אנשי מוהר״ן

פתיחה לחלק א' הנקרא בשם אנשי מוהר"ן

זה היום עשה ה', אשר שמתי אל לבבי להעלות על הכתב איזו ספורים בקצרה ממה שעבר על מוהרנ"ת זצ"ל שלא הובא ב"הימי מוהרנ"ת" אשר כתב בעצמו, כי לא כתב שם רק ראשי פרקים, כמובן להמעין שם. ועוד נתתי את לבי לצרף לזה גם קצת משיחותיו הקדושים, וגם קצת ספורים משאר אנשי אדמו"ר זצ"ל, כי בשכבר הימים הבאים נשכח הכל. ומי יודע עד כמה יתארך עוד זמן גליותינו והלבבות הולכים ונתמעטים בכל עת, לכן ההכרח להעלות גם זאת על הכתב. ומהודענא להקורא שכל הספורים האלה שמעתי מאבי מורי המפלא מורנו הרב נחמן ז"ל, זולת איזה מעט ומקצת צרפתי לזה מה ששמעתי גם משאר אנשים הזקנים שבאנשי מוהרנ"ת ז"ל. והספורים ממה שעבר על מוהרנ"ת ז"ל שמע אבי ז"ל קצת ממנו בעצמו ז"ל וקצת מיודעיו וחבריו מהנער שהיו בקיאים בזה:

הפתיחה מהדפסה ראשונה

הנה שמתי אל לבבי להעלות על הכתב קצת ספורים מאנשי רבנו הקדוש והנורא הרב רבי נחמן זצ"ל. ובראשיתם קדמתי את הספור ממוהרנ"ת ז"ל, כי עליו סמך את ידיו והאיר בו כמאור הגדול במאור הקטן לממשלת ולהכנעת לוחמיו ומריביו אשר רבו בחשך אפלתנו כי [רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום]:

בשנת ה' אלפים תק"ם נולד מוהרנ"ת ז"ל. ולדתו והתגדלותו היה בנעמרוב, בבית אביו הרב הגאון הנכבד רבי נפתלי הירץ ז"ל, ונתגדל אצלו בתורה ובעשר ובחכמה. כי אביו הנ"ל היה עשיר גדול, והיה לו עם עוד שני שתפים גדולים שלש חניות גדולות באדעס ובבארדיטשוב ובעיר מושבו בנעמרוב. וגם מוהרנ"ת ז"ל היה מנעוריו בקי ומבין בכל סחורותיו ובשאר עסקיו. וחותנו היה רב ואב בית דין בישראל אשר עד היום נודע שמו על פני תבל, הרב הגאון הצדיק רבי דוד צבי זצ"ל ממאהלוב, אשר נהג רבנות במאהלוב ובשאריגראד ובקרעמיניץ ובכל העירות אשר סביבותיהם כלם סרו למשמעתו. ובבוא מוהרנ"ת ז"ל בבית התלמוד של חותנו הנ"ל נתגבר ועלה בחריפותו ובקיאותו בתלמוד ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כשאר הגדולים אשר בארץ.

והנה מימי ילדותו וימי נעוריו של מוהרנ"ת ז"ל נכסף לבבו לעבודת ה', כי לא המדרש עקר אלא המעשה, ומכל שכן בעת התקרבותו אחר כך לתלמידי המגיד ז"ל שהיו עדין בעולם, הלא המה הרב הצדיק רבי זוסיא ז"ל, והרב הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, והרב הקדוש רבי ברוך ז"ל, והצדיק רבי גדליה מליניץ ז"ל, והרב הצדיק רבי שלום ז"ל מפראבישטש, ושאר גדולים זכרונם לברכה. ומאז נתעורר ונכסף יותר לקיום התורה לעובדא ולמעשה (כי בדבר הזה נתעלו יותר הצדיקים והקדושים הנ"ל שהיו מצד הבעל שם טוב והמגיד זכר צדיקים לברכה). ומאז היה השתוקקותו וכסופיו לה' יתברך גדול ונפלא מאד, אבל מעצם התגרות הכח המונע והמדיח שבכל מדרגה ומדרגה (וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ומניח כל העולם ואינו מתגרה וכו' אלא בתלמידי חכמים) על כן עלה וירד בעליות וירידות רבות ועצומות מאד בכל עת ועת, והיה קשה עליו מאד כל דבר שבקדשה שרצה לעשות, הן בתורה והן בתפלה וכיוצא. גם היה בעל מחשבה גדול מאד שזה אחד מהעשרים וארבעה דברים שמעכבין את התשובה. ולא ידע לכל הנ"ל שום עצה ותחבולה מה לעשות כי כבר בחן ונסע לכמה צדיקים אמתיים שהיו באותו העת כנ"ל, אבל לא הועילו לו כלל לזה ולא היה לו מהם שום תועלת מזה. ואם בכל זאת היה מרצה לנסע אליהם, אבל מחמת שאביו היה מצד המתנגדים על כל החבריא הקדושה של הבעל שם טוב זצ"ל, וגם חותנו היה מתנגד גדול (עין בלקוטי הלכות הלכות רבית הלכה ה' באות כ') כי אז לא נשקט עדין בעולם המחלקת והרדיפות שרדפו מאד את כל האנשים שרצו להתקרב לתלמידי המגיד ז"ל כידוע ומפרסם כל זה, ומחמת כל זה היה גם למוהרנ"ת ז"ל מניעות עצומות מלנסע אליהם, רק אף על פי כן אם היה מרגיש שהם מועילים לו לעבודת ה' לא היה מסתכל על שום מניעה:

אחר כך בקיץ שקדם התקרבות מוהרנ"ת ז"ל לאדמו"ר זצוק"ל, היה בדעת מוהרנ"ת ז"ל לקבע דירתו בברדיטשוב או באדעס אודות מסחר החניות של אביו כנ"ל, רק שנתעכב מחמת שהגיעה לו ידיעה מחותנו רבי דוד צבי ז"ל שהוא צריך לעבר דרך נעמירוב בנסיעתו. וה' יתברך סבב שנדחה נסיעת חותנו מיום אל יום עד אחר ראש חדש חשון, ומוהרנ"ת ז"ל חכה והמתין עליו בנעמירוב. ובתוך כך סבב ה' יתברך בנפלאותיו העצומים שיצא אדמו"ר זצ"ל לברסלב שהיא קרובה לנעמרוב עיר מושבו של מוהרנ"ת ז"ל בערך שמונה עשר מיל (שקורין וויערסט) (וכל זה היתה סבה מאת השם יתברך כדי שיתקרב מוהרנ"ת ז"ל לאדמו"ר זצ"ל כדי שעל ידי זה לא תשכח אפלו דבור אחד מדברי אדמו"ר זצ"ל). ומיד כששמע זאת מוהרנ"ת ז"ל שאדמו"ר קבע ישיבתו בברסלב, נבער לבבו כל כך עד ששכח ולא העלה עוד על לבבו ממחשבותיו ומסחריו הנ"ל, ותכף רצה לנסע אליו במהירות האפשרי כי אביו היה אז בברדיטשוב. על כן נתישב בדעתו שלעת עתה יסע מיד לפי שעה כי כעת ממילא אין לו מניעה גדולה מחמת שאביו אינו בביתו, ואחר כך אם יראה ויחזה שמקבל מאתו חכמה ודעת להתחזק בקיום התורה (שזה עקר וכו' כנ"ל), ויראה ויבין בדעתו שיהיה לו תועלת מאתו בעבודת ה' לא יביט עוד אחר כך על שום מניעה^[8]. וכן היה שנסע בשבוע זאת הוא ורבי נפתלי ז"ל ועוד שני אנשים (רבי ליפע ורבי זלמן הקטן) לאדמו"ר זצוק"ל. ומיד בכניסתם לאדמו"ר ז"ל דבר עמהם הרבה, ובתוך שיחתו הקדושה ספר להם שלשה מעשיות:

מעשה ראשון מהרב מנאסכיז ז"ל שבזה רמז להם שיתנו מאד את לבבם לכל דבור ודבור שיוצא מפיו הקדוש אפלו בעסקי העולם, ולבל ידמו בנפשם שעל פי פשוט הוא מדבר את דבריו חלילה:

מעשה שני מהרב רבי שניאור זלמן ז"ל שבזה רמז על מוהרנ"ת ז"ל שירבה מאד לחדש בתורתו הקדושה.

מעשה שלישי מהתקרבות הרב הקדוש רבי מיכל להבעל שם טוב ז"ל שבזה כון למוהרנ"ת ז"ל מחשבתו שחשב אז ונתבהל ונשתומם מאד בראותו בעיניו כי לא נעלם מאתו גם כל מחשבותיו ורעיונותיו העולים על לבבו. ומאז נמשכו אליו בהתקרבות גדול מאד. ומוהרנ"ת ז"ל הבין מיד שבודאי יהיה לו תועלת מאתו בעבודת השם יתברך כרצונו הטוב כנ"ל, ואחר כך חזרו לביתם ואחר יום או יומים בא אביו של מוהרנ"ת ז"ל מבארדיטשוב, ומסתמא חרה אפו על זה אבל כבר נחלט בדעתו של מוהרנ"ת ז"ל לבל ישמע אליו כלל בדבר הזה כנ"ל:

וכל זה היה בהשבוע שלפני סליחות (כי אדמו"ר זצ"ל יצא לברסלב בימי אלול הקדושים כמובא בחיי מוהר"ן עין שם) וביום ראשון של סליחות התחיל מוהרנ"ת ז"ל להכין עצמו לנסע על ראש השנה. כי כבר נתודע לו בהיותו בברסלב מהאזהרה שהזהיר מאד אדמו"ר ז"ל על זה. והלך ושכר לו עגלה, וצוה לבעל העגלה שיסע חוץ לעיר ושם ימתין עליו. והוא הלך לביתו לקח מלבושיו השיכים ליום טוב, ונתעורר רעש גדול בביתו וזוגתו התחילה לבכות ולהתאונן מאד, ואביו מגדל זעמו וחרון אפו לא ידע כלל מה לעשות. והוא הלך בזריזות ונסע לאדמו"ר ז"ל עם עוד איזה אנשים, והיה אצלו בימי ראש השנה הקדושים וגם אחר כך בכל העשרת ימי תשובה. ובאלו העשרת ימי תשובה נכנס פעם אחת לבדו אצלו ז"ל וספר לפניו את כל לבו. וצוה אז עליו אדמו"ר ז"ל כמה הנהגות (עין בשיחות הר"נ באות קפ"ד). ואחר כך יצא עמו מהבית והלך עמו בחוץ אנה ואנה אצל הבית הכנסת הגדול דשם ודבר עמו הרבה דברים המשיבין את הנפש, והחיה אותו מאד. ובאמצע השיחה לקחו אדמו"ר ז"ל בידיו הקדושות סביב כתפיו וענה ואמר לו בזה הלשון: אין ווייטער סע זייער גיט, אז מע רעט זיך אויס דאס הארץ פאר ה' יתברך, הינו אזוי וויא מע רעט זיך אויס פאר איין אמת'ן גיטן פרינט [ומעתה, טוב מאד אם אומרים את כל שבלב לפני ה' יתברך הינו כמו לפני חבר טוב אמתי]. ומיד נכנסו אלו הדבורים בלבבו כאש בוערת ממש, והבין תכף שעל ידי עצה זאת בודאי יהיה נעשה איש כשר כראוי. כי כל מיני מחשבות שיסבב הבעל דבר בדעתו וכל מיני מניעות שימנעהו כלם יספר לפני השם יתברך ויבקש מאתו רחמים ותחנונים על כל דבר שיעזרו להיות כראוי לאיש הישראלי ועל ידי אלו הדבורים קרבו להשם יתברך בהתקרבות גדול מאד:

ומיד בהליכתו מאדמו"ר ז"ל נכנס להבית הכנסת הגדול הנ"ל שלא היה אז שם שום אדם והתחיל לקים זאת. ואחר יום כפור נסע לביתו, והתחיל לכסף מאד שיקים זאת כראוי (כפי אשר נכסף לבבו לפרש היטב כל שיחתו לפני השם יתברך בפרטי פרטיות מכל מה שעובר עליו. ולקרא ולצעק להשם יתברך מעמק הלב על כל דבר ודבר בפרטיות ולקים ממעמקים קראתיך ה'^[9]. והיה לו יסורים גדולים בענין זה, כי בפני אנשים אי אפשר לעשות כן, וחדר מסגר בבית אביו גם כן לא היה לו. ואפלו אם מצא לפעמים איזה מקום מיחד, היה לו יסורים ובלבולים כי באמצע נסתבב על פי רב שפתאם נכנס איזה איש, והיה לו בלבולים גדולים מזה ולא ידע מה לעשות, ונתיעץ בדעתו שהמקום המבחר לפניו לקים זאת כראוי הוא רק מחוץ לעיר, כי שם יהיה ביכלתו למצא מקום פנוי ומצנע שאין הולכים שם בני אדם, ושם יהיה ביכלתו לפרש לפני השם יתברך את כל אשר עם לבבו, ולהתפלל ולצעק ככל חפצו ולא יהיה לו שום בלבול משום דבר. אבל מחמת שנתירא מאד שגם בזה יתפרסם הדבר, כי הלא אם יראוהו שהוא יוצא מחוץ לעיר יהיה תמיהא גדולה, כי הלא ידעו כל יושבי עירו שאין לו שום עסק מחוץ לעיר, והוא היה ממבחרי בני הנעורים שבעיר, בתורה ובעשר ובחכמה וביחוס, ואיש כזה כשיראוהו שהוא יוצא מחוץ לעיר יתמהו וישאלו זה לזה ובודאי יתפרסם הדבר. והתחיל לחשב שנית ברעיונותיו מה לעשות, ונסכמה עצתו שהזמן המבחר לזה הוא הלילה. כי באישון לילה ואפלה בעת שבני אדם ישנים, אז יצא לשוח בשדה במקומו אשר יבחר לו שם ולא ידע מזה שום אדם. כי בביתו יסברו שהוא הולך לבית המדרש כדרכו מקדם. וכן עשה וקים, ואף על פי כן נתודע זאת אחר כך לקצת בני הנעורים אבל לא פרסמו זאת, כי הבינו שאין רצונו בזה. וגם כשהיה בברסלב אצל אדמו"ר ז"ל עשה כזאת כמה פעמים:

ולבו היה בוער מאד לעבודת השם יתברך, וכל תפלתו ולמודו היה בהתלהבות גדול מאד אשר אין לשער. ובכל עת ועת שהיה צר לו בעבודתו יתברך, היה נוסע לאדמו"ר ז"ל, והוא הרבה מאד בדבריו הנעימים לעוררו ולהחיותו ולחזקו בכל מיני חזוק. ואדמו"ר ז"ל דבר עמו שיקח לעצמו בדעתו שיתחזק בעבודתו יתברך אף אם יעבר עליו מה, אפלו אם יצטרך חס ושלום להחזיר על הפתחים. וכל זה ויותר מזה יקבל על עצמו אולי יזכה להיות כרצונו יתברך, אשר רק זאת ישאר להאדם לעולמי עד ולנצח נצחים, כי אין שום יתרון מכל העמל והטרחא של העולם הזה העוברת ופורחת כהרף עין, ופתאם נלכדים במצודה רעה אשר אין גם אחד שימלט מזה, ובהכרח להתבלות בעפר רמה ותולעה, וכמובא מזה בספריו ז"ל שצריך לשמר מאד את הזכרון הזה בכל יום ויום. וכן עשה וקים מוהרנ"ת ז"ל. ורצה לפרש את עצמו לגמרי מהבלי העולם הזה, ולבלות כל ימיו בתורה ועבודת ה', וכל אוהביו ומידעיו הרבו לדבר עליו על שאינו מרחם על עצמו ועל אשתו ובניו להשתדל בעסקי פרנסה כדרך כל הארץ. והוא לא היה לו פנאי כלל אפלו לשמע את דבריהם ומכל שכן וכל שכן להשיב להם על זה:

וכראות אביו את כל זה הרבה לקצף עליו מאד והלך וגרשו מביתו, והמעות שלו בערך שני אלפים רובל כסף לקח בידו ולא רצה לתנם לו, והכרח לאכל אצל זקנו. חוץ משאר מיני מרירות שעבר עליו באותו העת. והוא לא הסב את פניו גם מזה, והרבה לעסק בעבודתו יתברך בהתמדה גדולה, וגם שקד בכל עת על דלתי אדמו"ר ז"ל לשמע ממנו דברי אלקים חיים. ולפעמים נתפיס אליו אביו קצת, והוא הכרח להבטיח לו שלא ירבה על כל פנים בנסיעתו לאדמו"ר ז"ל, אבל מגדל מוקד לבבו לא היה באפשרותו להתאפק בשום אפן והכרח לעבר על הבטחתו ולנסע שנית כנ"ל:

ובסוף אותו החרף נסע למעדוודובקע (כמובא בימי מוהרנ"ת) כי שם היה אדמו"ר ז"ל בעת ההיא. ואף על פי שהיא דרך רחוקה מנעמרוב, והיה לו על זאת הנסיעה מניעות רבות וגדולות אשר אי אפשר לבאר הכל בכתב והוא התגבר על כלם, וישב שם אצל אדמו"ר ז"ל כמה שבועות, עד שחזר אדמו"ר ז"ל לביתו כמובא כל זה בימי מוהרנ"ת עין שם:

אחר כך בימי הקיץ כשראו את אמץ לבבו בעבודת ה' עד שאי אפשר למנעו מזה בשום אפן, התחיל אביו מחדש להתפיס קצת ואמר שיחזיר לו את כל מעותיו. ועם כל זה גרה עליו את שאר בני ביתו שיתעוררו מחדש להתוכח עמו ויענו ויאמרו לו: הלא זה כמה שנים שאתה סמוך על שלחן אביך (כי אז כבר היה בערך עשרה שנים מיום חתנתו) ועתה מתי תעשה גם אתה לביתך, ומדוע לא תרחם עליך ועל בניך (ועוד כיוצא בדברים אלו), והן אמנם כי אנו יודעים מאמץ לבבך בתורה ותפלה עד שאי אפשר לך להתפרד מזה בשום אפן, אבל אין אנו אומרים לך חס ושלום שתתבטל לגמרי מהלמוד, רק עצתנו, שנשכיר לך חנות, וזוגתך תשב כל היום בחנות ואתה לא יהיה לך שום עסק בזה, אבל על כל פנים דבר אחד אתה מכרח להבטיח לנו, הינו שתסע לבארדיטשוב עבור קנית הסחורה, ואף על פי שתהיה מכרח להתבטל בזה לפעמים איזה ימים, אבל לעמת זה לא יהיה לך בכל ארך הזמן שבינתים לא שום בלבול משום אדם, ולא שום בטול משום דבר ויהיה ביכלתך לעסק בתורה ועבודת ה' כרצונך ואות נפשך בלי שום מניעה. כאלה וכאלה דברו על לבבו כמה פעמים והוא לא חשקה נפשו גם בזה, וגם לא ידעו למצא איזה עת וזמן להתוכח עמו הרבה בזה אחרי אשר כל היום ישב בבית המדרש, וכשבא לאכל נזהר מאד לבלי להתמהמה יותר מההכרח אפלו כרגע, וזרז עצמו בתכלית הזריזות לשוב ללמודו ולעבודתו. ונתיעצו בני ביתו לשלח אליו להבית המדרש את אחי אביו שהיה איש פנוי קצת, ושלחו אותו בכל יום שילך אליו להבית מדרש כדי לטען עמו על זה. וברב טענתם עמו חזקו עליו דבריהם, והכרח להבטיחם על זאת אבל התנה עמם שעל כל פנים לא יהיה לו שום עסק אחר זולת הנסיעה, כי הם בעצמם ישכרו לו עגלה ויכינו לו כל צרכי הנסיעה, והוא לא יצטרך לעשות מאומה רק הנסיעה וקנית הסחורה לבד:

וגם על זאת דוה לבו מאד, ונפשו היתה מרה לו על כל זה בלי שעור. כי כפי שנקבע בלבבו זכרון יום המיתה ויום הקבורה שמוכנים ועומדים לזה בכל עת ורגע, וכל הימים של האדם הם מנויים וספורים וקצובים במספר אצל השם יתברך, וכל שעה שיתבטל בקנית הסחורה היא אבדה הנצחיית אבדה שאינה חוזרת, אבדה והפסד רוח נפלא ונורא עין לא ראתה וכו' שהיה מרויח בהשעות האלה. ואף על פי כן נסתפק מאד ולא ידע לתת עצה בנפשו אם להתעקש עמהם גם בזה, כי כבר הכניסו דבריהם בדעתו שיסתפק אולי כך הוא רצונו יתברך שיעסק קצת במשא ומתן, וגם זה נחשב לעבודת ה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם (כי הדבור יש לו כח גדול למשך לב האדם הן לטוב הן להפוך חס ושלום כמובא מזה בדבריו ז"ל). על כן נתישב בדעתו שקדם נסיעתו שלעת עתה ילך גם עכשו אל מקומו אשר לו מחוץ לעיר, ובצאתו את העיר יפרש את כפיו לפניו בבכי ותחנונים מעמק הלב אולי יחוס וירחם עליו להנחותו בדרך האמת לבלתי יסור מרצונו ימין ושמאל חס ושלום. וכן עשה שהלך ונתמהמה שם עד שהאיר השחר. ומשם הלך לבית הכנסת, ולמד קצת ואחר כך התפלל תפלת שחרית. ואחר תפלתו נתישב בדעתו שקדם נסיעתו לבארדיטשוב יסע מקדם לברסלב לקבל רשות מאדמו"ר ז"ל. כי ידע שדרך הבעל עגלה הנוסע לבארדיטשוב לבל ישים לדרך פעמיו עד לפנות ערב, ואז הימים הסמוכים לתקופת תמוז שהימים ארכים מאד ומנעמרוב לברסלב שמונה עשר מיל (ווערסט) ויהיה עוד באפשרות לסע ולחזר קדם נסיעתו. ואף שלפי שעה לא נמצא לו עגלה לנסע לשם, אבל מגדל תשוקתו התחיל לילך לשם ברגליו ואגב אורחא עסק גם בצעקה ותפלה לפני השם יתברך^[10]. והשם יתברך הזמין לו עגלה בדרך הליכתו, ונסע ובא לברסלב. ובבאו לאדמו"ר ז"ל התחיל לדבר ולשיח עמו כדרכו תמיד, ובתוך שיחתו הקדושה יצא עמו לחוץ והיה הולך ומדבר עמו עד שבאו על ההר אשר מעבר להנחל העובר שם סמוך לביתו ונכנס עמו בשיחה ארכה מאד:

ואז דבר עמו הענין המובא בלקוטי א' סימן נ"ב על אודות הטועים האומרים שהעולם הוא מחיב המציאות וכו' אך מאין נמשך הטעות וכו' דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחיב המציאות וכו' אך נשמות ישראל בעצמן כשנאצלו היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם הכל היה אפשרי המציאות. כי היה באפשרותו להאצילם ולבראם, או שלא לבראם, אך תכף כשנתרצה הקדוש ברוך הוא להאציל נשמות ישראל אזי היה כל העולם בבחינת מחיב המציאות. כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל, אזי כביכול הוא מחיב להמציא העולם, כי על מנת כן נאצלו נשמתן, שכל העולמות יבראו בשבילם והם ימשלו בכל. ומזה נשתלשל ונמשך השטות וכו', אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות וכו':

ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל היה כדי שישראל יעשו רצונו ושיחזרו וידבקו בשרשן, דהינו שיחזרו ויכללו בו יתברך שהוא מחיב המציאות וכו'. ורק בשביל זה מחיב השם יתברך כביכול לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל, כדי שיעשו רצונו כנ"ל, ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו נכלל העולם בבחינת מחיב המציאות וכו'. כי על ידי שעושין רצונו יתברך הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחיב המציאות ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשו בחיוב המציאות^[11]. אך לזכות לזה להכלל בשרשו דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך שהוא מחיב המציאות, זה אי אפשר לזכות כי אם על ידי בטול, שיבטל עצמו לגמרי עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך. ואי אפשר לבא לידי בטול כי אם על ידי התבודדות, כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות עד שזוכה לבטל כל גשמיותו ולהכלל בשרשו, אך עקר התבודדות הוא בלילה בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה, כי ביום וכו' ואפלו אם הוא בעצמו אינו טרוד אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז וכו' על ידי זה קשה אז לבא לידי בטול. וגם צריכין שיהיה התבודדות במקום מיחד דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי וכו', כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום הרודפים אחר העולם הזה אף על פי שכעת אינם הולכים שם הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך, על כן צריך שילך לבדו בלילה בדרך יחידי במקום שאין שם בני אדם, ושם ילך ויתבודד ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי העולם הזה ויבטל הכל עד שיזכה לבחינת בטול באמת וכו' וכו'. ואזי כשזוכה לבטול באמת ואזי נכלל נפשו בשרשו דהינו בו יתברך שהוא מחיב המציאות אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו שהוא מחיב המציאות כי הכל תלוי בו כנ"ל. ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחיב המציאות כנ"ל:

אחר כך ענה ואמר לו: זה פרוש המשנה 'הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו (מכל עסקי העולם הזה) לבטלה (לזכות להבטול הנ"ל), הרי זה מתחיב בנפשו' שנתהוה ונעשה מחיב המציאות עם כל העולמות התלויים בנפשו. ומעצם מתיקות הרגשת מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הנעימים האלה נתבטל מגשמיותו מחמת זה בעצמו^[12], ויזעק בקולו ויאמר אהה! (גיוואלד) ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה! מה הם חושבים לנפשם!. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר ז"ל בבגדו וענה ואמר לו עמד! כי לא תפעל כלל (שטיא! די וועסט נישט פועלין):

אחר כך קבל רשות מאדמו"ר ז"ל, ונסע לביתו לבארדיטשוב עבור קנית הסחורה. ונפשו נקטה בחייו מרב מרירות לבבו על שמבטל עצמו קצת מעבודתו יתברך. על כן מיד בשובו משם עם הסחורה לנעמרוב, עד שלא הספיק לפרש ולהודיע לזוגתו המקח מכל מין ומין הלך במרוצה להבית המדרש לשוב לעבודתו יתברך. והיא היתה בת אב בית דין רבי דוד צבי ז"ל ומימיה לא נסתה כלל אפלו לישב בחנות כל היום, ומכל שכן לידע מרשימת הצעטליך כל פרטי מקח הסחורה – בודאי לא היה באפשרותה. וכשנכנס אצלה איזה קונה, הכרחה לרוץ אליו אל הבית מדרש לשאל מאתו על המקח. עד שראו כל בני ביתו שגם זה אינו עצה טובה, ומחלו לו גם על זה והשתדלו אחר כך שיהיה גם קנית הסחורה על ידי איש אחר. וזוגתו קבלה על עצמה כל טרדת החנות מבקר ועד ערב:

וברבות העתים והימים נתמעט אצלו הרבה מהמעות שלו, כי רוח החנות היה מעט מאד, וגם כבר היה נזון על שלחנו עוד מימי הקיץ הנ"ל, וזוגתו כבר הרגלה להתנהג כדרך העשירים, וכמו שראתה מעודה בבית אביה וחותנה, ומחמת כל זה נחסר אצלו הרבה מאד מהממון שלו. והיא התחילה מחדש להרבות דבריה כנגדו על שפנה את ערפו כל כך מעסקי העולם הזה, והוא כנגד זה התחיל מחדש לאטם אזנו מדבריה כנ"ל. פעם אחת בא לביתו קדם סעדת הערב, והעתירה עליו בדבריה עד שנחלש דעתו מאד, כי הרבתה לספר לו מעצם דחקה שכבר היא חיבת קצת ממון לאחרים בעד צרכי הבית כי רוח החנות מעט מאד וההוצאה מרבה כנ"ל, עד שנתמרמר מאד מדבריה ונכנס בכבד ראש לחדר אחר וישב שם. וענה ואמר רבונו של עולם הלא קדם שנעשין איש כשר באמת מכרח הדבר להתמהמה הרבה, לעת עתה תן לי פרנסה. וספר שאז נתקים אצלו מה שכתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה" כי עוד טרם דבר את הדברים האלה, הקדים השם יתברך רפואה למכתו והזמין לו מקום להתפרנס בלי שום עסק. כי בשעה זאת נתועד אביו עם שתפי החנות אשר לו ובחמלת ה' נכמרו רחמיהם מאד על מוהרנ"ת ז"ל. והרבו להוכיח את אביו על שפנה את ערפו מבן יקר ונחמד כזה. והוא תרץ את עצמו ואמר מה לי לעשות? הלא כבר החזקתיו על שלחני כמה שנים. וכבר עזרתי לו קצת במעותי גם אחר כך! ומה אפוא אעשה לו יותר, אחרי אשר יש לי עוד בנים קטנים המטלים עלי, ועוד כיוצא בדברים האלה. ונתנו לו השתפים עצה שיקח את כל שארית הסחורה שבחנות של מוהרנ"ת ז"ל ויאמיד אותה בשויה, וישתף אותה בתוך סחורותיהם אשר בחנות המשתפת שהיה להם באדעס, וממה שיעלה חלק הרוח ממעותיו חוץ מה שיותר קצת נגדו יהיה לו ממה להתפרנס. ומיד שלח אביו לקרא לו להודיעו מזה. וכן עשה. ונשתהה הדבר איזה שנים עד אחר הסתלקות אדמו"ר ז"ל שהתפרנס מזה בכבוד:

ואחר איזה שנים התחיל גם אביו להתדלדל מאד, וממילא הגיע מזה הזק גדול למוהרנ"ת ז"ל, ועם כל זאת לא נצרך לבריות עד שמונה שנים אחר הסתלקות אדמו"ר ז"ל עד שירד מנכסיו לגמרי, עד שמכר גם כל הכלים היקרים שנשארו אצלו מימי עשרו. ואמר שפעם הראשון שהתחיל לאכל בכף של עץ חלפו ועברו כמה שבועות שלא הרגיש שום טעם באכילתו. ובין בעניותו בין בעשירותו עסק יומם ולילה בתורה ותפלה, ועסק בשיחותיו הקדושות לעורר גם אחרים לעבודת ה' כאשר פקד עליו אדמו"ר ז"ל.

וכל הנהגותיו וכל מעשיו היו בזריזות ובמהירות גדול מאד, כמו הליכתו למקוה. בכל בקר הלך ופשט ולבש את בגדיו בתכלית המהירות, עד שכמעט לא היה באפשרות שום אדם להשתוות עמו. וכן בעת כתיבתו היה הקלמוס פורחת מתחת ידו שהיה לפלא בעיני כל רואיו. וכן שאר מעשיו כלם היו במהירות גדול ונפלא עד מאד. (וגם אדמו"ר ז"ל התפלא פעם אחת על גדל זריזותו ואמר שבודאי יזכה להיות על ידי זה רועה נאמן. ועין "פרפראות לחכמה" על התורה [חלק א' סימן ס"ג] סוד כונת המילה). וגם אחז תמיד את המורה שעות [השעון] לנגד עינו, והיה שומר את כל שעותיו ורגעיו בכל מיני שמירה. כי גם בעת נסיעתו וישיבתו על העגלה הרבה ללמד ולהתפלל ולצעק להשם יתברך בכלות הנפש ממש, ושום דבר בעולם לא בלבל את דעתו לבטלו מעבודתו אפלו כרגע. ולהרבות בשבחיו יקצרו המון יריעות. וכאשר היה נודע לכל יודעיו ומכיריו אשר הכירוהו מעודו עד יום הסתלקותו, שמיום התקרבותו לאדמו"ר זצ"ל נבער לבבו בתבערת עצום ומפלג אשר אין לשער, וזכרון יום המות לא נפסק ממחשבתו אפלו כשעה קלה. וכפי עמקות רעיוניו אשר העמיק במהירות פריחת הזמן של חיי האדם בזה העולם, שכאין יחשבו נגד חיי העולם הנצחי, וגם הלא במהירת פריחת הזמן הזה מסכן האדם בכל רגע ורגע, היה נחשב בעיניו כל העוסקים בהבלי העולם כמשגע ממש. ואת כל העשר והכבוד שנתגדל בזה מנעוריו, מאס וגעל ושקץ, וקבל על עצמו כל מיני בזיונות ורדיפות אשר רדפוהו אביו ואשתו וכל משפחתו. והרבה לצעק ולבקש מהשם יתברך שיזכה להיות כרצונו בכל תעלומת לבבו עד הנקדה הפנימית שבלב, עד אשר זכה גם הוא למעלה מפלגת ועצומה עד מאד והאש הקדושה של רוממות אדמו"ר ז"ל ודבריו הנוראים בערה בלבבו כלבת אש ממש. ולא לחנם הרעיש עליו השטן ארץ ומלואה, כי גם הוא היה משיב כל ישראל בתשובה אם לא היו נתרחקים מאתו ומדבוריו הנוראים:

ועתה הנני להעתיק גם קצת ספורים משאר אנשי אדמו"ר:

ר' שמעון ז"ל היה איש עוסק במשא ומתן, ואף על פי כן הרבה מאד בתוך זה לעסק בעבודתו יתברך. וגם הוא הרבה מאד בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו על פני השדה, לפעמים ביום ולפעמים בלילה. ופעם אחת נתישב וקבע דירתו באיזה קרעטשמי שהיתה סמוכה לעיר כדי שיהיה לו בנקל לילך בכל עת להיער להתבודד ולפרש שם שיחתו. וגם בבואו לארץ ישראל בחר לו שם איזה מקום בקצה העיר הסמוך לשדה, במקום שאין בני אדם מצויים כל כך, ושם הרבה לעסק בעבודתו יתברך, ובפרט בתפלה והתבודדות יומם ולילה עד עת פטירתו ז"ל:

גם היה עוסק לחדש בתורה. ופעם אחת נסע ביחד עם מוהרנ"ת ז"ל וראה אז אצלו הכתבים שלו, והיטיבו מאד בעיני מוהרנ"ת ז"ל ולקחם בידו, ולא רצה עוד להחזירם לו כדי להעתיקם ולהדפיסם. ועשה עצמו ר' שמעון כמחריש ולא ענהו דבר רק המתין עד באם לבית מלון. ואז הביט בכל פעם בעינא פקיחא עד שהסיח דעתו מהם מוהרנ"ת ז"ל, וחטף אותם פתאם מאתו וזרקם לתוך התנור ונשרפו:

ר' דב מטשערין ז"ל גם הוא היה איש עוסק במשא ומתן כל ימיו. ואדמו"ר ז"ל פקד עליו להפריש חמש מכל אשר ירויח ולחלקם לעניים וכן עשה וקים כל ימיו. וקדם פטירתו ענה ואמר מיט מיין חמש האב איך קיין מורא ניט אפלו פאר דעם בית דין של מעלה סע וועט מיר נאך ארויס קומען [עם החמש שלי אינני ירא אפלו מהבית דין של מעלה זה עוד יצא (יעזר) לי]. והוא נתקרב לאדמו"ר ז"ל עוד שנים רבות קדם מוהרנ"ת ז"ל, ועל ידו נתקרבו גם רבי יודיל ורבי שמואל איזיק ז"ל מדאשיב:

ומעשה שהיה כך היה, כי בימי נעוריו ישב על שלחן חותנו בעיר דאשיב, ושם קנה אהבה עם רבי יודיל ורבי שמואל איזיק הנ"ל. אחר כך הגיע העת שהצרך לשוב עם זוגתו על שלחן אביו שישב בכפר הסמוך למעדוודובקא. והזהיר אותו רבי יודיל ז"ל לבל ילך שם לאדמו"ר ז"ל. ומחמת גדל אהבתו עם רבי יודיל כנ"ל נכנסו הדברים בלבו ונתרחק מחמת זה מאדמו"ר ז"ל בעת באו לשם:

ויהי כאשר ארכו לו שם הימים, איתרמי פעם אחת שהתגבר עליו מאד מרה שחרה וצער גדול מאיזה יסורים שעברו אז עליו^[13], ונתקים אז אצלו מקרא שכתוב "בצר לך ומצאוך וכו' ושבת וכו'". כי על ידי זה נכנס לאדמו"ר ז"ל, והכיר את אמתתו ואמתת דבריו הנוראים. ומאז והלאה התחיל לעסק בעבודתו יתברך בהתעוררות וביראה גדולה ונפלאה, וגם בצמצום נפלא כפי פקדתו ז"ל, כפי אשר ידע במהות נפשו שצריך להשמר ביותר מרבוי אור לבל יגרם לגמרי כבוי הנר. ויש בזה כמה דבורים ואיני רוצה להאריך^[14]. ואחר איזה זמן סבב השם יתברך שנצרך שנית לנסע לבית חותנו בדאשיב עם זוגתו, ושאל את אדמו"ר איך להתנהג מעתה עם רבי יודיל. והזהיר אותו לבל יאבה וישמע אליו כלל אם יקפיד עליו חס ושלום מחמת זה:

אמר המעתיק:

ר' דב הנ"ל היה רוצה לקום בחצות והיה מצוה לנכרי להקיץ אותו, וכשהקיצו הנכרי והלך לו שוב היה ישן. וראה כי זאת אינו עצה, על כן נתישב בדעתו וצוה להנכרי שלא ילך ממנו עד שיקום ממטתו וילבש את עצמו במלבושו, וכן עשה. ומחמת זה נתבלבל קצת והיה לו כאב ראש והיה לו יסורים גדולים ממש שכמעט שלא יצא מדעתו. ואחר כך כשנתקרב לאדמו"ר זצ"ל התנצלה אמו לפני רבנו זכרונו לברכה עליו על שנתבלבל ממעוט השנה, ואמר לו רבנו זצ"ל: שלאף און עס נאר היט די צייט [תישן ותאכל רק תשמר את הזמן], ולאחר זמן תבא עוד הפעם אלי ותשאל ממני איך להתנהג (וכן היה). ואמר לו אז שיקום בכל לילה בשעה שלש, ואמר לו בזה הלשון: דיין חצות וועט זיין דריי אזייגער [זמן חצות שלך יהיה בשעה שלש], וכן הוה, והיו אנשי הבית המדרש שהיו נעורים יודעים כשר' בער הולך אז היא שעה שלש).

(רבנו זכרונו לברכה אמר עליו שהוא ירא כל כך מהשם יתברך כמו שמניחים אצל הרוסישען צו שמייסין [כמו שמניחים אצל הרוסים להלקות]. וזה ר' דב לקח את הרב ר' אברהם דב ז"ל נכד רבנו זכרונו לברכה לחתן אחר שגרש את בת משה חינקס ונתן לו עשרת אלפים רובל כסף נדן; ורבי משה ברסלבר אחר הסתלקות מוהרנ"ת ז"ל היה רגיל לילך לרבי אברהם דב לדבר ממוהרנ"ת ז"ל. ופעם אחת בא ולא מצאו, ורצה לילך, אמר לו ר' בער הנ"ל תדבר אתי, ענה ואמר לו: אתם מתלמידי רבנו זכרונו לברכה וכי אני יודע לדבר אתכם, אמר לו רבי בער הנ"ל תאמין לי שאתם יודעים מרבנו ז"ל על ידי מוהרנ"ת ז"ל, יותר ממה שאנחנו יודעים מרבנו ז"ל על ידי רבנו זצ"ל בעצמו).

ויהי כאשר בא לשם ונתודע תיכף ומיד לרבי יודיל שכבר נתקרב בהיותו שם לאדמו"ר ז"ל, ומחמת שגם לבבו של רבי יודיל ז"ל נכסף מאד אל האמת לא הקפיד עליו חס ושלום בעבור זה, כי הביט וראה את רב התחדשותו בתורה ותפלה שמקדם לא ראה מאתו כזאת. על כן אדרבא הלך ובקש מאתו שיספר לו איזה ספורים מאדמו"ר ז"ל. וכן עשה עד שנתלהב מאד גם הוא וחברו רבי שמואל איזיק לנסע לאדמו"ר ז"ל ואף על פי שלא היה להם על הוצאות לנסיעה רבה כזו, כי מדאשיב עד מעדוועדובקא בערך מאתים מיל (ווערסט), אבל מגדל התעוררותם וכספם לזה נסכם אצלם לילך לשם רגלי. וגם בדרך הלוכם מדי עברם בעיר טירהאוויצע בהבית מדרש של המגיד ז"ל, עשו גם שם התעוררות גדול אצל כמה אנשים לנסע ולהתקרב לאדמו"ר ז"ל:

והנה רבי יודיל ז"ל היה איש חשוב קצת בין אנשי עירו, וגם היה לו ידיעה בכתבי האר"י ז"ל, (אמר המעתיק: כי היה חתן הצדיק הקדוש רבי ליב מסטרעסטיניץ זצ"ל ולמד עמו חותנו קבלת האר"י ז"ל). ובבואו לאדמו"ר ז"ל התחיל לדבר עמו בלשון גדולות ואמר לו יורנו רבנו דרך לעבודת הבורא יתברך. וענה אדמו"ר ז"ל ואמר לו בלשון תמיה "לדעת בארץ דרכיך"?! (כמובא בשיחות הר"נ באות רצ"ב עין שם) ואז הפיל עליו אדמו"ר ז"ל אימה ופחד גדול ועצום עד מאד עד שנסוג אחור בבהלה גדולה, ונשאר עומד אצל הפתח ונתירא מגשת אליו, והתחיל אדמו"ר ז"ל להראות לו פנים שוחקות, והקל מעליו הפחד קצת ואמר לו מה אתה מתירא ממני הלא אני אדם כמותך רק אני חכם ביותר ממך נאר איך בין קלוגער פון דיר והמשיך אותו בדבוריו הנעימים עד שחזר נסמך אליו והפיל עליו שנית אימה ופחד עד שחזר ונסוג אחור עד פתח הבית כנ"ל. ושוב התחיל אדמו"ר ז"ל עוד הפעם להראות לו פנים שוחקות להסיר מעליו הפחד והאימה, ואמר לו שנית, מה אתה מתירא ממני הלא אני אדם כמותך רק אני חכם ביותר ממך, עד שהמשיך אותו שנית כנ"ל, ואחר כך חזר והפיל עליו אימה ופחד וכו' כנ"ל וכן היה איזה פעמים עד שצוה עליו אדמו"ר ז"ל שיתודה לפניו כל מה שעבר עליו^[15], ומאז והלאה נתקשרו מאד הוא ורבי שמואל איזיק הנ"ל לאדמו"ר ז"ל, והרבו מאד מיום אל יום לעסק בעבודתו יתברך בתורה ובתפלה ותשובה ומעשים טובים בהתעוררות רב ועצום מאד עד עת פטירתם ז"ל. והרבו מאד לחדש בתורה חדושין דאוריתא ונעשו צדיקים גדולים מאד.

