סימן ס״ו

מאמר ויהי נא פי שנים ברוחך סי' ס"ו נאמר אחר חנוכה שנת תקס"ז, ונאמר פיסקא פיסקא היינו התחלת המאמר מענין פי שנים, שאפשר שיהיה להתלמיד פי שנים כרבו ויתפלל בכוונה יותר מרבו ואף על פי כן הכל יהיה רק בכחו של רבו וכו', זה נאמר באמצע השבוע בלילה בסעודת הערב, ונתגלגלו הדברים על ידי ששמע שאיש אחד ממקורביו ז"ל, אמר ברכת קידוש הלבנה בהתעוררות גדול מעומק הלב, והוטב בעיניו מאוד מאוד, והתחיל לדבר מזה עד שנתגלה הענין הנפלא שעל הפסוק (מלכים ב ב') ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכו' אחר כך בשבת קודש נאמר הענין של שבירת מניעות המבואר במאמר זה הנ"ל, אחר כך במוצאי שבת נאמר הענין של המשכת רוחו של משיח המבואר במאמר זה הנ"ל, ועיין בספר ימי מוהרנ"ת מבואר ביותר:

שם במאמר הנ"ל אות ב', כי בחינת ב' הרוחות הנ"ל נעשין על ידי המתקת החרון אף וכו' אפשר שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב ט"ו) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וכו' עמד ושיתף עמה מדת הרחמים, כמו שכתוב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וכו', היינו בחינת (ישעיה מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים המבואר לקמן:

שם במאמר הנ"ל אות ב', וזה בחינת (אבות ב) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה לידי עבירה דייקא וכו' נראה לעניות דעתי שרבינו ז"ל רימז בכאן גם ענין מה שצריכין להסתכל בשלשה דברים אלו דייקא ועל ידי זה אי אתה בא לידי עבירה כי ג' דברים אלו הם כנגד ג' בחינת של ציור מקום וזמן, שיש בין בבחינת כח בין בבחינת פועל כמבואר לעיל בפנים וזה שמפרש אחר כך מאין באת מטפה סרוחה, זה כנגד בחינת ציור, כי כשזוכר היטב שכל ציורו של הגוף והגשמיות שלו המתאוה לדבר עבירה, הכל בא ונצטייר מטפה סרוחה, על ידי זה נמאס ונתבטל אצלו הציור של העבירה רחמנא ליצלן וזה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, למקום דייקא זה כנגד בחינת מקום, כי שהאדם יודע שהולך אל מקום עפר וכו' כי שם מקומו האמיתי בזה העולם, מאחר שהולך לשם לבוא אל מקומו, על ידי זה נתבטל אצלו בחינת המקום של העבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' זה כנגד בחינת זמן, וכמו שפירשו המפרשים ז"ל ענין הלשון של דין וחשבון, כי הדין הוא על שעשה מעשים שאינם הגונים, והחשבון הוא העיקר על הזמן, כי בזמן הזה שעשה דבר שאינו הגון היה מחוייב לעשות אז איזה מצוה ודבר הגון, כי רק בשביל זה ניתן הזמן של העולם הזה להאדם בבחינת (דברים ז) היום לעשותם וכו' נמצא כי עיקר הדין והחשבון הוא על בחינת הזמן, כי לא די שלא עשה בזמן הזה מה שהיה מחויב לעשות בו דהיינו מצוות ומעשים טובים, אף גם שעשה בזמן הזה דברים שאינם הגונים וכשמשים אל לבו ענין זה היטב, על ידי זה נתבטל אצלו בחינת הזמן של העבירה כי אין לו זמן כלל לעשותה, כי מחויב לעשות בכל הזמן שלו רק מצוות ודברים הגונים כנ"ל ומחמת שג' בחינת אלו של ציור מקום וזמן ישנם בין בבחינת כח בין בבחינת פועל, על כן גם התנא כפל דבריו ואמר תחלה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ולא ביאר דבריו בפירוש, כי זה נגד בחינת ציור מקום וזמן שבבחינת כח לבד שלא יצאו עדיין מכח אל הפועל, על כן גם הוא לא ביאר דבריו כאן, ואמרם רק בבחינת כח ואחר כך כפל דבריו וביארם, כי זה נגד בחינת ציור מקום וזמן שבבחינת פועל, ומחמת שעיקר בחינת הזמן הוא בבחינת מלכות כידוע, וכמבואר בכוונות שהחיינו וכו' והגיענו לזמן הזה על כן אמר גם כאן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (שזה נגד בחינת הזמן) לפני מלך מלכי המלכים וכו':

שם, לידי עבירה דייקא וכו' ועל כן מועיל תשובה על עבירה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כשעושה איזה מצוה ומוציאה מכח אל הפועל על ידי זה ממשיך אור בחינת הכח שהוא בבחינת הרוח דלעילא, ומקשרו עם בחינת הפועל שהוא בחינת הרוח דלתתא, ונעשה על ידי זה יחוד גדול וקדוש בין שני הרוחות הקדושות מה שאין כן כשמוציא חס ושלום איזה דבר עבירה מכח אל הפועל, אז אדרבא נסתלק גם בחינת הרוח דלתתא שהוא בחינת החיות הקודש שיש בו, ועולה ונכלל בשרשו שזה בחינת שהפועל חוזר אל הכח, ואז הוא כמו מת ממש מאחר שנסתלק ממנו גם בחינת הרוח דלתתא, ושורה עליו רוח חיצוני רוח הטומאה חס ושלום, שזה בחינת מה שמבואר בזוהר הקדוש שכשאדם חוטא חס ושלום מסתלק ממנו אור הנשמה וכו', ועל כן מועיל תשובה כי עיקר תשובה היא חרטה וכו' בחינת פתח חרטה וכו' רוצה לומר כי עיקר מה שצריכין פתח חרטה הוא כדי לעקור דבר הנדר וכיוצא מעיקרו ושורשו, כי החרטה שמתחרט רק מעכשיו לבד אינו מועיל אלא אם כן הוא מתחרט ועוקר הנדר מעיקרו, כי אם היה יודע שיהיה כך אזי מעיקרא לא היה נודר וכמו כן לענין התשובה שעיקר הוא החרטה, היינו גם כן להתחרט על הדבר ולעקור אותו מעיקרו ושרשו, היינו שצריך להתחרט גם על בחינת העבירה שבכח, היינו מה שהניח את מחשבתו להרהר כלל בעבירה שעל ידי זה בא לידי עבירה גם בפועל רחמנא ליצלן, וכשמתחרט באופן זה נמצא שמתחרט על כל הששה בחינות שיש בכח ובפועל שזה בחינת הפתח כנ"ל בפנים, ועל ידי זה מוחלין לו, כי חוזר ומייחד בחינת הכח והפועל בקדושה על ידי התשובה והחרטה כנ"ל ועיין בלקוטי הלכות יו"ד הלכות הכשר כלים הל"ד מבאר בזה ביותר עיין שם ותראה נפלאות ועיין מזה גם בהל' נזקי שכנים הל"ג:

שם אות ג', וזה בחינת אל הויה ביצירה וכו' וזה בחינת הויה במילוי ההין וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על פי המבואר בפרי עץ חיים בשער הזמירות בכוונות הללי נפשי את ה' (תהלים מ"ו) מלכות דיצירה וכו', ומסיים אלהיך ציון שהיא מלכות, ויש בו ט' פסוקים ט' הויות נגד ט' נקודות, ופ"ג תיבות כשם ב"ן ושם אל, שאל הויה הוא ביצירה, וכאן במלכות הויה דבן וכו', וכן הוא גם כן במשנת חסידים ובזה מבוארים קצת דברי רבינו ז"ל, כי כאן מדבר גם כן ממזמור זה שזה בחינת (תהלים קמ"ו) אהללה ה' בחיי שהזכיר לעיל, וגם כאן מבאר הפסוק (שם) אשרי שאל יעקב בעזרו ואפשר לומר בזה גם כן קשר הענין, כי מאחר שאמר אהללה ה' בחיי היינו שאני חי חיים שלי ואיני נצרך לבריות כנ"ל, וזה אזמרה לאלקי בעודי היינו בעודי בחיי וחיי רוחי מלובשים עדיין בתוך גופי, שזה בחינת מוציא מכח אל הפועל שהרוח דלתתא מלובש עדיין בתוך הגוף, ואינו נכלל ונסתלק לבחינת הרוח דלעילא לגמרי חס ושלום, רק אדרבא מושך בכל פעם חיות והארה מבחינת הרוח דלעילא, שהיא בחינת כח אל הפועל, שהוא בחינת הרוח דלתתא וזה שסיים (שם) אל תבטחו בנדיבים וכו' היינו שמזהיר להאדם שלא יהיה נצרך לבריות ולא יבטח בנדיבים (שעל ידי זה הוא רחוק חס ושלום מבחינת אמת שלימות הדיבור ולא יוכל להיות מוציא מכח אל הפועל), בבן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו, כי איך אפשר לבטוח באדם מאחר שהוא בעצמו אינו בטוח בעצמו שיוכל להוציא מחשבותיו ועשתונותיו מכח אל הפועל, כי הלא אם תצא רוחו היינו שהרוח דלתתא יסתלק למעלה לשרשו שהוא בהרוח דלעילא בחינת כח, וכן הגוף ישוב לאדמתו שהוא שרשו גם כן, בחינת (בראשית ב) וייצר וכו' את האדם עפר מן האדמה, ואז ביום ההוא אבדו עשתונותיו ומחשבותיו ולא יצאו מכח אל הפועל, ואם כן איך אפשר לאדם אחר לבטוח בו וזה שסיים אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו וכו' כמבואר בפנים, וזה שסיים גם כן השומר אמת לעולם וכו':

שם במאמר הנ"ל, לבחינת יצירה שהוא בחינות ימי החול וכו' רוצה לומר כידוע בזוהר הקדוש ובכתבים, כי שבת וימים טובים הן בבחינת בריאה, וששת ימי החול הן בבחינת יצירה:

שם, וזה בחינת מלכות פה וכו' היינו שתיקון זה שמבואר עד כאן מענין שלימות האותיות עצמן של בחינת הדיבור זה בחינת תיקון המלכות שהוא בחינת מלכות פה ואחר כך מתחיל לבאר מענין הנקודות של האותיות וכו' ואפשר שמרמז בזה גם כן למה שמבואר בכוונות הנ"ל, שמזמור הללי נפשי הוא במלכות דיצירה כנ"ל, וזה שסיים ימלוך ה' לעולם וכו' וגם כי ידוע כי שם הויה שבמלכות הוא אותיות בלא נקודות וכו' ועוד יש לפרש כי שבת הוא בחינת מלכות כידוע, ועל ידי בחינת שבת נשלמין אותיות הדיבור בחינת (ישעיה נ"ח) ודבר דבר כמבואר בפנים שם:

שם במאמר הנ"ל אות ד', וכשיש לו החשק הראוי לאותה המניעה וכו' אזי ממילא נתבטל האונס והמניעה וכו' רוצה לומר כי על ידי החשק והכיסופין נעשין נקודות להאותיות ואז הדיבור בשלימות, ואז יוצא הדבר מכח אל הפועל כמבואר בפנים לעיל שם:

שם בסופו, מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו וכו' יש לומר בדרך דרוש קצת על פי מה שמבואר לעיל בסוף אותו ב', שכשמוציא העבירה מכח אל הפועל אזי הוא רשע גמור וחשוב כמת כי (ברכות י"ח) רשעים בחייהם קרויים מתים וזה בחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר וכו' ובארנו לעיל הענין קצת, כי בעשיית העבירה חס ושלום, אזי לא די שאינו יכול להמשיך הארה מהרוח דלעילא, אף גם הקצת חיות שהיה בו מרוח דלתתא גם זה נסתלק ממנו וכו' והנה בעוון הכעס החמירו רבותינו ז"ל מאוד, ואמרו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכבר ראינו חומר פגם עוון עבודה זרה שאפילו מחשבת עבודה זרה שהוא רק בבחינת כח בעלמא הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ועיין בזוהר תצוה דף קפ"ב בענין טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשו בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההוא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחליף באפו, כי במה נחשב הוא עכו"ם אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחביר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעכו"ם ממש מאי טעמא בגין דעכו"ם ממש שארי בגוויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה עכו"ם ממש כההוא וכו' עיין שם עוד וכן בכתבי האריז"ל החמיר מאוד בעוון זה והנה אמרו רבותינו ז"ל יזכור לו יום המיתה, ואפשר לומר לפי הנ"ל היינו שכמו שאז נסתלק הרוח דלתתא ויהיה חשוב כמת, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים כנ"ל, ועל כן יאמר אל לבו מוטב לי שאמות זכאי ואל אמות חייב, כי הלא אם הוציא מחשבת העבירה מכח אל הפועל חס ושלום, על ידי זה ארד חס ושלום לבחינת מיתה ממש, ולמה לי להוציא סטרא דמותא אל הפועל ממש ואהיה אובד על ידי זה שתי עולמות חס ושלום, מוטב לי לצייר בדעתי כאלו כבר נסתלק ממני הרוח דלתתא וכבר הוא לאחר מיתתי רחמנא ליצלן וממילא לא שייך כלל שום מחשבת עבירה חס ושלום ומכל שכן כשמגיע לו איזה כעס בוודאי צריך לשום אל לבו את כל הנ"ל, כי בעוון הכעס אפשר שפוגם כל כך ביותר עד שנסתלקין חס ושלום בחינת שתי הרוחות, הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא, וחוזר הדבר לבחינת חרון אף חס ושלום, שזה גם כן חומר פגם עבודה זרה שאמרו רבותינו ז"ל, כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם כי עיקר הבריאה היתה בשביל אמונה כמו שכתוב וכל מעשהו באמונה וכמבואר במקום אחר ובזה מבואר קצת סמיכות המשנה (אבות ב) ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קכ"ג) ישוב היום שמא ימות למחר וכו', היינו בחינת יזכור לו יום המיתה הנ"ל שבזה מכניע הכעס כנ"ל ואפשר לומר שזה היה גם כן ענין החסיד שהקניטתו אשתו והיה מתירא שלא יבא לכלל כעס וחרון אף חס ושלום, על כן הלך ולן בבית הקברות היינו שצייר בדעתו כאלו כבר כעס חס ושלום ונסתלק נפשו ונשמתו ממנו, ואז הוא כמו מת ממש בבחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר הנ"ל, ועל ידי זה נמתק כעסו וחרון אפו, ואז שמע השתי רוחות שמספרין זה על זה, היינו בחינת שתי הרוחות הנ"ל וכמבואר בפנים:

ובענין התבררות העשן עד שנעשה ממנו רוח אווירי וכו' ככל המבואר בפנים, הגם כי אין אתנו יודע עד מה לבאר בזה, אך אף על פי כן נראה לעניות דעתי שרימז בזה לכל סדר השתלשלות אצילות של הבריאה, שמתחלה היה הצמצום של בחינת חלל הפנוי והצמצום הוא כביכול מבחינת דין, וכמבואר בכתבים ואולי זה בחינת העשן וכו' ועיין זוהר בראשית דט"ו קיטרא בגילמא וכו', ויש מפרשים שם קיטרא כמו בחינת עשן וכו', ואחר כך היה בחינת שבירת כלים ומיתת המלכים מגודל הדינים שבהם, ועיקר השבירה היתה בבחינת אור העינים כידוע ואולי שזה בחינת כעשן לעינים ואחר כך היה התיקון על ידי אור מה החדש שהוא בבחינת רוח אוירי כמובא בכתבים, וגמר תיקון הבריאה היה על ידי בחינת הנסירה, שזה בחינת שם חת"ך כמובן לקמן בפנים בסי' ק"ח, ועדיין צריכין עיונא רבא לבאר קצת בזה ביותר והוא רחום יכפר: