סימן ד

מאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך נאמר בשבועות תקס"ט שחל אז ביום א' וביום ב' ויבואר עוד לקמן:

שם במאמר הנ"ל אות א', כי בתחלה כשמתחילין להתנדב לצדקה אזי צריכין לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות רוצה לומר כפשוטו, כי בטבע ישראל הם רחמנים בני רחמנים, וענין האכזריות על העניים הוא רק מחמת שגובר אצלו הרחמנות שיש לו על עצמו ובני ביתו, עד שעל ידי זה הוא חס על ממונו ונתאכזר על העניים, ואינו רוצה לפזר להם ממונו על כן צריך כל אחד כפי בחינתו לשבר את האכזריות שלו להפכו לרחמנות, היינו שאדרבא יתעורר ברחמנות כל כך על העניים עד שיתאכזר על עצמו ובני ביתו ולא יחוס עליהם יותר מעל העניים האחרים ויותר טוב שיקמץ קצת מהנהגת בני ביתו ויכלכל דבריו במשפט עד שיהיה נראה בעיניהם כאכזר קצת עליהם, וירחם על העניים שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (אבות א) ויהיו עניים בני ביתך, היינו שינהיג בני ביתו כעניים וכמו שפירשו הקדמונים ז"ל ודוד המלך עליו השלום אמר (דברי הימים א כ"ב) ואני בעניי הכנותי וכו' כמו שאמרו רז"ל ולקמן יבואר יותר:

שם אות ה', ועיקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון בבחינת (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה וכו' רוצה לומר כי מה שתפס הכתוב בזה לשון יראיו דייקא רימז לנו בזה שורש טעם הדבר, כי מחמת שעיקר היראה נעשה על ידי התגלות הרצון, היינו שמתגלה שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך בלי שום חיוב הטבע כלל, על כן אלו היראים שבוודאי יש אצלם בחינת התגלות הרצון שעל ידי זה זכו ליראה כנ"ל, על כן השם יתברך משנה הטבע בשביל לעשות רצונם:

שם אות ו', וזה ניכר בשמחת יום טוב וכו' רוצה לומר כי כשחס ושלום אינו שומע קול הקריאה של יום טוב שמכריז וקורא ומגלה את הרצון, וזה בא על ידי שאגת הצוררים והחיות רעות שהם חכמי הטבע שכופרין ברצון ואפילו האותות נוראות שעשה עמנו השם יתברך בהימים טובים הקדושים משימין הכל בתוך דרך הטבע, אזי ממילא על ידי זה חס ושלום נשבת שמחת יום טוב, כי לשמחה מה זו עושה מאחר שהכל על פי חיוב הטבע, ואם היו שמחים אז בצאתם ממצרים אבל עכשיו אכתי עבדי אחשורוש אנן ועול צרות הגלות מתגבר בכל יום, ואם כן מה לנו לשמוח עכשיו במה דהוה הוה אבל כשזוכין לשמוע קול הקריאה של יום טוב שמכריז וקורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך ואין שום חיוב הטבע כלל, אזי יודעים שכמו שעשה השם יתברך עמנו נסים ונפלאות גדולות ונוראות בהוציאנו ממצרים, כמו כן יעשה השם יתברך עמנו עוד נסים ונפלאות ביותר, ויגאלנו מכל הגליות וינקום מהמצירים לנו, מאחר שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך ויש (תהלים נ"ח) אלקים שופטים בארץ ועל ידי זה בא שמחה בבחינת (שם) ישמח צדיק וכו', בפרט בשמחת יום טוב שאז עיקר התגלות הרצון כנ"ל, שבזה עצמו צריכין לשמוח מאד אשר בחר בנו מכל עם ועשה עמנו נסים נפלאים כאלה, להודיע לנו שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, וזה עיקר שמחתינו בבחינת (שיר השירים א) נגילה ונשמחה בך דייקא כמו שדרשו רז"ל:

שם, והחכמים האלו הם בחינת חיות רעות וכו' אפשר דרוצה לומר כי חיה הוא מבחינת חכמה כידוע וכ"ש החכמה תחי' וכו' על כן אלו החכמים הרעים חכמי הטבע הם בחינת חיות רעות וכו':

שם, שאגו צורריך בקרב מועדיך וכו' רוצה לומר כפשוטו גם כן, כי כמו שבבחינת הזמן עיקר התגלות הרצון הוא בהימים טובים מקראי קדש, כמו כן בבחינת המקום עיקר מקום התגלות הרצון שהוא בחינת התגלות אלקותו יתברך היה בבית המקדש ועל כן באמת היו שם נסים ונפלאות הרבה כמו שאמרו רז"ל (אבות ה) עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, וכשנכנסו הצוררים ושאגו בבית המקדש בבחינת (תהלים ע"ד) שאגו צורריך בקרב מועדיך, זה בעצמו הוא גם כן ממש הבחינה זו שקול החיות רעות שהם חכמי הטבע נכנס בתוך קול הקריאה של יום טוב ושואגים שהכל רק על פי חיוב הטבע כנ"ל, בבחינת (שם) שמו אותותם אותות וכו' וכינה הכתוב כאן את מקום המקדש בשם מועדיך לרמז על הנ"ל וזה שמאריך לבאר שם בקפיטל ע"ד הנ"ל אתה פוררת בעזך ים וכו' זה בחינת התגלות הרצון שעל ידי הנסים של קריאת ים סוף וכו' לך יום אף לך לילה וכו', היינו שגם הנהגת הטבע הוא מתנהג רק ברצונך יתברך זכר זאת אויב חרף ה' וכו' אל תתן לחית נפש תורך וכו', היינו שלא יבלעו החיות רעות הנ"ל את נפשות ישראל שדבוקים בהשם יתברך כתור בבן זוגה אף בזמן הגלות כמו שפירש"י שם וזה שהתחיל בקאפיטיל זה זכור עדתך קנית קדם גאלת שבט נחלתך הר ציון זה שכנת בו, הרימה פעמיך למשואות וכו' ודרשו רז"ל (מובא בילקוט שמעוני שם) שאמרת לנו שלש פעמים בשנה וכו', היינו שהתפלל שיתגלה הרצון על ידי קול הקריאה של השלש פעמים בשנה שעל ידי זה יכנעו האויבים והחיות רעות הנ"ל:

אות ז', וצריך לקשר כל הרצונות שיש בעולם לשורש הרצון וכו' יש לפרש דרוצה לומר, כי גם כל דרכי הטבע והנהגת העולם על פי מערכת השמים הוא גם כן רק ברצונו יתברך, כי רצונו יתברך היה לברוא עולם כזה ושמים וארץ כאלו עם כוחותיהם והנהגותיהם, הכל רק כפי חיוב רצונו יתברך רק מחמת שרצונו יתברך מתלבש בדברים אלו, הם מתנהגים בהנהגה חזקה מאד ובתמידיית וזרח השמש ובא השמש וכו', עד שעל ידי זה יש כח לחכמי הטבע לכפור לגמרי בהרצון כאלו אין שום רצון כלל חס ושלום רק טבע ועל כן זה החכם שבקדושה שיכול לקשר כל הרצונות שיש בעולם, היינו כל הרצונות שלו יתברך המלובשים בטבע והנהגת העולם, והוא יכול לקשרם לשורש הרצון, היינו לרצון הקדום העליון שהוא בחינת שורש ומקור של כל אלו הרצונות שמלובשין בטבע הבריאה, ועל ידי זה מכניע וסותר דעות חכמי הטבע ומגלה שהטבע עצמה מתנהגת רק ברצונו יתברך ועיין כעין זה בליקוטי הראשון סימן ד' מאמר אנכי וכו'

עוד יש לפרש דרוצה לומר, כי שורש כל הדברים אפילו שורש כל המחשבות והדיעות הוא רק הרצון, כי יש רצון שהוא קודם לכל כידוע ומבואר בספרים ועל כן זה החכם שיכול לקשר כל הרצונות שיש בעולם, היינו כל הרצונות של כל ישראל אל שורש הרצון, על ידי זה מכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרים ברצון, כי ממילא נופל ונתבטל חכמת הטבע, עד שאין שום רצון משום אדם מישראל נוטה כלל אל חכמת הטבע, רק להתקשר ולהכלל בשורש הרצון וגם בזה גופא מראה להם עין בעין, כי יש שורש הרצון שהכל מתנהג על ידו והוא שורש הכל, כי אם כדעת חכמי הטבע חס ושלום שאין שום רצון כלל רק עולם כמנהגו נוהג חס ושלום, אם כן מאין היה להחכם כח כזה שיוכל להטות לב בני אדם ורצונם שלא יהיה להם שום רצון לחכמת הטבע רק להכלל ולהתקשר באמונת הרצון דקדושה והחכם פועל זאת בלי שום וויכוחים וטענות רק על ידי שמקשר כל רצונותיהם ברוחניות לשרש הרצון, ומזה עצמו נתגלה לעין כל בחינת התגלות הרצון, ונופל ונסתר דעות חכמי הטבע הכופרים ברצון

ומזה מובן ומבואר ביותר קצת אחר כך באות ד' בביאור מאמר רז"ל (בבא בתרא ע"ד:) וחזינא האי אבן טבא דהדר ליה תנינא, זה מצח הנחש שמסבב ומתגבר על הרצון לפי הפירוש הראשון היינו כי המצח הנחש מתגבר להעלים ולהכחיש בחינת הרצון שלו יתברך המלובש בהנהגת הטבע, וכאלו אין שום רצון מלובש בזה מהשגחתו יתברך ונחית בר אמוראי לאתויי היינו שהחכם שבקדושה רצה להעלות ולקשר את הרצון המלובש בהנהגת הטבע אל שרש הרצון כנ"ל ולפי פירוש השני רוצה לומר שהמצח הנחש מסבב ומתגבר את עצמו על איזה רצון של אחד מישראל, ורוצה להטות רצונו אל חכמת הטבע ולכפור בהרצון חס ושלום והחכם שבקדושה מקשר הרצון של זה האדם אל שרש הרצון, ועל ידי זה אין לו שוב שום רצון לחכמת הטבע רק להכלל בהרצון העליון, ועל ידי זה בעצמו שרואין שיש להחכם כח כזה על ידי זה מכניע וסותר דעות חכמי הטבע כנ"ל והנה שרש הענין של מצח הרצון עיין באוצרות חיים דפוס קארעץ דרוש עתיק דף ל"א ושם מבואר שזה סוד המבואר בזוהר הקדוש כד סליק ברעותיה למברי עלמא וכו' עיין שם:

שם אות ח', אבל כשהזקנים וכו' פוגמים את ימיהם וכו' מזה יונק מצח הנחש חכמת הטבע וכו' אפשר לקרב זה אל השכל גם כן, כי כשמאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומאמין שהכל ברא השם יתברך רק לכבודו יתברך, דהיינו להוסיף בו תוספות קדושה ודעת בבחינת (בראשית א) ויקרא אלקים לאור יום, שקרא הקדוש ברוך הוא את היום רק בשביל אור, כי כל יום צריך שיאיר ביותר מה שאין כן אם אינו מוסיף קדושה ודעת בכל יום, מזה נראה כאלו סובר שאין היום מתחדש ברצונו יתברך ורק לכבודו יתברך כנ"ל, רק עולם כמנהגו נוהג חס ושלום ועל כן אף שבאמת אין זאת עולה על דעתו כלל, מכל מקום כיון שממעשיו נראה כן, על כן מנפילת הדעת של הימים הללו מזה יונק מצח הנחש ומתגבר חס ושלום דעת חכמי הטבע שכופרין בהרצון:

שם אות ט', כי מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא, מאחר שמתגבר ומהפך אכזריות שבטבעו לרחמנות על ידי זה נתהפך הרוגז לרצון וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי שרש הענין של נפילת הימים והדעת של המאריכי ימים שבדור שאין בהם שלימות, הוא ממה שהתחיל רבינו ז"ל בזה המאמר אות ג' לבאר כי צרכי הגוף הם רבים מאד וכו' שיכולין לבלות ימיו ושניו אפילו על ההכרחיות לבד והם מונעים את האדם מאד מעבודת הבורא ואף על פי שגם הם בעצמן עבודת הבורא יתברך כי הם בחינת אתערותא דלתתא וכו', אף על פי כן אם היה שופע עלינו חסדו לא היינו צריכין לכל זאת וכו' אך כשהחסד נתעכב חס ושלום ואין משפיע עלינו חסדו, אזי צריכין לעשות מלאכה ועסק בשביל אתערותא דלתתא וכו' נמצא כשנתעכב חס ושלום השפעת החסד (והיינו על ידי שאין יראה שהוא הכלי לקבל על ידה השפעת החסד כמבואר אות ד'), אזי צריכין לבלות ימים ושנים על מלאכה ועסק, וזה מונע את האדם מאד מעבודת הבורא יתברך, היינו ממה שהיה צריך האדם בכל יום שנתוסף ובא לו מימי חייו להוסיף בו קדושה ודעת והוא נמנע מזה מחמת טרדת הפרנסה כנ"ל, ומזה יונק מצח הנחש שהוא בחינת (איוב י"ד) שבע רוגז, ועל כן התחלת הצדקה קשה מאד דהיינו לשבר האכזריות וכו'

כי באמת (מכילתא פרשת יתרו) כל התחלות קשות כמבואר באות ב', היינו כי עיקר היסוד של כל המצוות והעבודות דקדושה הוא אמונת הרצון, להאמין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, והוא יתברך משגיח על הכל ולפניו יתברך עתידין כל אחד ליתן דין וחשבון על כל תנועה ותנועה וכו' וכמו שאמרו רז"ל (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה כי זה שרש הכל וכן היראה שבא על ידי התגלות הרצון, הוא גם כן יסוד ושרש כל העבודה כמאמר (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וכו' ונאמר (ישעיה ל"ג) יראת ה' היא אוצרו כפי מה שאמר רבינו ז"ל בהשיחות (שאחר הסיפורי מעשיות) סימן נ"א המתחלת העולם הזה אינו כלום וכו' והשיחה הזאת היתה בליל ראשון של שבועות תקס"ח הנ"ל ושייך למאמר הנ"ל כאשר יבואר לקמן ושם מבואר שאמר שעיקר פנימיות עבודתו יתברך הוא רצון להיות רצונו חזק ותקיף מאד ולכסוף בכיסופין גדולים ובהשתוקקות חזק מאד להתקרב אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות וכו' עיין שם

ואחר כך כשאמר המאמר הזה מענין התגלות הרצון, היה מובן ממילא כי זה תלוי בזה כי כשזוכין להתגלות הרצון בשלימות אזי זוכין גם כן לעבוד את ה' ברצון חזק וכיסופין גדולים שזה עיקר שלימות העבודה כנ"ל, ומחמת נפילת הימים הנ"ל שמשם יונק המצח הנחש חכמת הטבע הכופרים ברצון, על כן ההתחלה של כל העבודות וכל התשובות קשה מאד וכו', ואפילו לאחר ההתחלה צריכין כמה יגיעות קודם שזוכין לעשות איזה עובדא שיהיה לה הידור, היינו שיהיה הרצון מאיר לו בשלימות בעבודתו כנ"ל ואפשר שזה בעצמו גם כן בחינת הפתח שצריך לעשות קודם שנכנס לאיזה עבודה, היינו לעשות לו רצון חזק לזה ומחמת שעדיין לא נכנס להעבודה הזאת על כן אין רצונו חזק אליה עדיין כראוי ואז קשה לו ההתחלה, אך התחלת הצדקה קשה וכבידה מאד, כי היא ההתחלה של כל ההתחלות, היינו כי מאחר שעיקר הקישוי והכבידות של כל ההתחלות דקדושה העיקר הוא על ידי התגברות המצח הנחש שמתגבר כנגד הרצון דקדושה כנ"ל ומחמת שעיקר יניקת מצח הנחש הוא מנפילת הימים והדעת שבא על ידי טרדת הממון ופרנסה שרוב בני אדם מבלים כל ימיהם ושנותיהם כנ"ל, על כן שם בעצמו עיקר התגברות האכזריות והרוגז של בחינת מצח הנחש, ומזה בא האכזריות של האדם כנגד מצות הצדקה ועל כן ההתחלה של הצדקה שהוא לשבר את האכזריות ולהפכו לרחמנות, היינו לפזר ממונו שבא לו על ידי שבלה ימיו על זה, מחמת שנתעכב השפעת החסד עד שהיה צריך לבלות ימיו על מלאכה ועסק ומזה היה יניקה למצח הנחש שהוא בחינת אכזריות ורוגז ועל כן עכשיו שנתעורר ברחמים על העני ורוצה ליתן לו ממונו שהוא בחינת רוגז ואכזריות ולשבר האכזריות ולהפכו לרחמנות כנ"ל, אז מתגבר מצח הנחש מאד כי משם עיקר יניקתו ועל כן התחלת הצדקה היא קשה וכבידה מאד, כי הוא ההתחלה של כל ההתחלות בבחינת (דברים ט"ו) פתוח תפתח וכו' כמבואר בפנים היינו כי על ידי הצדקה שמשבר האכזריות ומהפכו לרחמנות על ידי זה מכניע המצח הנחש ומתגבר הרצון דקדושה לכל העבודות דקדושה שזהו עיקר ההתחלה של כל העבודות וזה עיקר שלימותן כנ"ל, ועל כן מתגבר מצח הנחש מאד על ההתחלה של מצוות הצדקה כנ"ל

אך התועלת של הצדקה גדול מאד, כי בזה מתקן ומעלה פגם נפילת הימים והדעת שבא לו על ידי טרדת הפרנסה והממון ומזה היה יניקת מצח הנחש, ועל ידי זה בא לו כל כך התגברות האכזריות בלבו כנגד מצוות הצדקה, כי מצח הנחש הוא בחינת רוגז ואכזריות, ועכשיו כשנותן זה הממון שבלה ימיו עליו להעניים על ידי שמשבר את האכזריות שבלבו ומהפכו לרחמנות, על ידי זה בעצמו מכניע מצח הנחש שהוא בחינת רוגז ואכזריות ומתגבר בחינת הרצון דקדושה, כי מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא היינו שדייקא בממון הזה שבלה ימיו עליו, מחמת שנתעכב השפעת החסד מחמת שלא היה לו כלי היראה, ועל כן היה צריך לבלות ימיו על מלאכה ועסק, ומזה היה יניקה לבחינת מצח הנחש עכשיו כשמשבר האכזריות ומהפכו לרחמנות ונותן ממונו זה לצדקה, אז על ידי זה הממון בעצמו מכניע מצח הנחש ונתגלה בחינת מצח הרצון, ונכנע בחינת חכמת הטבע ובא התגלות הרצון, ועל ידי זה נמשך יראה ויכולין לקבל השפעת החסד, ואז אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה, ואפילו ההכרחיות נעשין על ידי אחרים בבחינת (ישעיה ס"א) ועמדו זרים וכו' ואתם כהני ה' דייקא בחינת חסד כמבואר בפנים וכן ברוחניות זוכין על ידי זה לבלות ימים ושנים רק על עבודת ה', שעיקר שלימות העבודה הוא הרצון החזק היינו לכסוף ולהשתוקק אליו יתברך ולהתקרב אליו יתברך ולעשות רצונו באהבה גדולה ורצון חזק וכו' כנ"ל, שעבודה הזאת היא גם כן בחינת חסד בחינת (מיכה ו) אהבת חסד כמובן בדברי רבינו ז"ל במקום אחר (ועיין במאמר אית לן בירא סימן לא) וכשזוכין להשפעת החסד הנ"ל, שאז אין צריכין לבלות ימים ושנים אפילו על ההכריחות של העולם הזה, ואז ממילא אין שום יניקה למצח הנחש, ונתבטל ונופל חכמת הטבע ומתגלה הרצון בכל פעם ביותר, וזוכין לכלי היראה ולקבל השפעת החסד בכל פעם ביותר, והכל נמשך ונעשה על ידי הצדקה כנ"ל נמצא שתועלת הצדקה גדול מאד:

שם אות יו"ד, כמו שאמרו רז"ל (בבא בתרא ט) ונוגשיך צדקה וכו' רוצה לומר לא מבעיא כמו שפרשו המפרשים ז"ל כי העשירים נותנים גם בעד העניים וכו', זה בוודאי צדקה גמורה כאלו נותן ליד העני ממש, וצריך גם בזה לשבר האכזריות שבלבבו ולהפכו לרחמנות ולקבל משא העני עליו, ועל ידי זה נעשין גם כן כל התיקונים הנ"ל אך אפילו כשנותן ממון להעכו"ם בשביל הצלת נפשו וממונו ולחפות קצת על השנאה שיש להעכו"ם בלבו עליו מחמת שנאת הדת, זה גם כן בחינת צדק, ונעשין על ידי זה גם כן כל התיקונים הנ"ל כי הגם כי בנתינתו זה הממון להעובדים כוכבים ומזלות אין צריך לשבר האכזריות ולהפכו לרחמנות רק אדרבא, וכמו שכתוב אצל יעקב (בראשית ל"ב) ותעבור המנחה על פניו ואמרו רז"ל (בראשית רבה ע"ו) אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זאת, וכמו ששמעתי מאבי ז"ל בענין זה, אף על פי כן על ידי שבממון זה משבר קצת האכזריות שבלב העכו"ם על ישראל ומהפכו לרחמנות קצת עליו, על ידי זה גם ברוחניות מכניע מצח הנחש ומתגבר הרצון דקדושה כנ"ל

וזה שאמר יעקב לעשו (בראשית ל"ג) ולקחת מנחתי מידי בחינת צדקה וכו', כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, היינו הימים טובים שנאמר בהם (שמות כ"ג) ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה', כי אז הוא התגלות הרצון שהוא ראיית פנים היפוך בחינת (מלכים ב ג) אם אביט אליך ואם אראך שבסוף אות ח' הנ"ל בפנים ועל כן ביום טוב שאז זמן התגלות הרצון מצוה ליראות פנים בבית המקדש ששם הוא מקום התגלות הרצון כנ"ל ועיקר קדושת יום טוב שהוא קול הקריאה של יום טוב שמכריז וקורא את הרצון נמשך ונתגלה על ידי צדקה כנ"ל, ועל כן מצוה לשמח לב עניים ביום טוב וזה כי על ידי צדקה מהפכין הרוגז לרצון ומכניעין את המצח הנחש ונתגבר הרצון ונשמע קול הקריאה של יום טוב כמו כן אני רוצה שעל ידי המנחה שהזאת יתהפך האכזריות שבלבך עלי לרצון בחינת ותרצני כנ"ל ואז גם ברוחניות יהיה נעשה כך כנ"ל:

שם אות י"א, וזה בחינת מלחמת דוד וגלית וכו' אמר המחבר זהו שאמרו רז"ל ויגש הפלשתי השכם והערב כדי לבטלם מקריאת שמע שחרית וערבית וכו' ויתייצב ארבעים יום כנגד ארבעים יום שניתנה בהם התורה כי עיקר הקריאת שמע שחרית וערבית הוא בחינת התגלות הרצון וכן מ' יום של מתן תורה הם בחינת התגלות הרצון וזה שנאמר גם כן (שמואל א י"ז) ויבחר לו דוד חמשה חלוקי אבנים שהם כנגד החמשה תיבות (דברים ו) שמע ישראל ה' אלקינו ה' וכו' כמובא בתיקונים היינו בחינת אמונת הרצון וזהו שאמרו רז"ל חמשה חלוקי אבנים, אחד לשמו של הקדוש ברוך הוא, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם אמר אהרן לא אני גואל הדם (היינו על שהרג לבני עלי) עלי לפרוע ממנו, אמר הקדוש ברוך הוא ולא לפני חירף וגידף עלי לפרוע ממנו היינו גם כן כנ"ל, אחד לשמו של הקדוש ברוך הוא, כי חירף מערכות אלקים חיים וכפר ברצון השם יתברך ואחד כנגד אהרן שבו נאמר (שמות כ"ח) והיה על מצחו לרצון, והוא אבי הכהנים בחינת (ישעיה ס"א) ואתם כהני ה' תקראו, בחינת השפעת החסד שזוכין לקבל על ידי היראה שבא על ידי התגלות הרצון שנתגלה על ידי הג' רגלים שהם כנגד האבות כידוע, שזה בחינת (במדבר י"ז) והנה פרח מטה אהרן וכו', וגלית שכפר ברצון ממילא פגם בכל זאת וזה ושלשה לשלשה אבות העולם שהם עיקר יסוד אמונת ישראל בחינת התגלות הרצון שבג' רגלים הנ"ל