אמר המעתיק:

שמעתי שהצדיק רבי ליב מסטרעסטינעץ ז"ל בא אחר הסתלקותו לאדמו"ר זצ"ל ובקש אותו שיקרב את בניו, וכן הוה שנתקרבו כמעט כל בניו לאדמו"ר זצ"ל):

אמר המעתיק:

בעת שנתקרב הרבי יודיל ז"ל הנ"ל לאדמו"ר זצ"ל במעדוודובקא בקש את אדמו"ר זצ"ל שיראה ממנו איזה מופת, ואמר לו רבנו ז"ל המתן פה עד אחר שבת ואז תראה, וכן עשה והמתין. ואדמו"ר זצ"ל ספר לו שבכפר אחד הסמוך יושב איש אחד שמקרב קצת אלי והוא היה חשוך מבנים ונסע כמה פעמים אלי והפציר אותי לעורר רחמים עבורו שיהיה נפקד בבנים, ואנכי הבטחתי לו שבעזר השם יולד לו בן, אך התניתי עמו שבכל חצי שנה יתן לי רענדיל אחד. וכן הוה, והאיש הנ"ל נפקד בבן זכר. ועד עתה היה מקים תנאו ובכל חצי שנה נתן לי הרענדיל, ועתה ביום שלישי שאחר שבת צריך האיש הנ"ל להביא לי הרענדיל. ויודע אני שעתה לא ישמר מוצא שפתיו, ויחדל מלתת לי הרענדיל כי גיסו מפציר אותו שלא יתן לי באמרו כי זהו מופת משאר צדיקי הדור, כי גם אני נתתי להם פדיונות עבורך שתפקד בבנים, ודבר גיסו על לבבו כל כך עד ששמע לדבריו, ונסכם בדעתו שלא יתן לי הרענדיל. ותראה כי תחת הרענדיל שהוא צריך להביא לכאן ביום שלישי שאחר השבת יביא את הילד שלו לכאן מת, וכן הוה ממש כדברי אדמו"ר זצ"ל. (והנראה שבזה הרענדיל היה עושה רבנו זצ"ל פדיון להמתיק הדינים מאתו שיתקים הילד אצלו, וכשחדל מלתת הרענדיל לפדיון גברו הדינים עליו עד שמת הילד, ואם היה שומע לדברי אדמו"ר זצ"ל היה הילד חי):

ועוד היה מעשה: פעם אחת פלפל רבנו ז"ל עם איזו אנשי שלומנו אודות פרוש בגמרא, ואמרו יאמרו רבי יודיל עם מי האמת. ואמר רבי יודיל שדבריהם נכונים בענין הפשט של הגמרא. ואמר רבנו זכרונו לברכה אם אראה לך שדברי אמתיים ונכונים יתנו לך שמיץ [הלקאה], ואמר הן. והראה רבנו זכרונו לברכה שהפשט כדבריו ונתנו לרבי יודיל שמיץ [הלקאה]. ובשעת השמיץ נחלש דעתו והרהר על זה שנותנים לו שמיץ. אחר כך נסע לביתו, והנה בתו נחלשה למאד, ונסע תכף לרבנו ז"ל. וספר לו רבנו ז"ל מעשה שהיה רחים בדאנציג שהיה טוחן על עשרים וארבע אבנים והיה שם הלא טוב (רוח) ולא הניח לטחן, ויעץ מכשף אחד שיניחו לו אחד מהעשרים וארבעה אבנים ויטחנו אותו בחול, ואז השאר יטחנו. ורמז לו זה בבתו, שאחד מעשרים וארבעה ראשי אברים ימות והיא תבריא. ואמר לו שאם לא היית מהרהר בשעת השמיץ היתה נעשית בריאה לגמרי, אך שהרהרת יהיה כן שאבר אחד ימות והיא תבריא. וכך הוה שאצבע הקטנה שעל ידה מת לגמרי והיא הבריאה:

ועוד היה מעשה, שרבנו ז"ל אמר לו בשעת ההתקרבות, אתנה עמך שלא תהא חסיד, והסביר לו שכונתו בענין הנקיות והתה בשחרית ובלילקא וכו', ופעם אחת בשעת התקרבותו לאדמו"ר זצ"ל אמרו לו לרבי יודל שרבנו ז"ל כועס עליו, ויירא לכנס אצלו. ואחר שלשה ימים שלא נכנס נתישב לכנס והתחזק את עצמו ונכנס. ואמר לו רבנו זצ"ל כשרוצין להתקרב אל האמת אז מתגבר השקר, וכשמתגברין על המניעות ומשברין אותם, אז נעשה מ"שקר" "קשר", וושטו שוין זיין מקשר צו מיר וויל דו וועסט לעבין [תהיה כבר מקשר אלי כל זמן שתחיה]. ורבי יודיל כשהיה נוסע ממעדוועדובקא לאומאן על ציונו הקדוש נסע דרך ברסלב, והיה שם אצל הרב ר' הירש ליב רב דברסלב, והיה מספר לו בכל שנה התקרבותו לרבנו זצ"ל. והסוף מזה המעשה היה מסים: אפשר אצלכם זה ישן, ביי מיר איז דאס שפיגעל נייא [אצלי זה חדש ומבריק כמו ראי]:

הרב הצדיק רבי יקותיאל המגיד מטירהאוויצא זצוק"ל הוא אשר זכה ביותר מכל המפרסמים שבדורו להכניע את עצמו תחת אדמו"ר ז"ל, ולעמד לפני הדרת קדשתו באימה ופחד, וגם הרבה מאנשי מקרביו ויוצאי חלציו נתקרבו על ידו לאדמו"ר ז"ל:

אמר המעתיק:

רבי יצחק חתן המגיד ז"ל הנ"ל היה איש מצין ומשלם בכל המעלות, למדן גדול בתורה ועסק בעבודת ה' כל ימיו, ונתגדל בבית הצדיק יסוד עולם הרב ר' זוסיא זצ"ל, וקדם פטירת הצדיק והטהור הנ"ל שאל אותו לאיזה צדיק אתקרב, והשיב לו לזה הצדיק שיעסק בודוי דברים, הינו שיצוה למקרביו שיתודו לפניו ויתן להם תקונים על כל דבר, [ושמע שקורין לאנשי שלומנו "די ודוי'ניקעס" – [הודויניקים], וכשנסע בפעם ראשונה לרבנו הקדוש וראה שאנשי שלומנו יוצאים ודמעתם על לחים מהודוי דברים] ובא להבית המדרש, והיו אז שם עוד הרבה אנשים, ורמז רבנו ז"ל אל כל האנשים שיצאו לחוץ, והסירו כלם הטלית והתפלין מעליהם ויצאו. ורצה ר' יצחק הנ"ל גם כן לצאת, ולקח רבנו זכרונו לברכה את הקליאמקע [הידית] וסגר את הדלת, ולא נשאר בבית המדרש רק אדמו"ר זצ"ל ור' יצחק הנ"ל. ורבנו זצ"ל עשן את הלילקא והלך אנה ואנה בבית המדרש, ונפל על ר' יצחק הנ"ל אימה ופחד גדול, והתחיל להזכיר את עצמו כל מה שעבר עליו מיום קטנותו עד היום ההוא. ונגש אליו רבנו ז"ל ואמר לו בזה הלשון: היינט זאג [עתה תאמר], והתחיל להתודות לפניו כל לבו. ורבנו ז"ל דבר עמו מה שדבר, ומאז נתקרב אל רבנו ז"ל בהתקרבות עצום ונפלא, ועסק כל ימיו בתורה ותפלה, והיה איש צדיק וירא אלקים כנודע לכל מכיריו):

והצדיק רבי יצחק איזיק ז"ל שמובא מאתו בחיי מוהר"ן (בספור מעלת המתקרבים אליו באות כ"ג) גם הוא היה מאנשי המגיד ז"ל. והיה עוסק במשא ומתן בעסק חלוף מטבע. פעם אחת ראה אדמו"ר ז"ל וכו' כמובא שם בחיי מוהר"ן עין שם. ופרוש המלות "והוה מה דהוה" המובא שם שמעתי קצת מאבי הריני כפרת משכבו הינו כי בבואו לאדמו"ר ז"ל הלהיב את לבבו לעבודת השם יתברך כלבת אש ממש, וצוה עליו הנהגות מיחדות כפי שרש נשמתו, והנהגה אחת צוה עליו שהיתה כבדה וקשה מכלם הינו שנה תמימה לא ידבר עם שום אדם אפלו תבה אחת (זולת עם המגיד ז"ל). ואחר כך נסע לביתו. ומיד בבואו לביתו, הפריש את עצמו מעסקי העולם הזה לגמרי ולא דבר עם שום אדם כאשר צוה עליו כנ"ל, ומקומו עד שכבו לא משו שפתיו מתורה ותפלה. ומיד נתעורר עליו מריבות ורדיפות גדולות מאד מכל בני ביתו ובפרט מחותנו ואשתו. והרבו לדבר ולבטא כנגדו בבטויים כמדקרות חרב ממש, וכנו אותו בשם יוצא מהדעת ועוד כיוצא בכנויים כאלה. ואדמו"ר ז"ל הביט ברוח קדשו את גדל מרירות לבבו מדבריהם הרעים ונתירא מאד מחמת זה^[16]. ומיד קרא בזריזות לאחד מאנשיו, וצוה לו שישכר בעבורו תכף ומיד עגלה לטירהאוויצע, ורץ לשם במהירות והגיע לשם בלילה. והעמיד את עצמו עם העגלה אצל בית חותנו של רבי יצחק אייזיק ז"ל שישב עמו ביחד, והקיש על הדלת שיפתחו לו, ונכנס לשם. וישא חותנו את עיניו וירא והנה אדמו"ר ז"ל בא לביתו, ויתפלא וישתומם מאד, כי לא ידע מה זה ועל מה זה. ור' יצחק אייזיק ז"ל היה בחדרו וקרא אז קריאת שמע שלפני השנה בכח גדול בדבקות עצום ונפלא. ואדמו"ר ז"ל שמע ולא רצה לכנס לחדרו ולהתראות בפניו כדי שלא יבלבלו ויפסיקהו באמצע קריאתו ובתוך כך התחיל אדמו"ר ז"ל להוכיח את חותנו על דרכו הרע על שהוא מיסר את חתנו ביסורים כאלה כנ"ל; וגם שאל אותו אדמו"ר ז"ל הלא בבקר כשאתה מניח תפלין ובידך אתה מכריך את עצמך ברצועות של עור בהמה ובפיך אתה מחשה ודומם ואינך רוצה לדבר אז שום דבור, אם יעמד אז לנגדך איזה ערל שלא ראה ושמע כזאת מעולם האם לא היה אומר עליך שאתה יוצא מדעת. (הינו כי מכון ממש כן המה גם אמרי פיהו האלה אשר יאמר על חתנו שהוא יוצא מהדעת על שעושה רצון הבורא יתברך כפי תעלומות דרכיו אשר יודיענו על ידי עבדיו הנאמנים) ועוד כיוצא בדברים כאלה דבר והוכיחו עד שנתחרט מאד חותנו על זה, וקבל על עצמו לבל יוסיף עוד ליסרו מהיום ההוא והלאה. ואחר שגמר רבי יצחק אייזיק ז"ל קריאתו את שמע הנ"ל נתראה בפניו ונתמלא מאד לבבו בגילה ושמחה עד שהחיה אותו ממש; ובבקר השכים אדמו"ר ז"ל ושב לביתו:

ומאז והלאה עסק רבי יצחק אייזיק ז"ל בעבודתו בלי מונע וחולק. וקדם פסח נסע לאדמו"ר ז"ל. בדרך במלון נתודע לו בחלומו כל התורה ששמע אז אדמו"ר ז"ל במקום ששמע. וישכם בבקר ויסע ויבא לאדמו"ר ז"ל ויספרה לפניו מתחלה ועד סוף בחרדה ואימה גדולה ועצומה מאד, ומיד הלך אדמו"ר ז"ל מאתו והוא מגדל רעדת גופו נתעלף ונשאר חלשות ואחר כך בסמוך נפטר כמובא שם: (וכשהיה רבי יצחק אייזיק מטל על ערש דוי, לקח רבנו ז"ל מעט רטב ונתן לו לאכל, ואמר, היום שמשתי את תלמיד חכם אמתי. ואחר פטירתו של רבי יצחק איזיק ז"ל הנ"ל, נזדמן שרבנו ז"ל נסע דרך טירהוויצע ושאל היש בנים לאותו צדיק? והשיבו לו הן, ואמר בזה הלשון: ווי קומט צו איהם קינדער [איך שיך אליו בנים], ומתו גם בניו. ומי יוכל להבין דברי אדמו"ר זצ"ל ועסקיו שעסק עם כל נשמות ישראל החיים והמתים). (המ' אלתר בן ר' זעליג מטעפליק ז"ל):

ר' יצחק יהודה ז"ל מטעפליק קדם התקרבותו לאדמו"ר ז"ל היה מפרסם וכמה אנשים מעירות רבות היו נותנים לו פדיונות ואחר כך כשהכיר אמתתו של אדמו"ר ז"ל, עזב והרחיק מעל עצמו הנהגת פרסומו, וקבל על עצמו על עבודתו יתברך בתמימות ופשיטות. ולא הסב את פניו גם מכל החרפות והבושות שהיו לו מחמת זה, וישב אל ה' בכל לבו ונפשו, כשאר אנשי אדמו"ר ז"ל:

ר' מענדיל ז"ל מכפר הסמוך לטשערין היה איש עוסק במשא ומתן כל ימיו, ויראתו ועבודתו ובפרט עבודת התפלה שלו היה נשגב ועצום מאד. כי היה מתפלל במסירת נפשו ובדבקות נפלא עד שממש נתבטל גשמיותו, ופעם אחת נתעורר דלקה בביתו והוא עמד אז באמצע תפלתו בדבקות גדול ונורא ובבטול כל הרגשות עד שלא ראה ולא שמע כלל את קול הרעש שנתעורר מאנשי ביתו ומשאר אנשים שעמדו שם. עד שהכרחו איזה ערלים שהיו אז בביתו לקח אותו בידיו ולהוליכו עד למרחוק, ושם עמד, ולא זז ממקומו ומדבקותו עד שגמר את התפלה:

גם תבערת הלב בעבודת ה' של רבי אהרן ורבי יהושע מזשערין אין לשער, וכן שאר כל אנשיו כמו רבי נפתלי ז"ל מנעמרוב, ורבי יחיאל אחיו, והרב רבי אהרן ז"ל מברסלב, הרב רבי שמואל יצחק ז"ל מטשערין, הרב רבי ישעיה שלום ז"ל ממעדוועדובקא, הרב רבי יצחק ז"ל מחארשטשיוועטע, הרב ר' עירא ז"ל (שהיה אחר כך במדינת וואלכייא), הרב ר' דוד ז"ל מלאדיזען, הרב ר' מרדכי ז"ל מטעפליק, רבי גרשון נכד המגיד ז"ל, רבי יצחק חתן המגיד ז"ל, רבי יצחק מדאשיב, רבי קהת מטירהאוויצע, רבי זאב מטירהאוויצע, רבי אבא שוחט ובודק מטשערין, רבי זלמן מנעמרוב, ושאר אנשי העבודה שבאנשיו הנאמנים ואי אפשר להעלות על הכתב גדל יקר מעלת כל אחד ועצם רבוים בתורה ותפלה עד עת פטירתם ז"ל יקצרו המון יריעות לספר.

וכן אנשי המשא ומתן שבאנשיו כמו הנ"ל באות י"ז י"ט כ"ח, וכמו רבי נתנאל מטעפליק ורבי שמואל מטעפליק, והנגיד רבי ליב מקרומינטשק ובנו רבי יצחק אייזיק חתנו של אדמו"ר ז"ל, וכן רבי יוסף חתנו השני, ר' ישראל מליפיוועץ, רבי אייזיק מליפיוועץ, רבי חיים שארעס מברסלב, רבי יעקב מברסלב, ר' דוד מברסלב, ר' זייליג מברסלב, ר' ישראל מברסלב, ר' צבי גיסו של אדמו"ר ז"ל, ר' מאיר, ר' אברהם מכפר נאוושעליץ, ר' ראובן יוסף, ר' משה יצחק מטירהאוויצע, ר' משה ור' געציל מלאדיזען, ר' ליב אפטער, ר' עוזר מלאדיזען, ר' יואל חנה מלאדיזען, ר' מתתיהו מלאדיזען, ר' דב חייאלעס, ר' אהרן מדאשיב, ור' משה מדאשיב, ורבי שלום מדאשיב, ושאר אנשי המשא ומתן שהיו מקרבים אל אדמו"ר זצ"ל, רבם ככלם היו אנשים כשרים ויקרים ונפשם נכספה גם כלתה לעבודת השם יתברך, וקבעו עתים לתורה ולתפלה כל אחד כפי יכלתו ואפשרותו. ולבאר על הכתב המעלות והעבודות של כל אחד יקצרו המון יריעות לספר, אשרי להם:

ר' עוזר ז"ל מאומן היה בתחלה מכת המתנגדים, ואחר כך היה השם יתברך בעזרו להכיר את אמתת מורנו מוהרנ"ת ז"ל עד שנבער לבבו מאד מאד להתקרב אליו, והלך מיד על ציון אדמו"ר ופיס אותו בבכיה וצעקה גדולה על כל דבריו אשר דבר מקדם. וכאשר נודע הדבר לבני משפחתו שהיו מהחסידים החשובים והנכבדים שבעיר, רצו להרג אותו באמת ובפשיטות. ותכף ומיד רץ אחד מאנשי שלומנו והודיע לו שיברח מיד לעיר אחרת הסמוכה. וישב שם בין אנשי שלומנו עד שנתקרר אפם וחמתם מעליו חזר ובא לביתו לשלום:

עוד ספר לי אחד מיודעיו ומכיריו שבחר לו פעם אחת איזה מקום מחוץ לעיר סמוך להנהר ההולך שם, והיה יושב שם כל ימות השבוע ממוצאי שבת קדש עד ערב שבת, ובמוצאי שבת קדש כשהלך לשם לקח עמו קצת לחם כפי שיהיה לו בדחק גדול לכל ימי השבוע לחם צר ומים לחץ. ומעת קומו עד שכבו לא משו שפתיו מצעקה ותפלה ותורה ושמחה וכו'. ופעם אחת מצאוהו שם ערלים ויקחוהו ויביאו אותו לעיר. והוא לא הביט גם על זה כי לא התביש משום אדם. ומורנו מוהרנ"ת ז"ל אמר עליו שהוא קים בשלמות מאמר חכמינו ז"ל (ברכות ס"ג) "המנבל עצמו על דברי תורה" וכו' אשרי לו:

אמר המעתיק:

וכן כל האנשים שנתקרבו להמקרבים של אדמו"ר ז"ל בפרט אותם שנתקרבו למוהרנ"ת ז"ל וקימו ועשו כפי מה שהורה אותם מוהרנ"ת ז"ל בדרכי אדמו"ר זצ"ל ובעצותיו הקדושות, כלם בערו לבבם לעבודת השם יתברך והיו צדיקים גמורים, כמו ר' יצחק דב מטעפליק אשר בתחלה ישב בטירהאוויצע, אשר אפלו כל המתנגדים העידו והגידו שהיה צדיק תמים. ופעם אחת אמר על עצמו כשהוא בא על ציון אדמו"ר זצ"ל, מושכין אותו בכנפי כסותו: יצחק בער עשה תשובה. והיה נוסע בכל ערב ראש חדש על ציונו הקדוש. ואני הכותב (המאסף) שמעתי מאבי הרב ר' זעליג ז"ל ששמע מר' יצחק דב הנ"ל אשר חדש ימים קדם הסתלקותו כששכב על מטתו לישן, בא אליו אחד ואמר לו בזה הלשון: "קום הגיע קצך", והקיץ משנתו בבהלה ופחד גדול עד שמחמת הפחד נפל למשכב ושכב בחליו איזו ימים וחזר לאיתנו. ואז ספר זאת ואמר שבקש מהשם יתברך שיאריך לו עוד איזה זמן כדי שיוכל לעשות תשובה שלמה. ואחר כך ככלות חדש ימים מזמן המראה נגוע ויאסף אל עמיו בשם טוב [בשנת תרי"ד]. וכן ר' מאיר מטעפליק ורבי אפרים בן רבי נפתלי ז"ל ורבי יצחק בן מורנו מוהרנ"ת ז"ל ורבי נחמן מטולטשין, ורבי אבא בר"ש מטשעהרין ורבי אברהם דב נכד אדמו"ר ז"ל, והרב רבי נחמן מטשערין ז"ל בעל המחבר ומלקט ספר לשון חסידים ודרך חסידים ולקוטי עצות החדש ושאר ספרים והרבה ספרים שלא נדפסו עדין, וכן כל האנשים שנתקרבו באמת למוהרנ"ת ז"ל בלו כל הימים לרבות הלילות רק בתורה ותפלה ותשובה ומעשים טובים והתבודדות. אשרי להם ואשרי חלקם:

ראשית דבר

ועתה אגב אורחא אציג לפני המעין גם קצת ראשי פרקים מן האותות והמופתים שנראו מאדמו"ר זצ"ל. כי כפי אשר תהלה לאל כל ימי גדלתי בין החכמים בחכמת התמימות והפשיטות, והן המה אנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר הפקירו את כבודם בכל מיני הפקרות בעבור האמת^[17], מצוה וחובה עלי להודיע לדורות הבאים את דבריהם אשר שמעתי מפיהם. כי לא נעלם ממני עצם אמתת דבריהם, וברור כיום וכשמש ויודע אנכי כי בצדק ובישר כל אמרי פיהם, וכאור מן החשך ממש נבדלים המה^[18], מן המעשיות הכתובות בהספרים שיצאו בסמוך, עדת צדיקים, קהל חסידים, פאר מקדושים, שבחי הצדיקים^[19], ומשאר המעשיות אשר הלכו מפה לפה ומאזן לאזן אצל הבעלי כדים שנתרבו בעתים הללו:

והנה אדמו"ר ז"ל בגדל ועצם מתיקות דבריו הנעימים לחזק ולעורר ולהחיות ולהשיב כל הנפשות הנפולות, אם היה גם מתר במופתים היתה מתבטלת הבחירה לגמרי. ובאמת מחמת זה היה אסור במופתים, וגם כשעשה איזה דבר מופת בקש אחר כך מהשם יתברך שישתכח הדבר (כמובא בשיחות הר"נ אות קפ"ו), ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזה בעצמו שנתן השם יתברך בלב מוהרנ"ת ז"ל לבלי לבאר ספורי מופתיו הקדושים^[20], מחמת כי לא באלה תהלתו (כמובא שם בהשיחות עין שם), זה בעצמו הוא מחמת שפעלו דברי תפלתו הנ"ל של אדמו"ר ז"ל שיתן השם יתברך כן בלבו כנ"ל כדי שישתכחו מהלב כנ"ל, וכאשר באמת כבר נשתכחו מחמת זה רבם ככלם. אבל על כל זה חסתי על שארית פלטתם שלא נשתכחו עדין, ושמתי אל לבבי להעלות על הכתב על כל פנים קצת ראשי פרקים מזה למען יהיה לזכרון לאנשי שלומנו היודעים מזה:

ר' צבי גיסו של אדמו"ר זצ"ל ישב בטשעהרין ועסק במשא ומתן כל ימיו, ופעם אחת התוכח עם איזה איש, אם אדמו"ר זצ"ל יודע כל המחשבות של העומדים לפניו, וזה האיש הוכיח לו שאדמו"ר זצ"ל יודע גם זאת. והנה באותו זמן היה לגיסו ר' צבי הנ"ל דחקות גדול בפרנסתו, והיה צר לו מאד מאד מחמת זה עד שנסכם אצלו להזכיר את אדמו"ר זצ"ל שיתפלל בעדו. אחר כך בסמוך בא אדמו"ר זצ"ל לטשעהרין כאשר היה אז דרכו בקדש לנסע לשם שני פעמים בשנה (כמובא בחיי מוהר"ן בספור מקום ישיבתו ונסיעותיו אות כ"ד). ומיד בבואו לשם נכנסו אליו אנשי שלומנו לקבל פניו הקדושים, וגם גיסו ר' צבי הנ"ל היה בתוך הבאים. ואדמו"ר זצ"ל דבר עמהם דבריו הערבים והנעימים למשך את לבם לעבודתו יתברך שמו, ודבר עמהם שיחה נפלאה עד שנתעורר מאד לב כל השומעים מזה וגיסו הנ"ל המתין וחכה עד שנפסקה השיחה, והלכו מאתו, ונשאר הוא לבדו, ורצה לילך אל הדלת לסגרה בפנים, וללחש לאדמו"ר זצ"ל בענין הפרנסה כנ"ל:

והנה דרכו של ר' צבי הנ"ל היה לישב תמיד רעיונותיו על כל תנועה ותנועה שהצרך לעשות ועל כן גם עכשו מיד כשהכין פעמי רגליו ללכת אל הדלת כנ"ל, נתביש מאד בעיני עצמו, כי נתישב בדעתו איזה פנים יהיה לי בפני אדמו"ר להזכיר אותו על פרנסה. אחרי שזה סמוך בזה השעה דבר עמנו שיחה נפלאה מגדל השטות והשגעון של כל הבלי ועסקי עולם הזה. ודמה בדעתו שבודאי יוכיח אותו אדמו"ר על זה, ויאמר לו היתכן לאטם אזנו כל כך ולבו מיראת ה', עד שגם אחר שיחה כזו אין לך מה ללחש ולהזכיר אותי רק על עסקי פרנסה. ומחמת המחשבה הזאת נשאר עומד על מקומו ולא הלך עוד אל הדלת לסגרה כנ"ל. והתחיל לחשב שנית ברעיונותיו אולי באמת אדמו"ר יודע גם את מחשבתי כאשר הוכיח לי האיש הנ"ל, אם כן הוא יודע ברור שאחר כל שיחתו נאטם לבבי עדין עד שאין לי מה להזכירו רק בענין פרנסה, ומה שהפסקתי מזה הוא מחמת שאני מתביש מאתו לבל יוכיח אותי, ואני עושה עצמי כירא וחרד וגונב דעתו חס ושלום, אם כן הדבר מגנה ביותר. ומיד בחשבו את כל הדברים האלה, ענה אדמו"ר זצ"ל ואמר לו בזו הלשון: דיך האב איך שוין פארזארגט. דיין ברודער משה וועט זיין א ציכטיגער ארימאן, דיין חיים אויף איהם איז ארחמנות ער וועט ניט האבען קיין מעהל אויף שבת [לך כבר דאגתי, אחיך משה יהיה עני מרוד, חיים שלך – עליו רחמנות גדולה לא יהיה לו קמח על שבת]. וכן נתקים בשלשתם כל ימי חייהם מכון ממש כדברי רבנו ז"ל (ושמעתי זאת מפי בנו רבי יעקב ששמע זאת כמה פעמים מפי אביו בעצמו):

ר' אברהם מבארדיטשוב היה חתן עשיר גדול, וגם הוא בעצמו היה לו מעות הרבה. ואדמו"ר זצ"ל (כפי שידע ברוח קדשו את שרש נפשו רוחו ונשמתו ואת אשר עבר עליו, ואת שאר התעלומות שיש בענין זה ועוד גם בגשמיות היה סבה לזה). צוה עליו לבלתי לעשות שום עסק רק לעסק יומם ולילה בתורה ותפלה. והוא שאל אותו השאלה הידוע "מה נאכל" והשיב לו אדמו"ר זצ"ל וועסטו זיין אמקבל [שתהיה מקבל] ונתמלא מאד ר' אברהם הנ"ל ברגז גדול עבור זה ולא נסע עוד לאדמו"ר זצ"ל עד שעברו שתי שנים. ובתוך כך מסתמא פעלו דבריו ז"ל שירד ר' אברהם הנ"ל מנכסיו ואבד את כל מעותיו עד פרוטה אחרונה, עד שמלא את נפשו לשוב ולנסע שנית לאדמו"ר זצ"ל ואז טפח לו על כתפיו נו אברהמיל ווער האט אויסגעפיהרט, וועסטו מיך חטאש איצטער פאלגין וועסטו זיין אשיינער מקבל, און אז ניט וועסט זיין אפערזשאווירטער מקבל [נו אברהמיל! מי נצח, אם לפחות עתה תצית לי תהיה "מקבל" יפה ואם לא, תהיה מקבל חלוד]. וכן הוה כי ר' אברהם הנ"ל אמץ את רוחו והקשה את ערפו ולא רצה שנית לצית את אדמו"ר זצ"ל. (כי היה איש חיל ומשכיל ומבין בכל עסקי משא ומתן, גם היה ידיו רב לו בכתב ולשון עד שהיה קשה עליו מאד להטות שכמו לסבל בפשיטות על תורה, ולהיות מקבל כאשר צוה עליו אדמו"ר זצ"ל), עד שנתקים בו מכון ממש ככל הנ"ל והוא הודה אחר כך ולא בוש: והוא בעצמו ספר זאת כמה פעמים, ואנכי שמעתי כל זה קצת מאבי הריני כפרת משכבו, וקצת מפי ידידנו הרב אהרן, ששמעו כל זה מפיו בעצמו:

מה שנכנס אצל איש אחד בקאמיניץ, ואמר לו אני רוצה להתאכסן אצלכם ועבור זה אני מבטיח לכם עשירות, וכל המעשה השיך לזה, שמעתי כל זה באריכות מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מזקן אחד בבראד שספר זאת לפני מוהרנ"ת ז"ל שבעיניו ראה כל זה ואחר כך שמע זאת גם כן בקאמיניץ מהאנשים שידעו והכירו אותו: (אמר המעתיק שמעתי מאנשי שלומנו המעשה שרבנו זצ"ל היה פעם אחת בתענית אסתר בקאמיניץ ונכנס להשוחט ובודק ויבקש ממנו שרוצה ללון אצלו. והוא מרב טרדתו בשחיטת העופות והכנה לפורים דחה אותו ואמר אין מקום אצלי, והלך רבנו ז"ל מאתו. ובלילה קדם קריאת המגלה והבעל קורא היה השוחט ובודק הנ"ל הביט על האנשים שבאו לשמע המגלה שיקח מהם מעות מגלה, ראה את רבנו ז"ל עומד ומביט באיזה מגלה, והוטב בעיניו מהות רבנו ז"ל והתחרט מאד על שלא מלא בקשתו להתאכסן אצלו. והסכים תכף בלבו שאחר קריאת המגלה יקח אותו לביתו. אבל תכף אחר קריאת המגלה יצא רבנו ז"ל ולא ראה אותו עוד. והיה להשוחט ובודק יסורים גדולים, ולא היה יכול לילך לביתו מחמת גדל הצער. ולקח שני בני הנעורים והלך לחפש אותו וחפשו אצל כל בעלי מלון והכנסת אורחים ולא מצאו אותו ורבנו ז"ל הלך לאיזה איש קמצן ואמר לו שיתאכסן אצלו ובשביל זה הוא מבטיחו עשירות, ונכנס מאד בלבו וקבל עליו תכף (אף שלא היה דרכו בכך) כי אור רבנו ז"ל התנוצץ במחו כאלו רואה העשירות בעיניו ממש וכו'. ושלח את בתו בכל פעם להביא מרקחת ומשקה לכבוד האורח. והשוחט ובודק הנ"ל ראה את הבתולה הנ"ל הולכת בכמה פעמים כנ"ל ושאל אותה מה זאת אצלכם וכו' וספרה לו. והלך תכף עם הבני הנעורים לשם ונכנסו, והם עמדו בחוץ ואמר רבנו זצ"ל שיכנסו גם הם ונכנסו. והוכיח אותו רבנו ז"ל ואמר לו: "היתכן איך לוקחים איש זקן ומרימים את זקנו ושוחטין אותו בסכין פגום"!?, ואמר "מדוע בסכין פגום", ואמר רבנו ז"ל שהוא ישאר פה, וישלחו את הבני הנעורים להביא את הסכין וכן הוה, שהסכין היה פגום. ונתעלף והעירוהו ואמר לו רבנו ז"ל שיסע אצלו על ראש השנה. ועבר זמן רב ולא נסע עד שנחלה וקבל על עצמו שכשיבריא יסע, וכן גם אחר כך לא קים עד שאשתו הכריחתו ונסעה עמו, ורבנו ז"ל צוה עליו שיהיה לו ודוי דברים וכו' וכמדמה שהכרח להתפטר מחזקת שחיטתו:

הודעת העתידות להאיש הכפרי שיתעלה בעשירות ואחר כך הודעת העתידות שירד מנכסיו ער וועט נאך ליגען אין פרעמדע תכריכים [הוא עוד ישכב בתכריכים זרים] וכן הוה מכון ממש כאשר יצא מפיו הקדוש, שמעתי כל זה באריכות גדול מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפי רבי חייקיל שעל ידו ובסבתו נסתבבה ונתגלגלה כל המעשה הזאת. (ואפשר זאת המעשה היא מר' חייקיל'ס שפע שמספר בפי אנשי שלומנו). שפעם אחת נסע רבנו ז"ל בדרך עם רבי חייקיל ז"ל, ורבנו ז"ל היה אז בדבקות נפלאה. ונדמה לרבי חייקיל שרבנו ז"ל מתנמנם. ובדרך שמן הצד ישב אז אחד שהיה מקרב מעט לרבנו ז"ל, וגם היה לו צד קרבה עם רבי חייקיל. ורמז רבי חייקיל להבעל עגלה לנטות אל קרובו שדרך שם בדרך צדדה. וכשבאו שם צוה רבי חייקיל להבעל עגלה לעמד ועמד שם. ודרך רבנו ז"ל היה לבלי להתעקש על שום דבר, ועשה עצמו כאלו לא ידע וירד מהעגלה ונכנס לבית האיש ההוא. וכשראה האיש הבעל הבית את רבנו ז"ל נתפעל מאד ונתן לו שלום בשמחה, ושאל אותו רבי חייקיל האם יש לך מעט יין ישן או מיני מתיקה לכבוד, והשיב אין כלום וביתו ריקם. אמר לו לך אל הקרעטשמע הסמוכה ותביא דבר מה לכבוד, והשיב שאין לו במה לקנות אמר לו קח איזה חפץ למשכון ולקח את מנורות שבת של אשתו והביא מעט משקה ומטעמים. וכשמלא את הכוס לכבוד רבנו ז"ל בתוך כך עברו הילדים ערמים ויחפים לבושים קרוע ובלוא. רמז רבי חייקיל לרבנו ז"ל את כל זה ואמר לו שישפיע לו איזה שפע, ענה ואמר רבנו ז"ל אני אין לי שפע בשבילו, רק אם תרצה אתה תתן לו שפע, ענה ואמר רבי! מתירא אני מכם אולי תרגזו עלי בשביל זה, ותאמרו חס ושלום שחייקיל ימות, וימות חס ושלום. ויען רבנו ז"ל ויאמר לו אל תירא! ושאל אותו ככה שלש פעמים ובכל פעם השיב אותו רבנו ז"ל אל תירא אני נותן לך רשות, והיה שם בבית כלי עם מים ושפך רבי חייקיל את הכלי הנ"ל באמצע הבית, ולקח הקאטשערי [מערוך] והחליק את המים ואמר בזה הלשון: שפע למזרח, שפע למערב, שפע לדרום, שפע לצפון. והגביה רבנו ז"ל את הקאפטין שלו ואמר אליו חייקיל לי לא תתן שפע. ואחר כך קבלו רשות מהבעל הבית ונסעו משם. וכשנסעו משם באו מחנה ערלים המובילים לעיר מפות פשתן שער רחלים ועורות וכדומה למכר. ושאלו את בעל הבית אם יש לו למכר יין ישן, שכר, דג מלוח, עגות וכדומה, ויען להם שאין לו כלום. וישאלו אותו מדוע? והשיב להם מחמת שאין לו כסף, ויאמרו לו שילוו לו איזה סכום לסע העירה לקנות כל הנצרך, וכשיסעו בחזרה יקנו ממנו. ומחמת שאתה איש ישר אין לנו לדאג מהכסף. וכמדמה לי שהלוו לו חמשה רובל כסף. עד היום ההוא דרך הערלים היה לעמד בהקרעטשמע שעל יד הדרך, ומן היום ההוא והלאה התחילו לעמד אצלו וקנו ממנו כל מה שהיו צריכים. והתחיל להיות בעל שפע, וגם מכרו לו כל מה שהיה להם הן מן השדה קטניות ותבואה פשתן, והן עורות חיות וגם עופות וכדומה, והוא מכרם בעיר והרויח אחד על אחד והתחיל לעלות למעלה למעלה. וכשהתחיל להשיג מעט כסף קנה איזו בהמות ועשה חמאה וגבינה והתחיל להוביל לעיר גם חלב למכר. ובבואו לעיר למכר כל הנ"ל וגם לקנות כל הדברים הנצרכים לו, אגב בא אל רבנו ז"ל לקבל שלום; וכעבר איזה זמן וכבר היה טרוד ובהול שכבר לא היה לו פנאי לכנס אל רבנו ז"ל מחמת שהיה צריך למכר הסחורה וגם לקנות ולעשות חשבונות, ומתוך כך מנע את עצמו מלכנס אל רבנו ז"ל, כי נתירא שלא יתחיל לדבר עמו ויבטל זמנו או אולי אחד מאנשי שלומנו יתחיל לדבר עמו וכנ"ל: פעם אחת כשהיה יריד בברסלב ורץ במהירות אל השוק לקנות ולמכר, וחלונות רבנו ז"ל היו יוצאים לשוק שבהכרח לעבר דרך שם. ובתוך כך כשרץ ורצה לעבר לשוק ושלא יראוהו דפק רבנו ז"ל בחלון וקרא אותו. ומסתמא הכרח לכנס כי אין הדרך ארץ שלא לכנס אם כבר קרא אותו. וכשבא אל רבנו ז"ל אמר לו רבנו ז"ל ההסתכלת היום אל השמים? ויאמר לא, קרא אותו רבנו ז"ל אל החלון ויאמר לו הבט בחלון ותאמר לי מה אתה רואה ויאמר אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה. ענה רבנו ז"ל ואמר לו אחר חמשים שנה יהיה יריד אחר לגמרי, זה הכל שאתה רואה לא יהיה עוד, רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות ואנשים אחרים, וגם אני לא אהיה וגם אתה לא תהיה. כהיום אני שואל אותך מה אתה כל כך בהול ומטרד שאין לך אפלו זמן להסתכל על השמים. ויקרא את רבי חייקיל שהיה בחדר אחר ויאמר לו, תראה חייקיל מה שעשית עם השפע שלך עד שאין לו אפלו זמן להסתכל על השמים: (כל זה שמעתי מפי רבי נפתלי ששמע זאת מפי חתנו רבי אברהם ז"ל):

הודעת העתידות בענין גזרת הנעקריטען [לגיס לצבא הצאר] בזה הלשון: איך האב עס אפ געשטופט אויף עטליכע אין צוואנציג יאהר [דחיתי זאת לעשרים וכמה שנים] וכן הוה ממש מכון. שמעת שאמר זאת עד שהתחילו לקח לצבא בפעם הראשון היה בערך עשרים וחמש שנים. שמעתי כל זה מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפי דודו הר' ראובן יוסיל מהייסען, וגם משאר אנשי אדמו"ר זצוק"ל:

הודעות עתידות למשה חינקעס (על הממון שלא רצו לתן לו) בזה הלשון מ'וועט דיר נאך אמאהל אן קלאפין אין פענסטער זאלסט נעהמען געלד [עוד ידפקו לך בחלון שתקח כסף], ומכון כדברים האלה נתקים אחרי כן, שנים רבות אחר הסתלקותו. שמעתי כל זה מפי רבי אברהם דב ז"ל ששמע זאת מפיו בעצמו, וסוף המעשה של שלום המעות ראה בעיניו. ועוד שמעתי לזה ספור גדול באריכות מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל (משה חינקעס היה מהאוהבים הנאמנים של רבנו ז"ל בשביל שראה כמה מופתים מרבנו ז"ל בעצמו וספרם לכל, עד שבשביל זה נתקרב הר' יצחק מכפר טשערוויץ הסמוך לברסלב, והוא הר' יצחק טשערוועצער. וזה אחד מהמופתים שספר, שהוא והר' אברהמיל פאיעס היו משתפים בעסקי פודריאדען (שווק). ומחמת שמתחלה לא היו עשירים כל כך, היו מקבלים פודריאדען קטנים מהפודריאטשיקעס (סוכנים) הגדולים שקבלו אצל הגענרעלער מהממשלה. אבל הצליחו, עד שעם הזמן נתעשרו כל כך שהיה ביכלתם להיות כאחד הגדולים, ולקבל הפודרואד מהגענערעלער בעצמם. ובכן באו אל רבנו ז"ל לשאל אותו אם לקבל פודראד כזה, ורבנו ז"ל לא הסכים לזה. ואמר אז המאמר הקטן שבלקוטי מוהר"ן "שלהיות מערב בין הגויים קשה מאד לעבודת הבורא". והם לא שמעו לעצתו וקבלו את איזה פאדראד אצל גענעראל אחד. ובאמת בעסק כזה קשה עוד יותר לעבודת הבורא, בשביל שבכדי שהדברים שהוא מעמיד ימצא חן בעיני הגענעראל, צריכין להיות עמו בידידות וחבה יתרה ולפעמים להשתתף עמהם במשחק קלפים, ובמסבה כזו כנהוג נמצאים גם איזו מנשותיהם או בתולותיהם ודי לחכימא ברמיזא. הסוף היה אמנם בזה שבעד כל הפודרידען סלקה הממשלה כחק ובמדה גדושה, ובעד הפודראד הזה לא סלקה להם עד שמכרחים היו בשביל זה להיות מן הלווים ואינם פורעים. ומחמת שהיו עשירים ומצליחים היו משפיעים לרבנו ז"ל בנתינות הגונות מפעם לפעם עד שנתקבץ אצלו סכום הגון ובאותו הזמן עשו הלואה גם אצל רבנו ז"ל, והיה ספוק בידם לסלק להבעלי חובות, מלבד לרבנו ז"ל לא סלקו. פעם אחת תבע רבנו ז"ל את משה חינקעס ויענה אותו בעזות מיר האבען אייך מעהר געלד איבער גיגעבין בכל זאת אמר לו רבנו ז"ל שהחוב בעד הפודאר יסלק להם, ועוד ידפקו לו בהחלון שיסע שמה לגבות החוב מ'וועט דיר אנקלאפין אין פענסטער זאלסט געהן נעמען געלד. וכן היה שאחר עבר יותר מעשרים שנה אחר הסתלקות רבנו ז"ל, בקרה הממשלה את החשבונות ונמצא חוב הפודראד הנ"ל עומד בלי סלוק, ובכן תכף נשלח שטיפעט [שליח] לטולטשין שאז כבר היה הר' יצחק בן מוהרנ"ת ז"ל בהפוסט [דאר], והגיע השטיפעט אליו ושלח אותו לברסלב. והשליח הגיע לברסלב בחצי הלילה ונתקים נבואת רבנו ז"ל והשטיפעט דפק בחלון משה חינקעס ובשר לו שיסע לגבות חוב הפודראד):

מה שאמר קדם פטירתו על האיש משה חינקעס הנ"ל שאם יגרש את אשתו וישא אחרת יהי לו בנים, וכן הוה מכון ממש, כי על סמך הדברים האלה הלך משה הנ"ל ונתן לאשתו חצי עשרו חלק כחלק מכל אשר יש לו מחוט עד שרוך נעל, עד שנתרצית לקחת מאתו גט פטורין והוא נשא תכף אשה אחרת והוליד עמה בן ובת, שמעתי זאת מפי אבי הריני כפרת משכבו וגם משאר אנשים ששמעו זאת מפיו בעצמו. ומובא זה גם בחיי מוהר"ן בהשיחות השיכים להתורות אות כ"ו, ומה שלא נאמר שם התקימות הדברים יבין הבקי בספור הזה מעצמו: (ועין בימי התלאות באריכות):

שדוד הטבע של קפיצת הארץ, וגם הפלת שכחה מענין שם העיר על הרב ר' יצחק ז"ל תכף ומיד אחר שיצא משם, שמעתי זאת מפי רבי שמואל יצחק ז"ל בעצמו (ועין באריכות בשיחות וספורים):

גם מענין קול הרעש הגדול והנורא (מכון ממש כמו שמדברים בפעם אחת אלפים ורבבות אנשים) שנשמע בחדרו שהיה לבדו סגור שם, שמעתי מפי רבי יחיאל מענדיל ז"ל ששמע זאת מפי הרב ר' שמואל יצחק ז"ל הנ"ל אשר הוא בעצמו שכב אז סמוך לפתח חדרו, ונפל עליו כל כך פחד ורעדה עד שמגדל רעדה וחרדת גופו נפל לארץ ונשאר כך שוכב על הארץ כי ירא להזיז עצמו ממקומו עד שנשקט הרעש: (ועין באריכות בשיחות וספורים):

