סיפורים נפלאים

ספורים נפלאים מרבנו ז"ל

התנהגות אדמו"ר זצ"ל עם האריסתוקרטין שבאומין

כשנסע רבנו ז"ל מזלאטיפאלע לברסלב דרך אומין (כי כן הדרך) שבת באומין (ואז היה המעשה שנסע דרך הבית החיים הישן ואמר פה טוב להקבר – דא איז גוט צו ליגן, ואז היו באומין שלשה אפיקורסים גדולים מאד, האחד שמו חייקיל ושני חתניו אחד שמו הירש בער, והוא היה האפיקורס היותר גדול שבימיו מצח הנחש ממש, והשני שמו לאנדא הוא היה רופא באומין גם כן אפיקורס גדול אבל לא כהירש בער וכו'. והם היו חשובים וקרובים למלכות. והיה להם חרב של זהב מתנה מהמלך, כי היו חכמים גדולים ונודעו לשם בכל ארץ רוסיא, וגם בשאר ארצות ממש בכל העולם. ודרכם היה כשבא צדיק מפרסם לאומין, הלכו אצלו לשחק ממנו, ואם באמת הוא חכם לדבר אתו. ופעם אחת כשהרב הצדיק מבארדיטשוב רצה להיות רב באומן הם לא הניחו. וכן הרב משיפיטיווקא וכו'. וכמו שכתבנו, רבנו שבת שם כנ"ל. אמר חייקיל הנ"ל אני אלך לתהות על קנקנו ואתם תישנו, ואם יש עם מי לדבר אז תלכו גם כן. ובא חייקיל הנ"ל לבית רבנו, ושאל אותו רבנו ז"ל מה רוצה? וואס וויל א יהוד? [מה רוצה יהודי?] ענה ואמר: שמעתי שבא אדם גדול ובאתי לקבל פניו. ענה רבנו ז"ל ואמר: הלא אדם גדול יש ממולי (כי מול בית שהתאכסן שם רבנו ז"ל התאכסן גם כן שר אחד געניראל), מדוע לא תלך לקבל פניו. והיה זה כמו סטירה בפניו ושתק. ואחר כך הלך לביתו. ענה ואמר להם: אף שדברתי עמו דברים מעטים והוא נתן לי בזיון קצת, אף על פי כן אני רואה שיש עם מי לדבר, על כן תישנו קצת ותלכו ויהיה באמצע סעדתו. וכן הוה ובאו באמצע הסעדה, ורבנו ז"ל אמר אז תורה. וכשנכנסו הפסיק וסבב בחכמתו שבא מזה התורה לאיזה חשבון עמק (כנראה מהגמרא בסכה כל אמתא ברבועא אמתא וכו' ומביא רש"י: לא דק) והם כשמעם אמרו זה לזה דאס מיינט ער ניט זיינע חסידים, דאס מיינט ער אונז [בזה אינו מתכון לחסידיו, בזה הוא מתכון אלינו]. והם העמיקו בהחשבון ולא ידעו אותו. ויאמרו אליו כיון שאתם יודעים החשבון תאמרו אותו לנו. ואמר להם. ומאד מצא חן בעיניהם ויחשבוהו לחכם גדול, ויבקשו ממנו שישאר באומין. ויאמר להם כשישלחו לו הספר "יין לבנון" וכו'. ונסע לברסלב והיה שם שמונה שנים. ובליל שבת שהיתה השרפה ואמר רבנו ז"ל שוין שוין [כבר כבר] כמובא בהימי מוהרנ"ת. וביום אחד בא מהם שליח מיחד עם הספר הנ"ל ושמבקשים אותו שיבא לאומין וכן הוה, כמובא שם בהימי מוהרנ"ת. והם האפיקורסים הנ"ל עשו ביניהם קשר עם שבועה מכבר מכמה שנים שלא יזכירו שם ה', הינו שלא יבא להם שום ספק במחשבה אם יש ה' חס ושלום וכו', כי דרך המחקרים וחושבי המחשבות שפעם אחת הם גומרים במחשבתם שכן האמת, ואחר כך בא להם מחשבה שסותרת כל הראשונות שהאמת הוא דוקא להפוך, והם חקרו כמה וכמה שנים וכו', על כן גמרו בשבועה כנ"ל שלא יניחו לכנס במחם שום מחשבה אחרת, וגם בדבור לא ידברו כי אומרים שדבר הרגיל בלשון האדם הוא הכרח המציאות, על כן הסכימו שלא ידברו מה' וכו'. וכאשר באו אל רבנו ז"ל, והיו אצלו איזו שעות, ובכל פעם בא להם בפיהם שם ה' והם אמרו כך שהסכימו וכו' וכאשר באים לרבנו ז"ל רייסט מען מיך ביי די פאליס, הירש בער עס איז דא א גאט אויף דער וועלט [מושכים לי בשולי בגדי, הירש בער יש אלקים בעולם]. ורבנו ז"ל היה נזהר מלומר לפניהם תורה, וכשבאו באמצע היה מסבב לדבר אחר, ולרבי נפתלי אמר שהוא ידבר רק עם לאנדא, ועם הירש בער כלל וכלל לא, ולר' נתן ז"ל אמר שהוא ידבר עם הירש בער. ופעם אחת אמר לו רבנו ז"ל שיספר להם מעשה מהבעל שם טוב ז"ל. ונתפלא מוהרנ"ת ז"ל בלבו הלא שמע מרבנו ז"ל שיזהרו מלומר תורה לפניהם. ענה רבנו ז"ל ואמר, וואס האב איך גיזאגט [מה אמרתי] "ספרו בגוים את כבודו". ובתחלת ביאת רבנו ז"ל לאומין חשבו אותו לחכם אבל לא כרבם "וויזעל", ואחר כך חשבוהו שהוא חכם כמוהו. ואחר כך כשנוכחו לדעת שהוא יותר חכם ממנו. והיה להם קשיא מרבם הנ"ל, ולא ידעו תרוץ, והלכו אודות זה לרבנו ז"ל לשאל ממנו. ותכף כשנכנסו לביתו הקשה רבנו ז"ל זאת הקשיא וענה להם תרוץ נכון. ונתפלאו מאד ונשקו את רגלי רבנו ז"ל ואמרו לו, מילא זאת אנחנו יודעים שאתם יותר חכם מוויזעל, שהוא לא ידע תרוץ ואתם יודעים תרוץ, אבל מאיפה ידעתם המחשבה שלנו. ענה והסביר להם שזה מחמת חכמה, כי מי שיש לו מח נקי וזך, יכול להכיר המחשבה על ידי השערות. ונתקבל אצלם. אבל אחר כך כשיצאו ממנו התפלאו עוד יותר ואמרו: אותנו! חכמים כמונו יכול להתעות כל כך, הלא זה אי אפשר בשכל אנושי בשום אפן וכו'.

ופעם אחת בא רבנו ז"ל אצלם והיה להם ספר בלשון יון (גריכש בוך) ושאל אותם רבנו ז"ל מה זאת? ויענו אותו כלאחר יד, זה אינו בשבילכם. כך היה איזו פעמים ששאל אותם והם ענו לו כנ"ל. ולקח בידו ואחז מספר של איזו דפים מהספר ואמר להם בעל פה מה שכתוב שם גם הדף והשורה, ונתפלאו מאד. הכלל, שהם נתקשרו אליו מאד ונכנס אהבתו בלבם מאד מחמת גדל חכמתו ז"ל, והיו רגילין לכנס אצלו והיה נחשב מאד בעיניהם. ופעם אחת דברו ממשיח, ענו ואמרו אנחנו רוצים אתכם למשיח. ופעם אחת אמרו לו שאם היה הקיסר הזקן חי היה לוקח הנזר והכתר מלכות מראשו, ומכתיר אתכם מחמת חכמתכם הנוראה, אבל מה נעשה שזה המלך הוא טפש וכו'. פעם אחת שחקו אצל רבנו ז"ל במשחק השאח והדרך שבעת המשחק שוכחים את חרדת הכבוד (און מ'ווערט היימיש) ולא היה להם כל כך חרדת הכבוד ממנו ז"ל, ובאמצע באו הר' נתן והר' נפתלי אל הבית באימה וביראה כנהוג, וכשראו את זאת נפל להם חלישות הדעת. ענה ואמר להם רבנו ז"ל: אתם אינכם מהחיל שלי. וספר להם מעשה, שמלך אחד לקח פעם אחת את ידידו לחדר מיחד ושחק עמו בהשאח, והדרך וכו' כנ"ל. ושכח המלך שהוא מלך, וכן הידיד שכח שהוא שוחק עם המלך ושחקו כשני אנשים פשוטים, פעם נצח המלך ופעם נצח הידיד וכו', ושכח מעט היראה. ובעת הזאת היו נצרכים להמלך איזו שרי המלוכה, ונכנסו אליו באימה וביראה כנהוג. והתחיל הידיד להביט על עצמו הלא הוא שוחק עם המלך, ולא שחק בטוב מכיון שלא ינצח את המלך. ויאמר לו המלך מה זה? זה אין ענין שלך, עמם אני מנהיג מדינות, ואתך אני שוחק בשאח מיט זיי פיר איך לענדער און מיט דיר שפיעל איך שאח. וכן הראה רבנו ז"ל בידיו על מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל ואמר, עמם אני מנהיג מדינות, ואתכם אני שוחק בהשאח. הכלל שיש הרבה לספר והמון יריעות יקצרו ממה שעסק עמהם וכו'. והסוף היה שבראש השנה האחרון באומין שנת תקע"א, התפללו יחד בקבוץ רבנו ז"ל, ובאה שפחת הירש בער לקרא לו שילך לשתות קאווה וכו', ענה ואמר לה: זה לא, הינו קדם תקיעת שופר איני הולך לשתות. וגם התחיל להניח לצמח מעט זקן, וגם מוהרנ"ת ז"ל חזר את התורה ח' לקוטי תנינא "תקעו תוכחה" עם הירש בער הנ"ל, כי היה דחק בבית, ומוהרנ"ת רק האזנים היו פונים לרבנו ז"ל, אבל שאר הגוף היה עליו דחק אנשים, ואת הירש בער לא דחקו כי יראו ממנו מחמת שהיה קרוב למלכות וכו', על כן שמע היטב את התורה וכו' ואחר הסתלקות רבנו ז"ל ומוהרנ"ת בכה והתאונן מאד כידוע, ענו ואמרו אליו אייך פעהלט דער רבי? אונז פעהלט דער רבי, ווען דער רבי זאל לעבין וואלטען מיר גיווארין בעלי תשובה וצדיקים גמורים [לך חסר הרבי? לנו חסר הרבי, אם הרבי היה בחיים היינו נהפכים לבעלי תשובה וצדיקים גמורים].

ועוד היה מעשה שאחר הסתלקות רבנו ז"ל היו חלוקי דעות איפה יניחו את רבנו ז"ל, כי אנשי החברא קדישא לא רצו שיניחו את רבנו ז"ל רק על בית החיים החדש, מחמת שעל הישן כבר לא הניחו מזמן רב, ואנשי שלומנו מטעפליק רצו דוקא לקח את רבנו ז"ל לטעפליק, ואנשי שלומנו מטהיראוויצא רצו לקח אותו לטהירוויצא, ורק הר' נתן היה האחד שצעק שהוא יודע אשר רבנו ז"ל רצה דוקא לנוח על בית החיים הישן הזה. ומובן אשר הרב ר' נתן היה מתבטל בדעתו מחמת שהוא היה רק אחד, אבל תכף בא הירש בער אל מוהרנ"ת ושאל אותו אם אתם יודעים שרצון רבנו ז"ל היה לנוח על בית החיים הישן, אז תחכו מעט ותגמרו חפציכם. והלך תכף אל האיספראווניק ולקח רשיון בשביל שני קברים, על כן יכלו עוד לעשות איזה בית קטן. [וזה הבית נתעוררה אשת רבנו ז"ל השניה (שלא היה לה עמו שום שיכות כלל, ואמרה עליו "אספרה כבודך ולא ראיתיך אדמך אכנך ולא ידעתיך") שיעשוהו מממונה וכן הוה. (ורמז הרב ר' אברהם על זה "ביתו זו אשתו")]. ואחרי פטירת רבנו ז"ל היו ידידים אהובים לאנשי שלומנו ומכל שכן למוהרנ"ת ז"ל. ומוהרנ"ת ז"ל היה לו צווי מרבנו ז"ל שידבר עמם. על כן בכל פעם שהיה באומין היה לו וויז'יט [בקור] אצלם ודבר עמם. ופעם אחת נכנס עמם בחקירות גדולות כל כך עד שצעק ואמר, מה רצה רבנו ז"ל ממנו. וגם פעם אחת היה אחד אצל רבנו ז"ל, ושאלו רבנו ז"ל במה מחזק את עצמו בנפילתו מעבודת השם יתברך, ענה ואמר עם דף גמרא. ענה רבנו ז"ל ואמר אליו אני דר בעיר גדולה ויש בה אפיקורסים גדולים, ואני מחיה את עצמי ב'ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' וכו'. ויש אומרים שזה אחד מהטעמים (נסח אחר שנסע) שבחר רבנו ז"ל באומין כדי שישא את ראש הר' נתן והר' נפתלי שהיה לבם נשבר מאד, ופה כשיראו שיש אפיקורסים כאלו יחיו את עצמם על שהם מאמינים בה' וכו'. פעם אחת בא מוהרנ"ת אצלם ושאלו אותו איזה חשבון עמק, אשר כמר אחד חכם גדול יגע את עצמו כמה שנים עליו, ובקש שיתנו לו חדר מיחד ושהה שם ערך שעה וחצי ועמד רגלו אחת על הספסל והשניה על הארץ וסתם את עיניו ועמק את מחו ואמר להם. ויספרו לו שזה הכמר יגע את עצמו כמה שנים, וכשעמד עליו עשה יום טוב וסעדה. ולקח מוהרנ"ת ז"ל וצרף לזה החשבון איזה מספר, ואמר להם כי עכשו אפלו ייגע את עצמו כמה שנים לא יעמד עליו. ואלו האפיקורסים הנ"ל, היה מוהרנ"ת ז"ל חשוב אצלם מאד מחמת שראו צדקו וישרנותו ומסירותו בכל לב ונפש אל רבנו ז"ל, ויישר בעיניהם מאד. ובעת המחלקת הגדול עליו, אמר הירש בער למוהרנ"ת ז"ל אם תסכימו אזי אכתב בקשה להקיסר בעצמו, ואז עד עשרים וארבע שעות לא ישאר שריד ופליט מן המתנגדים. ויען מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: ראשית איני רוצה חס ושלום שיתגבר ההתנגדות יותר: והשנית איני רוצה שיהיו הם הנרדפים ואני הרודף, אני אין לי עצה אחרת רק תפלה. ופעם אחת דבר הירש בער עם מוהרנ"ת ז"ל מענין מציאות הויה: ענה ואמר אליו: וואס רעדסטו מיט מיר פון גאט איך זאג דיר "ואראה את ה'", איך האב גיזעהן גאט [מה אתה מדבר אתי מאלקים? אני אומר לך "ואראה את ה'" אני ראיתי את האלקים] והאמין לו. פעם אחת כשבא לאנדע מבארדיטשוב הביא לביתו מתנות הרבה וכו', ותכף כששמע שמוהרנ"ת ז"ל באומן, אז קדם שהלך לביתו הלך אליו. ודבר מוהרנ"ת ז"ל עמהם מהתכלית שהעולם הזה אינו כלום וכו', והעולם הוא מלא יגונות וכו'. והיה לפלא בעיניהם במחשבתם הלא אני באתי עכשו מבארדיטשוב ויש לי כל טוב וכו'. ענה מוהרנ"ת ואמר, יכול אחד לבא מבארדיטשוב עם מתנות הרבה, ויביא לאשתו טבעת זהב ולא תישר בעיניה ויהיה נעשה מחלקת עד שיהיה אצלו טוב מות מחיים. וכן הוה תכף עם לאנדא, שהלך לביתו ונתן לאשתו הטבעת של הזהב, ולא ישר בעיניה ונעשה מחלקת עד שהיה אצלו ממש טוב מות מחיים, והלך תכף אל מוהרנ"ת ז"ל ואמר אוי האט איהר גוט צוגיטראפן [אוי, נחשתם נכון].

ובעת המחלקת על מוהרנ"ת ז"ל נתנו לו התחזקות שלא יפל בדעתו. וספרו לו איזה מעשה שהיה בעולם, שהיה רופא והיה לו תלמיד העוזר לו. וברבות הימים ההמון עם התחילו לעשות עסק ופרסום מהעוזר יותר מהרופא, עד שהוא נתפרסם בעולם ונתכבד יותר. ופעם אחת עשה המלך סעדה (באל) וישבו כל אחד לפי כבודו וישב התלמיד העוזר קדם ואחר כך הרופא. ענה הרופא ואמר להעוזר דו ווייסט דאך יא דעם חלוק פין מיר ביז דיר [אתה הרי כן יודע את החלוק ביני לבינך]. ענה ואמר אליו, אל תפל בדעתך ואל יהיה לך חלישת הדעת, כי כן מנהג העולם שבכל דור ודור, תשעים ושמונה אחוז אינם יודעים מן האמת, והשני אחוז יודעים, וכן ענין מוהרנ"ת ז"ל. ואחר פטירת מוהרנ"ת ז"ל נסע הירש בער לאמריקא והיה כותב מכתבי ידידות להר' נחמן טולטשינער ז"ל. וכשנפטר שם כתבו בניו להר' נחמן הנ"ל באריכות מפטירתו, וכי נפטר בתשובה, ולא פסק מפיו אוי דער רבי דער רבי וכו' [אוי הרבי, אוי הרבי].

פעם בערב שבת קדש בנסע רבנו ז"ל לברסלב ועוד היום היה גדול אמר לאנשיו כמדמני שכשנבוא לברסלב יהיה נאך דער באד [אחרי המרחץ] וכן כשבאו לברסלב כבר נשרף ביום זה בית המרחץ.

אודות הרע עין שבהשיחות, שהמשרת קבל לפניו ז"ל שבקש ממנו שיתן לו משני סוסים סוס אחד ולא רצה, אמר לו רבנו ז"ל אם כן אין לו רק סוס אחד. בקשתי שיתן לי את הקעלביל [העגל], ואמר לו רבנו ז"ל אם כן אין לו קעלביל, כשחזר המשרת אצל האיש הנ"ל מצא שמת סוס אחד ונשאר רק אחד, וגם הקעלביל מת.

משה חינקעס ספר שפעם בבקר השכם שהלך למקוה והדרך היה דרך בית רבנו ז"ל, ובכן נסה אז להשקיף לבית רבנו ז"ל בעד סדקי הלאדין [התריסים] לראות מה עושה רבנו ז"ל וראה את רבנו ז"ל מאחוריו ופניו אל הכתל, בצהרים היה עוד הפעם אצל רבנו ז"ל ופתאם אמר לו רבנו ז"ל שצריכין לסתם ולהטיח את הסדקים בשביל שראיה אחד מהסדקים איין קוק פון אשפערינע איז מיך אויך מבלבל גם כן מבלבל אותי.

פעם אחת באו לרבנו ז"ל איש ואשה שיתפלל עליהם עבור בנים. אמר להם רבנו ז"ל בזה הלשון: איהר וועט בא מיר געהאלפין ווערין צווישען טאג און נאכט [אתם תושעו אצלי בין יום ללילה] וזה האיש הנ"ל היה דר בכפר אחד סמוך לאומין, ופעם אחת אחר הסתלקות רבנו ז"ל בא האיש הנ"ל ואשתו לאומין בשביל טבילת מצוה, וכשהלכו משם היה בין השמשות, והלכו דרך ציונו הקדוש והתפללו שם בדמעות שליש. וחזרו משם ונסעו לביתם, ונפקדו בשנה הזאת בבן זכר וקראו אותו נחמן על שם רבנו ז"ל. לאחר זמן כשנתגדל בנם נחמן, באותו זמן יצאה הגזרה של נעקריטין [לקיחת יהודים לצבא] על העולם, והבחור נחמן הנ"ל היה גם כן צריך לעמד להפריזיו [לראיון התיצבות], וכשבא עתו לעמד הלך מקדם על ציון הקדוש של רבנו ז"ל ובכה שם הרבה. וכשבאו אביו ואמו אצלו ספר להם שחלם לו שבא אליו אברך שצורתו כך וכך (והכירו שזה צורת רביז"ל) ואמר לו הלא נקראת בשמי, לא תעבד אצלם. ונעשה לו נס ויצא צרעת על גופו ומזה יצא חפשי מעבודת הצבא, ולאחר זמן קצת נתרפא ונעשה בריא כמקדם.

מעשה שחלה אחד פתאם בלילה ובאו הקרובים של החולה לרבנו ז"ל והתחיל רבנו ז"ל לדחות אותם קצת, והם התחילו להתעקש עם רבנו ז"ל. אמר להם רבנו ז"ל הביאו לי שני מאות רובל כסף ובהם יהיה כל מיני מעות. והתחילו לחפש אחר מעות ומסתמא היה קשה למצא בלילה. והלך זמן רב עד שהיו מוצאים המעות, אך מצאו המטבעות. ומטבע אחד של חמשה רובל חפשו עד שהחולה מת רח"ל, ונעשה יום. ואז מצאו המספר חמש רובל כסף בכיסו של החולה.

פעם אחת בא אחד מאנשי שלומנו (הוא ר' טעביע קריימר מטירוויצע) לרבנו ז"ל ודבר עמו רבנו ז"ל כי בודאי טוב לאדם להיות עני חס ושלום מלמות חס ושלום (כי כשלוקחין המעות מהאדם בודאי טוב יותר משלוקחין האדם מהמעות וכו'). כי האדם כשהוא חי יכול השם יתברך לתן לו כל טוב וכו' והאיש הנ"ל הסכים עם רבנו ז"ל. ורבנו ז"ל סים אז אפלו נחמן נתן היה מרצה להיות עני ולא להיות מנח תחת צרור עפר. ונסע האיש הנ"ל לביתו ובדרך שמע שנשרף ביתו ורכושו והנפשות הצילו. וגם שמע שנחמן נתן נסע בדרך מפטערבורג עם שק מלא זהובים, ופתאם נעשה לו לא טוב ולא הספיק לסע לעיר עד שנגוע בדרך ונקבר רחמנא לצלן, כי היה מסריח מאד וכו'. ואז ראה האיש הנ"ל הרוח הקדש של רבנו ז"ל.

כששמע הרב ר' נתן ז"ל מרבנו ז"ל שטוב שיהיה לכל אחד חדר מיחד להתבודדות ולכל פרטי עבודת השם התחיל להתגעגע אחר זה. ועלה על דעתו לבנות לו איבער שטיבל וכו', וכמו שמובא גם בספר המדות שלדור בעליה טוב לעבודת הבורא. אבל מרב עניותו חשב כמה זמן שצריך לבלות על זה לקבל מעות ולבנות בנין, ואמר בזה הלשון וויפעל תורה און תפלה איך דארף צוא ליב דעם אנווערין [כמה תורה ותפלה צריך אני להפסיד בגלל זה]. ובכן לעת עתה מצא עצה להסתפק בזה שעשה לו מחצה בחדר שדר בו איבער גיצאמט, ובאלו הארבע אמות זכה לחבר כל ספר התפלות שהשאיר אחריו ברכה, ועם הזמן זכה לאיבער שטיבל כמה שנים קדם הסתלקותו זצ"ל.

מה שמזכר במכתבי מוהרנ"ת אודות נחיצות ההתחזקות ובלעדה הסכנה גדולה והראיה מהרב מבלפור וכו', זה היה מעשה שהיה רב גאון וגדול בתורה ובחכמה והיה צדיק, ומחמת שלא היה לו התחזקות בעת נפילתו זה גרם לו שלבסוף נפל לגמרי מיהדותו רחמנא לצלן.

מעשה ממוהרנ"ת שנתקים בו "ואתן אדם תחתיך" שנגזר עליו וכו' ואז נפלו בלילה זה בבית איש כשר אחד שמו ר' נתן אפטייקיר (עין במכתבי מוהרנ"ת) והרגו אותו וכל בני ביתו. ובלילה הזאת שמע השמש מבית הקברות רעש גדול מהקבר של אביו, ובבקר כששמע שהרגו בנו ר' נתן הנ"ל והבינו שזה היה הרעש שרצה להצילו ולא היה יכול. וזה היה נגזר על מוהרנ"ת ז"ל ונתחלף על איש הנ"ל ששמו נתן.

רבנו ז"ל אמר לר' ליפא קוק מיך אן [תסתכל עלי] ומה שאיני אומר זאת להם (והראה בידו על ר' נתן ורבי נפתלי ז"ל) כי הם רואים אותי בכל פעם. עוד אמר לו דאס זעהסטו מיך איצטער זאלסטו מיך זעהן ראש השנה [אתה רואה אותי עתה, תראה אותי בראש השנה] וכו'. בפרוש אמר שהלמוד בחבוריו הוא אתחלתא דגאלה במהרה בימינו אמן.

ראה עוד מצאתי כתוב בכרך אחד שהיה אצל רבי נפתלי ז"ל.

א) אנכי אדרש מעמו בכל מקום שהוא כמו הב"ד. ב) מה שהעולם נוהגין לומר בשביל עין הרע רוקקין בו, מרמז בדברי חכמינו ז"ל בחנניא מישאל ועזריה להיכן אזלו, חד אמר בעין הרע מתו, וחד אמר ברק נטבעו, הינו רמז הנ"ל שהיו מתיראין מעין הרע ורקק בהם ומתו ברק. ג) יש לו מערכת השמים וזה לבד יהיה לו מפלה. ד) מתפאר בחרף כי חרף מערכות אלקים חיים, אבל דוד לא נתירא ממנו כלל ואמר שכבר היה לו מעשה עם ז' והחזיק אותו בזקן שלו, כי בא הארי וכו' והחזקתי בזקנו, שהחזיק אותו בזקנו והכיתי והמתי אותו, כן יקום, (ראה יש לו מערכה. עד כאן נאמרו לענין וכו' שספרו לפניו וכו' שיהיה חרף חזק).

אלו המעשיות נכתבו בכרך הנ"ל שהיה אצל רבי נפתלי

מעשה ממלך קטן שכבש אותו מלך גדול כמו שנדפס בספרי מעשיות חדשים.

מעשה בעני אחד שהיה יושב בבית המדרש ולומד. פעם אחת בא חוזה בכוכבים שקורין (ראש ביט) אל העיר ורצו כל העיר אליו, והעני יושב בבית המדרש ולא הלך אליו. באתה אשתו אליו לתוך הבית המדרש, ולא מצאה שם שום אדם כי אם בעלה, כי כלם הלכו אל החוזה. וצעקה עליו אתה עני עצל רע מזל מדוע אין אתה הולך אל החוזה בכוכבים, ולא רצה לילך, והפצירה בו עוד עד שהכרח לילך אליו. ובא אל החוזה בכוכבים ואמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב. ושב לבית המדרש אל למודו, ובאתה אשתו ואמרה לו מה אמר לך אמר לה הוא אמר לי קבצן נשאר קבצן. לערב בא לביתו ואכל סעדתו הגדולה הינו חתיכת לחם. בתוך שהיה אוכל התחיל לשחק מעט, ושאלה אותו אשתו מה אתה שוחק בודאי אתה יודע איזה דבר ואין אתה רוצה להגיד לי. אמר לה לאו, לא אמר לי כלום, סתם אני שוחק. ואכל יותר, שוב שנית התחיל לשחק, ושאלה אותו הנ"ל והשיב לה כנ"ל. בתוך כך נתמלא פיו שחוק ושחק מאד עד שיצא ריח מפיו. אמרה לו עוד, ראה בודאי אתה יודע דבר, אמר לה שהחוזה בכוכבים אמר לו שמזלו הוא שיהיה גנב, השיבה שאינה רוצה שיהיה גנב, וטוב שנהיה עניים איך שיהיה כאשר יתן ה' ולא תהיה גנב. אחר כך הגיע שבת מן הסתם היה להם כל השבת יפה כסדר דהינו חלה של לחם דגן ושאר הסדר כראוי. וישבו לאכל, והיה לו מן הסתם ארבע חמש בנות וחטפו זה מזה חתיכת לחם, כי גם הלחם הנ"ל לא היה לו די ספוקו. וענתה אשתו ואמרה רבונו של עולם כבר נמאס לי מאד העניות עד שהייתי רוצה שתהיה גנב ולא נסבל דחק הזה. והכרח למלאות רצונה יא גיוואלט און ניט גיוואלט אין פארט גגאנגען [כן רצה או לא רצה ובכל זאת הלך], וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון) והלך לגנב ויישב עצמו לילך לגנב אל הנגיד הגדול שבעיר. והלך לגנב ומצא השומרים ישנים ואין שואל אותו כלל, והלך אל החנות והיה המנעול פתוח כי כן היה מזלו, וכן הלך אל התבה ומצא מנעולה פתוח גם כן. ולקח לו ארבעה חמשה אדמים רק כדי להתפרנס. והביא לאשתו ואמר לה, ראי שמלאתי רצונך ותתפרנס מזה כי לא אוסיף עוד לגנב. השיבה לו כי בודאי גם היא אינה רוצה בזה רק שהכרח לזה מחמת הדחק. אחר כך פעם אחת התחילה לצעק עליו קבצן רע מזל היית בחנות מדוע לא לקחת לי על יופא [בגד עליון] והכרח לילך עוד לגנב הלך אל החנות ומצא שעומד שם גנב אחד ושאל אותו מי אתה, ואמר לו אני גנב, וכן שאל הוא אותו ואמר גם כן שהוא גנב. אמר לו העני הנ"ל נשתתף עוד בגנבות אני בר מזל לזה ונתרצה לזה. אמר העני בדעתו אם נגנב כאן נעמיד עני את הבעל הבית כי אני לבדי הייתי גונב רק מה שהייתי צריך על יופא, אבל עכשו יגנב הרבה וישאר הבעל בית ריקם. ואמר להגנב למה לנו להפסיד את ישראל טוב יותר שנלך לגנב אצל עכו"ם. ונתרצה לזה ונתישבו לילך לגנב אצל המלך (שהיה דר בעיר הזאת) כי בודאי יוכל לגנב שם כי מזלו כן כנ"ל. ואמר הגנב טוב שנגנב הזוג בגדים של המלך שהוא לבוש בהם בעת שמכתירין אותו, ובודאי יהיה די לנו לדורי דורות כי אני יודע היכן הם מנחים. והסכים העני כי בודאי יוכל לגנבם כי מזלו כן, והלכו לשם והלכו לחדר לפנים מחדר ומצאו הבגדים והיה הכיסים של הבגדים יקר מאד, ולקחו אותם. אחר כך התחילו להתקוטט ביניהם כי היה בגד אחד גדול ובגד אחד קטן. הגנב אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא היה יודע מהם. והעני אמר אשר לו מגיע הגדול כי הוא הוא הבר מזל ובמזלו גנבם, אמר העני שילך לשאל את המלך. אמר הגנב איך אפשר, אמר לו אף על פי כן אלך ואשאל אותו. אמר הגנב אם תוכל זאת שתלך ותשאל את המלך אז אני בעצמי אתן לך את הבגד הגדול. הלך עמו אל המלך, והיה שוכב שם אצל המלך אחד שהיה מספר למלך מעשיות כדי שיישן. ובאו ואחזו שניהם בהמטה של המלך שהיה ישן שם ונשאו המטה עם המלך לחדר אחד. בתוך כך הקיץ המלך וסבור שהוא על מקומו, והתחיל זה הגנב וספר לו המעשה הנ"ל משני גנבים הנ"ל, ושאל את המלך למי מגיע הבגד הגדול. חרה עליו המלך מה אתה שואל אותי בודאי מגיע לעני כי במזלו גנבם. טוב שתספר לי מעשה, וספר לו מעשה וישן המלך, עמדו ונשאו את המטה וחזרו אותו לחדר הראשון. בבקר נודע שנגנבו בגדי מלך הנ"ל ונזכר המלך שהשוכב אצלו ספר לו המעשה הנ"ל, ושאל למי מגיע הבגד הגדול. ואמר שבודאי הוא יודע מהגנבה. והכו אותו ואמר שאינו יודע, והרבו להכות אותו ולענות אותו מאד, והוא טוען איני יודע. שלח המלך אל שר הכומרים הנקרא ארחיריגא לשאל על המעשה הנ"ל, אם הוא אפשר שאף על פי כן לא גנבם האיש הנ"ל. ואמר הכמר שאפשר שלא ידע, ואמר הכמר שהוא שטות מהמלך שפסק שמגיע הבגד הגדול להעני, וחרה להמלך מאד על הכמר על שהוא מחזיקו לשוטה והיה רוצה לעשות לו דבר ולא היה יכול. והיו מחפשים מאד אחרי הגנבה ולא מצאו. צוה המלך להכריז שכל מי שגנב יבא ויודיע כי בודאי לא יעשו לו שום דבר, כי חפץ המלך לידע איך אפשר לגנב בגדים אלו, והיו מסבבים סבוב סבוב של אנשים והיו מספרים מזה. ובא העני הנ"ל ושאל אותם מה זה אתם מספרים והודיעו לו. ענה ואמר מה רעש, מי שגנב יחזיר, וצעקו עליו. וכן בא עוד ושאל וצעקו עליו קבצן הלא אתה מחיב ראשך כי יאמרו עליך שאתה יודע מהגנבה, אמר כן אני יודע מהגנבה, אמרו לו אם אתה יודע לך ותגיד, אמר אגיד. ובא העני להמלך ואמר אני יודע מהגנבה, אמר המלך שחפץ מאד לראות את הגנב, השיב אני הוא, ונשקו המלך, ושאל לו איך גנבת, וספר לו כל המעשה הנ"ל ובקשו את הגנב והחזירו גם הבגד השני שהיה אצלו. אמר המלך להעני עשה תחבולות להשר הכומרים הנ"ל כי אני ברגז עליו, אמר כן אעשה, וצוה העני לעשות לו זוג בגדים כמו שר הכומרים שלבוש בעת שעורך תפלתם, ושיצודו לו שרצי דגים הרבה (שקורין ראקיס), ושיתנו לו נרות הרבה, והלך ולבש עצמו בהבגדים הנ"ל, ודבק נר לכל שרץ ושרץ, והדליק הנרות הנ"ל, והניח השרצים הנ"ל לרוץ ולפרח בתוך הבית תפלתו, והוא עמד על המקום שמעריכין שם, והתחיל לצעק ונתקבצו ובאו כלם לשם, ובא גם הכמר הנ"ל ונבהל מאד כי ראה שלהבת וקול קורא ולא ידע מה זה. אמר הוא אל הכמר שנתגלה עבורו כי הוא רוצה להכניסו מיד אל גן עדן. ונפל הכמר על פניו ואמר לו העני שבטרם שיכנס לגן עדן הוא צריך לילך מקדם קצת אל הגיהנם ואחר כך יכניסו לגן עדן. וצוה להכמר שיכנס לתוך השק, ונכנס. הלך וקשר אותו ונשאו להמלך ותלאו לפני החצר המלך והודיעו. ויצאו העולם וראו אחד תלוי בשק ולא ידעו מה זה, והתחילו לזרק בו אבנים וזרקו בו הרבה מאד עד שהכו אותו הכה ופצוע ושברו כל שניו. והכמר לא ידע מה זה אם זה הוא הגיהנם שאמר לו שצריך לילך מקדם או זהו ערמה. אחר כך כשהכו אותו אמר המלך להשליך אותו, והשליכו אותו והתירו את השק ויצא משם בחרפה רבה. [ובנסח אחר שמעתי הסוף היה שהוליכוהו לתליה כי סוף גנב לתליה, ובעת ההליכה הלך אחד (הבעל דבר) עם שק נעלים ואמר לו כל כך יגיעות יגעתי וכל כך נעלים קרעתי עד שהבאתיך לידי כך וכו'] (אמר המעתיק כי כן דרך הבעל דבר לפתות ואחר כך רייצט ער זיך [הוא מתגרה] כמובא בספורי מעשיות מענין הרב ובן יחיד וכו'): מה שמובא בשיחות הר"ן שאמר עם דבר אחד הצלחתי ועל ידי זה זכיתי למה שזכיתי, ואמר בזה הלשון: מיט איין זאך איז מיר געראטין ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת.

* * * *

מעשה שספר רבנו ז"ל. מעשה בעני אחד שהתפרנס עצמו מחפירת טיט למכר. פעם אחת חפר טיט, ומצא במקום שחפר אבן טוב שהיה שויו הון רב מאד, ולא ידע שויו. והלך לאמן שיאמיד אותה בשויו, וענה לו שאין בזה המדינה שיוכל לשלם שויו, וצריך לסע ללונדון לעיר המלוכה. אבל הוא היה עני ולא היה לו כסף לסע. והלך ומכר כל אשר לו, והלך מבית לבית בשביל הנדבות, עד שהספיק לו לסע עד הים. ורצה לעלות על הספינה ולא היה לו מעות, והלך להקאפיטאן [רב החובל] והראה לו המרגליות. ולקח אותו תכף הקאפיטאן על הספינה בכבוד גדול ואמר לו אתה בטוח גדול. ונתן לו חדר מיחד ערשטע קלאס [מחלקה ראשונה] ובכל התענוגים כאחד מהנגידים הגדולים. והחדר שלו היה לו חלון לתוך הים, והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם הדימענט [היהלום], ובפרט בעת האכילה, שעל ידי השמחה והרחבת הלב טוב ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. ופעם אחת ישב לאכל והדימענט היה מנח על השלחן להתעלס בו וישן. בינתים בא המשרת ולקח המפה והפרורים ולא ידע מהדימענט והשליך הכל לים. וכשהקיץ מהשנה והבין כל זה היה לו צער גדול, כמעט שיצא מהדעת ומה יעשה, והקפיטאן הוא גזלן שיהרג אותו בעד מחיר נסיעת הספינה. על כן עשה את עצמו שמח כאלו לא ידע. ודרך הקפיטאן היה בכל יום לדבר אתו איזה שעות, וכן בא ביום הזה והוא עשה את עצמו שמח עד שלא הכיר בו שום שנוי. ואמר לו הקאפיטאן, הלא אני יודע שאתה חכם וישר לב, ואני רוצה לקנות תבואה הרבה למכור בלונדון, ואוכל להרויח הרבה ואני ירא שלא יאמרו שאני גונב מאוצר המלך, על כן יהיה הקנין על שמך, ואני אשלם לך במיטב. והוטב בעיניו ועשו כן. תכף כשבאו ללונדון, מת הקפיטאן ונשאר הכל אצל זה האיש, והיה כפל כפלים מהשויון של הדימענט. וסים רבנו ז"ל שהדימענט לא היה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. והתבואה היה שלו, והא ראיה שנשאר אצלו. און וואס ער איז געקומען צו זיין זאך איז נאר וויל ער האט זיך דער האלטין [וכל מה שהגיע לענינו, הוא רק כי החזיק מעמד] וכו'.

* * * *

מעשה שספר אדמו"ר מקאפצין פאשא

פעם אחת היה אצל המלך התוגר איש אחד מאחינו בני ישראל שהיה חשוב בעיניו מאד מכל שרי המלוכה אשר לו, ויאהבהו אהבה גדולה ועצומה מאד יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא אותו לביתו להשתעשע עמו יחד. ויקנאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות להעליל עליו לפני המלך ויאבדוהו מן העולם. והיה ביניהם פאשא אחד שהיה נקרא קאפצין פאשא, ששנאתו להישראל הזה היתה גדולה יותר מכל השרים. ולפני הישראל הראה עצמו כאוהב לו, ובכל יום חשב מחשבות חפצו שיצליח בידו למצא עליו איזה עלילה לפני המלך. פעם אחת בא הפאשא הנ"ל להישראל הנ"ל, והתחיל לדבר עמו בערמה, ויספר לו באשר שהיה אצל המלך, ושמע מפיו איך שהוא אוהב אותך, אך יש לו יסורים מדבר אחד, כי כשאתה בא לפניו לדבר אתו אינו יכול לסבל ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך, והוא אינו יכול להיות בלעדיך, ויש לו יסורים גדולים מזה, לזאת עצתי כי בכל עת שתבוא לפני המלך, תאחז מטפחת עם בשמים לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך הריח הרע מפיך, כי הבשמים יבטלו הריח רע למען לא תבאש בעיני המלך. והישראל הנ"ל מחמת תמימותו האמין לדבריו, ונסכם בדעתו לעשות כן. אחר כך הלך הפאשא הנ"ל אל המלך ויספר לו כי שמע מהישראל הנ"ל, שאמר שיש לו יסורים גדולים, כי בכל עת שמדבר עם המלך מרגיש ריח רע יוצא מפי המלך, על כן נסכם עצתו כשיבוא לדבר עמך, אדוני המלך, יאחז מטפחת עם בשמים נגד פיו כדי שלא ירגיש ריח רע מפי המלך, וזה לך האות כי כנים דברי, כי למחר כאשר יבא לדבר עמך תראה בעיניך שיאחז את המטפחת נגד פיו. כששמע זאת המלך נתכעס מאד, ואמר לו כשאראה אשר כנים דבריך אז אאבד אותו מן העולם. והנה הישראל הנ"ל בא ביום מחר לפני המלך, ויאחז המטפחת נגד פיו כאשר יעץ לו הפאשא, כי האמין לדבריו. והמלך כשראה זאת ויוכח לדעת כי כנים הם דברי הפאשא, תכף כתב מכתב כדברים האלה, "כאשר יבא האיש המוסר כתב זה לפניכם תשליכו אותו תכף לכבשן האש אשר כל חיבי מיתות נשרפים שם". והמלך חתם את המכתב בחותמו, ואמר לזה האיש, אבקש ממך שאתה בעצמך תביא את המכתב הזה להאיש שנכתב על האדרעס [הכתבת] שהוא במקום פלוני. והישראלי הנ"ל לקח המכתב, והבטיח למלך אשר יעשה כדבריו. ולא ידע מה כתוב בו והלך לביתו. והנה זה האיש ישראל הנ"ל, היה מחזיק מאד במצוה למול ילדי ישראל, ובכל עת שכבדוהו במצות חתוך, לא פנה אל שום מניעה שהיה לו כי המצוה היתה יקרה בעיניו מאד. ואז באותו היום שהיה צריך לנסע למסר המכתב מהמלך למקום אשר נשלח, וה' אשר חפץ להציל ידידו הנאמן, סבב שבא אחד מכפר אחד וכבדו שיסע עמו להכפר ולמול את בנו. ומחמת כי דרכו היה לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, התחיל לחשב מה אעשה לצווי המלך בדבר מכתבו. וסבב ה' שבא לנגדו הפאשא הנ"ל. ויספר להפאשא שהיה אצל המלך, והמלך מסר לו מכתב שימסרהו להאיש שנשלח לו, והיום הזמין לו ה' מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, על כן אני מבקש ממך שתקח את המכתב ותוליך אותו לשם. והנה הפאשא הנ"ל שמח מאד, כי עתה יוכל להלשין עליו עוד לפני המלך, כי לא עשה רצון המלך עם המכתב. ויקח הפאשא המכתב מידו ומסרו לזה האיש שנשלח אליו. וזה היה ממנה לשרף החיבי מיתות של המלך, ותכף חטף את הפאשא הנ"ל ויזרק אותו לתוך כבשן האש ונשרף, כאשר מגיע משפטו על פי ה' מדה כנגד מדה. והנה הישראלי לא ידע כלל מהנ"ל שנעשה לו, למחר חזר ובא לפני המלך. וכשראה אותו המלך תמה מאד, ואמר לו העוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך להאיש הנ"ל. השיב לו אדוני המלך את המכתב מסרתי לקאפצין פאשא הנ"ל, שהוא ימסרנה להאיש, יען כי השם יתברך הזמין לי מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת. אז הבין המלך הלא דבר הוא שישרף זה הפאשא שהלשין עליו לפניו. ושאל המלך תכף את האיש, מה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים נגד פיך בעת שאתה מדבר עמי. השיב לו שהפאשא נתן לו עצה הזאת, כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבל ריח פי. אז ספר לו המלך איך שהפאשא הלשין עליו לפניו שאמרת לו שאינך יכול לסבל ריח פי, ועל כן תאחז מטפחת עם בשמים שלא תרגיש ריח רע מפי. ויספר לו המלך מה שהיה כתוב בהמכתב שנתן לו, ואמר לו עתה אני יודע אשר ה' השליט בארץ אשר מציל ידידיו מכל רע, ולהפאשא הנ"ל כאשר זמם לעשות בך, כן נעשה לו, וישב לו ה' גמולו בראשו. ומאז והלאה נתגדל בחשיבותו בעיני המלך יותר מכל השרים אשר אתו, והיה חשוב ויקר בעיניו מאד מאד.

* * * *

מעשה ממטר, מענין שהשם יתברך יכבש המלחמה רק עם הפשוטים אומרי תהלים בפשיטות וכו' ולא עם ההולכים בחכמות. ספר רבנו ז"ל משל ממלך שהלך לצוד חיות (נאוולאוי) ונסע לבוש כאיש פשוט, כדי שיהיה נקל להצחוק. ובאמצע פתאם ירד מטר גדול ממש מבול מים, וכל השרי מלוכה נתפזרו אחד לאחד וכו'. והמלך היה בסכנה גדולה, וחפש עד שמצא בית כפרי אחד. והיה שם איש כפרי, ולקח את המלך והלבישו, ונתן לו אכילה שלו גריץ [מרק גריסים] וכו', והסיק את התנור, והניחו לישן על הפיעקליק [סמוך לתנור] וכו'. וכל כך היה ערב ומתוק להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה, כי היה עיף ויגע וכו'. והשרי מלוכה חפשו את המלך עד שבאו לשם, וראו שהוא ישן. ורצו שיחזר המלך לביתו עמהם. ואמר להם, כיון שאתם לא הצלתם אותי וכל אחד נתפזר להציל את עצמו, וזה הציל אותי, ופה טעמתי טעם מתוק כזה, על כן הוא יביא אותי בעגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא ישב אותי על כסא המלוכה. וסים על זה רבנו ז"ל כאשר מובא שבעקבות משיחא יהיה מבול – מען וועט שיסען מיט אפיקורסות – [יירו עם אפיקורסות] לא של מים, רק של מחשבות זרות. ויכסו כל ההרים הגבוהים, ואפלו בארץ ישראל שלא היה מבול, רק מחמת שהלך בכח נתזו שם המים, דאס הייסט עס וועט אריין שפריצען אפלו אין די כשר'ה הערצער [הינו שיתיז גם בתוך הלבבות הכשרים]. ועם חכמות לא יוכלו לתן עצה, וכל שרי המלוכה נתפזרו וכל המלוכה לא יתחזק על עמדו, וועט זיך ניט דער האלטין נאר [לא יחזיקו מעמד רק] פשוטי ישראל שאומרים תהלים בפשיטות וכו'. על כן שכשיבוא משיח הם יתנו הכתר מלוכה בראשו.

* * * *

משל מווערדא, שספר רבנו ז"ל שאיש אחד נסע עם בעל עגלה (לבערלין או שאר עירות הגדולות), והאיש הלך לעשות צרכיו, ונשאר הבעל עגלה ששמו יוואן (המגשם בלי הרגש) עם העגלה באמצע השוק. והלך אליו איש חיל [שוטר] ושאלו מדוע עומד שם, ואמר לו ווערדא [מי כאן]. והוא חושב ששואלו את שמו ואומר לו יוואן, והוא מכה אותו ואומר ווערדא, והוא צועק יוואן, והוא מכה אותו וצועק ווערדא עד שלקחו עם העגלה לאיזה רחוב מן הצד. וכשבא האיש חפשו עד שמצאו, ואומר לו יוואן וכו', הוא עונה לו בלחש ובפחד אל תאמר יוואן אלא ווערדא, וכיון שיצא מהעיר הוא אומר לו עכשו אתה יכול לקרא אותי יוואן. שם נקרא ווערדא ושם נקרא יוואן. וסים רבנו ז"ל בא מיר איז ווערדא [אצלי הוא ווערדא] כלומר "מי הוא" שיודע פחיתותו וגם נזדכך הגוף (היוואן) ונקרא בבחינת מי ומה ווערדא אין מען גייט ארויס פין מיר איז ווידער יוואן [וכשיוצאים ממני חוזר להיות יוואן]. החמר הוא חמר.

* * * *

מעשה ממרור שספר רבנו ז"ל. שפעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולמד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיון שהלשון הוא אחד), והיהודים רחמנים וירחמו עליו. וכיון שבא סמוך לפסח למדו איך שיתנהג (שיקרא אותו בעל הבית לבית על הסדר) בכל הסדר, שעושין קדוש, ורוחצים ידים, רק שכח לאמר לו שאוכלים מרור. וכיון שבא להסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים טובים שאמר לו היהודי, אבל נותנים לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר הדברים הנוהגים בסדר, ואומרים ההגדה. וכבר הוא בעינים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים כבר המצה. פתאם נותנים לו מרור, ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעדה שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון, וחשב אל עצמו יהודים ארורים, אחר כל הצערמניא [טקס] נותנים זה לאכל. ובא לבית המדרש וישן, ואחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה, ושאלו איך היה לך הסדר, ספר לו בכעס. אמר לו הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד מעט, היית אוכל כל טוב כמוני. כן הוא בענין רבנו (ועבודת ה') שאחר כל היגיעות והטרחות עד שבאים (ונתקרבים לרבנו או לעבודת ה' לזכך הגוף) נותנים מעט מרור מרירות, כי זכוך הגוף בא במרירות, אבל האיש חושב שתמיד יהיה רק המרירות, אך זהו הכל רק המרירות וכו' על כן בורח תכף. אבל כיון שמחכה מעט וסובל זה המרירות מעט מזכוך הגוף, אז מרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוג (ואלו המשלים יכולים ללמד מהם עצות לכל עניני עבודת ה'). כן הוא בענין זה של עבודת השם, שמקדם עובר המרירות של זכוך הגוף, אבל אחר כך מרגישים החיות וכו'.

* * * *

מעשה שספר מהאוצר שתחת הגשר. שפעם אחת חלם לאיש אחד מאיזה עיר שבוינה תחת הגשר יש שם אוצר, על כן נסע לשם ועומד אצל הגשר ומחפש עצות איך לעשות, כי ביום אינו יכול מחמת האנשים, ועבר שם איש חיל ואמר לו מה אתה עומד וחושב. חשב בדעתו שטוב שיאמר לו כדי שהוא יסיעו ויתחלקו, ספר לו כל הענין. ענה ואמר לו איי יהודי נאר קוקט אויף א חלום, אלא מאי מיר האט זיך אויך גיחולמת אז דא אין דא בא דעם אין דעם (והזכיר העיר של האיש ושמו של האיש הזה) אין מאקזאן איז דא איין אוצר וועל איך פארין ציא יענום? ונסע האיש לביתו וחפר בהמקאזאן שלו ומצא האוצר. ואמר אחר כך איצט ווייס איך שוין "דער אוצר איז בא מיר, נאר וויסען פום דעם אוצר מוז מען פארין קיין ווין" [הוי יהודי שם לב לחלום אלא מאי גם אני חלמתי שבמקום פלוני אצל פלוני במחסן יש אוצר, האסע לשם. ונסע האיש לביתו וחפר במחסן שלו ומצא האוצר. ואמר אחר כך, "עתה ידעתי: האוצר הוא אצלי אבל כדי לדעת מזה עלי לנסע עד וינה"]. כך בענין עבודת השם, שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, רק לידע מהאוצר מכרח לסע להצדיק.

* * * *

המשל מההינדיק [תרנגול הדו]. שפעם אחת בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק, וצריך לישב ערם תחת השלחן ולגרר חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזר לו ולרפאותו מזה, והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר אני מקבל על עצמי לרפאותו, והפשיט גם כן את עצמו ערם וישב תחת השלחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך מי אתה ומה אתה עושה פה?, והשיב לו ומה אתה עושה פה?, אמר לו אני הינדיק, אמר לו אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם והשליכו להם כתנת, ואמר החכם ההינדיק להבן מלך אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתנת, יכולים להיות לבוש כתנת ואף על פי כן יהא הינדיק, ולבשו שניהם הכתנת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסים. ואמר לו גם כן כנ"ל, אתה חושב שעם מכנסים לא יכולים להיות הינדיק וכו' עד שלבשו המכנסים וכן עם שאר הבגדים. ואחר כך רמז והשליכו להם מאכלי אדם מהשלחן ואמר לו, אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אוז מען שוין קיין הינדיק ניט, מען קען עסין און אויך זיין הינדיק [כבר לא נקראים הינדיק, אפשר לאכל ולהמשיך להיות הינדיק] ואכלו. ואחר כך אמר לו אתה חושב שהינדיק מכרח להיות דוקא תחת השלחן, יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השלחן. וכן התנהג עמו עד שרפא אותו לגמרי. והנמשל מובן למבינים (אמר המעתיק: יכולים לומר שהאדם רוצה להתקרב לעבודת השם הלא הוא הינדיק מלבש בחמריות וכו'. ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם עד שנכנסים לגמרי. וכן בהתקרבות אנשים על דרך זה. ודי לחכימא).

* * * *

המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו השני למלך באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו, שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכל מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משגעים. וכל העולם יהיה משגע, אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כלם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכל מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משגע.

המשל ממלך שרץ אחר צבי ולא יכל להשיגו, והעמידו את עצמם השרי מלוכה ואמרו אדוננו המלך נחזר וכו', ענה המלך ואמר אני את הצבי מכרח לצוד ומי שרוצה לחזר יחזר וכו'.

* * * *

עוד מעשה שספר רבנו ז"ל. שהיה מלך אחד והיה חוזה בכוכבים, וראה שאם לא יקצרו התבואה בשנה זו עד זה הזמן, יהא נתקלקל כל התבואה וכו' וכו', והזמן היה קצר. ונתיעץ לקח קוצרים ולתן להם כל התענוגים וכל צרכם כדי שיהיה להם הרחבת הדעת לעבד ביום ובלילה, ויספיקו לקצר קדם הזמן הנ"ל. והם אדרבא התענגו ושכחו, ועבר הזמן הנ"ל ולא קצרו התבואה. ונתקלקלה כל התבואה. ולא ידעו מה לעשות שהמלך יכעס אליהם. ואמר להם חכם אחד עצה, איך שהמלך אוהב איזה צפור, ובזה שיביאו לו זה הצפור, אז על ידי הנחת רוח והתענוג מזה יכפר על הכל. אבל קשה מאד להשיג הצפור, כי הוא באויר במקום גבוה ואין להם סלם, והזמן קצר. ונתן להם החכם עצה, כמו שהם כמה אנשים, אז יעמידו את עצמם אחד על חברו למעלה מעלה עד שיגיעו להצפור. אבל הם רבו זה עם זה כי כל אחד רצה שהוא יהיה למעלה וחברו תחתיו. ועל ידי מריבתם התרשלו והצפור פרח. ועל ידי זה נשאר להם הכעס מהמלך על התרשלותם מקצירת התבואה כנ"ל. (והענין הוא שהשם יתברך ברא האדם ונתן לו כל התענוגים והכל שיקצרו התבואה קדם שיקלקל בפגם הברית, ולעבד השם יתברך וכו' במחין נקיים. אבל הוא מתרשל על ידי התענוגים, עד שנכשל בהתבואה שכבר נתקלקל ונפגם המחין מעונות רחמנא לצלן. אבל עדין היה עצה על ידי הצפור שהוא הצדיק שבזה היה נתכפר הכל. אבל על ידי המחלקת והקנאה שכל אחד רוצה להיות למעלה, מזה מתרחקין ולא מתקשרין להצדיק וכו'. ודי לחכימא).

* * * *

נמצא במגלת סתרים זה המעשה, מענין ספר אלים. והוא ספר יקר מאד שחברו איש אלקים רבי יוסף קאנדיא ז"ל. בימיו נתקבצו חמש מאות תלמידים מפלגי תורה, והתחילו ללמד בספרי חקירה ובמורה נבוכים עד שנתפקרו וכפרו באלקים חיים ואמרו שהעולם וכו' ואין השגחת אלקים על העולם חס ושלום. ויבאו כל התלמידים הנ"ל להצדיק רבי יוסף קאנדיא ז"ל שגם הוא יסכים עמהם על הדבר הרע הזה. והצדיק הנ"ל כששמע הדבר הזה אחזתו פלצות. והתחילו להראות ראיות ולהתוכח עמו, ולא היה יכול להשיבם מדבר הזה. ויען ויאמר להם תנו לי איזה זמן ואשיב אתכם. ויתנו לו איזה זמן והלכו להם. והצדיק הנ"ל שלח אגרות לכל הרבנים הגדולים שיבאו אליו מהרה. ויבואו אליו. ויספר להם הדבר הנ"ל, ויתפללו כלם אל ה' ויצומו לילה ויום, וגם הצדיק הנ"ל נפל על פניו ארצה שלשה ימים ושלש לילות לחם לא אכל ומים לא שתה. אחר השלשה ימים ויקם מהרה מעל הארץ, ויאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ויקח עט סופר בידו ויכתב בלי מרגוע לא אכל ולא שתה לא למד ולא התפלל רק כתב בעט סופר, ויחבר את הספר הנ"ל הנקרא ספר אלים, ואחר כך כשבאו כל התלמידים ויקח את הספר הנ"ל ויתן בידם. ועם הספר הזה נצח אותם (כי שם יש כל החכמות וראו חכמתו ואף על פי כן מאמין כן נראה לי) ונעשו כלם צדיקים גמורים.

* * * *

המהרש"א ז"ל היה רב באיזה קהלה והיה יושב ולומד עם הישיבה שלו כל היום כלו. והיה אז רב דמדינה באותו האיקלים [אזור] שהיה המהרש"א ז"ל תחת ממשלה אותו הרב דמדינה, והיו מכרחים כל הרבנים של הקהלות ששיכים להרב דמדינה לבוא לפני הרב דמדינה לקבל פניו ולטל ממנו רשות, כנהוג בדורות שלפנינו. וכן היה, שבאו כל הרבנים כלם של כל הקהלות להרב דמדינה לקבל פניו. והרב המהרש"א ז"ל לא בא אליו רק היה יושב ולומד תמיד. ודן אותו הרב דמדינה לכף זכות ואמר, אולי מחמת שטרוד בגרסה על כן לא בא אל שלחן המלך. ונתישב הרב דמדינה ונסע אצלו אל המקום אשר היה חונה שם הרב הקדוש המהרש"א ז"ל, ובא אל העיר ויחרדו כל העיר לקראתו כנהוג, ובאו כלם לקבל פניו, והרב המהרש"א ז"ל לא אבה ללכת אליו. ודנו הרב דמדינה גם כן לכף זכות, ותלה גם זאת בבטול תורה שאינו רוצה לבטל מלמודו. ואמר הרב דמדינה אני אלך אליו, ועמד הרב דמדינה והלך אל בית הכנסת שהיה יושב שם המהרש"א ז"ל עם תלמידיו, ובא אל הבית הכנסת. והרב המהרש"א לא זז ממקומו ולא הפסיק מלמודו, ולא נתן לו שלום כלל. אף על פי כן דנו לכף זכות גם עכשו, ואמר אולי גם זה מחמת שאינו רוצה לפסק פומה מגרסה, בתוך כך בא בחור אחד יפה עינים לבית הכנסת, ומיד חרד המהרש"א לקראתו וקם מלפניו מלא קומתו וחלק לו כבוד, ודבר עמו הרבה מאד. אז קצף הרב דמדינה מאד על המהרש"א ז"ל וכעס עליו מאד ובזה אותו, ואמר, בתחלה כשלא באתם אלי למקומי דנתי אתכם לכף זכות. ותליתי בבטול תורה; אחר כך כשבאתי למקומכם ולא באתם אלי, דנתי אתכם גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בבטול תורה. אחר כך כשבאתי לבית הכנסת ולא נתתם לי שלום, דנתי גם כן לכף זכות, ותליתי גם כן בבטול תורה, שאין אתם רוצים להפסיק מן התורה כלל. עכשו אני רואה ששקר הוא, כי הלא את הבחור כבדתם ודברתם עמו הרבה באמצע הלמוד. וכעס עליו מאד. ואמר המרש"א לאות ולמופת שהבחור הזה בעוד שתי שעות יהרג, ולא רצה הרב להאמין ולקח את הבחור הנ"ל והלך עמו אחת הנה ואחת הנה, ודבר עמו הרבה הרבה לבל יניחנו להתעלם מן העין עד עבר השתי שעות להכחיש דברי המרש"א ז"ל. ויהי מדי עברם בעיר וחלף והלך אצלם איזה אדון, והיה מושך בקנה שרפה [רובה] לפי תמו לירות איזה עוף וכיוצא כדרכם, ויך את הבחור הנ"ל ונהרג אחר שתי שעות מיד כדברי המרש"א ז"ל, לא נפל דבר. ורץ הרב דמדינה הנ"ל ובא אל המהרש"א ז"ל ואמר לו המרש"א ז"ל שבסמוך יביאו הרוג לפה. בתוך כך שהיו מדברים נשמע מיד שהביאו איזה הרוג אל העיר. אז נתבהל הרב דמדינה הנ"ל, ושאל להמהרש"א מה זאת. אז ספר המרש"א וגלה לו כל הענין, היות שזה הבחור היה גלגול אחאב מלך ישראל ומחמת זה חלק לו כבוד כל כך. ומחמת שאחאב מלך ישראל נהרג היה מכרח זה הבחור להיות נהרג גם כן. ותכף שיצא לעולם זה הבחור אזי תכף נברא משחית אחד בשביל להרג את אותו הבחור הנ"ל והיה עומד במקום ההוא דהינו סמוך לעיר הזאת והיה מצפה עד שיגיע זמנו של זה הבחור הנ"ל שיהיה נהרג על ידו. ומחמת שאתם עכבתם אותו כנ"ל, עד שנהרג בכאן על ידי האדון הנ"ל, על ידי זה היו מכרחים לתן להמשחית הנ"ל איש אחר במקומו, וזה ההרוג שנהרג על ידו. על כן צריכים אתם לקבל תשובה, כי על ידכם נהרג זה ההרוג, כי אתם סבבתם זאת על ידי העכוב שעכבתם את הבחור פה כנ"ל. אז נפל הרב דמדינה לפני רגלי המרש"א ופיס אותו והתחנן לפניו שימחל לו. ובקש אותו שיתן לו תשובה. ואמר לו המרש"א, שתשובתך שתסלק מידך את כתר הרבנות ותהיה בעל עגלה. וקבל על עצמו כך, ונעשה בעל עגלה: ודבר אלהינו יקום לעולם.

* * * *

מעשה שני מהמרש"א ז"ל. באוסטרה מקום המרש"א ז"ל היה טמאה להגויים, כשהיו היהודים צריכים לילך עם נפטר דרך המקום הזה (כי לא היה להם דרך אחרת) אז היו מצלצלים וכו', וכל מי שהלך דרך שם המיר דתו רחמנא לצלן. וצוה המרש"א ז"ל, שכאשר יהיה נפטר מהעולם וישאו דרך שם, יניחו עליו חבור המהרש"א שעשה. ועשו כן. ושם התאספו כל הכומרים והתחילו לצלצל. והעמידו את מטתו, ויושב המהרש"א ז"ל את עצמו והתחיל לדפדף את הדפים, והתחילה הטמאה עם האנשים להבלע בארץ, ונבלעו כלם בארץ. ועד היום יש סימן מזה שנבלעה בארץ.

* * * *

מעשה שלישי מהמרש"א ז"ל. בעת שבנו בית הכנסת באוסטרה והיו צריכים כסף רב לבנותו, ועל כן עשו הנחת אבן הפנה בקהל רב. והכריזו למכר את הנחת אבן הפנה, עד שגביר אחד קנה את זה בשק מלא זהובים. ואחר כך כבד את המהרש"א ז"ל שהוא יניח את האבן. ואמר לו המהרש"א שיבקש ממנו איזה דבר בשביל זה ובקש שיהיה לו בן כהמרש"א, וענה לו המהרש"א שזה קשה מאד ושיבקש דבר אחר, והוא התעקש דוקא בזה הדבר. ואמר לו המהרש"א אם כן כשתהר אשתך תמות אתה, וכשתלד תמות היא גם כן. ואני אקבל את הילד ואגדלו אצלי. והסכימו על זה. וכן הוה, ונתגדל אצל המהרש"א ז"ל. והיה נסתר, שלא ראו אצלו שום גדלות. ולפני פטירת המהרש"א צוה שהוא ימלא מקומו, וכן הוה. והרב הזה לא יצא לשום לויה מחשובי העיר, והיה קשה בעיני הקהל והוכיחו אותו על זה. ואמר להמשמש כאשר יהיה לויה מראשי הקהל יקרא אותו, וכן הוה, ויצא הרב ונטה במפה על המטה, וראו כלם איך המלאכי חבלה חטפו את הנפטר מהמטה וכו'. ואמר להם אם כן הוא החשובים שלכם, איך אתם רוצים שאלך ללוותם. ומאז הכירו כלם גדלתו שהוא ראוי להיות במקום המהרש"א ז"ל.

* * * *

המעשה שספר רבנו ז"ל שבזמן הבעל שם טוב ז"ל היה מנגן (כלעזמר) אחד שהיה עור, והיה מנגן על החתנות וזה היתה פרנסתו, ואחר פטירתו נתודעו שלא היה עור כלל והיה לו עינים טובות, ורק כדי שלא יסתכל בנשים עשה עצמו כל ימי חייו כעור וכל העולם חשבוהו לעור. ועוד היה איש אחד גביר גדול, שהיה קמצן גדול שלא נתן אפלו פרוסת לחם לצדקה, והיה נבזה בעיני כלם בשביל זה, והיה אז אחד בעל צדקה גדול, שהיה מחזיק כל העניים באכילה ושתיה וכל מחסורם וכו'. והנה כאשר נפטר הגביר הנ"ל, שכלם בזו אותו מחמת קמצנותו. ולמחרתו כשהלכו העניים להבעל צדקה הנ"ל שיפרנסם וענה להם שעכשו אין לו מה לתן להם, שהכל מה שנתן להם כל הזמן, היה רק של זה הגביר הקמצן שמת; ולא רצה להנות מהכבוד שיתנו לו על נדיבות לבו, ושיהיה המצוה נקיה בלי פניות לכן היה נותן את הצדקות לאיש הזה שיחלקם, ואותו חשבו כלם לקמצן גדול. ועכשו שמת אין מי שיתן, ואז ידעו כלם גדלתו. ואמר הבעל שם טוב ז"ל, ששניהם המנגן העור הנ"ל והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת. וזכו למה שזכו, אשרי להם.

המעשה שספר רבנו ז"ל מהטענדע ורענדע (מלבוש של כמר). שפעם אחת היה רב אחד שהלך לקבץ נדבות (עבור פדיון שבויים או הכנסת כלה יתומה), והיה צריך איזה מאות אדמים ובא לגביר אחד ותבעו. ואמר לו הגביר כאשר יש אצלו (טענדא ורענדא) מלבוש של כמר שאם ילבש אותה, וילך כל הרחובות של העיר לבוש כך, אז יתן לו כל הכסף הנצרך לו לצדקה הנ"ל. והסכים על זה ועשה כך. ולקח ממנו הכסף הנצרך להצדקה. ואחר כך בקש ממנו שיתן לו במתנה (הטענדא ורענדא) המלבוש הנ"ל ונתן לו. וקדם פטירת הרב הניח צואה שמזה המלבוש (הטענדא ורענדא) יעשו לו התכריכין. וכן עשו לו, ונשאר חתיכה קטנה מהרגל שלא הספיק המלבוש הזה, ועשו החתיכה מדבר אחר. ולאחר הרבה שנים היה סבה שהכריחו לפנות את קברו, ומצאו שכל הגוף היה שלם ולא שלטה בו רמה, מלבד החתיכה קטנה של הרגל שלא היה מלבש מהטענדע ורענדא. (המעשה הזה ספר אחד מאנשי שלומנו מורנו הרב ר' פינחס קיבליצער בשם רבנו ז"ל. ואמר ר' אברהם ז"ל אף על פי שלא שמע זאת מאביו הרב ר' נחמן מטולשין ז"ל אך כיון שר' פינחס ז"ל ספר זאת, זה אמת).

* * * *

משלים מרבי אברהם ז"ל לענין שטות הבלי עולם הזה והתכלית

איש אחד שנחרץ משפטו, וכבר נמסר להוציא לפעל, והאדם נמסר להמוציאים לפעל, וישבו אותו בעגלה עם סוסים עם התלין המוציא לפעל את המשפט. והאדם הנחרץ למשפט יודע כי אין כבר שום מנוס ומפלט להנצל מהמשפט ורואה איך העגלה עם הסוסים הולכים הלוך וקרוב למקום התליה ואינם עומדים כהרף עין ואפלו רגע אחד אינם עומדים, וכל פסיעה הוא מתקרב למקום ההריגה. ורק שאינו יודע כמה זמן ישהה הנסיעה למקום ההריגה אם שנה או יום או שעה וכו' ורק רואה שהולך ומתקרב בודאי אם היה רואה איזה קאמעדיא [משחק של צחוק] בודאי לא היה משים לבו לזה. כן הוא אצל כל אדם שכל אדם יודע שסוף כל סוף מכרח למות, והשני סוסים הם היום והלילה הרצים ושטים ופורחים ואינם עומדים כהרף עין, ורק הנחמה שלו שאינו יודע אם קרוב יומו, או עוד יש לו יותר לחיות. ועל כל פנים הולך וקרוב, על כן בודאי צריך להיות לו במחו להכין צדה לדרך ולא יבלבלו בקאמדיעס והשטותים של התאוה מלשכח מלהכין את עצמו צדה לדרך.

האיש האמת הצדיק רואה ומביט את העולם האנשים המלבשים בגשמיות וגופנית ובזה הם מבלים זמנם ויגיעם, כמו למשל שחרצו משפט על אנשים ונתנו אותם בבור עמק מקף במחצות, ולא יכולים להביט אל העולם הרחב והיפה, ומזונותם שנותנים להם הוא מה שיוצא (בהקנאל) במי שופכים שיוצאים חוץ לעיר מהמותרות של פלטין המלך. והם מחפשים ומוצאים שם חתיכות בשר קטנים קישקעליך [מעים] וכדומה. אחד מצא חתיכה יותר גדולה, וזה מקנא את זה שהוא מצא חתיכה יותר קטנה, און איז פאר קלעמט דער פון [והוא מדכא] מזה שיש לו חתיכה גדולה. והצדיק מביט עליהם ברחמנות על זה איך שהם משפלים בזה, והם חושבים שאין יותר טוב מזה, ואינם רואים וטועמים הטוב שיש בפלטין המלך. והצדיק מחפש עצות איך להוציאו מזה, ולהטעימו מטוב עדן התענוגים שיש ושיכולים לזכות בזה העולם.

לענין הסכנה של זה העולם. למשל כמו שעומדים במלחמה, והוא רואה שבכל פעם נופל עוד איש אצלו מהחצים, עד שממש החצים אצלו ממש, ואין יודעים איך להמליט את עצמו. וממש אין בכחו להחזיק החרב ללחם, מחמת פחד וחלישות דעת, שאז החילים מחזקים זה את זה לבלי לפל, ולחזק עצמו להגן את עצמו אין ניט נאך גיבען דעם שונא [ולא לותר לשונא] שיבא למבקשו לגמרי. וכן צריך התעוררות מהסכנה שבזה העולם, שבכל פעם הבעל דבר תופש וכו' וכו' עד שנופלים. ואין עצה רק להחזיק את עצמו על כל פנים להגן על עצמו, ניט אפ לאזין הענד און פיס [לא להרפות ידים ורגלים], ולאחז כלי זין וללחם עמו ולא להכניע את עצמו תחת השונא שרוצה להכריתו משני עולמות חס ושלום, רק להחזיק נגדו ולהמלט ממנו מה שיכול.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו ששמעו מרבי אברהם ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל ששאלו אותו בענין הגאלה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבנו הקדוש לא בא הגאלה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מטה מטה יבא הגאלה. והסביר על פי משל, שהיה בעולם כרך גדול, וסביבה חומה בצורה וחזקה עד להפליא. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כחותיהם, ותקותם נשאר מעל. כי כל החילים שלהם נפלו מהחצים שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגבורים מחילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה. ועשה כן ונפלו כל חילותיו, ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם, וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כלה זעזוע רק מבחוץ לא נכר), אפלו בזקנים ובחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקבץ כל השאר נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס החומה כליל. וכעת מי כבש החומה, אם האחרונים החלושים הלא אפלו יעבדו בכל כחותם אלף אלפים שנה לא היו עושים אפלו רשם, ורק הכח של הגבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה. ואם הראשונים הלא לא כבשו, רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאלה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם, כמו משה רבנו עליו השלום, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, האר"י הקדוש, הבעל שם טוב הקדוש, ורבנו הקדוש ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש להסטרא אחרא הס"מ וסיעתו, וכבר זעזעו כל כך הסטרא אחרא עד שאפלו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים, יוכלו לכבש את הסטרא אחרא ולגמר הברור שיבא הגאלה.

ובאמת זה המשל מועיל מאד לעבודת ה' בכל האפנים, בהתחזקות לענין עבודת ה' תפלה והתבודדות, ובענין שבירות תאות ומדות שאף על פי שזה כמה שנים, ועשה מה שעשה ונדמה לו שעדין לא פעל כלום, אף על פי כן יתחזק ויתחזק לעשות את שלו עד שיגמר. וכן בענין דרך ארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל שלשה דברים צריכין חזוק וכו'. ודי לחכימא כי המשל הנ"ל הוא לכל הענינים.

אמר המעתיק:

שמעתי מהרב הגאון רבי מרדכי מורה צדק דקהלת קדש סאקלוב ששמע מאת בעל המחבר רבי אברהם ז"ל בענין שאלת הגאלה הנ"ל, שהלא אנו רואים שכל דור ודור מתדלדל בתורה ועבודה ויראת שמים, ואיך תבא הגאלה בימיהם שלא באה בדורות הראשונים שהיו צדיקים נוראים עובדי ה' באמת. והשיב ז"ל בזה הלשון כי הלא קשה לכאורה על דברי חכמינו ז"ל במסכת סוטה פרק ט', משחרב בית המקדש בושו חברים וכו' על מי לנו להשען על אבינו שבשמים. משחרב בית המקדש וכו' וכו' שרו חכימיא וכו' על מי להשען וכו' וכו', בעקבות משיחא וכו' על מי לנו להשען וכו'. וכי מה מודיעים לנו בזה (כי הדרך הוא להודיע העצה ואיזה עצה היא), והלא זה אנו יודעים גם כן כי אין על מי להשען וכו'. אבל הענין כך כי יש אתערותא דלעלא מאת השם יתברך בעצמו ברחמנותו, וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה ב' עין שם, ויש אתערותא דלתתא מעבודה שלנו מתורה ויראת שמים וכו', ובאמת אנחנו (בשר ודם) הולכים בכל פעם מטה מטה, וכל דור גרוע מהדור הקודם, אבל השם יתברך הולך בכל פעם גדול יותר, כי זה עקר גדלתו (כי גדלה זה חסד וכמובא בדברי רבותינו ז"ל), וכמו שמובא בהשיחות שהשם יתברך מנהיג את העולם בכל פעם יותר יפה (שעניר). ועל כן מספר בהמשניות האלו איך שהדורות הולכים ומתמעטים בעונותינו הרבים, אבל העצה שלענין זה האתערותא דלעלא (רחמנות השם יתברך הולך וגדול, ובפרט אדרבא כל מה שהדור יותר גרוע הרחמנות יותר גדול וכו' ודי לחכימא) מסים על מי לנו להשען (כי הלא האתערותא דלתתא שלנו הולך וקטן) על אבינו שבשמים (על אתערותא דלעלא של רחמנותו יתברך שהולך וגדול וכל מה שיותר גרוע ויותר חולה הרחמנות יותר גדול עליו). וכמו למשל שראה השם יתברך הרחמנות שעל העולם בימי דור המבול ושלח להם את נח. ואחר כך שלח את אברהם אבינו וכו', ובמצרים שהיו במדרגה התחתונה במ"ט שערי טמאה נכמרו רחמיו ושלח להם רועה נאמן משה רבנו עליו השלום לגאלם. וכן אחר כך בחרבן בית המקדש נכמרו רחמיו, ושלח להם עזרא הסופר שראוי היה וכו' אלמלא משה קדמו. ובחרבן בית שני דחמיר לן, העמיד לנו בוצינא קדישא רבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן וכו'.

ואחר כך התחיל ניצוץ משיח האר"י הקדוש זכותו יגן עלינו אמן. ואחר כך נכמרו רחמיו על הדורות שהולכים ומתמעטים והעמיד את הבעל שם טוב הקדוש והחבריא. ואחר כך שהלכו ונתמעטו הלבבות עוד בימי רבנו שהתחיל אור הבעל שם טוב לשקע, נכמרו רחמי השם יתברך מאד, ושלח את רבנו הקדוש, שכבר הכין עד משיח צדקנו. ובאמת שיהיו הדורות גרועים ושפלים מאד, יכמרו רחמיו מאד מאד וישלח לנו משיח צדקנו בעצמו ויהיה גאלה שלמה במהרה בימינו אמן.

(ובאמת זה ענין נפלא להתחזקות לגאלה פרטית של האדם בעצמו לגאלת נפשו (וכן לגאלת גופו ורחמנותו) שהאדם רואה שבכל פעם הולך מטה מטה, ידע ויאמין שבכל מה שהוא עושה את שלו לקרב את עצמו להשם יתברך ואינו רואה חס ושלום תועלת ואדרבא וכו', אזי הרחמנות של השם יתברך עליו יותר ויותר עד שבאמת שלפעמים כשהאדם בדיוטא התחתונה אז הרחמנות גדול עד שתחלת המחשבה וסוף המעשה קשורים זה בזה. וזהו ענין חצות, וענין הלבנה כשהיא במעוטה שאין מעוט יותר אז דיקא נולדה מחדש וכן גרעין כשנתבלה בעפר אז דיקא יציץ ויפרח. עין בלקוטי הלכות ארח חיים הלכה א', ודי לחכימא).

נציג פרוש השומר אמת לעולם על פי משל ממוהרנ"ת ז"ל

ספר מוהרנ"ת, איך שבהתגברות המחלקת שגבר השקר מאד והצליח, והאמת משלך כל כך ארצה, עד שכמעט אין להאמין בקיומו, וגם הכתוב מעיד על זה "ותשלך אמת ארצה". וכל זה התעורר בקרבו פעם בבקר קדם התפלה עד שמחמת זה לא היה ביכלתו להתפלל כמו שצריכים להתפלל. וכן בקטנות מחין אלו התחיל להתפלל עד שהגיע לפסוקי דזמרה, וכמעט שהיה לאחר יאוש בתפלה זו לבוא בגדלות המחין. אמנם כשהגיע להפסוק "השומר אמת לעולם", פתאם זכה להתנוצצות התרוממות המחין ושמחה בלבו. ובאר לעצמו הפסוק על פי משל. לדכס אחד היה לו גן נפלא, שבו נמצאו וגדלו כל מיני חלקי הצומח שבעולם, לבד מין אחד, שחלפו שנים הרבה ולא נמצא בהגן הזה מחמת שהוא יקר המציאות. עד שהגיע הזמן והשיג גרעין אחד ממין הצומח הזה והזריע אותו בגנו. ומחמת שהגרעין הזה היה יחיד מיחד ומיחס בגנו, ודוקא על גרעין כמוהו, הסכנה מרחפת ביותר עד שרואין אותו מגדל, הן מצד המכשירים לגדולו שצריכים להיות מכונים בשעה שהוא צריך להם, ובמדה מצמצמת לא פחות ולא יותר, והן מצד הצפרים האורבים על הגרעינים, ובכן הפקיד על גרעין זה שומרי שעות מיחדים שתמיד ישגיחו על גרעין זה בעינא פקיחא, לא יסירו עין מעליו אף רגע אחד. כן עם האמת היקר המציאות ומשלך ארצה ועובר עליו מה שעובר, אבל אין לפחד על האמת המשליך אמת ארצה, והוא בעצמו "השומר אמת לעולם" עיניו עליו תמיד, עדי אמת מארץ תצמח תגדל ותצליח ותעשה פרי ושפת אמת תכון לעד. ואחרי זה היתה תפלתו תפלת צדיקים, בגיל'ה רנ'ה דיצ'ה וחדו'ה.

אחד התאונן לפני מוהרנ"ת ז"ל אודות עבודת ה' ונחם אותו בזה שאמר לו בזה הלשון: טוסט א קוק איך בין שוין א גראווער יהוד, אין בענק אויך צו זיין איין הערליכער יהוד [תסתכל אני כבר יהודי עם זקן אפור ואני עוד מתגעגע להיות יהודי כשר].

עוד אמר, מען דארף אין דער יוגענד אסאך הארעווען מען זאל הערשט אויף דער עלטער זיין אפראסטער הערליכער יהוד [בימי הנעורים צריכים לעמל הרבה כדי שבימי הזקנה יהיו לפחות יהודי כשר פשוט].

צואת הרב מטשעהרין

יום א' דחנכה תרנ"ג

להדליק נר חנכה גימטריא תקיח. וכן על מקרא מגלה גימטריא תקיט. נחמן בן צבי אריה גימטריא תקיח. חבלים נפלו לי בנעימים גם כן גימטריא תקיח. וראשי תבות של הפסוק חבלים נפלו לי בנעימים נחמן בן חיה לאה (כל זה נעתק מכתב ידו הקדושה של הרב הקדוש מטשערין ז"ל). וכן הספר "לשון חסידים" שלי גימטריא גם כן תקיח. וכן הספר לקוטי עצות החדש שלקט הרב הקדוש, הוא קרא אותו בשם "אוצר היראה" גם כן גימטריא תקיח. ושם כזה נאה לו, כי כל דברי הספר הקדוש הזה נובעים מהנחל נובע מקור חכמה שאמר על עצמו אני אוצר של יראת שמים, כמבאר בספר "חיי מוהר"ן" אך למרות רצונו נשתנה שם הספר על ידי המביא לבית הדפוס לשם לקוטי עצות חדש. והספר הזה התחיל באות אמת עם הפסוק "הורני ה' דרכך אהלך באמתך". נקוד על תבת 'אהלך באמתך' גם כן גימטריא תקיט. וכן אחר כך באות אמונה התחיל עם הפסוק "אהבו את ה' כל חסידיו אמנים נצר ה'" נקוד על תבות 'אמנים נצר ה'' גם כן גימטריא תקיט שמו עם הכולל.

העתקת צואה מהרב הקדוש מטשעהרין זצ"ל

שכתבה בשנת תרל"ט, ונפל למשכב על ערש דוי בימי חנכה הקדושים, ונסתלק אור ליום ד' תענית אסתר שנת תרנ"ד לפ"ק בעיר טשעהרין. ומזה תבין שרוח הקדש נזרקה בו במה שחבר בשנת תרנ"ג אשר להדליק נר חנכה וכן על מקרא מגלה גימטריא מנין שמו הקדוש כמבאר לעיל.

צואת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי

מצוה לקים דברי המת

כשיראו שיכבד החלי רחמנא לצלן לא יניחו אותי לבדי אפלו רגע אחת, רק יהיו יושבים בחדר משכבי שנים, או אחד על כל פנים, שיעסק בתורה או באמירת תהלים. ויחליפו המשמרות בכדי שיהיה העסק בזה בתמידות יומם ולילה, עד אחר ההוצאה מהבית. ולא יסירו ממני הטלית קטן עם הציצית כשרים כל ימי חליי רחמנא לצלן, אף שלא אהיה שפוי חס ושלום. ולמען השם לזרז אותי לומר ודוי ושמע ישראל וכו', (עין מעבר יבק פרק ז' דף מ"ג, עד דף מ"ח. ובדף ס"ז, ודוי הרמב"ן פרק ט', עין שם היטב), ולבקש מחילה מהכל, הן על עסקי צער הנפש והגוף שצערתי לאחרים, הן על עסקי ממון אשר לא נתן להשבון בשלמות כראוי.

בהתחלת הגסיסה יתקבצו מנין עשרה, ויאמרו תהלים וכל המבאר במעבר יבק מן דף מ"ח, ולהלן בפרק ז'. וקצת מהם יאמרו שמות הצדיקים. ויבקשו רחמים עלי בזכות הצדיקים הקדושים, ואפלו בלשון אשכנז, רק בכונת הלב באמת ובתמימות. ויזרזו ויזהירו אותי ונפשי ורוחי ונשמתי לזכר היטב בזכות קדשת אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, וכל השבטים הקדושים והאמהות הקדושות וכל השבעה רועים, וכן בכל הצדיקים שהיו מימות עולם, ושיהיו עד סוף כל הדורות ובכללם קדשת הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים ז"ל, וקדשת רבנו הקדוש הרב רבי נחמן מברסלב ותלמידיו הקדושים, אשר שמם הקדוש נקרא עלינו ומפיהם אנו חיים, ולהתקשר עם קדשתם בקשר אמיץ בל ינתק לעולם. ואם איני כדאי לזה מחמת מעשי, אף על פי כן אבטח ואתחזק בזה בבטחון חזק, ועל רב מדת טובם וחסדם ורחמים גדולים שהיה להם על כל נפש מישראל גם בחיים חיותם, ומכל שכן כעת אחר פטירתן, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כמאמר חכמינו ז"ל: ולהזהיר אותי על זה באזהרה רבה בכמה פעמים, עד אחר שיסתם הגולל וישוב העפר אל הארץ כשהיה וכו': ויזהירו אותי היטב לבלי להסיח דעתי מזה כרגע, רק לדבק מחשבתי בהשם יתברך ובהתורה הקדושה ובכלל קדשת ישראל. כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלה חד: ובכלל קדשת הצדיקי אמת שהיו בכל דור כי צדיקיא אנפי שכינתא. ויבקשו רחמים עלי הרבה שלא יגרמו עונותי חס ושלום לשכח בזה או להסיח דעתי מזה חס ושלום. גם להזכיר אותי היטב כמה פעמים מקרא שכתוב "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא" וכו'.

בשעת גסיסה יפזרו בני ביתי לצדקה בעבורי, אם מעט ואם הרבה כפי מסת ידם. ויבקשו עלי רחמים שלא אצטער הרבה חס ושלום, ותהיה מיתתי כפרה שלמה על כל עונותי, ואצא מהעולם הזה בשלום ואלך בשלום. "נפשי ישובב" וכו'. ויקים בי מקרא שכתוב "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך" וכו' וכמו שדרשו רבותינו ז"ל, ונאמר "יבא שלום ינוחו על משכבותם" וכו'. ואשתי ושום אחד מזרעי לא יבכו אחר פטירתי בחדר שאשכב שם. ולא ילוו אותי רק הרחוקים. ובעת יציאת הנפש ישגיחו שלא אוציא שום אבר חוץ למטתי, ועל כן יעמידו כסאות סביב למטה בכדי שלא יצא שום אבר לחוץ.

בודאי רצוני שסמוך לגסיסה יתאספו על כל פנים עשרה אנשים כשרים, ויאמרו הפסוקים שבמעבר יבק כנ"ל באות ב' ומזמורי תהלים ושמות הצדיקים. ובאם יהיה איזה טנוף במטה אז יכסו כראוי וירחיקו ממקום שכלה הריח ארבע אמות. ובאם יהיה דחק בבית משכבי מהאנשים המתקבצים, בקשתי שיעמדו מרחוק ממטתי לפחות ארבע אמות, שלא ירבה ההבל והחם שגורם קרוב מיתה חס ושלום והוא צער לחולה. על כן יותר טוב שיעמדו מרחוק ואפלו בחדר הסמוך, לבד מאיזה אנשים שיהיה להמטה צרך בהם. וגם אז אשתי וזרעי לא יהיו בבית משכבי שלא יצערו אותי בקול בכיתם.

לענין המסירת מודעה וכו', הנני אומר מעכשו בפני השם יתברך שמו הגדול ברוך הוא ושכינתיה, ובפני בית דין של מעלה ובפני בית דין של מטה, שהנני מוסר מודעה, אם חס ושלום שאהרהר איזה מחשבה שהוא כנגד רצונו יתברך שמו, או שאדבר איזה דבור שהוא שלא כרצונו באיזה רגע מכל ימי חיי, ובכלל זה גם כן סמוך לעת פטירתי מן העולם לשלום, אני מגלה דעתי ורצוני בפה מלא, שכל מחשבות ודבורים אלו יהיו בטלין ומבטלין לא שרירין ולא קימין, ואין בהם שום ממש. והדבורים של עכשו הן קימין ושרירין וחזקין בכל מיני קיום וחזוק גמור, כאשר אני מקבל על עצמי אלהותו יתברך ועל מלכותו ואמונתו יתברך ואמונת כל תורתנו הקדושה השלמה והתמימה שבכתב ושבעל פה, הינו תורה נביאים כתובים, משנה, גמרא, תוספתא, ספרא. ספרי, מכילתות, בריתות, וכל המדרשים כלם, וכל ספרי הזהר הקדוש ותקוני הזהר, וכל דברי החכמים והצדיקים הקדושים שנתיסדו על דבוריהם הקדושים, ובכלל זה בכל דברי המפרשים והפוסקים ובעלי מוסר, ובכל דברי המקבלים הקדושים והנאמנים, ובכל הדבורים הקדושים שנתגלו על ידי האר"י ז"ל הקדוש ותלמידיו הקדושים, ושנתגלו על ידי רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זצוק"ל, ועל ידי תלמידיו הקדושים זצ"ל ובכל הדבורים הקדושים שנתגלו על ידי רבינו הקדוש הרב רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, ועל ידי תלמידיו הקדושים זכר צדיקים לברכה, וכן בכל מה שנתחדש ונתגלה על ידי החכמים וצדיקי אמת שמימות עולם בכל דור עד עכשו, ובכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. בכל הדבורים האלו אני מאמין באמונה שלמה ישרה ותמימה ונאמנה. ואין אני מהרהר אחר שום דבר מכל הנזכר אף כקוצו של יוד.

ואם חס ושלום עבר עלי מעולם באיזה עת ורגע, שום מחשבה שהיא קצת כנגד איזה פרט מכל הנ"ל. או אם חס ושלום יעלה עלי מעכשו איזה מחשבה כנגד זה, ומכל שכן אם אדבר חס ושלום איזה דבור כנגד דבורים הנזכרים, אזי יהיה כל זה בטל ומבטל ואין בו שום ממש, וכל הדבורים שהזכרתי עכשו הן קימין מעכשו ולעולמי עולמים.

כאשר אני מקבל על עצמי אלהותו יתברך, ומעיד אני שהקדוש ברוך הוא הוא מסבב כל הסבות ומהוה כל ההויות, והוא יתברך נצחי ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים. שמע ישראל ה' אלהינו וכו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. משה אמת ותורתו אמת. וכל דברי הנביאים וחכמים הקדושים וצדיקים אמתיים, אמת ויציב ונכון וקים וישר וכו' עד והמליכו ואמרו ה' ימלך לעולם ועד, וכן כל שאר הפרטים ופרטי פרטים הכוללים בשלמות אמונתנו הקדושה, אמונת בני ישראל הקדושים, הן והן הדבורים שאני מקבל עלי מעכשו ולעולמי עולמים.

ומדאגה בדבר שלא יתבלבל דעתי חס ושלום, או שיהיה הדבור קשה עלי חס ושלום סמוך לפטירתי לדבר אז כל הנ"ל, ולכפר בפה מלא בכל מיני עבודה זרה ואמונות כזביות ובכל הדבורים שאסור להאמין בהם על פי דיני תורתנו הקדושה, שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה כלה. וכן להפך לקבל עלי אז בפה מלא על מלכות שמים באהבה ובמסירת נפש עצום, בעבור קדשת אמתת אמונתנו הקדושה בכלליות ובפרטיות, כראוי לכל איש ישראל לקבל עליו כל זאת בכל רגע ורגע מימי חייו ובפרט סמוך לפטירתו. בכן הנני נותן כח והרשאה להעומדים עלי אז, שהמה יעשו כל אלה בעבורי למסר מודעה ולכפר בכל מה שצריכין לכפר על פי דת תורתנו הקדושה, ולקבל על מלכות שמים אמתת אמונתנו הקדושה בכלליות ובפרטיות, ואפלו במסירת נפש וגוף וממון בפעל ממש בעבורי (כי לפני מותי בודאי אני מרצה לזה בכל לבבי, מי יתן והיה שאזכה לזה). ותהיה עשיתם כעשיתי ודבורם כדבורי. אך לטובה ולקדשה נאמנה כרצונו יתברך וכרצון יראיו הקדושים, ולא לאיזה הפך ופגם, נגד רצונו יתברך חס ושלום. כי כונתי רק לטובה, ולעשות רצונו יתברך, עשיתי אותם לשלוחים נאמנים בעבורי ולא להפוך חס ושלום. ולתקוני שדרתים ולא לעותי. ומעתה אין בי כח להפך אף חצי דבר ולבטל הרשאה זו או אפלו מקצת ממנה כל ימי חיי הבלי רק הוא שרירא וקימא. וכל המחשבות והרהורים וקל וחמר איזה דבור ומעשה שיהיה נגד זה חלילה. כלם בטלים ומבטלים לא שרירין ולא קימין, רק הרשאה זו בקיומה עומדת כל ימי עולם.

ואם חס ושלום שלא יהא שום אדם אצלי סמוך לפטירתי, בכן הנני מבקש מעכשו בבקשה עצומה וגדולה וברשות ורצון הקדשא בריך הוא ושכינתה שיבאו אלי איזה נשמות קדושות מקרובי וממשפחתי הכשרים והנאמנים, וכן ממלאכים הקדושים מלאכי רחמים, ושאר דברים רוחניים הקדושים העומדים על כל איש ישראל למחסה ולשמירה, בבקשה מהם אל יעזבוני גם אז. הגם כי מעשי אינם עולים יפה כלל ובודאי כסתה כלמה פני לעמד במחצתם, אף על פי כן הלא בכלל קדשת ישראל אני. 'וכי אין לך אדם מישראל שאין לו גואל'. ובטוח אני בגדל רחמיו וחסדיו יתברך שיתן להם רשות לבא אלי אז, על כן הנני נותן להם רשות וכח והרשאה מעכשו, שהמה יעשו כל הנ"ל בעבורי, למסר מודעה כראוי בכל השלמות ולקבל על מלכות שמים בעבורי באהבה גדולה ומסירות נפש עצום. ותהיה עשיתם ודבורם ברוחניות, כעשיתי ודבורי כל זאת בדבור פה ובמעשה נכונה וקדושה בפעל ממש כרצונו יתברך וככל הנזכר לעיל.

בענין שמירת הנפטר יזהרו מאד. ואם יצטרכו להלין אותי, אזי מה טוב שיהיו שומרים אנשים לומדים וכשרים. ויאמרו תהלים, ולא ידברו שם שום דברים בטלים רק מזמורי תהלים וכיוצא ועניני המת. ואם יצטרכו לישן יחליפו המשמרות.

טרם יניחו אותי על גבי קרקע, יקחו את גלמי אנשים כשרים ויהיה ערם ממש, ויכסו את הגלם רק קצת מלפניו טפח, ויחזיקו אותו בגבה האויר קצת למעלה מגימל טפחים, ואחר כך יניחו אותו מידם, באפן שיפל מעצמו על הקרקע ממש בלי הפסק שום דבר. וככה יאמרו: "אם נתחיב זה הנפש הנפטר סקילה, יהי רצון מלפניו יתברך שיהיה נחשב כאלו נסקל בבית דין הגדול שבירושלים". ויניחו אבן כבד קצת על לבי. ואחר כך יגביהו הגלם עוד הפעם ויניחו אותו שוב על הקרקע ממש, וישימו האבן על לבי ויאמרו (אם נתחיב הנפטר שרפה יחשב זה במקום שרפה). כי מי שנתחיב בשתי מיתות נדון בחמורה. וסקילה חמורה משרפה, דקימא לן כרבנן נגד רבי שמעון דאמר שרפה חמורה, ואף על פי כן יקחו איזה נר ויחזיקו השלהבת קצת תחת זרועותי וכן כנגד לבי זכר לשרפה ממש. ועין בצואת כנסת יחזקאל, מבאר שלמעלה הלכה כרבי שמעון דשרפה חמורה, על כן יעשו כהנ"ל. ואחר כך יגביהו אותי שוב כנ"ל ויניחו אותי על הקרקע וישימו האבן על לבי, ויאמרו (אם נתחיב זה הנפטר הרג תהא סקילה זו במקום הרג) כי סקילה חמורה מהרג, ורצוני היה שיקחו סכין חד ויחתכו קצת מעור הצואר זכר להרג, אך חושש אני לאיזה עלילה חס ושלום, על כן על כל פנים יקחו סכין שאינו חד ויעבירו על צוארי זכר להרג. ואחר כך יגביהו את הגלם עוד הפעם כנ"ל, ויניחו אותו ערם על הקרקע ממש כנ"ל וישימו האבן על לבי ויאמרו (אם נתחיב זה הנפטר חנק תהא סקילה זו במקום חנק) כי סקילה חמורה מחנק אלבא דכלי עלמא. ויקחו חבל או איזה חפץ אחר ויקשרו סביב צוארי, וימשכו אותו זה לצד זה וזה לצד זה זכר לחנק. ובקשתי מאד לקים כל הנ"ל בפשיטות. ולבקש רחמים עלי שיהיה באמת נחשב לפני השם יתברך כאלו נתקים בי כל הארבע מיתות בית דין בחיים חיותי בפעל ממש, ויתכפרו כל עונותי כפרה גמורה ויתקנו כל הפגמים שפגמתי בשמות הקדושים. ואם אזכה, בטוח אני ברחמיו הגדולים שבכל פעם שיקימו בי כל הנזכר, אז ארגיש ממש זה הצער שהיה להנהרג בהמיתות הנ"ל, וזה בעצמו יהיה לי לנחת גדול ולשמחת לב ונפש. ואל ילעיגו עלי בזה, מאחר שמצינו בצואת הרב הקדוש רבי נפתלי הכהן זצ"ל שצוה לקים בו ככל הנזכר, ומה נאמר ומה נדבר מלאים חטא ועון ופשע כמוני, רק שאני הוספתי קצת על דבריו הקדושים בענין זה. כאשר יראה המעין שם וכאן.

ושמעתי בשם הרב הקדוש וכו' בעל המחבר ספר 'יסוד ושרש העבודה', שצוה גם כן לקים בו אחר פטירתו כמו ענין סקילה ממש, שיפילו אותו ממקום גבוה קצת. והבטיח להם שכאשר יקימו דבריו, יעמד להם לעזרה לאחר פטירתו בעת דחקם, וכן היה ונתקים והיה בזה מעשה נוראה מאד, ועל כן ראוי ונכון לאיש כערכי בודאי לצוות על זה. והלואי שיקימו דברי, בודאי יהיה גם להם לזכות, בפרט כי מצוה לקים דברי המת את אשר צוה בחייו. ואולי יהיה מזה איזה טובה והצלה לנפשי. ואחר כך יגביהו אותי מעט באויר כפי זקיפת קומתי ראשי למעלה ורגלי לארץ כאלו קימו בי מצות תליה, כי כל הנסקלין נתלין. ואחר כך יניחו אותי על הקרקע כדרך כל הארץ. וכן מבאר בצואת הר' נפתלי הכהן זצ"ל. ובכל פעם שיעשו כנ"ל יפרישו לצדקה בעבור תקון נשמתי. ויתפללו עלי התפלה הקצרה של 'אל מלא רחמים' וכו'. ויאמרו בכונת הלב כראוי להרגיש באמת, גדל עצם הרחמנות שיש על נפש הדל הנפטר שאי אפשר לו עוד לעסק בעצמו בתקון נפשו, ומצפה רק שיעסקו אחרים בתקונו ולעורר רחמי השם יתברך עליו ושיתן רחמים בלב הצדיקי אמת החיים והנפטרים שישתדלו בתקון נפשו בשלמות. גם בשעה שישפכו העפר לקבר יכונו לסקל הארון כדי לכפר על עון סקילה. ויאמרו פסוק "והוא רחום" כמה פעמים. ולסוף שלשה פעמים פסוק: "וסר עונך וחטאתך תכפר".

בשעת השכיבה על הארץ יסובבו אותי כמה אנשים לומדים וכשרים, ואם אפשר יטבלו מקדם, וילמדו משניות הפרקים המתחילין באותיות שמי, ויגידו מזמורי תהלים^[131] המתחילין באותיות נשמה ובאותיות שמי (ובסוף הקנטרס יהיה רשום אם ירצה ה' כל מזמורי תהלים על פי אותיות א"ב וכו') ויבקשו רחמים עלי שלא אשכח חס ושלום את שמי כשישאלו אותי בעלמא דקשוט, ויהיה שמי רגיל על לשוני שלא אבוש ולא אכלם, לאמרו תכף. גם יכונו לתקן את שמי ונשמתי. ואם יהיה באפשר להאריך קצת בקשתי לומר מזמורי תהלים המתחילין באותיות השמות הקדושים אהי' הוי' אדנ"י. ואם אפשר לשלב האותיות מה טוב, הינו לומר מזמור המתחיל באות א' כנגד אלף של שם אהיה ואחר כך מזמור המתחיל ביוד כנגד יוד של שם הוי"ה. ואחר כך מזמור המתחיל בא' נגד הא' של שם אדנ"י. ואחר כך מזמור המתחיל בנו"ן נגד נון של נשמה ואחר כך מזמור המתחיל בנון נגד אות הראשון של שמי. ויכונו בלבם ויבקשו רחמים עלי שיתקנו כל הפגמים שפגמתי בעונותי באותיות הקדושות האלו של השמות הקדושים האלו, וכן בשאר שמות הקדושים, וכן מה שפגמתי באות הראשון של אותיות נשמה, ובאות ראשון של שמי. ואחר כך יאמרו מזמורים המתחילים באותיות שניות של השמות הקדושים הנזכרים. ובאותיות של נשמה ושל שמי, וכן עוד אחר כך כנגד אותיות שלישיות ורביעיות מכל הנ"ל, ובכל פעם יכונו את לבם ויבקשו רחמים כנ"ל אף בלשון אשכנז. ואם יהיה בלתי אפשר להאריך כל כך יאמרו על כל פנים כפי סדר הנ"ל מאותיות הא"ב שבמזמור קי"ט אשרי תמימי דרך וכו' ואחר כך יאמרו הפסוקים שבמזמור הנ"ל נגד אותיות שדי קרע שטן. ויכונו להמתיק כל הדינים מעלי, ולבטל כל המקטרגים והמשטינים מעל גופי ונפשי ורוחי ונשמתי. וגופי ינוח על משכבו בשלום ונפשי ורוחי ונשמתי יעלו בשלום למקום קדשתם. ותהיינה צרורות בצרור החיים וכו' ולחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. ואחר כך יאמרו התפלה של 'אל מלא רחמים' וכו'.

בשעת רחיצת מי טהרה, יאמרו "מזמור הבו לה' בני אלים" שהם שבעה קולות שאמר דוד על המים, ולכון בתפלה להקל מעלי הדינים של שבעה עדנים החולפים על האדם. וישפכו על גופי תשעה קבין בפעם אחת וכן יעשו ארבעה פעמים ויכונו לתקן הפגמים שפגמתי בארבע אותיות של שמות הקדושים הנ"ל שהם אהי"ה הוי"ה אדנ"י, ובארבע אותיות נשמה, ובארבע אותיות של שמי. ובשעת רחיצה וכן בשעת לבישה, ובשעת הכנסה לקבר יאמרו הפסוקים שבסוף מעבר יבק. ואם אפשר שיתעסקו בי טבולי יום בודאי מה טוב. אך על כל פנים יתודו כלם. ויהרהרו בתשובה באמת. ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל יבא זכאי ויכפר על החיב.

באשר שהמנהג פה לעשות ארון שלם. בקשתי שיעשו אותו מנסרים דקים. ויעשו בהם נקבים הרבה וגדולים קצת, באפן שיכנס בהם עפר הארץ ברוח בכדי שיתעכל הבשר במהרה. ואם ידעתי שאין קפידא לשנות המנהג בזה, הייתי מצוה שלא להניח הקרש התחתונה כלל רק מן הצדדין והגולל, וגם הם יהיו מנקבים הרבה כנ"ל. ועל כל פנים יעשו בקרש התחתונה שבעה נקבים. שלשה מהם יהיה כל אחד טפח על טפח מרבעין. וארבע יהיו כל אחד אצבעים על אצבעים כמבאר בצואת כנסת יחזקאל. ויזהרו שלא יהיה בתמונת שתי וערב חס ושלום כנדפס שם בטעות.

בשעת לויה ובשעת הכנסה לקבר יתנו לצדקה כפי היכלת ויבקשו רחמים. גם בקשתי מבני ביתי לשלם בעד מקום קבורה וכן להמתעסקים בזה, באפן שיהיה הכל באהבה וברצון טוב ובכבוד ולא בקנטור ומחלקת חס ושלום. גם כל הדבורים בענין זה הכל יהיה בדברי נחת ותחנונים, באפן שיתרצו כלם ברצון טוב לקבל מידם את אשר יתנו כפי יכלתם ומסת ידם.

על עלית ביתי מנח כעת שני טארביליך [שקיקים] עם עפר ארץ ישראל. ויש בהם עפר פשוט ונשחק, ועפר לבן וקשה כאבן. על כן יכתישו זה העפר לבן גם כן, ויפזרו היטב מזה העפר של ארץ ישראל על גופי הרבה, ועל כל אברי ובפרט על ברית קדש, ויאמרו שלש פעמים הפסוק "כי דם עבדיו יקום וכו' וכפר אדמתו עמו". וכל זה יהיה בשעת ההנחה לקבר.

ומגדל חבת אדמת קדש לכל ישראל על כן ישאירו קצת מהעפר הלבן שלא נשחק אצל בני ביתי לקים: "כי רצו עבדיך את אבניה" וכו', ולהיות להם לזכר עולם שזכיתי בעולם הזה להיות בחיים חיותי בארץ הקדושה, ולנשק את אדמתה אדמת קדש. ועל ידי כל זאת יתעורר התשוקה גם אצלם לזכות לזה. ואולי אזכה עוד אני והם, או על כל פנים הם לבדם לישיבת ארץ ישראל ולקבע דירתם שם, בודאי אשרי להם ואשרי חלקם. מי יתן שאזכה לזה בחיי גם אני וכל בני ביתי שיחיו.

בשעת ההכנסה לקבר יעמדו שבעה אנשים כשרים מאוהבי באמת, ואם עשרה מה טוב. ויאמרו שבעה פעמים "ויהי נעם" עד גמירא. ויבקשו רחמים בעדי להצילנו מענשים קשים ומכל מיני הטעיות ועקמימות שבלב ובלבולי הדעת שיוכל להיות גם אז חס ושלום כידוע. ובכל ימי השלשים על כל פנים ילמדו בכל יום עשרה אנשים כשרים עבור זכות נשמתי, ואחר כך יתנו כלם לצדקה מה שיתנו. וכלם יבקשו רחמים בעדי כנ"ל, ואם מהצרך לשלם להם בעד זה יתנו מביתי באהבה ובכבוד, והשם יתברך ימלא לבם ברוח. ובכל ראש חדש בשנה ראשונה ידליקו נרות בשבילי בבתי מדרשות. ובכל ערב ראש חדש ללמד משניות ולתן צדקה כל מה דאפשר, ולבקש רחמים עלי אף לאחר שנה ראשונה. ובכל יום ויום משנה ראשונה או בכל שבוע על כל פנים, ובפרט בשבת קדש. יתנו דעתם להזכיר את שמי לטובה, ולחזר ולומר איזה דבור טוב וכשר מדבורי אמת ואמונה ששמעו מפי. אף על פי שלא אמרתי אותו מדעתי, רק בשם אבותי ורבותי או מפי סופרים וספרים.

ואם אפשר לקים זאת גם לאחר שנה ראשונה, מה טוב. ובכל ימים נוראים תתנו לצדקה בעבור נשמתי ויבקשו רחמים עלי. וכן בכל זמן אמירת יזכר וכו' תאמרו בהתעוררות גדול מעמק הלב, כי צריך אני רחמים גדולים ונפלאים מאד. וכן בכל ערב שבת קדש בעת אמירת מזמור שיר ליום השבת, שאז עוסקים הצדיקים הגדולים בני עליה גם אחר פטירתם בצותא חדא עם משה רבנו עליו השלום, להעלות הנשמות שנפלו לעמקי השאול תחתיות כידוע. על כן בקשתי מאד שתהרהרו אז בתשובה שלמה, ותבקשו רחמים שיעלו גם נפש רוח ונשמה שלכם מעמקי נפילתכם ושתזכו לתשובה שלמה, ולהרבות במעשים טובים כל ימי חייכם. ותקשרו עצמכם אז בלבבכם ומחשבותיכם בהתקשרות חזק להשם יתברך, ולנשמת משה רבנו עליו השלום ולנשמת שאר הצדיקים שעמו שעוסקין אז בתקון נפשות ישראל. ואז תבקשו רחמים בפיכם או על כל פנים במחשבותיכם, גם על נפש רוח נשמה שלי, וכן על כל ניצוצות הקדושים השיכים להם שיעלו מעמק נפילתם ושיתתקנו בתקון שלם באמת וכל מה שתבקשו עלי, רשות בידכם לומר גם בלשון אשכנז שאנו מדברים בו, ובלבד שיהיה בכונת הלב כראוי לפי מדרגתם. ובכל פעם שתבקשו עלי רחמים תזכירו זכות של הצדיקי אמת שבדורנו ושל הצדיקים שוכני עפר. ובכללם בזכות רבנו הקדוש והנורא רבי ישראל בעל שם טוב ותלמידיו הקדושים ז"ל ובזכות רבנו הקדוש והנורא רבי נחמן מברסלב ותלמידיו הקדושים ז"ל. ותבקשו רחמים הרבה עלי שאזכה גם אני להתקשר היטב לאור זכות קדשתם. והשם יתברך יזכנו להאריך ימים ושנים בתורה ועבודת ה' בטוב ובנעימים ולא ימושו דבריהם מפינו ומפי זרענו וכל יוצאי חלצינו עד עולם. ונזכה להתקשר עמהם באמת כל ימי חיינו לעולם בעולם הזה, ולהיות עמהם גם בעולם הבא אמן כן יהי רצון.

בקשתי מאד שלא ישבחוני בשום תאר ושבח. לא צדיק ולא חסיד ולא למדן ולא בעל מדות טובות, וכיוצא בשבחים כאלו שאין בי אפלו המקצת מהם כי הכל בטעות. בפרט "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". נמצא כי כל המוסיף גורע, ואדרבא לחרפה ולכלמה יחשב. כי אוי לו למי שהעולם טועין בו, בפרט לאחר הפטירה, שכל תקותי להנצל מאד אז על כל פנים מכל ההבלים והשקרים והטעיות שבזה העולם, ולהתדבק באמת בנקדת האמת דקדשה, ולזכות לאיזה התנוצצות מזיו נעימת קדשת אור פני מלך חיים. ולמה לי אז כל השבחים של שקר וטעות. וגם על המצבה לא יחקקו שום שבח, רק הרב וכו' מורה צדק לעדתו כמה שנים בקהלת קדש טשערין. ולקט וקבץ ספר לשון חסידים וספר דרך חסידים ושאר ספרים. בן הרב וכו' שהיה מורה צדק כמה שנים בקהלת קדש ברסלב ויכתב גם כן הפרט של היום והחדש והשנה.

הגם כי פה אין המנהג לשא על מטה רק מוליכין בעגלה, בקשתי לשא אותי על מטה. ואם אפשר שיהיו נושאים כלם טבולי יום מה טוב. ואם יצטרכו לשלם להם שכר, וגם לחמם המקוה בשבילם בודאי כדאי וראוי. והשם יתברך ימלא לכם כי אם לא עכשו, אימתי יעשו עוד עמדי חסד של אמת כזה. "והחי יתן אל לבו", כמו שדרשו חכמינו ז"ל. ונושאי המטה יאמרו שיר של פגעים, הינו ויהי נעם ויושב בסתר. ועל כל פנים יעמידו המטה שבעה פעמים ובכל פעם יאמרו שיר של פגעים כנ"ל.

והנני מבקש מזוגתי וכל בני ביתי שיחיו שלא ילווני אחר מטתי. וגם אחר שיניחוני בקבר שאז יבאו לומר קדיש יעמדו מרחוק ארבע אמות. ורצוני שלא יבא שום אדם על קברי גם איזה שנים אחר פטירתי, כי ידעתי את מכאובי, אם לא מבני ויוצאי חלצי אם ירצו. וגם זה לאחר י"ב חדש ובאפן שיהיו טהורים טבולי יום. וגם בזה לא ניחא לי כל כך. וזה שאני מבקש שיהיו טהורים דיקא, לא בגין רמות רוחא והתפארות בטהרת קדשת קברי חס ושלום, רק אדרבא מגדל שברון לבי ושפלות מדרגותי בעולם הזה חושש אני ביותר שיהיו טהורים דיקא. וגם נקבות מיוצאי חלצי אם ירצו להתפלל על קברי לא יבאו רק בעת טהרתם, וגם אז בקשתי שיעמדו מרחוק ארבע אמות.

בין פטירה לקבורה יחלקו בני ביתי לצדקה שלשה פעמים כמנין שמי מאיזו מטבע שירצו כפי יכלתם ומתת ידם, ויכונו בלבם ויבקשו רחמים עלי לפדות את נפשי בזה מכל צרה בבחינת "נפש חיה הוא שמו" כידוע. גם יכריזו כמה פעמים בקול הן בהיותי עדין בביתי והן ביציאתי מן הבית בשעת לויה, והן קדם ההכנסה לקבר, שאני מבקש מחילה מכל מי שצערתי אותו או שפגמתי בכבודו, או באיזה דבר שעשיתי נגדו שלא כשורה, ואפלו בשוגג או באנס, על כלם אני מבקש בבקשה גדולה, ויהיה דומה בעיניהם כאלו אני משתטח ארצה לפניהם בהכנעה גדולה ואמתיית, ומבקש מהם שירחמו עלי וימחלו לי מחילה גמורה באמת בכל לב, כל מי שהעויתי נגדו, יהיה מי שיהיה, הן יחיד הן רבים, זכרים או נקבות, קטנים או גדולים, מכלם אני מבקש מחילה גמורה בחסד וברחמים. ואפלו אם פגמתי נגדם וגרמתי להם צער בגוף חס ושלום או באיזה עניני ממון שגרמתי להם, בקשתי מהם שימחלו לי, בפרט כי הם דברים שאינם ידועים לי, רק אף על פי כן למיחש מיהא בעי, ומה בצע שינטרו שנאה ותרעומות בלבם עלי, בדבר אשר לא נתן להשבון, ורק על צד הספק. ויותר קרוב להיות שהכל הוא בחנם ועל לא דבר. יותר טוב וכשר הדבר גם לפניהם ולטובת נפשם, שיעבירו על מדתם וירחמו עלי וימחלו לי כלם בכל לבם. וכן אני במחילה גמורה לכלם ולכל מי שגרם לי צער מעודי עד היום הזה. ולא יענש שום אדם על ידי חס ושלום.

ולא מבני אדם לבד מה שפגמתי נגדם בגשמיות אני מבקש מחילה. רק אפלו על מה שגרמתי להם איזה צער ברוחניות על ידי עונותי הרבים שהכריעו את העולם חס ושלום וכו' כמו שדרשו חכמינו ז"ל. וכן אני מבקש מחילה מכל הנבראים שבעולם. דומם צומח חי מדבר. על מה שהעויתי נגדם וצערתי אותם. הן בגשמיות ממש או ברוחניות, ככל הנזכר. וכן מכל הנשמות של החיים והמתים. ומכל ברואי מעלה הרוחניים. ממדרגה ובחינה התחתונה שבתחתונות כביכול, עד מדרגה העליונה שבעליונות כביכול, מכלם אני מבקש בבקשה גדולה שירחמו עלי וימחלו לי במחילה גמורה בחסד וברחמים, כל מה שחטאתי והעויתי נגדם, וגרמתי להם חס ושלום איזה בחינת צער ופגם כביכול. ומכלם אני מבקש שאדרבא לא די שלא יקטרגו עלי ולא יזכירו את עונותי והפגמים שפגמתי, רק אדרבא ימליצו טוב בעדי ויכריעוני לכף זכות. ויבקשו רחמים מלפני השם יתברך שימחל לי על הכל ובצל כנפיו יסתירנו. ויעלני ממעלה למעלה בקדשה עליונה שאזכה לבא לתכלית השלמות, אשר בשביל זה נאצלו נפש רוח ונשמה שלי מתחלת אצילות המחשבה העליונה יתברך שמו. גם בקשתי מכלם לעורר רחמים אצל הצדיקי אמת אשר נשמתם בגנזי מרומים, ובכללם אצל נשמת רבנו ז"ל הרב רבי נחמן מברסלב זצ"ל. שיעסקו הם בטובת גופי ונפשי ורוחי ונשמתי. באפן שאזכה להנצל מכל מיני ענשים רחמנא לצלן. ובכללם מענש הגלגול אשר הוא אחריות גדול, בפרט לאיש כמוני. ושאזכה לבא תכף לתכלית שלמות מנוחתי בקדשה עליונה כי רבים רחמיו יתברך כנ"ל כמה פעמים, והעקר שהעוסקים בזה יבקשו רחמים עלי בכל לבם. והשם יתברך ישמע לתפלתם כי הוא יתברך שומע לתפלת כל פה וכו'.

כל ימי השבעה לאחר התפלה שיתפללו בביתי, ילמדו קצת משניות וקצת מספר הזהר הקדוש, וגם יאמרו איזה מזמורי תהלים במנין, ויבקשו רחמים עלי. וכל השנה כלה בקשתי מבני ובני ביתי שיחיו, שילמדו משניות וזהר הקדוש ותקונים. גם יאמרו תהלים בכל יום, ויכונו גם לתקון נפש רוח נשמה שלי. ואם יבקשו רחמים עלי על זה בפה מלא, בודאי מה טוב. ואם יזכו ללמד ולגמר גם שאר ספרים קדושים עוד בשנה הזאת מה טוב, ועל כל פנים ספרי רבנו ז"ל כלם. ואם אפשר גם להשתדל אצל אחרים שילמדו בעבורי אף בשכר מה טוב. וממילא מובן כי על בני ויוצאי חלצי, בודאי מטל לעסק בשנה ראשונה בהתמדה גדולה ביותר גם בלמוד הקבוע שלהם, הינו בש"ס ופוסקים. ובקשתי מהם מאד לבל יסיחו דעתם ממני. ולא ישכחו בי בכל מה דאפשר בשנה ראשונה על כל פנים. רק בכל פעם יזכרו בי, בגדל הרחמנות שיש עלי, ויבקשו עלי רחמים לפני השם יתברך שיעמד בעזרתי, ובצל כנפיו יסתרני מכל רע, ויזכני לכל טוב, ויעלה נפש רוח נשמה שלי למעלה בקדשה העליונה, בכל רגע ורגע למעלה עליונה ביותר. ויקים בי מקרא שכתוב: "ילכו מחיל אל חיל" וכו'. וכבר מבאר לעיל שיש לכם רשות להתפלל עלי גם תפלה קצרה, ובלשון אשכנז שאנו מדברים בו, כי הקדוש ברוך הוא שומע תפלת כל פה. אך אף על פי כן אני מזהיר אותם לבל יבכו וידאגו עלי ביותר. עצבות היא מדה מגנה, וצריכין להתרחק ממנה מאד. ומי יתן שאזכה גם אני בעצמי לשמחה תמידית דקדשה כל ימי חיי, וכן גם אחר פטירתי, ויקים בי מקרא שכתוב: "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם". ונאמר "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח".

ועתה הנני להעתיק מה שכתב הרב מטשעהרין ז"ל יחוס משפחתו.

בצואת ר' שפעטיל ז"ל הזהיר שכל אחד ירשם יחוסו למען יהיה למשמרת לזרעו ולזרע זרעו וכו'. לכן אמרתי לרשם מענין משפחתנו:

אבי ז"ל שמו הרב רבי צבי אריה דין בברסלב ואחריו מלא מקומו אחי הוא הוא הרב רבי חיים ז"ל. ואבי אבי ז"ל הוא הרב רבי אהרן ז"ל נתמנה לראב"ד בברסלב ברצון ובפקדת רבנו ז"ל אור האורות וכו' הוא רבנו הר' נחמן זצוק"ל מברסלב, בעל המחבר ספר לקוטי מוהר"ן הקדוש ושאר ספרים קדושים הרבה כמפרסם. ורבנו זצ"ל היה לו השתדלות גדול בענין זה של התמנות הרבנות של אבי אבי ז"ל בברסלב. ויש בענין זה כמה ספורים נפלאים הרבה ואין כאן מקומו. אביו של אדוני אבי זקני רבי אהרן ז"ל, הוא הרב רבי משה שהיה ראב"ד בקארסין ונסתלק ונקבר שם שנת תקפ"ז לפ"ק זקן ושבע ימים. וזכה לקבל פניו של הבעל שם טוב ז"ל שני פעמים בימי נעוריו, והיה איש צדיק וכשר מאד. וכן אשתו ז"ל היתה אשה כשרה וצנועה כנשמע קצת משבחים מפי רבנו ז"ל. ושמעתי מפי אדוני אבי ז"ל שאמר שרבי משה הנ"ל ואחיו רבי אבילי ז"ל נשארו יתומים קטנים, ונתרחקו מארץ מולדתם וממקור משפחתם, ונתגדלו בבית הרב הצדיק הקדוש רבי אבילי משדה לבן שהיו קרובים ושארים. וכן היה בשדה לבן גאון אחד וצדיק גדול והיה נקרא הר' אהרן פשוט, מחמת שלא היה מסכים להחלוקים בחריפות גדול שנתפשטו בימיו ביותר, רק היה אוהב ללמד במתון בתמימות ובפשיטות. וכשבא הרב הגאון רבי זלמן לשדה לבן ואמר איזה חלוק ופלפול בחריפות גדול, אחר כך היה חוקר ודורש איך למד הר' אהרן הקדוש זה הענין, וכשנודע לו איך שלמד הקדוש זה הענין בלמודו הפשוט נתישבו ממילא כל השאלות והקשיות שהיה להגאון הר' זלמן בזה, ונתבטל כל החלוק והפלפול. והיה עושה מופתים גדולים וישועות נפלאות עם למודו הפשוט. וכפי הנראה היה השם של אבי אבי ז"ל רבי אהרן, על שם רבי אהרן הנ"ל, כי היה גם כן משארנו וממשפחתנו. וענין יחוס משפחתנו לא נודע לאבי אבי ז"ל בפרטיות, מחמת שאביו הרב רבי משה נתרחק מקטנותו מארץ מולדתו וממקור משפחתו. אך בכלל נודע לו שהם מגזע הרב הגאון וצדיק נפלא ראב"ד דקהלת קדש בוטשאטש. כפי הנראה שהיה רב ואב בית דין במאה החמישית. ופעם אחת נחלק עם איזה גדול אודות איזה פרי איך לברך עליה. ואמר שהסימן יהיה מן השמים לדעתו הקדושה שיהיה על קברו מין פרי כזה, וכן הוה.

ועוד נודע לי שהיה מאבותם צדיק אחד קדוש וגאון נפלא, ונקרא בשמו רבי ר' אחיעזר. וספרו ממנו ענין נפלא של תחית המתים ממש. ועוד היה מאבותם דער גרוסער [הגדול] רבי אברהם יהושע העשיל המפרסם שמו בעולם. וכפי הנראה היה הרב הקדוש מאפטא וממעזבוז נקרא על שמו ז"ל, והוא היה גם כן משארנו. זקנתי אשת הרב רבי אהרן הנ"ל היתה אשה כשרה וצנועה מאד כמפרסם, ושמה שרה בת הרב ר' ניסן. והוא היה עשיר גדול ונכבד מאד ונשתדך עם גדולי הדור, הינו עם הרב הקדוש רבי חיים מקראסנע ז"ל ועם הרב הקדוש מחמעלניק ז"ל ועוד כדומה. ושמעתי ממנה שמקור משפחתה היה מאוסטרא ואליק, מגזע קדש של עשירים ומיחסים גדולים, והרב המגיד ממעזריטש ז"ל היה גם כן ממשפחתה, וכן הרב הקדוש רבי ליבער מבארדיטשוב, ועוד כמה גדולים. והרב הקדוש הר' גדליה מליניץ הפליג מאד בשבח משפחתה, ואמר שהיה יודע ומכיר בהם יותר מעשרים רבנים גדולים, ועוד כיוצא בדברים האלה. אמי ז"ל מרת חיה לאה ז"ל היא בת הר' חיים מברסלב והיה איש כשר מאד ומקרב לרבנו ז"ל רבי נחמן מברסלב ז"ל, ויש בזה ספורים הרבה ואין כאן מקומם. והיה מתענה שני פעמים משבת לשבת בכל שנה, הינו פרשת כי תצא ופרשת כי תבא בפקדת רבנו ז"ל שנים הרבה, ובמסירות נפש עצום מאד. ומענין האחרון ופטירתו יש ספור נפלא ואיך שראה רבנו בחלום וכו': אם אמי חנה בת ר' דב ז"ל גם כן אשה צנועה וכשרה ממשפחת רבנים וגדולים, ומקור משפחתי שמעתי ממנה שמצד אמה מרת רבקה היא מאוסטרא ממשפחת עשירים וגדולים מימי קדם קצת: אשתי הראשונה מרת טשארנא בת הר' יצחק ז"ל מצד אביה הוא ר' יצחק בן ר' אברהם מוויניצא הנקרא ר' אבריימל סאניס, איש כשר ונכבד ולמדן. ומצד אמה מקור משפחתה מגזע בעל המחבר ספר תבואות שור ז"ל. אשתי השניה מרת פיגא תחיה מצד אביה הוא רבי יואל לאדיזשונסקע מקרימענטשאק ממשפחת עשירים ונכבדים בימי קדם, קצת יכנו בשם ברעגיר על שם מסחרם אצל הברעג. ומקור משפחתה מלאדיזשין ממשפחת לומדים וכשרים. ומהם היה גם הרב ר' דוד דין בלאדיזשין, שהיה מקרב לרבנו ז"ל, ומצד אמה לא נודע לי מקור משפחתה כי היה ממדינת ליטא ורייסין. ר' אבילי אחיו של אבי אבי ז"ל רבי משה הנ"ל, נתגדל בשדה לבן ונקרא בשם ר' אבילי דעם חאזנס ולא ידעתי הטעם ואולי היה הוא חתן של ראב"ז דשם והיה איש נכבד מאד. ושם בניו האחד נקרא ר' מיכל זאסלאווער. והשני גביר אחד בזיטאמיר ולא נודע לי שמו. והיה לו גם כן בנות אחת שמה מרים ואחת שמה העלקא. ורב המשפחה מיוצאי חלציו בשדה לבן.

ואל יעלה בדעתכם כי רשמתי קצת יחוס משפחתנו להתפאר ולהתגאה בזה חס ושלום כי מה אני ומה חיי, כי כסתה כלמה פני בזכרי איך רחוק מעשי ממעשה אבותי הקדושים הנ"ל. ואם רבותינו ז"ל התפללו על זה שלא נבוש מאבותינו, מה נאמר ומה נדבר אנחנו. אך זה בעצמו גם כן קצת ממטרת כונתי ברשמי זאת, למען נזכר זאת בכל עת כי ממקור קדש נחצבנו ולא יאות לנו לעזב קדשת דרכי אבותינו, ולילך בדרך תועים חס ושלום, כי מה לתבן את הבר. ולעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי לידי מעשה אבותי וכו' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שזכות אבותם מסיעתם וכו', ואמרו חכמינו ז"ל לא ימוש מפיך וכו' התורה מחזרת על אכסניה שלה. ועלינו החיוב יותר לחזק את לבנו בהשם יתברך ולהיות בה' מבטחיו ולהתפלל ולהרבות תחנונים לפני השם יתברך לקרב אותנו לעבודתו יתברך למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. אמן כן יהי רצון.