דף יב - א

{אלא, אי אמרת "אהבה רבה" הוו אמרי} - {מאי} דייק ריש לקיש "זאת אומרת {ברכות אין מעכבות זו את זו?"} כיצד הגיע ריש לקיש למסקנה זו? והרי כיון שזמנה של ברכת אהבה רבה הוא אפילו בלילה, יתכן שאמרוה הכהנים עוד לפני עלות השחר.

ואם כן, {דילמא האי דלא אמרי} אז, סמוך לקריאת שמע, גם את ברכת {יוצר אור,} הוא {משום ד}עדיין {לא מטא} הגיע {זמן} ברכת {יוצר אור} [שאין לאומרה קודם זמן שיכול להכיר בין תכלת ללבן (1). ואת קריאת שמע עצמה היו קוראים טרם זמנה לכתחילה, ואין יוצאים בה ידי חובת קריאת שמע של כל אדם].

{ו}אמנם לאחר מכן, {כי מטא זמן} ברכת {יוצר אור} - {הוי אמרי} גם אותה! וכיון שאמרו את שתיהן, שוב אין להוכיח מכאן שאין ברכות מעכבות זו את זו.

שואלת הגמרא: {ואי מכללא} הבין רבי זריקא מדברי ריש לקיש שברכה אחת שהיו אומרים הכהנים בבית המקדש היתה יוצר אור - {מאי} החסרון בהוכחה זו, עד שראה רבי יצחק בר יוסף צורך לציין זאת.

מבארת הגמרא: {דאי מכללא,} רבי יצחק רצה להעיר שאין ההוכחה של רבי זריקא מוכרחת. כי אפשר לומר: {לעולם} ברכת {אהבה רבה הוו אמרי} בבית המקדש, (2) {ו}אף אם ברכות מעכבות זו את זו, אין ברכת אהבה רבה נחשבת ברכה לבטלה (3), שהרי {כי מטא זמן} ברכת {יוצר אור, הוו אמרי ליה} גם יוצר אור. (4)

ואם תשאל: אם כן, {ומאי} כוונת ריש לקיש באומרו, "זאת אומרת {ברכות אין מעכבות זו את זו}" והרי היו אומרים את שתיהן? - תשובתך: שמוכח מכאן כי {סדר} ה{ברכות} אינו מעכב, שאם הקדים ברכה שניה לראשונה יצא ידי חובת שתיהן. (5)

הגמרא ממשיכה לבאר את מה ששנינו במסכת תמיד: {"וקורין עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים".}

{אמר רב יהודה, אמר שמואל: אף בגבולין,} דהיינו בכל מקום, אף חוץ לבית המקדש {בקשו לקרות כן,} לקבוע את אמירת עשרת הדברות עם קריאת שמע בכל יום. (6)

{אלא,} שכבר בטלום מלקרות עשרת הדברות - {מפני תרעומת,} טענות השקר של {המינין} האפיקורסים. שלא יאמרו לעמי הארץ, אין שאר התורה - חוץ מעשרת הדברות - אמת. והיו מביאים ראיה מכך שאין קורין אלא רק מה שאמר הקב"ה, ושמעו מפיו בסיני. (7) {תניא נמי הכי: רבי נתן אומר}: גם {בגבולין בקשו לקרות כן,} את עשרת הדברות, {אלא שכבר בטלום} (8) {מפני תערומת המינים.} (9)

{רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו} לעשרת הדברות בקריאת שמע {בסורא.}

{אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינים.} {אמימר סבר למקבעינהו} לעשרת הדברות בקריאת שמע {בנהרדעא.}

{אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין.}

עוד שנינו בתמיד: {ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא}:

מבררת גמרא: {מאי} מהו הנוסח של אותה {ברכה אחת?}

מביאה הגמרא: {אמר רבי חלבו: משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששכן את שמו בבית הזה} - {הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות!}

שנינו במשנה: {מקום שאמרו להאריך} (10):

{פשיטא} לן הלכה זו: {היכא דקא נקיט} שאחז אדם {כסא דחמרא בידיה} כוס של יין בידו, וטעה {וקסבר} כי כוס {דשכרא} של שכר העשוי משעורים {הוא. ו}לפיכך {פתח} בברכה על השכר, {ו}היה {מברך} ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם (11) {אדעתא} לסיים את הברכה {דשכרא}, שהיא "שהכל נהיה בדברו", ונזכר כי הכוס שבידו מלאה יין, {וסיים} את סוף הברכה כהוגן, {ב}ברכה {דחמרא}, שהיא "בורא פרי הגפן" - באופן כזה פשיטא ש{יצא} בברכה הזאת. (12)

וטעמו של דבר: {דאי נמי,} אפילו {אם} היה מסיים כפי שהתכוון לומר תחילה בפתיחת הברכה, ו{אמר "שהכל נהיה בדברו"} - גם {יצא!}

{דהא תנן: על כולם,} בין פרי האדמה ובין פרי העץ, למרות שהתייחדה ברכה מיוחדת לכל אחד, בכל זאת, {אם אמר "שהכל נהיה בדברו"} - {יצא!} כי ברכת "שהכל" היא ברכה הכוללת את כל האוכלים והמשקים, ופוטרת אף את ברכת הגפן.

{אלא} שיש לדון באופן דלדהלן: {היכא דקא נקיט} אחז {כסא דשכרא בידיה,} וטעה {וקסבר דחמרא הוא, ופתח ובריך} ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם {אדעתא דחמרא,} וחשב לסיים "בורא פרי הגפן". ואחר שאמר "מלך העולם", נזכר שהוא שכר, {וסיים} כראוי {ב}ברכה {דשכרא,} שהיא "שהכל נהיה בדברו", ובזה יש להסתפק {מאי} ההלכה? (13)

וצדדי הספק הם: האם {בתר עיקר ברכה אזלינן,} דהיינו "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם" והיא נאמרה כשהיתה דעתו לשתות יין, ונחשב כאילו ברך "בורא פרי הגפן", ואין ברכת היין פוטרת שכר, שאין השכר נחשב מין הגפן.

{או ש}מא {בתר חתימה} של ברכה {אזלינן,} והרי בסיום חתם כראוי "שהכל נהיה בדברו", וברכה ראויה היא. (14)

פושטת הגמרא: {תא שמע}: המתפלל {שחרית}, ובהגיעו לברכת יוצר אור {פתח} את הברכה {ב}כונה לומר אותה כהלכתה (15) {"יוצר אור",} ואחר שאמר "מלך העולם", טעה {וסיים ב"מעריב ערבים"} - {לא יצא}, כיון שלבסוף לא אמר את נוסח הברכה של שחרית. [אף על פי שגם בברכת "מעריב ערבים" מוזכר ענין האור - גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור].

אך אם {פתח ב}דעה לומר {"מעריב ערבים"}, ואחר שאמר "מלך העולם" נזכר, {וסיים} כראוי {ב"יוצר אור", יצא,} משום שחתם את הברכה כראוי.

וכן בתפילת {ערבית}: אם {פתח ב}דעה לומר {"מעריב ערבים",} וכשהגיע ל"מלך העולם" נזכר, {וסיים ב"יוצר אור"} - {לא יצא.} כי אמר את נוסח הברכה הראויה לשחרית ולא לערבית.

ואם {פתח ב}דעת לומר {"יוצר אור",} ונזכר, {וסיים} כראוי {ב"מעריב ערבים"} - {יצא,} כי חתם את הברכה כראוי.

{כללו של דבר} - {הכל הולך אחר החתום!}

ונפשט בכך הספק לגבי האוחז כוס שכר בידו, והתחיל בברכת היין וסיים בברכת השכר, שיצא ידי חובה, לפי שהכל הולך אחרי סיום הברכה, ואין דעתו בתחילה מועילה או מגרעת בברכה. (16)

דוחה הגמרא: {שאני התם,} בברכת יוצר אור, שאף אם התחיל בדעה לאמרה כהלכתה, לא יצא, כיון שלא אמר את עיקר הברכה. וכן אם התחיל בבוקר בדעה לומר "מעריב ערבים" אף כשנזכר ואמר "יוצר אור" לא הועיל לתקן הברכה. ומה שמצינו ש"יצא", הוא משום {דקאמר} בחתימת הברכה {ברוך} אתה ה' {יוצר המאורות.} כי כיון שחותם בה בברכה, ברכת החתימה עולה לו במקום הפתיחה. (17) ועדיין יש לדון בברכת "שהכל", שאין חותם בה ב"ברוך", באופן שפתח על דעת לומר "הגפן", האם יוצא בה.

הגמרא מבארת כי הדחיה תלויה בדעות אמוראים: {הניחא לרב} - לשיטתו דחיית הגמרא אפשרית - כיון {דאמר} רב: {כל ברכה שאין בה הזכרת ה' אינה ברכה,} כי הזכרת השם היא הדבר הקובע אם לאמירת הברכה יש חשיבות של ברכה - {שפיר} יש לדחות שאין לדמות ברכת "שהכל" שאינה חותמת ב"ברוך אתה ה'", לברכת "יוצר אור" שחותמת ב"ברוך אתה ה'", ולכן דוקא בברכת "יוצר" יכול לתקן את ברכתו בחתימת הברכה. שהרי בחתימת הברכה יש הזכרת השם, ומכח הזכרת השם בחתימה גם החתימה כשלעצמה נחשבת ברכה. ויתכן לפרש שהיא עומדת גם במקום פתיחה.

{אלא לרבי יוחנן, דאמר כל ברכה שאין בה} [בנוסף להזכרת ה', גם] {מלכות} - {אינה ברכה,} הרי כיון שבחתימת ברכה אין הזכרת מלכות, אין היא חשובה כברכה, ואם כן - {מאי איכא למימר?!} והיינו, שאי אפשר לדחות את הראיה לברכת "שהכל" מברכת "יוצר אור", בטענה שדוקא החתימה של יוצר המאורות מועילה במקום הפתיחה שלא היתה כהוגן, כיון שאין בחתימת הברכה לשון של מלכות.

שבה הגמרא ודוחה את הראיה מהברייתא מטעם אחר: {אלא,} גם לפי רבי יוחנן אי אפשר לפשוט מהברייתא את בעייתנו: {כיון דאמר רבה בר עולא,} שטעם הדבר שמזכירין ביום "בורא חושך", ובלילה "גולל אור" הוא {כדי להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום,} אם כן, {כי קאמר ברכה ומלכות} [ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם], הרי {מעיקרא,} בפתיחת הברכה, {אתרווייהו קאמר,} גם על אור היום וגם על חשכת הלילה הנאמרים בין בברכת יוצר אור ובין בברכת המעריב ערבים. ולכן, אם פתח בדעה לומר מעריב ערבים, ונזכר, וסיים בשחרית ביוצר המאורות, הרי היא ברכה ראויה, כי גם כשחשב לומר "מעריב ערבים" חשב להזכיר יום. ואין לדמות זאת למי שבתחילת הברכה חשב על ברכת היין, שאינה כוללת את הברכה על כוס השכר שבידו, ולכן אינו יוצא בה. (18)

עוד פושטת הגמרא: {תא שמע, מסיפא ב}דברייתא: {"כללו של דבר} - {הכל הולך אחר החת ום".}

{"כללו של דבר" לאתויי מאי} - {לאו, לאתויי הא דאמרן,} כגון באוחז כוס שכר וטועה שהוא יין, שאם חתם "שהכל נהיה בדברו" נחשבת לו כברכה הגונה.

דוחה הגמרא: {לא!"}כללו של דבר" נאמר {לאתויי נהמא ותמרי}, ובאופן המבואר בסמוך: (19)

דנה הגמרא: {היכי דמי?אילימא דאכל} {נהמא, וקסבר דתמרי אכל, ופתח} לברך ברכה אחרונה {אדעתא דתמרי,} שברכתן "על העץ ועל פרי העץ", ואחר שאמר "מלך העולם" נזכר שאכל פת ועליו לברך ברכת המזון, {וסיים בדנהמא "}הזן את העולם", אם כן {היינו בעיין!} שהרי ברכת התמרים "על העץ ועל פרי העץ" אינה פוטרת את חובתו בברכת המזון. ואם תפשוט בנידון זה שהכל הולך אחר חתום הברכה, הוא הדין לנידון בשכר ויין.

דוחה הגמרא: {לא צריכא,} הכלל "שהכל הולך אחר החתום", מלמד על על אופן אחר: {כגון דאכל תמרי, וקסבר נהמא אכל, ופתח} ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אדעתא לברך ברכת הזן {בדנהמא,} ונזכר שאכל תמרים, {וסיים בדתמר}י - {יצא.} (20) משום {דאפילו} אם {סיים בדנהמא} והיה אומר את כל ברכת הזן {נמי יצא.} (21)

{מאי טעמא?} - משום {דתמרי נמי מיזן זייני,} ובדיעבד יוצא עליהם גם בברכת הזן. (22) ואם כן אין לפשוט מסיפא דברייתא את הנידון ביין ושכר, שהרי פתיחת ברכת הזן ראויה גם לתמרים, ואינה כברכת "הגפן" שאינה ברכה ראויה על שכר. (23)

{אמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר} ברכת {אמת ויציב} בקריאת שמע של {שחרית,} כמו שתקנוה. {ו}כן מי שלא אמר {אמת ואמונה ערבית} - {לא יצא ידי חובתו}. (24)

{שנאמר} [תהלים צב ג] {"להגיד בבקר חסדך"}.

וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים, ובקע להם את הים והעבירם בו. (25)

{"ואמונתך בלילות"} - ברכת אמת ואמונה מדובר בה אף על העתידות, שאנו מצפים שהקב"ה יקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים, ולשום נפשנו בחיים, ולהדריכנו על במות אויבינו, כל אלה הניסים התדירים תמיד. (26) {ואמר רבה בר חנינא סבא משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע} בברכת אבות, ובברכת הודאה - {כורע בברוך. וכשהוא זוקף} עצמו - {זוקף בשם,} כשהוא מזכיר את השם. (27)

{אמר שמואל: מאי טעמא דרב? דכתיב} [תהלים קמו ח] {"ה'} - {זוקף כפופים. "} (28)

מקשה הגמרא: {מיתיבי} מדברי הכתוב, שהרי נאמר [מלאכי ב ה] {"מפני שמי נחת} [נכנע] {הוא".} ומשמע, שבהזכרת ה' הוא כורע, ולא כרב שאמר שיזקוף? מתרצת הגמרא: {מי כתיב "בשמי"?} דהייינו בעת הזכרת השם, והרי {"מפני שמי" כתיב!} ומשמעותו, מפני שמי הוא כורע, והיינו קודם הזכרת ה'. אבל כשמזכיר ה', הוא זוקף, כמו שדרשו מהפסוק "ה' - זוקף כפופים". (29)

{אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אוריאן,} בן תורה, {תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך. הכי אמר אבוך: כשהוא כורע} - {כורע בברוך. כשהוא זוקף} - {זוקף בשם.}