וְצָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁיָּבוֹא לְשִׂמְחָה בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר, וּלְהִשְׁתַּדֵּל לְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, כַּמְבֹאָר עַל פָּסוּק: “אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי” (וְעַיֵּן בְּ’הִתְחַזְּקוּת’ אוֹת כ”ו), וְעַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּמַה שֶּׁזָּכָה לִהְיוֹת מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא עָשָׂהוּ גּוֹי; וְזֹאת הַשִּׂמְחָה הִיא בְּוַדַּאי שִׂמְחָה נִפְלָאָה בְּלִי שִׁעוּר, וְאֵין בָּהּ שׁוּם בִּלְבּוּל, מֵאַחַר שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ (וְעַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מִזֶּה). וְיִהְיֶה רָגִיל לוֹמַר בְּפִיו וּבְלִבּוֹ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה: בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְכוּ’, וּבָזֶה יוּכַל לִשְׂמֹחַ כָּל יָמָיו, בְּכָל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו.
גַּם כַּמָּה פְּעָמִים צְרִיכִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, מִלֵּי דִּבְדִיחוּתָא; וּמֵרִבּוּי צָרוֹת הָאָדָם שֶׁסּוֹבֵל כָּל אֶחָד בְּגּוּף וְנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, עַל כֵּן עַל פִּי רֹב אֵין יְכוֹלִין לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁכָּל הַחִיּוּת בְּגוּף וָנֶפֶשׁ תָּלוּי בָּזֶה. גַּם לְמַעְלָה נַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל עַל יְדֵי ‘בְּדִיחָא דַּעְתֵּהּ’, דְּהַיְנוּ שִׂמְחָה: (ח”ב תורה מ”ח)