דף כז - א

{היינו רבנן.} ובמה נחלקו? אלא בהכרח, שכל מקום שאמר רבי יהודה "עד" - אין "עד" בכלל.

דוחה הגמרא: {אלא מאי} אמרת: {עד, ולא עד} {בכ לל?!}

אם כן, {אימא סיפא} במשנתנו: {"ושל מוספין כל היום. רבי יהודה אומר: עד שבע שעות}". ואילו "עד ולא עד בכלל", הרי נמצא שזמן המוספין לרבי יהודה הוא עד תחלת השעה השביעית בלבד,

{ו}זה לא יתכן, כי הרי {תניא: היו לפניו שתי תפלות} שעליו להתפלל, {אחת של מוסף ואחת של מנחה} - {מתפלל} קודם (1) תפלה {של מנחה, ואחר כך של מוסף,} (2) מפני {שזו}, מנחה, {תדירה}, שחיובה בכל יום, {וזו}, תפילת מוסף {אינה תדירה}, שאינה נוהגת אלא בשבתות ומועדים וראשי חדשים. ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. (3)

{רבי יהודה אומר}: מתפלל קודם תפלה {של מוסף, ואחר כך של מנחה}, מפני {שזו} של מוסף היא מצוה {עוברת}, לפי שאין זמנה אלא עד שבע שעות, {וזו} של מנחה {אינה} {עוברת} תיכף, שהרי יש לה שהות עד פלג המנחה. (4)

{אי אמרת בשלמא, "עד} שבע שעות" {ועד בכלל}, ונמצא זמן המוסף עד סוף השעה השביעית - {היינו דמשכחת להו} לפי רבי יהודה {שתי תפלות בהדי הדדי}, שמאמצע השעה השביעית [דהיינו שש שעות ומחצה] ועד סופה, הוא זמן הראוי למוסף ולמנחה גם יחד. ולפי רבי יהודה עליו להקדים בה מוסף למנחה.

{אלא אי אמרת "עד ולא עד בכלל",} וזמן המוסף לרבי יהודה הוא רק עד תחילת השעה השביעית - {היכי משכחת לה} כלל זמן הראוי ל{שתי תפלות} אלו {בהדי הדדי?}

והרי {כיון דאתיא לה} זמן {של המנחה}, שהוא משש שעות ומחצה, {אזלא לה} כבר זמנה {של} תפילת ה{מוספין} שכלה בתחילת השעה השביעית!?

ובהכרח ש"עד ועד בכלל" וכוונת רבי יהודה שזמן תפלת מוסף הוא עד סוף שעה שביעית, [ולכן שייך שתהא בזמן אחד עם המנחה], ואם כן גם לגבי תפלת שחרית, כוונתו "עד בכלל" והיינו עד סוף ארבע שעות.

שבה הגמרא ומקשה: {אלא מאי} אמרת, {עד ועד בכלל?} אם כן {קשיא רישא} דמשנתנו, ששנינו בה "תפלת המנחה עד פלג המנחה".

ואם "עד" בכלל, נמצא שגם לרבי יהודה מתפללים מנחה עד הערב, ואם כן חוזרת הקושיא - {מאי איכא בין רבי יהודה לרב נן!?}

מתרצת הגמרא: לעולם "עד ועד בכלל". וזמן שחרית הוא עד סוף שעה רביעית. וכן זמן המוסף הוא עד סוף שעה שביעית. ולכן אמר רבי יהודה שבמחצית השניה של השעה השביעית, הוא הזמן של שתי התפילות, ואין להקשות מדבריו שזמן המנחה הוא "עד פלג המנחה", כי:

{מי סברת דהאי} "עד {פלג} ה{מנחה"} כוונתו ל{פלג אחרונה} [המחצית השניה] של זמן מנחה קטנה {קאמר?}

אין זו כוונתו. אלא, עד {פלג ראשונה קאמר,} ופרק הזמן של שעה ורביע השעה הראשונה של זמן "מנחה קטנה" הוא הקרוי "פלג המנחה". ועד שעה זאת, ועד בכלל, הוא זמן תפילת מנחה לדעת רבי יהודה. ואילו חכמים חולקים, וסוברים שמצותה ממשיכה עד הערב.

ומה שאמר רבי יהודה בברייתא, שסוף זמן תפילת המנחה "פלג מנחה אחרונה אמרו"

- אין כוונתו לכלול בזה גם את פרק הזמן השני, עד הלילה. אלא, {והכי קאמר: אימת נפיק} [מסתיים] {פלג ראשונה,} שהוא סוף הזמן של תפילת מנחה, {ועייל פלג אחרונה?} {מכי נפקי י"א שעות חסר רביע,} שזו היא השעה שנקבעה לסוף זמן מנחה.

ונמצא ש"עד פלג המנחה" במשנתינו הוא הפלג הראשון, "ועד בכלל", והכוונה שמתפללים כל המחצית הראשונה של זמן מנחה קטנה. ואילו בברייתא ביארמתי הוא סוף זמן מנחה, ועל כך אמר שהוא בסוף פלג הראשון ובתחילת האחרון.

{אמר רב נחמן: אף אנן נמי תנינא} ש"עד ארבע שעות" הכוונה "ועד בכלל":

שהרי שנינו [עדיות ו א]: {רבי יהודה בן בבא העיד חמשה דברים.}

א. {שממאנין את הקטנה,} קטנה שהשיאוה אחיה אמה לאחר מיתת אביה, מדאורייתא אין לה קידושין, (5). ורק רבנן תקנו שיהיו קידושי האם קידושין. אך יוצאת מרשות הבעל על ידי מיאון, באומרה "אי אפשי בו". והעיד רבי יהודה בן בבא, שיש אופן שבו מצוה על בי"ד ללמדה שתמאן. (6)

ב. {ו}העיד {שמשיאין את האשה על פי עד אחד} שמעיד שמת בעלה, ואף שזהו דבר שבערוה וטעון שני עדים, הקלו חכמים בעדות אשה משום עיגונא (7).

ג. {ו}העיד {על תרנגול שנסקל בירושלים, על שהרג את הנפש} [שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופס וניקב את מוחו, ומת], שמשפטו כמשפט שור שהמית את האדם. (8) ד. {ו}העיד {על יין בן ארבעים יום} - {שנתנסך על גבי מזבח.} ונחשב יין המשכר הראוי לניסוך. (9)

ה. {ו}העיד {על תמיד של שחר, שקרב בארבע שעות,} ולא אחר כך. (10)

ומדייקת הגמרא שמשמעות הלשון "בארבע שעות", כוללת גם את השעה הרביעית עצמה. ואם כן {שמע מינה} שכוונת רבי יהודה באמרו {"עד} ארבע שעות", היינו "עד" {ועד בכלל}.

ומסקינן: {שמע מינה!}

{אמר רב כהנא: הלכה כרבי יהודה,} שזמן תפלת השחר הוא עד ארבע שעות ולא יותר, {הואיל ותנן בבחירתא} [במסכת עדויות, שנחשבת "מובחרת", משום שהלכה כעדיות המובאות בה] שהעיד רבי יהודה בן בבא {כוותיה}.

שנינו לעיל: העיד רבי יהודה בן בבא, {על} {תמיד של שחר שקרב בארבע שעות} כרבי יהודה במשנתנו, ושלא כדעת חכמים שזמנו עד חצות.

דנה הגמרא: {מאן תנא} לברייתא דלהלן השנוייה במכילתא בפרשת המן?

על הכתוב [שמות טז כא] {"וחם השמש ונמס}" - דרשו: המסת המן היתה {בארבע שעות} של היום.

ולמה {אתה אומר בארבע שעות? או אינו אלא בשש שעות?!}

{כשהוא אומר} אצל אברהם [בראשית יח א] {"כחום היום}", ולא אמר "כחום השמש" - {הרי שש שעות אמור}, כי לכך שינה הכתוב לשונו, משום שבשעה ששית "חום היום" שוה בכל מקום, בין בחמה ובין בצל, ואינו נקרא "חום השמש".

{הא במה אני מקיים} את הכתוב לגבי המן {"וחם השמש ונמס}"? בהכרח שהוא מתייחס לחום השמש {בארבע שעות}, שהוא זמן מוקדם יותר, ואז אין חום אלא במקום שכנגד השמש, אבל במקום הצל הוא עדיין צונן. (11)

ודנה הגמרא, מכילתא זו - {מני} מי אמרה? הרי אינה {לא} כדעת {רבי יהודה ולא} כדעת {רבנן!}

שהרי נאמר במן "וילקטו אותו בבקר בבקר, וחם השמש ונמס הנותר". ומשמע, שהזמן שהוא נמס היה לאחר שיצא הבוקר, וכבר כלה זמן הלקיטה.

{אי לרבי יהודה} - הרי {עד} סוף {ארבע שעות נמי צפרא הוא}, שהרי הסקנו לעיל ש"עד ועד בכלל". ואם כן עדיין זמן לקיטה הוא, ואיך יתכן שהוא נמס בשעה רביעית.

{אי לרבנן} - הרי יקשה יותר, כי לדעתם {עד חצות נמי צפרא הוא}, ובארבע שעות עדיין הוא "בקר", ועדיין זמן לקיטה הוא, ואיך אמרת שנמס בשעה זו.

מתרצת הגמרא: {אי בעית אימא}, מכילתא זו {רבי יהודה} היא. {ואי בעית אימא, רבנן} היא.

{אי בעית אימא: רבנן היא,} ולעולם עד חצות נחשב "בקר". ורק לגבי המן {אמר קרא} "וילקטו אותו {בבקר בבקר"}. ומשמע - {חלקהו} את הבקר {לשני בקרים}, וזמן הלקיטה היה בחציו הראשון של הבוקר, שהוא בשלש השעות הראשונות. ואילו "וחם השמש ונמס" נאמר על תחלת השעה הרביעית.

{ואי בעית אימא: רבי יהודה} היא, ודקדק מ"בבקר בבקר", כי אף שסוף הבקר הוא בסוף ארבע שעות, האי "בקר" {יתירה,} מלמד {להקדים לו} [את סוף זמן הלקיטה] {שעה אחת}, והיינו שנמס המן בסוף שלש שעות, שהיא תחלת השעה הרביעית. (12)

מבררת הגמרא: משמע {ד}ל{כולא עלמא, מיהא} "וחם השמש ונמס" משמעותו {בארבע שעות} - {מאי} [מהיכן] {משמע} מהפסוק שכך הוא?

{אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא "וחם השמש ונמס", איזו היא שעה ש}המקום שכנגד {השמש חם, ו}המקום {הצל צונן?} - {הוי אומר, בארבע שעות!} (13)

שנינו במשנה: {תפלת המנחה עד הערב}. רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה.

{אמר ליה רב חסדא לרב יצחק: התם,} לגבי זמן תפלת השחר, כבר {אמר רב כהנא: הלכה כרבי יהודה,} שזמנה הוא עד ארבע שעות ולא יותר, {הואיל ותנן בבחירתא כוותיה!}

אבל {הכא}, בתפלת המנחה - {מאי} נפסק להלכה? (14)

{אישתיק} רבי יצחק, {ולא אמר ליה} לרב חסדא {ולא מידי}.

{אמר רב חסדא: נחזי אנן,} שהרי מצינו {דרב} קיבל עליו שבת מבעוד יום (15), ו{מצלי} תפלת ערבית {של שבת, בערב שבת מבעוד יום} (16) - {שמע מינה הלכה כרבי יהודה,} כי רק לדעתו, מפלג המנחה כלה זמן תפלת מנחה, ומתחיל זמן תפלת ערבית, אף שעדיין הוא יום (17).

אבל לרבנן, מאחר וזמן המנחה הוא עד הערב, תחלת זמן ערבית הוא בלילה, ולא קודם, כי כל שעה שהיא עדיין זמן המנחה, אין מתחיל זמן ערבית.

דוחה הגמרא: אם מהעובדה שרב התפלל ערבית של שבת הינך מוכיח שהלכה כרבי יהודה, הרי {אדרבה}, יש להוכיח איפכא, מהחולקים על רב.

שהרי {מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלו} תפילת ערבית בכל יום {עד אורתא} [הערב] - {שמע מינה} ש{אין הלכה כרבי יהודה}, (18) אלא כחכמים, הסוברים שזמן המנחה הוא עד הערב. ולכך לא התפללו ערבית קודם גמר זמן המנחה שהוא בלילה. (19)

ומסיקה הגמרא: {השתא דלא איתמר הלכתא, לא כמר} כחכמים, {ולא כמר} כרבי יהודה, שהרי אף האמוראים נחלקו בזה ולא הוכרע הדבר - {דעבד כמר עבד, ודעבד} {כמר עבד!} (20) שהרשות נתונה לכל אחד לאחוז בידו באחת מן השיטות. (21) {רב איקלע לבי גניבא, וצלי} ערבית {של שבת בערב שבת} מבעוד יום.

{והוי מצלי רבי ירמיה בר אבא} תפלת מנחה של חול (22), {לאחוריה דרב}.

{וסיים רב} תפילתו של שבת, {ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה}. כלומר, לא עבר על פני רבי ירמיה להפסיק בינו לבין הכותל, בשביל לישב במקומו (23). אלא עמד על עמדו, והמתין עד שיסיים רבי ירמיה את תפלתו.

ולמדה מכך הגמרא: {שמע מינה תלת}:

{שמע מינה: מתפלל אדם} תפלת ערבית {של שבת בערב שבת} מפלג המנחה (24).

{ושמע מינה: מתפלל תלמיד אחורי רבו.}

{ושמע מינה: אסור} (25) {לעבור} (26) {כנגד} המתפללין תפלת שמונה עשרה, בתוך ד' אמותיהם. (27)

{ומסייע ליה} מעשה זה {לרבי יהושע בן לוי.} {דאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לעבור כנגד המתפללין!}

מקשה הגמרא: {איני, והא רבי אמי ורבי אסי} היו {חלפי} על פני המתפללין. (28) מתרצת הגמרא: {רבי אמי ורבי אסי} - {חוץ לארבע אמות} של המתפללין {הוא דחלפי}. (29)

מקשה הגמרא: {ורבי ירמיה} - {היכי עביד הכי,} להתפלל אחר רב, שהיה רבו?