אשר הגיד פעם אחת לר' מאיר המחשבה שהיה לו בעת עלותו על העגלה לנסע אליו, שמעתי מפי בנו ר' שמחה ז"ל ששמע מפי אביו בעצמו.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו באריכות קצת, כי זה הר' מאיר היה כמו בן בית אצל רבנו ז"ל וכשבא לאדמו"ר זצ"ל היה מוסר לו כל המפתחות וכו'. ופעם אחת נסע ביחד עם הרב ר' יודיל ז"ל לאדמו"ר זצ"ל וספר הרב ר' יודיל ז"ל שאם היה רבנו ז"ל בדור של תנאים היה גם כן חדוש. וענה הר' מאיר הנ"ל שהוא אינו מחזיק את רבנו ז"ל גדול כל כך רק לגדול הדור של עכשו. וכשבאו אל רבנו ז"ל אמר לו רבנו ז"ל כשאין מאמינים בי למה נוסעים אלי, ואמר לו אגיד לך המחשבה שלך בעת עלותך על העגלה אמר לו אם אתם יודעים תאמרו, ויאמר לו רבנו ז"ל ונשתומם ואמר אם כן אשאר אצלכם. ויתעה אותו אדמו"ר ז"ל ויאמר לו מחכמה הכרתי זאת בכניסתך לבית ובהשלום עליכם. וקבל דבריו ונסע ממנו, ובאמצע הדרך התפלא על עצמו ואמר מה זה שהנחתי להתעות אותי, הלא אי אפשר לידע זאת כי אם ברוח הקדש ממש, וזה פלא גדול ויותר מופת מה שיכול להתעות אותי וכו': (ועין בהשיחות הר"נ סימן קפ"ג מה שכתב מורנו הרב רבי נתן זכרונו לברכה שגם לכמה אנשים הגיד מה שעשו):

מה שהודיע לר' מאיר הנ"ל בענין הבנים ובענין העניות גם זה שמעתי מפי בנו ר' שמחה הנ"ל ששמע מפיו בעצמו. (אמר המעתיק: שמעתי מאנ"ש באריכות גדול אך אספר בקצור), כי זה הר' מאיר היה דר במעדוועדובקא והיה עשיר גדול מאד שהיו אוכלים אצלו בכלי כסף ורוחצים בכלי זהב ולא היה לו בנים. (ופעם אחת התאכסן אצלו הרבי מרדכי מטשערנאביל ז"ל ובניו, ובקשה אשת הר' מאיר הנ"ל ממנו שיהיה לה בנים, ויאמר לה עוד את רוצה בנים, דיך שאני ובני מתאכסנים אצלך) ופעם אחת נסעה אל רבנו ז"ל ברעש והתעוררות בענין בנים, ורבנו ז"ל סבב את עצמו בבית מקיר אל קיר, ופניו היה אש לוהט ממש. וכמעט שהיה לה חרטה על מה שהטריחה את רבנו ז"ל כל כך אחר כך אמר לה רבנו ז"ל שיהיה לה בן אבל תפסיד העשירות. ויהיה לה עניות כל כך עד שלא יהיה להילד רק טלית קטן אחד, וכשיכבסו אותו לא יהיה לו אחר ללבש, ויצטרך להמתין עד שיתיבש. והסכימה גם לזה, ויאמר לה שמהצרך לשאל גם את בעלה אם יסכים, וגם הוא הסכים, ונולד להם בן. ואחר איזו שנים כשנצרך רבנו ז"ל לנסע למעדוודובקא נסע דרך קרומענשטוק לעשות החתנה של שרה'קי עם הרב ר' יצחק אייזיק בן הרב ר' ליב מדובראוונא, לא נכנס לביתם רק נכנס להבית הכנסת וראה את הילד של ר' מאיר הנ"ל ובחן אותו בלמודו, ואמר אהה הפסד גדול וכו'. ונסע לדרכו והילד בא לביתו וספר לאמו הנ"ל והיו לה יסורים גדולים. ולעת ערב נפטר הילד, ואמו סגרה את עצמה בחדר מיחד ולא רצתה להתנחם ולדבר עם שום אדם. וכשחזר רבנו ז"ל למעדוודובקא נכנס להתאכסן אצלם. ותכף יצאה מהחדר ואמר רבנו ז"ל שהוא נוטל ממנה השבעה ימי אבלות כי החתנה תהיה אצלה והיא תהיה מחתנת. וכן קימה ועשתה כל צרכי החתנה כמו אחד הגבירים הגדולים, והלבישה את הכלה ונסעו למול החתן. ותעש החתן מאהל ובפרט החתנה ברב פאר ויפי, והיא היתה מלבשת בעדיי זהב כמו מחתנת ונתנה דרשה גישאנק [דורון דרשה] מנורת זהב גדולה. ואחר כך קראה רבנו ז"ל ואמר לה שתלד בן ותקרא שמו נחמן ואני שמי נחמן בן פיגא והוא גם כן (כי שמה היה פיגא). וכמו שאני חדוש בדבר שלי, כן הוא יהיה חדוש בדבר שלו ובלבד שתקים אלו התנאים שהיא לא תניק אותו רק מינקת. וגם המינקת תניק רק בימי טהר ושהיא לא תראה את הילד כלל בימי טמאתה. וכן היה שילדה בן אבל לא קימה, כי היה חולה והלכה לראות אותו בימי טמאתה, וגם המינקת הניקה אותו בימי טמאתה. ונסעה לאדמו"ר זצ"ל לשאל אם תתן אותו למינקת אחרת. ואמר עכשו לא אכפת עוד כלל כיון שכבר לא קימו. ולא יהיה עוד חדוש כנ"ל וכך הוה:

המעשה מהינוקא בעת נסיעתו לנאווריטש שמעתי מפי כמה אנשים ששמעו זאת מפי ר' שמואל בעצמו: (ועין בשיחות וספורים כרך ד' באריכות).

המעשה מהפושעים שרצו להכותו והנס שהיה לו והמפלה שהיה להם שמעתי כל זה מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל בעצמו: (פעם אחת בנסיעת רבנו ז"ל ממעז'יבוז' לברסלב והדרך הרגיל הוא על יד נעמירוב, בהודע הדבר להמתנגדים, ובכן ביום זה יצאו מחוץ לעיר ומקלות בידם בכדי להכותו. כששמעו אנשי שלומנו דבר זה עשו גם המה כמותם ומקל איש בידו בכדי להציל את רבנו ז"ל מידיהם. ושתי החבורות עמדו על הדרך ולחכות על בואו, אבל מה' היה שהופיע עליו ברוח קדשו, ובאחת האכסניות בכפר סמוך לנעמירוב שנכנס רבנו ז"ל שמה, שאל אצל בעל האכסניא אם אפשר להטות מהדרך הרגיל ולנסע באיזו דרך אחר לברסלב, ולא דרך נעמירוב. ויאמר לו הבעל אכסניא שאפשר באיזה דרך מעקם בצדי הכפרים, וכן עשה רבנו ז"ל ועשה דרכו עם צדי הכפרים ובא בשלום לברסלב. ושני החבורות עומדים הכן ומחכים ואגב הגיע זמן מנחה, ועם זה הבטחון שבלב חבורת אנשי שלומנו שלא יגיע שום הזק לרבנו ז"ל, חזרו חבורת אנשי שלומנו העירה נעמירוב, וחבורת המתנגדים עומדים במרדם ועוד בלב שמח בתקות הצלחת השעה באין מפריע. פתאם ראו מרחוק עגלה חצי מכסה (באעד) נוסעת וממעל עומדים שני אנשים כמנהג נסיעת רבי עם משמשים, עשו עוד התחכמות ותכף התחבאו באיזו מערות ובקעים בכדי כשתגיע העגלה יצאו ממחבואם ויתנפלו עליה לעשות מעשיהם מעשי רצח, וכן היה, ובהתחכמות התנפלו על העגלה המכסה בבאעד שבתוכה לא היה רבנו ז"ל כי אם רבנית אחת עם שני גבאים. כשראו זאת חזרו העירה בחרפה ובושה ובבהלה, הרבנית עם הגבאים הבינו שהמה לא גזלנים שבאם היו גזלנים ורוצחים לא היו בורחים מצעקת הנופלים בידיהם, וכן ראו מאחוריהם שהמה אדרבא כנראה חסידים ואנשי מעשה, והיה הדבר אצלם לפלא. ויהי כבואם העירה כמובן תכף ספרו הדבר לפני אנשי העיר ונתודע הדבר והיו לחרפה ולקלון לכל אנשי העיר. ואחד מהם מגדל הבושה והחרטה שלח מתנה לרבנו ז"ל בכדי לפיסו. ורבנו ז"ל אמר על זה שבודאי טוב הדבר ששלח לפיסו אבל לא משום זה יפטר גם מאיזה ענש. וגם לחבורת אנשי שלומנו שיצאו להצילו אמר רבנו ז"ל שלא היה להם לסמך על הנס בבטחון על גדל צדקתו. ודיקא לחכות כל העת עם חבורת המתנגדים. משום "לא תעמד על דם רעך". ולה' הישועה):

הודעה ברמז מענין "האבארע – עברה" שמעתי באריכות מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי משה חינקעס. פעם אחת היה אצל רבנו ז"ל ואמר: "מה זה קול דפיקות שאנכי שומע לך וראה"!. ואנכי לא שמעתי יצאתי החוצה ולא שמעתי כלום הלכתי ממקום למקום ושאלתי את פי איזו אנשים מה זה קול הדפיקות? ואמרו לי שמשה העניעס בונה האבארע [ביתן]. וכשאמרתי לו אמר לי: "אה אה האבארע – עברה האבארע עברה". אחר כמה שנים כבר אחר הסתלקות רבנו ז"ל היה לי איזה דבר נחוץ להיות אצל משה העניעס. הלכתי אליו ולא מצאתיהו בביתו ובני ביתו אמרו לי שאפשר הוא בהאבארע. הלכתי אל האבארע ופתחתי הדלת ומצאתיו עובר עברה רחמנא לצלן. כשראיתי מעשה זו – נזכרתי בנבואתו של רבנו ז"ל "האבארע עברה". תכף הלכתי להרב מברסלב לספר לו:

מה שאמר להאיש שהלך בכל יום להמנין שלו באומין שבעבור זה יפקד בבן זכר, שמעתי מפי ר' משה בן ר' אברהם חיים ששמע מבנו הנולד מזה:

הודעתו בזאסלב שבשעה זאת נולד בן אצל ר' יעקב בן ר' יודיל בברסלב. שמעתי זאת מבנו הר' יואל ששמע זאת מפי אביו בעצמו:

מה שהודיע במוצאי יום הכפורים שנחתם הדין על המתנגד שלמה מהייסען שימות. שמעתי זאת מאבי הריני כפרת משכבו ומר' יצחק מהייסען ששמעו זאת מפי אחי זקני רבי ראובן יוסף שישב אצל אדמו"ר זצ"ל בעת ההיא שנה תמימה, ולא היה באפשרותו לשוב לביתו מרדיפת המתנגד הנ"ל. ותכף אחר מותו בחרף ההוא שאחר יום הכפורים הנ"ל חזר מיד לביתו:

מה שצוה לאחי זקני הר' ראובן יוסף הנ"ל שכל הוראה שישמע מפי הרב דעירו יאמר תמיד בהפוך, וכן היה מקים אחי זקני הר' ראובן יוסף הנ"ל, שגם אם הוא לא זכר בעצמו את פסק ההוראה, אבל מעצם ראותו תמיד עין בעין אמתת דברי אדמו"ר ז"ל היה אומר תמיד להפוך מדברי הרב הנ"ל. וכאשר פתחו את ספרי הפוסקים לעין כדברי מי הפסק היו רואים בעיניהם שהאמת כדבריו. עד שברח הרב ההוא מן העיר עם כל בני ביתו בחרפה ובושה גדולה: שמעתי כל זה מפי אבי הריני כפרת משכבו ומשאר אנשים ששמעו זאת מפיו בעצמו:

את אשר חלק פרנסתו להאנשים שגרשו אותם מן הכפרים וכל אשר יצא מפיו הקדוש לא שב ריקם, שמעתי כל זה באריכות מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת ממוהרנ"ת ז"ל, וגם מפי האנשים האלה בעצמם:

בעת אשר גלה למוהרנ"ת ולרבי נפתלי ז"ל הסוד הכמוס מענין ביאת הגואל ישב אז גם חתנו ר' יוסף ז"ל סמוך ודבוק אליו ממש וגם שני אנשים מטעפליק עמדו אז על מדרגות העגלה (שטיג) מזה אחד ומזה אחד ופניהם לאדמו"ר ז"ל. בכל עת הנסיעה (שנסעו אז מלאדיזין לטעפליק) וקולו ז"ל בעת שדבר, כל זאת נפסק בנפלאות כאלה עד שלא נודע כלל לחתנו ולשני האנשים הנ"ל אם הוא מדבר עם מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל שישבו לנגדו. ושמעתי זאת מפי כמה אנשים וגם מאבי הריני כפרת משכבו ששמעו מפי הנ"ל, אשר היו רגילים לספר זאת בכל פעם:

המעשה מהשני מצבות

אמר המעתיק:

שמעשה כך היה שפעם אחת היה רבנו ז"ל בטעפליק והיה בעזרת בית הכנסת (פאליש) וראה מצבות מנחים, ושתי מצבות ורשימת אותיותיהם זה על זה. ואמר אפלו לאחר מיתה אין להם בושה. ונתודע שאלו השתי מצבות היו אחד בשביל איש ואחד בשביל אשה שהיו נחשדים עוד זה על זה בחייהם] שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי ר' משה דין ומורה צדק דקהלת קדש טעפליק שבעיניו ראה ובאזניו שמע זאת:

את אשר אמר אז על שני ילדי ר' שמואל מטעפליק איידער צוויא שלאפע איז גלייכער איינס א גיזונד'ס [תחת שנים חלשים עדיף אחד בריא] וכן הוה.

אמר המעתיק:

שמעתי שהמעשה היתה שנולדו לר' שמואל הנ"ל תאומים, ורבנו ז"ל היה אצלו על הברית מילה והיה אז סנדק ואז אמר כל זה כנ"ל, וכן הוה שהתאומים מתו ואחר כך נולד לו בן בריא וחזק) גם זה שמעתי מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי ר' משה מורה צדק הנ"ל:

המעשה מרפואת חלי הראה לרבי נפתלי ז"ל שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפי רבי נפתלי ז"ל בעצמו. (אמר המעתיק שמעתי שהמעשה כך היתה, אחר ביאתו מלעמברג היה דרכו לסע חוץ לעיר. ופעם אחת לקח אתו את מוהרנ"ת ורבי נפתלי ז"ל ובאו לקרעטשמי אחד ונתנו להם שם גבינה לאכל, ורבי נפתלי היה לו גם כן חלי הראה כמו אדמו"ר זצ"ל. והוא ז"ל ורבי נפתלי לא רצו לאכל מחמת שמזיק לחולאת הזאת, ומוהרנ"ת לא רצה לאכל בלעדם, ואמר מוהרנ"ת ז"ל לרבי נפתלי שיאכל ולא יזיק לו, ואמר רבי נפתלי אתה אומר לי? כשרבנו ז"ל יאמר לי. [אז דער רבי וועט מיר זאגען] ואמר לו אדמו"ר זצ"ל שיאכל עם מוהרנ"ת. ואכל הרב ר' נפתלי עם מוהרנ"ת ז"ל. ואחר כך כשנסעו בחזרה העירה עשה רבי נפתלי א' הוס [שעול], ואמר רבנו ז"ל הראיתם ס'איז שוין גאר ניט דער הוס, איך האב גימיינט אז ער וועט זיך פריער אפ פארטיגען פאר מיר [אין זה כבר כלל אותו שעול הקודם, אני חשבתי שהוא יפטר לפני], והמובן מדבריו שבזה המאכל המשיך לו רפואה למחלתו. ואז באותו הראש השנה אמר התורה תקעו ממשלה בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן א'. ושם מובא זה שיכולין להמשיך כחות הרפואה לתוך כל דבר מאכל עין שם וכו':

מה שעבר על רבי יודיל ורבי שמואל אייזיק ז"ל בעת שנסעו בפקדתו עבור השתדלות בתעלומותיו למהר גאלתנו. שמעתי מזה קצת דקצת ראשי פרקים מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל, וגם מר' יחיאל מענדיל ז"ל שמעתי זאת שהוא שמע מפי רבי יודיל ז"ל בעצמו.

אמר המעתיק:

שמעתי שצוה עליהם שיאמרו בכל עיר ועיר דף אחד מהספר הנשרף, ומספר לקוטי מוהר"ן ישאירו דף אחד בכל עיר ועיר וכו'. וצוה עליהם שיהיו אצל הרב מבארדיטשוב זצ"ל ויבקשו ממנו צדקה ויאמרו לו שהנדבה הזאת היא לצרך הכנסת כלה, והשתדלותו בזה היה כנ"ל, אך עברו עליהם מניעות רבות מחמת עניות שכלה אצלם הממון, ובבתים לא רצו לתן להם מחמת שאמרו שהם בריאים ויכולים לעבד וגם חשדום לגנבים וכו' ולא גמרו הענין):

המעשה מאלכסנדריווקי והתקימות הבטחתו שמעתי מר' משה שישב שם ששמע זאת מפי האיש שראה זאת בעיניו. (אמר המעתיק כפי הנראה היא המעשה ששמעתי שפעם אחת היה רבנו ז"ל בחרף על ברית מילה ובא איש אחד וקבל לפניו אודות בתו אשר פתה אותה ערל אחד להמיר דתה רחמנא לצלן ונאבדה, וכבר חפש אותה בכל הכפרים ולא מצאה. ויאמר לו רבנו ז"ל שנמצאת אצל הכמר דעירו, אשר לא עלה על דעתו שהכמר יעשה לו זאת, יען כי חי אתו בטוב מאד ואמר אל רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה. והשיב לו שיסעו שני אנשים תכף עם עגלת–החרף סמוך לבית הכמר ובתו תעמד בחוץ וכשתראה אותם תכף תתרצה לנסע עמם לביתה. וכך הוה. ואדמו"ר ישב עוד על סעדת ברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם לקחו מקלות וקרדמות לילך ללחם עם היהודים אשר לקחו את הנערה מבית הכמר ולקחתה בחזרה בחזקה ונפל על היהודים פחד גדול. ואמר רבנו ז"ל שלא יפחדו רק יקחו בידם גם כן מקלות ולצאת כנגדם ויפחדו הערלים מהם וילכו להם וכך הוה. כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות הלכו להם אף שלא היה שום דרך הטבע לזה. ואחר כך השתדל רבנו ז"ל לשדך אותה עם בחור בעל מלאכה אחד סנדלר משם, והזהיר להבחור ואמר תשמר את עצמך אם יזדמן לך איזה קטטה עמה שלא תבישה בבזיון הזה שרצתה להמיר דתה, ובעבור זה אני מבטיחך שיהיה לך ממנה בנים טובים. וכן הוה שנולדו לו ממנה בנים טובים רבנים לומדים מפלגי תורה):

מה שאמר להירש בער מאומן את מחשבתו שחשב בעת ההיא שמעתי מר' משה בן ר' אברהם חיים ששמע מפי האנשים ששמעו מפיו.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו שכך היתה המעשה, שזה הירש בער עם חבריו היו גדולי החוקרים והאפיקורסים נשאר בדעתם לשאל אותו איזה קשיא מספר יין הלבנון שהקשה רבם ולא היה להם תרוץ, והלכו לרבנו ז"ל בשביל זה. עין להלן באריכות):

משני אנשים שתפים שאכלו בקערה נגד אדמו"ר זצ"ל באכסניא, וכל אחד אכל מצד הקערה של חברו, ואחר שהלכו, אמר אדמו"ר שכן הדבר גם בנשותיהם, אחר כך ברבות העתים נתגלה הדבר. שמעתי זאת מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מאחד מאנשי אדמו"ר זצ"ל:

מה שאמר לר' גרשון ז"ל איבער א גראשינדיג ליכטעל קאן צו שלאגין ווערן א גאנצע שמונה עשרה [עבור נר שוה פרוטה עלולה ללקות כל תפלת שמונה עשרה]. (שפעם אחת בקש רבנו ז"ל לתן לו עשירות ולא רצה, ואמר לו רבנו ז"ל מפני מה הלא בשביל "אגרשין ליכטעל קאן צו שלאגין ווערין אגאנצע שמונה עשרה" כנ"ל. ואחר כמה שנים נתקים זאת מחמת עניות וכו' שפעם אחת לעת ערב היה חשך בביתו ובקשו בני ביתו ממנו אגראשין לקנות נר ולא היה לו, ועל ידי זה נתבלבל לו השמונה עשרה ונזכר אז שרבנו ז"ל כון לו מכמה שנים מקדם). ובעת שנתקים זאת אחר כמה וכמה שנים נזכר הר' גרשון שמכון ממש כדברים האלה אמר לו אדמו"ר זצ"ל: שמעתי כל זה מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפיו בעצמו:

המעשה מר' ליפא ז"ל ומה שאמר לו איך וויל ניט אז דוא זאלסט האבין געלד [אני לא רוצה שיהיה לך כסף]. והסבות מהרוח סערה שנסתבב לזה שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי מוהרנ"ת ז"ל.

אמר המעתיק:

בזה יש אריכות גדול, אך אזכר בקצור איזה ראשי פרקים. הר' ליפא היה אצל רבנו ז"ל ואמר אז התורה כ"ג צוית צדק וכו'. ושם מדבר מענין ממון, ורמז על ר' ליפא הנ"ל. כי הר' ליפא הנ"ל היה ממקרביו הראשונים קדם מוהרנ"ת ורבי נפתלי ומאמירת "עננו" שלו נתקרבו. ואחר כך נפל לתאות ממון והוא עסק אז עם סוחר אחד וכו' ואמר לו רבנו ז"ל כנ"ל, וכשנסע מרבנו ז"ל חשב בדעתו הלא אם יסע לרבנו ז"ל אפשר יתקים דבורו על כן נסכם בדעתו שלא לסע עוד. ואמר שרבנו ז"ל הוא מעולם הבא, ואני מעולם הזה ואף על פי כן לא הועיל ונעשה עני כי בא רוח סערה ועקר ביתו לגמרי. ואחר איזו שנים התחיל שוב לנסע לרבנו ז"ל וכשקראו לו פעם אחת מפטיר והסוף של ההפטרה היה "הלא מעתה קראת לי אבי" וכו'. אמר מוהרנ"ת לר' ליפא, ר' ליפא עמנו הייתם הלא מעתה וכו' כנ"ל ראיתם מה שקוראים לכם הלא מעתה וכו'. וכשנסע לרבנו ז"ל הוכיח אותו כמובא בהשיחות [חיי מוהר"ן סימן שט"ו] במאמר "הוכיח את אחד" וכו' ממה נפשך אם לא היית איש כשר וכו' ואז בכה מאד עד שהוריד דמעות מעיניו לארץ. ואז אמר לו רבנו ז"ל אפלו אם יהיה הממון שלך מכסה ומצנע אפלו בתבה יפזרו הרוח, וכן הוה. ששכר איזה יער ובנה לעצמו שם בית דירה וקדם שנגמר הגג בא רוח סערה והפך וחרב ועשה מן הכל אבק ועפר לא יצלח לכלום. בשנה האחרונה לא היה על ראש השנה ושאל רבנו ז"ל עליו. ותרצו אותו כי הצרך לסע בשביל אתרוגים בשביל כל האוקריינה. ענה רבנו ז"ל ואמר "מה אמר לכם הראש השנה שלי עולה על הכל" קיין גרעסערס דערפון איז ניטא [דבר גדול מזה אין]. וזה הר' ליפא מקדם היתה אשתו בשלום עמו ואחר כך נעשית מתנגדת עליו. וכשבא אל מוהרנ"ת ז"ל אחר הסתלקות רבנו ז"ל וראה שיש לו שלום בית נתתרץ לו הגמרא "זכה נעשית לו עזר לא זכה נעשית כנגדו" והיה צריך לכתב "זכה עזר לא זכה כנגדו", מה תבת "נעשית". אבל עכשו מובן, בטוב זכה נעשית לו עזר, כמו אצל מוהרנ"ת ז"ל, שמקדם היתה מתנגדת, ואחר כך היא בעצמה נעשית עזר, לא זכה נעשית כנגדו, כגון אצלו שמקדם היתה לו לעזר כי היא היתה מגדלת אצל החסידים ואחר כך נעשית לו מתנגדת. פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל "במה יזכה" וכו' איך ווייס אז ר' ליפא איז גיווען פרומער פאר מיר און יעצט וויא איז ער. און וויא בין איך [אני יודע שר' ליפא היה כשר ממני וכעת איפה אני ואיפה הוא]).

הודעת העתידות ברמז לרבי אהרן ז"ל הרב מברסלב שיהיה נפטר בחדש אב וכן הוה (שנפטר מכון בראש חדש אב, ואנשי שלומנו אמרו הסימן לזה באחד באב מת אהרן) שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו וגם משאר אנשי שלומנו ששמעו מפיו בעצמו שספר מזה בעת מחלתו קדם פטירתו. וגם בשנה הזאת היה חלוש מאד בקיץ ומיד כשעבר חדש מנחם אב נתמלא שמחה על שכבר היה בטוח שבודאי ימלא שנתו:

מה שרמז לאחד שיבוא אליו לאחר הסתלקותו על אודות מחלתו החלי נופל רחמנא לצלן שבקש אז ממנו, וכן הוה שלאחר הסתלקותו בא האיש הזה על ציונו הקדוש. ומאז והלאה נתרפא מהחלי הזה. כל זה שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו (ובזה אני מספק אם אמר ששמע זאת מפיו בעצמו או מפי אחר ששמע ממנו):

הודעת העתידות מרפואת בתו שרה על ידי התעוררות השמחה, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי איש אחד ששמע מפיה בעצמה.

אמר המעתיק:

שמעתי מאנשי שלומנו שכך היתה המעשה שהיה לה כאב שנים ואמר לה רבנו ז"ל שיהיה לה שמחה ואמרה הלא כואב לי, אמר לה שתעשה את עצמה כאלו שמחה. ואמר עוד יהיה זמן שתבא מזה לשמחה כל כך עד שתרקד ואז יהיה לך רפואתך. וכך הוה שהגיע לה שמחה גדולה עד שבאמצע היום סגרה הלאדין [התריסים] ורקדה ונתרפאה):

מר' חייקיל שהראה לו נשמת המת, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפיו כמה פעמים.

אמר המעתיק:

כידוע היה הר' חייקיל החזן של רבנו ז"ל פעם אחת בקש מרבנו ז"ל שיראה לו מת (נפטר) ואמר לו רבנו ז"ל אבל הלא תתפחד ממנו, ויען ויאמר אינני כל כך טפש עד שאתפחד ממנו. ויאמר לו רבנו ז"ל עוד הפעם אבל תתפחד ככה עד שלשה פעמים והוא השיב כנ"ל שלא יתפחד. והראה לו רבנו ז"ל נשמת נפטר אחד, ויתחלחל ויתבהל מאד עד שרבנו ז"ל נתירא שלא יזיק לו זה הפחד. ויאמר לו רבנו ז"ל האם חכם כמוך יכולין להטעות בדמיון? ויחלף הפחד ממנו. וכעבר איזה זמן בקש עוד הפעם מרבנו ז"ל שיראה לו נפטר ובלבד שלא יתפחד, ויאות לו והבטיח לו וזה היה קדם חנכה. באותו הרחוב שישב רבנו ז"ל היה אופה אחד, ואנשי שלומנו כשישבו לסעדת מלוה מלכה על פי רב היה חסר להם לחם, והיו רגילין לכנס להאופה הזה לקנות השירים משבת מה שלא היה יכול למכר משום שלא היה שלם או לא נאפה מצד אחד וכו' בכדי שיקנו בזול, והוא היה רגיל להיטיב עמהם במקח בשביל זה. ונפטר האופה הנ"ל באלו הימים, ובחנכה אמר רבנו ז"ל אל הר' חייקיל עתה תראה נפטר. וישא עיניו וירא את האופה הנ"ל שנפטר בסמוך איך שעמד לפני רבנו ז"ל בכריעה והשתחויה ובקש מרבנו ז"ל היות שאני היטבתי עם האנשים המקרבים שלכם למכר להם בזול לחם וחלה בשביל סעדת מלוה מלכה, ובכן אני מבקש מכם תקון. ויען רבנו ז"ל ויאמר לו יען שהיטבת עם אנשי המקרבים אלי אני אעסק בתקונך ויעלם הנפטר. שמעתי מר' נפתלי כהן מבארדיטשוב הדר בירושלים תבנה ותכונן ששמע מחתנו הר' אברהם ז"ל בן ר' נחמן טולטשינער):

מעמודא דנורא שהראה למשה חינקעס. שמעתי מר' אברהם דב ז"ל ששמע מפיו:

המעשה מהסוחרים שנתועדו עמו סמוך לנאווריטש ומה שהפליא לדבר עמהם כאלו הוא אחד מחבורתם, ומה שכון לאחד מהם את מחשבתו שני פעמים, ובחכמה נפלאה להתעלם ולהתכסות גם מאתו עין בספר שיחות וספורים כרך ו באריכות. שמעתי כל זה באריכות מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע מרבי שמואל מטעפליק שנסע אתו כמובא בחיי מוהר"ן:

הספור ממה שאמר לר' שמואל על אודות השנה אף על גב דאיהו לא חזי מזלה חזי, גם זה שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפיו בעצמו.

אמר המעתיק:

שמעתי שרבי שמואל הנ"ל לן עמו ביחד, ושאל אותו אדמו"ר זצ"ל השמעת איזה דבר בלילה הזאת? והשיב לו ר' שמואל לא, רק כל הלילה לא יכלתי לישן. ואז אמר לו אדמו"ר ז"ל אף על גב דאיהו לא חזי וכו'. והמובן ששמע וראה אדמו"ר זצ"ל באותה לילה דברים עליונים נפלאים ונוראים מאד):

הספור מהחלום מענין הדג, שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מאנשי אדמו"ר זצ"ל.

אמר המעתיק:

שמעתי שאיש מאנשי שלומנו חלם לו שאמר לו אחד בחלום אם יביאו לך מחר דג תקנה אותו ותביאו לרבנו ז"ל. ובבקר בא ערל עם דג למכור וקנה אותו והביאו. ותכף שאל אותו איפה הדג ונתן לו, ואמר רבנו ז"ל איזה דבר בזיון על הדג, ואמר עליו א גרויסער שלא לשמה [בעל שלא לשמה גדול], ואמר עליו שזה גלגול אביו של זה שקנה אותו, ובשלו אותו על שבת קדש והיה לו תקון):

הספור מהאיש מאומין שהגיד לו את מחשבתו שהיה מקדם איזו שבועות... בחצי הלילה. שמעתי מהרב ר' זלמן ז"ל ששמע מפי האיש בעצמו:

מעשה באיש אחד ושמו ר' ישראל מנעמירוב אשר הפציר את אדמו"ר זצ"ל שיסכים לו לנסע למקום המלחמה בשביל פרנסה, ואדמו"ר זצ"ל מדרכיו הנעלמים לבלי לדחק את עצמו על שום דבר (כמובא מזה הרבה בספוריו הקדושים). ומחמת שאף על פי כן לא רצה בשום אפן להסכים לו, ענה ואמר לו בזה הלשון: זאלסט זיך פיר נעמין יוא מיט ניין גלייך [תקח לעצמך את הכן ואת הלא בשוה] (הינו שיהיה באמת שוה אצלו בלבו אם לנסע או לאו) אחר כך תאמר ה' קאפיטיל תהלים, און אחר כך ווי ס'וועט דיר אריין קומען אין דער מחשבה אזוי זאלסטו טוהן [ואחר כך איך שיכנס במחשבתך כך תעשה]. וכן עשה האיש הנ"ל, ואחר כך בא לאדמו"ר זצ"ל ואמר לו שנפל בדעתו הן. ואדמו"ר זצ"ל לא הוטב זאת בעיניו כלל, כי ידע ברור כיום שהאמת לא היה בלבבו שווי ההן ולאו כאשר פקד עליו, כי באמת מחמת תבערת תאות ממון חשק ורצה בכל נפשו לנסע הנסיעה הנ"ל. ואמר לו אדמו"ר זצ"ל בזה הלשון: נא מיט א פלאטציקיל קאן מען אמאל אהעכט חאפין [נו עם דג קטן לפעמים אפשר לתפוס הכט (דג גדול)]. ובעת שאמר לו אדמו"ר זצ"ל זאת, לא הבין כלל האיש הנ"ל את דבריו אלו. ואחר כך נסע האיש הנ"ל לדרכו למקום הנ"ל, וסבב שם השם יתברך ששכר אותו עשיר אחד לעסקיו והיה אצלו איזה זמן ונשא חן בעיניו, והיה ביניהם אהבה גדולה מאד. והעשיר הזה היה איש בליעל ורע מעללים, וגם כבר בא בשנים ומימיו עוד לא נשא אשה כלל, אבל מרב אהבתו להאיש הנ"ל התחיל לדבר על לבו מיום אל יום בדברים רכים וטובים, עד שהתחיל לפעל אצלו מעט מעט, והתחיל לעזב את דרכו הרע ונשא אשה כשרה וצנועה, והתחיל לילך בכל יום ערב ובקר להתפלל, עד שבמשך הזמן נתהפך לאיש אחר ממש, ונעשה באמת איש כשר ככל בני ישראל הכשרים. וכאשר ר' ישראל הנ"ל מנעמירוב הביט וראה שפעלו כל כך דבריו בהעשיר הזה מיד נזכר במאמר אדמו"ר זצ"ל שאמר לו על ענין נסיעתו שבדג קטן יכולים לחטף דג גדול, כי באמת כן היה גם שם המשפחה של העשיר הזה "העכט", שמעתי כל זה מפי אבי הריני כפרת משכבו ששמע זאת מפי מוהרנ"ת ז"ל וגם מרבי נפתלי ז"ל:

המעשה מר' ליב מכפר וואטשעק שהיה אדמו"ר זצ"ל אצלו על ברית מילה, ואמר אז שהיה טוב פה להעמיד חפה, ואחר כך כשהגיע הזמן שבאה לטשיקעוו שכן היה המדבר, ירד מטר ולא רצה לנסע לשם, והיה בכפר וואטשעק החתנה. ואחר כך מענין רבי יעקב בעל מגיה שאמר לו כו', שמעתי כל זה מחתנו הרב ר' זלמן מגיד מישרים ושאל אותו אם היה בזה ענין, והשיב לו הן. גם שמעתי שספר בנו של רבי ליב הנ"ל שאחר כך בשבת שאחר החפה לקח רבי ליב שני דליים על כתפו ונשא אותם מן הפרוזדור אל הבית להעמידם על השלחן כענין השמחה. ויאמר לרבנו ז"ל שיברכו שלשנה הבאה יתן לו גם כן כזה, והשיב לו רבנו ז"ל גאט וויסט [אלקים יודע]. ונבהל מאד מן המענה הזאת, ובקש מר' ליבלי אפטיר שהיה אז המלמד שלו שישאל על זה מרבנו ז"ל. ושאל אותו, והשיב לו שיצוה עליו שיבוא בעצמו, ובא אליו, וצוה עליו שיבוא אליו לאחר שני שבועות. ואחר שני שבועות בא אליו עוד הפעם, ויאמר אליו שהחליף זאת בעניות שיחזר על הפתחים. והתחיל לבכות לפניו מאד, וצוה עליו שיבא עוד הפעם לאחר שני שבועות, וחזר ובא אליו. ואמר לו שזה אי אפשר (שלא יהיה עני) רק על כל פנים לא יחזר על הפתחים ויגנבו אצלך בשנה זו איזה פעמים וכו', ואחר כך ירחם עליך האדון ויבנה לך קרעטשמע [פונדק] קטנה, וממנה תתפרנס בדחק גדול כל ימי חייך עד שכל בניך יהיו מכרחים להפרד ממך או שיעבדו אצל אחרים, או שיפרנסו את עצמם בעבודות אחרות. וגם גלה לו כמה שנים יחיה ושבשבוע אחד ימותו הוא ואשתו. ואחר כך היה מכון כל הנ"ל רק שבמשך הזמן ההוא צמצם את עצמו גם בעצם דחקו לקבץ ולאסף על יד על יד מעות לכתיבת ספר תורה לבית המדרש דפה אומין וחקק עליו את שמו ונתן אותה להבית המדרש על הראש השנה שקדם פטירתו. גם אז כשאמר לו רבנו ז"ל ככל הנ"ל, פזר מיד בכל יכלתו מעות הרבה לצדקה, כי ידע בברור שלא יועיל לו אם ירצה להתחכם על זה:

אמר המעתיק:

שמעתי אשר פעם אחת הושיט משה חינקעס לרבנו ז"ל צנצנת קאווע וכשהעמיד את הקאווע על השלחן נתהפך הצנצנת ונשפכה הקאווע ואמר לו רבנו ז"ל בזה הלשון: א פנים מיר וועלין קיין מחתנים ניט זיין [כנראה שכבר לא נהיה מחתנים]. אז היה משה הנ"ל חשוך בנים רחמנא לצלן. ואחר כך אחר הסתלקות רבנו ז"ל שגרש את אשתו על סמך שאמר רבנו ז"ל קדם פטירתו בין הצואות שאם יגרש את אשתו יהיה לו בנים (עין לעיל אות ח'), ולקח את רבי אברהם דב ז"ל נכד רבנו ז"ל לחתן לו. ואחר כך בעת המחלקת שנתרחק משה הנ"ל, גרש רבי אברהם דב את בתו ונתקימו דברי רבנו ז"ל הנ"ל):

שמעתי בעת שישב אדמו"ר זצ"ל בברסלב, ישב פעם אחת עם אנשים ובתוכם היה גם רבי חיים שרה'ס מברסלב, ופתאם אמר רבנו ז"ל האדם הוא שוטה כל כך עד שאפלו כשהמלאך המות הולך אחרי כתפיו הוא מחזיק עדין בשטותיו והבליו. והאנשים השתוממו מאד על הדבורים האלה ולא ידעו על מה הם מרמזין, אבל הר' חיים שרה'ס נבהל מזה מאד מאד, כי נכנסו הדבורים היטב בלבו וידע בנפשו כי אדמו"ר זצ"ל מרמז עליו באלו הדבורים וישב אצל השלחן בפחד גדול. אחר כך הלכו כל האנשים לדרכם, ורבי חיים הנ"ל נשאר יושב אצל השלחן, ושאל אותו אדמו"ר זצ"ל מה אתה יושב? ולא יכל להשיבו כי ישב במרה שחורה גדולה מאד. ונכנס אדמו"ר זצ"ל לחדרו והלך הר' חיים הנ"ל אחריו ויבך לפניו מאד. ויאמר לרבנו ז"ל רבי אני יודע בודאי אשר כונתכם בהדבורים היתה עלי, לכן מאד מאד אבקשכם לעורר רחמים עלי, שאשאר בחיים. ויאמר לו אדמו"ר זצ"ל כן הדבר שהיתה כונתי עליך, אך אני צריך לנסע על ציון קבר זקני הקדוש הבעל שם טוב זצ"ל למעז'בוז' להתפלל עבור הילד שלי (שהיה אז חולה), לכן תסע גם כן עמי ואתפלל גם עליך. וכן עשה, ונסע רבי חיים הנ"ל גם כן עם רבנו ז"ל למעז'בוז'. והלך רבנו ז"ל על קבר הבעל שם טוב זצ"ל, והתמהמה שם זמן רב ואחר כך אמר לרבי חיים בזו הלשון: דיר האב איך גיפול'ט און מיר ניט [לך פעלתי ולי לא]. ואין אתה צריך אפלו להתפלל אך כיון שאתה פה לך גם כן והלך אל קבר הבעל שם טוב. ואמר לו כמה שנים יחיה עוד. ויסעו בחזרה לברסלב ובאמצע הדרך אמר רבנו ז"ל לרבי חיים הנ"ל הילד שלי כבר מת וכך הוה, כי כשבאו לביתם מצאו שהילד כבר מת, (ולא רצה רבנו ז"ל לכנס לעיר ברסלב על שבת קדש, ושלח האיש הנ"ל לברסלב לקנות חלה על שבת קדש וצוה לו שיהיה הדבר בסוד שלא יתודע לאשתו. אך אנשי שלומנו שאלו אותו איפה רבנו ז"ל כי ידעו מתחלה שנסע עמו והשיב להם בסוד. ובין כך עבר מעשה מאברהם פייעס שהיה מקרב לרבנו ז"ל והוא היה מקדם איש מכער והיה רגיל לומר על עצמו מיינע עונות וועט מען ארום טראגין אויף אפיינדיל אין גיהנם [בגיהנם ישאו את עוונותי על נס]. והיה לו בן פגום וכו' וכו' ושם בנו היה חיים פייעס ועשה עמו שדוך עם בת ישראל נכד הבעל שם טוב. והבעל שם טוב אבי זקנו של הכלה לא היה רוצה בהשדוך, ועל כן בא לרבנו הקדוש שאינו רוצה בהשדוך והיה רוצה לטל החתן מן העולם. והיה לרבנו ז"ל רחמנות על החתן ובקש מהבעל שם טוב ז"ל שיניח אותו אבל לא יהיה לו בנים, ממילא לא יהיה להם התקשרות ויהיה גט וכן היה. ובלילה הקיץ רבנו ז"ל את רבי חיים שרה'ס הנ"ל והלך עמו ביער להתבודד שם, ואחר כך ספר לו כל הנ"ל. וגם ספר לו כי הבעל שם טוב אבי זקנה לקח מעמו השנים והכרחתי לתן לו שנים אחרים והגיד לו כמה שנים (ועין להלן באריכות). ובעת שחיים פייס (החתן) היה בארץ ישראל כי נסע לארץ ישראל ספר לאנשי שלומנו שרבנו ז"ל נתן לו צעטיל [פתק] של עבודות וסגופים ואמר לו שאם יקים זאת יתהפך גופו ליהודי כשר ממש, אך היה קשה לקים ולא קים. ובעת המחלקת מהרב מסאוורן רצה גם כן לחלק אמר לו רבי חיים שרה'ס הנ"ל שתק הלא אני יודע כמה שנים תחיה וכו'). ורבי חיים הנ"ל חי עוד הרבה שנים כמו שאמר רבנו ז"ל:

בכפר אחד סמוך לזלאטיפאלע היה דר איש אחד שהיה מחזיק הארענדא [חכירה] מאדון הכפר, והקרעטשמיס [הפונדקים] אשר בסביבות כפר הנ"ל. וכל האנשים המחזיקים הקרעטשמיס היו משלמין לו הראטעס [דמי שכירות]. והיה לו אשה צנועה מאד נדיבת לב מאד, והיתה מרחמת תמיד על המחזיקים הקרעטשמיס [שוכרי הפונדקים] כשלא היה להם לפעמים לשלם לבעלה הראטע היא נתנה להם כסף לשלם. ויהי היום ונחלתה האשה הנ"ל במחלה מסכנת מאד עד שהיתה נוטה למות, ובעלה השתמש ברופאים גדולים הרבה ולא הועילו לה כלום. והקרעטשמאריס היה דוה לבם מאד על האשה הנ"ל בידעם שאם חס ושלום תמות האשה הזאת יהיה מר להם מאד, ולא יהיה להם מי שירחם עליהם, גלל כן השתדלו הרבה כלם כאיש אחד ברפואתה ונסעו אל הרופאים להביאם. וביניהם היה איש אחד שהיה מקרב מעט לאדמו"ר זצ"ל בעת אשר ישב בזלאטיפליע, וידבר האיש על לב הבעל הנ"ל שישלח פדיון לאדמו"ר זצ"ל לזלאטיפאלע, וכן עשה, ושלח אותו עם פדיון נפש לאדמו"ר זצ"ל. ובעת ההיא היתה קרובה מאד שתצא נפשה, ובא זה האיש לאדמו"ר זצ"ל והביא לו הפדיון. ויאמר אליו רבנו ז"ל שיביאו לו רענדיל אחד, והביא לו האיש הנ"ל הרענדיל ולקח אדמו"ר זצ"ל את הרענדיל בידו ואמר לו שהרענדיל אינו מחזיק את המשקל. והלך האיש הנ"ל והביא לו רענדיל אחר, וגם זה היה נחסר ממשקלו וכן היה כמה פעמים שבכל פעם שהביא לו רענדיל והוא זצ"ל שקל אותו ולא הוטב בעיניו. עד שהלך לחלפן אחד והביאו לאדמו"ר עם הרבה רענדליך ואדמו"ר ז"ל בחר לו אחד רענדיל שהיה לו על כף המאזנים כמו שצריך. ואז אמר לו לך ונסע לביתך כי האשה הנ"ל כבר שבה לבריאותה. ונסע חזרה להכפר. והנה האיש הנ"ל בעת שאמר לו אדמו"ר זצ"ל שכבר שבה לבריאותה היה הדבר לפלא בעיניו. והביט על המורה שעות באיזה שעה אמר לו אדמו"ר זצ"ל וכאשר בא אל בית הרינדאר ספרו לו כל בני הבית מה שנעשה שם אחרי שנסע לאדמו"ר זצ"ל. כי תכף אחר נסיעתו התחילה האשה לגווע ונעשה קול בכיה ורעש גדול בבית עד שהקיצו אותה, ואמרה לתן לה מעט מים אל פיה. וספרה להם כי כאשר יצאה נשמתה ובאה לפני בית הדין של מעלה, ושקלו העונות והזכיות שלה והכריעו העונות וגזרו דינה למיתה שלא תחזר עוד לזה העולם. בתוך כך בא אברך אחד (ותארה צורתו כצורת אדמו"ר זצ"ל) והביא רענדיל אחד והשליך אל הכף של זכיות והכריעו הזכיות ופסקו דינה לחיים. וכפי שספרו לו היה זה הדבר בעת אשר אדמו"ר זצ"ל עסק ושקל כמה פעמים את הרענדיל על כף המאזנים כנ"ל. אז השתומם האיש ויתפלא מאד על הדבר הזה, והבין היטב מה שאדמו"ר זצ"ל שקל כמה פעמים את הרענדיל מה שבעיניו היה הדבר לפלא. והאשה שבה לבריאותה תכף בשלמות:

בעיר אחת היה שוחט ובודק ושמו ר' הלל. והיה מקרב לאדמו"ר זצ"ל, ואחר כך נתרחק ולא נסע אליו כמה שנים, ואחר כך חזר ובא אליו ויירא להתראות לפניו, ובקש את איש ממקורביו שילך עמו לאדמו"ר זצ"ל, והלך עמו. ואדמו"ר זצ"ל היה אז בבית המדרש שלו, וכשבאו אל הפתח ויפתחו אותה נפל עליהם פחד ואימה גדולה ונשאר האיש הנ"ל עומד אחורי הדלת ור' הלל הנ"ל נכנס להבית מדרש. ונשאר עומד אצל הדלת, ורבנו ז"ל כשראה אדם עומד אצל הדלת התקרב עצמו אליו ונתן לו שלום, ואמר בזה הלשון: ס'איז דוא הלל, דוא זאלסט גיוועזין ווארטין נאך אביסעל וואלסטו גיוועזין גיקומען צו מיר מיט די זאקין [זה אתה הלל! אם היית מתמהמה עוד מעט, היית בא אלי עם הגרביים שלך] (הינו לאחר מותו). והתחיל ר' הלל לבכות לפניו מאד, כי נפל עליו פחד גדול בשמעו הדבורים האלו מפי אדמו"ר זצ"ל. ואחר כך הוכיח אותו רבנו ז"ל על שנתרחק ממנו זמן רב כזה, ולא נסע אליו, עתה אני אומר לך שתעקר דירתך לעיר אחרת, ואם לא תצית לי בטח תתחרט. ואחר כך נסע ר' הלל ממנו ולא רצה לבא עוד לביתו רק נסע לאיזה עיר הסמוכה לשם ושלח מכתב לזוגתו כי הוא ימכר את חזקת השחיטה שלו והיא תמכר את הבית כי הוא מכרח לעקר דירתו משם. וכן הוה, כי מכר את חזקת השחיטות והיא מכרה את הבית. רק אחר כך נעשה מחלקת משכן אחד שטען כי הוא בר מצרא לביתו לעשות גמר ממכירת הבית ולא ישהה שם כלל רק כשיגמר הדבר יסע משם. ונתרצה לדבר הזה, כי סבור היה שלא יזיק לו דבר קטן כזה, יען כי לא ישהה שם כלל. ונסע לשם ותכף מת שם בעיר הנ"ל ונתקימו דברי אדמו"ר ז"ל:

בברסלב היה עשיר אחד שהיה מקרב לאדמו"ר זצ"ל והיה לו בן יחיד ועשה שדוך עבורו עם נכדת הבעל שם טוב זצ"ל. וכשהגיע זמן הנשואין, באותו זמן נפטר אצל רבנו ז"ל ילד אחד, ונהג רבנו ז"ל שבעה מחוץ לעיר, כי שכר לו דירה שם שהיה גן לפניה, יען לא היה בקו הבריאה, ולקח אתו את ר' חיים שרה'ס שישמש אותו שם. והנה העשיר הנ"ל טרם נסע לחפת בנו הלך עמו אל אדמו"ר זצ"ל לקבל רשות ממנו, וקבלו רשות ממנו ונסעו לדרכם. בלילה ההוא הקיץ עצמו רבנו ז"ל משנתו ונטל ידיו ואמר לר' חיים הנ"ל בא עמי. והלך עמו אל הגן ורץ שם רבנו ז"ל בין האילנות אנה ואנה, ור' חיים הנ"ל נפחד מאד כשראה זאת עד שנסמרו שערות ראשו. בתוך כך בא אליו רבנו ז"ל ואמר לו הראית? כי בא אלי הבעל שם טוב זקנו של הכלה ואמר כי אינו חפץ בהחתן ורוצה לקח את החתן, והכלה היא יתומה. וכשמע ר' חיים הנ"ל זאת נתפחד עוד יותר, והוא עומד וארכבותיו דא לדא נקשן. ותכף בא אליו עוד הפעם אדמו"ר זצ"ל ואמר לו פעלתי אצלו שלא יקח את החתן רק שלא יהיה להם בנים, ואחר כך נכנסו אל הבית. והנה ממחרת בצהרים עמד ר' חיים בחוץ וירא והנה שליח מיחד מהמחתנים רץ לאדמו"ר זצ"ל וספר לו כי החתן נחלה בדרך ואי אפשר בשום אפן לסע עמו על החתנה, בכן יבקש רחמים בעדו. ויאמר לו רבנו ז"ל חזר לדרכך החתן יהיה בקו הבריאה ויסעו עמו על החתנה ויעמידו החפה ומיד חזר השליח לדרכו ונתפלא מאד ר' חיים הנ"ל מחמת שידע מה שנעשה בלילה הקודמת, והחתנה היתה אז, אך נתקימו דברי אדמו"ר זצ"ל שאמר לר' חיים הנ"ל שלא יהיה להם בנים. ודרו ביחד הזוג הנ"ל ובנים לא היו להם. ואחר כמה שנים אחרי פטירת אדמו"ר זצ"ל, השתדל הרב ר' צבי אריה מורה צדק מברסלב (שהיה חתן רבי חיים שרה'ס הנ"ל) שיתגרשו מחמת שחותנו הר' חיים ספר לו כל המעשה הנ"ל. והרב רבי צבי אריה בעצמו סדר להם הגט פטורין ואחר כך היה לשניהם בנים. המעשה הזאת ספר הרב ר' צבי אריה ז"ל בעצמו (ועין לעיל בסעיף מ"ג מזה).

כשהיה אדמו"ר זצ"ל סמוך עוד על שלחן חותנו רבי אפרים ז"ל בכפר הוסיאטין, והגיע לחותנו יום היארצייט של אביו ונסע לאלכסנדעריווקא הסמוך לשם ולקח אתו את אדמו"ר זצ"ל. וכשבאו לבית המדרש ובני הנעורים דשם כאשר ראו את אדמו"ר זצ"ל בפעם הראשון אזי הוטב בעיניהם מאד לכנס עמו בדברים, אך לא ידעו מהיכן להתחיל. ואחר התפלה נתן להם הר' אפרים ז"ל יין ישן כנהוג ובקשו בני הנעורים מר' אפרים הנ"ל שיצוה לחתנו הוא אדמו"ר זצ"ל שילמד פרק משניות וכן עשה. והפך עצמו פניו אל כתל המזרח ולקח משניות והניח על הסטענדער ולמד ויתמהמה בלמוד עד בוש והבני הנעורים המתינו עד שיסים למודו למען ישתו היי"ש ועל ידי זה ישתו לחיים גם לאדמו"ר זצ"ל, וממילא יהיה להם שיכות לכנס עמו בדברים. וכשראו שהוא מתמהמה הרבה בלמודו בקשו את הרב ר' אפרים שיאמר לו שיסים הלמוד. ונטה אדמו"ר את ידו על פני חותנו ויתעלף. והתחילו להקיצו, וכשהקיץ שאלו אותו מה היה לו? והשיב להם כשנטה אדמו"ר זצ"ל את ידו על פניו ראה את המנוח שהיה לו יארצייט אחריו עומד לנגדו ואמר לו "לחתן כזה אומרים שילמד משניות? ונתפחד ויתעלף. המה ראו כן תמהו מאד ומן אז והלאה נתפרסם שם אדמו"ר זצ"ל שהוא מצדיקי הדור, והתחילו לנסע אליו כמה אנשים ונתקרבו על ידו לעבודת השם יתברך:

להודיע לדורות שהשלשה דברים האלה יסודות העקריים בהשארת אדמו"ר זצ"ל כפי המובן בזה מדברי מוהרנ"ת ז"ל:

א) אספתנו על ראש השנה, שבזה ממילא כלול גם אמירת העשרה קפיטל תהלים על ציונו הקדוש:

ב) עסק ההדפסה:

ג) והדלקת הנר תמיד על ציונו הקדוש.

והנה בענין הראש השנה כבר כתבתי מזה קצת במקום אחר. ובענין ההדפסה אי אפשר לבאר אפלו בעל פה. ובענין הנר תמיד עין בספר המדות מה שכתב שם אדמו"ר ז"ל שבזכות הנר תמיד שמדליקין משמן זית נצולין מגזרות שמד. וממילא מובן מזה באלפי אלפים קל וחמר להנר תמיד שאצל קברו הקדוש, כפי המובא מזה בקנטרס הנקרא "חכמה ובינה" עין שם ותבין מזה למה שמובא בלקוטי מוהר"ן בענין קברו של משה והסתלקותו שעוסק בזה להעלות משמד לרצון. ובלקוטי הלכות הלכות ברכת השחר הלכה ה' מבאר משם שגם כל התאוות והמדות רעות בפרט האפיקורסות הכל כלול בענין שמד הנ"ל. ומצרוף כל הענינים האלה ביחד הפליג מוהרנ"ת ז"ל בדבר הנר תמיד עד אין שעור וערך, כן שמעתי בפרוש מאבי ז"ל:

וזה ידוע שסגלת כל מצוה והנהגה של הצדיקי אמת הוא דוקא כפי הפרטים שנצטוו מזה בכל דבר. כי כמו שבגשמיות אי אפשר שתצא אל הפעל מהרכבת הסמים כח הרפואה להמחלה כי אם אם עשו מכון ממש בכל הפרטים שיצאו מפי הרופא (אם היה בנמצא הרופא האמתי), כמו כן ממש בחלי הנפש, למשל בענין העשרה קפיטל תהלים שהם מסגלים לפגם הברית רחמנא לצלן, וכן בענין הנר תמיד שדקדק אדמו"ר זצ"ל ופרט בפרט שמן זית:

מה שאמר אדמו"ר זצ"ל שכל תינוק שיהיה אצלו קדם שבע שנים יהיה שמור מן החטא עד יום חתנתו, כמדמה לי שלא אמר זאת רק לענין מקרה לילה, וכן מובן מהזמן שתפס לזה וכו'. וגם נראה לעניות דעתי שהיתה כונתו גם אחר הסתלקותו לכל תינוק שיבא אצלו קדם שבע שנים ויקים כמאמרו הקדוש בנתינת הצדקה ואמירת היו"ד קאפיטל תהלים, (וידעתי מאחד שבחן זאת וכן הוה):

על אודות תועלת התפלה (וכן לענין התועלת של הצדקה ושאר עצות של הצדיקי אמת) דזימנין דלא שמע, וגם בזימנין דשמע נמצא שנויים רבים, כי לפעמים נתקבלה התפלה בפעם הראשון, ולפעמים מכרח להרבות בה. מובן לפי עניות דעתי מדברי מוהרנ"ת ז"ל ששמעתי בעל פה שהתפלה בארבעים יום רצופים בלי דלוג בינתים מסגלת ביותר להוציא את הבקשה אל הפעל:

ועתה למען אחי ורעי אדברה נא גם איזה דבורים ממוהרנ"ת ז"ל המנחים כעת בזכרוני ששמעתי מאבי ז"ל הריני כפרת משכבו, ומעט אשר שמעתי משאר אנשי שלומנו:

אמר פעם אחת לבנו ר' יצחק ז"ל מטולטשין שלא יסע לארץ ישראל לדור שם בקביעות עד שיהיה בן ששים שנה (והמובן היה מדבריו הקדושים שאף על פי שישיבת ארץ ישראל גדולה מעלתה מאד וכמובא בספרי אדמו"ר זצ"ל, אבל כבר אמר אדמו"ר זצ"ל על הראש השנה שלו שאין דבר גדול מזה כמובא בחיי מוהר"ן. וגם כל קדשת ארץ ישראל נמשך ממנו כמובן בלקוטי תנינא סימן מ', וגם מובן ומבאר בדברי אדמו"ר זצ"ל שכשנתוסף רק נפש אחת להקבוץ שלו בראש השנה אז נתרבין הבתים של הקדשה אלף אלפים ורבי רבבות פעמים עד אין שעור. ועין בלקוטי הלכות הלכות נזקי שכנים הלכה ד' שאין ערך להעבודה שיעבד האדם בפני עצמו אפלו כל היום נגד נקדה אחת שעושה כשמצטרף וכו' עין שם. ומכל שכן שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכל אשר גדלה ושגבה רוממותו והתעלותו של אדמו"ר זצ"ל, כן גדלו ושגבו גם התקונים אשר יעשה בימי ראש השנה הקדושים כמבאר בדבריו הקדושים בהלכות גביות חוב מהלקוחות הלכה ה' אות י"ד עין שם):

על אודות אספתנו בימי ראש השנה הקדושים אמר פעם אחת לבנו ר' יצחק ז"ל הנ"ל בזה הלשון: אני מקוה שיתקים הדבר עד ביאת הגואל צדק, אבל אף על פי כן מי יודע חס ושלום מה שיעבר בזה (מגדל ועצם הקטרוגים המתעוררים ומתגברים על זה בכל עת) אולי חס ושלום ימנעו ולא יניחו חס ושלום בשום אפן לבא לשם, זאג איך דיר זאלסט תמיד זיין ראש השנה אין אומין, ערב ראש השנה זאלסט זיך שטעלין אפלו אין מארק [אומר אני: שאתה תמיד תהיה בראש השנה באומן, וערב ראש השנה העמד את עצמך אפלו בשוק] באיזה מקום שרואים משם בית ציונו הקדוש, ותאמר שם העשרה קפיטיל תהלים, ואחר כך תתפלל שם באומין בראש השנה אפלו באיזה עזרה של בית המדרש וכן תנהג כל ימי חייך:

עוד אמר פעם אחת אודות הנסיעה לאומין על ראש השנה, שאם היה הדרך לשם מחפה בסכינים הייתי רוחש על ידי ורגלי כדי לבא לשם על ראש השנה:

שמעתי מר' נחמן בן ר' שכנא ז"ל ששמע לענין נסיעת ראש השנה וכו', והיוצא מדבריו הקדושים שכל נסיעה ונסיעה של כל אחד ואחד יהיה לה חלק בקץ הגאולה:

אמר המעתיק:

שמעתי שפעם אחת בלילה הראשונה של ראש השנה באומין אחר תפלת ערבית והוא האריך מאד בתפלתו, ואחר התפלה נתלהב מאד ואמר לאנשיו, כשאנחנו מתקבצים לכאן, בודאי גם רבנו ז"ל אתנו פה ביחד, וכשרבנו ז"ל פה בודאי כל השבעה רועים הם גם כן אתנו פה. ויצעק בקולו: איך גלייב אזוי ממש איך זעה זיי [אני מאמין כמו ממש שאני רואה אותם]).

אמר פעם אחת בזה הלשון, הלמוד של דיני התורה נתן לנו השם יתברך על ידי משה רבנו עליו השלום, והלמוד של קיום התורה נתן לנו השם יתברך על ידי אדמו"ר זצ"ל. ועל זה מרמז הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה", ומתרגם יונתן: "ותקבלין אלפן חדת בחדוה מבחירי דצדיקיא":

פעם אחת עמד לפניו ר' נחמן בן ר' יודיל ליב שהיה איש כשר וירא וחרד לדבר ה', ועסק יומם ולילה בתורה ותפלה ובביתו אין לחם ושמלה כי היה עני גדול, וגם אשתו היתה רעה וכעסנית והיתה מקללת אותו תמיד. ועמד לפניו פעם אחת ביום חמישי שלא היה לו עדין על צרכי שבת ועוד איש אחד עמד אז לפניו, והתחיל זה האיש להתאנח על ר' נחמן הנ"ל על גדל עניותו ודחקו העצום כי היה לו רחמנות גדול עליו. וגער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר לו בלשון תמה: עליו אתה מתאנח שקם בחצות לילה ועסק מאז ועד הנה בתורה ותפלה ובקשות ותחנונים וגם הוא עני ובעל יסורים ויש לו אשה רעה, אשר על ידי כל זה לא יראה פני גיהנם, אשרי לו ואשרי חלקו לעולמי עד וכו', הלא על הנגיד משה וכו' יש להתאנח אשר אכל סעדת הצהרים בהרחבה גדולה, וגם שתה אחר כך יין טוב גם שכב עצמו לישן אחר כך (ועבר עליו מה שעבר כידוע), עליו יש להתאנח. כי מי יודע כמה שנים יהיה מכרח להזדכך בענשים קשים ומרים עד אשר יזדכך ויצטרף מזהמת העולם הזה:

ר' שמחה חתן הרב ר' שמואל יצחק ז"ל שאל ממנו פעם אחת על אודות מה שדרך הצדיקים בעלי השגות להלביש השגותיהם במקראות ומאמרי חכמינו ז"ל, ולפעמים מפרשים מאמר אחד של חכמינו ז"ל לכמה וכמה פנים, ובכל פעם מרמזים בו השגות אחרות, ושאל את מוהרנ"ת ז"ל אם התנא או האמורא בעל המאמר בעצמו גם הוא כון לכל זה אם לאו. והשיב לו לאו, רק מחמת שעל ידי מעשיהם הטובים זכו לרוח הקדש נורא ונשגב מאד הנמשך מהשם יתברך בעצמו אשר אין סוף לדעתו יתברך, על כן בכל דבריהם הנאמרים ברוח הקדש כזה, מלבשים בו השגות גבוהות ונוראות מאד בלי שעור וערך מה שגם הם בעצמם לא ידעו מזה. (ועין בלקוטי מוהר"ן סימן רפ"א מה שכתוב שם שאפלו איש פשוט כשישב עצמו על הספר ויחשב הרבה יוכל לראות בהם נפלאות, מה שהמחבר בעצמו לא ידע מזה):

שמעתי מאחד מאנשי שלומנו שנסע עמו פעם אחת ובאו לבית מלון ואכלו שם סעדת הערב, ובשעת האכילה עמד בצוארו של מוהרנ"ת ז"ל עצם. ופתח את פיו כדרך החונק, ונבהלו שם מאד. והשם יתברך ברחמיו היה בעזרו שבלע מיד את העצם ולא הזיק לו כלום, אחר כך ענה ואמר להאיש הנ"ל הראית שבשעה שעמד העצם בצוארי הייתי מביט ומסתכל למעלה, כי אין שום עצה על כל דבר רק לתלות עיניו למרום, אפלו בשעה שאין יכולים לצעק, על כל פנים יעשה אז מה שביכלתו:

דבר פעם אחת מהדרך הקדושה של הנעור בלילה שגלה אדמו"ר זצ"ל ואמר אז בזה הלשון: עוד יהיה זמן שיהיה הדרך הזה דרך כבושה לרבים (כמו עכשו היא דרך כבושה לרבים להניח טלית ותפלין בכל בקר), ואודות הפחדים שיש בזה, אמר שעל זה נאמר מה דאיתא בזהר הקדוש פרשת שלח בענין הליכת כלב לחברון להשתטח על קברי האבות, ולא נתירא מהענקים. ואיתא שם על זה, "מאן דאיהו בדוחקא לא אסתכל מידי, כך כלב בגין דהוה בדוחקא לא אסתכל מדי, ואתא לצלאה על קברי אבהן" וכו'. וכן כל אדם מי שיודע ומחשב עצמו היטב, שכהרף עין יפרחו ימיו ויצטרך לתן דין וחשבון מכל מעשיו ולא יותרו לו על שום דבר וכו', מי שמחשב את עצמו על כל זה בודאי לא יביט על שום מניעה מהפחדים וכיוצא. ומכל שכן שבאמת אין בזה שום פחד כלל כמו שאמר אדמו"ר זצ"ל בפרוש בעת שדברו לפניו מזה, ואמר שאם היה לו בן יחיד היה משלחו יחידי בלילה לשדה ולא היה חושש לשום דבר. ואמר זאת על כל אדם שאין לפחד כלל משום דבר (כי שלוחי מצוה אינן נזוקין – (פסחים ח:), – בפרט מצוה כזאת):

ספר שהבעל שם טוב זצ"ל התפלל פעם אחת עם החבריא שלו, והתפללו בהתלהבות גדול מאד כדרכם, אחר כך כשגמרו תפלתם ראו שהבעל שם טוב זצ"ל הוא בפנים זועפות, אחר כך ענה ואמר להם בעת שהייתם מתפללים הכניס הבעל דבר בכל אחד מכם מחשבות של גאות ורמות רוחא שאתם מתפללים בהתלהבות ובדבקות כזה, ועל ידי זה נתעורר למעלה קטרוג גדול עליכם, והיה לי יגיעה גדולה עד שהמתקתי זאת. וספר זאת למען דעת כמה וכמה צריכים להרבות בתפלה על זה לזכות להנצל מגאות שהיא תועבת ה', כי יכול להיות שאפלו כשכבר נקיים מכל התאות והמדות רעות, אף על פי כן נשאר בלב גאוה טמונה חס ושלום. וכמבאר בהתורה הנעור בלילה הנ"ל (שאפלו מי שכבר קים והרבה בהתבודדות בצעקה ותפלה בלילה ובדרך יחידי עד שיצא מכל התאות והמדות רעות, אף על פי כן עדין נשאר בלבו איזה צד גאות שהוא חושב עצמו לאיזה דבר, והמדה של גאות גרוע מהכל. כמבאר בדברי חכמינו ז"ל שהיא כעובד עבודה זרה וכאלו בא על כל העריות כלם עין שם), ועל כן צריכין בשביל זה לבד להתגבר מאד בתפלות וצעקות להשם יתברך שיעזרו לבטל גם את זאת, כמבאר שם ולזכות לענוה אמתיית:

אמר המעתיק:

איש אחד מטעפליק נסע למוהרנ"ת ז"ל לברסלב לשמע ממנו דברי אלקים חיים. אחר כך מצא בחדר מוהרנ"ת ז"ל חתיכת ניר כתוב בכתב יד מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון: בא אלי איש אחד מטעפליק ושמו... ומעתה אתחיל לומר תורה ברבים. (מחמת שאדמו"ר זצ"ל קצב לו מספר, שבאם יתקרבו אליו אחר הסתלקותו אנשים חדשים כמספר שקצב לו, אז יתחיל לומר תורה ברבים, והאיש הזה השלים המספר. כן אמר מוהרנ"ת ז"ל אחר כך) והאיש הזה נתרחק ממוהרנ"ת ז"ל, כי לא היה יכול כלל להכניס בדעתו כפי שידע בנפשו קטן מדרגתו בעבודת השם, שעל ידו יתחיל מוהרנ"ת ז"ל לומר תורה ברבים: והנה אין מן הצרך לסתר שטות כזה, כי כבר מבאר מדברי חכמינו ז"ל שאפלו אם יתאספו תשעה צדיקים נוראים אסור לומר קדיש וקדשה, וכשנצטרף להם אפלו פחות שבפחותים נגמר בזה מה שנגמר. וכן אפלו כשכל העשרה אנשים שפלים ופחותים, אף על פי כן על ידי התועדותם יחד נתהוה בזה קדשת שמו יתברך בקדשה או קדיש וברכו וכו', מה שאי אפשר לעשות אפלו על ידי תשעה צדיקים. וכתבתי זאת כי זה נצרך גם לענין הצרופין מן הקבוץ של ראש השנה המכרחים לאדמו"ר ז"ל ודי לחכימא).

בענין למוד שלחן ערוך שהזהיר אדמו"ר זצ"ל, שמעתי בשם מוהרנ"ת ז"ל שאף על פי שדי ללמד סעיף אחד לבד בכל מקום שהוא, אבל דוקא סעיף כזה שהוא פסק הלכה:

דבר פעם אחת ממה שאיתא בספרי אמת שנשמת כל אחד מישראל הוא חלק אלקי ממעל (וכמובא בדברי חכמינו ז"ל על פסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" – מאן דנפח מתוכו נפח), ואמר שמזה יכולין להבין גדלתו של הצדיק האמת שיכול להשיג עד אין שעור. כי כשהנשמה יורדת לזה העולם ומתלבשת בהגוף שהוא ממשכא דחויא [עור הנחש הקדמוני] והנחשים והעקרבים סובבים אותה מכל צד, שהם בחינת הקלפות השוכנים סביב הלב ששם משכן האלהות, כמו שכתוב (יחזקאל ה): "זאת ירושלם שמתיה בתוך הגויים וסביבותיה ארצות", וירושלים הוא בחינת לב כמבאר במקום אחר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן כ, וחלק ב' סימן א), ומאלו הקלפות השוכנים סביב הלב נמשכים כל התאות ומדות רעות וכל מיני עקמימיות שבלב, וכביכול השם יתברך בעצמו נותן להם כח לזה כידוע. ובודאי הנשמה מסכנת מאד שלא תטבע ביניהם, ובשביל זה, נעשה עם כל אחד מה שנעשה. אבל מי שמתגבר על יצרו בכל מיני התגברות עד שמטהר את לבבו מכל רע עד שלא נשאר בו שום אחיזה משום תאוה ומדה רעה, אם כן מה נשאר בו הלא לא נשאר בו רק החלק אלקי אשר בלבבו. ועתה היש קץ להשגותיו אשר יוכל להשיג. ומי יוכל להבין ולשער רוממות ונוראות דבוריהם ומעשיהם ודרכיהם. ואף על פי שיש בזה כמה אלפים מדרגות, אבל בודאי כל צדיק כפי מה שמטהר עצמו מהתאוות ומדות רעות, כמו כן נטהר לבבו מהקלפות השוכנים סביבו, וכמו כן זוכה להשגה עצומה באלקותו יתברך:

בעת ששלח להדפיס את ספרו לקוטי הלכות ענה ואמר: מזה שאינו חושב על תכליתו האחרון מה יהיה בסופו כשיהיה שוכב על הארץ וכו', מזה אינו מדבר כלל, כי זה הוא דומה לבהמה ממש. רק מי שחושב היטב מה יהיה בסופו, ולבו חושק וכוסף מאד לעבודת השם יתברך, ובודאי נעשה עמו מה שנעשה, כי ההתגברות גדול מאד כידוע לנו, בשביל זה האיש חברתי את ספרי, כי אותו יחזקו דברי ואותו יאמצו. (כמובן כל זה לבקי בדבריו הקדושים):

דבר פעם אחת מהחבריא הקדושה של הבעל שם זצ"ל ואמר, שכפי תבערת הלבבות שהיה להם אם היה להם גם השיחות והדבורים שלנו היה נתבטל אצלם כח הבחירה. אבל עכשו בדורות הללו ההתגברות גדול כל כך שאחר כל הדבורים שלנו עדין התגברות כח הבחירה גדול ועצום מאד, אבל אף על פי כן יש לי עוד שיחה כזו שגם עכשו היתה מתבטלת הבחירה, אבל מה תועלת יהיה בעבודתכם בלא זה:

יש לי ללמד זכות על הגרוע שבגרועים, שאם הייתי כותבם היו נכתבים על כמה נירות (בויגען [גליונות]) כפי שאני יודע מה שנעשה עם האדם בזה העולם:

אמר, היצר הרע מניח את עצמו על האדם הכשר שידבק בו איזה דבר שגעון.

דברו לפניו פעם אחת מענין הפרצה שנפרצה במדינת אשכנז לגלח את הזקן והפאות, ועמד אז לפניו הר' מאיר מטעפליק שהיה איש ירא וחרד לדבר ה' והתחיל לתמה מאד על זה. ענה ואמר: איך עוברים בכל יום על חמש לאוין והשיב לו מוהרנ"ת ז"ל הלא איך עוברים בכל יום זמן קריאת שמע.

פעם אחת בא אליו הר' מאיר הנ"ל ושאל אותו מוהרנ"ת ז"ל על איש אחד מטעפליק שהיה קצת כרוך אחריו, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין ממי לדבר. ענה ואמר אליו, שמע נא בקולי, אם תרצה להביט בעין כזה תחיב את כל העולם. כי תנסה עצמך ותביט בכל יושבי עירך הנודעים לך, ותתחיל מן היושב בקצה העיר, וכשתביט בו היטב בודאי תחיבו, וכן תלך מבית לבית עד שתבא לביתך שאתה איש כשר (ערליכער יוד) מכל העיר? (בלשון שאלה). והשיב לו גם אני איני איש כשר. ענה מוהרנ"ת ז"ל ואמר לו (בלשון תמה) גם אתה אינך איש כשר?!. אם כן מי הוא האיש הכשר? אבל כשתביט בעין יפה, אזי גם כשתביט היטב בהגרוע שבגרועים תמצא בו איזה דבר טוב, ומכל שכן במי שאינו גרוע כל כך, וכן בכל אחד ואחד, וגם בך נמצא טוב, ובדרך זה יכולים לזכות את כל העולם. (והשיחה הזאת מובן היטב לבקי בספריו הקדושים):

עוד דבר פעם אחת מהדרך הזה לדון את הכל לכף זכות אפלו את הגרוע שבגרועים, ולחפש ולמצא בכל אחד איזה מעט טוב, ועל ידי זה מעלין אותו באמת לכף זכות עד שיכולין להשיבו בתשובה על ידי זה, כמבאר כל זה באריכות בספרי אדמו"ר זצ"ל. ובעת שדבר מזה ישב אצלו אבי הריני כפרת משכבו, ומתשוקת לבבו לדבריו הנעימים דבר אחריו בלחש כל מלה ומלה. ענה ואמר אליו מוהרנ"ת ז"ל: אתה חושב שזה דבר פשוט וקל, אני אסביר לך קשי הדבר, כי אל תשכח מאמר אדמו"ר זצ"ל שבאמת נתעלים על ידי זה לכף זכות ולשוב בתשובה, ואם היה ביכלתנו לקים זאת, היה ביכלתנו להשיב את כל העולם בתשובה.

פעם אחת דבר עם איזה אנשים שהיו נוטים לדרכי החקירה, והתוכחו עמו אודות מאמר חכמינו ז"ל (ברכות יח:) "קשה רמה למת כמחט בבשר החי" כידוע שאלתם בזה. והשיב להם מה שמובא בספרי אמת שלאחר מות האדם אף על פי שהנשמה יוצאת ממנו ואינו יכול לזוז בשום אבר, אף על פי כן נשאר בו קיסטא דחיותא, ובזה החיות הנשאר בו נרגש גם אחר כך צער הרמה ותולעה, ועוד בדבורים כאלה הסביר להם עד שהשתיקם. ואחר שיצא מהם הלך עמו אחד מאנשיו והתחיל זה האיש לחזר לפניו כל דברי תשובתו שהשיב להם, ורמז להם שהוא נהנה מאד מה שסלק גם לו מלבבו המבוכה הנ"ל. ענה ואמר לו מוהרנ"ת ז"ל בלשון תמה, גם אתה רוצה להבין בשכלך! אוי לאותה בושה..., הלא כשרבותינו ז"ל אמרו "קשה רמה למת כמחט בבשר החי", אני מאמין באמונה שלמה שהוא אמת ויציב ונכון וקים ואיני רוצה כלל להבין.

אמר: שכמה גדולים שגו בזה שנטו לדרכי החקירה, ואמר שעל זה נאמר (ישעיה ג): "ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו".

אמר: מה שהשם יתברך עזר לו כל כך לעת זקנתו הוא מחמת שלקח עצמו להתבודדות ולפרש שיחתו בינו לבין קונו. ואמר שאינו יכול לעשות שום דבר, בלתי שיפרש מקדם שיחתו לפני השם יתברך.

וספר, שפעם אחת בליל מוצאי שבת קדש דבר עמו אדמו"ר זצ"ל ממערת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, ואמר לו רבנו ז"ל אז בתוך דבריו הקדושים, האב איך מיר אויס גימאלט אט דא איז געשטאנען אליהו און האט גיהאט התבודדות [צירתי לעצמי, הנה פה עמד אליהו והיתה לו התבודדות], וכשאדמו"ר זצ"ל אמר לו זאת נתעורר ונתחדש מאד מזה, כי הזכיר את עצמו, הלא גם אליהו היה בן אדם בזה העולם והיה לו התבודדות ועל ידי זה זכה למדרגה כזו שלא טעם טעם מיתה וכו', כי הבין מדבריו הקדושים שגם אליהו לא זכה למדרגתו כי אם על ידי זה, כי כל הצדיקים הגדולים לא באו למדרגתם כי אם על ידי זה (וכמובא בדבריו הקדושים במקום אחר [לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ק]).

אמר שעכשו שיצאו התפלות שלו בעולם, עתידין לתן דין וחשבון כשהולך יום אחד שאין אומרים אותם. ובצרוף הכרח התורה להתפלה יבא לנו שכמו כן בסוף ימיו, והעקר אחר הסתלקותו, שזכינו לתורתו בספרי לקוטי הלכות עתידין לתן דין וחשבון כשהולך יום שאין לומדים אותם.

אמר המעתיק:

שמעתי שאמר על התפלות שלו לשון הכתוב (תהלים ק"ב): "תכתב זאת לדר אחרון ועם נברא יהלל יה", עתיד להבראות עם שיהללו יה באלו התפלות.

גם שמעתי מהותיק ר' נחמן טולטשינער ז"ל שפעם אחת בימי הספירה היה מוהרנ"ת ז"ל על ציונו הקדוש, ואמר אז על הציון הקדוש התפלה המתחלת 'אתה יצרת' בלקוטי תפלות חלק ב' סימן ל"ו. ואחר כך כשהלך משם אמר (בלשון תמה) הם המתנגדים שואלים אם יש בהתפלות רוח הקדש, ובאמת הם גבוהים מרוח הקדש כי הם נמשכים משער החמשים. (ועין בלקוטי הלכות הלכות ראש חדש הלכה ו' שם מובן זה כי הדרך לעשות מתורות תפלות נמשך משער הנו"ן גם שמעתי שאמר כי הרבה אנשים זכו כבר לגן עדן על ידי התפלות שלו).

אמר, אמירת ספרי אדמו"ר ז"ל שהם הלקוטי מוהר"ן וספר המדות והספורי מעשיות והשיחות שלו, האמירה לבד מסגלת להנשמה כמו אמירת ספרי הזהר והתקונים.

עוד אמר שגם בימי אלול הקדושים מצוה לאמרם מתחלתם ועד סופם ומועיל מאד מאד.

שמעתי מר' אהרן ניסן ז"ל שאמר לו פעם אחת אם היית בשמחה תמיד (שטענדיג פרייליך) לא היית רואה פני גיהנם.

אמר המעתיק:

שמעתי אשר פעם אחת היה שרפה בברסלב, אחר כך הלך מוהרנ"ת ז"ל עם עוד איזה אנשים להביט על מקום השרפה, וראה שהבעל הבית בוכה מאד ומחפש איזה חתיכת עץ או ברזל שיצטרך לו עוד בעת שיבנה ביתו מחדש ולקט אותם אחד אחד. ענה ואמר לאנשיו, הראיתם! איך שזה הבעל הבית שנשרף ביתו עם כל זה אינו מיאש את עצמו מלחזר ולבנותו ומלקט כל הדברים שיצטרכו לו בעת הבנין, כך הדבר ברוחניות גם כן, אף שהבעל דבר מתגבר מאד על האדם וכמעט ששורף אותו לגמרי, אף על פי כן אסור לו ליאש את עצמו רק צריך ללקט ולחפש איזו נקדות טובות מתוך רבוי החטאים אשר נכשל בהם, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך באמת כמבאר בהתורה אזמרה וכו' (לקוטי מוהר"ן סימן רפ"ב).

דבר פעם אחת מתבערת הלב של אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה הראשון שזכה לעבד את בוראו יומם ולילה במסירת נפש ולפרסם שמו יתברך ויתעלה בעולם ובתוך שיחתו הקדושה ענה אחד לפניו בלשון צער וגניחה, ההיאך לוקחין לב כזה?, גער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: גם אתה יש לך לב כזה אלא שאין אתה מלבב אותה דו האסט אויך דאס הארץ נור דו באהארצט עס ניט, כי הבחירה חפשית אצל כל אדם. וכל אדם אפלו הגרוע שבגרועים יש בכחו לזכות למדרגה הגדולה שבגדולות וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ה) שצריך כל אדם לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי'.

עוד פעם אחת דבר עם אחד מאיזה ענין שהיה לזה שיכות להביא לו ראיה מיצחק אבינו עליו השלום. ושאל אותו זה האיש: מה אתם מדמין אותי ליצחק אבינו עליו השלום. השיב לו מה אתה סובר, שיצחק אבינו לא היה לו יצר הרע, אם כן מפני מה זכה להיות יצחק.

פעם אחת עמד לפניו צבי דב מאומין, והתחיל לדבר עמו בחקירת האלהות ונתלהב מאד ברשפי שלהבת וענה ואמר לו, מה אתה מדבר עמי מהשם אני אומר לך "ואראה את ה'", ובלשונו אמר בזה הלשון: וואס שמועסט דו מיט מיר פון גאט, איך זאג דיר "ואראה את ה'".

אמר המעתיק:

שמעתי שדבר פעם אחת איזה איש עמו גם כן מחקירת אלקות ואמר לו בזה הלשון: איך האב הירש בער'ן גיזאגט ואראה את ה', און ער האט מיר גיגלויבט [להירש בער אמרתי "ואראה את ה'" והוא האמין לי]).

פעם אחת בערב ראש השנה בבקר שאל אותו בנו הר' יצחק ז"ל על אודות שחלש לבו מאד (כי לא היה אז בקו הבריאות), אם יאכל איזה דבר קדם לכתו על ציונו הקדוש כדי שיהיה בכחו לפרש שם שיחתו בהתעוררות הלב כראוי. והשיב לו, לאו!, אמר כאשר תוכל ובלבד שיהיה קדם האכילה.

גם בכל עשרת ימי תשובה הקפיד מאד שלא לאכל עד אחר חצות:

לענין האמונה בכל אחד מישראל אפלו באותם שאין נראים לעינים ככשרים אמר בזה הלשון: ווער שמועסט אז איך הער פון איהם גאר ניט, האב איך אין איהם אודאי אמונה, נאך מעהר אפלו אז איך הער שוין פון זיין מויל ער רעד זעהר שלעכט'ס, אני מאמין באמונה שלמה אז נור מיט דעם מויל רעדט עהר אזוי, אין הארצין מיינט הער אנדערש [מי מדבר אם איני שומע ממנו כלום, בודאי יש לי אמונה בו, ויותר מזה, אפילו אם אני שומע מפיו שהוא מדבר רע מאד, אני מאמין באמונה שלימה שרק עם הפה הוא מדבר כך, בלבו הוא חושב אחרת]. כי עצם הנקדה שבפנימית דפנימיות הלב של כל אחד מישראל מים רבים ועזים לא יוכלו לכבותה אף אם יעבר עליה מה שיעבר:

שמעתי מאבי הריני כפרת משכבו ששמע מפי ר' עוזר ז"ל שהאנשים של אדמו"ר זצ"ל חברו יחד שני אזהרותיו של אדמו"ר זצ"ל שלא ילך יום אחד בלי שלחן ערוך, וגם הזהיר מאד להניח תפלין דרבנו תם. (ואמר שלדעתו תכף כשמתחילין להניח תפלין יתחילו להניח שתי הזוגות). וזה ידוע שמצוה ללמד בתפלין דרבנו תם על כן נהגו האנשים שלו שהיו מניחין תפלין דרבנו תם ולמדו בהם שלחן ערוך:

כת"י רנ"ט ז"ל

אמר המעתיק:

העתקתי מכתב יד הותיק ר' נחמן מטולטשין זצ"ל מגדלת זהירות טבילת מקוה.

לרשם בכתב אמת את אשר שמעתי פעם אחת מפי מורנו מוהרנ"ת ז"ל בגדלת זהירות טבילת מקוה תמיד, שכשנזהרין בטבילת מקוה תקותנו חזקה שיתתקן כל מה שעובר על האדם: והמעשה שהיה כך היה, בשבת חנכה שנת תר"ה שני שבועות קדם הסתלקותו, יצא קול באשמרת הבקר כי נפלה התקרה שקורין סטעליא (סאליפ) בהמרחץ, ואי אפשר לילך אל המקוה לטבל לכבוד בקר של שבת. אך אחר כך כשהאיר היום נודע אשר לא כן הדבר, כי נפלה באיזה זויות רחוק מהמקוה. והלך מוהרנ"ת ז"ל אל המקוה לטבל, וגם כל אנשי העיר הלכו גם כן לטבל לכבוד בקר של שבת קדש; ואז כשבא מן המקוה והכין את עצמו לתפלת שחרית ואמר הברכות וכו', עמדנו לפניו, והתחיל להודות לה' על אשר זכה לילך לטבל בהמקוה והחיה את עצמו בזה מאד. ואמר שכבר היה מוכן לטבל את עצמו בהנהר הנקרא (בוג) שהולך שם בברסלב תחת הקרח שקורין (פאלאנקע), כי אז בשנה הזאת כבר היה בשבת חנכה קרירות גדולות וכבר היה הנהר הנ"ל נקפא ונקרש, ומביתו אל הנהר היה רחוק קצת, ואף על פי כן אמר שכבר היה מוכן לילך ולטבל בהנהר בזריזות. ומעצם תנועותיו הקדושות שעשה אז בהתלהבות גדול, היה נראה ברור שכבר היה מוכן ומזמן לכך, כמו שאמר לרוץ אל הנהר הנ"ל, ולפשט את בגדיו בזריזות עצום ולדלג ולקפץ אל תוך הפאלאנקי לטבל. ונתן שבח והודיה להשם יתברך על אשר היה באפשרות לילך להמקוה וזכו גם אנשי העיר לטבל לכבוד בקר של שבת קדש. ודבר עוד כמה דבורים מהחיות ומהמשיבת נפש שיש לו מטבילת מקוה עד למאד, ומי שיהיה חזק בטבילת מקוה תמיד יהיה איך שיהיה, בודאי יתתקן הכל. וענה ואמר הנה תבת "מקוה" יסבל שני פרושים, אחד – לשון תקוה, כמו שכתוב (ירמיהו י"ז) "מקוה ישראל ה'". שני – לשון מקוה מים, כמו שכתוב (בראשית א') "ולמקוה המים קרא ימים". ואמר כי שני הפרושים הם אחד, אך ורק שיהיו נזהרים בטבילת מקוה מים, ועל ידי זה יהיה הכל נכון ויתתקן כל מה שעבר עליו. עוד אמר הביטו וראו רמז נפלא על זה, כי הלא בעזרא כשנודע לו שנכשלו בנשים נכריות רחמנא לצלן, צעק מרה על זה, כמו שכתוב (עזרא ט') "בשתי וגם נכלמתי להרים פני אליך", ואחר כך (שם יוד) כתיב, "ויען שכניה בן יחיאל וכו' ואנחנו מעלנו וכו', ועתה יש מקוה לישראל", ופרושו: יש תקוה שיתתקן הדבר אמר זאת בלשון 'מקוה' רמז להנ"ל, כי אך ורק שיהיו נזהרים בטבילת מקוה מים יש תקוה שיתתקן הכל. אמן כן יהי רצון.

אמר המעתיק:

שמעתי שאמר כמו שאין רגע בלא פגע, כמו כן צריך לקים אין רגע בלי פגע (לשון בקשה) כי תבת פגע יש לו שני פרושים לשון פגע רע ולשון בקשה. ושניהם אחד, כשמקימים 'אין רגע בלי פגע ובקשה' נצולין על ידי זה מכל פגעים רעים וזוכין לכל טוב אמן כן יהי רצון: