ב.

צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ אֶת פִּיו, וְחָטְמוֹ, וְעֵינָיו, וְאָזְנָיו. דְּהַיְנוּ שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִלְּהוֹצִיא שֶׁקֶר מִפִּיו, וְכֵן מִשְּׁאָר דִּבּוּרִים פְּגוּמִים; וְיִהְיֶה לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַדֵּשׁ הַחֹטֶם; וְיִהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מְקַדֵּשׁ הָאָזְנַיִם, וְשׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵיהֶם; וְיַעֲצִים עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לְדַעַת שָׁלֵם, וְיַגִּיעַ לַשֵּׂכֶל שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁפַע אֱלֹקִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. גַּם עַל יְדֵי שֶׁהוּא עָנָו, שָׁפָל וְסַבְלָן, וְלֹא יֶחֱרֶה אַפּוֹ עַל בִּזְיוֹנוֹ, עַל יְדֵי זֶה מְקַדֵּשׁ הַחֹטֶם בִּשְׁלֵמוּת. גַּם עַל יְדֵי מַה שֶּׁאָדָם הוּא “נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר”, שֶׁנִּזְהָר מִלְּגַלּוֹת סוֹד שֶׁאֵין צְרִיכִין לְגַלּוֹתוֹ, עַל יְדֵי זֶה מְקַדֵּשׁ אֶת הָאָזְנָיִם: (תורה כ”א)