שיחות וסיפורים

ספר שיחות וספורים

והוא מעשיות והודעות נחוצות. אשר הוצאתי מצרופי ופלפולי דברי אדמו"ר אור האורות רבנו נחמן מברסלב זצוק"ל ותלמידו מורנו הר' נתן זצ"ל בכתב ובעל פה המרכבים בדברי האר"י ז"ל והזהר הקדוש

הכרך הראשון נדפס פה עיר הקדש בשנת כאיל תער"ג על ידי המחבר בעצמו הרב הגאון איש אלקי נורא מאד מורנו הרב ר' אברהם ז"ל בן רבי נחמן מטולטשין זצ"ל

נאסף ונתקבץ גם שאר הכרכים מהכתב יד על ידי שמואל הלוי הורוויץ. והוצא לאור על ידו בשנת תרצ"ג.

כפי המבאר מדברי רבנו ז"ל, שאף על פי שעצם המעשיות שספר גבהו ונעלמו בתעלומות לאין חקר, אבל ברב הלבשתם במדרגה למטה ממדרגה, עד גשמיות זה העולם השפל, יש ללמד מאתם מוסר השכל אפלו בפשיטות (להבין משל ומליצה), נפלאתי קצת בראותי ספור המעשה מהחכם והתם, אשר נהפך הדבר כל כך שהחכם בחכמתו נלכד ונשקע ביון מצולה, וכנגדו התם הרחוק מהחכמה, אשר גם מלאכת תפירת המנעלים לא היה ביכלתו ללמד כראוי, נתעלה ונתרומם מאד כמבאר שם. כי למה באמת יהיה כן, הלא כל עצם החכמה ואור המח אשר בקרב האדם, הוא מנשמת ורוח הבורא בעצמו יתברך, אשר נפח באפו מתחלת הבריאה, ולפי זה ממילא מבאר שכל אשר יאיר בו יותר זה האור היה לו להתעלות ולהתרומם, ולא התם ברחוקו מהחכמה. והנה עוד ראה ראיתי כי גם בזאת הפליאה בעצמה יש להתפלא במאמר המשנה (באבות פרק ג') 'כל שחכמתו מרבה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרבין ושרשיו מעטין והרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו וכו'', ומהחלטת לשון המשנה בסתם, נראה שהיא סובבת גם על חכמת התורה. ואשר לפי זה מכרח לפרש, שגם כל שבח החכם הנזכר בספר משלי, לא תסובב רק על החכם האמתי המקדים יראת חטאו ומרבה במעשים טובים, וכלשון הכתוב (בספר איוב) "יראת ה' היא חכמה וכו'", וגם מפה לפה שמעתי מאבי מורי ששמע ממורנ"ת בשם רבנו ז"ל, שדבר מזה בפרטיות לענין גדולי החכמים בחכמת התורה שהיו בימיו, וגם היו כשרים והחזיקו בדרך התורה ככל ההמון הבלתי חכמים כל כך. ואמר עליהם רבנו ז"ל שבכל זאת אם לא ירבו ויגדילו את מעשיהם על זולתם. כפי המכרח למדרגת חכמתם תזיק להם חכמתם, כפי המבאר מלשון שומר את רגליו ואת פסיעותיו מלבוא בהם יותר מכפי מדתו. וכן בדבר התועלת המגיע ממימי המשנה הנ"ל. ותתחזק לפי כל זה הפליאה הנ"ל, אשר למה באמת יהיה כן. ואולם בסבת הפליאה הזאת, חפשתי ומצאתי מפלפולי צרופי דברי רבנו ז"ל, כי אין הכונה בדבר החסרון שנמצא במדת החכמה כנ"ל, שהיא מצד עצמה רעה חס ושלום. כי אדרבא כל חסרון מדת החכמה היא מרב הטוב שנמצא בה, כי מחמת זה בעצמו שהחכמה והמח הוא מאור זריחת הבורא האין סוף בעצמו יתברך, אין ביכלת האדם המגבל לבא בה, אם לא בצמצום האמונה והיראה כנ"ל. וככל אשר בארתי מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן ה' (על הכתוב בחצוצרות וכו') במשל ודגמא ממימי הים אשר סגלתם לרפאות מהרבה מחלות, אבל כל הרפואה והחיים אשר בהם, לא יהיה רק אם הרוחץ בהם הים לשוט ולבוא בהם ממדינה למדינה במסחרם זה עם זה, שגם זה לא יהיה רק בכלי הספינה שהיא כעין הצמצום המכרח למימי הדעת הנ"ל, שזולת זה הצמצום נטבעים ונשקעים בהם לגמרי חס ושלום. וזה כל מעלת התם בתמימותו הנ"ל אשר גם בבואו להחכמה כנזכר במעשה הנ"ל, לא רצה לסור מדרכי התמימות והאמונה והיראה שהקדים לזה, כי גם אז החזיק את עצמו במדרגת התמימות. ומחמת זה לבד העלה אותו מלכו של עולם ברב המשרה והממשלה על כל השרים (כמובן בזה מצרופי דבריו הקדושים עם השיחות המובאות אחר המעשה הזאת).

מוהרנ"ת ז"ל יצא פעם אחת מטבילתו במים, ונהנה אז מאד מהמים. ואמר אז לאבי שמחמת שהמים נמשכים ממקום עליון לאין ערך ברוחניות (כמובא מזה בכתבי האר"י ז"ל), על כן גם בגשמיות יגיע מהם טובה וענג להאדם. ואף על פי שההודעה הזאת מהמשכת הגשמיות מהרוחניות, נודע ומבאר גם בלי זה מספרי אמת, אבל ברב להבת שלהבת כל דבור שיצא מפיו הקדוש, נתחדשה אצלי זאת ההודעה. וראה ראיתי כי הוא נחוצה ומכרחת בכמה דברים. כי אף על פי שכל קיום התורה כפי האמונה בטעמים הרוחניים שבה כפי חיוב דעת הבורא יתברך לאין סוף (כאשר נכתב מזה לקמן), אבל מאלה הטעמים הרוחנים בעצמם, נמשכים ברב המצות גם טעמים בגשמיות, וכפי שאבאר לקמן. תופס אני לדגמא מלת זך שנזכר בשמן המנורה שנמצא גם בפשיטות שני טעמים בהכרח הדבר. טעם אחד, הוא שלא יכבה אפלו נר אחד (ואפלו בלילי טבת הארכים) בסבת הפסלת והשמרים הנמצאים בהשמן הבלתי מזכך. טעם השני, שלא יגרמו שבעת הנרות שום עשון ושחרות חס ושלום לכתלי ותקרת ההיכל, אם לא יהא מזכך השמן בתכלית הזכוך (כידוע להבקיאים במלאכה הזאת). ותפסתי זאת לדגמא כדי להודיע אגב אורחא לאנשי שלומנו, כי מאד מאד הם מכרחים להזהר בהדלקת הנר תמיד שבבית ציון רבנו ז"ל (וכנהוג כן בכמה צדיקים), שלא יביאו על זה משמן הפסלת והשמרים אשר יעשן וישחיר את התקרה והכתלים מבית ציונו הקדוש. וכמה פעמים נזדמן בתחלת הלילה, או באמצע הלילה שנכבה לגמרי, ולא יאיר כלל אורו הנפלא והמכרח כל כך בסגלתו לכל בני ישראל בגוף ובנפש, כמבאר בזה מהדברים בעל פה ששמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת ז"ל. וברב שקידת אבי על דלתי תמידות הנר הקדוש והנורא הנ"ל, חקר ודרש גם בדבר הפתילה איך לעשותה, ואודות הכלי שלא תהיה רחבה יותר מכפי שנסה ובחן לכל זה (כי במעוט רחבה נתוסף בכל שעה נקדה חדשה מהפתילה כנודע להבקי בזה). וגם שלא תהיה הכלי קצרה יותר מדאי.

ולדעתי יש הכרח גדול להודיע כל זה, כי מי יודע כמה יתארכו עוד חס ושלום ימי הגלות, ואף על פי שיצא מפיו הקדוש (בלשון זשרגאן) [אידיש מדברת] מיין פייערל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען [האש שלי תוקד עד ביאת המשיח], מכרח בכל זאת לכל אחד מאנשי שלומנו להמציא לזה אתערותא דלתתא בכל ימי חייו. כי כפי עצם פרוש טלואין בלשוננו, יש בזה לצדד בפרושים שונים, כי גם אם לא נשאר מהתבערה והמוקדה, רק ניצוצות קטנות ומעטות נקרא זאת בלשוננו בשם טלואין.

ובדבר אספתנו בימי ראש השנה, מבאר מדברי מוהרנ"ת זצוק"ל (ששמעתי מאבי ומורי ששמע מפי בנו ר' יצחק מטולטשין ששמע מפיו הקדוש) שאף על פי שלבבו היתה חזקה בבטחון ומבטח שתתקים האספה הזאת עד ביאת הגואל צדק, אבל גם זה לא נאמר רק כדיוק המדרש מהכתוב "וצדיק ככפיר יבטח" (ולא כארי שאין מתירא כלל), כי בכל זאת לא היתה ביכלתו לברר בזה ידיעה ברורה ומחלטת. ואין רצוני להאריך בזה שכתב וכן ספר פעם אחת בשם רבנו ז"ל, שיצא מפיו הקדוש בזה הלשון, אזייא טיש וויא בייא מיר וועט שוין ניט זיין ביז משיח וועט קומען [כזה שלחן כמו אצלי כבר לא יהיה עד ביאת המשיח], וכאשר דבר מוהרנ"ת ז"ל מקיום זה המאמר מיום הסתלקותו והלאה. הוסיף בזה מעצמו ואמר אזייא טיש וויא ביא מיר, וועט שוין אויך נישט זיין ביז משיח וועט קומען [כזה שלחן כמו אצלי כבר גם לא יהיה עד ביאת המשיח]. (וגם זאת ההוספה אם לא בפרוש אתמר מכללא אתמר, כפי המובן בזה מדברי רבנו ז"ל בעל פה). ואף על פי כן הבין והשכיל גם זה מדבריו הקדושים שבכל זאת יהיה נמצא מפלטת השארתו עד ביאת הגואל. ואמר בזה הלשון, דא וועלין זיך שאשקען עטליכע מענטשין, אין דא וועלין זיך שאשקען עטליכע מענטשין [פה יתלחשו כמה אנשים ופה יתלחשו כמה אנשים]. וכלשון הכתוב במלאכי "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" וכו'. וכן מרגלא בפומה דרשת חכמינו ז"ל במדרש להכתוב "הקיצותי" וכו' באתי עד קץ כל הדורות ועודי עמך.

וכן אמר פעם אחת שסובב על רבנו ז"ל, כעין הנסח שנזכר בברכת ההפטרה. "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". גם אמר פעם אחת שהוא מקוה ומיחל שיקים בזה הנר, מאמר הכתוב "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום". וכן דבר פעם אחת מהפלגת השטף מים רבים הנמצאים בזה העולם, תאות רעות, ומדות רעות, שאלות ומבוכות, אמונות כזביות וכדומה, ואמר שבכל זאת יקים כמובא ברש"י פרשת וישב במשל הפחמי וכו' ניצוץ אחד יוצא מיוסף שמכלה ושורף את הכל. והנראה מכתלי מאמריו הנ"ל כמשל האגוז (שנמשלים בו נפשות ישראל כמובא בזהר הקדוש בענין הכתוב: "אל גנת אגוז ירדתי") שבגמר הבשול נמצא בתוכו פרי יקר ויפה למאכל בני אדם, אשר זאת הפרי צמחה וגדלה מיום ליום בלי הפסק, וכעין זה נמצא צמיחת האמת מדור לדור (כמובא בדברי מוהרנ"ת בשם האר"י ז"ל) ושעל זה אנחנו מברכים בכל יום: "מצמיח קרן ישועה". ואף על פי שכנגד זה גם הקלפות המסבבות אותה צומחים וגדלים מיום ליום להסתירה מעיני בני אדם בכל עת ועת יותר ויותר, כי לעיני בני אדם וחושיהם לא נראה ונרגש רק הקלפה שבחוץ, והפרי גנוזה וצפונה בתוכה שלא נראה כלל, ועליו נאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב", כי טוב לגנז. אבל סוף כל סוף "יצא חטר מגזע ישי" אשר ישבר ויעביר רוח הטמאה מן הארץ, ובהתגלות הפרי יראו עין בעין כי בכל ימי הגדול נמצא הכרח גם בהקלפות המסתירות אותה, להצילה ולשמרה דיקא על ידי זה (וכענין המובא בדבריו הקדושים בענין הכתוב "צופה רשע לצדיק" וכו'). ויש בכל זה הרבה לבאר, ואם יהיה אלקים עמדי אבאר במקום אחר. גם עין לקמן בהרמזים אשר מצאתי בהמעשה הזבוב ועכביש, אשר ספר רבנו ז"ל, שהן הן רדיפות כח הרע והנגדי מקלפת עשו ועמלק ימח שמם הנקרא בשם שממית (ממין עכביש כנודע) כמובא בפרוש רש"י בספר משלי (ל, כח) בדבר הכתוב "שממית בידים תתפש" שזה עשו. והוא שנאמר עליו הכתוב בעובדיה "בזוי אתה מאד", כי הוא המבזה מכל השקצים שנמשכים מקלפת עשו (כמובא בלקוטי הלכות הלכות תולעים בשם ספר הכונות). וכאשר תתפש בהיכל מלך העליון יתברך, ויגיע עם ע'ק'ב'ו' ורגלו על הדף (שכתוב בו שם ה', כמובן מהשיחות שאחר המעשה) תתחיל לירד מטה מטה עד שיהיה נמחה זכרו לגמרי, וכמבאר מלשון חכמינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י פרשת תולדות על אודות הכתוב "וידו אוחזת ב'ע'ק'ב' עשו", שלא יספיק זה לגמר מלכותו עד שבא זה ונוטלה הימנו. וכלשון הכתוב שם בעובדיהו "אם תגביה כנשר" וכו'.

ופעם אחת עמד מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הקדושים כנגד הנבוכים שהיו באומין, אשר התפארו ברב השתדלותם שיגמרו כרצונם (להשכיח שם ישראל והבדלו מן העמים), וכאשר עמדו כנגדו בראיותיהם ממה שכבר גמרו בזה הרבה גם בימיו במדינות הרחוקות כנודע, ענה ואמר: זאת ברור לדעתי שאם תגמרו כרצונכם יחזר העולם לתהו ובהו, כי לא לאלה התהפוכות נברא העולם. ויש בזה להאריך קצת כפי המבאר מצרופי ופלפולי דבריו הקדושים בכתב ובפה על אודות אשר האין סוף יתברך באחדותו הפשוט בעצמו המציא כביכול השתנות בין מדותיו העליונות, זה לדין וזה לחסד, אשר אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואחדותם בכתוב השלישי גבוה מעל גבוה. ואשר בזה נתנסה אברהם אבינו עליו השלום בעת העקדה, אשר בתחלה שמע חסדי השם יתברך ומאמרו, "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך בשמעו ממדת הדין להעלות אותו לעולה, לא הכריע ברצונו הגופני וחבת בנו לסמך על הדבור הראשון "כי ביצחק" וכו', אבל בטל את עצמו ורצונו בתכלית הבטול להשם יתברך, עד שהשם יתברך בעצמו הכריע מדת הדין למדת הרחמים ואמר לו "אל תשלח ידך" וכו'. וכן מרדכי ידע את כל אשר נעשה בגזר דין להשמיד וכו' שנגזר גם למעלה כמבאר מדברי חכמינו ז"ל. ולכאורה לא היה לו להתירא כלל, כי הלא כנגד זה היינו מחיבים להאמין בדברי הנביא ירמיה ממדת רחמי השם יתברך ומאמרו: "לקץ שבעים שנה אפקד אתכם" (כחיובנו בזה הגלות להאמין בדברי הנביאים על ביאת הגואל שאנו מחכים אליו), ואולם ברוממות ההכרעה הנ"ל נתירא ונפחד עד אשר הרבה לזעק זעקה גדולה ומרה, עד שיצא אל הפעל מאמר הכתוב הנ"ל "לקץ שבעים שנה" וכו'. (כי גם מתחלה ידע השם יתברך שיתעורר הצדיק מרדכי ויבטל גזרותיו, וידיעת השם יתברך לא תבטל כח הבחירה, כמבאר מזה במקום אחר). וכל המלחמה הזאת למעלה ולמטה שהתגברה בסוף גלות בבל הוא ענין המבאר מדברי רבנו ז"ל בדבר הכתוב: "לפתח חטאת רובץ". שכשהאדם סמוך לפתח ושער הקדשה מתגבר עליו יותר כח המסית, כמשל הנאבקים זה עם זה. (שמובא בשיחותיו הקדושות שאחר הספורי מעשיות) ומהפרט למד מוהרנ"ת ז"ל על הכלל, והודיענו מרחוק בעצם המלחמה למעלה ולמטה שנמצא כעת בעקבות משיחא, בפתח הגאלה נצחיית שאנו מחכים אליה, כי בהתגברות ההסתות והפתויים למטה לנפשות ישראל שיסורו מהשם יתברך, כי התגברות הסתות מדת הדין למעלה בקטרוגים לפני השם יתברך שיסיר מנפשות ישראל להשמידם חס ושלום, וכל העולם היה חוזר לתהו ובהו על ידי זה. (ועין לקמן בהרמזים אשר הוצאתי מצרופי דברי רבנו במעשה הזבוב הנ"ל), וכן מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת בפרוש המעשה מהבעל תפלה (שבספר ספורי מעשיות), אשר מדת הגבורה (שהוא מדת הדין הנמצא להשם יתברך ותורתו בתוכחה וקללות) תתקרב בכל עת יותר להחריב את העולם הנקרא בשם מדת תאות ממון, (ועקר רצון השם יתברך במדת גבורתו הנ"ל הוא הכנעה והבטול אליו יתברך כלשון רבנו ז"ל בספור המעשה הנ"ל. שהוא לשון הכתוב בתוכחה: "או אז יכנע לבבם") וגם אם קומת מדת התפלה (שנקרא בשם בעל תפלה) ומדת הממנה שהיא הצדקה מעבירין את רע הגזרה, לא יהיה עקר העברתם ופיוסם למדת הדין והגבור הנ"ל. רק בדחיה ועכוב לזמן קצוב, אבל בטול הגזרה לגמרי הוא בתשובה לבד (שהוא שלמות ההכנעה והבטול הנ"ל) שיזכו נפשות ישראל בעת גאלתם. ומה נכון ונפלא לפי זה מליצת הנביא מלאכי בהכתוב "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וכו' (אשר אין לנו נחמה יותר מזה) ואחר כך בסוף מסים ואומר "פן אבא והכיתי את הארץ חרם" (כי אם חס ושלום לא יצא אל הפעל הכרעת מדת הרחמים. יצא חס ושלום אל הפעל תכלית ההפך כנ"ל) וגם למרחוק תבין בכל זה מה גדלו זכיות האחד בעיר ושנים במשפחה המתרחקים גם היום ממבוכות הנבוכים ולצניהם והולכים בעקבות אבותינו.

והנה בענין הודעת חכמינו ז"ל זה סמוך לשמונה עשר מאות שנה (בקבלתם איש מפי איש עד דורות הנביאים) שבעקבות משיחא חצפא יסגי וכו' (וחכמתם אשר קראוה בשם) חכמת סופרים תסרח יראי חטא ימאסו, כבר הודיענו רבנו ז"ל, שלא היתה כונתם רק על התגברות האפיקורסות וחסרון אמונה שבאלה הדורות, כי רק זה עקר אבי אבות כל הטמאות שבעולם דדא בה כלא בה. כי אפלו העברות שבין אדם לחברו, גנבה גזלה רציחה אם לא נשמר מהם האדם רק על פי דעת האנושי המסכמת לזה, אין בזה שום ממש כלל. כי דעת האנושי לא נמצא תמיד במשקל אחד, ולפעמים מגיעים להאדם סברות וראיות עד שתחיב דעתו באפן אחר. וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים (וכמה פעמים נדמה להם על אחד שהוא עשיר, והאמת כל ממונו הוא ממון אחרים שלוה מהם למשא ומתן כמנהג העולם, ובגזלתם, לבד שגוזלים מאתו, הם נחשבים להורגים אותו. וכמה פעמים רוצחים והורגים את העשירים בידים ממש כנודע) ונחזר לדברי רבנו ז"ל הנ"ל שזאת היתה מטרת חכמינו ז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא וכו'. כי כל זה מחבר ומצרף לראית הכתוב הנ"ל לפתח חטאת וכו'. וסיום דברי חכמינו ז"ל על מי לנו להשען על אבינו שבשמים, הוא כענין ירידה תכלית העליה כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר. כי גם כל אלה המים הזידונים אשר באלה הימים, לא יוכלו לכבות לגמרי נקדת האמונה המשרשת גם עתה ברבם ככלם מנפשות ישראל (כאשר נדבר מזה לקמן באות ח'), ואדרבא על ידי כל אלה המים הזידונים, גדול ועצום כפלי כפלים רוממות כל נקדה ושערה טובה שנמצא ברבם ככלם. וכאשר יצא אז מפי רבנו ז"ל בזה הלשון, עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט אז ער וועט זיך וואשען צום עסין [שיטול ידיו קדם האכל] יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב עד כאן לשונו. ולא בלשון גזמא והפלגה אמר זאת, כי באמת הוא כן ורק בזכות אלה הנקדות טובות יצמח בן דוד, לגלות האמת לעיני כל.

ועוד לאלוק מלין בדבר האמונה. והנני להציע תחלה שלש הצעות:

הצעה ראשונה הוא בהכרח האמונה, כי גם חוץ ההכרח שהזכרתי לעיל, כדי לעמד על ידה בהנסיונות שנתנסה האדם בזה העולם, עוד נמצא בה הכרח גדול לחיי עד. כי בזאת לבד תתקשר הנשמה במקורה (בכסא כבודו יתברך) אשר נחצבה משם. כי זה השער לה', אשר בדורות הראשונים זכו הצדיקים להשפעת הנבואה על ידי האמונה. ומוהרנ"ת ז"ל מצא עבור זה רמז נפלא בראשי תבות הכתוב "נ'פתחו ה'שמים ו'אראה מ'ראות א'לקים" [אותיות אמונ"ה].

הצעה שניה הוא המבאר בצרופי דברי רבנו ז"ל, שהאמונה בלב האדם הוא מצד ההולדה ומצד המעשים. כי הנולד בקדשה כראוי, וגם את מעשיו לא קלקל (וככל אשר אכתב מזה לקמן באות י' עין שם), נאמן לבבו באמונה שלמה בה' ובעבדיו האמתיים, עד שגם אם מדברים לפניו כל מיני כפירות ומבוכות, אינם נכנסים כלל בלבבו ממש כמו שמדברים לפני הסריס מתאות משגל.

