משלים ושיחות מראבר״נ

משלים מרבי אברהם ז"ל לענין שטות הבלי עולם הזה והתכלית

איש אחד שנחרץ משפטו, וכבר נמסר להוציא לפעל, והאדם נמסר להמוציאים לפעל, וישבו אותו בעגלה עם סוסים עם התלין המוציא לפעל את המשפט. והאדם הנחרץ למשפט יודע כי אין כבר שום מנוס ומפלט להנצל מהמשפט ורואה איך העגלה עם הסוסים הולכים הלוך וקרוב למקום התליה ואינם עומדים כהרף עין ואפלו רגע אחד אינם עומדים, וכל פסיעה הוא מתקרב למקום ההריגה. ורק שאינו יודע כמה זמן ישהה הנסיעה למקום ההריגה אם שנה או יום או שעה וכו' ורק רואה שהולך ומתקרב בודאי אם היה רואה איזה קאמעדיא [משחק של צחוק] בודאי לא היה משים לבו לזה. כן הוא אצל כל אדם שכל אדם יודע שסוף כל סוף מכרח למות, והשני סוסים הם היום והלילה הרצים ושטים ופורחים ואינם עומדים כהרף עין, ורק הנחמה שלו שאינו יודע אם קרוב יומו, או עוד יש לו יותר לחיות. ועל כל פנים הולך וקרוב, על כן בודאי צריך להיות לו במחו להכין צדה לדרך ולא יבלבלו בקאמדיעס והשטותים של התאוה מלשכח מלהכין את עצמו צדה לדרך.

האיש האמת הצדיק רואה ומביט את העולם האנשים המלבשים בגשמיות וגופנית ובזה הם מבלים זמנם ויגיעם, כמו למשל שחרצו משפט על אנשים ונתנו אותם בבור עמק מקף במחצות, ולא יכולים להביט אל העולם הרחב והיפה, ומזונותם שנותנים להם הוא מה שיוצא (בהקנאל) במי שופכים שיוצאים חוץ לעיר מהמותרות של פלטין המלך. והם מחפשים ומוצאים שם חתיכות בשר קטנים קישקעליך [מעים] וכדומה. אחד מצא חתיכה יותר גדולה, וזה מקנא את זה שהוא מצא חתיכה יותר קטנה, און איז פאר קלעמט דער פון [והוא מדכא] מזה שיש לו חתיכה גדולה. והצדיק מביט עליהם ברחמנות על זה איך שהם משפלים בזה, והם חושבים שאין יותר טוב מזה, ואינם רואים וטועמים הטוב שיש בפלטין המלך. והצדיק מחפש עצות איך להוציאו מזה, ולהטעימו מטוב עדן התענוגים שיש ושיכולים לזכות בזה העולם.

לענין הסכנה של זה העולם. למשל כמו שעומדים במלחמה, והוא רואה שבכל פעם נופל עוד איש אצלו מהחצים, עד שממש החצים אצלו ממש, ואין יודעים איך להמליט את עצמו. וממש אין בכחו להחזיק החרב ללחם, מחמת פחד וחלישות דעת, שאז החילים מחזקים זה את זה לבלי לפל, ולחזק עצמו להגן את עצמו אין ניט נאך גיבען דעם שונא [ולא לותר לשונא] שיבא למבקשו לגמרי. וכן צריך התעוררות מהסכנה שבזה העולם, שבכל פעם הבעל דבר תופש וכו' וכו' עד שנופלים. ואין עצה רק להחזיק את עצמו על כל פנים להגן על עצמו, ניט אפ לאזין הענד און פיס [לא להרפות ידים ורגלים], ולאחז כלי זין וללחם עמו ולא להכניע את עצמו תחת השונא שרוצה להכריתו משני עולמות חס ושלום, רק להחזיק נגדו ולהמלט ממנו מה שיכול.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו ששמעו מרבי אברהם ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל ששאלו אותו בענין הגאלה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבנו הקדוש לא בא הגאלה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מטה מטה יבא הגאלה. והסביר על פי משל, שהיה בעולם כרך גדול, וסביבה חומה בצורה וחזקה עד להפליא. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כחותיהם, ותקותם נשאר מעל. כי כל החילים שלהם נפלו מהחצים שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגבורים מחילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה. ועשה כן ונפלו כל חילותיו, ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם, וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כלה זעזוע רק מבחוץ לא נכר), אפלו בזקנים ובחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקבץ כל השאר נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס החומה כליל. וכעת מי כבש החומה, אם האחרונים החלושים הלא אפלו יעבדו בכל כחותם אלף אלפים שנה לא היו עושים אפלו רשם, ורק הכח של הגבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה. ואם הראשונים הלא לא כבשו, רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאלה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם, כמו משה רבנו עליו השלום, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, האר"י הקדוש, הבעל שם טוב הקדוש, ורבנו הקדוש ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש להסטרא אחרא הס"מ וסיעתו, וכבר זעזעו כל כך הסטרא אחרא עד שאפלו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים, יוכלו לכבש את הסטרא אחרא ולגמר הברור שיבא הגאלה.

ובאמת זה המשל מועיל מאד לעבודת ה' בכל האפנים, בהתחזקות לענין עבודת ה' תפלה והתבודדות, ובענין שבירות תאות ומדות שאף על פי שזה כמה שנים, ועשה מה שעשה ונדמה לו שעדין לא פעל כלום, אף על פי כן יתחזק ויתחזק לעשות את שלו עד שיגמר. וכן בענין דרך ארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל שלשה דברים צריכין חזוק וכו'. ודי לחכימא כי המשל הנ"ל הוא לכל הענינים.

אמר המעתיק:

שמעתי מהרב הגאון רבי מרדכי מורה צדק דקהלת קדש סאקלוב ששמע מאת בעל המחבר רבי אברהם ז"ל בענין שאלת הגאלה הנ"ל, שהלא אנו רואים שכל דור ודור מתדלדל בתורה ועבודה ויראת שמים, ואיך תבא הגאלה בימיהם שלא באה בדורות הראשונים שהיו צדיקים נוראים עובדי ה' באמת. והשיב ז"ל בזה הלשון כי הלא קשה לכאורה על דברי חכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק ט', משחרב בית המקדש בושו חברים וכו' על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. משחרב בית המקדש וכו' וכו' שרו חכימיא וכו' על מי להשען וכו' וכו', בעקבות משיחא וכו' על מי לנו להשען וכו'. וכי מה מודיעים לנו בזה (כי הדרך הוא להודיע העצה ואיזה עצה היא), והלא זה אנו יודעים גם כן כי אין על מי להשען וכו'. אבל הענין כך כי יש אתערותא דלעלא מאת השם יתברך בעצמו ברחמנותו, וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה ב' עין שם, ויש אתערותא דלתתא מעבודה שלנו מתורה ויראת שמים וכו', ובאמת אנחנו (בשר ודם) הולכים בכל פעם מטה מטה, וכל דור גרוע מהדור הקודם, אבל השם יתברך הולך בכל פעם גדול יותר, כי זה עקר גדלתו (כי גדלה זה חסד וכמובא בדברי רבותינו ז"ל), וכמו שמובא בהשיחות שהשם יתברך מנהיג את העולם בכל פעם יותר יפה (שעניר). ועל כן מספר בהמשניות האלו איך שהדורות הולכים ומתמעטים בעונותינו הרבים, אבל העצה שלענין זה האתערותא דלעלא (רחמנות השם יתברך הולך וגדול, ובפרט אדרבא כל מה שהדור יותר גרוע הרחמנות יותר גדול וכו' ודי לחכימא) מסים על מי לנו להשען (כי הלא האתערותא דלתתא שלנו הולך וקטן) על אבינו שבשמים (על אתערותא דלעלא של רחמנותו יתברך שהולך וגדול וכל מה שיותר גרוע ויותר חולה הרחמנות יותר גדול עליו). וכמו למשל שראה השם יתברך הרחמנות שעל העולם בימי דור המבול ושלח להם את נח. ואחר כך שלח את אברהם אבינו וכו', ובמצרים שהיו במדרגה התחתונה במ"ט שערי טמאה נכמרו רחמיו ושלח להם רועה נאמן משה רבנו עליו השלום לגאלם. וכן אחר כך בחרבן בית המקדש נכמרו רחמיו, ושלח להם עזרא הסופר שראוי היה וכו' אלמלא משה קדמו. ובחרבן בית שני דחמיר לן, העמיד לנו בוצינא קדישא רבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן וכו'.

ואחר כך התחיל ניצוץ משיח האר"י הקדוש זכותו יגן עלינו אמן. ואחר כך נכמרו רחמיו על הדורות שהולכים ומתמעטים והעמיד את הבעל שם טוב הקדוש והחבריא. ואחר כך שהלכו ונתמעטו הלבבות עוד בימי רבנו שהתחיל אור הבעל שם טוב לשקע, נכמרו רחמי השם יתברך מאד, ושלח את רבנו הקדוש, שכבר הכין עד משיח צדקנו. ובאמת שיהיו הדורות גרועים ושפלים מאד, יכמרו רחמיו מאד מאד וישלח לנו משיח צדקנו בעצמו ויהיה גאלה שלמה במהרה בימינו אמן.

(ובאמת זה ענין נפלא להתחזקות לגאלה פרטית של האדם בעצמו לגאלת נפשו (וכן לגאלת גופו ורחמנותו) שהאדם רואה שבכל פעם הולך מטה מטה, ידע ויאמין שבכל מה שהוא עושה את שלו לקרב את עצמו להשם יתברך ואינו רואה חס ושלום תועלת ואדרבא וכו', אזי הרחמנות של השם יתברך עליו יותר ויותר עד שבאמת שלפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה אז הרחמנות גדול עד שתחלת המחשבה וסוף המעשה קשורים זה בזה. וזהו ענין חצות, וענין הלבנה כשהיא במעוטה שאין מעוט יותר אז דיקא נולדה מחדש וכן גרעין כשנתבלה בעפר אז דיקא יציץ ויפרח. עין בלקוטי הלכות ארח חיים הלכה א', ודי לחכימא).