יז.

שַׁבָּת הִיא בְּחִינַת בֵּן, בְּחִינַת: “נֹחַ - נַיְחָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין”, שֶׁהוּא מְנַחֵם וּמְשַׂמֵּחַ הַכֹּל מִן הָעַצְבוּת, וְאָז נִתְרוֹמְמִין וְנִתְעַלִּין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל מִן הָעַצְבוּת, וְנִמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם שִׂמְחָה. וְעַל יְדֵי הַלֵּל וְהוֹדָאָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי לִמּוּד הֲלָכוֹת - זוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שֶׁנִּזְכֶּה גַּם בִּימֵי הַחֹל לְשִׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת, לִשְׂמֹחַ בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְלַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה גַּם בִּימֵי הַחֹל. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִתּוֹךְ פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ; שֶׁזֹּאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד לְמַעְלָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, אֲפִלּוּ אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ: (ח”ב תורה ב’ אות ד’ ה’ ו’)