הצעה שלישית הוא מה שנראה מצרופי דברי רבנו ז"ל שהשני הפכים הנמצאים בהידיעה והבחירה, נחשבים ועומדים אלה השני הפכים גם בדברי הנשמה והבחירה. כי אף על פי שגם צד הנשמה והידיעה אמת ויציב, אבל בזה העולם יש לנו לסלק את דעתנו ולבבנו מלבוא כלל בדבר הנשמה והידיעה, ואין לנו לשום אל לבנו רק צד הבחירה. כי באמת האמתי נמצא יכלת בכל אדם להתקנא בהצדיקים האמתיים, ולבחר בטוב ולסור מרע עד שיזכה גם כן לתכלית מדרגה העליונה, ומחמת זה מגיע ענש לחוטאים. וכבר הבאתי בכלל השנים עשר שבהקדמת ספרי באור הלקוטים. שמבאר מדברי רבנו ומוהרנ"ת ז"ל שנמצאים הרבה דברים הנראים לדעתנו האנושה כשני הפכים בנושא אחד, ולהעדר גבול חכמת ודעת הבורא יתברך לבלתי הפכים יחשבו. ומכל זה נבוא בדבר האמונה הנ"ל. כי פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון, אני מאמין בכל אדם מישראל, ואם איני שומע מפיו דברים רעים בודאי אני מאמין, רק אפלו אם אני שומע באזני דברים רעים יוצאים מפיו, אני מאמין שלא נמצאים בלבבו ככל אשר הם יוצאים מפיו. עד כאן לשונו. ויש לזה עוד שיחות נחוצות אשר הוצאתי מדבריו, כי לולא השרשת נקדת האמונה בלב נפשות ישראל, לא היו עומדים רבם ככלם בנסיונות רדיפתם מהאמות ובנסיונות יציאת נפשם ממש, שנתנסו מאז היו לגוי. ושקר וכזב בפי כל הבודים מלבבם פרושים על זה. אבל האמת הוא שגם כל ההשרשה הוא בהעלם נפלא ומכל שכן וכל שכן באלה הדורות אשר גברו יותר ההעלם וההסתרה. עד שהם בעצמם אינם מבינים ואינם יודעים כלל מה שנמצא בהם. וכמבאר משיחות רבנו ז"ל שאחר הספורי מעשיות, שהרשעים הם מלאי חרטות (וכונתו על רשעי ישראל כמבאר מזה בדברי מוהרנ"ת במקום אחר), ושהם בעצמם אינם יודעים מזה כי גם כל אשר יתגברו ברשעתם, הוא מחמת החרטה שנשרש בהם ושנסתר ונעלם בקרבם. וכמשל הנאבקים והנלחמים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר יותר, כמו כן ממש כשהרע רואה שמתחיל איזה טוב להתעורר אזי הוא מתגבר יותר, עין שם. וגם לפי זה אין מקום כלל לשאלת הנבוכים ותמיהתם מהיכן יזכו לאמונה אפלו אם ירצו. ויש מהם שנבוכו כל כך עד שנדמה להם גם על זולתם וכו'. ואין להאריך בדבריהם המטעים והמתעים כי האמת הוא בתכלית ההפך, שכל הנשמות הנמצאות בזרע יעקב, חוט המשלש באברהם ויצחק שיצא מהם, יוצאים ונמשכים משלשת השמות הנמצאות בהכתוב שמע ישראל. י' א' י' ('אברהם י'צחק י'עקב) העומדים בסוד השלשה רגלים שבכסא כבודו יתברך (כמבאר כל זה מצרופי דברי רבנו ז"ל), שמחמת זה אין שום אפן כלל שלא יהיה נמצא בהם איזה נקדה מהאמונה האמתית, ובזאת הנקדה יש ביכלתם לבוא להשלמת האמונה, באפן שתתגלה בלבבם. ויש להאריך בזה קצת. והנני לכתב מזה לקמן. כי אגב אורחא אמרתי להפסיק את הענין, ולהציע לפני המעין הסגנון השני הנמצא בלקוטי א' אודות החרטות הנמצאות בהרשעים (שזה בעצמו שהם מתגברים וכו' כנ"ל), כי בלקוטי א' סימן רע"ד מאריך יותר בדבר ההתגברות שהרשעים מתגברים ברשעתם, ושיש מהם שעובדים ויגעים כל ימיהם, כדי לעקר את עצמן מהשם יתברך ומתורתו לגמרי, כי הנקדה הקדושה של קדשת ישראל שיש עדין בתוכם היא מבלבלת אותם ומביאה בהם הרהורי תשובה ויראה מאימת הדין. ומחמת זה אין להם תענוג מהעברות והתאות שלהם. ושעל כן הם מתאוים ויגעים שיגיעו לכפירה גמורה בדעתם חס ושלום, באפן שלא יהיה להם עוד צד ספק לנטות אל האמת. אבל צריכים לזה יגיעה גדולה מאד מאד כמה וכמה שנים (רחמנא לצלן) כי היהדות שבהם אינה מנחת אותם ומבלבלת אותם תמיד. גם מבאר שם, שיש מהם שכשמגיעים ובאים למה שהתאוו, דהינו לכפירה גמורה חס ושלום בלי שום נטיה אל האמת, אזי תכף ומיד מתים ויוצאים מן העולם (ויש לבאר שזה מחמת שכל עצם נשמת ישראל נמשכת מנשמת האבות שבעצם האמונה כאשר אכתב מזה לקמן). ובעקירת האמונה מהאדם נעקר מאתו ממילא גם הנשמה. כי נפשות ישראל אפלו אם נופלים לעבודה זרה ממש, נקראים על כל פנים בשם פושעי ישראל (אף על פי שחטא ישראל הוא, כנודע מדברי חכמינו ז"ל).

ועתה נחזר לענין ראשון אשר כתבנו ברוממות נפשות ישראל, ולהקדים תחלה את המכון היוצא מהכלל הרביעי שבהקדמת ספרי "באור הלקוטים" (ומהדגמאות אשר הבאתי מהכתובים שבפרשת ואהבת וכו' אשר תבין משם) על אודות השני יחודים, שמע ישראל, וברוך שם. שבהודעתם את האמונה נמצאים הם עצמם בעקר האמונה. ומכל שכן וכל שכן השלשה שמות הנ"ל הנזכרות בהכתוב שמע ישראל: ונפש אברהם אבינו שנמשך משם עומד בראש המאמינים במציאות הבורא יתברך ונתקים בו הפסוק הנ"ל, "נפתחו השמים ואראה" וכו', אבל מחמת שלא היתה עדין הולדתו בקדשה, נתעלה עליו בנו יצחק אבינו שנולד בקדשה מאברהם ושרה. כי ברב אמונתו בהתמלאות כל הארץ מכבוד המלך העליון יתברך נתירא ונפחד מפחדו ויראתו, עד שעמד במדת היראה כנודע, כי האמונה הזאת היא מפלגת יותר מהאמונה סתם שבמציאותו יתברך הנ"ל (כי בדבר האמונה הזאת שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי שבאמת איה מקום כבודו. נמצאים שאלות ותרוצים לאין תכלית אשר לא יתגלה רק בעולם הנצחי. כמבאר בזה מדברי רבנו ז"ל במקום אחר). ואחר כך גבוה מעל גבוה נתעלה גם עליו בנו יעקב אבינו בחיר שבאבות, (חוט המשלש כנ"ל) אשר בו נתיחדה האמונה עם האמת (שהיא חכמה כנודע), וברב זה היחוד והשלמת האמונה שזכה לא נקרא אצלו האמונה רק בשם אמת. אף על פי שלכאורה יש לפרש מדברי רבנו שבסימן ז' בלקוטי א' שבתחלה יש להקדים את האמת. אבל כפי המבאר עוד מדבריו הקדושים בכמה מקומות, וגם מהדברים שבעל פה שעל כרחך דבריו הקדושים שבסימן זה הנ"ל אומרים פרשוני, שהאמונה והאמת מקשרים זה לזה, ושבכל זה "תבואי תשורי מראש אמנה", שזה לבד כל הראש וההתחלה. רק שבעצם קשריהם זה לזה מכרח מיד להשתמש גם במדת האמת (שהוא חכמה כנודע) כדי להנצל ולהשמר מאמונות כזביות. ויעקב אבינו בעצם השלמתו כנ"ל, היתה מטתו שלמה, אשר מספר בניו מכון ממש כמספר התבות שבשמע וברוך שם, וגם מספר האותיות שבשמותיהם מכון ממש למספר האותיות שבשמע וברוך שם. וגם על ידם בעצמם נתגלה זה היחוד שהם אמרו שמע ישראל וכו' כמובא בדברי חכמינו ז"ל במסכת פסחים. ועבור זה התפאר עצמו השם יתברך לפני נפשות ישראל על ידי הנביא ירמיה בהכתוב: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת" ופרש רש"י שם בכונת הכתוב על אשר נולדו ויצאו מהאבות. וממילא מובן שהעקר הוא מה שיצאו מיעקב כנ"ל. ובכח נקדת האמונה שנשרש בהעלם בלב נפש הישראלי, יש בכחו לבא בקיום התורה עד שיזכה על ידי זה בעצמו לשלמות האמונה. כי על ידי זה יסובבו כל התרי"ג מצות שנתנו מהאור אין סוף יתברך. והזהר הקדוש קורא אותם בשם תרי"ג עטין. וכמשל הרופא החכם והבקי בהפלאת הכחות הנמצאות בחלקי הבריאה ובבאו להחולה מיעץ ומודיע לו את כל הדברים המזיקים שהוא צריך להשמר מהם שלא יקלקלו וימנעו מאתו את הרפואה, וגם מוסיף ליעץ ולהודיע להחולה את הדברים הטובים לרפואתו, כן יודיענו האור אין סוף יתברך על ידי עבדיו הנאמנים שכפי הטבעיות הרוחניות אשר הטביע והלביש באמצעות חלקי הבריאה (והטבעיות הגשמיות הנמשכות מהם) יש לנו להתירא מכל חטא ועון ופשע הגורמים הזקות ומונעים גדולים להנפש מהאמונה והדבקות במקור החיים הנצחיים. ויש מהם שהם גורמים להנפש כרת וכריתה לגמרי מהאמונה (ולהיות נאבד לגמרי חס ושלום). ובתכלית ההפך נמצאים סגלות נפלאות ונעלמות בכל רמ"ח מצות עשה, אשר על ידם נתרפא האדם ויתעלה על ידם להאמונה והחיים הנצחיים. ומצוה גוררת מצוה, כי כל אשר יזכה האדם יותר להגדיל בלבבו את האמונה, יסור יותר על ידי זה בעצמו מהרע אל הטוב (ועוד יש בזה שיחות נחוצות, ואם יהיה אלקים עמדי יבארו במקום אחר).

והנה העקר שבכל המעשים המרחקים מהאדם את המבוכות ומביאים בלבבו את האמונה, הוא מה שנרמז בסמיכת הכתוב אחרי לבבכם וכו' כפי דרשת חכמינו ז"ל "אחרי לבבכם" – זהו מינות, "ואחרי עיניכם" – זהו נאוף. כי הקדשה והטהרה מזאת התאוה נקרא בשם תקון הכללי. ויש בזה רבבות רבבות מדרגות. ומרחוק תבין לפי זה ברוממות והתעלות יוסף על כל אחיו, כי בירידתו לערות מצרים והתנסותו שם בתקף רתיחת הדמים, "ותשב באיתן קשתו" נתעלה גם ברוחניות למדרגת פי שנים ברוח אביו בעצמו (כמובא מזה במקום אחר). כי "בית יעקב אש, ובית יוסף להבה". ומהולדתו השניה אשר קרא בשם אפרים, נשתלשל גם משיח בן יוסף כנודע. וגם משה ודוד נתאחדו אתו בהסתלקותם ברעוא דרעוין. ובאחדותם יחדו עומדים עם בנו א'פרים ברגל הרביעי מהכסא, שהוא תבה הרביעית והמצרפת לשלשה שמות הנ"ל, י' א' י' א'חד. גם מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת המיסדים גם בדברי האר"י ז"ל בפרי עץ חיים, שהשני שמות יעקב יוסף עולים י"ג פעמים הויה. כי יעקב עולה שבעה פעמים הויה, המכונים לשבעה לילות חנכה, ובליל שמיני כאשר יאיר מספר שם הוי"ו שבשם יוסף (אף על פי שבצרוף שמו נמשכים המספרים עד י"ג כנ"ל) מכרח לעמד ואי אפשר להדליק יותר. כי הוא הלהבה בפני החמה שלעתיד. ובשם יוסף מוסיף והולך להאיר מעצמו מיום ליום. ונסח האר"י ז"ל בברכת הנרות ל'הדליק נ'ר ח'נכה שבזה סובב גם כן על הנח"ל הנובע ומוסיף לשפך מימי הדעת והחכמה מיום ליום כנ"ל (הנמשכים ויוצאים ממקור החכמה שלמעלה). וברב רוממותו נעלם ונסתר הוא גם מדעת אחיו הקדושים והצדיקים בהסתרה והעלמה כנ"ל, עד שבתכלית ההפך אמרו 'איש אל אחיו לכו ונהרגהו' (אין מקרא יוצא מידי פשוטו). ובאמת הוא השליט והראש לכל נשמות ישראל אשר ברוחניות, ובהעלם נפלא יוצאים ונמשכים מאתו כל הדורות (כמובן מדברי רבנו ז"ל על אודות הכתוב "קורא הדורות מראש") ובהמשכתם מאתו אין ביכלת הרע לבלע אותם בשום אפן בעולם כלל. וכל אשר יעמדו זה לעמת זה כל השבעה מדרגות הרעות לבלע לנפשות ישראל עד שלא יודע כי באו אל קרבנה, ולא יזכר שם ישראל עוד. כן בתכלית ההפך יותר יקיאו אותם עד שיוסיפו להקיא גם עצמות חיותם (כמובא מזה במקום אחר בדברי מוהרנ"ת על אודות תשלומי כפל וארבעה וחמשה חמשה תחת השור) וכאשר הוא בעצמו נתעלה ויצא (בראש השנה) מחשך לאור. כן בכחו כי עז וגבורתו, כי קשתה מים רבים לא יוכלו לכבות את תבערת לב נפשות ישראל הנמשכים מאתו עד עת קץ. ודי לחכימא ברמיזה. ובדבר הי"ג פעמים מספר הויה שכתבתי לעיל מדברי מוהרנ"ת שבשם האר"י ז"ל נדבר לקמן בפרוש הדבר, אשר הוצאתי בבאורי את המאמר ראיתי מנורת זהב שבלקוטי א' סימן ח'.

כבר הודיענו רבנו ז"ל, שגם המצות שיש עליהם טעמים הגשמיים, יש להאמין שהעקר הוא טעמים הרוחניים לאין סוף שנמצא בה, כי אוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד (וכבר הזכרתי מזה להענין אשר כתבתי באות ב' הנ"ל). וכן במצות תלמוד תורה העולה על כל המצות (כמבאר מזה גם בספר המדות בזה הלשון הרגל הלמוד עולה על קיום כל המצות) אף על פי שבפשיטות כל טעם הנגלה היא למען דעת איך להתנהג בכל דבר, את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה וכו'. אבל גם בזה כל עקר המצוה הוא בלשון סגלה להצלחת הנפש, כפי טעמים הרוחניים אשר בה. (ועין בספר המדות בזה הלשון כל ידיעה במשפטי התורה וכו' הידיעה הזאת בעצמה הוא הצלחת הנפש) וכן מבאר מדברי חכמינו ז"ל מסכת זבחים, לענין הלמוד שבהלכות קדשים שהוא הלכתא למשיחא, אבל דרש וקבל שכר.

והנה כאשר יצא מפי רבנו ז"ל כמה דברים נוראים בהכרח למוד ספרו, כי גם מיום התגלות הסתרי תורה שבזהר הקדוש תהיה בזה לבד הסגלה להצלחת הנפש כמבאר בזה מדברי האר"י ז"ל. גם לענין הלמוד בכל חכמת הקבלה שנתגלה על ידו (רק שלא כל אחד ראוי לזה הלמוד שבקבלת האר"י ז"ל מלשונות ההגשמה אשר בה. ולהבלתי ראוי מגיע קלקול חס ושלום כמובא מזה בספר חיי מוהר"ן, אבל להראויים לזה מאד מאד מכרחים דבריו והשגותיו הקדושים). ורבנו ז"ל קרא פעם אחת לספר עץ החיים בשם ספר מוסר, ואמר בזה הלשון: סע א טייער מוסר ספר סע איז [איזה ספר מוסר יקר הוא], והפליג מאד ביקר מעלתו. ועתה כפי המובן ברוממות רבנו ז"ל. יש גם מזה בעצמו להבין מרחוק מרוממות למוד תורתו והצלחת הנפש שזוכים על ידי כל דבור ודבור שבה. ואגב אורחא הנני להזכיר מה שמובא מזה קצת בהשיחות שאחר הספורי מעשיות (וגם בלקוטי הלכות מובא מזה) שרבנו ז"ל הפליג מאד לפני מוהרנ"ת בעצם כח התורה להוציא את האדם מכל מיני טנפת. ואמר לו בזה הלשון: גלייך דיא וויסט דעם כח פון דער תורה [וכי אתה יודע הכח של התורה?]. ומאמר רבנו ז"ל (שמובא בחיי מוהר"ן סימן של"ב) אני נחל המטהר וכו', מבאר גם כן מדברי מוהרנ"ת שסובב העקר על דברי תורתו הקדושה. ובספר המדות באות צדקה, מבאר מעלת יקר הלמוד, כי התורה והמעשר והשבת נותנים חיים גשמים גם כן. ועוד הנני לספר אשר ראיתי בבית אבי איש זקן אשר בימי נעוריו התחיל לנסע לרבנו ז"ל עם דודו שהיה מאנשי רבנו ז"ל, ודודו שבח אותו קצת לפני רבנו ז"ל, שהוא בר אורין. והתחיל רבנו ז"ל לעוררו על התמדת הלמוד, ואמר לו בזה הלשון: דיא ליפען זאלין דיר ניט צו שטיין [שהשפתים לא יעמדו] (כי עדין היה סמוך על שלחן חותנו). גם אמר לו רבנו בזה הלשון: דיא תורה וועט דיך קוויקען, דיא תורה וועט דיך שטארקען [התורה תחיה אותך, התורה תחזק אותך], ועוד כמה שבחים חשב אז. ובסוף הרים את קולו ואמר לו בזה הלשון: דיא תורה מאכט רייך [התורה מעשירה]. גם מבאר מדברי רבנו ז"ל לענין הצדיקים יחידי הדורות, שקדם ירידת הצדיקים לזה העולם, יש ביכלת להיות איש כשר ועובד את ה', גם זולת זה הצדיק ותורתו, ומשבא לזה העולם אין ביכלת כלל לזכות זולתו וזולת תורתו למה שצריך לזכות. וכפי הנראה מדבריו הקדושים שזה נמשך מדרכי השם יתברך בהנהגת העולם זה לעמת זה. ובירידת הצדיק הרופא נפשות לזה העולם, ברפואות ותחבושות יקרות ונפלאות שלא נתגלו עדין מעולם, נתחדשים כנגד זה מחלות ומכאובים חדשים שלא היו עדין בעולם, ושאין ביכלת לעמד כלל כנגדם, אם לא בסגלות ורפואות הצדיק שנתחדשו וירדו כנגדם באלה העתים, והבלתי מתרפא בהם אבדה תקותו חס ושלום. ולפי כל זה תבין ותתבונן ברב ועצם חיוב והכרח הלמוד בתורה שבנסתר שזכינו על ידי רבנו ז"ל. כי הן המה התבלין המכרחים להיצר הרע שבעת הזאת. שעל זה אמרו חכמינו ז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין' (מסכת קדושין דף ל' ע"ב). והעקר הוא למוד העיון שבה, כמבאר מדבריו הקדושים בלקוטי א' סימן ק"א, שזה הוא הלמוד המסגל להנצל על ידו מהתאוות והמדות הרעות.

ובספר המדות באות סוד. מבאר שבעיון עמק בסודות התורה, יכולים לפקד עקרות ולרפאות חולאת חזק (שגם מזה מובן גדל ועצם מעלת זה הלמוד), וכאשר נקראים בשם סודות התורה כל דברי רבי שמעון בר יוחאי בהזהר הקדוש והתקונים שנפתחו ויצאו ממקור החכמה דעתיקא סתימאה. כן גם כל דברי הנחל הנובע משם על ידי רבנו ז"ל. שמחמת זה מבאר מדבריו הקדושים, שגם הקובע לעצמו בכל יום שעור הלמוד בספריו הקדושים, לא יסתפק את עצמו בשעור למוד הפשוט, אבל יחלק את העתים ויוסיף לקבע לעצמו שעור למוד העיון בספריו הקדושים.

והנה בימי נעורי, חלפו ועברו אצלי כמה שנים שנפלאתי קצת בפרוש מלת העיון שהזכיר רבנו ז"ל לענין הלמוד שבספריו הקדושים. כי לכאורה אין יכלת כלל שיכפל זה הלמוד לפשוט ועיון. כי בתורה שבנגלה, תלמוד בבלי וירושלמי, גם אם נמצא בהם למוד אחד פשוט (להבין על כל פנים בפשיטות מאמר הגמרא, כי בלי זה לא נקרא בשם למוד כלל) נמצא בכל זה למוד העיון, אשר הלומדים בהם ישימו עיניהם לעין ולהעמיק יותר בפלפולים שונים (ולא בדרש, כי הדרש הוא ענין אחר כנודע), אבל בלמוד כזה לכאורה לא נמצא כלל יותר מפרוש הפשוט, עד שבאמת נמצאים גדולים מאנשי שלומנו (ומהם רבי יחיאל מענדיל בהקדמת המפתחות) המפרשים מחמת זה כונות המאמר הנ"ל על פרוש הדרש. אבל בהמשך הזמן מדי שקדי על דלתי ספרי מוהרנ"ת, אשר עליו סמך רבנו ז"ל את ידיו למלא אותו ברוח אלקים לקום לדרש בדבריו הקדושים, עד שגם כל דרשותיו כנים ואמתיים (ובלי שום תערובות חס ושלום מבלבול המדמה בתכלית ההפך שהזכיר מזה רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ד עין שם) ראה ראיתי שבאמצעות הדרש חתר ומצא מסלות נפלאות בלמוד תורת רבנו ז"ל גם בפשיטות, ולהוספות הם נחשבים על הרמז והדרש אשר ידרש בהם בעשר דברי רבנו ז"ל ממקומות אחרים בתורה שבכתב ובעל פה (או ממאמרים אחרים שבספר רבנו ז"ל בעצמו, שגם זה נקרא בשם דרש ועושר ממקום אחר). כי עוד בהוספה ותוספות על כל זה מצא פרושים נחמדים^[132] בקצת מאמרי רבנו ז"ל, שבכל מאמר ומאמר יפרש מנה ובה כפי הכלל הראשון (והעקרי) לכל הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספרי באור הלקוטים. שכן דרך רבנו ז"ל לפרש בכל מאמר ומאמר מנה ובה תחלתו מסופו וסופו מתחלתו. ובאפן שאין נראה כלל רק למי שחותר ומעמיק בהם, וכאשר ירמז מוהרנ"ת זה הכלל בהקדמותיו אשר כתב ללקוטי הראשון ולקוטי תנינא.

(ועין שם מה שכתב שכפי עצם העמק היה צריך לכתב בכל דבור ודבור, ודוק או והבן היטב). וגם אגב אורחא ראה ראיתי שלפי זה מפרש שיחת רבנו ז"ל, שאחר הספורי מעשיות סימן קצ"ח. שאין מי שיבין את תורתו רק מי שיכול לאמרה פנים ואחור עד כאן לשונו. כי כשחוזר הקורא לאחוריו מסוף המאמר לתחלתו מבין יותר כונת רבנו ז"ל. ושגם לפי זה מבאר מה שכתב מוהרנ"ת בסוף הקדמתו לספר לקוטי הלכות (כרך הראשון והאחרון) שהוא כעין באור על ספר רבנו ז"ל. ולכאורה יש להתפלא על זה, כי הלא מהדרש לבד אשר ידרש בהם אין ראיה כל כך על יתרון דברי רבנו ז"ל ורוממותם (כמבאר לכל בקי בספרי הדרשות שאין מזה ראיה כל כך), אבל כפי הדלאותיו את החספא אשר הדלה לנו בספריו הקדושים למצא את הכלל הראשון הנ"ל, וגם שאר הכללים אשר כתבתי בהקדמת ספר באורי הנ"ל, נחשבים ספריו הקדושים לבאור ופרוש ממש ללקוטיו הקדושים. ואדברה בתורתו נגד מלכים ולא אבוש. ונתעוררתי מכל זה להציג בזה הספר כמה מאמרים מהלקוטי מוהר"ן עם הבאורים כפי המסלה והכלל הנ"ל, ולהרכיבם ולבללם עם אלה השיחות והספורים.

ובראשונה הנני להציג פה קצת מהדורא בתרא לבאור המאמר שבסימן ח' שבלקוטי א' על הכתוב ראיתי "והנה מנורת זהב". כי מחמת שלא כתבתי אותה כעין כתיבתי לבאור המאמרים שאחרי זה (בתחלה ישר וכסדר, ואחר כך שלא כסדר עין שם) וגם קצרתי בה יותר מדאי, קשה וכבד מאד להתבונן בה. ועתה הנני לכתבה שלא בקצרה כל כך וגם לצרף לה קצת ראשי פרקים מגוף המאמר שבלקוטי מוהר"ן כדי להקל על הקורא, ובכל מקום שדלגתי כתבתי שלש נקדות כזה... לסימן ואות שדלגתי שם:

ראשי פרקים מהמאמר בלקוטי א' סימן ח' על הכתוב ראיתי וכו' (זכריה ד' והוא הפטרת שבת חנכה

ראיתי והנה מנורת זהב כלה. וגלה על ראשה וכו'. הנה יקר גנוחי... מאיש ישראלי. כי היא שלמות החסרונות כי על ידי... הרוח חיים נברא העולם כמו שכתוב "וברוח פיו כל צבאם"... והוא גם כן חיות האדם... כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכשיש חסרון באיזה דבר, עקר החסרון הוא בבחינת החיות... הרוח חיים של אותו הדבר... והאנחה הוא אריכות הנשימה והוא בבחינת ארך אפים, דהינו מאריך רוחה. ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה, הוא ממשיך הרוח חיים להחסרון... ועל כן האנחה משלים החסרון:

אך מאין מקבלין הרוח חיים. דע שעקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור. כי עקר הרוח חיים הוא בהתורה... והצדיקים דבקים בהתורה. ועל כן עקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקשר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח חיים מהצדיק שבדור שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח. וזהו שנקרא הצדיק איש אשר רוח בו, שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד... וזה בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד... חמש נימין כנגד חמשה חמשי תורה... ורוח צפון... הוא בחינת רוח הצפון בלבו של אדם, שהוא בחינת הרוח חיים, כי צפון חסר... ועקר הרוח חיים הוא בלב וכמו שכתוב בתקוני זהר... והחסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב. ועל כן נרגש החסרון בלב, ועל כן כשנתמלא החסרון... נאמר "ויתן לך משאלות לבך, ימלא ה'" וכו'...

אך רשעים... דע שיש רב דקלפה שהוא בחינת עשו... יש לי רב. והוא בחינת "אלופי עשו" וכמו שמתרגם אונקלוס 'רברבי עשו'... ומהם מקבלין הרשעים הרוח. והוא בחינת רוח הטמאה בחינת רוח סערה, כמו שכתוב "הן עשו אחי איש שעיר"... כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו... אך שאין לו קיום כלל... ומסער גופה ונשמתה:

ועל כן "ואיש חכם יכפרנה". כי החסרון הוא מחמת עונות... הממשיך הרוח חיים, ומשלים החסרון מכפר העון. והוא מגדל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו להיות הרוח אצל הצדיקים... וזה בחינת שלש עשרה מדות, ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים... ורב חסד... הפך עשו רב דקלפה, שהוא אדמוני תקף הדין... "תורת אמת היתה בפיהו"... נוצר וממתיק אלופי עשו... "נושא עון ופשע":

והנה כשמתאנח ממשיך הרוח חיים... אך להתגרות ברשעים אי אפשר. כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח... אם לא מי שהוא צדיק גמור... לא יאנה לצדיק כל און. והענין כי יש ארבעה יסודות... ולמעלה בשרשם הם ארבע אותיות הויה ולמטה הם מערבים טוב ורע. והצדיק גמור שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי... מתר להתגרות ברשעים. והענין כי כל רשע ההכרח שיהיה לו צנור שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון, והצנור הוא דרך המדה רעה מהארבעה יסודות שהמשיך והגביר על עצמו, הוא הדרך... וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מכרח לירד להמדה רעה ההיא שהגביר עליו הרשע להכניעה, ולקלקל הצנור ההוא של הרשע שמקבל דרך שם החיות שלו. ועל כן מכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח סערה... לשלט ולהזיק חס ושלום להצדיק... כי אין להרשע שום תפיסא בו... מה שאין כן צדיק שאינו גמור... הרע עדין בכח... אבל צדיק גמור אינו בולע... הצדיק גמור וכל הנלוים אליו מתרים להתגרות ברשעים.

ולבא לזה להפריש ולהבדיל ולברר הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה. ולמוד התורה יהיה ללון לעמקה של הלכה... כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע שנאחזין מבחינת אסור והתר טמא וטהור כשר ופסול שיש בהתורה. וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מערב... אך לזכות לזה השכל... הוא על ידי תפלה כי משם נמשך השכל:

והענין כמו שכתוב בתקוני זהר, גן דא אוריתא, ונשמות ישראל המעינים ומבינים בהתורה, הם בחינת עשבין ודשאין דאתרביאו בגן. ומאין הם גדלים, הוא ממעין החכמה כמו שכתוב "מעין גנים". "ומעין מבית ה' יצא" – הוא התפלה, כמו שכתוב: "כי ביתי בית תפלה". והוא בחינת מביא מכח אל הפעל. כי תפלה הוא בחינת חדוש העולם... והוא בחינת בריאה בכח. כמו שכתוב: "כלם בחכמה עשית", שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה. והתורה הוא בחינת בריאה בפעל... כי בהתורה נברא העולם... וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: 'המעין בתפלתו בא לידי כאב לב'... מאי תקנתו יעסק בתורה... נעשה בקשתו על ידי שיוצא מכח אל הפעל... ונהר היוצא מעדן... עדן הוא בחינת התפלה... כי עדן עין לא ראתה... תפלה שהוא למעלה מהטבע.. להשקות את הגן הוא התורה. ומשם יפרד, כי על ידי זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב. והיה לארבעה ראשים, הם ארבע אותיות הויה שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות...

...מארבע רוחות ... ציצית הוא מלשון שער (בשין שמאלית) כי על ידם נכנע עשו איש שעיר בחינת רוח סערה... דהוו דמו כמבסמו פרוש רש"י כשתויי יין בחינת עשו אדמוני... ראיתי והנה מנורת זהב... אור הגנוז לעתיד... אילנא דחיי ואילנא דמותא הינו טוב ורע וזהו לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי וכו' מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישור... כלם יתבטלו על ידי הרוח חיים... גם דבר אז מענין י"ב שעות היום וי"ב שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה בכל שעה צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכל חלק מהתתר"ף חלקים... והמשכילים יבינו, "רכב אחד רבתים" בחינת קבלת התורה שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו רברבי עשו, שהם הרב דקלפה, בבחינת אלפי שאינן:

באור הלקוטים

וברוח פיו כי האדם הוא חלק אלקי כנודע, ובאתערותא דלתתא שמאריך את רוחו, גורם גם מלמעלה המשכת הרוח חיים מהשם יתברך בעצמו, להשלים לזה החסרון:

משלים החסרון יש לבאר בכונתו הקדושה, שגם מחמת זה הטביע הבורא יתברך בטבע האדם להאריך את רוחו בגניחה ואנחה כשיש לו איזה חסרון, כדי שעל ידי זה בעצמו יגרם כמה פעמים השלמה להחסרון.

והוא מגדל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמו. אלה הדברים נראים לכאורה כשפת יתר, כי מי לא ידע בכל אלה שהשלמת החסרון וכפרת העונות הוא ממדת הרחמים. ואולם בסתר דבריו והשגתו הזאת על אודות הכנעת הרב דקלפה שהוא אדמוני בתקף הדין (כמובא לקמן בפנים) ומבאר מהשיחה (שבספר חיי מוהר"ן) השיכת לזאת ההשגה, שבהשגתו ותורתו הזאת בעצמה, השתדל להכניע את הרשע (העומד מצדו) שבתקף הדין כנ"ל. יש לבאר שעל זה טרח בפרטיות לבאר כל המדות של רחמים, כי בהם לבד כל הכנעת הרשע (שבתקף הדין כנ"ל):

וזה בחינת שלש עשרה מדות וכו'. כפי העולה מדבריו הקדושים שכל המדות העליונות נמצאות בהרב דקדשה. נראה מבאר כי הויה הן באתערותא דלתתא שבו לעורר אותם למעלה מהשם יתברך בעצמו.

נוצר וממתיק שהוא נוצר [ושומר] וממתיק את האלופים שלא יזיקו את העולם [כי לשון שמירה סובב לפעמים על המזיק, כלשון הפסוק: "והועד בבעליו ולא ישמרנו"].

נושא עון ופשע בהכרח האתערותא דלתתא הנ"ל בדבור המתחיל וזה בחינת י"ג מדות. יש להתפלא קצת אשר לא יסים בפרושו לכל השלש עשרה מדות. ואם בתבת "וחטאה" יש לפרש שאינו צריך לחשבה, כי היא מחברת לתבת "נושא" הנ"ל (שהנשיאה תסובב גם על החטאה). אבל על כל פנים יש להתפלא אשר לא פרט והזכיר גם מדת "ונקה" שבסוף המדות. אבל מרחוק תבין שגם זה פרט והזכיר בדבריו הנפלאים שכתב אחר כך על אודות הרב העליון אשר ינקה ויזכך עצמו, עד שלא יאנה אליו כל און גם בידו וכחו. ובהמבאר שם מדבריו הקדושים שבזה מנקה ומציל גם הנלוים אליו שלא יתאחז בהם הרע, עד שגם הם לא ייראו ויפחדו מהרשע. וממילא נמצא לפי זה גם מדת "ונקה" ברוח הרב לעורר אותה באתערותא דלעלא כנ"ל:

ובאמת אין זה נאמר רק על הרב העליון שהוא בן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו (עין בפרוש באורי הקודם בהגה על אות כ"ד).

והנלוים מכרח לפרש על הנלוים המקשרים אליו בקשר אמתי (קשר אהבה כמובא במקום אחר) בשלמות כראוי.

גן דא אוריתא, ונשמות ישראל וכו' דאתרביאו בגן סובב בזה להמבאר מצרופי דבריו הקדושים לעיל באות א' שכל נשמת החיים הוא מרוח החיים שבתורה:

בריאה בכח לפי זה יש לבאר בכפלים בכונתו הקדושה שבדבריו הנ"ל. שמבאר מהם שבעלית הרב להבריאה בכח שבתפלה, מזכך גם לכחו. שגם בכחו לא יתאחז בו הרע חס ושלום (וחוץ זכוכו מהרע שזוכה בברור ההלכה על ידי השכל שנמשך מהתפלה):

התורה שהוא בחינת בריאה בפעל, סובב בזה להעולה מצרופי דבריו הקדושים באות א' ובאות ב' שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. ואולם בדבריו הקדושים שבזה האות ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

ונהר יוצא מעדן הינו מהתפלה וכו' להשקות את הגן הוא התורה בהודעתו הזאת שהוא מודיע ברוממות התפלה שהיא בעדן ולמעלה מגן התורה. יש לסובב עקר כונתו על תפלת האדם שהוא מתפלל על אודות התורה בעצמה שיזכה לברר ההלכה בכל דבר, באפן שידחה מאתו כל הרע, עד שיזכה לקיום התורה^[133]. ומכתלי דבריו הקדושים בדבר הכתוב ראיתי וכו' אור הגנוז וכו' יש לבאר עוד שזה מחמת שהתפלה והעדן הוא ממדרגת הנסתר שבתורה, וזה ענין ההסתרה (עין לא ראתה) שהזכיר בדבר העדן (וכמובא מזה במקום אחר). גם יש לבאר בטעם בריאת הגן (והשקאתו מהעדן) שזה מחמת שהעדן אין לו גבול וסוף, כי הוא העדן והענג בסתרי תורת האין סוף יתברך, אשר לא נמצא כלל יכלת ואפשרות בהאדם המגבל לבא בו. ולא כן הגן (שהוא בתורה שבנגלה) שהוא העומד במדרגת הכלים המכשרים והמכרחים, לקבלת אור העדן והבאותיו בגבולים וצמצומים^[134].

ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים בפרוש הפשוט מהכתוב סובב הפרוד על התחלקות הארבע נהרות (מאחדותם שבנהר העדן) זה מזה. ובפרוש הדרש מרבנו ז"ל יסובב הפרוד על הרע לבד שנפרד ונופל מאתם. ובכלל אחד עשר (הנזכר בהקדמת ספר באורי הקודם) שברב המקראות שרבנו ז"ל מפרש בהם בפרוש הדרש, נראה אותם בעמק הפלאת המסלה שבלמודיו, שמחבר אותם בפרוש הפשוט שבהם, יש ללמד מהמפרש אל הסתום, שגם בזה הכתוב כונת רבנו בדבר הפרוד לשני הפרושים הנ"ל^[135]. כי כדי להפריד ולחלק את הרע מאחיזתו בהארבע אותיות, מכרח להפריד ולחלק את האותיות בעצמם, שלא יהיו באחדות ודבקות לגמרי, כאחדותם בהעדן והנהר שמאתו. גם כפי העולה מדבריו הקדושים שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל נמצאים גם כן בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר אחד. מבאר בזה אגב אורחא לפרוש הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה:

והיה לארבעה ראשים בהעולה מאלה צרופי הדברים שבסימן ה' וסימן ז', שגם כל התהוות הגופים בגשמיות בבנין ארבעה יסודות נמשך ויוצא מארבע אותיות השם (ארבעה ראשים) שבגן התורה (וכן גדולי הנשמות כנ"ל בדבור המתחיל דא אוריתא וכו') סובב גם כן להעולה מצרופי דבריו הקדושים הנ"ל שבסימן א"ב, שכל בריאת העולם הוא מהרוח חיים שנמצא בהתורה. אבל בדבריו הקדושים שבזה הסימן ז' מוסיף והולך להודיע שכל זה נמשך מהתפלה, שהוא העדן והבריאה בכח:

מעדן להשקות את הגן בדבר העדן הנ"ל הגדול ועצום לאין ערך ממדרגת הגן, וגם כל חיות הגן והרוח שבו נמשך ונשקה מהעדן. וממילא יבאר לפי זה שכמו כן זה הרוח שבעדן, גדול ועצום לאין ערך מהרוח שבגן התורה עד שנחשב כנגדו לשער וסערה כפלי כפלים לאין ערך. תבין ותתבונן לפי זה בהמבאר מדבריו הקדושים באות ח' שנמצא סערה דקדשה (שער הציצית) שהוא העומד בקדשה זה לעמת זה להכניע את הסער ואיש השעיר בסערתו (עין שם היטב באות ח'). וגם לפי זה מבאר בשני טעמים למציאות הכח והגבורה בהרב העולה להעדן להכניע ולכלות את האדמוני. טעם אחד מפרש בדבריו הקדושים, שעל ידי זה יש ביכלת הרב לכנס לתוך צנור הרשע כדי לשברו. טעם השני מבאר גם כן למעמיק בדבריו הנ"ל, שזה מחמת שבאמת יוצא ולוחם כנגדו זה הרב בסערה חזקה כפלי כפלים. כי לפי הנ"ל תבין מרחוק שזה שאין ביכלת סערת הרשע להתקים, הוא מחמת שאין לו כלל כלי התורה הנ"ל המכרחים לקבלת הטוב מסערת העדן כי הוא רחוק מהתורה ומכל המדות טובות שבה. רק מצד הנסיון שמכרח שיהיה בזה העולם (עין לקמן בהשיחות והספורים באות כ'), מכרח כביכול השם יתברך לשנות את דרכיו (רשע וטוב לו) בהשפעת העדן ואור הגנוז הנ"ל (שגם משה רבנו עליו השלום עדין לא עלה לשם להשיגו) ולהשפיע גם לרשע, כעשו בבכיתו ואנחתו. אבל בחסרון והעדר הכלים שלו נהפך לו זאת הסערה בתכלית ההפך, ומסער גופה ונשמתה. ולא כן הרב העליון (כבן דוד בעצמו שאנו מחכים אליו) בעליתו לשם ברב ועצם הכלים הנפלאים הנתהוים ברב ועצם הנסיונות שיעמד בהם בכל גלגול שיתגלגל בהם באריכות הגלות (כמובן בזה מדברי מורנו הרב רבי חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל). וגם ממילא מובן שברב הכלים יש ביכלתו לקבל משם סערה גדולה וחזקה כפל כפלים כפי שנמצא להרב דקלפה, ושאחר כך לא יהיה נחשב אצלו גם זאת הסערה רק לרוח סתם מרב הכלים כנ"ל:

מי אתה הר הגדול את הפרוש מזה הכתוב הציג מוהרנ"ת ז"ל בין שני חצאי עגול. יען אשר לא יצא בזה הלשון מפי רבנו ז"ל, ולאו בפרוש אתמר אלא מכללא אתמר. שהוא כלל החמישי שבהקדמת ספר באורי הקודם, שכל מקרא או מאמר חכמינו ז"ל שרבנו ז"ל מזכיר קצת מאתו לאיזה ענין, נכנס ונתבאר כל המקרא והמאמר חכמינו ז"ל בזה הענין:

דבר אז... רוח החיים שבדפק שמעתי מאבי ומורי ששמע ממורנ"ת שנראה מדברי רבנו ז"ל, שהדפק הדופק ונוקש בהאדם בכל חלק, יוצא ונמשך מהחלק אשר מצרוף (ארבע אותיות) השם. שמכון לזה החלק מהאלף פ"א חלקים הנמצאים בזאת השעה (כי הארבע אותיות הן הן הארבע רוחות כנ"ל):

ועוד יש להאריך קצת בכל זה ולשוב להכתוב הנ"ל. "ונהר יוצא מעדן" וכו' שאף על פי שבבאורינו הנ"ל בדבריו הקדושים, לא תהיה מדת "ונקה" רק במדרגת התפלה והעדן ולא במדרגת הגן והתורה. אבל עוד יש לבאר בדבריו הקדושים, שבאמצעות הנהר הנמשך מזה לזה, יש שמצטרפים לתן בזה את האמור בזה, ותחשב התפלה בכל הי"ג מדות שתתקבל בהם. וכן תחשב התורה בכל הי"ג מדות שמכרחים להדרש בהם. ויען אשר בכל זאת נחשבים הגן והעדן לשני מדרגות אשר לא ראי זה כראי זה. ובמדת "ונקה" (תכלית הזכוך) לבד, פרט רבנו ז"ל ואמר שמכרח לעלות לעדן התפלה, יש לבאר (כמובן במקום אחר) שבאפן אחד מצרף אותם, ובאפן אחד מבדיל ביניהם, ושכל ההבדל הוא למדה האחרונה הזאת, שאף על פי שנוגע בה גם הצרוף כנ"ל, נבדלת בכל זאת ונחשבת (מחמת ההבדל) ברוממות העדן יותר מכלם^[136]. וגם אגב אורחא נוסף ונבוא מכל זה לדבריו הנ"ל, כי בהעולה מדבריו הנ"ל שכפי ההבדל שביניהם לא נמצא במדרגת הגן יותר מי"ב מדות ובאמצעות הארבעה (ראשים) אותיות הויה שפרט בו, ואשר לפי זה יש לבאר שבכל מדה ומדה מהגן נמצא בו אלה הארבע אותיות, ושם שנויי המדות זה מזה. גם שנויי הצרופים (שהם הארבע אותיות) זה מזה, ושהן הן י"ב צרופי הוי"ה שהזכיר בזה הענין. וגם מחמת שבכל זאת נמצאים אלה הארבעה ראשים (בי"ב צרופיהם) גם בשרשם שבעדן (ואחדות הנהר כנ"ל) ושם האור גנוז ונסתר עד שממילא נקרא בשם חשך, ותכלית ההפך מהאור^[137]. תבין ותתבונן כמו כן בי"ב צרופי הוי"ה שבלילה וחשך שדבר לענין זה. גם לפי זה תראה אגב אורחא נפלאות גם בפשיטות פרוש הכתוב: "ונקה לא ינקה" וכו', אשר בפשיטות דעתנו יש לפרש אותו במדת הדין ותכלית ההפך ממדת הרחמים. ולפליאה גדולה נחשב זאת, כי הלא בכל זה המקרא חושב ממדה למדה בדבר הרחמים והטוב, ובסוף וסיום דבריו מהפך ומדבר בתכלית ההפך ומדת הדין, אשר לא זה בלבד כי נקה לא ינקה, עוד פוקד עון אבות על בנים ובני בנים על שלשים ועל רבעים, וגם אפלו לפרוש חכמינו ז"ל כי מלת "ונקה" סובב למעלה, החליטו אותו בסיומו "לא ינקה", לשני כתובים המכחישים זה את זה. ואולם בהסתרת וגניזת האור שבעדן והתחשבותו לחשך ותכלית ההפך אשר בארתי לעיל בדבריו הקדושים. שיך לעיל (שהארבע אותיות הנפרדים בהגן והפעל הנ"ל נמצאים כמו כן גם בכח ובעדן שמתאחדים שם בנהר, אשר מבאר בזה אגב אורחא לפי הי"ג מדות שמתחילים בשני שמות הוי"ה. ולדעת האר"י ז"ל אינם נחשבים אלה שני שמות במספר הי"ג מדות). יש לבאר עוד שגם מחמת זה נגנז ונסתר אור הרחמים שבו ונחשב ונראה בתכלית ההפך למדת הדין. ובאמת הוא נהפך חס ושלום להבלתי שבים על כל פנים אחר החטא. לשוב על כל פנים מעתה לכלי התורה המכרחים להם כנ"ל:

"רכב אלקים רבותים" – בחינת קבלת התורה שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה. לבאר קצת בזה, שוב נשוב לדבר י"ב המדות והצרופים משם ה' שהזכרנו לעיל בדבור המתחיל דבר אז וכו'. כי אף על פי שהזכרתי שם מאלה הי"ב צרופים שנמצאים גם בשרשם שבעדן, אבל עוד יש לבאר שברב התאחדות כל הארבעה נהרות (והאותיות) שבעדן להיות לנהר אחד, כן גם י"ב הצרופים שבאלה (אותיות) הנהרות שעליהם עומדים י"ב המדות נכללים שם כלם במדה אחת, וממילא מובן שהיא מדת "ונקה". כי התחתון נכלל בעליון ורוממותה גדלה ועצמה על כלם. כנזכר בבאורי הקודם באות כ"ו עין שם.

[והוא הראש והמקור של כל המדות הרחמים הנמצאים (בהגן) הנמשך מאתו וזה אגב אורחא ישמע חכם יוסף לקח בדבר המחלקת שנמצא בין תנאים ואמוראים שזה אוסר וזה מתיר, לפי הנ"ל מה נורא ונפלא הפלאת חז"ל אשר החליטו ואמרו 'אלו ואלו דברי אלקים חיים' כי מאליך תבין שברוממות התנא לא נחשב לו זה הרע (שמצד ההסתרה) לרע ממש חס ושלום, אדרבא בתכלית ההפך נהפך לו זה בעצמו לכלו טוב. וגם בהעולה מדבריו הקדושים שכדי לברר את ההלכה מכרחים למדת העדן והתפלה הנ"ל, יש לבאר לפי הנ"ל בכפלים לתושיה, כי גם מחמת זה נמצא בה הכרח לברור ההלכה מחמת שזאת המדה שבסוף מספר השלש עשרה מדות, מכונת ומצרפת לסוף מספר השלש עשרה שבמדות התורה. בכתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישים (וסותרים) זה את זה שהיא כעין סתירת דברי התנאים הנ"ל זה לזה].

והנה כפי הנודע בדבר המדות, שאף על פי שכל מדה כלולה מכל המדות, נחלקה בכל זאת כל אחת להיות למדה בפני עצמה, יש לבאר שמחמת זה גם משיגי המדות (שהמדות נמצאים בהם) שהם הרבנים דקדשה, אף על פי שכל רב ורב זוכה להמדות הנ"ל, נתחלק בכל זאת כל רב ורב במדה בפני עצמה. וממילא מובן שהרב העולה על כלם הוא העולה למדה השלש עשרה כנ"ל. ולפי זה ראה תראה נפלאות כי מכון ממש המספר לרברבי ישראל^[138] שנים עשר אשר על פרשת חנכתם בבית ה' הנ"ל סובבת זאת ההפטרה שבכתוב "ראיתי" וכו' (הנרשם בתחלת המאמר), ועליהם מדת השלש עשרה שבכתוב "ובבא משה" וכו' (שהוא הכתוב השלישי המכריע כמובא שם ברש"י) שהוא מדת הרב השלש עשרה הנ"ל, ששלו יפה משלהם.

ועוד זה כל עצם פרוש הכתוב גם לפי פשוטו. ובזה מכרח להאריך קצת ולהציע לכל זה שלש הצעות: הצעה ראשונה כי בכל הנ"ל תבין מרחוק כי לא דבר ריק הוא רוממות עצתו להתגרות עם האדמוני. וגם ממילא מובן שכמו שכל נפשות ישראל מכרחים להתקשר להרב דקדשה לקבל את הרוח חיים, כמו כן כל הרבנים בעצמם מכרחים להתקשר לרב העליון הנ"ל שמאתו לבד נמשך כל התקון, ושגם בדברי הרב בעצמו נמצאים מדרגות למעלה ממדרגות. כי גם אהרן שמאתו כל מנורת (תורת) זהב (המובא שם בפרוש הכתוב "ראיתי" וכו'), לא הגיע במדרגתו למדרגת משה רבנו עליו השלום (שלא קם כמוהו) אשר אליו לבד נתגלו כל השלש עשרה מדות בתפלתו. ושגם הוא עדין לא נתעלה בעליתו שלעתיד, בהתלבשותו בבן דוד (שבעצם התפלה) להתגרות עם האדמוני ולמחות זכר האלוף עמלק כאשר נבאר לקמן. הצעה שניה; הוא בהנ"ל. שכל חלקי התורה והגן הן הן הכלים המכרחים והמכשרים לקבל בהם מדרגת העדן והתפלה (כי התורה והתפלה תלויים זה בזה כנזכר בספר באורי הקודם באות י'). וכפי המבאר מדבריו הקדושים שנשמות ישראל הם העשבים והדשאים שבחלקי הגן. נראה מבאר שגם להרב העליון בעצמו לא נתן גדלת העדן רק בשביל רברבי דקדשה עם כל נפשות ישראל הנלוים אליו. כי בלתי הכלים לא יתקבל כלל בקדשה. הצעה שלישית; בענין בית ה' (שמשם יציאת המעין), שבפרוש רבנו ז"ל סובב זאת על עדן (עין לא ראתה כמובא בפרוש), ובאחדותו לפרוש הפשוט (כנזכר בהכללים שבבאורי הקודם), ממילא מובן שעקר נקדת העדן הזה (עין לא ראתה כנ"ל) היא בקדש הקדשים. אשר גם כל כלליות הכלים שבחלקי המקדש והמשכן היה באפן שתתקבל בהם הארת עצם לעדן הזה. ויש לבאר לפי זה שגם הם נחשבים כנגד עצם נקדת העדן הזה לכלי הגן והתורה שבנשיאי ישראל (שמהם הרוחות והנשמות לכל נפשות ישראל כנ"ל) אשר בהם תתקבל הארת זה העדן והרב העולה לשם כנ"ל:

ועתה שוב נשוב מכל זה להכתוב הנ"ל "ובבא משה" וכו'. כי לכאורה נחשב קצת לפליאה סמיכות זה הכתוב בסוף הפרשה הזאת, אשר לא תספר כלל בעצם בנין המשכן, שיהיה שיך אחר כך לספר נפלאות זה הבנין והמשכן, ששם זכה משה רבנו עליו השלום שנשמע אליו קול השם יתברך. כי הלא בתחלת הפרשה מבאר שכבר כלה משה להקים את המשכן, וכל זאת הפרשה לא תדבר רק בעבודת הנשיאים וקרבנותיהם שהקריבו מיום כלות הקמת המשכן והלאה. ורש"י (בשם רבותינו ז"ל) מפרש טעם נפלא ונכון על אשר נסמכה פרשת המנורה לקרבנות הנשיאים, ועתה למה יבא זה הכתוב (ובבא משה וכו') בתכלית ההפך להפסיק ביניהם. אבל כפי אמרי רבנו ז"ל הנ"ל והמובאים פה, מאד מאד מחבר זה הכתוב להענין ואינו נחשב להפסק כלל. כי כפי כל הנ"ל תבין ותתבונן כי אך ורק בבא הנשיאים אל משה והצטרפותם אליו בחלקי עבודתם יצא אל הפעל הכתוב ובבא משה וכו', ששמע וקבל קול חכמת העדן לאין סוף יתברך השוכן בין שני הכרובים לברור התורה.

