יא.

צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע, שֶׁכָּל אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם - עוֹבְרִים עָלָיו יִסּוּרִים וְצָרוֹת הַרְבֵּה וְהַרְפַּתְקָאוֹת שׁוֹנוֹת בְּלִי שִׁעוּר, הֵן בְּעִנְיַן הַפַּרְנָסָה, הֵן בְּעִנְיַן בְּרִיאוּת הַגּוּף, הֵן בְּעִנְיַן אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ, וְאֵין נִמְצָא אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלָיו יִסּוּרִים וְהַרְפַּתְקָאוֹת הַרְבֵּה, “כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד” (איוב ה, ז), וּכְתִיב (ע’ קהלת ב, כג) “גַּם כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת”; וְאֵין שׁוּם תַּקָּנָה לְהִנָּצֵל מִזֶּה, כִּי אִם לִבְרֹחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְהַתּוֹרָה. עַל כֵּן הַהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לְכָל אָדָם סַבְלָנוּת גָּדוֹל, שֶׁיִּסְבֹּל כָּל מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ‘סַמָּא דְּיִסּוּרֵי - קַבִּילָא’, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם: ‘הַסֵּבֶל - תַּחְבּוּלָה לְמִי שֶׁאֵין לוֹ תַּחְבּוּלָה’. וְכָל הַחֲכָמִים מַאֲרִיכִים בָּזֶה, וְכֻלָּם אוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה מָלֵא יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת וְהַרְפַּתְקָאוֹת בְּלִי שִׁעוּר, כִּי הָאָדָם לֹא נִבְרָא בִּשְׁבִיל לְהִתְעַנֵּג בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּלָל, רַק שֶׁיַּעֲמֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה - כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא. עַל כֵּן צְרִיכִין לִסְבֹּל הַכֹּל, וּלְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתוֹ, כִּי “כָּל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא - לְטַב עָבִיד” (ברכות ס:), וְלִבְרֹחַ בְּכָל פַּעַם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְתוֹרָתוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו, כִּי אֵין מָקוֹם לָנוּס מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם כִּי אִם אֵלָיו יִתְבָּרַךְ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נט, יז) “וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי”. וַאֲפִלּוּ הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים יָכוֹל לִבְרֹחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל מָקוֹם, וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ בַּאֲרִיכוּת בְּמָקוֹם אַחֵר. וְתֵכֶף כְּשֶׁבּוֹרֵחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו נִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה גְּדוֹלָה לָנֶצַח, וְיֵשׁ בָּזֶה הַרְבֵּה לְדַבֵּר, וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ לְהַאֲרִיךְ: (שיחות הר”ן סימן ש”ח)