וזה שאמרו רז"ל במדרש פרשת קרח לענין דתן ואבירם שנאמר בהם (במדבר ט"ז) יצאו נצבים יצאו מחרפין ומגדפין וכו', ובגלית נאמר (שמואל א י"ז) ויתייצב ארבעים יום, כי הם שחלקו על משה ואהרן פגמו גם כן בבחינת הרצון הנ"ל בחינת הסתלקות משה שהוא בחינת מצח הרצון כמבואר בפנים ובזה מבואר יותר הסמיכות של (במדבר י"ז) והנה פרח מטה אהרן לבית לוי שנאמר אחר מחלוקת קרח וכו' וזה שאמרו שם גם כן (שם) ויוצא פרח ויצץ ציץ שנמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ וכו', היינו בחינת והיה על מצחו לרצון שנאמר בציץ וכו' וזהו שאמרו שם ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך וכו' ובילקוט תהלים ק"י מבואר שהוא המטה שהיה ביד דוד שנאמר (שמואל א י"ז) ויקח מקלו בידו (היינו כאן במלחמת דוד עם גלית) כמבואר לענינינו ועיין מדרש רבה צו פרשה י' ציץ מכפר על המגדפים, כאן כתיב והיה על מצחו, ובגלית כתיב (שם) ותטבע האבן במצחו מכוון גם כן להנ"ל, שצריכין כאן להכניע המצח הנחש בחינת מצחת נחשת של גלית על ידי מצח הרצון שהוא בחינת הציץ שנאמר בו והיה על מצחו לרצון:

שם באות הנ"ל ונשא זה מהעדר וכו' יש לומר כפשוטו גם כן כפי הקרי ונשא שה מהעדר, היינו שרצו החיות רעות לטרוף נפש אחת מישראל שנקראין שה פזורה ורצו להטות דעתו מן האמת ולכפור ברצון חס ושלום (רק שהכתיב שהוא ז"ה והוא פליאה לפי פשוטו מורה ביותר על רמז זה) וזהו שנאמר (שם) ויצאתי אחריו והכתיו והצלתי מפיו ויקם עלי, היינו כמבואר בסוף אות ז' שיש שנכנס המצח הנחש וכו' בתוך החכם שבקדושה וכו' והחזקתי בזקנו, היינו שתפס שם בשרש יניקתו בזקני הדור, והכתיו והמתיו, על כן והיה הפלשתי כאחד מהם וכו' כמבואר בפנים (והנה בענין זה רימז רבינו ז"ל להדיא, לענין המחלוקת שהיה עליו על ידי הידוע וכו' וזה ובא הארי וכו' והחזקתי בזקנו וכו' כמבואר במקום אחר, וכפי שהבאנו לעיל מה שאמרו רז"ל לענין דתן ואבירם יצאו נצבים וכו' מבואר ביותר):

שם באות הנ"ל, ודע וכו' אם אין התגלות הרצון חזק ותקיף דהיינו שעדיין יש ספק ברצון וכו' עדיין יש יכולת חס ושלום למצח הנחש חכמת הטבע שיחזור ויתגבר וכו' רוצה לומר גם כן כנ"ל, כי מאחר שאין התגלות הרצון חזק ותקיף עדיין ממילא לא נשלם עדיין כלי היראה, ואין לו עדיין כלי שלימה לקבל בתוכה השפעת החסד, ואז צריך לבלות ימיו על מלאכה ועסק, ומזה יש יניקה למצח הנחש כנ"ל, ועל כן יכול לחזור ולהתגבר כבתחלה ועל כן צריכין לחזור ולהשתמש עם כח הצדקה כנ"ל וכמבואר בפנים:

שם, אתא פושקנצא דהיינו צדקה, כי עיקר עבודת הצדקה בבחינת עורב וכו' רוצה לומר כנ"ל, שצריך לשבר האכזריות ולהפכו לרחמנות, רוצה לומר לרחם על העני ולהתאכזר על עצמו ובני ביתו לקמץ בפרנסת ביתו בכדי שיוכל לרחם על העניים, שזה בחינת עורב ממש כמו שאמרו רז"ל (עירובין כ"ב) שנעשה אכזרי על בניו כעורב וכו' רק שבכאן האכזריות הזאת הוא בשביל רחמנות על העניים כנ"ל, ודייקא על ידי האכזריות הזאת שהוא בחינת עורב מכניע את מצח הנחש שהוא בחינת רוגז ואכזריות, כי מניה וביה אבא ליזול ביה נרגא כנ"ל וזהו ופסקיה לרישיה שפסק לראש הנחש היינו שהכניע את מצח הנחש הנ"ל:

שם, הוו ציפרי מליחי בהדן וכו' היינו נפשות ישראל שטעו אחריהם אחרי חכמי הטבע וכו' ועכשיו פרחו להו ויצאו לשלום וכו' וזה גם כן בחינת ופרחו להו בחינת (במדבר י"ז) והנה פרח מטה אהרן לבית לוי היינו בחינת השפעת החסד על ידי יראה שנעשה על ידי התגלות הרצון כנ"ל רוצה לומר כי שלימות פריחתם ויציאתם של נפשות ישראל ממצודת הנחש חכמת הטבע לשלום, הוא כשזוכין על ידי הצדקה להמשיך בחינת התגלות הרצון חזק ותקיף, עד שנעשה על ידי זה כלי היראה בשלימות, ואז זוכין לקבל השפעת החסד, ואין צריכין לבלות ימים על שום מלאכה ועסק, ואז אין למצח הנחש שום יניקה, ואז נופל ונתבטל חכמת הטבע לגמרי על ידי החכם גדול שבקדושה שמקשר כל הרצונות לשרש הרצון, שהוא בחינת קבורת משה בחינת (דברים ל"ג) כי שם חלקת מחוקק ספון (כי משה רבינו ע"ה גם לאחר הסתלקותו עוסק בזה ללחום עם מצח הנחש ולהכניעו, ולהמשיך בחינת התגלות הרצון בעולם וכמובן גם בליקוטי א' סימן רט"ו שזה סוד קבורת משה מול בית פעור להעלות משמד לרצון ולעשות גרים ועיין בליקוטי הלכות, הלכות ברכות השחר הלכה ה' שמקשר מאמר זה שבסימן רט"ו הנ"ל למאמר זה שאנו עוסקים בו עיין שם נפלאות ומזה תבין נפלאות הבירורים הקדושים שנעשו על ידי קבורת משה בארץ מואב מול בית פעור, עד אשר אחר כמה וכמה דורות היה המעשה של נעמי וכלותיה בארץ מואב, ואז נפרדה ערפה ממנה וחזרה לבית אביה לבחינת שמד שהוא בחינת קליפת פעור בחינת עורף כמבואר בעץ חיים שער הארת המוחין פ"ה, ועל כן נקראת ערפה, והוא בחינת מצח הנחש מצח אשה זונה, ועל כן זינתה אז הרבה כמו שדרשו רז"ל (סוטה מ"ב:), ויצא ממנה גלית הפלשתי ימ"ש שמבואר ענינו במאמר זה ורות דבקה אז בחמותה ונתגיירה, ויצא ממנה דוד שלחם עם גלית והכניעו, וערפה ורות שניהם יצאו מבלק מלך מואב כמו שאמרו רז"ל (רות רבה ב ט) (ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שלכך סיפר רב יהודה הינדואה ענין זה שהלך בספינתא, זה בחינת שרש הרצון ששם קבורת משה וכו' כי רב יהודה הנ"ל היה גר כמבואר במסכת קידושין כ"ב:, והמשכת הגרים הוא מסוד קברו של משה כנ"ל) ומחמת שעיקר המשכת התיקונים הנ"ל הוא על ידי צדקה, על כן נוהגין כשהולכין להשתטח על קברי צדיקים (וכל צדיק יש בו מבחינת משה כידוע) ליתן צדקה וכן ציוה רבינו ז"ל בפירוש ליתן צדקה כשבאים על קברו הקדוש היינו כנ"ל:

שם במאמר הנ"ל אות יב, כי רפואת המכה הוא על ידי כמה בחינות וכו' לכאורה אין הדברים מובנים כלל מה תוכן ענינם למאמר זה הנ"ל, ובאמת הם דברים נפלאים מאד כמובן להמעיין אך לא נודע ענינם ושמעתי בזה סיפור שלם, היינו שקודם שבועות תקס"ט שנאמר בו המאמר הנ"ל נסעו אנשי לאדיזען להיות אצל רבינו ז"ל על חג השבועות שאז היה זמן קהלה לכל כמבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן אות כ"ב), והר"ר געציל מלאדיזין שהיה גם כן מהמקורבים של רבינו ז"ל לא נסע עמהם, כי היה מוטל על ערש דוי בסכנה גדולה עד שנתייאשו ממנו כל הרופאים והדאקטורים והחולאת שלו היה, שהיה לו מכה גדולה בתוך נקב הכרכשתא בפנים, ואמרו הרופאים באשר שלרפואת המכה צריכין כמה בחינות, היינו לפתוח פי המכה ולהמשיך ולהוציא ממנה כל הליחות והדמים המקולקלים וכו', ואחר כך לסגור פי המכה וכו' כמבואר בפנים, ומחמת שהמכה היתה במקום שאין יד אדם מגעת שם לעסוק ברפואות הנ"ל, על כן נתייאשו מרפואתו ואנשי לאדיזין באו וספרו ענין זה לרבינו ז"ל, ואחר כך ביום א' של שבועות סמוך לערב אמר רבינו ז"ל מאמר זה הנ"ל, וכלל בתוכו ענין רפואת המכה וכל הענין הנ"ל ואחר כך כשחזרו אנשי לאדיזין לביתם מצאו שכבר נתרפא הר"ר געציל הנ"ל, וסיפר להם שבלא שום תחבולות נפתח פתאום פי המכה ויצא ממנה ליחות הרבה וכו' עד שנתרפאה בשלימות, וכפי שסיפר להם העת והזמן של פתיחת פי המכה פתאום, היה במכוון ממש בעת שאמר רבינו ז"ל זה המאמר, וכלל בתוכו ענין רפואת המכה הנ"ל

ותוכן הענין מה שיש לזה שייכות עם מאמר הנ"ל נראה לעניות דעתי, כי בזה גילה רבינו ז"ל כלל קשר כל המאמר, איך מקושר ומשולב זה בזה כפי אשר ביארנו לעיל כי כמו שענין צמיחת המכה וגודל כאבה רחמנא ליצלן הוא, כי מסתמא היה איזה קלקול קצת במקום ההוא, וגרם שנתקבצו לשם כל הקלקולים והעכירות שהיו בהדמים שבגוף, עד שעל ידי זה התחיל לצמוח שם הנגע, והמכה בכל פעם נתגדלה ביותר, והכאב היה הולך וגדול בכל פעם ביותר כידוע, עד שנפתח פי המכה ונתמעט הכאב קצת, אחר כך צריכין להוציא ממנה כל הליחות הרעות וכו' כמבואר בפנים וכל הבחינות הנ"ל עובר על האדם המתחיל לעסוק בעבודת ה' כפי המבואר במאמר זה הנ"ל, כי כל ההתחלות קשות וצריך לצעוק כמה קלין וכו', וזה בא מחמת התגברות בחינת מצח הנחש וחכמת הטבע נגד הרצון דקדושה, עד שמעכרין ומבלבלין ומקלקלין מחשבותיו של אדם ורצונותיו, שהם בחינת מרוצת הדמים שבנפש כי כמו שהדמים הולכים ומסבבין את הגוף וכמבואר בפנים, כן המחשבות והרצונות הולכים ומסבבים כסדר בהנפש, וכשהם זכים ונקיים בלי שום עכירות אזי הולכים ומסבבין כסדר, ואז תמיד כל מחשבותיו ורצונותיו דבוקים בהשם יתברך, ונכסף ומשתוקק תמיד בכל לבבו ובכל נפשו וברצון חזק מאד להתקרב אליו יתברך שזהו עיקר שלימות העבודה כנ"ל אבל מחמת התגברות מצח הנחש על ידי שיונק מנפילת הימים והדעת שבא על ידי טרדת המלאכה והעסק בשביל ממון ופרנסה, על ידי זה נתעכרין מחשבותיו ורצונותיו של האדם, ומזה בא מה שקשה לו מאד להתחיל איזה עבודה מעבודת ה', בפרט התחלת הצדקה קשה וכבד מאד, כי לשם מתכנסין כל העכירות מחמת שעיקר יניקת מצח הנחש הוא משם, מבחינת הימים שנפלו על ידי שהיה צריך לטרוח במלאכה ועסק מחמת שנתעכב השפעת החסד, ומזה יש להם איזה אחיזה וסיוע קצת להטות לב האדם לסברתם שהוא חכמת הטבע, כי הלא הוא רואה שצריך לעשות דייקא איזה עסק ומלאכה על פי דרך הטבע בשביל פרנסתו (ובאמת הוא סיוע של הבל, כי אדרבא מחמת זה בעצמו מוכרח לעשות איזה מלאכה ועסק מחמת שאין התגלות הרצון אצלו בשלימות ואין לו כלי היראה לקבל בתוכה השפעת החסד כנ"ל), ועל כן לשם היינו לענין הכבידות של התחלת עבודת הצדקה שהוא לשבר את האכזריות, לשם מתכנסין כל העכירות שיש בהדמים, היינו כל הבלבולים והעכירות שהיו לו גם כשרצה להתחיל בעבודה אחרת מעבודות ה', אשר הכל בא על ידי התגברות מצח הנחש כנ"ל שהוא בחינת רוגז ואכזריות ועל כן עיקר התגברותו במדת האכזריות שיהיה האדם חס על ממונו מחמת שבילה עליו ימיו ושניו, עד שנתאכזר על ידי זה באכזריות גדול ואין לו רחמנות על העניים כנ"ל, ועל כן שם במדת האכזריות שם עיקר צמיחת המכה והנגע ולשם מתכנסין כל הקלקולים ועל כן כשזוכה לשבר את האכזריות ולהפכו לרחמנות ולהתחיל בעבודת הצדקה, זה בחינת פתיחת פי המכה, כי שיבר ועשה פתח לשבר את האכזריות שהוא עיקר הנגע והמכה וזה בחינת (דברים ט"ו) פתוח תפתח שעל ידי הצדקה נפתח פי המכה, ועל ידי זה ממילא נתרחבין כל הפתחים של כל ההתחלות שהתחיל בעבודת ה' שזה גם כן בחינת פתוח תפתח כמבואר בפנים אות ב', נמצא ששני הפירושים של פתוח תפתח עולים בקנה אחד ממש ועל ידי הצדקה מעלה נפילת הימים והדעת שזה בחינת זקן זה קנה חכמה וחכמה הוא בחינת כח המושך שמושכת ומוציאה גם הליחות והקלקולים ממקומות הפנימיים, היינו שלא יהיה נמצא בו שום סברה ונטיה לחכמת הטבע אפילו בדקות וברוחניות ובהעלם גדול, ועל ידי זה שמוציא כל יניקותיו של מצח הנחש, אזי נתגלה בחינת מצח הרצון וזוכין לשמוע קול הקריאה של הרגלים, שקורין ומכריזין ומגלין את הרצון

וזה בחינת הת וכיבוס הדמים שלא יהיה בהם שום קלקול ועכירות, היינו שלא יהיה לו שום ספק בהרצון, כי לפעמים אף שחכמת הטבע נכנעת (שזה בחינת שהוציאו כל הליחות שבגוף המכה אפילו הליחות הטמונות הפנימיית כנ"ל), אף על פי כן אם אין הרצון חזק ותקיף עדיין בשלימות, אז יכול חס ושלום להתגבר עוד מצח הנחש כנ"ל, שזה בחינת מה שמבואר גם כאן שצריך להדיח ולכבס את הדמים שיהיו זכים ונקיים, כדי שיהיו יכולים לסבב סיבובם כסדר, היינו כנ"ל שיהיו כל מחשבותיו ורצונותיו דבוקים תמיד להשם יתברך ברצון חזק ובאהבה גדולה (שזה גם כן בחינת ואתם כהני ה' תקראו כנ"ל) ולא יתעכבו עוד הפעם במקום המקולקל, היינו שלא יצטרך עוד למלאכה ועסק על ידי שיש לו ספק ברצון כנ"ל ואז כשזוכה להתגלות הרצון נעשה יראה וזוכה לקבל השפעת החסד, ואז אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק ואין להמצח הנחש שום יניקה, ואז נסגר פי המכה ונתרפא בשלימות, שזה בחינת (ויקרא י"ג) והסגיר הכהן את הנגע, שעל ידי הכהן בחינת חסד בחינת (ישעיה ס"א) ואתם כהני ה' תקראו נסגר פי הנגע והמכה לגמרי ונתרפא בשלימות (אמר המחבר בזה מובן גם מה שאמרו רז"ל בזוהר הקדוש בלק ר"י שזרחה צרעת במצחו של גלית, דכתיב (שמואל א י"ז) היום הזה יסגרך ה' בידי וכתיב (ויקרא י"ג) והסגירו הכהן, היינו מאחר שפגם בבחינת מצח הרצון שעל ידי זה זוכין לבחינת ואתם כהני ה' תקראו שזה בחינת רפואת הנגע והצרעת, על כן זרחה צרעת במצחו דייקא ועל כן מצינו להבדיל גם אצל עוזיהו כשרצה לשמש בכהונה נאמר בדברי הימים ב' כ"ו והצרעת זרחה במצחו היינו כנ"ל) וזה שסיים גם בסוף המאמר (ויקרא כ"ג) כל מלאכת עבודה לא תעשו, כי אין צריכין לעשות שום מלאכה ועסק, כי נתקיים העולם בחסדו בחינת ואתם כהני ה' תקראו, כי זה עיקר גמר התיקון כנ"ל:

שם כי חכמת הטבע וכו' שאוחזין בחכמת הטבע להנאתם וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי לפי זה נמצא שהרצון שיש להם לחכמת הטבע הוא מלובש באיזה דבר שהוא להנאתם ועל כן על ידי שהחכם מקשר כל הרצונות לשרש הרצון, הוא מכניע וסותר כל חכמתם אבל מי שהוא בחינת מצח הנחש, הוא רשע וכופר בלי שום הנאה וכו' נמצא שאין הרצון שלו בחכמתו הרעה מתלבש בשום דבר להנאתו, על כן הוא בקליפה וסטרא אחרא כנגד בחינת הרצון הקדום, שאין בו טעם כמובא בספרים הקדושים כי אין טעם ברצון, על כן קשה להכניעו אם לא על ידי שמוציא ממנו על ידי הצדקה כל חיותו ויניקתו כמבואר בפנים:

כבר מבואר לעיל שמאמר זה נאמר בשבועות תקס"ט שחל אז ביום ב', ובמוצאי שבת קודש שהוא לילה ראשונה של שבועות, אז סיפר רבינו ז"ל ענין השיחה הנדפסת [בסמפ"ע] בהשיחות סימן נ"א המתחלת, העולם הזה אינו כלום רק למשוך עצמו אל התכלית הנצחי, ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה וכו' עיין שם מוסר השכל ולעניות דעתי זה שייך למה שנאמר במאמר זה, מענין שיכולין לבלות ימים ושנים רק על ההכרחיות לבד, ומענין נפילת הימים ודעת של הזקנים שאינם כראוי, שעל פי רוב העיקר הוא על ידי טרדת הממון והפרנסה כפי שביארנו לעיל ועיין שם גם כן מה שכתב שם ולעבוד ה' איני יודע וכו' רק עיקר הוא הרצון וכו', ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות וכו', זה שייך לבחינת התגלות הרצון שבמאמר הנ"ל, כי זה תלוי בזה כנ"ל

וגם למה שכתוב שם במאמר הנ"ל שכשיש השפעת החסד אין צריכין לשום מלאכה ועסק וכו', שזה בחינת ואתם כהני ה' תקראו, בבחינת (תהלים ס"ב) ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בשני אופנים כמבואר בפנים זה גם כן שייך לענין זה כי עיקר העבודה הוא הרצון דהיינו ההשתוקקות והכיסופין וכו' שזה בחינת אהבת חסד, וכל העבודה שעובדין בפועל ממש הוא רק בדרך כאלו וכו' כשזוכין להתגלות הרצון וממילא מובן שבוודאי מחוייב האדם לעבוד את ה' בפועל ממש גם כן כדי שלא יהיו מעשיו סותרין את רצונו חס ושלום אבל אף על פי כן מי שזוכה להתגלות הרצון אז אפילו אם עובד את ה' הרבה מאד כמו שעובד, אינו יכול למלאות רצונו בזה כי יודע שהעבודה הזאת אינה כלום, והוא כמו שחוק בעלמא ממש כנגד גדולתו יתברך וכו' על כן העיקר הוא הרצון כמבואר בפנים גם אין טוב להיות זקן וכו' כי צריך רק להתחדש בכל יום וכו', זה שייך למה שמבואר במאמר הנ"ל מענין הזקנה דקדושה שהוא להוסיף אור קדושה ודעת בכל יום

ועיין שם עוד בשיחה הנ"ל שסיים, רק יש מה שמשביח כשהוא זקן היינו דבר אחר וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על דרך שאמרו רז"ל בבא קמא פ"ב: ארור האיש שיגדל חזרים, וארור האיש שילמד את בנו חכמת יונית וכו' נראה מזה כי הם מבחינה אחת, שזה בחינת מה שמבואר במאמר זה שיניקת מצח הנחש שרש חכמת הטבע הוא מהזקנה דסטרא אחרא וכו', ועל כן אמרו בזה לשון ארור וכו' כנ"ל בחינת הנחש שנאמר בו ארור וכו' ועיין במאורי אור, ועיין מסכת שבת ע"ז: שיב שם ג' דברים שמוסיפין גבורה כשמזקינין והם דג נחש וחזיר, חזיר הוא כנ"ל ונחש מבואר גם במאמר זה היינו בחינת מצח הנחש שיונק מהזקנים וכו' וענין דג עיין בלקוטי הלכות, הלכות דגים הלכה ג' שדגים הם מבחינת מצח הרצון זקנה דקדושה שמתחדש בכל יום להוסיף גבורה בקדושה, רק שיש גם דגים טמאים שהם מבחינת מצח הנחש (ואפשר לומר שזה הענין מה שאמרו רז"ל חולין ק"ט: אסר לן חזירא שרי לן שיבוטא, היינו מוח דג ששמו כן וטעמו כטעם חזיר וכן מה שדגים נקראים תנינים וכן הנחשים כ"ש (שמות ז) והשלך לפני פרעה יהי לתנין גם במאמר זה מבואר דהדר ליה תנינא), ועל כן צריכין סימני טהרה שהם קשקשת וסנפיר, שמרמז על צדקה ורצון שזה בחינת זקנה דקדושה כמבואר שם ועיין עוד נפלאות רבות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות, הלכות ברכות השחר הלכה ה' ובהלכות ערב הלכה ג' ועוד במקומות רבים מדבריו ז"ל:

עוד יש לומר, כי ידוע כי הצדיקים והחסידים נקראים דגים כמאמר רז"ל (זוהר ח"ג מ"ב) מה דגים אסיפתן מטהרתן אף צדיקים נאמר בהם אסיפה וכן אצל חסידים מצינו לשון זה כמו שכתוב (ישעיה נ"ז) ואנשי חסד נאספים וכו' נאסף הצדיק וכן אספו לי חסידי וכו' וזה שכתב שם רבינו ז"ל הן חסיד זקן הן צדיק זקן זקן אינו טוב וכו', היינו כשנדמה בדעתו שכבר נזקן וכלה כחו מלעסוק ביותר בעבודת השם זה אינו טוב, רק צריכין להוסיף כח בכל יום בעבודת השם כמו הדג שמוסיף גבורה וכו', ובזה מכניעין קליפת נחש וחזיר שהם בחינת מצח הנחש וחכמת הטבע כנ"ל: