יב.

וְצָרִיךְ לִשְׁמֹר שְׁמוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ מִכַּעַס, וּכְשֶׁבָּא לִידֵי כַּעַס יַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְיִכְבֹּשׁ כַּעֲסוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לַעֲשִׁירוּת; וְעַל יְדֵי זֶה יִגְדַּל שְׁמוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְיִזְכֶּה לְשֵׁם טוֹב, וְכָל הַנְּפָשׁוֹת יִתְאַוּוּ לְהִכָּלֵל בְּנַפְשׁוֹ, וְיִזְכֶּה לְקָרֵב נְפָשׁוֹת רַבּוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְהַעֲמִיד תַּלְמִידִים רַבִּים: (תורה נ”ט אות ה’)