ז

אֲפִלּוּ אִם אֵין הָאָדָם זוֹכֶה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אַף־עַל־פִּי־כֵן כָּל זְמַן שֶׁמְּיַחֵל עֲדַיִן לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי צָרִיךְ לְחַזֵּק וּלְאַמֵּץ עַצְמוֹ מְאֹד בָּזֶה לְבַד גַּם כֵּן, בִּבְחִינַת: “חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה”’. וְאַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי אֵין רָעָה גְּדוֹלָה מִנְּפִילָה רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְחַזֵּק אֶת חֲבֵרוֹ לְבַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מִשּׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק אֶת חֲבֵרוֹ, כִּי אֶת חֲבֵרוֹ בְּקַל יוֹתֵר לְחַזְּקוֹ מִלְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ, כִּי אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ וְכוּ’. וּכְשֶׁיִּזְכֶּה לִבְלִי לְהַפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא רָחוֹק מֵעֲבוֹדָתוֹ, רַק אַדְּרַבָּא, יְחַזְּקוֹ בְּכָל מִינֵי הִתְחַזְּקוּת וִיחַיֵּהוּ וִישִׁיבֵהוּ בְּכָל מִינֵי דִּבּוּרִים הַמְּשִׁיבִין אֶת הַנֶּפֶשׁ, עַל־יְדֵי זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁאַחַר־כָּךְ יִזְכֶּה גַּם הוּא לַחֲזֹר וְלָשׁוּב לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. עַיֵּן שָׁם: שם, ק”כ.