גם מבאר מצרופי דבריו הקדושים שכאשר התחיל לעסק באלה התקונים בעת אמירתו והשגתו זה המאמר (כנ"ל בדבור המתחיל: 'והוא מגדל רחמנותו'), כן גם מאז והלאה בחייו ולאחר הסתלקותו לא ינוח ולא ישקט מלעסק בזה, על כל פנים על ידי הנלוים אליו, כפי השערות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מתורה ותפלה ורצינות על כל פנים, להתגלות הרב העליון שמאמינים ומחכים עליו. וגם רב תודה לאל חי אשר זכינו לראש תלמידיו והנלוים אליו מוהרנ"ת ז"ל. כי הוא אשר הרבה לגלל את האבן מעל פי הבאר בהלכותיו הקדושות, והודיענו על כל פנים מזה.

גם נראה לעניות דעתי מכתלי וצרופי דבריו הקדושים בכתב ובפה שזה לעמת זה אלוף עמלק הנ"ל, גרוע ברשעתו יותר מכל שנים עשר רברבי בני עשו שהיו בימיו. והנני להציגם פה בשמותיהם שהם מזכרים בפרשת וישלח ותרגום אונקלוס שמביא בזה רבנו ז"ל מתרגם על כל אחד ואחד בשם רבא. (א) רבא תימן (ב) רבא אומר (ג) רבא צפו (ד) רבא קנז (ה) רבא קרח (ו) רבא געתם והשביעי רבא עמלק, והוא המכון לאמצעי וממצע ביניהם. כי הוא באמת אלוף השלשה עשר שבסטרא אחרא, כנ"ל דנחשבים ועומדים ששה בצד זה וגם ששה מצד זה ואלו הן. (א) רבא נחת (ב) רבא זרח (ג) רבא שמה (ד) רבא מזה (ה) רבא יעוש (ו) רבא יעלם. וקרח השני אין לחשב כי זה הוא בעצמו קרח הראשון, כמבאר שם מקדם מפרוש רש"י, שאף על פי שנחשב מבני עשו, ובאמת היה בן בנו אליפז שבא על אשת עשו, ונחשב מחמת זה פעם ראשון מבני אליפז. ובדבר אלופי שעיר החורי נמצא עוד קצת דברים שאין רצוני להרחיב בזה שלא לצאת מהענין. והאלופים הנזכרים בסוף הסדרה אף על פי שנקראו גם כן בשם אלופי עשו אבל לא היו כלל בעת הזאת, רק אחר כלות מלכיהם בימי דוד כמובא, אבל אלופי בני עשו ובני בניו שנחשבים גם כן לבנים, מכונים ממש למספר שנים עשר חוץ השלש עשרה האמצעי והעקרי אלוף עמלק (שעליו אמר עשו "יש לי רב" כמובא בפנים).

וההכרח להאריך בזה עוד. כי בתחלת אות ה' שכתב שם בזה הלשון: 'והנה כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון ומשלים אותו, אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע והוא מתאנח' וכו' עד כאן לשונו. יש להתפלא בזה קצת, כי לכאורה מאחר שיש ביכלתנו להמשיך רוח החיים מרבותינו הקדושים עד שלא יהיה לנו שום חסרון כלל, וגם החטאים (שמהם החסרונות כמובא בפנים) יתכפרו על ידי זה, למה לנו להתגרות כלל בהרשע, ומה אכפת לנו כלל שהרשע יש לו גם כן כל טוב. ואדרבא מבאר מדבריו הקדושים שגם אם לא נתגרה אתו משלם השם יתברך לשונאיו אל פניו להאבידו ולהשמידו על ידי זה הטוב בעצמו שמקבלים מרברביהם. ועתה למה נבקש כלל עצה להתגרות עם הרשע ולהשמידו מיד.

ואולם אם נשים את לבבנו להכלל "זה לעמת זה" הנזכר בהקדמת באורי הקודם, נבין ונתבונן שאף על פי שכפרת העונות הוא על ידי הרברבי דקדשה, והעקר על ידי הרב העליון הנ"ל בעליתו לעצם נקדת עדן בית ה' כנ"ל, אבל בהקדם הקלפה לפרי עומד כנגד זה רבא עמלק (עם כל רברביא המקבלים מאתו כנ"ל) לרחק ולהרחיק מזה הרב דקדשה וכל הנלוים אליו, עד שממילא מתגבר בכל אחד ואחד יצר מחשבת הלב רק' רע' כל' היום' בחטאים ועונות, שמהם נתחדשים חסרונותיהם מיום ליום. ואם כי ביכלתנו להתגרות אתו ולהחרימו ולמחותו, כבר היו נחרמים ונתבטלים על ידי זה מנפשות ישראל כל החטאים שלא יחטאו כלל (כלשון הכתוב: "לך והחרמת את החטאים" וכו' והחוטאים לא כתיב). ומדור לדור נמצא בזה מלחמה גדולה, כי הוא שרצה להתגבר על ישראל בשעתו ויומו שבמדת השלש עשרה, זה לעמת זה הנ"ל. ובהחדש שבשנת דין ועבור יגיע גם כן למספר השלש עשרה. ואף על פי כן זוכים בכל זאת נפשות ישראל בכח הרב דקדשה לכנס לצנור ימי עשית עשו בעצמם, להכניע ולהפך אותה לימים טובים כמו בתקוני חנכה הנ"ל.

וגם אגב אורחא תראה נפלאות בסמיכות הכתוב (לסוף פרשת האלופים הנ"ל) "אלה תולדות" (כמובא כעין זה ברש"י עין שם) יען אשר ביוסף לבד והתחלקותו לשנים נתגבר יעקב אבינו שיעלו ויעמדו תולדותיו ובניו במספר השלש עשרה להכניע ולבטל מספר השלש עשרה שבבני עשו הנ"ל.

ושגם לפי זה נתישב פליאת מאמר האר"י ז"ל שהביא מוהרנ"ת במקום אחר (והזכרתי מזה לעיל בהשיחות והספורים אות י"א), שבתקוני חנכה הנ"ל נמשכים שלש עשרה פעמים מספר שם הויה שנמצאים במספר השני שמות יעקב יוסף. וכפי הנודע בשם העצם שהוא באחדות המחלט יש להתפלא בזה, כי למה באמת יתכפל זה השם בכפלי כפלים על שלש עשרה, הלא גם על כפל אחד הכרחו חכמינו ז"ל לפרש בו שזה יאמר קדם שיחטא האדם וכו'. והזהר הקדוש פרש בו בענין אחר: 'קדמאה שלים' וכו' ועתה איך שיך להוסיף עוד ולשלשו ולרבעו וכו' עד שלש עשרה. אבל מה נמלצו לחך אלה אמרותיו, כפי העולה בתקוני חנכה הנ"ל (שמבאר רבנו ז"ל בזה המאמר), שאף על פי שיוצא מהעדן רק כלו אחדות (ונהר אחד), אבל בהכרח הבריאה יפרד ויהיה לארבע אותיות ה'. אשר יצטרפו ויעמדו על ידי זה בשנים עשר שמות הנמצאים בהגן, כל שם ושם בצרוף אחר (שהם שנים עשר צרופים הנ"ל). ובהתחשבות זה השם גם באחדות נהר העדן, יצטרף לאלה השנים עשר גם מספר השלשה עשר. וכל זאת העליה זוכים גם כן על ידי יוסף כנ"ל. וניצוץ אחד יוצא מיוסף, אשר יכלה ויבטל גם המבחר שבאלופי עשו שהוא אלוף עמלק הנ"ל.

כי זה המעין הנ"ל היוצא מבית ה' הוא הנחל והנהר היוצא מהעדן כמבאר בפנים מדבריו הקדושים. וכבר הבאתי לעיל (בהשיחות וספורים שבאות י"א הנ"ל) נסח האר"י ז"ל ל'הדליק נ'ר ח'נכה לרמז על זה הנ'ח'ל' אשר י'ו'ס'ף והולך בנבעו לשפך מימי הדעת מיום ליום וביום ולילה האחרונה שמדליקין ומאירין מספר שם אחד שנמצא ביוסף (עין שם בדברי מוהרנ"ת), וגם בפרשת הנשיאים הנ"ל, כשמגיעים לנשיאי שבטי יוסף מכרחים לעמד עין שם.

ואם יהיה אלקים עמדי הנני להדפיס גם שאר המהדורא בתרא אשר לזה המאמר.

ועתה נשוב מכל זה להשיחות והספורים הנ"ל:

מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת בכתב ובפה (ששמעתי מאבי ז"ל) שברב הפלאות הסברות דברי רבנו ז"ל שיתגלו בהעברת רוח הטמאה יקים על ידם מאמר הכתוב: "כי עין בעין יראו בשוב" וכו' והמובן בדברי מוהרנ"ת בפרוש קריאת הלוחות בשם 'עדות', שגם לעדות נפלא תחשב תורת רבנו ז"ל אשר תעיד על אמתתו ואמתת כל הצדיקים שהיה מעולם, בלי הכרח כלל לאותות ומופתים:

כפי הזמן לאין תכלית בארך הגאלה שאנו מחכים אליה, אין להתפלא על רב הערב וחשך הגלות שנתקדם לזה. כי על כל פנים לעיני בני אדם מכרח (זה לעמת זה) שיהיה גם החשך הקודם לזה נחשב ונדמה לאין תכלית:

כל יחידי סגלה שהיו בדורות הסמוכים כמו האר"י ז"ל והבעל שם טוב ז"ל ומוהר"ן ז"ל, כלם נחשבים ועומדים מצד משיח בן יוסף. כי כל הכרח משיח בן יוסף הוא מהכרח הצדיקים שנסתלקו, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. כי גם בגאלתנו ממצרים הכרח משה רבנו עליו השלום לקח אתו את עצמות יוסף, שעל ידי זה נתקשר אתו, וכל נפשות ישראל נתקשרו אליו באמצעות משה רבנו עליו השלום (כי יוסף לא השביע את אחיו לקברו עם אבותיו, ובהשבעתו אותם להעלות עצמותיו, היתה כונתו מכפלת בשני טעמים, טעם אחד כדי להקבר בארץ ישראל, וטעם השני כדי שיתקשרו אליו על ידי זה).

גם בכל הספר "באור הלקוטים" (של חמשה מאמרים בלקוטי מוהר"ן) אשר כתבתי בתכלית הקצור, ראה ראיתי שגם זולת הקצור, עוד רבו הטעותים שנתהוו בהעתקת והדפסת זה הספר, ויש מקומות שנחסר בהם תבות שלמות עד שאין יכלת ואפן כלל לעמד בהם על המכון. ויש שגם עלי בעצמי קשה לזכר מה שכתבתי בהם, ובפרט בבאור מאמר הראשון על הכתוב ראיתי וכו' שנכתב שלא כסדר. נמצא בו על ידי זה הרבה יותר ענינים שקשה לעמד בהם על המכון. ונתעוררתי לכתב לעת עתה קצת מהדורה בתרא הנ"ל ואם יהיה השם עמדי, הנני להוסיף מהדורה בתרא על כל הבאור שמזה המאמר.

השמחה בהלולא דרבי שמעון בר יוחאי אם כבר היא מקבלת, ונודע מהאר"י ז"ל ושאר גדולים שהוא דבר גדול מאד, עוד מבאר בזה טעם נפלא מצרופי דברי רבנו ז"ל, שזה מחמת שבאמת היו צריכים כל נפשות ישראל (שהם חלקי אלקי ממעל) להיות קדושים בקדש קדשתו עד שתופיע להם השגת תורתו שבנסתר שזכה לשאב מהמעין והנחל הנובע ויוצא מקדש הקדשים (וכאשר נכתב מזה לקמן). אבל מחמת שלאו כל אדם זוכה, ועל רבם ככלם שוטף ועובר תכלית ההפך חס ושלום, שאין להאריך בזה, מכרחים על כל פנים לקים מצות "ובו תדבק" כפרוש חכמינו ז"ל 'הדבק בחכמים' וכו'. וכל הדבקות והקשר בהצדיק הוא על ידי מדות האהבה שממשיך האדם על עצמו כמבאר בדברי רבנו ז"ל (מהכתוב "ונפשו קשורה בנפשו". ותרגומו: 'חביבא לה כנפשה'). והאהבה היא הגורמת השמחה בלב (כמבאר גם בזה מדבריו הקדושים), ובפרט ביום עליתו בכל שנה לתורה והשגה חדשה, שזה נקרא יום חתנתו (חתנה והלולא כביכול) עם התורה שנקראה בשם כלה כנודע. וכפי השמחה וההתקשרות בו שזוכה כל אחד, כן יזכה גם כן למה שיזכה.

ועל יום ההלולא מרבנו ז"ל שהוא הנחל בעצמו (כמבאר גם בזה מדבריו הקדושים) כון השם יתברך (בתורתו שבעל פה) שיהיה באמצעות שמחת בית השואבה (וכל שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו) שהיא על שם הכתוב: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ותרגום יונתן: 'ותקבלון אולפן חדת בחדוה מבחירי צדיקיא', כאשר שמעתי בזה מאבי (ששמע ממורנ"ת), וזה מכון ממש גם לפרשת השבוע (וזאת הברכה) בדבר הכתוב: "וימת שם משה" וכו'. והקורא (העולה) בענין זה הכתוב, נוהגים כל ישראל לקראו בשם 'חתן תורה', כי אף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם. ואף על גב דאינהו לא חזי מזלייהו חזי:

גם כפי המבאר מדברי המקבלים שהתחלת עלית הנפש ביום השנה (יארצייט) הוא מתחלת ראש החדש (באמצעות עלית העולמות והנבראים אשר בהם, כאשר נכתב בזה לקמן), מבאר ונראה שזה מה שגם בחייו הקדושים אמר פעם אחת: 'כל הענין שלי הוא ראש השנה' גאר מיין זאך איז ראש השנה. ורבנו ז"ל היה מאריך מאד בתפלת ערבית שבליל ראשון בראש השנה. ואמר פעם אחת שזה מחמת שהוא מזדרז להמשיך מיד כל התקונים הנמשכים בכל זה החדש. וכפי הנודע מדברי חכמינו ז"ל ועל פי האר"י ז"ל שבתחלה נמשך הכתיבה והמשכתה עד יום הכפורים, שאז מתחיל החתימה. וגמר החתימה הוא בהושענה רבה ושמיני עצרת. ובמאמר רבנו ז"ל הנ"ל נראה מבאר, שזה מה שאמרו חכמינו ז"ל צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים:

בדבר מדת הדין המתגבר יותר בסוף הגלות בהסתות וקטרוגים למעלה ומניעות ההסתות למטה, אשר הבאתי מזה לעיל באות ה', שקצת מענין זה נמצא גם בסוף גלות בבל עין שם. עוד אמר פעם אחת לענין סוף גלות בבל, שאף על פי שגמר השם יתברך במדת רחמיו לבטל מדת הדין וגזרות כליה שהיתה למעלה ולמטה, וגם נהפך הוא להמשיך לדורות בכל שנה ושנה הארת פורים ומחית עמלק ימח שמו, באלה הימים, אין זה רק בכלליות ישראל, אבל בפרטיות האנשי בליעל והפושעים אשר בפשעיהם נגזרה הגזרה הזאת (אשר בכבד התשובה לא זכו גם אחר כך לשוב), יכול להיות שעד היום לא נפסק מהם הענש (כי "תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה"). ושכמו כן בזה הגלות והתגברות מדת הדין הנ"ל, אף על פי שבכלליות ישראל יגמר השם יתברך במדת רחמיו, כי עד עת קץ לא יהיה נפסק מישראל אנשים תמימים וישרים הבלתי חפצים כלל במבוכותיהם ובכתותיהם (הנרמזים בהמעשה של הבעל תפלה), ובוחרים בדרך התמימות והפשיטות שדרכו בו אבותינו מעולם, "והנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" והכל יתהפך לטובה. אבל בפרטיות ישראל כל אשר שקעו וצללו בקלפות החרופים והלצנות (עין לקמן) יעבר עליהם מה שיעבר. וכפי שנכתב לקמן בבאור המעשיות, נמצא לזה רמז בסוף המעשה מהבערגיר, שהקיסר הזקן גם אחר כך לא היה לו גדלה, יען אשר על ידו עבר כל זה:

שמעתי מאבי ז"ל ששמע מהאיש שנשלח מהרב הקדוש רבי שלום מפראבישטש ז"ל לשבות אצל רבנו ז"ל, והעיד ששמע בזה הלשון מפי רבנו ז"ל מיין מוסר ספר איז תנ"ך [הספר מוסר שלי הוא תנ"ך] (תורה נביאים וכתובים). ומוהרנ"ת ז"ל האריך בזה ואמר שצעקת ונבואת כל נביא סובבת לנפשות ישראל גם עתה. (כענין הכתוב בישעיה "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה" וכו'. שעל זה אמרו חכמינו ז"ל 'קשה לצנות שתחלתן יסורים וסופן כליה'. ומה שתפסתי לדגמא זה הכתוב, כי לבי אומר לי מכתלי צרופי עוד כמה דברים בעל פה. כי גזרת הכליה שנמצא כעת למעלה (ורמזתי מזה לעיל באות ה' עין שם) הוא שנגזרה בעת יציאת קלפת הלצון וכו'... ודי לחכימא ברמיזא, כי אין ביכלת להאריך אלה הדברים בכתב).

מאד מאד הקפיד אבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על הפוגמים בדבריהם כנגד הממשלה. כי "פלגי מים לב מלך ביד ה'" וכו', וכל הגזרות המציקות לנפשות ישראל לא יצאו רק מלמעלה, כמאמר הכתוב: "אשור שבט אפי", ופרוש הכתוב "ואהבת לרעך" כי "כמוך" וכו', שמובא בלקוטי א' סובב זה הפרוש גם על הכלל:

פעם אחת שמעתי מאבי ז"ל, שהקפיד מאד מאד על החוטא בדבריהם להרהר אחר מדת הדין. ואמר אז את הכתוב בישעיה "והעם לא שב עד המכהו". כי יש לנו להאמין שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. וכמאמר רבנו ז"ל שאין הקדוש ברוך הוא שולח מניעה שאין ביכלת לעמוד בה, כי גם עתה יש ביכלת כל אחד לעמד בכל הנסיונות. ועל כל פנים לא יהרהר אחר מדת הדין חס ושלום כשאינו עומד בנסיון, ולא ישאל ויאמר למה אשתנה מזולתו. ובתכלית הקצור יאמין שאין קשה כלל:

ומוהרנ"ת ז"ל כשעמדו עליו הרודפים בשנת תקצ"ה, ורדפוהו והתנפלו עליו להמיתו, אותו ואת כל אנשיו, בחנם על לא חמס בכפו, לא הרהר אחר מדת הדין חס ושלום, ועל תעלומות דרכי הבורא יתברך אשר פועלי שקר עשו חיל ועשר. והביא זאת גם בלב אנשיו להאמין באמונה שלמה כי אין זה רק להשמידם עדי עד מחיים הנצחיים, ו"להגיד כי ישר ה'" וכו':

כמו בדבר הפרצופים ופעלותיהם הנזכרים בכתבי האר"י ז"ל אין לדעתנו המגשמה שום תפיסה כלל, ואף על פי כן כנים ואמתים כל דבריו בלי שום דפי חס ושלום, כן גבוה מעל גבוה נמצאים עולמות למעלה מעולמות (רוחניות ונעלמות שאין לדעתנו שום תפיסה בהם כלל) בפעלות והנהגות ומעשיות נפלאות שגם בהם בעצמם נשתלשלים כל הפעלות והמעשים הנמצאים בזה העולם הגשמי, רק שבסבת ההשתלשלות מעולם לעולם נאחזים היכלי התמורות להמיר ולהחליף כל פעלה וכל מעשה, ובתמורות וחלופים שונים מדור לדור. ובדרך כלל אמת ונכון כל דבור ודבור שיצא מפי רבנו ז"ל בספור המעשיות (למשל כשמספר שפעם אחת היה מלך וכו'), אף על פי שבאמת לית מחשבה תפיסא בהם כלל כו'. כל זה שמעתי והבנתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל בעל פה, וגם בכתב מובא קצת מעין זה, שכל מעשה נעשה במקום שנעשה.

בלקוטי תנינא סימן י"ב בפרושו להכתוב "ואיה השה לעולה" אשר נראה שם מדבריו הקדושים שכל עצת החפוש והשאלה והבקשה 'איה' וכו', שמיעץ שם הוא למי שיורד ונופל לספקות, אשר בזאת הירידה יורדים לתחתיות המדרגות אשר לשם לא נשפע החיות רק מהמאמר סתום, יש להתפלא בפרוש העצה הזאת ומה כונתו בזה בפשיטות לעבדא ולמעשה. כי זאת ידענו שרבנו ז"ל כבר אמר ונתפאר (כמובא בספר חיי מוהר"ן) 'אני קנקן חדש מלא ישן'. וכל העצות והעבדות אשר ידענו בספריו הקדושים, לא לתורה חדשה יחשבו. כי כל עסקי רבנו ז"ל בדבריו הקדושים לא יהיה רק לחדש את התורה הישנה בכתב ובפה אשר הורישו לנו אבותינו הקדושים (כי ההתחדשות לא דבר ריק הוא, ואין דבר גדול מזה. ואין ביכלת להאריך בזה שלא להפסיק את הענין), ועתה היכן מצינו עצה ועבדא כזאת. ואין לפרש מצרופו לזה מלת בקשה הנ"ל, שכונתו על תפלה שנקראה גם בשם בקשה, כי לפי זה תהיה מכרח לפרש גם במלת החפוש הנ"ל שכונתו על תפלה. ואין זה רק דחק גדול לפרש כן, וגם אחר הדחק לא תמצא לפי זה פרוש לכלליות דבריו הקדושים שבפרוש הכתוב ואיה וכו' הנ"ל. כי הלא עצת התפלה היא עצה הכלליות אצלו לכל מיני ישועות, וממילא נכלל בזה גם הישועה בברור הספקות. ולא כן נראה מבאר מזה המאמר למעמיק בו. כי מזה המאמר נראה מבאר שמצא רבנו ז"ל עצה נפלאה ומיחדת לאלה הספקות, אשר לא יועילו כלל שאר העצות המועילות בהמדרגות שלמעלה מזה. וטרם נבא לבאר בזה, הנני להקדים מה שמבאר משם שגם גדולי גדולים קדם שמחדשים חדושי תורה, מכרחים לבא בספקות שבקלפות נגה ועץ הדעת טוב ורע, עד שגם הם מכרחים אז לעצות החפוש והדרישה איה וכו' הנ"ל. וכפי הנראה בפרוש הפשוט מזה המאמר לקיום ולמעשה. כי מלת איה הוא משרש אחד עם מלת איכה שנזכר בהקינות (ועם מלת איכה שבפרשת בראשית). ומכון לפי זה מה ששמעתי מאבי מורי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל על אודות אשר נחלש דעתו בראותו כמה פעמים שגם בעסקי הנפש נתקים הכתוב: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי". ואמר בזו הלשון: איך קען מיר מעריר ניט קילען דאס הארץ, נאר תשעה באב ובין המצרים בייא דיא קינות, אין אגאנץ יאהר בייא תפלת חצות. חאטש קלאגען אויף דעם חרבן (בית המחין בכלליות ובפרטיות) וואס מע איז ניט אזוי וויא מען דארף צוא זיין [אינני יכול עוד לקרר את לבי רק בתשעה באב ובין המצרים בקנות, ובכל השנה בתפלת חצות. ולו רק לבכות על החרבן שאיננו מתנהגים כראוי]. ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים בפרוש המעשה מהשבעה בעטלערס על אודות השתי צפרים הנזכרות שם בספור יום הרביעי. שהם כעין השני כרובים שהיו בבית המקדש אשר בא בסוד קדשא בריך הוא ושכינתה (כנסת ישראל כנודע). ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום שזה ענין אבדה שנאבדת (ומחזרת פנים) מאתו. גורמים כמו כן שגם הוא מחזיר מהם את פניו וכעין אבדה ("אסור בזקים" כביכול) שכביכול אין ביכלתו למצאם (מאחדותו במדותיו ומשפטיו), ואז "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה" וכו', וכנגדה "ה' ממרום ישאג" וכו' 'על נוה דילה ויקרא' וכו'. ואף על פי שבכל בקר מתנחמים בנחמה ושמחה (וקול פסוקי דזמרה) שסוף כל סוף נגמר התקון, אבל זה הקול לא נשמע כל כך למרחוק, והעקר מה שנשמע הקול למרחוק מאד הוא הקול יללה הנ"ל שבלילה עין שם. וכל עצת השושבין העוסק בהתקון הוא לזרק ולהמציא אלה הקולות בעצמם מזה לזה, עד שעל ידי זה לבד יהיו כל התקרבותם ומציאותיהם זה לזה, ובצרוף המבאר מדבריו הקדושים שכמו כן גם לגאלת הנפש בפרטיות מכרח גם לאלה העצות בעצמם, לקים את הכתוב: "קומי רני בלילה וכו' שפכי כמים לבך" וכו'. (והעקר הוא בחצות כנודע) וכן מכרח אחר כך לבלי להשאר ולהאריך יותר מדאי בדבר הקינות והיללה, כי כל זאת היללה אשר בלילה היא מההכרח המתקת הדין בשרשו בעצמו, ובבא האדם לשרש הדין (שמשם גם שרש היצר הרע והקלפה שנקראה על שם זאת היללה), יש שמתגבר עליו יותר על ידי זה בעצמו קלפת העצבות והיללה (כי נמצא בזה מלחמה גדולה כמבאר כל זה גם במקום אחר) מכרח מאד להזהר "ברן יחד כוכבי בקר", להתחזק בקול רנה ושמחה, שיש תקוה לאחריתנו (ו"באחרית הימים נכון יהיה" וכו'), עד שעל ידי זה בעצמו עוסק בתקונו (נשמת משה) השושבין הנ"ל לקרב אותו גם עתה בהכרח והשגת אלקותו ותורתו וצדיקיו האמתיים.

עוד בענין הנ"ל. שמעתי מאבי ז"ל ששמע ממורנ"ת ז"ל, שעקר שבירת לבבו בחצות ובקינות, הוא בהרגשתו מלת איכה (איכה נחרב וכו'). וגם מדבריו הקדושים בלקוטי הלכות שזאת היתה עצת ירמיה הנביא בעת הגלות והחרבן לפתח באיכה בכל השלשה קינות שחבר בתחלה (כמבאר בדברי רבנו ז"ל) שהוא מלשון איכה כידוע. והכף הוא מכבודו בעצמו יתברך כמבאר גם זה מדברי רבנו ומוהרנ"ת ז"ל. והנראה מכל זה שזה ענין העצה הנ"ל לחפש ולבקש "איה מקום כבודו". וממילא מובן שהעקר הזמן לזה הוא בחצות (ועל כל פנים איזה שעה או שתים קדם אור הבקר כמבואר לקמן). ואף על פי שגם זה נקרא בשם תפלה, מבאר בכל זה מדברי רבנו הקדוש שמעלתה גדולה כל כך עד שלפעמים לא יקראה כלל בשם תפלה, רק בשם צעקת הלב, שעל זה יסובב הכתוב "צעק לבם" וכו' הנסמך להכתוב הנ"ל "קומי רני" וכו' (והוא שגם בעת שהתפלות אינם נתקבלים, יש ביכלתה להועיל ולהתקבל):

עוד יש לפרש שגם זה כל ענין ודוי דברים שהאדם מחיב על פי התורה כמאמר הכתוב: "והתודו את עונם". כי גם בדברי הודוי האדם מילל ומקונן על עצמו בחרטתו 'אשמנו בגדנו' וכו', ובנסח אנשי כנסת הגדולה שכונו לסים בזה תעינו תעתענו, (וכנ"ל בדבר הצפרים והכרובים שנתעו ונבוכו זה מזה). וזה כל ההתחלה בתקון חצות שעל פי האר"י ז"ל. כי גם כל אשר הוסיף רבנו ז"ל על השלשה תפלות ביום, והזהיר למקרביו לשיח ולספר לפני השם יתברך בכל יום כל מה שעובר עליו נכנס לסוג תפלת חצות, אשר לדעת האר"י ז"ל יש בה הכרח ונחיצות גדול מאד. כי גם האפלה והחשך הרוחני אשר בלב האדם הוא מתאחד עם האפלה והחשך הגשמי כמובן מדבריו הקדושים. והנתעורר מאמצעות האפלה והחשך הזה לקונן ולבקש לפני השם יתברך נקרא גם כן בשם תפלת חצות. רק מחמת זה בעצמו שהם מתאחדים זה בזה, מסגל יותר לכון זאת התפלה בחצות לילה ממש. וכן מבאר מדבריו הקדושים שעקר אמירת תקון חצות הוא על מה שנעשה עכשו עם האדם, ושיש לפרש בזה את שיחתו לפני השם יתברך ככל אשר עם לבבו. ויען אשר בכל זה מבאר מצרופי דבריו הקדושים, שגם כאשר יתבודד האדם להתודות ולקונן כנ"ל, יבקש ויתפלל בפרטיות על כל דבר (ומדברי מוהרנ"ת ז"ל מבאר שיש לצרף לזאת התפלה גם תהלה ותודה על העבר), יש לפרש בעניות דעתי לפי הנ"ל שזה מה שנחלק גם תפלת חצות לשנים, תקון רחל ותקון לאה. כי עקר הקינות הוא בתקון רחל (ובימים שאין אומרים בהם תחנון מדלגים אותו) ולא תקון לאה כנודע.

כפי הנ"ל נראה מבאר, שהוא ההכרח על פי התורה להספיד ולקונן על נפש הנפטר (שזה ענין אבדה כמובן מדבריו הקדושים במקום אחר), ושזה מה שמבאר מדברי מוהרנ"ת ז"ל שעל ידי זה חוזרים ומוצאים את הארתו ביורשיו (ומכל שכן בזרעו), ושזה מה שאסרו חכמינו ז"ל להאריך בבכי והספד יותר מהזמן שקצבו לזה (שבעה לבכי וכו') שלא יתגבר יותר על ידי זה מדת הדין והאבלות חס ושלום (וכנ"ל באות ז' עין שם), ושיש להאבל לקבל את הנחומים שמנחמים אותו. וכענין החיוב בכלליות ישראל להפטיר אחר תשעה באב ז' דנחמתא.

מה שהזכרתי לעיל שעל כל פנים יקום כל אדם שעה או שתים קדם אור הבקר (ובקיץ על כל פנים בהשכמה בכל האפשרות), שמעתי מאבי ז"ל בשם מוהרנ"ת ז"ל שזה מה שנזכר בפרק שירה שבעה קולות מהתרנגול, אשר המציא בטבעו הבורא יתברך לעורר בני אדם מהשנה. וכאשר יעוררם בחצות לילה עוד יכפל וישלש וכו' לעורר בכל שעה עד הבקר. שאם לא יתעורר האדם בחצות יקום על כל פנים אחר כך בכל האפשרותו להקדים. כי אם לא נתעורר לקום גם בשעה השנית שאחר חצות, יקום על כל פנים בשעה שלישית וכן להלן. וזה הכלל נמצא למוהרנ"ת ז"ל גם משאר עבדות, כאשר נספר ונבאר בזה אם ירצה השם לקמן:

בדבר המאמרים הפליאים וסותרים זה לזה הנמצאים באגדות חכמינו ז"ל. נראה ומבאר מצרופי דבריו הקדושים ומשאר ספרי אמת שכמו בדבר ההלכה יש מי שאומר לעבדא ולמעשה בנגלה ובפשיטות דעתנו ויש מי שדבריו בתכלית ההפך (כי זה אוסר וזה מתיר), ואף על פי שגם דבריו דברי אלקים חיים, אבל "רעם גבורותיו מי יתבונן", כי בפשיטות לתבונתנו ודעתנו שבנגלה אין הלכה כמותו. כן גם באגדות חכמינו ז"ל. ויש מי שאומר ומאמריו כנים ונכונים בנגלה ובפשיטות דעתנו, ויש מי שמאמריו גם כן כנים ואמתיים (ודברי אלקים חיים כנ"ל) אבל לא בפשיטות דעתנו, גם מבאר מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן ר', שהצדיקים שבזמן הזה הם הם הצדיקים שהיו בזמנים הקודמים בסוד הגלגול. ובמקום אחר מבאר מדבריו הקדושים, שהוא משנת רב נחמן הנזכר בדברי חכמינו ז"ל. אשר עליו כפלו חכמינו ז"ל את דבריהם, הלכה כרב נחמן והלכה כרב נחמן. ויש ללמד מדבריו הקדושים ברורים וחלטים באגדות חכמינו ז"ל:

מדי דברי בדברי האמונה הקדושה אשר הוצאתי מדבר רבנו ז"ל ומוהרנ"ת ז"ל, הנני להזכיר גם מה שמבאר מדברי מוהרנ"ת ז"ל על אודות אשר בדורות הנבואה אשר המציא אז הבורא יתברך השפעת הנבואה להזוכים בה, נשפע קצת מחמת זה גם לאמות העולם, כמו לבן ובלעם, ויש לפרש לפי זה שכמו כן בדבר המראות וחזיונות שגם היום זוכים להם הצדיקים האמתיים, כמובא בלקוטי א' סימן רנ"ד. מגיע לפעמים דפעמים קצת מזה גם להבלתי זוכים:

מאמר רבנו ז"ל שהשם יתברך אינו עושה שני פעמים דבר אחד (שמובא מזה בהשיחות שאחר הספורי מעשיות), מצרף להמובא בהשיחות שהשם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם השם יתברך פירט היינט שענער דיא וועלט, ואף על פי שכותב שם זאת לענין גשמיות, ממילא מובן שכמו כן גם ברוחניות. ויש בזה להאריך בעניות דעתי כי זה ענין מה שגם גאלתנו ממצרים וגאלתנו מבבל לא נשתוו זה לזה. כי אף על פי שברב החטא בגאלה השניה (כענין מכשול הנשים נכריות) לא זכינו לעלות באותות ומופתים כמו בגאלה הראשונה, בכל זה הפליגו חכמינו ז"ל בקדשה שניה (כל מקום שכבשו עולי בבל) שהוא קדשה לשעתה וקדשה גם לעתיד לבא. ועין לקמן:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון: העקר מה שהכרתי את רבנו ז"ל, היתה משיחותיו הקדושות אשר בחל (כפי אשר בכמה עתים וימים לא מש מתוך אהלו, ושקד על דלתותיו יום יום, ובהלבשת רבנו ז"ל אור תורתו והודעת גדלתו בשיחותיו הקדושות אשר בחל ונקראו אצלו בשם שיחות חלין).

וכן הבנתי גם מאבי ז"ל, שעקר הכרתו בגדלת ורוממות מוהרנ"ת ז"ל וידיעותיו שזכה על ידו לידע מגדלת ורוממות רבנו ז"ל, היתה גם כן ברב שקידתו על דלתי מוהרנ"ת ז"ל, ונסיעותיו התמידיות שני פעמים בכל חדש שבת אחד בביתו בטולטשין, ושבת אחד בבית מוהרנ"ת ז"ל עם קצת ימים קדם השבת וכן לאחריו. וחוץ נסיעותיו אשר נסע אתו לשמשו לעת זקנתו, והנסיעה נתארכה כל פעם הן בקיץ והן בחרף:

העתקה מספרי כוכבי אור חלק ג' הנקרא בשם חכמה ובינה, ובשנוי לשון קצת. מודעת זאת בדברי האר"י ז"ל אשר יבאר לקמן, כי אמנם אשר לא קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל הוא בעצמו עוד יקום לגאלנו גם מהגלות הזה. כי משיח הוא משה ומה שהיה הוא בעצמו שיהיה ביתר שאת. (ואם מדברי הא"ח ז"ל לא משמע הכי. אבל כבר נודע שכל היראים והחרדים לדבר ה' תפסו בענינים כאלה לעקר גדול ועצום דברי האר"י ז"ל, אשר קבל תורה מפי אליהו זכור לטוב) כי בא יבא גם בשער החמשים, וישיג אותו בשלמות עצום ונשגב עד שלא ירד עוד מאתו. (ועל אודות שאמרו חכמינו ז"ל "שלח נא" וכו' שאינו גואלם לעתיד, הבט נא וראה מה שמובא בשיחות הר"ן בסימן נ"ד בענין גלגולים, ומובא גם בשאר ספרי אמת, שאין הנשמה מתגלגלת כמו שהיתה, רק זה הנפש עם זה הרוח וכו'. כי בזה תבין שלא סתרו זה את זה מאמרי חכמינו ז"ל האלה). ועתה כפי אשר נודע הדבר אשר דבר רבנו ז"ל בעת שגלה את המאמר שבלקוטי תנינא סימן כ"ח, דע שיש חלוקים בין התורות וכו'. ומוהרנ"ת ז"ל מעצם הרגשו בזכות לבבו את עמק נוראות דבריו הקדושים, עד כי בערו בקרבו כלהבת שלהבת ממש, לא יכל להתאפק, ונתן את קולו בפני כל הנצבים עליו, אולי כך הוא הפרוש מה שאמרו חכמינו ז"ל 'אין בן דוד בא אלא בהסח הדעת', הינו שיהיה בעולם ולא ידעו כי כבר הוא. (ובבאור יותר שמעתי מאבי ז"ל שאמר בזה הלשון: מע וועט שמיסען משיח משיח, צום סוף האט איז ער [ישוחחו משיח משיח, ולבסוף הנה הוא]). ורבנו ז"ל גלה את עיניו והראה לו כי גם רב נחמן אמר כן, אי מן חיי אנא (בסנהדרין פרק חלק איתא 'כגון אנא', אבל כמדמה לי מאשר שמעתי מאבי ז"ל שרבנו ז"ל סים אז אנא הוא). ועין בחיי מוהר"ן בשיחות השיכים להתורות שיש צדיק שהוא כלול מתרין משיחין יחדו. וכפי הנראה ומבאר מדבריו הקדושים בעל פה שאלה הדברים סבבו על רבנו ז"ל בעצמו. ושאף על פי שנמצא בו גם מנשמת בן דוד, היה העקר מצד משיח בן יוסף. ושאף על פי שגם האר"י ז"ל ועוד מיחידי הדורות היו מצד משיח בן יוסף, אבל בו נתקים מאמר הכתוב (שבשבח התלמיד חכם שנקרא בשם אשת חיל), רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.

גם מבאר מצרופי דברי מוהרנ"ת ז"ל שבהכרח השנויים הנזכר לעיל באות ל"ג. נשתנה כמו כן הכרח התקשרות נפשות ישראל לעצמות יוסף. כי בגאלה הראשונה היתה התקשרותם אליו על ידי קיחת עצמותיו (כנ"ל), ועתה יזכו מדור לדור אלפים נפשות ישראל להתקשר לעצמותיו על ידי ההשתטחות על קבורת עצמותיו. ושזה מה שהבטיח רבנו ז"ל בהבטחה גדולה לכל הבאים על קברו הקדוש, כי גם זה מעקרי אתחלתא דגאלה:

והנה כבר מובן מדברי מוהרנ"ת ז"ל היוצאים מדברי רבנו ז"ל המצרפים לדברי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל שעקר רעת הגלות ולהפך טובת הגאלה הוא ברוחניות להכרת החיים נצחיים בדבקות המחין בענג התורה שבנסתר המיסדת על התורה שבנגלה. ושמחמת זה לא היתה כלל השלמה בגאלתנו ממצרים קדם קבלת התורה. וגם אחר כך מקבלתה על כל פנים בנגלה נתקלקל מחמת חטא העגל, שלא זכינו אחר כך לקבל את הנסתר שבה (שבזה היינו זוכים לחרות ממלאך המות), וכאשר בארתי מדברי רבנו ז"ל בסימן כ"ב לקוטי א' חותם בתוך חותם עין שם. ועתה בירידתנו לזה הגלות האחרון בחרבן בית שני דחמיר לן, להשתקע בשער הנון ושבר הים דסטרא אחרא, יותר ויותר הקדים השם יתברך רפואה למכה, שנתעורר רבי עקיבא בערך עשרה שנים קדם החרבן ללמד וללמד, עד שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו, עד שנתיחד בו אחר כך תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, שנמצא בו פי שנים ברוחו. כי הוא שנתן לו רשות להוציא על פני תבל תורה שבנסתר (שהיא מצד שער הנון דקדשה. כי היה בו מנשמת משה, ועתה עלה יותר והתפאר בהאדרא... בלשון הכתוב: "ומשה לא ידע" וכו' – ואנא ידענא). ואף על פי שמרב קלקולי הדורות נסתתרה אחר כך תורתו בעצמה כמה מאות שנים, אבל בכל זאת גמר השם יתברך להוציאה שנית מתערה והסתרתה, עד שבאה וירדה אחר כך נשמתו ברבנו האר"י ז"ל להתחיל ולגלות יותר תורה שבנסתר (ועין לקמן). וזאת אשר העתקתי מספר של"ה מפרשת ואתחנן וזה לשונו, ומשה עלה אל האלקים שהיא הבינה, והשיג אף שער החמשים עד כאן לשונו. ועוד מבאר שם בתחלת הענין מה שמצא כתוב בשם המקבל מורנו הרב ר' חיים, תלמיד מבהק של האר"י ז"ל... בכל דור בא משה בסוד העבור... וקדם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלמות והיה משיג שער החמשים... וכשחטאו ישראל נעלם ממנו, וזה שאמר ה' "לך רד" כנ"ל רד ממנין ל"ך. וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'חמשים שערי בינה נבראו בעולם ונתנו למשה חסר אחד' פרוש, מעקרא כלם נתנו לו, ואחר כך חסרהו אחד. וזה שכתוב: "ותחסרהו מעט מאלקים"... "ויעל מערבות מואב אל הר נבו" נ' בו. ונכנס הנון בשמו ונעשה נשמה, וידוע כי נשמה בבינה.. וזה נרמז בפסוק "נביא אקים להם מקרב אחיהם... הנה ישכיל עבדי", הוא משה והוא משיח, ואמרו רבותינו ז"ל 'כגואל הראשון כך גואל האחרון'. וכן הדור שהולך הוא הדור שבא... ואמר "הנה ישכיל" וכו' כי המעלות יהיו בהדרגה, בתחלה ישכיל ואחר כך ירום ואחר כך "ונשאו" ואחר כך "וגבה" וכו' והולך הפסוק ומגלה מה שיעבר עליו באלו הדורות. עד שבשביל כך ראוי לעלות לכל אותה מעלה. ואמר (ישעיה נב) "כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו" ועליו מדברת כל הפרשה. ואמר "מי האמין וכו' וזרוע ה' על מי נגלתה" עד כאן לשונו. והנה בדבר הפסוק הנ"ל המגלה מה שיעבר עליו באלו הדורות, וענין כל הפרשה הנ"ל הסובבת עליו, כל אשר יעין בהם היטב יראה בעיניו שמבאר מהם כל אשר עבר על רבנו ז"ל מענין המריבה והמחלקת. ולעתיד בהתגלות האמת, יאמר כל אחד לחברו מי האמין לשמועתנו וכו'. ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה. לא תאר לו ולא הדר, ונראהו ולא מראה ונחמדהו. נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חלי. וכמסתר פנים ממנו... ואנחנו חשבנוהו נגוע וכו'. גם אם תוסיף לעין שם בשל"ה אשר יסובב עליו גם הכתוב שבסוף הפרשה הנ"ל, וזה לשונו: לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כלם... ואת עצומים יחלק – פרוש הוא יקבל חלקו מהקדוש ברוך הוא ממש. ושאר הצדיקים יקבלו על ידיו. ותראה בעיניך שיש לבאר שזה זה מאמר רבנו ז"ל שיש לו נגון לשיר, אשר יהיה העולם הבא של כל הצדיקים וחסידים (ושזה ענין מה שאמרו חכמינו ז"ל שר לא נאמר אלא ישיר) כי כבר נודע ומובן... שכל שכר המקוה להצדיקים הוא באמצעות הנגון שיתער לעתיד. גם מכל דברי השל"ה הנ"ל ובשם האר"י ז"ל נראה מבאר גם כן בפרוש הכתוב "ולא קם" וכו', כנ"ל שבכל דור (הולך שהוא דור שבא עד כל הששים רבוא נשמות ישראל) לא נמצא ולא קם עוד מישראל כמשה, אבל הוא בעצמו נתעלה מדור לדור יותר ויותר ממדרגה למדרגה (ואם חסר).

ואגב אורחא הנני לפרש קצת דברי השל"ה המרכבים בדברי מורנו הרב ר' חיים ויטאל והאריז"ל בענין השם אלקים הנזכר בהכתוב הנ"ל (ומשה וכו') שהיא הבינה (שנמצא בה חמשים שערים כנ"ל). כי זה מבאר מדברי חז"ל בעצמם בענין הכתוב "ותחסרהו" וכו' אשר פרשו וסבבו את השם אלקים על הבינה (הנתחלקת לנון שערים כנ"ל) אשר מזה למדו שנחסר קצת ממשה.

בדבר המחלקת הנ"ל שהיתה עליו. עין בזהר הקדוש פרשת בראשית שכתב שם לענין משה: 'ואדם איתקרי איהו. ובגינה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר אלא כלהו כנגדו'. וכאשר יצא מפיו הקדוש על כלליות הצדיקים שהיו בימיו: אזוי ווי דיא וואס קריגען אויף מיר ווייסען ניט פון מיר, אזוי דיא וואס האלטען פון מיר ווייסען אויך ניט פון מיר [כמו שאלו שחולקים עלי אינם יודעים ממני, כך אלו שאוחזים ממני לא יודעים ממני].

גם כבר כתבתי במקום אחר, שכפי המבאר בדברי האר"י ז"ל שכל שער (מהחמשים שערים הנ"ל) נחשב ונקרא בשם מח מיחד בבינה (והשגה באלקותו יתברך) אותיות בולטות ומצטרפות בשמו הקדוש נ' מ'ח'ן' (אותיות הנרגשות במבטא) או בדרך זה מ'ח' נ'ן' שהנון כפולה כנגדה, ובהתאחדותו עם משה ממילא מבאר שהוא ה'נ'ש'מ'ה' שבכלליות העולם אשר העקר שבהם היא כלליות ישראל והצדיקים אשר בהם:

והנה כבר הבאתי לעיל משיחות רבנו ז"ל (שאחר הספורי מעשיות), שבגלגולי הנשמות מדור לדור מחליף השם יתברך צרופי הנפש רוח ונשמה שלא היו בצרוף הראשון לבא באיש אחד כנ"ל. כי כאשר תרד הנפש באיש אחד, נצטרף לה הרוח מאיש אחר. וכפי הנראה לעניות דעתי מצרופי דברי רבנו ז"ל בכתב ובפה, שאף על פי שגם רבנו ישראל הבעל שם טוב זצוק"ל נחשב בין יחידי הדורות כרבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל הנ"ל, אבל בו נמצא עקר גדול מנשמת יעקב אבינו, שנקרא אחר כך בשם 'ישראל'. וכאשר זכה תחלה בעבודתו להמשיך בעולם נשמת יוסף ואחר כך נשמת משה רבנו עליו השלום שאחר כמה דורות נצטרף להם דוד אשר על ידו פ'ד'ה' ה' את יעקב בפדיון העליון שברעוא דרעוין וגאלו וכו'. כי בבנין בית דוד האירו יותר המחין שביציאת מצרים וקבלת התורה הנ"ל, כן גם עתה שנפשות ישראל מוכנים לקיום הכתוב "כי פדה וכו' וגאלו" וכו' בגאלה נצחית, הקדים לנו השם יתברך נשמת ישראל סבא כנ"ל, להמשיך בעבודתו ומזרעו הקדוש נשמת מוהר"ן זצוק"ל (בנין מחין מח נון הנ"ל) המכרח והעקר בנשמה הכלליות שבמ'ש'ה' הנ"ל. כי תורותיו ומעשיותיו הן הן סתרי תורה ופנימיותיו הנמצאים מצד הנון (כאשר הבאתי במקום אחר) והמכרחים לגאלתנו הנצחיית:

ויען אשר מחמת זה נקרא גם כן בשם פודה וגואל, יש לבאר שזה מה שמובא בספר כסא מלך, בפרושו על התקונים (בהקדמת התקונים) בזה הלשון, יתער פרקנא וכו' בשנת ה' תק"ל ולא יעבר מחזור רצ"ב הנשלם בשנת ה' תקמ"ט עד שיבא בן דוד. כי כפי ששמעתי מאבי ז"ל ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל מכון יותר הגרסא המובא בספר חיי מוהר"ן, שהיתה הלדת רבנו ז"ל בשנת תקל"א בחדש ניסן. ואשר לפי זה היתה הורדת נשמתו לזה העולם בסוף שנת תק"ל הנ"ל. ותחלת פרסומו והתגלותו בעולם היתה אחר כך בשנת תקמ"ט מכון ממש (וכבר כתבתי לעיל שהוא נקרא גם בשם בן דוד. ואם לא עצת הס"מ להעמיד עליו עלילות בחנם על לא דבר, היתה גאלה שלמה בימיו),

גם כפי הנודע בספרי אמת שנשמת משיח הוא בסוד השכינה, יש לבאר שזה מה שמבאר בסדור יעב"ץ בפתרון חלומות, שהרואה אדם שנמצא בשמו נון, ויש אומרים דוקא שתי נונין, כאלו ראה פני השכינה. וזה הפתרון מתיחס בקבלתו מיוסף הצדיק בעצמו (כנרשם בו לסימן השני אותיות י"ה שהם ראשי תבות יוסף הצדיק כמבאר שם בהקדמת הפתרון). גם שמעתי מאבי ז"ל שזה מה שיצא מפי יעקב אבינו בתרעמתו על השבטים (אשר הם הם היו כלליות צדיקי הדור שבאלה הימים) והתרעומות היתה על מכירת יוסף (כמובן ממה שקנטר אחר כך שמעון ולוי שהיו העקריים בזה) ואמר להם "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". כי גם אז בהתגלות יוסף (הוסף והולך נחל נובע ומתחדש וכו') כלכם תריבו עליו, כי גם אז אף על פי שרק שמעון ולוי אמרו איש אל אחיו "לכו ונהרגהו". אבל מהחלטת הכתוב בלשון סתם הכולל את כלם, וגם מדברי יהודה שלא אמר (בעצתו על המכירה) רק "וידינו אל תהי בו" (כי בעבודתו בבית הפראים הערבים ממילא קרוב הדבר בתבערת חרון אפם על איזה משגה, שיכו אותו עד שתצא נפשו. רק שעל כל פנים ידיהם בעצמם אל ישפכו את דמו) ובאמת האמתי היתה מעלת יוסף נעלה ונשגב על כלם, כי רק הוא נחשב בין השבעה רועים, ועוד בשין הארבע ראשים המורים על הפודים והגואלים של ישראל. כי על ידי משה ואהרן ועצמות יוסף (כנ"ל) יצאנו ממצרים. וגם עתה מזה הגלות בצאתנו על ידי בן דוד, נמצא הכרח גדול בעצמותו כנ"ל.

הרב ז"ל מטשערין ששמע מאבי אביו הרב רבי אהרן ז"ל מברסלב, שנכנס פעם אחת לרבנו ז"ל ואמר לו (קצת בלשון תוכחה), למה לא תקח את ספרי ותעין בו היטב עד שיעלה על דעתך איזה קשיא, ואחר כך תוסיף ותעין בו עד שתבין ותדע את התרוץ שעל זה. וכשמע הרב את דבריו חזר לביתו ופתח את הספר לקוטי מוהר"ן והתחיל לעין בו, עד שעלה על דעתו קשיא ופליאה בדבריו, ואחר כך הוסיף ללמד ולעין בו עד שעלה על דעתו התרוץ והתשובה שעל הקשיא הזאת. וחזר אחר כך לרבנו ז"ל ואמר לפניו את הקשיא והתרוץ והוטבו דבריו בעיני רבנו ז"ל. ואמר לו אני יודע מאחד שחבר פרוש על הזהר ולא ברוח הקדש, ואף על פי כן כון אל האמת. (כל זה שמעתי מאיש אחד ששמע זאת מפי הרב ז"ל מטשערין ובצרוף כל זה והנ"ל באות י"ב תבין גם כן ברב ההכרח וחיוב והסגלה שבלמוד העיון אשר בתורתו, וגם בפשיטות לא בדרך דרש):

כרך שלישי

לקצת מעשיות והודעות נחוצות אשר הוצאתי מצרופי דברי מוהר"ן ומוהרנ"ת ז"ל בכתב ובעל פה (והפלפולים אשר בהם) המכרחים בדברי האר"י ז"ל והזהר הקדוש. ובתחלתם הוספתי להציג גם הבאורים:

ועוד הבאתי בזה הכרך גם כמה מעשיות מאנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר כל ימי גדלתי ביניהם.

ועתה נשוב עוד הפעם להשיחות והספורים הנ"ל בענין השגת משה לאחר הסתלקותו הנ"ל. וממילא מובן שגם פני משה בחייו, שבגאלה הראשונה נחשב כפני חמה, לא נחשב כלל כנגד פני החמה שבעתים וכו', שזכה כעת בהכנתו את עצמו לגאלה האחרונה שהוא פני החמה שלעתיד, אשר נבא על זה ישעיה בהכתוב "והיה אור הלבנה" וכו', ושזה מה שאמר שילמד לעתיד תורה עם כל השבעה רועים (אשר גם משה בכללן). ממילא מובן לפי זה גם בגדלת מוהרנ"ת ז"ל שאף על פי שלא נחשב כנגד רבנו ז"ל רק לפני הלבנה (כמבאר מהתורה שבסימן ו' לקוטי א' שאמר רבנו ז"ל בהתקרבותו, ומהתורה שבסימן ז' לקוטי תנינא, שאמר בסמיכתו שלפני הסתלקותו). אבל אין דומה כלל אור פני הלבנה שזכה זה התלמיד בגאלה הראשונה בקבלתו מפני החמה שבעולם הזה (שאין זה רק במדת הנצח כנודע) לאור פני הלבנה שזכה כעת בקבלתו מפני החמה שלעתיד. ויש לפרש שכפי רב האור לאין ערך שבפני החמה הזאת, נחשב גם אור פני הלבנה שמקבל מאתו כאור פני החמה שבעולם הזה שהוא מדרגת פני משה בעצמו. ויבאר לפי זה גם מה שיצא מפי מוהרנ"ת ז"ל קדם הסתלקותו בזה הלשון: אז עזרא הסופר גייט אוועק [שעזרא הסופר הולך]. כי כבר אמרו חכמינו ז"ל (במסכת הוריות) 'ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלמלא קדמו משה' (ועין לקמן). וגם לפי זה נתעוררתי להכיר ולהתבונן בגדלת אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטאלטשין, כי הוא אשר אמר עליו מוהרנ"ת ז"ל (בפני רבי אהרן בן ר' אברהם חיים מאומין) בזה הלשון, אני מכין את הכל עם העט, ואחר כך יהיה יכלת גם לר' נחמן מטאלטשין להנהיג (המון אנשי שלומנו אשר כנה אותם אז בשם) הגלגל (ובלשון אשכנז בזה הלשון, איך גרייט צוא אלדינג מיט דער פען, דער נאך וועט נחמן טאלטשינר אויך קענען פירען עס רעדיל). כי אף על פי שמחמת שהיה יתום בלא אב ואם, לא עלה כל כך במעלת הלמוד, אבל גם הוא קרא ושנה הרבה מחמת שהעקר הוא השמוש והשקידה תמיד על דלתי הרב, ולא נמצא כלל בכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל שוקד על דלתותיו כמוהו בערך ארבעה עשר שנים. כי אפלו ר' משה ואחיו ר' זיינוועל כל ימי היותם בברסלב לא היו באים למוהרנ"ת ז"ל רק בשבת בסוף הסעדה שבלילה ויום השבת ובסעדה שלישית ומוצאי שבת קדש, ואחר כך נתרחקו להתישב בטשעהרין ולא זכו לעמד לפניו רק בקצת הזמן שנתעכב בטשעהרין, שבוע או שתים בחרף, ואחר כך בקיץ שבוע או שתים ובימי ראש השנה באומין, ושתי פעמים או יותר נסע אתו יחד גם ר' משה הנ"ל ז"ל, אבל אין זה עולה כלל כנגד הדבקות והשמוש ורבוי העמידה לפניו שזכה אבי ז"ל.

והשם יתברך סבב נפלאותיו להושיבו טולטשין, אשר לא רחוקה היא מברסלב כערך רחוק העיר נעמרוב מברסלב. כפי המובן מדברי רבנו ז"ל, שהיתה בזה כונה נפלאה מה שנתישב בברסלב סמוך למוהרנ"ת ז"ל שישב בנעמירוב, ולא עם מוהרנ"ת בעיר אחת. כי מוהרנ"ת ז"ל רצה פעם אחת בחיי רבנו ז"ל להתישב גם כן בברסלב ולא הסכים על זה רבנו ז"ל (ברב הכרח המניעות אשר על ידם כל התהוות הכלים לקבל), אבל מחמת שעל כל פנים לא יבאו מניעות רק במשקל ובמדה מאת השם יתברך שיצא רבנו ז"ל להתישב בברסלב, ולא נמצא מברסלב לנעמרוב אפלו שני פרסאות (רוסייאות) כנודע. וכן סבב אחר כך השם יתברך ברחוק אבי ממורנ"ת ז"ל, זה בברסלב וזה בטאלטשין, שגם ביניהם לא נמצא רחוק אפלו שני פרסאות כנ"ל.

גם אם נבא בעמק דברי רבנו ז"ל שבלקוטי תנינא סימן ז' 'כי מרחמם' וכו' הנ"ל, ונביט ונראה ברב נפלאות הבן אליעזר והתלמיד יהושע, המובא שם, ונבין ונתבונן כמו כן בשנוייהם זה מזה, כי אליעזר על שם העזר, ויהושע על שם הישועה. והחלוק וההבדל שבפרושים הוא מה ששם עזר אין שיך רק אם האדם בעצמו משתדל ועובד כראוי, רק שאף על פי כן מכרח על כל פנים שיעשה לו השם יתברך עזר (באפן שיגיע אל המכון שבכל עבדא כענין הכתוב "אעשה לו עזר" שנאמר על האשה, ועקר העבדה על ידי האיש כלשון החכמים בהכתבה 'אפלח ואוקיר' וכו'), ולא כן פרוש הלשון ישועה, שזה נאמר על דלית מגרמה כלום, עד שמכרח לו לגמרי הישועה מהשם יתברך. ואם נוסיף להביט ולהתבונן בהם, נבין ונראה שזה זה החלוק וההבדל כביכול שבין שני השמות של השם יתברך הנמצאות באלה השמות אליעזר ויהושע, כפי דברי רבנו ז"ל בסימן ז' שבלקוטי תנינא (כי מרחמם וכו') הנ"ל. כי מבאר שם מדברי רבנו ז"ל שנמצאות מהם בהמקיפים עין שם, ש"ע נהורין (שני פעמים הקף עין שם) ומפרש בזה מלת מעשה מ'ה ש'ע, ושמשם כל קבלת המלכות (ועין היטב בהבאורים אשר בארתי בהם) אשר נודע על פי האר"י ז"ל שהוא הא האחרונה של השם הוי' יתברך. וממילא יעלה לנו לפי זה במלת יהושע, כל הארבע אותיות שבשם הוי' יתברך (כי לפי זה ממילא מובן שזאת ההא האחרונה שהוא המלכות שמאירים בה אלה הש"ע. נקראה מחמת זה כל פעם גם היא בעצמה על שם הש"ע). וכבר נודע שזה השם הוא במדת הרחמים הגדול לאין ערך מהחסד סתם, שבשם 'אל' שהוא בשם אליעזר כנ"ל. כי לפי הנ"ל ממילא יש לפרש שזה מחמת שהבן אליעזר אשר אין צריך רק לעזר (לא לישועה לגמרי) די והותר לפניו החסד סתם שבשם אל הנמצא בשמו, ולא כן התלמיד שהוא המכרח לישועה לגמרי, הוא המכרח למדת הרחמים לגמרי שבשם הויה בעצמו יתברך כנודע.

ולולא דמסתפינא מלהפליג יותר בעמק הדבר, הייתי אומר שזה מה שנסתלק יהושע ביום כ"ו ניסן שהוא מספרי השם הויה יתברך כנודע. וכפי אשר בארתי לעיל ברוממות מוהרנ"ת ז"ל, שכנגד רבנו ז"ל נקרא גם כן בשם התלמיד יהושע דלית לה מגרמה כלום, אבל כנגד כלליות נפשות ישראל עלה ונתעלה גם כן למדרגות פני משה רבנו עליו השלום בעצמו, שהוא פני עזרא כנ"ל מדברי חכמינו ז"ל (ועין לקמן). וממילא מבאר גם לראש תלמידיו ומשרתיו ומשמשיו, שהוא אבי הרב ר' נחמן ז"ל מטאלטשין שכנגדנו וכלליות הנפשות, נקרא גם כן בשם יהושע, ושזה מה שגם הסתלקותו היתה מכון ביום הזה כ"ו ניסן (זה הרמז שמעתי בשם איש אחד מאנשי שלומנו). ועין לקמן שאוסיף לדבר בענין אבי ז"ל.

ואם הייתי זוכה בימי חייו הקדושים להכיר ולידע כל כך מחשיבותו ומעלתו, כאשר שמתי אל לבבי זה ערך שלשה שנים, יודע אני ברור שלא היו עוברים עלי התלאות המשנות ועניות ודחקות כזה אשר עד היום לא יצאתי מהם. כי הנה שמתי אל לבבי בדבר הכתובים שבענין יהושע בן נון, ואשר מאלינו נבין שגם זולת השבח שנאמר עליו "לא מש" וכו', היה עובד ה' ובורח מן החטא. ואף על פי כן, אם גם גדלה עבודתו בכפלי כפלים, ולא להדבק כל כך למשה רבנו עליו השלום, נראה מדברי חכמינו ז"ל שלא היה זוכה אחר כך למלאות את מקומו ולקבל מאתו סמיכות ידיו במעלה מפלגת כל כך. וגם עינינו הרואות שבהרבה מקומות קראה אותו התורה בשם משרת למשה רבנו עליו השלום. כי בפרשת כי תשא ובמשפטים בסופה נזכר בלשון הכתוב "ומשרתו" וכו', ובפרשת בהעלתך בהכתוב "ויען וכו' משרת משה", וגם בתחלת ספר יהושע מתחיל הכתוב "ויהי אחרי" וכו', משרת משה". וכפי רוממות מוהרנ"ת הנ"ל אשר זכה בכח רבנו לפני משה בעצמו, הלא דבר הוא מה שהזכרתי לעיל שבכל אנשי מוהרנ"ת ז"ל לא נמצא משרת ומשמש ודבוק למוהרנ"ת כמוהו, ומקבל מאתו כל הדבורים מפה לפה, המכרחים להדבורים בכתב. וברב הרגשתו את דברי מוהרנ"ת, הפקיר את עצמו מנעוריו שלא רצה לחשב כלל בעסקי מלאכה ועבודה גשמיות, והלך אליו רגלי שני פעמים בכל חדש כדי לשמע מפיו הקדוש דברי אלקים חיים שקבל מרבנו ז"ל, ואשר חדש בהם בסמיכתו מידי רבנו ז"ל (כמובא ומובן מזה במקום אחר) אשר הן הן ספרי לקוטי הלכות אשר כבר זכו את הרבים לאין ערך כנודע ומפרסם בכל אנשי שלומנו, ומכל שכן שאינו דומה הרואה אותם בספר להשומע אותם מפיו הקדוש (כמובא גם מזה בדברי רבנו ז"ל). וברב הרגשת אבי ז"ל שזכה להרגיש בהם, קבל על עצמו עניות מפלג ועצום כמה שנים, וטרח ויגע להעתיק כל הששה כרכים באפן שיהיו ראויים לדפס מהם (כי מכתיבת מוהרנ"ת ז"ל ברב מהירותו נדבקו הרבה מהאותיות זה לזה עד שהיה קשה לדפס מהם). ולא קבל על זה פרס ומעות ממורנ"ת ז"ל אפלו פרוטה אחת. ומאמר רבנו ז"ל לאנשי שלומנו על מוהרנ"ת ז"ל שיש להם להחזיק לו טובה כי לולא הוא לא היה להם אפלו דף אחד, סבב אחר כך זה המאמר גם על אבי ז"ל בשקידתו ויגיעותיו להוציא לאור ספרי מוהרנ"ת ז"ל. ושמעתי מאתו שבעת גמרו את כתיבת ספרי לקוטי הלכות שאל אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל, ההרגשת בספרי התנוצצות אלקות. ובלשון אשכנז בזה הלשון: האסט דו געפילט אין מיינע ספרים התנוצצות אלקות. והשיב לו הן. (והיה מבאר מדבריו שכמה פעמים ברב הרגשתו והתנוצצות אלקות שזרח עליו, מחמת זה הכרח להניח את הקלמוס מתוך ידו ולפסק לגמרי מהכתיבה). ואחר כך חגר מתניו להדפיס על כל פנים את הכרך הראשון (ארח חיים חלק א'). אבל על זה נתעורר מוהרנ"ת ז"ל לתן לו קצת על הוצאות הדרך לעיר יאס שבמדינות וואלאכייא [רומניה]. וזוגתו כששמעה בטאלטשין שנסע למדינת וואללכיע, נסעה לברסלב להודיע למוהרנ"ת ז"ל שאם לא יספיקה על כל פנים בלחם צר ומים לחץ, תגוע חס ושלום ברעב היא וזרעה. והכרח מוהרנ"ת לכתב לבנו ר' יצחק ז"ל מטאלטשין לתן לה בכל שבוע איזה סכום באפן שתתפרנס על כל פנים בצמצום. ואבי ז"ל בעצמו בכל משך הדרך הרבה מאד לצמצם ולמעט בהוצאות וגם בתחלת הדרך הלך רגלי כמה פעמים. כי גם הוצאות הדפוס בעצמה היתה קשה וכבד על מוהרנ"ת ז"ל כפי עצם עניותו והסתרתו מאנשי תבל:

ומדי עסקי לכתב ולהודיע לדורות חשיבות ומעלות אבי ז"ל, הנני להודיע מה שזכה פעם אחת בליל שבת קדש פרשת בשלח (שנקרא שבת שירה) שנתחבר אז עם מוהרנ"ת ז"ל בנסיעתו לליפיוועץ, ולילך אתו שם על שמחת בן זכר בבית איש אחד שהיה לו הכרות עם מוהרנ"ת ז"ל. אבל נמצא אז בזאת הבית חזן אחד אשר מוהרנ"ת ז"ל בקש מזה החזן לנגן לכבוד שמחת שבת הנ"ל, וזה החזן היה מצד המתנגדים, וכדי להכעיס למוהרנ"ת ז"ל לא רצה בשום אפן לנגן. וענה ואמר מוהרנ"ת לאבי ז"ל נגן אתה (זינג דיא). והתחיל אבי ז"ל לנגן ולשורר את השירה בנעימה נפלאה לכל אזן השומע. ומוהרנ"ת ז"ל אמר לו אחר כך לא ידעתי כלל, הלא יש ביכלתך לנגן. והחזן הנ"ל נתביש אחר כך לפני כל העומדים שם. והרב ז"ל מטשעהרין אמר פעם אחת ששמע מאנשים הבקיאים באבי בימי בחרותו, שבאמת לא היה לו כלל בתחלת ימיו קול נגינה נפלאה כזה. ומאז והלאה התחיל לנגן לפני מוהרנ"ת ז"ל בסעדת שבת קדש וכדומה. ולפני העמוד נתירא מוהרנ"ת ז"ל להעמידו יען אשר ידע שברב תבערת לבבו והרגשו דבורי התפלה, ובתוספות אימתא דצבורא יכול להגביה את קולו עד שיהיה נזוק חס ושלום בהראה (כמו שנזדמן לפעמים בין החזנים). ואף על פי כן אחר פטירת מוהרנ"ת ז"ל נתעוררו אנשי שלומנו להעמידו לפני העמוד בראש השנה ויום הכפורים. והתעוררות הצבור מתפלתו קשה וכבד לבאר בכתב. והגביר רבי אבא ז"ל מטשעהרין הוכיח פעם אחת לחתנו אברהם ייבין אשר לא נסע לאומין על ראש השנה, ואמר לו שאם לא היינו זוכים באומין רק לשמע תפלת רבי נחמן שבמוסף ראש השנה גם כן כדאי לנסע. וכל אנשי אומין, אפלו המתנגדים, היו נבהלים ומשתוממים בשמעם את נגינתו ותפלתו.

ומה מאד נפלאים דרכי השם יתברך וסבותיו אשר סבב שהיתה גם שם כנויו (פאמעליע [שם משפחה]) חזן, וגם לוי (אשר הנגינה מסטרא דלואי). וגם נשמע פעם אחד מרבנו ז"ל בעצמו שהיה מצפה על שלשה דברים. א) טלית נאה וחזק (אשר לא נמצא עדין בימיהם רק כמו טליתים הישמעאלים שאין בהם נוי כלל), והדבר השני הוא, שתהיה הספר תורה כתובה בסדר, ולא בתקון הגה שאחר כך, (וכעין תפלין ומזוזות שהם פסולים לגמרי כשנכתבים שלא כסדרן), והדבר השלישי, הוא שיהיה קול החזן נעים ומתקבל למטה ולמעלה (וכפי הנראה לעניות דעתי מצרופי דבריו הקדושים שהעקר כונתו היתה על תפלת החזן, ושזה מחמת שגם קול התפלה בראש השנה מכרחת להיות כעין קול השופר לעורר למטה מהשנה, וגם לעורר כביכול למעלה מהשנה והדורמיטא המובא בכתבי האר"י ז"ל, ושזה מה שנקרא ראש השנה בשם יום הזכרון). כי כפי הנ"ל בסמיכות אבי ממורנ"ת ז"ל נראה ומבאר לעניות דעתי שהיתה כונתו על אבי ז"ל:

ועין לקמן באות שאחר זה (ובאות שנוסיף לדבר בענין אבי ז"ל) והנה גם רבם ככלם משאר אנשי מוהרנ"ת ז"ל היו מפלגים במעלה לאין ערך. והנני לפרט קצת דקצת בפרטיות שמותיהם ושבחיהם:

בנו ר' יצחק ז"ל מטאלטשין, אשר אליו נכתבו רבם ככלם מהמכתבים שבספר 'עלים לתרופה', ובספר מכתבי מוהרנ"ת ז"ל, אף על פי שקרא אותו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל אותו ואת ר' אפרים ז"ל בשם אנשי שוק (יען אשר ידע בהם שיש ביכלתם להתעלות בכפל כפלים), אבל בתוך השוק בעצמו הרבו לקים קביעת עתים לתורה ולתפלה וברב האמונה אשר במשאם ומתנם הרבו לקדש ה' ברבים. ועל אודות המכתבים הנ"ל ממורנ"ת שנשלחו לר' יצחק הנ"ל, אמר פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל שברצונותיו וכסופיו הוציאם מאתו. ואף על פי כן עקר ההשתדלות לקבצם ולחברם להעתיקם היתה על ידי אבי ז"ל. ומוהרנ"ת לא צוה על זה בפרוש (רק כתב ובקש קצת פעמים במכתביו שיהיה גנוזים), אבל אבי ז"ל עשה זאת מדעת עצמו לחברם בחבור שלם כנ"ל. ועל אשר מחמת זה יש לחשבו כחבורו בעצמו, וכפי הנ"ל במספר כ"ו ניסן יש לפרש שמחמת זה גם המכתב הראשון שבשנת תקפ"ב הנמצא שם נכתב גם כן מכון ממש בזה היום כ"ו ניסן (ועין לקמן).

ר' עוזר מאומין (הנזכר בספרי כוכבי אור עין שם) היה מהמקרבים הראשונים אשר למוהרנ"ת ז"ל. ובהיותו בין המתנגדים והמחרפים הרבה למסר את נפשו גם על עצם התקרבות, ומכל שכן על תהלוכותיו רגלי למוהרנ"ת ז"ל. והרבה בתורה ותפלה ולבלי להביט על השוחקים והלצים. ומוהרנ"ת ז"ל העיד עליו לאחר פטירתו שהוא אשר קים בשלמות מאמר חכמינו ז"ל על הכתוב "אם נבלת" וכו', 'כל המנבל עצמו על דברי תורה' וכו'. ובתחלת התקרבותו רצה דודו (מחסידי...) להרגו, ובנסים גדולים נמלט מאתו.

ר' מענדיל מלאדיזען הנ"ל, היה בתולדתו ומנעוריו מצד המתנגדים. ונתקרב למוהרנ"ת ז"ל על ידי רבי יצחק חזן מברסלב, שנתועד אתו בכפר במקום למודו עם נערים אשר נשכר להם לצרכי פרנסתו. ורבי יצחק היה דרכו לומר דברי צחות (ווערטליך) בכל עת. ובהתודעו עם ר' מענדיל הנ"ל ואמר איזה דברי צחות, וענה ואמר לו ר' יצחק, אתה חכם, אבל בברסלב נמצא איש חכם יותר ממך. ושאל אותו מי הוא והשיב לו, רבי נתן. ונכנס זה הדבור באזני ר' מענדיל יען אשר ראה והבין בזה האיש ר' יצחק שגם הוא איש חכם ונבון. והתחיל לכסף לנסע לברסלב למוהרנ"ת ז"ל. אבל לא היה יכול לנסע באמצע הזמן שנשכר בו ללמד עם הנערים הנ"ל, וזה היה בחרף, אשר הכרח להמתין עד קדם פסח שחזר לביתו לטאלטשין. ובחל המועד פסח נתועד אתו בשוק ר' מאיר יהודה (שישב אז בטאלטשין), בעת שרצה לנסע למוהרנ"ת ז"ל על ימים אחרונים של פסח. ונתעורר עוד הפעם על ידי ר' מאיר יהודה הנ"ל, עד ששכר אתו ביחד את העגלה. ובא לפני מוהרנ"ת ז"ל, וספר לפניו את כל לבבו בדבר מבוכותיו מספרי החקירות אשר נטעה ונתעה בהם קדם התקרבותו. ומוהרנ"ת ז"ל ידע מה להשיבו, עד שנהפך לאיש כשר בכל ימי חייו, וכאשר נספר לקמן (כל זה שמעתי מאבי ז"ל):

ומר' נתן בן ר' לייבלי ראובן ז"ל שמעתי שראה אותו פעם אחת בבית המדרש בעת לבישת הטלית שהיה שמח מאד, וספר לו שביום התועדותו עם ר' יצחק (כנ"ל) מכון ממש טרם שנתועד אתו נכנס בלבבו (כפי עצם מבוכותיו כנ"ל) שיפסק לגמרי מללבש טלית ותפלין. אבל מיד בשמעו שבחי מוהרנ"ת ז"ל מפי ר' יצחק הנ"ל, חשב בדעתו להמתין על כל פנים עד שידבר תחלה עם מוהרנ"ת. וכן היה שזכה מוהרנ"ת בעזרת השם יתברך להוציא מלבבו כל מבוכותיו עד שנהפך לאיש כשר ומאמין כנ"ל. והיה שמח ושש על זה בכל ימי חייו כמוצא שלל רב.

ור' מענדיל הנ"ל, ור' חיים נחום מזווינוראדקא אשר למדו את עצמם קצת מלאכת סדור אותיות, כדי לזכות את הרבים בהדפסת הספרים לקוטי מוהר"ן ולקוטי תפלות בבית מוהרנ"ת ז"ל, ובלי שום קבלת פרס ממוהרנ"ת ז"ל, רק אנשי שלומנו נתעוררו מעצמם לנדב קצת על פרנסתם בתורת נדבה. והיו מפלגים במעלה מאד.

גם ר' אייזיק ועוד איזה אנשים מלאדיזין שנתקרבו אל מוהרנ"ת ז"ל כלם היו עובדי ה' בתורה ותפלה, ומפלגים במעלה כנ"ל:

ר' אברהם צבי מברסלב הרבה לקים קביעת עתים לתורה ולתפלה. [ואבי ז"ל היה רגיל לדבר ממנו כמה פעמים בפרטיות]. והיה רגיל לקים כפקודת רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ב על המשנה: הנעור בלילה וכו'. ומוהרנ"ת ז"ל אמר עליו, שבקיום זאת הפקדה – הוא חדוש נפלא בין כל אנשיו ומקרביו.

ופעם אחת שמעתי מאבי ז"ל ספור בנין הבית הכנסת אשר באומין (ששמע אבי מפי מוהרנ"ת ז"ל), כי בשנה הראשונה שאחר הסתלקות רבנו ז"ל, לא נמצא יותר מששים אנשים (שבאו להשתטח על קברו הקדוש בערב ראש השנה), וגם זה המספר הרים מאד את הבטחון בלב מוהרנ"ת ז"ל שתהיה נקבעה זאת האספה לדורות (כנהוג עד היום). כי בתחלה לא עלה על דעתו כלל שיתעורר גם זה המספר לנסע לרבנו ז"ל על ראש השנה לאחר הסתלקותו כמו בימי חייו (ואשר יספר לקמן בחלק רביעי). ובערב ראש השנה נסכם בלב ר' יודיל ור' שמואל אייזיק ז"ל ועוד מגדולי תלמידי רבנו ז"ל להתפלל על זה המקום שהתפלל בו רבנו ז"ל בעצמו בראש השנה האחרון שקדם הסתלקותו (שנקרא בשם האמבאר כמובא בספר חיי מוהר"ן). אבל מוהרנ"ת ז"ל נתעקש ועמד כנגדם בטענתו ששמע מפי רבנו ז"ל שאמר פעם אחת אליו ולחברו רבי נפתלי ז"ל אני רוצה שתהיו מערבים עם העולם (ובלשון המרגל בזה הלשון איך וויל איר זאלט זיין אויס געמישט מיט דער וועלט). ורצה מחמת זה שיתפללו כל הצבור בבית הכנסת שנקרא בשם 'שומרים לבקר', שהוא נבנה אז בסמוך על ידי איש אחד שרצה וחשק שאנשי שלומנו יתפללו שם. וגם כל אנשי הצבור התמידי שבזה הבית הכנסת הסכימו על זה. (כי המחלקת שהיתה בחיי רבנו ז"ל, נשקט ונשתקע אחר פטירת רבנו ז"ל מלב רבם ככלם של אנשי העיר. ונתמהמה זה ההשקט עד תחלת שנת תקצ"ה, שעמד מי שעמד כאשר נספר לקמן. ועד זאת השנה היו רגילים אנשי העיר לבקש אורחים מאנשי שלומנו לסעד אצלם בסעדת ראש השנה). אבל מחמת ששאר תלמידי רבנו ז"ל עמדו בזה כנגד מוהרנ"ת ז"ל, נסכם הדבר להתפלל בהאמבר הנ"ל (שהתפלל בו רבנו ז"ל כנ"ל). ולפנות ערב כשנתאספו לתפלת המנחה נתעורר לאין ערך תבערת לב מוהרנ"ת ז"ל בצער ויסורים על עברם על דברי רבנו ז"ל (להיות מערב עם שאר נפשות ישראל כנ"ל). עד שחזר ונתלבש במלבוש העליון, לילך אל החוץ ולבא להבית המדרש הנ"ל ולבלי להתפלל כלל עם תלמידי רבנו ז"ל. ורבי נפתלי בראות כן ממורנ"ת ז"ל, נתעורר גם כן לילך אל הבית המדרש הנ"ל, ועד שנתעוררו גם שאר התלמידים לילך אל הבית המדרש הנ"ל. ואנשי הבית המדרש הנ"ל קבלו אותם ברב כבוד, והתפללו עמהם יחד עד עשרה שנים. אבל מחמת שמשנה לשנה נתוסף הצבור הנוסעים לאומין על ראש השנה. ראו אחר כך בסוף העשרה שנים שאין שום אפן ויכלת כלל לסבל את הדחק בזה הבית הכנסת, וחזרו לזה המקום הנ"ל (האמבאר שהתפלל שם רבנו ז"ל). ואחר כך במשך שנה או שנתים נתקלקל ונחרב קצת על פי איזה סבה זה האמבאר, עד שגם שם לא היה באפשר להתפלל. והתחיל מוהרנ"ת לשכר איזה חדר גדול אשר חפש ומצא בכל שנה שיהיה ביכלת שיכנסו שם כל הצבור להתפלל בראש השנה. אבל אחר כך סבב השם יתברך בקצת השנים שהיה קשה וכבד לאין ערך למצא חדר כזה לשכרו. וראה מוהרנ"ת שאם לא ישתדל לבנות עבור זה בית הכנסת מיחד להתפלל שם באספת הקבוץ בראש השנה לא תתקים כלל אספת הקבוץ, כי בלי ספק יהיה נמצא לפעמים שנה אחת שלא יהיה לשכר חדר כזה, ותתבטל האספה לגמרי חס ושלום מחמת זה. ונתעורר באמצע השנה לסבב בכל העירות שנוסעים מהם לאומין לימי ראש השנה כנ"ל ולהציע לפני אנשי שלומנו בכל עיר ועיר להתנדב מעות לצרכי זה הבנין. ונסע תחלה ללאדיזין, שנמצא שם בעת הזאת קצת מאנשי שלומנו והציע לפניהם דברי התעוררות כפי רוממות רבנו ז"ל, וכפי גדלת ונוראות האספה על שמו בימי ראש השנה הקדושים. ורבי מנחם מענדיל הנ"ל (באות נ"ג) היה בעת הזאת מתושבי לאדיזין מתפרנס ממעשה ידיו, אבל עניותו ודחקו היה גדול ועצום בעת הזאת, אבל מכון ממש ביום בוא מוהרנ"ת כנ"ל נמצא תחת ידו שני רוביל אשר זאת היתה כל רכושו ולא יותר. וברב להבת לבבו בשמעו דברי מוהרנ"ת, רץ לביתו וחטף את אלה השני רובל כסף והביאם למוהרנ"ת לצרך הבנין. ולא רצה תחלה מוהרנ"ת לקבל אותם כלל מידו (כי אף על פי שמובא בספרים שבשביל תשובה מתר להפריז יותר מחמש, אבל בכל זה כפי עצם עניותו לא רצה מוהרנ"ת בשום אפן לקבלה), מחמת הרחמנות אשר עליו מעצם עניותו והתחיל רבי מענדיל ז"ל לבקש ולהתחנן ממורנ"ת לרחם עליו בתכלית ההפך ולזכות אותו בזכות נורא ועצום כזה, עד שעלה על דעת מוהרנ"ת ז"ל שבאמת אין ביכלת לידע באיזה אפן גדול ביותר הרחמנות, עד שקבלם מאתו. כי כפי שמסר את נפשו כל כך על הנדבה הזאת שיהיה לו חלק הראשון בבנין הזה, ידע והאמין שזה יהיה אם ירצה ה' יסוד גדול וחזק לזה הבנין באפן שיהיה ביכלתו לגמרו:

ר' יהודה אליעזר שנסע עם מוהרנ"ת לארץ ישראל נתקרב תחלה לרבנו ז"ל בסוף ימיו, והתחיל להתודות לפני רבנו ז"ל. ובאותו העת לא היה נוהג עוד רבנו ז"ל לשמע ודוי דברים מהטעמים הכמוסים אתו. אבל ר' יהודה אליעזר הנ"ל לא ידע מזה והתחיל להתודות, והפסיק אותו רבנו ז"ל והודיעו שאין נוהג כעת בזאת ההנהגה. רק שכבר התחיל קצת להתודות, אמר לו קצת תקונים. ועל השאר צוה עליו לדבר עם מוהרנ"ת ז"ל (ובדרך כלל ולא לפרט לפניו את החטאים). והשעה הזאת שנתועד עם רבנו ז"ל היתה קדם סעדתו. וצוה עליו רבנו ז"ל שיסעד אתו יחדו. ואמר לו רבנו ז"ל בכל הבטה והבטה שאביט עליך איטיב עמך וועל איך דיר א'טובה טאן. ועוד יש בזה קצת דבורים ומאהבת הקצור קצרתי).

ר' יצחק אייזיק יוסף ז"ל (אביו של ר' פינחס יהושע ז"ל מטשעהרין מהמקרבים הראשונים אשר למוהרנ"ת) מאד מאד היה מפלג במעלה, ופעם אחת ביום הפורים בעת השתיה התפאר לפני מוהרנ"ת שאין מתירא עוד מפני היצר הרע. ואחר הפורים למחרתו נכנס עוד הפעם למוהרנ"ת ז"ל. ושאל אותו מוהרנ"ת אם הוא זוכר מה שהתפאר אתמול בעת השתיה. והשיב לו, גם היום אני אומר כן. ושמעתי מר' פינחס יהושע ז"ל, שאמר לו פעם אחת מוהרנ"ת אביך היה צדיק דיין טאטע איז גיווען א צדיק. (אמר המעתיק מכתבי רבי אברהם ז"ל על ידי ר' מאיר אנשין) קדם התקרבותו בברסלב. פעם אחת בליל יום כפור הלך מוהרנ"ת ז"ל דרך הבית המדרש וראה בעד החלון את הר' יצחק אייזיק יוסף סופר (הנ"ל) עומד וגומר תהלים בקול רם ובהתלהבות עצומה. ונתודע עוד, שזה גומר עתה פעם שני תהלים (כמנין כפר), ובעת גמר הפעם השני עדין בהתעוררות והתלהבות עצום כמו בהתחלת פעם הראשון. ובכן ראה מוהרנ"ת ז"ל שנפש יקרה זו ראוי לאנשי שלומנו לקרבו. ובכן התחיל לעסק עמו לקרבו, אבל לא היה כל כך באתגליא עד פורים שנה זו, שהיה מעט מבשם, בא בעצמו למוהרנ"ת ז"ל ועמד על פתחו וצעק דער רבי, דער רבי, זיין גרויסקייט [הרבי! הרבי! גדלתו!]. קדם פורים היה צריך להיות בטולטשין, ובשביל שהיה עני כדרך הסופרים, הלך רגלי. ובחזירתו לברסלב נזדמן לו נסיון גדול ועמד בנסיון. ומה מאד שבח מוהרנ"ת ז"ל את כתיבת תפלין שלו, וחפץ היה שכל אנשי שלומנו יתפללו בתפלין כתב ידו. וכן פעם אחר פטירת הסופר הנ"ל, שהיה אצל אחד תפליו ונתנם לסופר לבדקן, כשפתח הסופר את התפלין וראה את הנחת הפרשיות איך שמנחים בבתים מכון כהלכה בכל הפרטים ודקדוקים והכתיבה. אמר עדות היא על צדקת הסופר, ותפלין כאלו אין צריכין בדיקה.

אמר המעתיק:

העתק מכתב יד מוהרנ"ת ז"ל) ביום ג' תצוה, י"א אדר תקפ"ח לפ"ק, נפטר ר' יצחק אייזיק יוסף סופר זצ"ל. בין המצרים תקפ"ז לפ"ק נפטר ר' ישראל, ורמ"ע זעליג גיסו ז"ל. ביום א' ערב שביעי של פסח שנת תקצ"א, נפטר ר' מענדיל ז"ל מלאדיזין על ידי חולאת החלירע, שהיתה בשנה הזאת. גם מקדם נפטר בביתו על ידי חולאת הנ"ל ר' שמואל מנעמרוב. ואחר כך באותו החרף נפטר ר' אברהם הירש כהן ז"ל. בשנת תק"צ לפ"ק נפטר בטעפליק ר' שואל ז"ל].

ר' שואל מטעפליק היה חדוש נפלא בתבערת לבבו וריצתו לקים בעצת רבנו ז"ל, על פי המשנה 'הנעור בלילה' וכו' וכו' (עין לקוטי מוהר"ן חלק א סימן נ"ב), וכל תפלתו ותורתו היתה בהתלהבות גדולה. ועל ידו נתעורר ונתקרב גם ר' מאיר ז"ל מטעפליק. ושמעתי מאבי ז"ל ששמע מר' מאיר ז"ל דרכו של ר' שואל הנ"ל, שכאשר באו אליו בני הנעורים בבית המדרש ושאלו מאתו בגמרא או בתוספות וכו' איזה דברים שהיה קשה להולמם, והשיב להם שיגיד להם לאחר שעה, ובתוך כך נכנס לחלק השני מהבית המדרש (שהנשים מתפללים שם בבקר) והשתטח ובקש מהשם יתברך "גל עיני" וכו', עד שנתגלה לו הפרוש. ואף על פי כן שמעתי מאבי ז"ל שמרב הכרח הנפילות (המגיעים מלמעלה כמובא במקום אחר) אמר לו פעם אחת מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון, שואל! עדין אין לי הנאה ממך, ושאף על פי כן אם הייתי רואה שאתה נופל ונתחזקת ונשארת על עמדך אז הייתי נהנה שואל! איך האב נאך פון דיר קיין הנאה ניט, איך זאל זייען ווי דוא פאלסט אראפ אין דער נאך זאל איך זעהין ווי די דער האלסט זיך, וואלט איך פון דיר הנאה געהאט. גם שמעתי פעם אחת בשם ר' מאיר הנ"ל, שהבין מדברי מוהרנ"ת, שמחמת זה לא האריך ימים, ונתקים בו הכתוב בחנוך, "ואיננו כי לקח אותו אלקים". מחמת שידע בו השם יתברך שיפל ולא יתחזק באפן שישוב ויתעלה.

ור' מאיר ז"ל בעצמו עלה ונתעלה אחר כך על ידי מוהרנ"ת ז"ל בהדרגה...

הסוף והכרך רביעי וחמישי נאבדו לכשיעזר ה' שימצאו ידפסו.

(אמר המעתיק, מכתבי ר' אברהם אצל ר' מאיר אנשין ז"ל) בסוף ימיו של מוהרנ"ת ז"ל שאלו אותו אנשי שלומנו מי ימלא מקומו, ענה להם, דער וואס טראגט בא מיר פעמיניצעס [זה שסוחב אצלי את עביטי השופכין]. וכן היה, שהר' נחמן מטאלטשין זצ"ל שהוא היה משמשו ולא מש מתוך אהלו הוא היה כל הממלא מקום, הוא דר באומין סמוך להקלויז בתור גבאי וחזן גם משגיח על הנר תמיד על ציון רבנו הקדוש. ומרב ענותנותו היה מרגיל בפי כל לקראו רק בשם שמש דקלויז. וכן חתם את עצמו "נחמן שמש דקלויז". והוא היה כל העוסק בהעתקת והדפסת ספרי מוהרנ"ת ז"ל.

ופעם כשנתעורר מחלקת מאנשי טיראווצע עליו, ובעת הקבוץ שהיו בהקלויז כל אנשי טירוויצע, וגם הר' מאיר טעפליקער הנ"ל גם כן היה כנהוג. ובמכון התחילו לדבר אודות הרב ר' נחמן טולשינער לשמע מה שיאמר ר' מאיר הנ"ל. כשנתעורר ר' מאיר להשיב דבר, לא ענה כלום. כי אם התחיל לצעק בקול, הר' נחמן הר' נחמן, אתם יודעים מי הוא ר' נחמן, ר' נחמן האט בא ר' נתן געטראגין די פאמייניצעס [ר' נחמן אצל ר' נתן סחב את עביטי השופכין]:

כרך ששי

כל הנזכר בספר שיחות וספורים אודות סגלת הקריאה בדברי רבנו ז"ל, סובבים גם על המעשיות, ובאפן אחד יותר:

הקדמה לקצת רמזים במעשיות שבספר הספורי מעשיות, הוא מה שכתבתי לעיל בכרך שני אות כ"ה, שהבנתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל שכל מעשה נעשה במקום שנעשה. ושהם נמשכים ונשתלשלים גם כל המעשיות שבתורה נביאים וכתובים. ושבהשתלשלותם באמצעות היכל התמורות נמורים ונחלפים מעולם לעולם בשנויים שונים:

במעשה הראשונה מאבדת בת מלך. כבר כתבתי קצת רמזים בבאור המאמר שבלקוטי א' סימן ס' (פתח רבי שמעון) ועין שם:

במעשה השלישית מהחגר, בדבר הרמז שיצא מפי רבנו ז"ל בעצמו, בענין הכתוב: "והיה כעץ שתול וכו' אשר פריו וכו' ועלהו וכו' וכל אשר יעשה יצליח", שזה מרמז על העץ והאילן שספרה השמש לפני הירח. ובקשרי דבריו הקדושים הנזכרים בספר לקוטי מוהר"ן כפי מסלתי אשר בארתי בספר באור הנ"ל, יש לבאר גם כן שזה זה הוא האילן שהזכיר אחר כך שבהשקאתו נתבטלים כל הקלפות והשדים, שלפי זה נבא במאמר ירח אל השמש: 'אתה דואג דאגות אחרות ואני אספר לך דאגה שלי', אשר דאגתה מהשדים היונקים מאתה. ולפי הנ"ל על כרחך דבריו אומרים פרשוני בכונת הירח שזה בעצמו מדאגה שלה, כי מאחר שהאילן אינו נשקה וגם הולך ויבש, ממילא מובן משם כפי ספורו הקדוש, שבזה הולכים ומתגברים בכל פעם יותר הקלפות והשדים לינק יותר מרגלי הירח. (שמהרגלין עקר היניקה כמובן מזה גם מספרו לקוטי תנינא) וגם כפי ספורו שם נראה מבאר שזה זה מה שצוה החכם לבניו שעקר פרנסתם יהיה מהשקאת אילנות. ועוד יש לפי זה לפרש שכלם היו בדבר הירח, אשר השקאת האילן מסגלת לה כמובא בפנים, וכפי שיצא מפיו הקדוש בדבר המזמור הראשון שבתהלים, נראה מבאר שהמבחר שבבניו שעמד בדבר הירח הנ"ל, הוא האיש אשר בתחלה לא הלך ואחר כך לא עמד. ובתכלית ההפך מהמושב לצים מהקלפות הנ"ל, והוא אשר זכה על ידי האבן טוב המובא שם לעמד ביחוד השמש והירח. ושאז דיקא בהיותו גם הוא עמהם ביחודם, היתה ספורם והודעתם הנ"ל זה לזה, עין שם היטב. (ויש לפרש שזה מחמת שגם הוא הכרח להם ביחודם וספוריהם הנ"ל) ושמחמת זה זכה הוא בעצמו לרפואת הרגלים על ידי האבק אשר הודיעה השמש כי עקר השלמת הירח, וזה האיש שעמד במדרגתה הוא מהשמש (כמובן מזה במקום אחר), ואז ברפואתו ביער תחלה את הרשעים הגזלנים שגרמו לו התגברות חלשת הרגלים כמובא. ואחר כך בהשגחתו בהלצים הנזכר שם, היתה סבת השקאת האילן ברעידת הארץ, עד שנתבטלו הקלפות לגמרי. ויש להוסיף ולבאר שגם מחמת זה היתה כל התחלת דוד המלך עליו השלום את ספרו בזה המזמור, כי הוא בעצמו במדרגת הירח כנודע, ושעל ידו יתבטלו כל הקלפות כנודע. ולעבדא ולמעשה תבין ותתבונן לפי כל זה עד היכן גדול ונפלא מעלת העסק באמירת תהלים, שכל בטול הקלפות הוא על ידי זה, וכמובן גם בספרו הקדוש לקוטי תנינא, שכל בטול התגברות הקלפות המונעים מלבא בשערי תשובה, הוא ברב הסגלה הנמצאת באמירת תהלים עין שם:

מעשה הזבוב ועכביש ספר רבנו ז"ל כשבא מנסיעתו לנווריטש הנזכר בספר חיי מוהר"ן. ובנסיעתו לקח עמו איש עשיר ונכבד וירא אלקים ר' שמואל מטעפליק שהיתה פרנסתו בחנות (מאנאפאקטור) אשר גם זוגתו בעצמה היתה ביכלת להשגיח על החנות, ועם ר' שמואל לקח בתחלה את רבי נפתלי מנעמירוב לנסע אתו עד ליפיוועץ. ובליפיוועץ הכרח להחזיר את רבי נפתלי לביתו, כי היה איש חלוש ולא היה ביכלתו להיות נע ונד בדרך רחוק כזה, ומכון בימי הקר והחרף אשר מחצי טבת והלאה. ולקח בליפיוועץ במקום רבי נפתלי ז"ל את ר' אייזיק יוסף מליפיוועץ. והוא ור' שמואל הנ"ל הן הן השני אנשים הנרמזים במעשה הנ"ל (כי אף על פי שגם זאת היא מהמעשיות שבשנים קדמוניות, אבל בהשתלשלותם אשר הזכרתי בכרך שני עין שם, ועד זה העולם הגשמי, נמצא מעין זה גם בנסיעה הזאת מרבנו ז"ל, כי 'מאן מלכי רבנן'). ושנה את לבושיו בתחלת הנסיעה להיות נדמה כסוחר, והזהיר מאד את שני האנשים הנ"ל שלא יודיעו בשום מקום מי הוא. וקדם הנסיעה לקח רבנו ז"ל שלשים רענדליך ונתן לר' שמואל הנ"ל, וקנה בעד זה עגלה עם סוסים וגם שכר איש אחד שיהיה מיחד להוליך את הסוסים. ואלה האנשים לא ידעו כלל להיכן הם נוסעים, רק בכל פרשת דרכים שאלו את רבנו ז"ל באיזה דרך לנסע והראה להם. והיה לר' שמואל ולר' אייזיק יוסף הנ"ל כמה ספורים מזאת הנסיעה. ואלה שני הספורים שמעתי מאבי ז"ל ששמע אותה מפי ר' שמואל הנ"ל, הינו מה שעמדו פעם אחת עם העגלה אצל אכסניא, ורבנו ז"ל ור' שמואל נכנסו להאכסניא ומצאו שם את בעל הבית שנשא בחיקו תינוק בערך שתי שנים. ומיד בכניסת רבנו ז"ל ראה ר' שמואל שזה התינוק מראה לאביו על רבנו ז"ל, ואמר לו בזה הלשון: האט גוטער יוד [הנה יהודי טוב – אדמו"ר]. ואביו הבעל הבית הנ"ל ברב טרדתו במכירת היי"ש להערלים שנמצאים שם לא הביט ולא הטה כלל את אזנו לדברי התינוק. ור' שמואל נבהל מאד בשמעו זאת מפי התינוק, כי בכל האלפים אנשים אשר נתודעו עמהם בדרכם הרחוק לא נמצא שום איש שידע ויכיר בפני רבנו ז"ל כי רב וגדול הוא בישראל (שנקרא בלשוננו גוטער יוד) מרב התדמותו כאיש סוחר כנ"ל. ואולם מחמת שגם ר' שמואל עמד בסמוך לרבנו ז"ל, חשש ר' שמואל פן עליו בעצמו הראה התינוק בידו לאביו (כי היה בעל צורה כמו אדמו"ר גדול). והוציא ר' שמואל מטבע מכיסו והלך להתינוק ונתן לו, ואמר לו א יא איך בין א גוטער יוד? [נכון אני הוא האדמו"ר?] והשיב התינוק לא. והראה לו עוד הפעם בידו על רבנו ז"ל בעצמו ואמר לו זה הוא גוטער יוד [אדמו"ר]. ורבנו ז"ל יצא מיד אל החוץ וישב על העגלה. ובנסיעתם התחיל ר' שמואל לתמה על דברי התינוק, וענה רבנו ז"ל ואמר, ווער דען זאל זיין באלה הימים א מבין? [וכי מי יהיה בימים אלו מבין?]:

והנה בנסיעתם אשר בכל פרשת דרכים הראה להם רבנו ז"ל להיכן לנסע כנ"ל, נזדמן קצת פעמים שהיו נוסעים על הדרך שכבר נסעו בו פעם אחת. וכמה ימים אחר מעשה התינוק הנ"ל נזדמן גם כן שנסעו עוד הפעם בדרך האכסניא הנ"ל שהיה שם זה התינוק. וכאשר ראה ר' שמואל שזאת היא האכסניא, בקש מהמוליך את העגלה שיעמד שם, ונכנס להאכסניא כדי לראות עוד הפעם את התינוק הנ"ל. ומצא להבעל הבית יושב על הארץ באבלות אחר התינוק הנ"ל:

ספור השני, שלנו פעם אחת בבית המלון שנמצא שם הרבה אורחים מהעירות הסמוכות אשר הכירו זה את זה. וכל נסיעתם היתה במדינת פאליסע אשר עקר המסחרים הוא בכל היוצא מהיערות והחרשים הגדולים הנמצאים שם עצים, קרשים, גלגלים, זפת וכדומה. ובזמן החרף הנ"ל שהלילות ארכות ישבו סוחרים רבים סביב השלחן הגדול שעמד שם באמצע הבית, ודברו זה עם זה במסחריהם כדרך הסוחרים. ורבנו ז"ל ישב ביניהם והרכיב את דבריו גם כן באמצעות דבריהם ובפרטי מספרי הסכומים שבקניניהם, ושמות האדונים שסחרו עמהם כמי שכבר נמצא ביניהם מזמן רב. ור' שמואל הנ"ל עמד מאחריו ומשתומם ונתפלא מאד בשמעו ובהביטו על כל זה. וגם הרבה להתפלא על אשר לא שאלו ודרשו מאתו הסוחרים מי הוא ומאיזה מקום הוא, הבקי כל כך בפרטי מסחריהם כנ"ל. ואחר כך בערך שעה או שתים, נתפרדו הסוחרים כל אחד למקומו שרצה לישן שם. ולא נשאר אצל השלחן רק רבנו ז"ל ועוד איש אחד מהסוחרים שעדין נתעכב בישיבתו אצל השלחן. וזה הסוחר התחיל להביט בפני רבנו ז"ל ואמר לרבנו ז"ל אתם נודעים לי מאד איר זענט מיר זייער קענטליך. והשיב לו רבנו ז"ל אתם סוברים שאני פלוני זה והזכיר לו שם הפלוני, וכון לדעת הסוחר שבאמת היתה עליו כונתו. וכאשר ראה הסוחר שעדין לא נודע לו, ענה ואמר שנית לרבנו ז"ל, אני יודע איך ווייס שוין. והשיב לו רבנו ז"ל עוד הפעם אתם סוברים שאני פלוני והזכיר אותו עוד הפעם בשמו. וכון גם כן עוד הפעם לשם זה האיש אשר עליו נדמה להסוחר על רבנו ז"ל שזה הוא, ובתוך כך פנה זה הסוחר גם כן למקומו. והשגחה נפלאה, לא עלה כלל על דעתו של הסוחר לתמה ולהתפלא עד שיעמד על זה, וירצה דוקא לחקר ולידע מי הוא זה האיש המכון כל כך לדעתו, הבקי כל כך במסחרי שאר הסוחרים כנ"ל. וקדם אור היום השכים רבנו ז"ל ונסע לדרכו כנ"ל:

ויען אשר יצאתי להודיע קצת מעשיות מרבנו ז"ל הנני אגב אורחא לספר גם מה ששמעתי מר' יחיאל מענדיל ז"ל, ששמע מהרב ר' שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין. שנסע עם רבנו ז"ל לוואלטשיסק (בעת הנשואין של בתו מרים ז"ל). באמצע הדרך פעם אחת בתחלת הלילה, צוה עליו רבנו ז"ל שישב אתו על העגלה, ושיצוה להערל הבעל עגלה שיקשר את החבלים מהסוסים להעגלה בעצמה (ולא שיאחז אותם בתוך ידו) ולהניח את הסוסים שילכו מעצמם. ומיד נתכפל עליהם אפלות וחשכת הלילה בכפל כפול ומכפל כזה, עד שבישיבתו סמוך לרבנו ז"ל על העגלה, ולא היה ביכלתו לראות את רבנו ז"ל. ונתעכב הדבר עד ערך שעה או שתים. והעגלה עם הסוסים הגיעו ובאו לעיר אשר בתחלה לא ידע כלל הרב הנ"ל שם העיר. והסוסים עמדו מעצמן אצל בית אכסניא שלא היה גג על הבית. ורבנו ז"ל ירד עמו מהעגלה ונכנסו אל הבית. ונמצא שם בהבית איש משרת אשר הכין מיד לרבנו ז"ל חדר מיחד ושכב שם לישן. והרב ר' שמואל יצחק הנ"ל ישב שם בבית הגדול עם המשרת ביחד. וקדם ששכב רבנו ז"ל בחדר הנ"ל, צוה להכין עבורו תבשיל לסעדת הלילה. ורבנו ז"ל שכב שם בחדר הנ"ל עד שנגמר הבשול מהתבשיל הנ"ל. אחר שאמרה המשרתת להמשרת שנגמר הבשול מהתבשיל, אמר המשרת להרב הנ"ל להקיץ לרבנו ז"ל מהשנה (כי המשרת לא ידע כלל מי הוא, והרב ר' שמואל יצחק הבין מעצמו שכן רצון רבנו ז"ל שלא יגלה מי הוא). ולא רצה הרב להקיץ בעצמו לרבנו ז"ל, וענה להמשרת, אם אתה רוצה לך והקיצו בזה הלשון: יוד יוד שטייט אויף עסען וועטשערע [יהודי יהודי, קום בשביל לאכול ארוחת ערב]. ונתעורר רבנו ז"ל, אך לא רצה לאכל, אבל צוה שגם בלי זה ישלם בעד התבשיל כנהוג. וחזר ועלה עמו מיד עוד הפעם על העגלה וצוה עוד הפעם שהערל יקשר את החבלים מעל הסוסים להעגלה שילכו וירוצו הסוסים מעצמם כנ"ל. עד שחזרו ובאו לתוך העיר והבית מלון שנסעו משם בתחלת הלילה כנ"ל. ובעת ישיבת הרב עם המשרת כנ"ל, שאל מהמשרת שם העיר הנ"ל והשיב לו. וידע והבין הרב שזאת העיר הוא בערך כמה מאות פרסאות ממקום העיר והבית מלון הנ"ל שנסעו משם וחזרו לשם, ובאמצע חזרתם כנ"ל אמר רבנו ז"ל שהוא מחזיק טובה להמשרת שהקיץ אותו.

ועוד מעשה אחת שמעתי מר' יחיאל מענדיל הנ"ל ששמע מהרב ר' שמואל יצחק הנ"ל מטשעהרין. שפעם אחד נסע לרבנו ז"ל לברסלב ולן בביתו הגדול שהיה מקום האורחים. ומחדר רבנו ז"ל לא נמצא שום פתח אל החוץ רק לזאת הבית, ומהבית נמצא פתח אל החוץ מצד מערב. ופתאם באמצע הלילה שמע הרב הנ"ל קול רעש מחדר רבנו ז"ל, כמו מכמה אלפים אנשים, והרב ידע ברור שלא נמצא שם בהחדר שום אדם חוץ רבנו ז"ל, יען אשר לא נמצא כלל מזה החדר הקטן שום פתח אל החוץ רק דרך זאת הבית ששכב שם הרב כנ"ל, והבית היתה סגורה מבפנים בלילה כנהוג (וגם חדר רבנו היה קטן מהכיל כלל הרבה אנשים ומכל שכן וכל שכן אלפים אנשים כפי הרעש הנ"ל שיצא משם). ונפל על הרב פחד ורעד גדול ועצום מקול הרעש הזה, עד שמרב הרעד והחרדה שחרדו בו כל אבריו נפל מהמשכב על הארץ, וגם נתירא אחר כך מלהזיז את עצמו ולקום מהארץ עד שנשקע הרעש. ויקם אחר כך מהארץ ויצא אל החוץ, ונתעכב שם בחוץ עד שהאיר היום. וגם אחר כך נתביש ונתירא מרבנו ז"ל לשאל מאתו מה זה ועל מה זה, כי הבין שאין זה רצונו שישאלנו:

ונחזר לעניננו מה שנראה לי רמזים ממעשה הזבוב וכו' כנ"ל מספורי מעשיותיו עין שם. כי כפי הנזכר בסוף המאמר שבלקוטי א' סימן כ' (תשעה תקונין וכו') בזה הלשון: 'קדם שבא לבחינת ארץ ישראל אזי אל יתהלל חוגר כמפתח. אבל אחר כך כשנוצח, אז נקרא איש מלחמה' (וממילא מובן שאין זה רק מי שבא לארץ ישראל באמצעות התשעה תקונים הנזכרים שם, ושאין זה רק מי שגלה זאת) כי מכל זה בא נבא בהנזכר בנסיעת רבנו ז"ל לארץ ישראל שמכון ממש לימי ראש השנה נכנס בעיר חיפה (ועין שם בספור הנסיעה ברב שמחתו שהיתה בזאת הלילה), כי לפי הנ"ל יש לבאר שזה מה שקבע מאז והלאה לכל אנשיו את יום אספתם אליו בראש השנה. ומה שכתב שם שבאספת כל השרים שנמצא שם היו עושים עניני צחוק, יש לבאר שזה מה שמבאר מדברי הזהר הקדוש והאר"י ז"ל, שכל ענין ראש השנה הוא בסוד יצחק (שנקרא על שם "צחוק עשה לי" וכו'). ומה שבהצחוק מכל האמות תפס לדגמא את ישמעאל יש לבאר שזה מה שנזכר ישמעאל בקריאת הספר הנזכר שם.

והזבוב הנזכר שם יש לבאר שזה ענין החלושי כח שבישראל הנרדפים מקלפת עשו עמלק ימח שמם הנמשל לשממית (שהוא ממין עכביש כנודע). כמובן מרש"י בשם המדרש, שהוא שנשאר עליו הכתוב (בעובדיה שנבא עליו) "בזוי אתה מאד", כי הוא מבזה יותר מכל השקצים (כאשר כבר הזכרתי מעין זה בשיחות וספורים שבכרך הראשון עין שם). שאחר שכבר חטפה את עצמה ברגל אחד על הדף וכו' נשארה מטה מטה עד שלא נשאר ממנה כלום. (שזה שמובא ברש"י בשם המדרש, על הכתוב "וידו אוחזת בעקב עשו" וכו', שלא יספיק זה לגמר מלכותו עד שבא זה ונוטלה הימנו. והינו כנ"ל, שדיקא כשהגיע העכביש בעקבו ורגלו על הדף, עד שנדמה שאפס תקוה להזבוב. כי בלי ספק תשחת חס ושלום לגמרי מקלפת העכביש כנ"ל. ואז דוקא התחיל העכביש לירד מטה מטה עד שנמחה לגמרי. וגם ממילא מובן יותר לפי זה (מה שמובא גם בשם ר' שמשון מאוסטריפאלי) שהזבוב הוא מרמז בראשי תבות, "ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני" וכו' שנאמר בפרשת עמלק ימח שמו.

כי גם מה שנתנמנם המלך וישן עד שהיה קשה להקיצו, עין שם, יש לבאר שזה ענין מה שמבאר מצרופי דברי האר"י ז"ל ודברי רבנו ז"ל (בסימן נ"ד שבלקוטי א') שבראש השנה מתגבר כח המדמה שבשנה, לבלע ולהעלים את הזכרון בספר הנ"ל. ושכל התקון והברור הוא על ידי יוסף שהוא בן פ'ו'ר'ת ו'פ'ו'ת'ר חלום ה'פ'ר'ו'ת (שבראש השנה כנודע), שבהתגברות המדמה (שנזכר בלקוטי א' סימן נ"ד הנ"ל) הסומך בכל עת לבלע את הטוב, ולא יודע כי באו אל קרבנה. והתקון הוא על ידי יוסף, כי אף על פי שגם הוא נבלע תחלה בבית האסורים, וגם עליו סובב הכתוב "רבים קמים עלי" (כמובן מהמזמור שרמז בו רבנו ז"ל את המעשה הזאת) רבים וגדולים בתורה וכו' שבטי י"ה בעצמם. והוא בבאו זכה לברר גם חלום פרעה שבליל ראש השנה, עד שיצא מבית האסורים, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו, כי על ידו לבד יהיה עקר התקון. ובפרט בראש השנה, "מי יעלה בהר ה' וכו' נקי כפים ובר לבב" בל"ב שנים (כמובן מזה בדברי מוהרנ"ת ז"ל).

גם אם נדקדק בספור המעשה הזאת בענין המלך שכאשר הבין את האמת. ורצה להחזיר למוטב את כל העולם, נסכם בדעתו שיסע ויחפש את החכם והנבון שיפתר לו את החלום, ולכאורה יש להתפלא בזה. כי מה ענין הפתרון להחזרת העולם למוטב. ואולם כפי הנ"ל תבין מרחוק שהפתרון נוגע לברור הטוב מהרע העוסק לבלע את כל העולם. גם בענין השבויים שלקח בשביה שנמצא ביניהם יפת תאר וכו' יש לרמז גם כן בדבר המזמור הנ"ל שאמר דוד בברחו מפני אבשלום שהיה בן יפת תאר כמובא בדברי חכמינו ז"ל, וממילא מובן לפי זה שידע דוד שנמצא בו נפש יקר מצד הזכרון הנ"ל רק מחמת שנבלע ברע המדמה בתכלית ההפך (עין שם בסימן נ"ד הנ"ל):

במעשה החכם ותם. מבאר משיחות רבנו שמובא שם אחר המעשה, בענין עמלק שהיה חוקר וכופר, וכאשר נודע מספרי אמת שהוא קלפת עשו שיצא מאתו, יש לבאר בזה שנתגדל עשו עם יעקב איש תם. ויען אשר זה לעמת זה נמצאים גם חלקי נפש יעקב בזרעו אחריו. ודור הולך הוא דור שבא.

וכפי שספר רבנו ז"ל סדר האכילה והשתיה והמלבושים של התם וכו', יש לבאר שזה שספרה התורה בפרשת בשלח את דבר העננים אשר מבאר מדברי רבנו ז"ל בלקוטי א' סימן נ"ח שזה ענין המלבושים ושמרמז זאת בהכתוב "בשים ענן לבושו". וגם נראה מהכתוב בפרשת עקב, "שמלתך" וכו' שלא הצטרכו כלל להחליף את המלבושים בכל משך הליכתם עם העננים. וגם שם בפרשת בשלח ספרה התורה בדבר הלחם (מן השמים) שהרגישו בו טעם כל המאכלים, וגם שם בפרשת בשלח ספרה התורה בדבר הבאר אשר נודע בספרי אמת שגם במימי הבאר הרגישו טעם כל המשקאות, שוב מובן מכל זה לענין המעשה הנ"ל שאחר שספר רבנו ז"ל בדבר האכילה והשתיה והמלבושים של התם, ענה ואמר בתוך כך נעשה רעש שהחכם נוסע ובא. ויש לבאר שמזאת המעשה שבשנים קדמוניות נשתלשל אחר כך בימי משה רבנו עליו השלום שאחר כל ספור ענין האכילה והשתיה והמלבושים (שכל זה זכו ישראל שהם הם האיש תם הנ"ל) סובב הכתוב בסוף פרשת בשלח "ויבא עמלק". ואהבת החכם להתם יש לבאר (כמובן מדברי רבנו ז"ל במקום אחר) שהוא גרועה משנאה מרב הלצון והשחוק ששחק מאתו, כי גם עתה נקרא זאת בשם מלחמת עמלק כמובן מדבריו הקדושים:

והנה אחר כל זה סמכה התורה פרשת יתרו שמשם מבאר ששלח המלך עליון יתברך לכלל ישראל (שנקראים בשם תם כנ"ל) מכתב אלקים, והם ענו נעשה ונשמע קדם שקראו כלל בהמכתב. "וזרח משעיר למו" שגם לבני עשו שלח את המכתב אבל חקרו כל כך עד שלא נתקרבו כלל להמלך עליון יתברך. ואף על פי כן סוף סוף יתברר גם מהם חלקי נפשות ישראל להתתקן על ידי התם והבעל שם טוב. כי גם מבני בניו של המן למדו תורה וכו'. יש שהם רע לגמרי להמחות עדי עד:

אמר מוהרנ"ת ז"ל היכן שמתקבצים עשרה מאנשי שלומנו, ראוי לסע את כל קצוי העולם לתחב את ראשו ביניהם, ודבר אז לענין ראש השנה כשנאספין כל הקבוץ הקדוש כמה גדול הוא מאד:

הוספות השיכים לספורי מעשיות

מכתב יד המחבר זכותו יגן עלינו אמן

ראשי פרקים לבאור המעשה מהשתי צפרים שביום ה' שבמעשה השבעה בעטלירס. "קול דודי דופק וכו' יונתי תמתי" (שהיא תמה לבת זוגה העומדת למינהו כנודע) "ודודי חמק עבר וכו' בקשתיהו ולא מצאתיהו" וכו' – והוא ענין החרבן, כנודע שנפרדו (כעין אבדה) שני הכרובים והצפרים הנ"ל זה מזה עד יום הבנין, שאז ישובו וימצאו זה את זה להתחבר "כמער איש ולויתו".

שיך למעשה הבערגיר:

גם בהמעשה הבערגיר והעני נבא לרמז קצת לפי הנ"ל. כי לכאורה יש להתפלא על אודות הכניסה לפרדס ומקום היפת תאר, שגם לפי שעה זה הציץ ונפגע וזה הציץ ונתעלף (כנגוע ומת) מעצם בהירות אור פניה עין שם. ולכאורה גם אם היתה רצונה והוטב בעיניה הבחור והנבחר מכלם בכתב העדות של השבעה מימות המובא שם, אבל גם הוא בעצמו לא היה לו שום יכלת לזה. כי איה ואיפה העצה והתקנה להיות נכנס ויוצא כלל במקום הנורא והנשגב שבנפלאות אור הפנים הנ"ל. ואולם מרחוק תבין לפי הנ"ל בתעלומות ונעלמות דבריו הקדושים על אודות הנסיונות שבשבעה מימות הנ"ל, אשר גם בתחלה על ידם לבד יצאה אל הפעל פקדת הלדתם כמובא שם.

וממה שהשוה אדמו"ר ז"ל שבעת הקולות (של הלדת המחין ושבעת המדות שלהבאתם לפנים) לסובב על שניהם בדברי הכתוב "תכלם שבעה ימים". וכפי שיש לבאר בעניות דעתי שמה שהזכיר לענין הקולות תורה ותפלה, הוא מחמת שכל בחינה כלול מכל הבחינות. אבל בדרך כלל יהיה עקר הע' קלין בהתפלה הנ"ל, בהבאת והתגלות המחין של התורה באור הפנים, שהוא על פי עמודי מצותיה ומדותיה שבכלליות, חצבה וחלקה אותם בתקוני שבעה מדותיה ונרותיה הנ"ל. מהמוב"פ:

במעשה האונס:

שהיא מרמזת במזמור "למה רגשו" וכו', וגם מלשונו הקדוש בבאור הכתוב (שבסימן קנ"ה) ויקוד וכו' (כיקוד אש) ארך אפים ראה, תבין מרחוק בבאורו מעשה האונס שבמזמור "למה רגשו וכו' פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו". כי אף על פי שכל הדרכים הנאבדים יהיה ממלאך האף והכעס שממנה על כל המשחיתים והדינים, אבל דרך האש והתבערה הוא מעקר האף והמדת הדין הנ"ל ובתכלית בטולו שבציון הר קדשו (שבארץ ישראל), נתבטל מדת הדין שלמעלה ונהפך ליקוד אש. וגם ממילא מבאר שביקוד האש דקדשה לציון הר קדשו (הנזכר שם) נתבטל הדין ואש הגיהנם מעל האדם:

שיך להמעשה מהבנים שנחלפו על פי התורה 'תקעו ממשלה'

על אודות מה שזכה משה רבנו עליו השלום לאחיזתו בכסאו (שבתו יתברך) ועל הכסא והגן (שכלו אחד כמובא שם) "דמות כמראה אדם" וכו'. אשר על ידו לבד נצול מרדיפות המתקנאים במי ששיך אליו הממשלה והמלכות (ועין שם בהבאור שכתבתי על התורה הזאת). כי גם לפי זה תבין מרחוק במה שאמרו חכמינו ז"ל על אודות (הכניסה לפרדס) התגלות המרכבה שמכרח להיות חכם ומבין מדעתו, (ומעצמו דבר מתוך דבר) ושמחמת זה לא היה אפשר גם למשה להתעלות בזה עד שזכה תחלה להבין (להוסיף) מדעתו, כי כל העם מכרחים לעמד מרחוק פן יהרסו ויגיעו לשם בהעדר כלי התבונה הזאת – "סקול יסקל או ירה יירה" וכו'. ועל זה באמת כל תקותנו הוא לחפשו וכו' (לפי מעשה הזבוב "מי יעלה בהר" וכו'):

להספור מהאילן ביום החמישי שבמעשה השבעה בעטלערס:

כי במה שכתב שהאילן למעלה מהמקום, מבאר ומפרש גם במה שלא נמצא שום חיה ועוף שלא יהיה לו שם מקום הראוי לו (מאחר שהוא בלי גבול). גם נראה מבאר שמחמת זה נמצא האילן במדת הענוה והאמת (שבתכלית האחדות ולמעלה מהמקום כמובא במקום אחר), והאמונה והיראה יהיה בעקרי הכלים המכרחים לזה. וגם מחמת זה יושב כל איש תחתיו, ויתרחק מלבוא במקום חברו, מאחר שהוא למעלה מהמקום:

שיך להמעשה הזבוב ועכביש ומחבר לה...

לכאורה יש להתפלא בהמבאר מדבריו להחזרת העולם למוטב נסכמה עצתו לפתר החלום, כי מה ענין הפתרון לההחזרה למוטב (ועינינו הרואות שגם בספורי מעשיות ספר ודבר בלשון בני אדם), אבל בבאורנו הנ"ל תבין מרחוק שגם שנת המלך והתעוררותו שבפתיחת ספרו (בראש השנה) הנ"ל, יהיה גם בעצם הפעלות הסובבות ביום הזה כנודע. כי המלכות הוא בסוף ותכלית כל המדרגות והמחנות, ומחלישותה וחסרון כחה דלית לה מגרמה כלום נחשבת כזבוב ממש. וזה שהבין במראה (הזבוב ורודפה) הנ"ל שעליו בעצמו היא סובבת. וגם בסבת הרדיפה הזאת בעצמה נפלה עליו תרדמה. והנה אימה גדולה נופלת עליו בהביטו וראותו לעצם ורב רדיפותיו מהמלכות דסטרא אחרא שבעקרם היא קלפת עשו (הוא אדום) הנ"ל, אשר כל כחה ליניקתה והתגברותה היא בעלותה דרך השנה והמדמה שבתערבת הטוב והרע (כמובן בסימן י"ט שבלקוטי א'), והיא קלפת נגה שנקראה עבור זה בשם "ראש מסבי (כמובא בסימן י"ט הנ"ל).

והנה בכל הנ"ל תבין מרחוק בנפלאות דבוריו הקדושים לכנות ולקרא לכת הרודף הנ"ל בשם "ראש מסבי". ובכל הנ"ל תבין מרחוק למה שזכה בהתעוררותו להבחנת האמת הוא ברבת האמונה שנתחדשה אצלו לבקר התעוררות הזאת. ולשלמות התקון הכרח גם אחר כך לנסע ולדרש ולחפש איה מקום כבוד הברור הכללי (ונודע ונתגלה לו אחר כך באחד עשר סימני הקטרת שמעשנים לתקון הברור והפתרון הנ"ל).

שאם נשימה נא את לבבנו לפרוש המדמה הנ"ל שהוא ברבות דמיוני המחשבות המערבות בלב האיש בעצות רעות ומהפכות מן האמת, אשר על זה הזהיר מאד לבקשת התקון וברור עצת ה' לבד (להקימה לנצח ולרוממה משפלותה), תבין מרחוק ותתבונן בצחות דבריו הקדושים על אודות הרודף הנ"ל "רבות מחשבות בלב איש":

שגם בכל הנ"ל תבין מרחוק בחלום המלך ופתרונו ביוסף שבראש השנה הנ"ל, וכל ענין החלום הוא בהתגברות הרע להבליע לטוב השבע שנתערב, עד שלא יודע עוד בו אבל עצת ה' לעולם תעמד ותעלה וכו' (וכמובן מכל זה בסימן נ"ד שבלקוטי מוהר"ן עין שם):

שגם בכל הנ"ל מבאר יותר מה שכתבתי (בספר כוכבי אור חלק ג') על אודות השם השמיני שקרא להיצר הרע כח המדמה, שהוא שנתגבר זה לעמת זה ביום שעלה אדמו"ר ז"ל לתבונתו מעצמו דבר מתוך דבר שבמדה השמינית עין שם.

וענין הצחוק שמדמים את עצמם כקוף בפני אדם הוא עקר קלפת המדמה.

וגם בהמובא בסימן ח' לקוטי תנינא ובסימן ח' לקוטי א'. נראה מבאר שביד וכח המלך מהעלה המגן עליו לבלתי לבלעו בשום אפן חס ושלום, חוזר קלפת העשו (אשר ציד בפיו) להקיא ולהוציא גם מעצמות חיותו שהן הן השבויים והגרים הנזכרים בהמעשה והתורה שבסימן ח' לקוטי תנינא הנ"ל. ומחמת שלפעמים חוזר הקלפה לבלע אותם (כמבאר בדברי מוהרנ"ת שעל התורה הזאת), וממילא מובן שבזה נהפכים חס ושלום למהות המבלעם ואוכלם, ולרדף גם כן לזבוב המלכות, תבין מרחוק גם בדבר אבשלום (שבמזמור הנ"ל) שהוא מהיפת תאר שבשבית דוד המלך כמובא בדברי חכמינו ז"ל: