלאך המות להמית כל עולם בגשמיות וברוחניות יכבד עליו הדבר, ובכן העמיד לו עוזרים בכל מקום הרופאים להמית בגשמיות, והמפרסמים של שקר להמית ברוחניות. (ופעם אחת כשהיה מוהרנ"ת ז"ל בטעפליק, ונפל לערש דוי. ובלא שאלת פיו הביאו לו את הרופא, כשבא הרופא הסב מוהרנ"ת את פניו אל הקיר, ואמר הבאתם לי שליח המלאך המות, איהר האט מיר גיברענגט דעם שליח פון מלאך המות. ופעם אחת היה נתחב למוהרנ"ת ז"ל מסמר של ברזל ברגלו. והיה לו כאב גדול מזה, והביאו לו עלה אחד שמסגל לזה, ואמרו לו שהוא רק מצד הסגלה ולא מצד רפואה ולא רצה. ענה ואמר אם יש בכחו לרפאות יש בכחו לקלקל גם כן, ונתרפא בלי זה בעזרת השם יתברך). ועוד אמר רבנו ז"ל: אז די דאקטורים פאריכטען יא אמאהל, איז נאר ווי מען פארלאטעט אזוי ווי מען לייגט א לאטע [כשהרופאים כבר כן מתקנים פעם, זה כמו שמטליאים ששמים איזהו טלאי]. גם אמר: פאר צווי האב איך מורא, פאר איין גוי אין פאר איין פאלשין גוטין יודין, זיי וויסין גאר ניט אזוי ווייט פון זייער כח, זיי זאלין דאס וויסין, וואלטין זייא נאך ערגער גיווען ה' ישמרנו [משנים אני מפחד מגוי ומאדמו"ר רמאי, הם לא יודעים כלל מכחם, אם הם רק היו יודעים הם היו עוד יותר גרועים ה' ישמרנו]. רבנו ז"ל אמר אז מען איז גיזונד דארף מען טוהן און טוהן און טוהן (בעבודת השם) און אז מען ווערט ניט גיזונט איז אוועק גילייגט שער און אייזין [כשבריאים צריך לעשות ולעשות, וכשנהיים חולים צריך לעזוב את המספרים והברזלים] (ורק לעסק בעבודת השם המכרח על פי השלחן ערוך לפי מצב בריאותו) וצריכים לקים מצות "ושמרתם את נפשותיכם" וכו':

מכתב יד ר' נתן מטרוויצע ז"ל

ר' שמעון ז"ל רצה ללמד את עצמו שחיטות ושאל את אדמו"ר ז"ל, השיב לו רבנו הקדוש שילמד את עצמו דאקטרייא [רפואה]. אמר לו ר' שמעון אתם רוצים שאהיה רוצח? השיב אדמו"ר ז"ל: וכי אין זה רציחה שלוקחין את התרנגול מגלגול של איש זקן, והוא תופס אותו בזקנו ושוחטו? ומאז בטל מללמד להיות שוחט ובודק:

ר' חייקיל ז"ל היה מנגן בשבת קדש, ובתוך הנגון הזדמן לו לומר תבת אוי. ואמר לו רבנו זצוק"ל, בשבת אין אומרים אוי:

שמעתי מר"נ בעת שאמר אדמו"ר התורה סימן כ"ב מענין תורת ה' ותפלת ה', אמר שצריכין לבא לבטול כזה עד שיזכה לתורת ה' ולתפלת ה' ושיוכל לומר יהי רצון מלפני. ר' מאיר ז"ל ספר אשר אברך ספר לפני רבנו ז"ל שסים מסכת נדה. ושאל אותו רבנו ז"ל אם כן אמרו לי מפני מה כשיש לאדם עין הרע, מגהק ופוער פיו דהינו גענעצין [מפהק], ובסמוך אמר התורה סימן נ"ה בלקוטי א' ושם מרמז ענין הנ"ל:

בעת שאמר אדמו"ר התורה תשעה תקונין, אמר מוהרנ"ת ז"ל שהרגיש קולות וברקים במחו:

שמעתי מאנשי שלומנו אשר רבנו ז"ל אמר על כל דבר תורה, חוץ משלשה דברים: על מה שכל שתינוק עושה הויה חכמה, והשנית מה שישנים מניחים היד תחת הלחי, והשלישי איני זוכר, כמדמה מה שנותנים שלום ביד:

שמעתי מר' נתן, פעם אחת היה ר' בער מחתנה של אדיל בת אדמו"ר ז"ל בטירהוויץ. ובלילה לא היה לו אש להדליק הנר, והלך לבית אחד והקיץ הבעל הבית מהשנה ולקח אצלו אש להדליק הנר. ורצה הבעל בית לישן עוד. ואמר לו רבי דב ז"ל שיש לו קבלה מרבנו ז"ל כשמקיצין אחד מהשנה בלילה הוא בודאי מן השמים ואל יניח את עצמו עוד לישן שנית. הר' דב הנ"ל היה לו מסחר עם שתפים ואחר כך בא לו ידיעה אשר המסחר לא טוב ויש הזק בהמסחר. ובעת שקבל המכתב לא זז ממקומו וקרא להרב וספר לו אשר בדעתו היה לקח חלק בהעסק, ועשה כך כדי שהבעל דבר לא יפתה אותו לשנות מכפי שהיה בדעתו בעת השתפות:

ר' יודיל מדאשיב היה לו ברית מילה בערב שבת קדש, ותכף ומיד אחר הברכת המזון הלך לביתו וספר לאדמו"ר ז"ל. וגער בו אדמו"ר ז"ל על זה שהלך תכף ומיד לביתו. ואמר הלא יכולים לעת ערב גם כן לילך למקוה, ואם הייתם עוד שם, אפשר הייתם מאירים להם איזה דבור או הייתם מעוררים אחד מהם לתן צדקה, והיה טובה להם ולכם. ושמעתי ממחתני י"מ מטשעהרין שספר אשר במעדוודווקע היה אצל אברך אחד שאשתו היתה מקשה לילד עד למאד, וראה אשר כבר עבר מעת לעת ויותר, ועדין לא ילדה. וליל שבת קדש הלך להרב רבי יודיל ז"ל ובא בעת שאמר שלום עליכם. וכשגמר שאל אותו רבי יודיל מה אתה רוצה, השיב שאשתו מקשה לילד. ולקח הר' יודיל הפושקעלי של הטוביקע [קופסת הטבק] ואמר לו פתח הפושקע ולא היה יכול, ואמר לו, אתה שלום מזלניק [שלומיאל], תן לי הפושקעלי. ואמר לך לביתך ובדרך יתנו לך מזל טוב, וכן היה בדרך אמרו לו מזל טוב שאשתו כבר ילדה, עד כאן מהכתב יד:

פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט [אז הוא כבר לא אדמו"ר]. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד, איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען [אז הוא לא היה אדמו"ר]. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא – משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה ס"ו ושם מדבר מענין אטר יד:

פעם אחת דבר רבנו ז"ל עם רבי חייקיל, ורבי חייקיל הסביר לרבנו ז"ל על פי חכמה שיכולים לאחז נחש בראשו ולא יזיק. זרק רבנו ז"ל את המטפחת שלו לארץ ונעשה נחש, ואמר לרבי חייקיל אחז אותה בידיך, ואחז אותה בידיו ואמר לו אחז אותה בידיך ניט ווייל איך הייס דיר [לא בגלל שאני מצוה אותך], רק מחמת חכמה, ולא רצה:

ר' שמואל יצחק מטעפליק ספר שפעם אחת כשהיה בלעמבערג עם רבנו ז"ל, וראו שהיו מוליכים ראטע [גדוד] אנשי חיל. אמר לו רבנו ז"ל שילך ויספר כך וכך שורות ובשורה הזאת יספר כך וכך אנשים, אין זאל איהם ארוף ריקען דעם ארביל [ושיסיט לו כלפי מעלה את השרוול] וכן עשה. וראה שהוא מלבש בתכריכים, ואמר רבנו ז"ל שפה הדרך שהמלאכי חבלה מוליכין את האדם להגיהנם, ועוד ספר ר' שמואל הנ"ל, שפעם אחת נסע עם רבנו ז"ל ודרכו היה אז שצוה להעגלון שיניח הסוסים לילך בעצמם. ופעם אחת נכנסו לאיזה יער ור' שמואל יצחק ראה מרחוק איזה בית והיו שם חדרים ריקים. ונכנסו לחדר אחד והיה שם איש אחד יושב ומשחק בש"ך [שחמט] עם אשה אחת. ואמר לו רבנו ז"ל איהר קענט מיך [אתה מכיר אותי], וענה שאינו מכירו. שאל אותו רבנו ז"ל הלא סחרת כך וכך חטים אצל זה הפריץ. ענה, חטים סחרתי ואתכם אינני מכיר. וכן הזכיר לו רבנו ז"ל כמה וכמה סימנים והוא באחת שאינו מכירו. אחר כך נתן עיניו בו ובזה המשיך אותו אצלו. וכשיצא רבנו ז"ל הלך אחריו עד שר' שמואל יצחק הטה את עצמו מעט לצד אחר, נגש הוא אל רבנו ז"ל. ורבנו ז"ל דבר עמו איזה דבורים, והוא בכה הרבה מאד בדמעות שליש. ואחר כך ישבו רבנו ז"ל ור' שמואל יצחק על העגלה ונסעו לדרכם:

כשנסע רבנו ז"ל לברסלב נסע דרך אומן ואז היה המעשה מה שנסע על יד בית הקברות הישן, והוטב בעיניו כמובא בחיי מוהר"ן ובימי מוהרנ"ת. ואז כשהיה באומן היה שם שוחט אדם גדול ונתקרב אצלו, ושאל לרבנו ז"ל אם יסע אליו על ראש השנה (כי ידע שענין רבנו ז"ל הוא רק ראש השנה) על ידי קבלה מעשית. כי רב היום עוסק בשחיטת עופות, וזה פרנסתו ומאומן לברסלב ערך מאה וויערסט [מרחק כלשהו]. ענה לו רבנו ז"ל, לא. אצלי צריכים לסע בעגלות ובסוסים:

כשישב רבנו ז"ל בברסלב נסע אליו על ראש השנה שנת תק"ע, ר' אבא שוחט מטשערין ובנו רבי שמואל. וראש השנה חל אז ביום שני שלישי ובאו על שבת שקדם ראש השנה לאומן, ובמוצאי שבת קדש שהוא ערב ראש השנה ירד גשם מאד עד שלא היה שום דרך הטבע שיבאו לברסלב על ראש השנה. והיו להם יסורים גדולים מזה. ובא בעל עגלה אחד ואמר להם שהוא מביאם לברסלב על ראש השנה, רק דרש מאתם סכום רב שלא היה להם. והכרחו למכר החפצים שלהם, לשלם להבעל עגלה (והיה להם גביע של זהב להביאו מתנה לרבנו ז"ל, והכרחו למכרו. ואמר רבנו ז"ל שיקח מהס"ם השנים והעינים עבור הגביע), ונסעו ובאו לברסלב בערב ראש השנה לפנות ערב. וקבלו מיד שלום מאדמו"ר ז"ל קדם מנחה. ואחר כך בלילה בעת הסעדה אמר אדמו"ר ז"ל לרבי אבא הנ"ל בזה הלשון: מיט וואס זאל איך דיר אפ דאנקען פאר דיא נסיעה. אוף דער וועלט איז ניט כדאי. אין דיר שמואל נא דיר די יוך [עם מה אודה לך על הנסיעה, בעולם הזה זה לא כדאי, ולך שמואל הנה לך המרק] ונתן לו המרק. וכשבאו לביתם נפטר רבי אבא, ובנו ר' שמואל נתעשר בכל פעם למעלה מעלה. ואז הבינו כלם דבור אדמו"ר זצוק"ל:

שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל

אחד קבל לפני מוהרנ"ת זצ"ל שאין לו דבורים בשעת התבודדות. וגער בו מוהרנ"ת ואמר לו, הכי אינך יכול לומר רבונו של עולם ראטיווע מיך זאגט מען טויזינט מאל [תציל אותי אומרים אלף פעמים] רבונו של עולם. ועל כן כשארע פעם אחת שבא למדן גדול והיו אומרים עליו שהוא יכול אלף דף גמרא בעל פה, וענה רבי עוזר ואמר עוזר קאן טויזינט מאל זאגין רבונו של עולם [עוזר יכול לומר אלף פעמים רבונו של עולם]:

אחד שאל למוהרנ"ת שרצה להיות מקבל, ורצה לעזב את החנות. ואמר לו מוהרנ"ת עכשו לבך בוער לעבודת השם יתברך האלסטו דער בייא [אתה אוחז בזה], ואחר כך כשתפל מזה ההתלהבות ולא יהיה לך פרנסה, גם כן אז יהיה מה שיהיה, ולא הסכים לו. אלא אמר לו עשה לך שעורים קדם שתלך לחנות וגם בהחנות בעצמה תכין לך ספרים, ובעת שלא יהיה לך קונים תלמד בהם. ותשתוקק לזה שהשם יתברך יסבב סבות לטובה שתפטר לגמרי וכו'. וכן היה שהשתוקק כל כך על זה וכו' כנ"ל כמדמה שהאיש הנ"ל היה ר' חיים ליריסמן הזקן:

איש אחד רצה לעשות לעצמו מלמדות, ואמר לו מוהרנ"ת השכר את עצמך להשם יתברך להתפלל בשביל פרנסה ובפרוש בשביל פרנסה. כי זאת אתה מרגיש היטב, ומסתמא תתביש ותתפלל גם על רוחניות:

מוהרנ"ת היה רגיל לקח אורח הנשאר בבית המדרש אשר שום אדם לא רצה לקח אותו (מארחי פרחי) ולקח אותו הוא. ופעם אחת לקח אורח שפל בבגדים נבזים מהנ"ל, ובנו לא רצה להתקרב אל השלחן לאכל אצלו סעדת שבת מפני כיחה וניעה והוסען [והשעול] שלו, והכה אותו מוהרנ"ת. וכשבא אל רבנו זצוק"ל ודרכו היה לספר הכל לפני רבנו זצוק"ל. ואז אמר לו רבנו זצוק"ל איין מאהל וויל איך טאקע זאלסט נעמען א אורח הגון, כדי שתוכל לדבר עמו תורה. און ווידער א קינד שלאגט מען? [ראשית אני רוצה פעם אחת שתקח באמת אורח הגון כדי שתוכל לדבר עמו תורה, ועוד לילד מכים?] בתמיה:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת זצוק"ל די צדיקים וואס איך ווייס אז זיי זענען גיווען צדיקים, אויב זיי זענען נאך גיווען צובראכין אזוי ווי איך, ווייס איך ניט ווי עס וועט זיך גיפיניען גן עדן פאר זיערט וועגין [אלו הצדיקים שאני יודע שהם היו צדיקים, אם הם היו גם שבורי לב כמוני, איני יודע איפה נמצא גן עדן בעבורם]:

אחד שאל למוהרנ"ת אם יקרא את שם בנו נחמן על שם רבנו זצוק"ל או אייזיק (מסתמא על שם אחד ממשפחתו ששמו היה אייזיק). ואמר לו מוהרנ"ת זצוק"ל שגם אייזיק הוא על שם רבנו זצוק"ל. שפעם אחת היה רבנו זצוק"ל בבראד והעלים את עצמו שלא יתפרסם. ונכנס בכמה בתים ובכל בית היה לו אמתלאות וסבות אחרות עד שבכל בית היה ניחא להם כניסתו ולא היה קשה להם כלל. ובכל בית קרא את עצמו שם אחר. ובבית אחד קרא את שמו אייזיק והשם אייזיק עלה על כלנה, ואמר רבנו זצוק"ל בזה הלשון און פאר וואס האב איך מיך גירופען אייזיק [ולמה קראתי לעצמי אייזיק] וכו' ולא סים. (והר' אברהם ז"ל הסביר, כי כל אייזיק נקרא גם כן יצחק ופחד יצחק זה ראש השנה, ורבנו זצוק"ל אמר כי כל ענין שלו הוא רק ראש השנה):

מוהרנ"ת זצוק"ל אמר לענין המתנגדים, זיי זאלין מיר ניט מעהר טוהן נאר וואס זיי זענין מיר מקפח פרנסה לא הייתי דואג כלל. ווארום איך האב ברוך ה' בטחון [שהם לא יעשו לי רק מה שמקפחים לי פרנסה לא הייתי דואג כלל, יש לי ברוך ה' בטחון]. וכך היה שהאיש שהיה (ר' יצחק טשערוועצער שמו) אצל משה חינקיס שנתקרב לרבנו זצוק"ל על ידי המעשיות שספר לו משה הנ"ל, היה נותן למוהרנ"ת קמח בהצנע, וגם היה רגיל לתן לאנשי שלומנו גבינה וחמאה, והיו רגילים אנשי שלומנו לומר ווארעניקס זענין מיר ברוך ה' ניט דזעדנע [בזכותו ברוך ה' איננו בעלי מחסור]. ומשה צוה שאותו לא יקפחו פרנסתו:

הר' יצחק הנ"ל אם כי לא היה ידוע להמתנגדים לאוהב כל כך את מוהרנ"ת זצוק"ל, אבל גם זאת חרה להם שראו שאינו מחרף ומקלל אותו כמוהם. ובכן נסו להסית את משה חינקעס שיפטרהו מן משרתו בהרחים שלו. אבל נקדה טובה זה נשארה בו שמאן בדבר, וכמדמה שהיה לו צד קרבות עמו קצת שאר בשרו:

פעם אחת דבר מוהרנ"ת מענין הקבוצים של יין שרף שההתחלה היתה מחמת שראו אז הצדיקים שטוב להתקבץ יחד כדי לדבר דבורים טובים ובפרט מדבורי הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו שהאיר אז בעולם. ועל זה הכרחו לשבת על מעט יין שרף כדי שעל ידי זה יהיה קבוץ. אבל אחר כך נתמעטו הלבבות ונתרבו התאוות ונשארו רק על היין שרף לבדו. על כן רבנו זצוק"ל ראה את זאת ודחה זאת לגמרי. ופעם אחת אמר רבנו זצוק"ל איך קאן שוין נישט פערטראגין [פאר ליידען] זייערע פראזניקיס [איני יכול לשאת כבר את החגיגות שלהם] (מועדים). ואצל רבנו זצוק"ל היה רק קבוץ של תורה ותפלה ושיחה מהתכלית לבד, וזאת היה נראה למוהרנ"ת זצוק"ל מאד. אך אחר כך בימי הר' נחמן טולטשינער התחילו להנהיג לשתות תה ואמר הר' נחמן זה הוא מנהג יפה, שלא ישתכרו על ידי זה ויוכלו לדבר על ידי זה דבורים טובים מהתכלית:

מוהרנ"ת אמר שרבנו זצוק"ל חבר יחד הטוב מן הפרושים והטוב מן החסידים. הינו שהפרושים העקר אצלם הוא התורה הקדושה, אבל מהתפלה הם רחוקים; והחסידים העקר אצלם הוא התפלה, אבל מהתורה הקדושה הם רחוקים; ורבנו זצוק"ל כללם וחברם יחד דהינו לעסק בתורה ותפלה יחד:

מוהרנ"ת אמר לענין מה שמשה חינקיס אמר שרוצה למכר הצדקות שנתן לרבנו זצוק"ל, אמר מוהרנ"ת שרבנו זצוק"ל הוא בעל כח גדול, שאף על פי כן לא יוציא מרבנו זצ"ל הצדקות; שבת הוא בחינת נשמה לכל השבוע, ולהכי כלתה המלאכה ביום השביעי שאז נגמרה הנשמה. "ויאמר אלקים יהי אור" זה בחינת תפלת ה' שאז לא היה שום אדם שיתפלל, והכרח השם יתברך בעצמו להתפלל:

פעם אחת היה הר' נחמן מטולטשין מיגע את עצמו כל היום בעשית הסכה של מוהרנ"ת זצוק"ל, שהיה דרכו לאכל אצל מוהרנ"ת. ובעת אכילה אמר הר' נחמן למוהרנ"ת שאם מיגעין את עצמו כל היום בעשית הסכה אזי טועמין טעם אחר בהסכה. ואמר לו מוהרנ"ת זצוק"ל זאת לא טעמת עדין לצעק כל היום רבונו של עולם הטעימנו נא טעם סכה, איזה טעם שטועמין אחר כך ב"הסכה":

פעם אחת ספר מוהרנ"ת שפעם אחת בערב פורים (בתענית אסתר) צעקתי להשם יתברך "הצילני מקלפת המן עמלק" כאלו המן עמלק עומד עלי מיט אדראנג [עם קרש]:

בברסלב היה איש אחד משגע ודרכו היה לצעק מיין זיידע האט גיהאט טויזינט רענדלאך [לזקני היו אלף רענדליך (סוג מטבע)] ופעם אחת כשישב מוהרנ"ת בסעדה שלישית בא המשגע הנ"ל, והתחיל לצעק כדרכו הנ"ל, ומחמת זה נתבלבל השלחן. ואז התחיל לדבר מוהרנ"ת מהמדרש שהשם יתברך יש לו אוצר של משגעים, והזכיר אז מאמר האר"י ז"ל שכל אחד מחמת העברות שלו היה ראוי להיות משגע וכמובא בהתורה אשרי תמימי, ובהתורה כי מרחמם, אך נשארו בו ניצוצי הדעת. ואמר אז בזה הלשון: די גאנצע וועלט איז משגע "און איך אויך" נאר איך האב גיקאנט א קלארין [כל העולם משגע וגם אני, רק הכרתי אחד שפוי]. לבסוף סים, אז פון א משגינעם קאן ווערין אזא שמועס דארף מען משגעים אויך [אם ממשגע יכולה לצאת שיחה כזו, צריך גם משגעים]:

פעם אחת היה ישן הר' נחמן טולטשינער בחדר מוהרנ"ת, ושמע שמוהרנ"ת אמר אז תקון חצות, ואמר "אתה יודע רזי עולם" (דוא וויסט דעם סוד פונים רעבין) ווי דער רבי איז א סוד בא דער וועלט [אתה יודע את הסוד של הרבי איך שהרבי הוא סוד אצל אנשי העולם] ואותי קרבת לרבי כזה. והתחיל לבקש להשם יתברך שיצית את רבנו זצוק"ל ויתקרב אליו באמת:

אחד מאנשי שלומנו אמר פעם אחת שמה שמוהרנ"ת משיג בליל ה' בעת שאוכל הטייגליך [מאכל בצק מטגן], אינו משיג הר' מאטאלי בעת הקדוש. ורצו לדחפו מבית המדרש. בתוך כך בא מוהרנ"ת וספרו לו ואמר להם מה אתם רוצים לדחף אותו הלא דחפו אותי (שבשבילי אמר כך):

פעם אחת שאל מוהרנ"ת את אחד מאנשי שלומנו מדוע לא בא לסעדת שבת קדש, והשיב לו שהיה על חתנה של אחותו. ושתק מוהרנ"ת, וענה אחד מאנשי שלומנו בקול ואמר: "אמר לחכמה אחותי את":

אמר, וואס מיר שמוסען אדורך אין א פראסטין מיטוואך, וועט קיין אנדערער גוטער יוד ניט משיג זיין אין גן עדן [מה שאנו משוחחים ביום רביעי פשוט, לא ישיג יהודי טוב אחר בגן עדן]:

פעם אחת באו אנשי שלומנו אל מוהרנ"ת וחסר אחד מהם. ושאל עליו היכן הוא, ואמרו שלא בא. ואמר אני מרצה כך. ואמרו לו מה היה אלו היה בא, אמר הייתי מרצה כך:

כשרצה מוהרנ"ת לסע לבראד כי היה לו רמזים מרבנו זצוק"ל לסע לשם, ורצה לסע להדפיס את הלקוטי הלכות, כי במדינת רוסיא לא יכלו להדפיס כי היה משבעה ספרים שלא הניחו להדפיס (הינו ספר הזהר הקדוש וספרי הרב וכו') מטעם שאמרו שעושין את העולם עצב ומרה שחורה והצרכו לנסע חוץ למדינה. ואז היה שנת ת"ר, כי העולם דברו שיבוא משיח. ואמר מוהרנ"ת שלא יבא בשנה זו, ומה שכתוב בזהר שבשנת ת"ר יפתחון תרעי דחכמתא [שערי החכמה], יכול להיות שמהיום אם יתחיל אדם דבר שבקדשה יוכל לגמר. ונתעורר אז ושאל את הר' נחמן מטולטשין אם יסע גם כן עמו; אף על פי שר' נחמן לא היה לו חשק, אך אף על פי כן היה ירא לעשות תנועה משנה, כי תכף לא ירצה לדבר אתו אודות זה. על כן השיב לו מיד אבי איך וועל נאר אזכיה האבין, אז איר זאלט מיך מיט נעמין [העקר שתהיה לי זכיה שתקח אותי עמך]. וכן הוה ונהנה מזה הר' נחמן מטולטשין כל ימי חייו. ויש כמה מעשיות מהנסיעה הנ"ל. ונסעו דרך בראד ללעמבערג, והיה שם מוהרנ"ת אצל קרוביו, ומשם נסעו לזאלקוי. ואז היה המרידה בפולין, והיו מחפשין ושואלין בכל האכסניות על פאספורט [דרכון]. והם לא היה להם פספורט, ושאל אותם בעל האכסניה אם יש להם פאספורט, ואמר הר' נחמן מטולטשין היום נוסעים בלי פספורט? בתמיה. והיו שם בהאכסניה ולא יצאו מפתח הבית. וכשהיו צריכים לילך למקוה, היו הולכין דרך עקלתון בהצנע. ופעם אחת הלכו דרך בית הכנסת אחד, ואמר לו מוהרנ"ת זה בית הכנסת של הר' העניך. והמעשה היה כך, כי זה הר' העניך דר בכפר אחד בקרעטשמע [בפונדק] ששכר מהאדון. וזה האדון מתה אצלו אשתו, ונשא אחרת והיה לו בן מהראשונה והיא לא יכלה לסבל ממנו והכרח לגרשו. וזה הר' העניך לקחו לביתו למשרת, והאכילו והלבישו וכו'. פעם אחת נסע צדיק אחד דרך הכפר ההוא ונתאכסן אצל הר' העניך הנ"ל, וראה את המשרת. ואמר להר' העניך שיש לו נימוס המלכות, וישים עינו עליו. אחר איזה זמן מת אביו האדון, ובפולין היה מנהג שבכל איזו שנים נתקבצו כל האדונים לורשא ובחרו קיסר על ידי בחירות או גורל, וצוה הר' העניך למשרתו הנ"ל שיסע גם כן על מקום אביו. ונתן לו סוס טוב, והרכיבו עליו וראה מהרכיבה הראשונה שיש לו נימוס של מלכות. ונתן לו אדרעס [כתבת] שלו ונסע לורשא, ונבחר למלך על פולין. ושלח לקרא את הר' העניך וישאלהו מה בקשתך וכו', בקש ממנו שיבנה בית הכנסת על שמו, וזה הוא הבית הכנסת. והעולם מספרים שבזה הבית הכנסת למדו שני גיסים ויכו זה את זה עם הגמרות, ומוהרנ"ת ז"ל יצא מחלציהם. ורבנו זצוק"ל אמר אליו פעם אחת, שהוא יהיה תקון לאבותיו ויתקן אותם. וכן היה. ויצו מוהרנ"ת שיבשלו לו תבשיל לאכל, ונכנס לבית הכנסת וסגר את עצמו לזמן רב ועסק בתקונם. ואחר כך התלהב ודבר מהתורה ס"ה לקוטי מוהר"ן א'. וכשהיה בלעמברג נתן לו הרב כתב שהוא למדן והראה להרב דשם. והמנהג היה שאורח למדן היה צריך לומר חלוק [פלפול] ויאמר אליו שיאמר ולא רצה, ויאמר הרב, ולא ישר בעיני מוהרנ"ת, ואף על פי כן בקשו שיאכל אצלו ולא רצה. והתפלא הר' נחמן מטולטשין הלא דרך רבנו זצוק"ל היה שלא להתעקש על שום דבר מה. וכשיצא מוהרנ"ת אמר: (משלי כג) "אל תלחם את לחם רע עין". והיה פלא יותר בעיני ר' נחמן מטולטשין, מאין יודע שהוא רע עין. והסוף היה שלא יכלו להדפיס שם, והכרחו לסע משם. ואמר אז מוהרנ"ת שפה בודאי ידפסו. ואחר כך אחר זמן רב נתעורר ושלח את הר' נחמן מטולטשין בעצמו, (וכשנסע הרב ר' נחמן הנ"ל להדפיס הלקוטי הלכות, נסעה אשתו למוהרנ"ת אודות פרנסה. ושאל אותה כמה היא צריכה בצמצום ואמרה כך וכך, והבטיח לה שיכתב לבנו הר' יצחק שיתן לה כדי צרכה, וגם לעשות לה מלבוש טוב על חג הפסח. כי נתמהמה עם ההדפסה עד אחר הפסח, וכן הוה, ואחר כך התפארה לפני בעלה כי לא היה לה כל ימי חייה מלבוש טוב כזה). ודבר עם המדפיסים וספר להם ממוהרנ"ת, שאמר על הרב "אל תלחם את לחם רע עין", ויתפלאו האנשים מאד מאד מאיפה ידע זאת כי באמת הוא כך וכו'. והיו אז הרב ר' נתן עם הר' נחמן טולטשינער בבראד בשבת חזון. וכמובא באריכות במכתבים עין שם. ובערב תשעה באב סגר מוהרנ"ת את עצמו בחדר מיחד, והיה מסגר כל ליל תשעה באב ויומו עד חצות. כי כן היה מנהגו תמיד אחר פטירת רבנו זצוק"ל, שבין המצרים היה אומר תקון חצות בקעלער [מרתף] עמק, ובפרט בתשעה באב היה סוגר את עצמו כנ"ל. ופעם אחת אמר, איך קאן זיך ניט קילען דאס הארץ נאר תמיד בחצות, און בין המצרים און תשעה באב בא קינות [איני יכול לקרר את הלב כי אם תמיד בחצות וימי בין המצרים ותשעה באב בקינות]. ואחר חצות דבר עם בני הנעורים עד הלילה מרבנו זצוק"ל, והיה להם תענוג גדול מדבוריו. ואמרו עהר האט זיי פארשטערט זייער יום טוב [הוא הפריע להם את החג שלהם]. כי מנהגם היה לזרק זה לזה בארליך [מין פרי הגדל על הברושים] אחר חצות, ועל ידי דבוריו שכחו באלו השטותים. והלכו להאכסניה וצוו לבשל קערה גדולה טיגליך וכו'. וכשנכנס מוהרנ"ת לאכל ותחב את הכף הראשון תכף חטפו הכל. כי חשבוהו לגוטער יוד [לאדמו"ר] וחטפו שירים, וחרה לו על זה ועצר כעסו. ונתן תודה להשם יתברך שנסע בעת זקנתו שיכול לעצר כעסו, כי מנעוריו לא היה יכול לעצר כעסו ולא היו מקבלים ממנו מעט הטוב. וכל אלו הימים היו אתו תמיד, ולא היו מניחים אותו כך לילך, אפלו לבית הכסא הלכו אחריו. ואמרו זה לזה, היה לו רבי כזה שתמיד ינק ממנו חלב ודבש. וכשנסע מהם לווהו שורה אנשים מפה ושורה אנשים מפה חמשה ווערסט פסיעה בפסיעה. ור' נחמן מטולטשין ישב אצל הסוסים, ומוהרנ"ת אמר אז התורה נ"ב הנעור בלילה והחזיר פניו להר' נחמן מטולטשין ואמר, נחמן בא דיר איז די תורה אלט, ביי מיר איז זיא שפיגעל נייא [נחמן אצלך התורה הזו, ישנה אצלי זה דבר חדש ונוצץ כמו ראי]. ושם היה אחד שנתודע לו שהוא בעל המחבר הלקוטי תפלות, ונשק אותו על רגליו, עד שהרגיש הנשיקה ואמר לו דאס איז פאר אייערי תפלות [זה בשביל התפלות שלך]. ונעשה אז חברה 'הנעור בלילה'. (וכשהיה הר' נחמן מטולטשין עוד הפעם מצא עוד החברה הנעור בלילה). והיו שם חסידי הרב הקדוש ר' אורי זצוק"ל מסטרעליסק. וספרו שהרב ר' אורי זצוק"ל היה אומר אורי אורי, ווי קענסטו זאגין תורה, אז דער לקוטי מוהר"ן איז דא אויף דער וועלט [אורי אורי איך תוכל לומר תורה, אם יש את הלקוטי מוהר"ן בעולם]. ואמרו, אם היה הרב ר' אורי חי, היה נושא הכלים שלכם למרחץ. אחר כך כשנסע הר' נחמן מטולטשין לשם כנ"ל, הסוף היה שהדפיס שם הלקוטי הלכות. ורצה לסע עם הספרים על שבועות למוהרנ"ת. ובאמצע הדרך שמע שמחפשין אצל המצרים [עורכים בדיקה בגבול], ומחמת פחד נסע בחזרה ערך עשרים ווערסט, ושם אכל בליל שבת קדש אצל אחד ודבר עמו דבורים נפלאים, ואמר לו שזה מהאיש שחבר אלו הספרים. ונתלהב האיש ואמר עם ספרים כאלו הייתי הולך עמהם המצרים אפלו באמצע היום. ונתעורר הר' נחמן מטולטשין ונסע ובא לשלום לביתו, וספר זאת למוהרנ"ת ואמר אליו מוהרנ"ת אתה היית צריך להישועה אצל הגבול, הייתה צריך להיות אצל הגבול, ולהתפלל ולחכות על רגע של הישועה, מדוע ברחת, הלא כשיבא הזמן של הישועה הייתה רחוק וכו'. וכשבא הר' נחמן מטולטשין עם הלקוטי הלכות לביתו נהנה מוהרנ"ת מאד, וגם אנשי שלומנו. ואמרו אנשי שלומנו כעת צריכין אנו לנהג כבוד בהר' נחמן מטולטשין. ואמר מוהרנ"ת בדרך הלצה וויס איך וואס, נעמט און שמייסט איהם אפ [מה פתאום, קחו אותו ותכו אותו]. ואמר כך מפני שלדבר רבנו זצוק"ל היו צריכין להיות נקי מן הקנאה והתאוה והכבוד מכל וכל לגמרי. אך מה יכולין לעשות אם הוא מקנא או נכשל בתאוה הלא אנוס פעם אחת, ועל כן מקרב אותו רבנו זצוק"ל, אבל כשרוצה עוד כבוד נו שטייזשע אין דער זייט [נו, תעמד בצד]. ומוהרנ"ת ז"ל אמר פעם אחת קנאה תאוה הרבי מקבל אותך אבל כבוד מכרח לזרק לגמרי. ופעם אחת היה הר' נחמן מטולטשין בעיר יאס (רומניא) ובשבת בבקר אחר הסעדה נצמא לשתות. ונכנס אל הרב, ונתן לו הרב שלום ושאל אותו מאין אתם, ונתירא לומר מברסלב ואמר לו מטולטשין. וישאל אותו איפה היא, ויאמר לו סמוך לברסלב. ויאמר לו הרב ברסלב!, אפשר קאנט איהר נתילע א ברסלבר חסיד [אולי אתם מכירים נתיל'ע חסיד ברסלב]. והבין ר' נחמן שאינו מתנגד, וספר לו שנוסע ממנו והוא תלמידו. וספר הרב מאיפה הוא יודע ממוהרנ"ת שאביו היה רב בלעמבערג, והוא היה עדין אברך. ורבנו ז"ל נתאכסן לא רחוק מביתם, והיה רגיל לכנס אל רבנו זצוק"ל. ורבנו זצוק"ל לא היה אומר תורה, ואפלו שום דבור לא היה מדבר מחמת חולאת הראה שקשה לה הדבור. ורק כל הדבורים היו כלולים בתנועותיו ורמזיו. ולפעמים כשרצה לדבר, ובפרט לספר מעשה, ובפרט מעשה מארץ ישראל, תכף נתקבצה כל העיר. ופעם אחת בסעדה שלישית של שבת ספר מעשה מארץ ישראל, ובא רבנו זצוק"ל לדבקות גדול כל כך עד לכלות הנפש, והיה חשך. ואני הכרתי והרגשתי שקרוב ליציאת נשמתו, והבאתי נר ונפסק הדבקות ושב לחיותו. ואחר כך כשנתודע לרבנו זצוק"ל נתן לי תודה, וספר לי אז מר' נתן, ואמר איי האב איך א נתלע [אי יש לי נתל'ע]. וכשאתה תסע אלי לברסלב אעשה ממך חדוש כמו נתלע, אבל גשמיות וחשכת העולם הזה נתן שכחה בלבי ושכחתי מלנסע. ואמר פיסתולין פיסתולין (הינו חצים) שיסען מיר אין הארצין, אז איך בין איך אויף דעם ציון ניט גיועזין [חצים חצים יורים לי בלב שעוד לא הייתי על הציון]. והביט בהספר ואמר עס איז דעם רבינס מח און ר' נתנס מויל. [המוח של הרבי, והפה של ר' נתן]. וכשבא ר' נחמן מטולטשין למוהרנ"ת וספר לו, אמר אני גם כן אומר כך (על הלקוטי הלכות) דעם רבינס מח און מיין מויל [המוח של הרבי והפה שלי]):

רבי אפרים אמר למוהרנ"ת מיט אייער דאווענען מאכט איהר א פרוש אויף דעם דאוונען [עם התפלות שלכם אתם עושים פרוש לתפלה]:

כשהיתה זוגתו של מוהרנ"ת מעברת עם בנו הר' שכנא ז"ל והיו יראים מאד שלא תפיל (כי היו סובלים הרבה בצער גדול בנים כמבאר לעיל בשיחות רבנו ז"ל שעשה כסאות לרבנו ושרבנו נחם אותם וכו', ואז היה העבור של רבי שכנא), וגם הרגישה את עצמה חולנית מאד וקראו לרופא, כי מוהרנ"ת לא היה עדין חזק בדעתו כל כך בענין הרופאים וכו', כי היה כמעט בתחלת התקרבותו והרופא לא נגש אליה רק עמד מרחוק, והשם יתברך עזר בלי עזר הרופאים. ואחר כך כשבא מוהרנ"ת אל רבנו זצוק"ל, וספר לו כל הנ"ל, החיה אותו רבנו זצוק"ל, וחזק אותו מאד בזה שלא השתמשה עם הרופא כלל. ואמר אז התורה "והיה עקב תשמעון" וכו' הדינין בחינת רצין וכו' עין שם. ואמר רבנו זצוק"ל שהרצים הנזכרים שם הם הרופאים וכו', ומפני זה מרגל בפי העולם לומר צריך לרוץ אחר הרופא מען דארף לויפען נאך א דאקטער וכו'. ושם בהתורה מרמז מהולדה וכו' עין שם:

פעם אחת היה מוהרנ"ת בברסלב באכסניא אחת עם ר' דוד מטאלנא, ומוהרנ"ת לא אכל שם, ואחר כך נתודע שהשוחטים היו רוצחים רחמנא לצלן. ופעם אחת נתנו המרק על השלחן ודבר הוא זצוק"ל מהתורה "כי מרחמם ינהגם", ובתוך כך נתקרר המרק ושלם בעד המרק ולא אכל. ואחר כך נתודע שהיה איזה שאלה עליה:

בעת שאמר רבנו זצוק"ל התורה ס"ו דבר עם מוהרנ"ת מענין מערת אליהו ז"ל והבין מוהרנ"ת שלא בא למדרגתו כי אם על ידי התבודדות, ונתעורר מוהרנ"ת והלך לעזרת נשים ועסק בתהלים והתבודדות בהתעוררות גדול. ובתוך כך היה אחד מאנשי העיר עושה תנאים ורצה שמוהרנ"ת גם כן יהיה על התנאים. וחפשו אותו ולא מצאו אותו, והבינו מסתמא הוא עוסק בהתבודדות והתחילו לצעק ברחובות הר' נתן, הר' נתן, ואז יצא לחוץ והלך אתו על התנאים:

אחד שאל למוהרנ"ת אם עדיף להתפלל במהירות כדי שלא יהיה לו מחשבות זרות. ענה מוהרנ"ת ואמר במהירות יכולין להתפלל כל התפלה במחשבה זרה אחת, אבל במתינות על כל פנים יפסקו המחשבות זרות כמה פעמים:

אמר לר' חיים בעל מגיה, איידער אזא סוחר איז שוין גלייכער א מלמד ווארום א סוחר האן התבודדות איז שוין בעסער א מלמד [במקום כזה סוחר כבר יותר טוב מלמד, כי סוחר בלי התבודדות כבר יותר טוב מלמד], כי נכנס בממון חברו:

פעם אחת הלך מוהרנ"ת זצוק"ל, עם הרב ר' אפרים מן נהר דניפער, ולא מצאו עגלה והכרח לשא המשא שלו, וכן הרב ר' אפרים המשא שלו. והבין מוהרנ"ת זצוק"ל שיש לרבי אפרים חלישות הדעת מזה, ובאמת כך היה. ענה מוהרנ"ת זצוק"ל ואמר אליו: גיי רעכט זיך (די וועלט זאל וויסען) אז דער וואס גייט דא איז קלוגער פון דער גאנצער וועלט [לך תעריך, שהעולם ידע שמי שהולך פה הוא יותר חכם מכל העולם] המח של העולם (דער שכל הכולל השכל הכולל) וכו':

מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום [הוא רק ירא] לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך, און פרום אויך [העקר הוא רק שמחה ויראה גם]:

אמר לר' משה ברסלבר, איך גיב דיר ארויס א תשובה דוא זאלסט טאנצין אלע טאג [אני נותן לך תשובה שתרקד בכל יום], וקים זאת איזה זמן:

לאחר פטירת רבנו זצוק"ל נתאוה מאד מוהרנ"ת לקבע דירתו בברסלב, אך אשתו לא רצתה, ולא היה יכול לסע בלי רצונה. אך אחר כך היה שרפה במקומה, והסכימה גם כן לסע לברסלב. אחר כך היה שרפה גם בברסלב, ורצתה שיעקר דירתו משם גם כן. והתחיל מוהרנ"ת לשא עיניו למרום ואמר אנה מפניך אברח. ובתחלה לא היה לו בברסלב דירה מיחדת כי אם חדר אצל נגר אחד. ואמר אז מוהרנ"ת, הוא עושה במלאכתו ואני עושה במלאכתי. אחר כך התחילו לכנס אצלו קצת אנשים, והתחיל להתגעגע שיהיה לו דירה מיחדת עד שעזר השם יתברך. אחר כך התחיל להשתוקק שיהיה לו גם כן חדר מיחד לעבודת השם יתברך, ובפרט לכתב חדושי תורה. ואחר כך עשה לו בהקעך [במטבח] ווענטיל [דופן] מעצים ועל ידי זה היה לו חדר מיחד. ואז אמר אפשר שכעת אהיה איש כשר. האט אצינד קאן זיין אז איך זאל זיין א ערליכער יוד. אף על פי כן היו בני ביתו מבלבלין אותו. והתחיל לכסוף שיהיה לו חדר מיחד בעליה, וזה צריכין לבנות אך הבין שזה אי אפשר כעת, כי צריכין לבטל עצמו מתורה ותפלה. אחר כך הזמין לו השם יתברך סבה על ידי איש אחר, והבין שכעת לא יצטרך לבטל מתורה ותפלה, ואז בנה בית ועליה נכונה:

ספר הר' אברהם זצוק"ל ששמע מר' אברהם דב זצוק"ל, שפעם אחת הלך בנו של ישראל נחמן סופר לבית מוהרנ"ת בבקר בעת שמוהרנ"ת הלך למקוה, ונטל כל המזוזות להגיה. וכאשר בא מוהרנ"ת זצוק"ל לביתו, ורצה לנשק המזוזות, ולא מצא שום מזוזה על פתחיו. וישאל מי היה כאן, והשיבו שבנו של ישראל נחמן הסופר היה כאן. והלך מוהרנ"ת אליו לבית המדרש ומצאו בעת שהתפלל באמירת ובא לציון. והמתין עד אחר שגמר תפלתו. ואמר אליו, דוא האסט דאך מיר צו נעמען די שטוב [אתה הרי פרקת לי את הבית]. וכי כך מגיהין מזוזות, הלא מקדם צריכין להכין מקבת ויתדות ומגיהין מזוזה במקומה, וקובעין אותה תכף, ואחר כך לוקחין השניה וקובעין אותה וכו':

לענין שאמרו חכמינו ז"ל (סכה נב.) 'צדיקים נדמה להם כהר' וכו' ואמר מוהרנ"ת זצ"ל, שהאמת עם הצדיקים, אלא הרשעים לא הבחינו את עצמם, על כן נדמה להם כחוט השערה:

פעם אחת כשבא מוהרנ"ת לאומין, שמע שר' משה בן ר' אברהם חיים מתפלל בכונה. וכשבא מוהרנ"ת לביתו אמר בכל המנין של הרב ר' נפתלי לא שמעתי שום אדם מתפלל כמו משה בן ר' אברהם חיים. אחר כך כשבא מוהרנ"ת פעם שנית לאומין וראה שר' משה הנ"ל נתקרר, אמר לו, משה דוא ביסט אראפ גיפאלין, פאלג מיר קער זיך אום, גלייב מיר איך האב שוין א ווייסע בארד, און האב נאך אויך בדעה צו זיין א ערליכער יוד [משה, אתה נפלת למטה. שמע בקולי חזור בך. תאמין לי, יש לי כבר זקן לבן, ויש לי עוד בדעה להיות איש כשר]:

אמר, באפן אחד היה מחלקת הבעל שם טוב גדול משלנו, אך הם היו מתרים במופתים, אבל אנו אסורים במופתים. ואמר שיש לו יסורים מהאוהבים יותר מהשונאים, שהידידים רצו לעשות לו טובות לדעתם למסר את המתנגדים לידיהם, והוא לא היה רצונו בזה כי אם בתפלה ובתחנונים. כמה שפעל באמת כי אם על ידי תפלה ותחנונים:

מענין המופתים, כי רבנו זצוק"ל לפעמים ראינו ממנו מופתים בגלוי, אבל מוהרנ"ת התרחק הרבה מזה, רק לפעמים ראינו ממנו מופתים, ואמר, שאם היה יודע אשר כמה אנשים יעמדו אצלו, היה מדבר עם רבנו זצוק"ל בשביל מופתים. ופעם אחת תבע מאיש אחד בשביל הדפסה, ורצה האיש הנ"ל שיבטיחהו בשביל זה בנים, ולא רצה מוהרנ"ת זצוק"ל. ואחר כך כשהתחיל לסע זרק האיש הנ"ל את המעות למוהרנ"ת שיקח המעות. ופעם אחת עמדה אשה אחת על פתח מוהרנ"ת, ולא נתנה לו לילך עד שיבטיח לה בנים, והבטיח לה. אחר כך אמר עתה אני מכרח להתפלל עליה. ופעם אחת באו אליו נשים בשביל בנים, וצעק מוהרנ"ת זצוק"ל "התחת אלקים אני". אחר כך אמר שיש לו חרטה, הלא היה לו לומר בניחותא. ופעם אחת נסע מוהרנ"ת זצוק"ל בדרך, ופגעו בו כלבים ונבחו בקול ועמד על רגליו ואמר, פעם אחת פגעו כלבים ברבנו זצוק"ל ונבחו, והשיב להם איך ווייס איך ווייס [אני יודע אני יודע]. ואני אומר להם איך ווייס ניט, איך ווייס ניט. וואזשע וועט זיין אז איהר וועט שרייען, וועל איך זיך נאך מער ניט וויסן [אני לא יודע אני לא יודע מה כבר יהיה שאתם תצעקו אני עוד יותר לא אדע] ונשתקו:

באדעס, שאל הרב את מוהרנ"ת איזה פלפול והשיב כראוי, ויאמר לו הרב חשבתי ששכחת את הלמוד מפני שנעשית חסיד. ופעם אחת היה מוהרנ"ת זצוק"ל בהאניפאליע, והיה שם שאלה מענין עגונה ויען הר' מתתיהו להרב דשם ואמר להם שישאלו את מוהרנ"ת. ושאלו אותו והאיר עיניהם. וכשהיה מוהרנ"ת בלעמברג דבר עם הגאונים איזה פלפול, וכשחזר לביתו אמר לערנין קאנין מיר [ללמוד יודעים אנו] והם נקראים גאונים וכו':

פעם אחת ראה מוהרנ"ת זצוק"ל את אחד שיושב ולומד אחר התפלה, אבל יש לו צער גדול מהרעבון. ואמר לו מוהרנ"ת, הער שוין אויף האבין תאות אכילה [תפסיק כבר שיהיה לך תאות אכילה]:

ר' יצחק מנאוויגרעבלי נתן לאחד ספרי רבנו זצוק"ל, ונהנה מהם מאד ונתן פרישת שלום לר' נתן; אמר אחד מאנשי שלומנו להר' נתן אבל האיש הנ"ל מסתכל בכל הספרים. אמר מוהרנ"ת לר' איציא, דוא זאלסט אין זיינע ארבע אמות ניט שטיין [שלא תעמוד בארבע אמותיו]:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת על נכדי רבי פינחס מקאריץ ז"ל שנתחיבו מלקות על שהיה בידם למחות ולא מחו. אף על פי כן החזיקו ידם עם אנשי שלומנו, ופעם אחת היה ר' פינחס נכד הרב ר' פינחס מקאריץ על ברית מילה עם ר' מאיר מטעפליק, ונהנה מאד מהברכה שברך על המילה, שהר' מאיר הנ"ל היה מוהל, ושבח את אנשי שלומנו. ושם היה אחד שדבר על רבנו זצוק"ל, והכרח לקבל נזיפה לפני ר' פינחס הנ"ל. ושאלו אותו הלא יש העתקה ממפרסם אחד, והשיב להם הר' פינחס, העתקה מהעתקה שטעלט איהר אקעגין – קעגין לקוטי מוהר"ן [העתקה מהעתקה אתם מעמידים נגד – נגד לקוטי מוהר"ן]:

אחד מאנשי שלומנו לא היה רוצה לילך אל השלש סעדות של הר' נתן, כי מוהרנ"ת היה רגיל לדבר עם אנשי שלומנו מיראת שמים, אך בשלש סעדות לא היה רוצה, כי לא רצה להנהיג רבנות. פעם אחת בא האיש הנ"ל למוהרנ"ת וראה כתב יד של מוהרנ"ת כי מוהרנ"ת כתב חלומותיו, וכתב שפעם אחד חלם לו שבא רבנו זצוק"ל אליו, והוכיח אותו על שמרחק אנשים מאתו, אז אמר האיש שמהיום בודאי ישב מוהרנ"ת בשלש סעדות:

פעם אחת נסע הר' נחמן מטולטשין עם מוהרנ"ת זצוק"ל בדרך, והוכיח אותו על שאינו לומד. וכשבאו לאכסניא לקח הר' נחמן גמרא והתחיל ללמד. אמר לו מוהרנ"ת דאס הייסט בייזער למדן, דער בעל שם טוב האט גיזאגט דאס ער איז געקומען אויף דער וועלט אויס רייסען דעם בייזען למדן [זה נקרא למדן כעוס, הבעל שם טוב אמר שהוא בא לעולם לעקור את ענין הלמדן כעוס], ואמר אליו, אלא תלמד חמש, משניות, עין יעקב, שלחן ערוך, מדרש וכדומה כל הדברים הקטנים. כי הר' נחמן נתקרב למוהרנ"ת בן עשרים שנה, ולא היה אז בן תורה, ואם היה לומד גמרא היה נשאר בלמדן ולא בצדיק, על כן הבין מוהרנ"ת כי אי אפשר שילמד גמרא גם כן. על כן הרגיל אותו בדברים קטנים, ומזה נעשה גדול וכו'. ופעם אחת אמר מוהרנ"ת אני גם כן רצוני להתפלל כותיקין אבל לא בבייזין למדן. כי חמיו היה רגיל להתפלל ותיקין, והיה מקצר בתפלה כדי לפגע הנץ:

אמר מוהרנ"ת שאנשים כשרים היו אומרים שבין המצרים יש להם ירידה:

מוהרנ"ת אמר לאחד מאנשי שלומנו, בחנוני נא בזאת, אם יהיה לך ארבעים יום רצופים התבודדות, בודאי יהיה לך שנוי לטובה. פעם אחת אמר לר' שמואל מטעפליק ער מיינט ער איז שוין פארטיג, פארגעס ניט אז די משנה זאגט [הוא חושב שהוא כבר מסדר, אל תשכח שהמשנה אומרת] כל שעסקו עם הנשים סורו רע. ור' אפרים חתנו שמע זאת, ונכנס בלבו מאד ללמד קל וחמר בעצמו, שחמיו הר' שמואל הנ"ל הוא זקן, והוא היה רך בשנים כמה הוא צריך לירא מזה, כי הוא גם כן היה עסקו בתכשיטי נשים. ופעם אחת מצאו לר' אפרים בן ר' נפתלי הנ"ל בעיר קיעב על היריד, כי מסחרו היה עם מרגליות ועסק בהתבודדות. כי היה אז בלבו הרהור תשובה במה הוא עוסק עתה, וכי זה הוא התכלית, וכי בשביל זה בא לעולם והיה עומד בצד ובוכה. ושאל אותו אחד מאנשי שלומנו מפני מה בוכה והשיב לו. אמר לו וכי פה המקום לבכות, הולכין לבית המדרש ושם תבכה. וענה לו רבי אפרים הנ"ל שרבנו הקדוש אמר שבמקום שמגיע לאדם הרהורי תשובה, צריך באותו המקום אפלו באמצע השוק להתבודד, ולדבר דבורים לפני השם יתברך, כי עד שילך לבית המדרש ילכו ממנו הרהורי תשובה:

מוהרנ"ת ז"ל כשהיה בלעמבערג נכנס להפרופסור הזה שרבנו הקדוש היה אצלו, והיה רוצה לשמע איזה דבור מרבנו הקדוש שהיה מדבר שמה. וענה לו שהוא אינו זוכר, מהטרדה שיש לו כל היום. מזה יכולין ללמוד איך צריכין לחזר לשמע דבור מרבנו הקדוש:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל, אצדיק אז ער שטארבט אצדיק, דאס איז דבר פלא [צדיק שהוא נפטר כצדיק – זה הוא דבר פלא]. פעם אחת אמר א ויא אוויסע בארד און נאך אברסלבר חסיד [זקן לבן ועוד חסיד ברסלב]. ופעם אחת בא מוהרנ"ת ז"ל למשנה של עקביא בן מהללאל אומר הסתכל וכו' ונתלהב מאד מאד, ואמר בזה הלשון, פאר וואס איז רבי שמעון בר יוחאי גיווען רבי שמעון בר יוחאי – וויל ער האט דאס גיוויסט. פאר וואס איז גיווען דער האר"י הקדוש דער האר"י הקדוש – ווייל ער האט געוויסט. פאר וואס איז גיווען דער בעל שם טוב הקדוש דער בעל שם טוב הקדוש – וויל ער האט געוויסט. פאר וואס איז גיווען דער הייליקער רבי דער הייליקער רבי – וויל ער האט גיוויסט. פאר וואס בין איך אויך איך – ווייל איך ווייס [מדוע הרשב"י היה רשב"י כיון שידע זאת, ומדוע האר"י הקדוש היה האר"י הקדוש כיון שידע זאת, ומדוע הבעש"ט היה הבעש"ט כיון שידע, ומדוע רבנו הקדוש היה רבנו הקדוש כיון שידע זאת, ומדוע אני כמו שאני כיון שאני יודע], ופעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל הגם החן האמת שהיה על הבעל שם טוב הקדוש ועל רבנו הקדוש, זה החן לא נמצא בי, אבל מחן של שקר אני נקי. און איבער דעם התנוצצות אלקות וואס איז דא אין מיר איבער דעם איז מיין דאוונען אנדערש, און מיין לערנין אנדערש, און מיין עסין אנדערש, און מיין רעדין מיט מענטשין איז אנדערש [ובגלל ההתנוצצות אלקות שיש בי, לכן תפילתי אחרת, למודי אחרת, אכילתי אחרת, ודבורי עם בני אדם אחרת]:

פעם אחת ספרו לפני מוהרנ"ת ז"ל, מה שנוהגים החסידים שמניחים משקה המשכר תחת הכר שלהם, ובזמן שהם מקיצים משנתם שואלים משיח עדין לא בא, שותין משקה המשכר הזה ומשתכרים וחוזרים לשנתם. כי הם אומרים שכל זמן שמשיח לא בא, צריך לישן היצר הרע. מען דארף פאר שלאפין דעם יצר הרע, כי בזמן השנה אי אפשר לחטא. ואמר להם מוהרנ"ת ז"ל שזה אין עצה, אלא צריכים להניח תהלים מראשותיו ובזמן שמקיץ מהשנה אם משיח לא בא צריכין מחדש (לצעק ממעמקים מעמק הלב) לומר תהלים:

ר' מאיר מטעפליק היה מגדולי מקרבי מוהרנ"ת ז"ל. והיה דרכו לקבל לפני מוהרנ"ת ז"ל שהעבודה אינו מתנהג אצלו כסדר והוא היה מחזק אותו. פעם אחת בא לפניו ואמר לו שזה איזה זמן שהעבודה מתנהג אצלו כסדר. אמר לו מוהרנ"ת בזה הלשון: איך ווייס ניט אפשר איז דיר גוט, און איך ווייס אז כל זמן משיח איז נאך ניט געקומען, דארף מען האלטען אין איין רייסען [אני לא יודע אולי לך טוב, אבל אני יודע שכל זמן שמשיח עוד לא בא צריך לאחוז כל הזמן בלעמול ולעמול]. אמר מוהרנ"ת ז"ל מפני מה זכיתי שלעת זקנתי הולך לי העבודה כסדר, מפני שהיה לי בימי נעורי התבודדות הרבה. מוהרנ"ת ז"ל היה לו ברכה מרבנו ז"ל אשר בעת שמניח את עצמו לישן יישן תכף. פעם אחת ספרו לפני מוהרנ"ת על מפרסם אחד שמתפלל בחשאי, ונתרגש מוהרנ"ת ואמר הם מדמין את עצמם לרבנו הקדוש, נתקים אצלו שמן בחשאי כמבאר בהתורה כ"א. ואמר בזה הלשון זאלין זיי זיך אזוי מוטשין און דאוונען אזוי ווי איך מוטשי זיך [שהם יתיגעו בתפלה כמו שאני מתיגע]. פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל לפני אנשי שלומנו את התורה (ט"ו) של אור הגנוז המתחיל בזה הלשון, מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז וכו' צריך לעסק בבחינת משפט שהוא התבודדות. וכשסים התורה והלכו קצת אנשים ונשארו רק אנשי שלומנו. ענה ואמר להם שהפרוש של התורה הוא כך מי שרוצה לטעם אור רבנו הקדוש שהוא אור הגנוז ירבה בהתבודדות:

זוגתו של מוהרנ"ת הלכה לעולמה בזמן שהיה לקיחת הנעקריטין [גיוס צעירים יהודים לצבא הצאר הרוסי] ומתה מחמת הצער הנ"ל. ואמר על זה מוהרנ"ת שצריכין לבכות על זה כמו על הגזרה הנ"ל. ר' יצחק בנו של מוהרנ"ת ז"ל היה אביו משיאו לטשרקאז ולאחר החתנה היתה זוגתו ממאן אותו, וחותנו אוהבו מאד ולא רצה להניחו. וחשב בדעתו שעכשו היא קטנה ואין לה שכל שלם, ומחמת זה ממאנת בו, ואם ישהה שנה או יותר יהיה לה דעת יותר אפשר שתרצה. ובא מוהרנ"ת ז"ל ואמר למחתנו הנ"ל שיבחר לו מה שירצה, או שידור עמה ואם לאו יהיה גט. והוא ענה לו כנ"ל שימתין איזה שנים עד שתתגדל ויהיה לה שכל יותר, כי גט לא רצה חותנו כי אהב אותו מאד, ולדור עמו היא לא רצתה. וכשראה מוהרנ"ת ז"ל שאין לו שום עצה, ויצא לחוץ ואחז בשערות ראשו וצעק בקול גדול גיוואלד ער קויליט מיין קינד [אהה! הוא רוצח את בני]. עד שנתאספו כמה אנשים והכניסו עצמם שיהיה גט. ופעם אחת היה מעשה, שר' נתן היה לו אח ושמו לייבוש. והיה לו מעט זמן קטטה עם זוגתו ופרש ממנה. ואחר כך חזרה ונתפתית ונתרצה ונעשה שלום עמה. ואמר אז מוהרנ"ת ז"ל שזה שחזר ונעשה שלום עמה, זה נעשית בכח הצדיק האמת שיש לו כח להפך משמד לרצון. ופעם אחת בימי מוהרנ"ת ז"ל היה אחד שנשא אשה רעה אפלו לאחרים ולאחר הנשואין נודע לו ולא ידע מה לעשות כי הקניטה אותו מאד, ושאל למוהרנ"ת ז"ל עצה מה לעשות, והשיב לו עצה שיתפלל חצי שנה שלמה על זה בכל יום שעה מיחד דהינו שתהיה להלן טוב אליו ולא כל כך רע וכו':

פעם אחת אמר מוהרנ"ת, איך אפשר שיהיה עולם הזה כשיש תאוה הידועה בעולם:

פעם אחת אמר אחד למוהרנ"ת אומרים עליכם שאתם אומרים מ'וועט שמייסין על שלא היה [שיענישו בגלל שלא היה] ברסלבר חסיד. ויאמר אליו איני אומר כן, אלא שילקו על הפגמים, אם תראה פגמיך הגדולים ותבין, אם היית ברסלבר חסיד לא היה לך הפגמים האלה:

הלכות מתנה הלכה ד' "ויצא יעקב" נאמרה בשבת בבקר אחר שנטל ידיו לאכל שחרית, התחיל לומר עד שכמעט נעשה ערב, וכמעט שלא אכלו סעדה שלישית:

פעם אחת בא מכתב למוהרנ"ת מבנו הר' יצחק ז"ל והתנצל לפניו כי בעת שהולך להתבודד אינו יכול לפתח את פיו, ומפני זה קשה לו מאד להתבודד. והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל שזה היה גם כן אצל דוד המלך עליו השלום שבעת שהלך להתבודד נסתם פיו, ולא היה יכול להתבודד ולפרש את לבו לפני השם יתברך, אבל דוד המלך עליו השלום היה חכם מאד בעבודת השם יתברך, ולא הלך משם וישב את עצמו שם ויתאנח מאד מעמק הלב, וצעק להשם יתברך על זה מה שלבו ופיו סתום. עד שרחם עליו השם יתברך ועזרו שפתח את פיו ודבר בהתעוררות גדול מאד להשם יתברך. וזה מרמז בפסוק (שמואל ב ז) שכתוב שם וישב דוד לפני ה', הינו מה שכתוב לפני ה', דהינו בעת שהלך להתבודד, בזה המקום ישב את עצמו:

ר' משה ברסלבר אמר שיותר טוב לו הדבורים של מוהרנ"ת של אחר הבדלה. ור' פינחס יהושע היה אומר שיותר טוב לו הדבורים של שלש סעדות:

ר' נתן ליבלי ראובן'ס היה נכנס בכל יום אל בית מוהרנ"ת ז"ל, וספר שמוהרנ"ת לא היה מדבר בכל יום דבורי יראה, אלא שאם היה מדבר פעם אחת דבורי יראה, האב איך שוין אפ גינומען פאר שטענדיג [כבר קבלתי לתמיד]:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת, "תועבת ה' כל גבה לב". ודחק תבת כל, אפלו בתורה ותפלה:

בעת המחלקת אמר מוהרנ"ת לאנשי שלומנו, כל זה מפני שאינכם אנשים כשרים כראוי. אמרו לו על כל פנים אנו רוצים לאחז ברבנו ז"ל. אמר להם מוהרנ"ת ז"ל, איהר זענט ווי אזוי איהר זענט, און איהר ווילט זיך נאך האלטין אין אזוי א רבין איבער דעם גייט אויף אייך אזוינס איבער [אתם כמו שאתם, ועדין אתם רוצים להאחז ברבי כזה לכן עובר עליכם מה שעובר]:

בעת שהיה מוהרנ"ת יתום אחרי אמו, שאל את רבנו ז"ל במה יוכל לעשות טובה לאמו, והשיב לו, דו זאלסט מאכין אשר יצר ערינסט [תברך "אשר יצר" ברצינות]. וכון למחשבתו שצריך לעשות ברכת אשר יצר:

פעם אחת בא ר' נחמן מטולטשין אל מוהרנ"ת בעליתו וראה שהוא כותב, ולא רצה לבלבל אותו. ואחר כך ראה את הכתב של התפלה "למה פניך תסתיר" שהיה מלא דמעות:

אחד מאנשי שלומנו שהיה סוחר ונסע עם סחורה, ובדרך נפל גשם. ופרש האיש יריעה (פאלאטקע) אהל וישב ללמד. ובין כך עבר מוהרנ"ת ז"ל וקרא אותו. אחר כך ספר מוהרנ"ת שראה שהאיש נהנה מאד מהגשם, שעל ידי כך יכול לעבד את השם יתברך, כי בודאי אי אפשר עתה לסחר:

מוהרנ"ת היה אומר, מלחמת גוג ומגוג אינו נזכר במגלת סתרים, משמע שיהיה אפיקורסות בעולם, וזה יהיה נסיון שלנו ושל משיח:

פעם אחת שלח רב אחד לר' נתנאל טעפליקער שלא יתן למוהרנ"ת להתאכסן אצלו כשיבוא לטעפליק. והשיב לו: זה אי אפשר, שמוהרנ"ת אין לו שום מקום להתאכסן כי אם אצלי, ומה שהרב מפחיד אותי מה אוכל לעשות. וכן היה. ור' נתנאל ירא שמא ישמע מוהרנ"ת מן המכתב הנ"ל, על כן שלח מכתב למוהרנ"ת ז"ל שאינו שומע לדברי הרב הנ"ל כלל. ואחר כך כשבא מוהרנ"ת לטעפליק נתאכסן בבית רבי נתנאל בכבוד גדול, ועשה סעדה גדולה עבורו, ובתו נזדרזה ועשתה טייגליך [כמין מאכל בצק מטגן] לכבוד מוהרנ"ת. אחר כך ראה מוהרנ"ת שיש לרבי נתנאל קצת גדלות, אמר לו מוהרנ"ת אפשר מיינסטו אז אן דיר וואלט איך קיין סטאנציע ניט גיהאט, איך אהן דיר קאן זיך באגעהן, דוא אהן מיר ניט [אולי אתה חושב שבלעדיך לא היה לי אכסניא, אני בלעדיך אסתדר, אתה בלעדי לא]. אחר כך שמע הרב הנ"ל הדבר הזה, ואמר שבשביל הדבר הזה לא יהיה לה בנים לבת הר' נתנאל, ותאמר מה אני יכולה לעשות. אחר כך אמר מוהרנ"ת לר' נתנאל, עתה פתח הרב את פי להתפלל עליה להשם יתברך, ונפקדה בבן זכר. ור' נתנאל היה מקרב לרבנו ז"ל, ופעם אחת נתן לרבנו ז"ל עשרה אדמים ושבח אותו רבנו ז"ל ואמר שמעולם לא היה לו כמו כן. ואמר שהוא אוהב את הרענדליך של הר' נתנאל, מפני שהיה קמצן גדול, וזה היה אצלו מסירות נפש לכף את יצרו. פעם אחת הבטיח לתן למוהרנ"ת שנים עשר רובל כסף על בנין הקלויז, ונתן לו מתחלה שלשה רובל כסף, ואחר כך נתן לו עוד הפעם שלשה רובל כסף, עד שנתן הכל בכמה פעמים. וכשנחלה ר' נתנאל בא אצלו ר' נתן אמר לו ר' נתנאל לר' נתן קיימו בי הגמרא 'יהיב לה ידה' וכו'. אמר לו מוהרנ"ת לאו כל אדם יכול לעשות את הדבר הזה. אמר לו רבי נתנאל אני מאמין שאתם יכולין לעשות זאת, אמר לו מוהרנ"ת לא בכל אדם יכולין לעשות את הדבר הזה. אחר כך הלך מאתו מוהרנ"ת, וילך דרך הקעך [המטבח]. ויאמר לבתו של ר' נתנאל אם יתן ר' נתנאל את הצדקה יותר מכפי יכלתו, אפשר שיחיה עוד. אמרה לו אלך ואמר זאת לאבי, אמר לה מוהרנ"ת איך וויל עהר זאל זיך אליין אנשטויסען [אני רוצה שהוא יתאמץ מעצמו]. ופעם אחת היה מוהרנ"ת ביחד עם הרב הנ"ל ודבר הרב הנ"ל מהקמצנות של ר' נתנאל, וספר אז שפוסק אחד לא נפסקה הלכה כמותו, מפני שהיה קמצן. וזה הדבר היה בסוד ליחידי הדורות, ונענע ר' נתן בראשו כאלו יודע. וכפף הרב הנ"ל ראשו למוהרנ"ת שיאמר לו, ואמר לו, ונתפעל הרב הנ"ל ואמר למוהרנ"ת הלא בודאי הייתם צריכים לילך בבגדי משי. והשיב לו מוהרנ"ת זאת גם כן חיב ר' נתנאל:

תורה א' מצא מוהרנ"ת אחר הדפסה הראשונה בסגנון אחר, לא כמו שנדפס בהדפסה הראשונה, ונראה לו מה שמצא אחר כך. ועל כן כשהדפיס הספורי מעשיות ואחר כך הדפיס את התורה א' אצל הספורי מעשיות, ואחר כך הדפיס אותה בלעמברג כמו שנדפס עכשו. רב אחד היה לו קנאה על רבנו ז"ל על שהמגיד מטיראוויצע נוסע אליו, והיה רגיל לשלח אנשים להמגיד ודברו מלשינות על רבנו ז"ל וכו'. והלך המגיד אצל חותנו ר' יצחק, שהיה מקרב לרבנו ז"ל, ושאל אותו אם יש לו כתבים מרבנו ז"ל. והראה לו התורה ב' אמר אל הכהנים. ונתפעל המגיד מאד ואמר מה אמר על התורה שהוא זהר – הם גבוהים מזהר; הם תקונים הם גבוהים מתקונים; ובזה מאד המלשינים הנ"ל. אחד שאל למוהרנ"ת מי גדול! הקטן שמקרב לצדיק, או הגדול שאינו מקרב, אמר לו הלא בימי משה רבנו עליו השלום, שאם אחד היה עושה דבר גדול להמשכן ולא הביאו למשה רבנו בודאי לא היה שום חשיבות כלל, אבל מי שעשה דבר קטן והביאו אל משה בודאי היה חשוב מאד. ואמר אז התורה ב' הנ"ל, שדיקא משה יוכל לעילא שייפא בשייפא:

פעם אחת ספרו למוהרנ"ת שר' נפתלי הוא כעסן. ואמר מוהרנ"ת לא ידעתי שהוא גדול כל כך, שעל כל אלה הוא ר' נפתלי, שהבעל דבר אינו יכול להפילו על ידי כעס. ופעם אחת היו מספרים איזה אנשים זה על זה, ושאל אחד את השני מפני מה עשה השם יתברך גזרות נעקרעטין פה ברוסיא, בשלמא בקיר"ה היה ענש הזה מפני שקרעו את ספרי התולדות ז"ל. והשיב השני אפשר מפני שקרעו ספרי ר' נחמן מברסלב. ור' נפתלי ספר מזה ואמר, מפני שהעולם היו חולקים על האר"י הקדוש נגזר על העולם גזרת ת"ח. ומפני שהיו מתנגדים על הבעל שם טוב ז"ל נגזר על העולם גזרת גאנטי (שהיה אחר פטירת הבעל שם טוב בשנת תק"ך). ובשביל שהיה התנגדות על רבנו ז"ל, נגזר על העולם גזרת נעקרעטין וכל הגזרות עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. ופעם אחת ספר רבנו ז"ל, ראיתי בעולם העליון שמתפלל אחד איזה תפלה וכו' (ושבח מאד את התפלה) האב איך אויף גידעקט דאס פנים האב איך גיזעהן אז דאס איז מיין נפתלי [גליתי את פניו וראיתי שזה נפתלי שלי]. ופעם אחת היה מעשה בעת הנעקריטין שהדרך היה אפלו מי שהיה לו בילעט חרות [תעודת שחרור], היו מחפשין ולוקחים הבילעט וקורעים אותו ומעלילים שאין לו בילעט, כדי לקח אותו לאיש חיל. והיה אחד שהשכיר את בנו שיהיה אצל ר' נפתלי. ופעם אחת באו אצל רבי נפתלי ומצאו את הבחור ושאלו בילעט. ויירא אביו שיקרעו הבילעט, על כן עשה קולות עד שהתקבצו כל העיר, ואז לא ירא עוד להראות הבילעט כי כלם יהיו עדים. ורבי נפתלי התפלל אז מנחה, ויירא האיש הנ"ל שרבי נפתלי לא יקפיד על שבלבלו מתפלתו. ובשעת הסעדה בקש ממנו שימחל לו. ורבי נפתלי השיב לו שאינו יודע כלל מכל המעשה, כי תפלתו היתה בהתפשטות הגשמיות, עד שהרעש מכל העיר שהיה בביתו והוא לא שמע כלל:

פעם בשעת דחקו של מוהרנ"ת היה שהגיע יריד האחרון של ערב פסח ועוד לא היה לו צרכי פסח. ובכן בהשכמה יום זה עוד קדם התפלה התחילה זוגתו דישעל עליה השלום להתאונן לפניו על זה, בהצעות טענותיה הנשמעות לו ומדאיבים את נפשו כל כך עד שעל זה העיד ואמר אחר כך לפני אנשי שלומנו אוי האט זיא מיט מיר אבגלערינט א פרק פון מרה שחורה [אוי היא למדה אותי פרק במרה שחורה]. בכל זאת כשהגיע זמן התפלה חזק את עצמו בכל מיני התחזקות בכל עז ותעצומות באמונה ובטחון לדבק את עצמו בהשם יתברך, והתפלל תפלתו עד שאחר התפלה העיד הר' נחמן טולטשינער עליו שראה אותו בפנים צהבות ושמחים כמו שנתמלא חסרונו. וכן ביום זה היה יומא דשוקא בברסלב, שדרך אנשי ראריד סמוך לברסלב היא לבוא לשמה על היריד. ובאו אליו שנים או שלשה אנשים מאנשי שלומנו ונתנו לו סכום הגון ונתמלא חסרונו בכל מכל כל. והשעה שנתנו לו אמר הר' נחמן הנ"ל שלא ראה בפניו שום שנוי של שמחה יתרה, בשביל שעוד קדם שבאו היה מלא בבטחון חזק בהתמלאות החסרון כמנח בכיסו, ואך אנשים אלו זכו להיות השלוחים למצוה רבה זו.

בטולטשין היה אחד הר' יוסיל הויזנער שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל, והוא היה גם מעט מלמד בשפה רוסית וחשוב גם אצל שרים. ובכן היה מנכבדי העיר בעל דעה ודבריו נשמעים, ועל פיו נתמנה הר' יצחק בן מוהרנ"ת ז"ל למנהל בהפאסט [הדאר] בטולטשין. אחר כך כשנתגבר המחלקת על אנשי שלומנו. ולהמתנגדים התר לעשות לאנשי שלומנו כל מה שלבם חפץ. וכל מי שלא קלל את מוהרנ"ת ז"ל סימן שהוא גם כן ברסלבר ומתר לקפח פרנסתו. ובכן החלו המתנגדים לדבר על לב הרב ר' יוסיל הנ"ל שיקפח גם את פרנסת ר' יצחק הנ"ל שהוא נוסע לאביו לברסלב. והר' יוסיל הנ"ל דחה אותם בזה וכי בשביל שנוסע הוא לברסלב לאביו הוא אות שהוא ברסלבר אין מזה ראיה, הוא סתם נוסע לכבוד אליו, והמתנגדים הכרחו לקבל דבריו. אמנם כשהגיע הזמן לנסע לאומן על ראש השנה אז היה באמת הר' יצחק הנ"ל במצוקה, באם יסע לשמה אז יהיה הוכחה גדולה שהוא ברסלבר ובכן הקדים לנסע לאביו מוהרנ"ת ז"ל לשאל את פיו מה יעשה עכשו על זה אמר לו אביו שהנסיעה לאומן על ראש השנה זה עולה על הכל ומחיבין זאת לקים במסירות נפש. מובן שלא השגיח על שום דבר, ועל ראש השנה נסע לאומן. עבר הראש השנה הבין הר' יצחק הנ"ל שלחזר לביתו אי אפשר לו הלא עכשו בודאי הוא מחסר פרנסה. ואשתו השניה גם כן היתה מצד המתנגדים (שעליה אמר מוהרנ"ת אלו לא היה כבר מגרש מאשה הראשונה, היה מצוה עליו לגרשה), ועכשו עוד לה טענה הנשמעת "פרנסה" אם כן עליו להיות נע ונד בין אנשי שלומנו ולהיות פרוש מעסקי העולם הזה לגמרי, רק זאת לא ידע לאן יעשה דרכו ראשונה. ובכן בא לאביו ז"ל לשפך לפניו את מרירות לבבו, ולבסוף שאל אותו לאיזה מקום לנסע בזו הרגע. מוהרנ"ת זצ"ל בגדל חכמתו וצדקתו הבין אחרת, ואמר לו אדרבא! שוב לביתך לטולטשין וישר לביתך, ואשתך כי תפער פיה בטענותיה וצעקותיה, אתה לא תענה דבר אך תשתק. כשתפריע לך מאיזה עסק שתעסק בביתך אל תפחד ממנה ולעזב את העסק. תאמר לה בעזות שאתה בעל הבית. כי תרים יד להכותך אתה תרם מטך. בקצור אמרים אל תירא ממנה כלל וכלל. ואם אודות פרנסה ה' רב להושיע. ובכן מהר הר' יצחק הנ"ל לקים את דברי אביו וחזר לטולטשין וישר לביתו. ושם הכל כמו שאמר לו אביו ז"ל, אשתו החלה לצעק והוא שותק. מפריעה היא אותו מאיזה עסק שעסק, והוא עושה את שלו – "אני בעל הבית", מנסה היא להרים את ידה עליו, והוא הקדים נגדה עם הקאטשערע [מין מוט]. ומפרנסת הפאסט כמובן הסיח דעתו. למחרתו בדרך הלוכו ברחוב העיר, נפגש עם הר' יוסיל הנ"ל שזכה לשבות שבת אחד אצל רבנו ז"ל. ובכן אדרבה הוא התחיל לדבר עם הר' יצחק ושאל אותו בתמה, מדוע אינך בא אל הפאסט? אל תירא ואל תחת, שוב אל הפאסט והכל כמקדם. כשהגיע ערב יום הכפורים, מאימת יום הדין שהיתה באמת בדורות הקודמים על כל זרע ישראל מקטן ועד גדול, אשתו גם כן עשתה כזאת, ופיסה את בעלה הר' יצחק ז"ל, והכל לו שלום כקדם. מהר הבן יקיר זה להודיע כל זאת לאביו. אז אמר מוהרנ"ת ז"ל על דרך הלצה איין הצלחה פאר אנשי שלומנו, וואס יום כפור געפאלט תמיד באלד נאך ראש השנה הצלחה לאנשי שלומנו שיום הכפורים חל תמיד תכף אחר ראש השנה:

מוהרנ"ת ז"ל ספר, שקדם שנתקרבתי לרבנו ז"ל כמעט הייתי רחוק מלמוד. בשביל שרצוני היה להיות מן המתמידים, וכיון שבאתי לבית המדרש ונזדמן לי איזה מניעה ולא הייתי יכול תכף ללמד למדתי מעט, ועבר איזו מניעה, כשעבר זאת פעם פעמים ושלש כבר התיאשתי מיום זה, וההתמדה יתחיל מיום שני, וכן ארע לי ביום שני באפנים אחרים, וכן ביום שלישי, עד שנפלתי ליאוש ונעשיתי בטלן גמור. אמנם כשנתקרבתי לרבנו ז"ל ואמר לי אודות זה אביסעל איז אויך גוט [מעט גם כן טוב], כשבאתי אחר כך לבית המדרש וראיתי שאינני יכול ללמד הרבה כי אם מעט, ונזכרתי בדברי רבנו ז"ל אביסעלע איז אויך גוט ובכן למדתי מעט, אחר כך אמרתי אלמד עוד מעט ולמדתי עוד מעט. ומעט מעט יצאתי מידי היאוש ונעשיתי מתמיד. וגם זאת הועיל לי מה שהוסיף רבנו ז"ל, שבעת הלמוד אין לעמד הרבה על דבר קשה עד לתרץ ולישב הדבר בשעה זו דיקא, שמחמת שהרבה פעמים אין יכולין בשעה זו, לבד שמבטלין מחמת זה זמן רב, עוד לפעמים נמאס כל הלמוד. ובכן אין לעמד הרבה רק לסמן שבמקום זה צריך עיון, ותורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר (ירושלמי ראש השנה). ועם הבקיאות בלמוד הרבה יתישב לו הדבר מאליו:

אחר הסתלקות רבנו ז"ל, ספר הר' אברהמל פעטערבורגער לפני ידידו אהרן ליפאוועצקי עליו השלום, איך שרבנו ז"ל בסוף ימיו בתקף חלשתו באומאן, היה דרכו בכל יום לנסע חוץ לעיר ולשאף אויר צח. ואנשי שלומנו משם המציאו לו בכל יום לזה עגלה רתומה. פעם לא היו להם עגלה רתומה, והמציאו לו סוס לרכב עליו. ואני שאני הייתי סוחר ומלמד בכל עניני העולם, ראיתי שרכב על הסוס בלי שום פחד, כמו רכב מבחר מלמד. ואני הייתי מן המקדימים וזריזים לרוץ אחריו בכדי להיות מן הראשונים אצלו. פתאם שאל רבנו ז"ל ווער לויפט דאס מיר נאך אזוי אסטיג [מי רץ אחרי כל כך במרץ], ואמרתי אני. אז אמר לי בזה הלשון איך בין אזוי שלאף, אז איך האב שוין אנגעווארען דאס קול, איך האב שוין גאר קיין קול ניט, און אז מען ווערט אהן דאס קול, העלפט שוין אפלו ניט קיין זכות אבות. אז דוא וועסט זיין איין עהרליכער יוד וועסטו דאס פארשטיין [אני כל כך חלש שכבר אבדתי את הקול, אין לי כבר קול, וכשמאבדים את הקול כבר לא עוזר אפילו זכות אבות. כשתהיה איש כשר תבין זאת] (וזה מרמז ומבאר, אמר הר' אברהם, בהתורה "תקעו אמונה" שבזה השנה שהיה שנת פטירתו אמר אז התורה הנ"ל, שזה ידוע שכל תורה שאמר היתה העקר על עצמו והשגתו אז באותה השעה. ואודות הר' אברהם הנ"ל וענינו מבאר בכוכבי אור חבור הר' אברהם:

שיחות וספורים מהר' נחמן טולטשינער ז"ל

הר' נחמן טולטשינער ז"ל אמר, מה שאיתא ששואלין "צפית לישועה" ופרש רש"י לישועה כללית כלומר הגאלה, בזה נכלל ששואלין לכל אדם בפרוש "כשהיית בצרה" אם היית מצפה לתשועת ה' ולא היית מתיאש:

בימי הר' נחמן טולטשינר ז"ל, היה בבאהפוליע אחד מאנשי שלומנו צדיק וישר הר' ישראל ליב אבי הר' אשר באהפליער. ובעת זקנתו היה חפצו להעתיק מושבו לאומאן, ושם סמוך להקלויז לבנות לו מכיסו בית מיחד, ואחר פטירתו יהיה ירשה שיך להקלויז, ותמיד יהיה עוסק בעבודת ה', ובכל פעם להיות על ציונו הקדוש אשר דרכו היה לפעמים לבלות כל הלילה על ציונו הקדוש, וכן ביום אחר התפלה ולא טעם כלום, הלך על ציונו הקדוש ושהה שם ערך ארבע חמשה שעות. ומה טוב היה לפניו כשיהיה מושבו באומאן אצל הקלויז. אבל הר' נחמן הנ"ל מאן בזה מטעמים ידועים לו, ועוד משום שקשה לשני צדיקים לדור במקום אחד, והר' ישראל ליב היה מחזיק בדעתו שאמר שכונתו באמת לשם שמים. וכן אמר כמה פעמים אחר השתטחותו על ציונו הקדוש שכן צריך לעשות (על פי המקבל אצל אנשי שלומנו מעשה שהיה בימי רבנו ז"ל שכשאחד מספק באיזה דבר שקדם ההתבודדות אודות זה ישוה בדעתו ההן והלאו ואחר ההתבודדות איך שיפל ברעיון הראשון כן יעשה). אבל קשה הדבר מאד לבא לבחינה זו באמת (שהמדמה מאד מאד מטעה את האדם שפעל בדעתו ההן והלאו שוה, ובאמת אחר ההתבודדות רעיונו הראשון אחר האפן שחפצו המדמה נוטה):

פעם ספר הר' נחמן ז"ל שהזדמנו יחד על ציון רבנו ז"ל, אמר לו ר' ישראל ליב הנ"ל, נקריב משפטנו לפני רבנו ז"ל. בשעה שאמר לי זאת, חיל ורעדה אחזתני שזה בחינת 'המוסר דין לשמים', אבל מה לעשות ואין לסרב בזה. אמרתי לו אם כן נציע כל אחד לפני רבנו ז"ל את טענותינו, וכן עשינו. כשירדנו משם והוא הר' ישראל ליב הנ"ל באחת, שרעיונו הראשון גם אז היה שכן יעשה כמו שלבו חפץ וכן עשה. והעתיק מושבו לאומאן אצל הקלויז, ולא הוציא שנתו רחמנא לצלן:

פעם שאל הר' נחמן את מוהרנ"ת ז"ל, מדוע אינו מוסר את מגלת סתרים מרבנו ז"ל לבנו ר' יצחק ז"ל ולרבי אפרים בן רבי נפתלי ז"ל. ענה לו איך בין אויף זיי ברגז זיי זענין מארק מענטשין, זאלין ניט זיין קיין מארק מענטשין וואלט זיי דער אויבערשטער אויך אויס געפיהרט [אני כועס עליהם כי הם אנשי שוק. לולא היו אנשי שוק היה הקדוש ברוך הוא מצליח גם אותם]:

הר' יצחק ז"ל קדם שנכנס לפרנסת הפאסט בטולטשין, והיה עני גדול קרוע ובלוי. והיה חפץ לפרש מעסקי העולם לתורה ועבודה, ובלבד שאביו מוהרנ"ת ז"ל ישגיח עליו ועל בני ביתו, אבל מוהרנ"ת מאן בזה. מכלל דבריו אודות זה נשמע שאמר, שהבטחון שיש לו, צריך בשבילו לבד, וקשה לו למצא בטחון גם בשביל בנו. חפץ היה שבנו הר' יצחק יעמד בנסיון, אבל אחר כך כשלא עמד בנסיון ונכנס להפאסט, מחשש שלא יפל יותר חס ושלום על ידי דאגה וגעגועיו, אדרבא חזק אותו בכל פעם במכתבים:

אמר הר' נחמן ז"ל מטולטשין, לאחד שהיה משבח מאד דוקא את הפרנסה עם איזה משרה ביער (לפי יקרת ההתבודדות על פי דרך רבנו ז"ל), אמר על זה צו גיין כסדר אליין אין איין וואלד, אבער מען קאן ווערען איין גרויסער ערליכער יוד (על ידי התבודדות כראוי). אבער פארקערט מען קאן ווערען איין גרויסער הולטאיי (על ידי מחשבתו והרהורים רחמנא לצלן) [ללכת תמיד לבד בתוך יער או שיכול על ידי זה להעשות יהודי כשר, או להפך אפשר להעשות פוחז גדול]:

אחד התאונן לפני הר' נחמן הנ"ל שאפשר לו להתפרנס על ידי משרת אצל אחד מאנשי שלומנו אם היה חפץ בו, ומחמת שהוא ממאן בו מכרח הוא להיות נושא משרה זו אצל אחד מקלי עולם, ונמצא אינו עולה יפה ברוחניות בעבודת ה'. אמר לו על זה מדוע אינך זוכר "ואת העורבים צויתי לכלכלך" נמצא שפרנסת אליהו היתה דוקא על ידי "העורבים":

אחד מידידי נעוריו של מוהרנ"ת ז"ל, מחמת שנשא אשה במאהליב, נעשה גם תושב מאהליב. ושם עסק במסחר, והתחיל להנהיג מסחרו בגדולות בעזר הלואות כמנהג הסוחרים. אבל לא הצליח בדבר העסק, והתחיל לירד מטה מטה, עד שעם הזמן נשאר בערום וחסר כל ואין [לו] לסלק חובות, ובכן מיראה ופחד מהבעלי חובות נעשה בורח, אולי רוח והצלה יעמד לו במקום אחר, שימצא לו מקור פרנסה וגם מעט מעט לסלק החובות. כשברח היה דרכו דרך ברסלב. משבא לברסלב זכר ששם יש לו ידיד נפש הוא מוהרנ"ת ז"ל, בכן פנה אליו. ומחמת שהוא אורח, בקש אותו מוהרנ"ת ז"ל לאכל אצלו, ושאלו אודות שלומו ומצבו. והוא ספר לו את כל אשר קרהו. ובכן מצא לו עצה להיות בורח כמנהג הלווים ואין להם לשלם, ודעתו לנסע לאיזה מקום ששם יש לו איזה קרוב איש אמיד, והוא יעמד לו לעזרה בצרה, לתת לו משרה. כשגמר כל הספור, אמר לו מוהרנ"ת ז"ל בודאי אתה בצרה גדולה, אבל עצתך אינה עצה. תבא לקרובך והכרת פניך תענה לו על שפל מצבך, תכף יראה לך אותות אי רצון מביאתך אליו, וגם את ידו הריקה יקמץ לתת לך לתוך ידך, ועם אמירת "שלום עליכם" בשפה רפה, יושיט לך את ראשי אצבעותיו. ואולי יתן לך לסעד אצלו סעדה אחת או שתים, ועל לינת לילה אני מספק אם יתן לך אצלו. ואולי גם שם בבית המדרש לא יתנו לך מקום ללון, שבמקום שאין מכירין אותך יש הצדק לחשד אותך לגנב, ואין זה עצה כלל וכלל. ואמר לו מוהרנ"ת ז"ל עצתי, אנטלופין נור צום אייבערשטין [לברח רק אל ה'], שתשוב למאהלוב ולא לביתך אך ישר לבית המדרש. ועקר בית מנוס שלך יהיה תורה ותפלה, ושם הכל מכירים אותך שאין אתה גנב חס ושלום, ואדרבא לסוחר נכבד שנמעד במסחרו ובאנס נעשה בעל חוב ויורד ומחסר פרנסה. והשמש מבית המדרש אדרבא יקבלוך בכבוד, וימציא לך סעדות. ועוד יתן לך כר תחת מראשותיך. וכשיודע הדבר לאשתך וקרוביה ויהיו באים אליך בצעקות וקולות בטענות הנשמעות, לא תענה להם דבר, ואחת יהיה לך השתיקה. ועם זה בטוח אני שה' יהיה בעזרך בקרב הימים. דברים אלו שיצאו מלב צדיק אוהב נאמן נכנסו ללב ידידו וכן עשה. ומברסלב שב למאהליב וישר לבית המדרש על התורה והעבודה, והכל היה כמו שאמר לו מוהרנ"ת ז"ל, השמש קבלו בסבר פנים יפות וקרבו בכל מיני התקרבות, ואחר איזה ימים באו לבקרו אשתו וקרוביה בצעקותיהם וטענותיהם, והוא באחת "השתיקה יפה". עברו עוד איזה ימים וכל העיר עם ענין זה כמרקחה. עד שכמה ממכיריו ואוהביו נתעוררו לרחם עליו ועל בני ביתו ולעשות לו מעמד פרנסה, וקבצו סכום כסף ויסדו לאשתו מעמד בשוק עם מעט סחורה. והשם היה בעזרו שאשתו התחילה מעט מעט להצליח, והוא גם כן יצא לפעמים מבית המדרש לעזר לה, עד שהעסק הלוך וגדול, עד שהיא נעשית אשת חיל ממציאה כל הפרנסה ברוח, וגם סלוק החובות. והוא לפעמים יצא לעזר לה מעט ולבקר ספר החשבונות. ובכן כתב למוהרנ"ת ז"ל את כל זאת. ואשרי לו שזכה שעל ידו נתגלגל זכות גדול כזה:

בטולטשין היה אחד עקיבא מלמד. והיה בקי בש"ס ופוסקים ראוי להוראה, גם בקי בספרי אמת וספרי צדיקים, אבל גם בקי בספרי פלוסופיא חקירה ואפיקורסות עד שחבר איזה ספר לצנות מצדיקי הדור, אבל היה כאחד היראים בזקן ופאות ארכות. ואצל אנשי עירו היה נחשב לירא מלמד. פעם אחת היה בברסלב, ונכנס למוהרנ"ת זצ"ל בכדי לעשות לצנות מכל מה שיראה וישמע אצלו. ובכן בקש קדם כל ממוהרנ"ת ז"ל שיאמר לו דבר תורה. ואז אמר לו בשם רבנו ז"ל המאמר הקטן בלקוטי מוהר"ן אודות מה שהצדיק דורש את הבא אליו למצא אבדתו אם הוא רמאי כמו שכתוב "עד דרש אחיך" אותו. כששמע עקיבא זאת וידע עד היכן דברי מוהרנ"ת ז"ל מגיעים, כשיצא ממוהרנ"ת ז"ל לא זה לבד שלא עשה שוב לצנות, אדרבא ספר כמה פעמים לאנשים מארע זו ושבח את מוהרנ"ת ז"ל. וזה הוא עקיבא מלמד שלמד אצלו מפרסם באנשי שלומנו הר' צבי פסח ז"ל מטולטשין מחתנו של הר' נחמן טולטשינער ז"ל, שעל ידו דיקא נתקרב הר' צבי הנ"ל לאנשי שלומנו. שפעם עוד בהיותו תלמידו אמר לרבו עקיבא הנ"ל, עם מה שאתם אינכם מאמינים בהבעל שם טוב ז"ל, בזה אין אני אתכם בדעה אחת, ואני מאמין בהבעל שם טוב ז"ל. בזאת אמנם אני מסתפק לאיזו כת מהחסידים להתקרב, ובכן שואל אני אתכם מה דעתכם על זה? השיב לו: אם להתקרב לכת החסידים המבחר הוא כת "הברסלבר". מאז נתקרב הר' צבי הנ"ל לאנשי שלומנו, וזכה להיות מחתנו של הר' נחמן טולטשינער תלמיד ומשמש מוהרנ"ת ז"ל, וזכה שעל ידו נדפסו איזו מספרי רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל בארץ ובחוץ לארץ. בנעוריו היה בארץ וחזר לחוץ לארץ ולזקוניו חזר שוב לארץ, וחי ערך שנה. ובשנת תר"ע נפטר פה ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן תנצב"ה. עקיבא הנ"ל מחסרון פרנסה נתקרב להרב דוד'ל טאלנער, ובקש ממנו שיתן לו איזו מקום רבנות ונתן לו העיר דאבאווע סמוך לאומין:

פעם אמר מוהרנ"ת ז"ל לאחד, אז דוא וועסט זיצען מיט איין אשה, און דוא וועסט מיר זאגין אז דוא ביסט איין עהרליכער יהוד – וועל איך דיר גלויבען. אבער ניט זיצען מיט אן אשה, און דוא וועסט מיר זאגען דוא ביסט איין הערליכער יהוד, וועל איך דיר גאר ניעט גלויבין [כשתשב עם אשה ואתה תגיד לי שאתה יהודי כשר אאמין לך אבל לא לשבת עם אשה, ואתה תגיד לי שאתה יהודי כשר, אני לא אאמין לך כלל]. וכן נכדו הר' מיכלי ז"ל מטולטשין אמר לאחד שהיה שרוי בלא אשה, דוא ביסט דאך נישט קיין גוטער [אתה הרי לא טוב]. התורה מעידה "לא טוב היות האדם לבדו":

פעם אמר מוהרנ"ת ז"ל לאחד, איך גלויב אז [אני מאמין ש] אשרי איש שישמע למצותיך, און אויב דוא ביסט דאס – וואויל איז דיר [אם זה אתה – אשריך]:

אצל דודו של הר' נחמן טולטשינער הר' יודיל אחי אביו בהייסין, אחרי שיחה ארכה של מוהרנ"ת ז"ל עם אנשי שלומנו אודות התכלית, אמר המסקנא דיא וועלט איז נישט און מען קען זיא ניט בעקומען. תורה ועבודה איז יאה און מען קען דאס יאה בעקימען [העולם הזה הוא לא, ואי אפשר לקבלו, תורה ועבודה זה כן ואפשר כן לקבלו]. וזאת שמע הר' נחמן הנ"ל בהיותו נער ונתפעל מזאת המסקנא עד שאצלו נעשה מסקנא להיות תמיד דבוק ומקרב למוהרנ"ת ז"ל. (בזה יש עוד לכתב מהשתלשלות התקרבות הר' נחמן הנ"ל). וזה סדר השתלשלות התקרבות הר' נחמן טולטשינער ז"ל:

זקנו הר' יצחק היה מאנשי רבנו ז"ל ולמדן מפלג. ובכן פעם אמר לו רבנו ז"ל אתה למדן, ובכן אמר לך איין למדניש פשעטיל [פלפול למדני]. ולו אמר הפרוש שבלקוטי מוהר"ן על פסוק: "ויענו כל העם וכו' וישב משה את דברי העם" וכו'.

בנו הר' אברהם (שעל שמו נקרא הר' אברהם זצ"ל) היה גם כן מקרב לאנשי שלומנו, אבל לא כל כך, ואשתו הראשונה כשנפטרה השאירה לו שני יתומים קטנים ילדה וילד, הוא הר' נחמן טולטשינער ונשא לו אשה שניה. אחר זה בקרוב נפטר גם הוא (ואז היה הר' נחמן ז"ל כבן שמונה שנים) ונשארו היתומים הקטנים על האם החורגה, שהמה היו כמובן למשוי כבדה עליה, והיא עוד אינה מחיבת להחזיקם. ובכן כאשר היו לר' אברהם הנ"ל עוד ארבעה אחים, ובכן מצאה לה עצה להובילם לאחד מהאחים, הוא דוד היתומים. אבל לאיזה מהם שתובילם יטען שתובילם להשני, וכן השני והשלישי. ובכן כאשר ידעה שבהייסען יש אחד מהאחים הר' יוסיל עליו השלום, והוא העשיר שבהאחים סוחר ונכבד, ובכן הובילה אותם להייסען וכונה השעה שתבא לשם בלילה. ותכף בבאה להייסען הלכה עם היתומים לבית הר' יוסיל הנ"ל והושיבם על הפריזבע [מקום שיושבים הקבצנים] ותצוה עליהם, בבקר מי שיגש אליכם וישאל אתכם מאין אתם? בני מי אתם? תאמרו האמת כמו שהוא. ותכף נסעה לדרכה. וכן היה, בבקר כשיצא הר' יוסיל הנ"ל מפתח ביתו וראה שני ילדים יושבים על הפריזבע, ושאל אותם כנ"ל והמה השיבו לו כהלכה והמה בני אחיו הר' אברהם ז"ל. והבין דבר מתוך דבר באין ברירה מה לו לעשות. ובכן הודיע זאת גם לשאר אחיו. ואחד מהם לקח לו את הילדה ואצלו השאיר את הילד הנ"ל. ומחמת שהר' יוסיל הנ"ל משום שהיה טרוד בעסקיו גם היה ברחוק מקום מאומאן, לא היה מהנוסעים התמידיים על ראש השנה לאומאן. ממילא יותר היה נמשך אחר המתנגדים עד שפעלו אצלו להסיר הריקען [הכריכה] מעל ספר התפלות של מוהרנ"ת ז"ל. ובכל זאת מחמת שמוהרנ"ת ז"ל בכל עת היותו בהייסען היתה אכסניא שלו אצל הר' יוסיל הנ"ל, היה מכרח היתום הנ"ל לשמש את מוהרנ"ת ז"ל על פי פקדת דודו שהיה מקבל את מוהרנ"ת בכבוד גדול בביתו. ובכל עת היותו אצלו היה מכבדו והדליק כמה נרות בלילה לכבודו, עד שפעם אמר מוהרנ"ת ז"ל, שבבית הר' יוסיל יש לו הרחבת הדעת. וכשנסע מוהרנ"ת ז"ל לארץ ישראל היה גם כן עם דרכו בהיסען על פורים ואצלו אכל סעדת פורים במסבת אנשי שלומנו. ואז שמע הר' נחמן הנ"ל המסקנא הנזכר לעיל. ואחרי השיחה שלח אותו לשוק לקנות איזה דבר, וכל זמן הליכתו לשוק ספר שעשה קשר במחשבתו להיות דבוק תמיד במוהרנ"ת ז"ל. וכן אחר כך סבב השם יתברך שדודו נתן לו אשה בברסלב, וכמובן היה תמיד אצל מוהרנ"ת ז"ל. אבל בזמן קצר אשתו ראשונה זו נעדרה, ולא ארך הזמן ולקח לו אשתו השניה בטולטשין גם כן סמוך לברסלב. ורגלי היה הולך תמיד לברסלב למוהרנ"ת ז"ל:

ר' נחמן בן ר' עוזר ספר, שמוהרנ"ת ז"ל לעת זקנתו הקפיד דיקא שלא יהיה לן יחידי על העביר שטיביל [בית עליה], ובחר בו כשהיה עוד נער ללון עמו. ובכמה פעמים התפאר בביתו שעכשו יזכה לשמע תקון חצות של מוהרנ"ת ז"ל ולראות עבודתו שלאחר חצות. ועשה במכון בשכבו על מטתו עצר את עצמו בכל כחו שלא לישן עד שעת חצות שמוהרנ"ת קם. ונגש אליו וכסה אותו באיזה בגד ושאל אותו מדוע אינך ישן ותכף נפל עליו שנה וישן עד הבקר. וכן היה כמה לילות:

פעם הרגיש מוהרנ"ת ז"ל גדל מעלת התפלה ממאמר חכמינו ז"ל שהמלאך הממנה על התפלות צריך להשביע כל תפלה שתגיע מעצמה למקומה למעלה, שגם הוא אינו יודע את מקום כל תפלה וכו':

פעם התאונן אחד לפני מוהרנ"ת ז"ל, שאין לו לתן מתנות להכלה. ונחם אותו מוהרנ"ת ז"ל בזה, שיעקב אבינו עליו השלום לא היה לו לתן מתנות לכלתו. אמר לו מה ענין יעקב אבינו אצלי שאז היה רזין עלאין. אמר לו גם עכשו יש רזין עלאין (נראה לעניות דעתי על פי דברי רבי אברהם ז"ל בעת הספור, מה דאיתא בלקוטי מוהר"ן שבכל מעשה ותנועת הצדיק אינו פשוט, ויש בו רזין עלאין. ובפרט אצל הקדוש ברוך הוא במעשיו ובהנהגותיו בפרטיות על כל פרט בכל רגע. וההפרש רק בזה שכל צדיק לפי השגתו יודע מה מהרזין. ואנו הפשוטים אינם יודעים כלל:

מוהרנ"ת ז"ל אמר, מען דארף אין דער יוגענט אסאך האריווען מען זאל אויף דער עלטער זיין א פראסטער ערליכער יוד [בימי הנעורים צריך הרבה לעמול כדי שיהיה בעת הזקנה יהודי כשר פשוט]:

אודות מה שמתחכם הבעל דבר, ומחמת חסרון ידיעה מקדם בתחבולותיו נופלים ברשתו, אמר פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל אז איך ווייס שוין יא דאס אלעס (מה שכמעט כל העולם אינם יודעים) דרעהט דער בעל דבר מיט מיר גאר אנדערש [כיון שאני כבר כן יודע זאת, הבעל דבר מסובב עמי אחרת לגמרי]:

גם כשהלבנה לא נראתה זכה כל כך ואף מבעד ענן קלוש קדש מוהרנ"ת כמובא בחיי מוהר"ן. ואמר איך פועל ביי זיך, אפלו דער נאך אז זי וועט ווערין לויטער זאל מיך ניט הארין [אני פועל בעצמי שאפילו אחר כך אם היא תהיה יותר ברורה שלא יהיה אכפת לי]. ופעם היה מעשה שקדש בענן קלוש, ואחר כך אמר לו אחד תראו שנזדככה, אמר לו איך האב אבער פריער מקדש גיווען [כבר קדשתי מקדם]. וכן הוא בשלחן ערוך שזריזין מקדימין קדם לרב עם הדרת מלך. ומובא בחיי אדם:

ר' יצחק ז"ל ישב לפני אביו מוהרנ"ת ז"ל בשבת קדש אצל השלחן ונשען בידו על השלחן. אמר לו מוהרנ"ת ז"ל בשבת זיצט מען גלייך [בשבת יושבים ישר]:

מוהרנ"ת ז"ל אמר, אברהם אבינו עליו השלום כשישב עם אנשים שקרבם תחת כנפי השכינה, היה אומר להם, תדעו שכל הארץ הזאת ינחיל השם יתברך לזרעו. כן אני אומר לכם, תדעו כשיבא משיח צדקנו יהיה נעשה ישיבות מספרי רבנו ז"ל:

עוד אמר, איך זעה גאר אנדערש, איך קוק גאר אנדערש איך שמועס גאר אנדערש [אני רואה אחרת לגמרי אני מסתכל אחרת לגמרי אני משוחח אחרת לגמרי]:

בעת המחלקת שלקחו מסעדה שלישית של שבת קדש את בני הנעורים לבית האסורים, ולא נתבהל אז מוהרנ"ת כלל, רק ספר ההתקרבות של רבי עוזר ז"ל מאומין:

בשנת ת"ר אמרו כמה מפרסמים שיבא אז משיח ומוהרנ"ת אמר שיבא קדם או אחר כך ולא בשנת ת"ר. כי משיח צדקנו יבא בהסח הדעת: ר' יצחק דב ז"ל אמר לעת זקנתו בכל מקום שפותח ספר רואה חדושים נוראים:

אחד מאומאן בא למוהרנ"ת ואמר לו ששוהה בתפלתו זמן הרבה מחמת שהוא מכרח לחזר התבה כמה פעמים שאינו יכול לכון מהר. אמר לו מוהרנ"ת, וכי עבודה אחת יש לך לעשות הלא כמה עבודות יש, אם אינך מרגיש תבה זאת תרגיש תבה אחרת. אם אינך תוכל להתפלל, תוכל לאמר תהלים או תפלות או עבודה אחרת:

ר' יעקיל מטשעהרין היה מקרב את גיסו. וגיסו היה מתמיד בלמוד, ור' יעקיל לא היה לו חשק ללמד כל כך. וכשהיה מספר מרבנו ז"ל, הלך גיסו מן הלמוד לשמע ספוריו. פעם אחת היה מרמה אותו שהתחיל לספר מרבנו ז"ל ובא גיסו, והשיאו לדבר אחר. והבין גיסו שמרמה אותו, ואמר לגיסו, יעקיל, זאת ידעת כי רבנו ז"ל רואה. ופעם אחת אמר רבנו ז"ל מיינע לייט זענין אלע ערליכע יודין און יעקיל וויל ניט זיין קיין ערליכער יוד בייסען איהם די הינד [אנשי הם כלם יהודים כשרים ויעקיל לא רוצה להיות יהודי כשר – שינשכוהו הכלבים] אחר כך פעם אחת נשכו כלבים:

פעם אחת, כששלח רבנו ז"ל את זלמן דער קליינער [הקטן] להחוזה מלובלין אודות ענין משיח, ושלחו ר' נתן ור' נפתלי קוויטלעך להחוזה על ידו, ונתפעל החוזה מהקוויטעל של ר' נפתלי יותר מר' נתן. וכשספרו זאת לרבנו ז"ל אמר הוא חוזה באשר הוא שם, כי ר' נפתלי היה מתפלל אז, ור' נתן ישן. ויש אומרים שהיה אז בבית הכסא:

פעם אחד נסע רבנו ז"ל בדרך עם ר' יצחק ליב ועוד אנשים. בדרך עשה רבנו ז"ל רעדה, ושאל את אנשי שלומנו ראיתם מה שעבר, ואמרו לא. ושאל לר' יצחק ליב, ואמר הן, אני ראיתי את המראה. (ופעם אחת קנא אותו ר' נתן ואמר לו ר' יצחק ליב המראות שאתה רואה בתורה חשוב אתה ממה שאני רואה) ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל:

מוהרנ"ת אמר וואויל דיא אוגין וואס האבין גיזעהן דעם רעבין'ס אויגין, און וואויל דיא אויגין וואס זעהן דיא אויגין [אשרי העינים שראו את העינים של רבינו ואשרי העינים שרואים את העינים האלו]. ור' אברהם סים וכן מדור לדור:

כשחזרו מקבורת מוהרנ"ת ז"ל, נזדככו השמים וכל העם קדשו הלבנה פני יהושע תלמידו של משה רבנו עליו השלום. עין התורה "קרא את יהושע" בלקוטי מוהר"ן:

כשחזרו מקבורת מוהרנ"ת ז"ל, ולבם היה מלא דאגה מי יהיה אחריו המנהיג, וביניהם היה אחד מאנשי שלומנו, הר' נחמן פסח'ליס, והוא היה באמת חסיד וירא שמים, אבל טעות נזרקה בו שהוא מרשה למנהיג לאנשי שלומנו, לממלא מקום מוהרנ"ת ז"ל. ובכן היה מדבר אליהם אז דברי נחומים לבל ידאגו, וה' לא יעזבם (ואינם יודעים אז כונתו). ואחר כשספר הר' נחמן טולטשינר ז"ל, שמוהרנ"ת ז"ל קדם הסתלקותו אמר, העקר התקשרות להצדיק. "לכו אל יוסף את כל אשר יאמר לכם תעשו". אמר על זה הר' נחמן פסח'ילס הנ"ל שכונת מוהרנ"ת ז"ל הוא עליו. ובכן התחיל להתגדל כדרך המפרסמים, ובנה לו בברסלב בית המדרש מיחד בשבילו ובשביל איזה אנשים שנמשכו בטעות אחריו. וכן בשנה זו נסע לארץ הקדושה, וחזר לביתו על ראש השנה. וכמובן שבארץ ישראל השיג איזה מדרגה גבוהה וזכה למחין דגדלות. והוא היה יודע לתקע שופר, ובכן פעל אצל אנשי שלומנו שהוא יהיה הבעל תוקע שנה זו באומאן. בראש השנה עלה על הבימה לתקע, ואנשי שלומנו כבר היו במקוה וגמרו כל מה שאומרים קדם התקיעות, והוא זה עתה התחיל לומר הזהר שקדם התקיעות, ובאמת מעמק הלב בקול ובכי בדמעות שליש ומלה במלה, אבל מאחר שכל הצבור היו כבר מוכנים לשמע התקיעות, ועוד להם לבלות זמן רב עם תפלת המוסף כמנהג אנשי שלומנו באומן ביום הדין, ובפרט בדור הקודם. ובכן היה מטיל בזה על הצבור טרחה יתרה, ובכל זאת מאימת יום הדין לא נמצא אז מי שירהיב עז בנפשו להפריע לו שיברך ויתקע. ואפלו הר' נפתלי ז"ל שחי עוד אז, והוא היה אז הגדול והזקן שבאנשי שלומנו תלמיד רבנו ז"ל, והוא היה בטבעו קפדן, בכל זאת מאימת יום הדין שתק לדבר זה ולא אמר כלום. כלם סבלו והמתינו עד שגמר את אמירת הזהר, ברך את הברכה, נתן על פיו את השופר מתחיל לתקע, ואין קול תקיעות. עשה כל הפעלות לזה ואי אפשר לו לתקע. עד שהצבור ראו ועל פי שלחן ערוך כבר כמעט גדול ההפסק מהברכות להתקיעות. ושם היה אחד מאנשי שלומנו הר' מאיר בלכער מברסלב וידוע הוא לאנשי שלומנו לתוקע אמן, על כן צוו עליו שילך לתקע. והוא היה למדן וידע שאין מסרבין להצבור, ועלה על הבימה. וברגע שנתן השופר לפיו התחיל לתקע ותקע כל התקיעות עד גמירא. וכל אנשי שלומנו היו שבעי רצון. ומאז היה כל ימי חייו לבעל תוקע באומאן אצל אנשי שלומנו. בכל זאת לא נפל הר' נחמן פסח'ליס הנ"ל בדעתו, ואדרבא הגדיל עוד יותר בעיניו, והא ראיה שהשטן כל כך מתגרה עליו. בקצור אמרים שהנהלותיו בדרך המפרסמים היה למורת רוח כמעט לכל אנשי שלומנו, ובפרט לאנשי אמונה בדעת. ובכן נמצאו אחדים שידעו שאם הר' נחמן טולטשינר ז"ל יתחיל לרדפו יהיו דבריו נשמעים ולבטלו. ובכן פנו אליו ושאלו אותו מדוע הוא אדרבא שותק לזה, על זה אמר להם אתם יודעים שאלקים יבקש את הנרדף ואפלו צדיק רודף את הרשע. בארעכינט אייך וועל איך זיין דער רודף און ער דער נרדף, איך פארגין איהם גאר ניט אז איך זאל זיין דער רודף און ער דער נרדף [תחשבו לעצמכם אני אהיה הרודף והוא יהיה הנרדף, איני רוצה לתת לו זכות זו שהוא יהיה הנרדף ואני הרודף]. סוף דבר שעם הזמן מאליו נעשה בטל ומבטל. ולבד הטעות הזה היה באמת חסיד וירא שמים, וכבר אמר רבנו ז"ל היצר הרע של הכשרים בודאי הוא דבוק – והאמת קים לעד:

גם בכל הנ"ל תבין מאליך שחיי האדם וכל צרכיו שבעולם הזה אף על פי שגם הם נוגעים לעבודתו יתברך, ועל כן בודאי גם ההשתדלות עבורם בגשמיות למצוה גדולה יחשב, ומכל שכן ההשתדלות ברוחניות בתפלה ובקשה וכו' אבל אחר כל זה אם חיוב דעתו יתברך הנעלמה (בהעלם דהעלם עד בלתי תכלית) כפי מהות הנפש וכפי שאר כל הפרטים שיש בכל זה שלא תדבק בו רק אם יעבר עליה נסיונות וצרופים מצרופים שונים כאלה, כפי אשר עובר על כל אחד בודאי ובודאי כל העני והמכאוב והחרפה והמות, כאין וכאין נחשב נגד הדבקות וההתקשרות בהשגת אלקותו יתברך. גם כל ענשי הגיהנם כאין נחשבים כנגד זה, כי הם מגבלים כנ"ל. (ועין בלקוטי הלכות הלכות נשיאת כפים הלכה ד' אות ז' שגם ההודאה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר שלש פעמים בכל יום, העקר הוא על הנסים והנפלאות שהשם יתברך מסבב בכל עת בתעלומת תחבולותיו באפן שסוף כל סוף יהיה לכל אחד תקון לנצח וכו' עין שם) וכבר הודיענו אדמו"ר ז"ל שלשבר את לבבו לפני השם יתברך צריכין רק ליחד שעה אחת ביום אבל כל היום צריך להיות בשמחה. כי אף על פי שברוחניות צריכים להיות להוט אחר עשירות מפלג כאשר נאה ויפה לחלק אלקי ממעל, לבנו של הבורא יתברך (כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" וכמובא מזה בספרי אמת שנשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל כידוע) המרומם עד אין סוף ואין גבול ואין תכלית, לזכות בזה העולם לתכלית המעלה שאין מעלה אחריו. אבל מאחר שכבר נעשה עם כל אחד מה שנעשה, על כל פנים אין להחזיר ולאכל שום שיהיה הריח רע נודף ביותר, כי על כל פנים צריך לעשות כאשר צוה אדמו"ר ז"ל שצריך לאחז החוטרא בתרי ראשין שאף על פי שכוספים ומתגעגעין לזכות לתכלית המעלה, אבל לעמת זה ביותר ויותר בכפלי כפלים צריכים להתגבר בשמחה ולקים "בשמך יגילון כל היום" ולהיות שמח בחלקו בכל נקדה ונקדה ובכל שערה דשערה איך שהוא. כי הלא השמחה מזה בעצמה לחולים כמונו היא מצוה שאין למעלה ממנה וכאשר הודיענו אדמו"ר ז"ל בהמעשה של התם הקדוש מה שזכה על ידי השמחה הזאת (על־ידי שהיה שמח בתפלתו אף על פי שלא היתה כראוי וכן בכל נקדה טובה כמובן שם) לתכלית תכלית המעלה והשלמות לנבואת פנים בפנים, ולהביט בתמונת ה' כביכול ולהיות מנהיג על כל המנהיגים, כמובן כל זה בהשיחות שאחר המעשה הזאת. וכל זה ספר לנו אדמו"ר ז"ל למען דעת כי כל אחד ואחד איך שעובר עליו יש ויש ביכלתו לזכות לכל זה אם ילך גם הוא בדרך הזה. אשר הדרך הנורא החדש והישן הזה הוא הוא האתערותא דלתתא של עולם התקון שיקים "ישמח ה' במעשיו" והאתערותא דלתתא מזה הוא "ישמח ישראל בעושיו" וכל הבכיות והזעקות (עין בלקוטי הלכות הודאה הלכה ו' אות כ"ד) וכל התשובות והתקונים שצריך האדם לעשות בזה העולם, הכל הוא בעבור שיזכה לזה שירגיש בלבבו באמת עצם הגילה והשמחה הזאת שעל ידי זה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים שכל שישיגו אותו יתברך ביותר ישמחו ויתענגו בו ביותר, וכל אשר יותר ישמחו בו יותר יתאחדו בו לדעת ולהשיג אותו. וגם היום כל מיני הצלות וישועות הוא על ידי המשכת הדעת מהקץ והסוף האחרון הזה לידע ולהאמין שכל מארעותיו הם לטובתו. כמובא מזה הרבה בדבריו הקדושים לשמח באהבתו יתברך מבקר ועד ערב בכל נקדה ונקדה טובה, ואשר על זה אמרו חכמינו ז"ל שכל העושה תשובה מאהבה נתהפכים עונותיו לזכיות, והעקר על ידי שמהפכין היגון ואנחה בעצמו לששון ולשמחה כמובא מזה בלקוטי הלכות פריה ורביה הלכה ג' ובהלכות הודאה הלכה ו' הנ"ל עין שם היטב מה שמבאר בענין זה, שבאפן אחד גדלה שמחתנו ביותר ויותר אחרי אשר כבר עבר עלינו מה שעבר, ואף על פי כן גם אנחנו חטפנו בעצם חשך ענן וערפל כזה נקדות יקרות כאלה עין שם. וגם אחר כל דבריו שכתב שם בזה צריכים לצרף עוד לזה מה שמובא במכתביו הקדושים ומובא מזה גם בספרי הלכותיו שבכל דבור ודבור שאדמו"ר ז"ל יורנו וילמדנו עוד ירמז לנו להבין מעצמנו על ידי רמזי ידי חכמתו הקדושה המלבשים גם היום בספריו הקדושים. וכמובן מזה בהמעשה של הבנים שנחלפו שהתקון של הבן מלך שהוא מרמז על כל אחד מישראל כמובא בלקוטי הלכות ברכת השחר הלכה ג' לא היה רק כשנעשה מבין דבר מתוך דבר. כי אף על פי שעקר הבחירה להבין מעצמו הוא רק אצל גדולי גדולים שהם בבחינת משה שהוסיף יום אחד מדעתו [שבת פח] אבל גם אצל אנשים פשוטים נמצא קצת מעין זה, שזה עקר שרש הבחירה של כל אחד (ובעבור זה הזהיר כל כך אדמו"ר ז"ל לצעק להשם יתברך על תקון העצות), ומכל שכן וכל שכן בדבר נורא ונשגב כזה צריכין להשתמש בזה יותר ויותר. וכן מובן מדברי מוהרנ"ת ז"ל בעל פה. שמעתי בענין זה שמחמת זה הטעם גם הראש השנה הקדוש שאחר הסתלקותו לנסע לאומן לא גלה בפרוש.