סימן ס״ה

מאמר ויאמר בועז אל רות סי' ס"ה נאמר בקיץ תקס"ו סמוך לפטירת בנו הילד הקדוש והנורא מאוד מוהר"ר שלמה אפרים ז"ל (שנפטר בחודש סיון שנת הנ"ל) ואז עמד לפניו הר"ר נתן ז"ל עם עוד אחד על העליה שהיה לרבינו ז"ל על ביתו, ורבינו ז"ל סיפר עמם מגודל צערו ויסורים הגדולים שיש לו מכל צד ומצידי צדדים, והאריך בזה קצת כמבואר במקום אחר, כי היה מלא יסורים גדולים רבים ועצומים מאוד מבית ומבחוץ בכל עת תמיד ובתוך דבריו ענה ואמר: מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר וניתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושים לירד על לחייו ותיכף ומיד ברחו מלפניו מעוצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכייתו בפניהם, עד שנדמה להם כאלו נהפך כל העולם ונחרב (וכבר מבואר במקום אחר ברמז קצת (חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות סימן כ"ח) מענין התקוה הגדולה שהיה ראוי לבוא לכלל ישראל אם לא היה נפטר הילד הקדוש הנ"ל) ואחר כך ביום שאחר זה שהיה ביום ו' ערב שבת קודש, אמר להם שאם לא היו יורדים תיכף היה מספר להם דבר יפה מאוד, וביום זה אמר להם זה המאמר של ויאמר בועז אל רות הנ"ל מענין תיקון הנשמות ומה שצריכין מאוד לבעל השדה שישגיח עליהם ויתקנם וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה, עוברין עליו יסורים הרבה בלי שיעור רחמנא ליצלן, והוא בגודל כחו עובר על כולם ועושה פעולות השדה כמו שצריך וכו' כמב"פ במאמר הנ"ל, וזה שייך לענין הסיפור מהיסורין העוברין עליו שסיפר לפניהם ביום שלפניו כנ"ל ומאז דיבר הרבה מענין תיקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלעמבריג, ובפרט בנסיעתו לאומין, שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם, הכל היה מחמת זה בשביל תיקון הנשמות הצריכין תיקון מכמה מאות שנים וכמבואר קצת מזה במקום אחר ואז כשהתחיל לדבר מענין זה של הבעל השדה, והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעיקר יודע עכשיו, והידיעה שיש לו עכשיו בענין זה היא נפלאה ונוראה מאוד וכו', עיין ספר חיי מוהר"ן (שם)

וכלל הדברים שכל הטלטולים וכל הנסיעות שלו, וכן כל היסורים הגדולים והקשים מאוד שעברו עליו, הכל היו בשביל תיקון העולמות תיקון הנפשות והנשמות של החיים, ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימי חייו כמבואר במקום אחר (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן סימן ז) ובאומין ביום אחד לפני היום של הסתלקותו ז"ל, והיה שוכב על מטתו בחלישות גדול מאוד, ענה ואמר להר"ר נתן ז"ל: האתה זוכר המעשה שספרתי לך בכניסתי לאומין, היינו מהבעש"ט ז"ל שבא למקום אחד שהיו שם נשמות נפולות הרבה מאוד שהיה מוכרח לתקנם, וראה שאי אפשר לתקנם כי אם כשיסתלק על ידי זה, וכמבואר מזה במקום אחר (שם) (וגם במאמר זה הנ"ל מבואר שיש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם הסתלקותו ושגם לזה צריך להיות אדם גדול מאוד וכו'), ענה רבינו ז"ל ואמר בזה הלשון: מע האט שוין לאנג ארויס געקיקט אויף מיר מע זאהל מעך דער טאפען אהער, וואס זאהל איך אייך זאגען אלפים רבבות רבבות רבבות ומשך מאוד תיבת רבבות בכל פעם, כלומר שיש כאן באומין ריבוא רבבות רבבות הרבה הרבה של נשמות שעומדים עתה סביבו שיתקנם, שבשביל זה יש לו כל העינויים והיסורים הקשים והמרים האלה ואחר כך היסב את פניו קצת אל הקיר ופירש ידיו קצת, כאומר הריני מוסר נפשי והריני מוכן ומזומן לקבל הכל בשבילו יתברך, וכל זאת אי אפשר לצייר בכתב כלל וכו' ואחר כך בלילה השייך ליום ג', הוא יום ד' דסוכות יום האחרון של ימי חייו הקדושים, ואז אחר חצות לילה אז עמדו לפניו הר"ר נפתלי ז"ל והר"ר שמעון ז"ל, ואז חזר ודיבר מענין הנשמות הנ"ל מה שצריך לתקן כאן הרבה הרבה נשמות מאוד, ואמר כמה משפטים יש כמה קדושים היו כאן וכו' ענה הר"ר נפתלי ז"ל ואמר לו, הלא אמרתם במאמר ויאמר בועז אל רות שהצדיק הגדול המופלג במעלה מאוד מאוד יכול לגמור הענין בחייו, ענה הוא ז"ל ואמר לא אמרתי לכם כי אם איזה בחינה מזה, כי ההכרח לילך ולהסתלק בשביל זה ואחר כך לקח המפתח של הקאמאדע ונתן להם, וצוה עליהם שתיכף שיסתלק בעודו יהיה מונח על הארץ יקחו כל הכתבים הנמצאים שם בהקאמאדע וישרפו כולם, והזהירם לקיים דבריו והם לקחו המפתח ועמדו בבהלה, רועדים וזוחלים ומצטערים הרבה בשמעם כל זאת, והיו מתלחשים יחד על שהוא כבר מכין את עצמו כל כך להסתלק ענה ואמר מה אתם מתלחשים, אתם רשאים לדבר מהסתלקותי בפני, כי אין אני מתפחד מזה כלל ואחר כך אמר להם, אפשר אתם מדברים על אודותיכם, מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם, מה אלו הנשמות שלא היו מכירים אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל שכן אתם אלו האנשים שמתו מקודם עמהם יש איזה יגיעה וכו' אבל אתם מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתיירא כלל ועוד שמעו ממנו אז דיבורים נוראים כאלה מענין הסתלקותו ומענין הנשמות הנ"ל ועיין מזה עוד בספר ימי מוהרנ"ת בביאור יותר

ועיין בספר חיי מוהר"ן (שם) מובא שם גם כן ענין הנ"ל מה שאמר להם בלילה שקודם הסתלקותו, מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם וכו' כנ"ל וסיים שם הר"ר נתן ז"ל, וכן אפילו אותם שלא זכו להכיר את רבינו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הק' וכו' ויסמכו עליו וילמדו ספריו הק', וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הק', בוודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם ואשרי חלקם ולא יאשמו כל החוסים בו, כי כבר גילה דעתו ז"ל בפירוש וברמז, שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילינו לבד, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (וכמו שפירש"י שם אף עם דורות העתידין להיות) עד כאן

ומכל הנ"ל סעד גדול למה שביארנו במאמר אנכי סי' ד', שרימז רבינו ז"ל שכל התיקונים המבוארים שם שנעשין על ידי התקרבות להצדיק, בפרט מה שזוכין על ידי שמתוודין לפניו ומספרין לפניו כל לבו וכו', כל זאת נעשה גם עכשיו אחר הסתלקותו וענין זה מרומז קצת במה שהביא שם מאמר רבותינו ז"ל (מכות י"א) שהיו עצמותיו של יהודא מגולגלין, עד שאמר משה שמע ד' קול יהודא והזכיר הוידוי שהתוודה וכו' ע"ש ולפי הנ"ל מובן ממילא, ומה אם יש לו כח להצדיק לתקן הדורות שהיו לפניו ולא הכירו אותו ולא ידעו ממנו כלל, מכל שכן שיש לו כח לתקן הדורות הבאים אחריו ונשענים על זכותו וכחו ומשתדלים לקיים דבריו כנ"ל וכמבואר שם באריכות קצת ועיין במקום אחר מבואר מענין המעשה של המאמר ויאמר בועז אל רות הנ"ל ומה שהתחיל רבינו ז"ל לספרה ולא גמרה וכו':

שם במאמר ויאמר בועז הנ"ל אות א' וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם אזי טוב ויפה מאוד להתפלל כי אז התפלה על תיקונה וכו' רוצה לומר כמו שמבואר אחר כך, כי הבעל השדה מסתכל בכל אחד ואחד להביאו אל התכלית, היינו שיהיו דיבורי התפלה שלו בשלימות כמבואר בפנים גם כי עיקר התפלה היא מהנשמה, בבחינת כל הנשמה תהלל י"ה כמבואר בל"ת במאמר תקעו ממשלה סי' א' וכן במאמר זה עצמו באות ב' ובאות ד' מבואר שהדיבור של התפלה יוצא מהנפש שהוא בחינת הנשמה ועל כן כשמתקן הנשמות ומכניסם אזי טוב ויפה מאוד להתפלל:

שם אות ב', וזה בחינת שדה בוכים וכו' אפשר שרימז בזה גם כן על הבכיה שבכה ביום שלפניו כנ"ל:

שם באות ד', וכשהשכל בשלימות אזי הנפש עושה פירות רוצה לומר כי זוכה על ידי זה לבטל עצמו אל התכלית ועל ידי זה זוכה לדבר דיבורים שיהיה להם שלימות, היינו שיהיו בבחינת אחדות ויהיו מקושרים תמיד בהנפש וכמבואר לעיל באות ב' ואפשר שהדיבורים אלו השלמים, הן בעצמן בחינת הפירות של הנפש, בבחינת (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, כי מוצא הדיבור הוא מהנפש, והנפש הוא בחינת גן, בבחינת (ירמיה ל"א) והיתה נפשם כגן רוה כמבואר לקמן, ובגן הזה גדלים פירות נפלאים ושושנים וציצים ופרחים נאים, שהם בחינת הדיבורים הקדושים כמבואר באות ב' הנ"ל ואפשר שזה בחינת (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כי עדן הוא בחינת התכלית כמבואר לקמן, שמשם שואבין מים לכבות צמאון הנפש ולהשקות את הגן שהוא בחינת הנפש וכו' כנ"ל ועל כן כשהנשמות עושין פירות, על ידי שזוכין להסתכל על התכלית ולסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא, אזי מאירין עיני בעל השדה ויכול להסתכל בכל אחד ואחד ולהביאו אל התכלית הטוב כנ"ל אבל כשאין עושין פירות חס ושלום, וזה מחמת שלא זכו לסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא בשלימות, אזי הנפש בבחינת (תהלים ק"ז) ארץ פרי למלחה, היינו בחינת הרגשות היסורים שהם בחינת מלכות וגם אצל הבעל השדה נתחשכין עיניו חס ושלום על ידי בחינת הבכיה שהוא קלקול הראות כנ"ל באות בית וגם זה בחינת מליחות, כי הדמעות הם מים מלוחים שזה בחינת צמאון כמבואר לעיל במאמר אמר רבי עקיבא סי' נ"א:

שם, מנצפ"ך צופים אמרום וכו' כי מנצפך הם בבחינת גבורות ודינים כידוע ומשם שורש כל היסורים והאותיות מנצפך הסתומים הם באין רק בסוף התיבה, שעל ידי זה מפרידין בין תיבה לתיבה, והצופים מסתכלים על זה להשלים את השכל ולהביא כל הנפשות אל התכלית שעל ידי זה נתבטלין היסורין וזוכין לעשות מכל דיבורי התפלה אחדות אחד:

שם, בפירוש הפסוק ואז על ידי ההסתכלות על התכלית נתבטלין היסורים וכו' וזה גם כן בכלל (רות ב) לבלתי נגעך, היינו שנתבטלין היסורין שהם בחינת נגעי הנפש:

שם וזה בחינת הגן עדן נתבאר לעיל קצת ואפשר שזה בעצמו גם כן בחינת השדה שגדלין שם אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד המבואר באות א', כי אף על פי שבכאן מבואר שגן הוא בחינת הנפש, מכל מקום יש לומר שבמקום שורש גידולם של כלליות הנפשות כולם הוא גם כן בחינת גן וכמובן גם בזוה"ק:

ועיין בהשמטות שבסוף סיפורי מעשיות, שם מבואר שמה שנאמר במאמר זה הנ"ל שצריך לעשות אחד מכל התפלה וכו', וזה בחינת התכלית שהוא כולו אחד וכו' זה נאמר בסוף יום ב' של ראש השנה ואז אמר שאחד הוא ראשי תיבות דברי אלקים חיים וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים הוא גם כן רק על ידי בחינת האחדות הנ"ל ששם נכלל הכל באחדות אחד, אף שנראה לכאורה שני הפכים ממש או אפשר דרוצה לומר כשזוכין שדיבורי התפלה הם בחינת דברי אלקים חיים, בחינת (ישעיה נ"א) ואשים דברי בפיך המובא במאמר על אשר מעלתם סי' מ"ח (ועיין בלקוטי תנינא סימן א' תקעו ממשלה), ובבחינת (דברים י) הוא תהלתך והוא אלקיך, המובא בלקוטי תנינא סימן י"ט ובהשיחות (שבסוף ספורי מעשיות), אז זוכין שכל תיבות התפלה יהיו בבחינת אחדות אחד המבואר בפנים, מאחר שהם בחינת דבר ה' ממש, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים וכו' שכל הדברות בדיבור אחד נאמרו

שם, כשחוזר השכל מהביטול אל המוח שהוא כלי השכל אזי אי אפשר להמוח לקבל זה השכל וכו', ומחמת זה מרגיש המוח הצער של היסורין וכו', אז הרשימו מהביטול מראה להדעת שידע שכולו טוב וכולו אחד ויש לומר דרוצה לומר, שאף על פי שמרגיש בהצער והיסורים, אף על פי כן יודע בידיעה שלימה שגם זו לטובה וביותר נראה לומר, דכאן מיירי מהביטול שזוכה כל אחד לבטל עצמו אל התכלית בשעה שבורח מן היסורים וסותם עיניו מחיזו דהאי עלמא, ועל כן אחר כך אי אפשר להמוחין שלו לקבל אפילו אור הרשימה, מאחר שהביטול היה רק לפי שעה על ידי היסורים אבל במאמר אנכי שזכה לכלול באור אין סוף על ידי שהחזיר המלכות לשרשה וכו', על כן אפילו אחר כך יוכל המוחין והדעת לקבל אור הרשימו על כל פנים, ומה שמבואר כאן מענין לעשות אחד מכל התפלה הוא ענין בפני עצמו והוא מדריגה גבוה מאוד, כי לזה זוכין כשמשיגין באמת את התכלית שכולו אחד כמובא בפנים, והביטול אל התכלית שעל ידי היסורין הוא רק כמו בחינת חינוך והרגל לדרך זו, עיין פנים ותבין: