העתקה מספר חיי מוהר״ן

אמר לר' יודל ור' שמואל אייזיק ז"ל, כשהיו נוסעים אליו מדאשיב למעדוועדיווקע, ופעם אחת היו רוצים לצאת לסביבות מעדוועדיוקע כדי להיות סמוכים אליו תמיד, וכן עשו. אז אמר שהוא מתגעגע מאד אחר הדרכים שלהם שהיו נוסעים בהם אליו, ואמר: שבכל פסיעה ופסיעה שלהם כשנסעו אליו נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה, ואמרו לו: הלא גם כמה יגיעות יש לנו וכמה פסיעות אנו הולכין קדם ששוכרין העגלה לנסע, השיב: בודאי גם זה בכלל, כי גם מאלו הפסיעות נברא מלאך מכל פסיעה ופסיעה:

ובערב ראש השנה האחרון באומן דבר מזה, ואמר בזו הלשון: איך ווינטש מיר, אז איך זאל זוכה זיין צו זעהן דאס לעכטיקייט פון דיא וועגין וואס איר פארט אויף זייא צו מיר [אחלי שאזכה לראות אור בהירות הדרכים שאתם נוסעים עליהם אלי]:

ענה ואמר: העולם ראוי שיתמהו עצמן על האהבה שבינינו:

שמעתי שפעם אחת אמר לאנשיו: מה לכם לחשב מחשבות, אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים [איר דארפט נאר צו טראגן שטיינער און וואפנע און איך באווע דער פון בנינים] (כלומר, שאנו צריכין רק לעסק בעבודת ה' בפשיטות בתורה ובתפלה ומצוות, והוא עושה בזה מה שעושה), ומשך הרבה תבת בנינים, כמפליג בשבח נפלאות תפארת הבנינים הנוראים שבונה מזה:

שמעתי בשמו שאמר, שאם היה רוצה לגלות ולהראות היראה שלו לא היו יכולים לעמד ארבע אמות סמוך לביתו^[777], אך הוא מעלים היראה שלו בכונה. וגם אנכי שמעתי מפיו הקדוש שאמר: אני אוצר של יראת שמים שכל מי שרוצה יכול לקבל ממני. ובאמת היה נראה בחוש, שכל שנתקרב אליו נתמלא תכף יראה גדולה ועצומה ונתלהב מאד לעבודת ה' יתברך, אשר לא נראה כזאת. וגם עכשו עדין יראתו הגדולה גנוזה בספריו הקדושים, וכל מי שעוסק בהם באמת ובתמימות בא עליו יראה גדולה ומתעורר מאד לה' יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש:

שמעתי בשמו שאמר: אלו היינו רואין אוצר היינו רצים בודאי אליו, והיינו חופרים ומלכלכים עצמנו ברפש וטיט בשביל לחתר אחריו ולמצאו, והלא אני אוצר של יראת שמים, ומדוע לא יהיו להוטים ורצים אחרי לקבלו? ושאלו אותו: איך אפשר לקבל? והשיב: עם הפה והלב [מיטן פיסק און מיטן הארץ] צריכין לחתר ולבקש, "בפיך ובלבבך לעשתו":

שמעתי בשמו שאמר, שאיתא בזהר אית יראה ואית יראה וכו', אני רוצה לגלות ולהכניס יראה באנשי יראה נפלאה שעדין לא היתה יראה כזאת בעולם:

אמר לאחד: השבתים ששובתים אצלי הם גדולים וטובים יותר משבעה פעמים תענית משבת לשבת:

אמר לאחד, שהכח שהיה לדוד המלך עליו השלום לומר שמונה פעמים אבשלום בני בני, ועל ידי זה העלה אותו משבעה מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י:), זה הכח יש לו גם כן, שהוא יכול זאת גם כן להעלות בדבורו בעלמא את האדם מכל השבעה מדורי גיהנם ולהכניסו לגן עדן:

פעם אחת דבר עמי מענין שאי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמתקרבין להצדיק האמת שבדור, ענה ואמר: קדם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב לה' יתברך מעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אי אפשר להתקרב לה' יתברך באמת בשום אפן, כי אם כשזוכין להתקרב אליו [ואמר בזו הלשון: איי סע איז פאר האנין עפעס אזאך קען מען וכו', נישמער אז סע איז שוין פאר האנין, קען מען אנדערש ניט זיין איין יהוד, סיידן מען איז זיך צו אים מקרב]. ויש לי בעזרת ה' שיחה נאה בזה, ואם יהיה רצון ה' יתברך לכתבה יתבאר במקום אחר:

בעת שנסע מעיר אחת בעת שנפטר שם אחד שהיה מקרב אליו קצת, כי לא היה נוסע אליו לברסלב כלל רק בזלאטיפלע היה מקרב אליו מעט, וזה האיש שנפטר שם באותה העיר הנ"ל הניח שם שם טוב מאד, אז אמר רבנו ז"ל: הלא גם מי שנוגע בו אפלו באצבע קטנה אין לשער מעלתו, כי הלא זה האיש לא היה מקרב אלי כל כך כי אם מעט דמעט כאשר אתם יודעים ומבינים, כי לא נסע אלי כלל, אף על פי כן, הראיתם גדל השם טוב שהניח אחריו, והכל משבחים ומפארים אותו שהיה זוכר את ה' יתברך עד סוף הסתלקותו ושאר שבחים נאים באמת שספרו עליו, כי אפלו מי שנוגע בי מעט, מה יקרה מעלתו לעולמי עד ולנצח נצחים:

שמעתי מאיש אחד מאנשי שלומנו שספר, שפעם אחת אמר לו רבנו ז"ל על עצם התגברות היצר הרע רחמנא לצלן, ענה ואמר: אני ידעתי היצר הרע שלכם, אלו היו לוקחין מכם היצר הרע היו הולכין ומקלחין צנורות מלאים דם וכל העולם היה מלא דם, אפלו כשתהיו אנשים כשרים, צריך לכם זכיה גדולה שתדעו עצם היצר הרע שלכם שהיה לכם, רק אני ידעתי אותו:

שמעתי בשמו שאמר שכל אחד מאנשיו בודאי יזכה בסוף לבא בזה העולם למה שצריך, ואמר שאין הקדוש ברוך הוא עושה לי זאת חס ושלום בשום פעם לקח ממני איזה איש מאנשי באמצע, כלומר רק כל אחד יאריך ימים ושנים ויחיה בודאי, ויתיגע ויחתר חתירה אחר חתירה עד אשר יזכה לבא לענינו ולמדרגתו הקדושה שהוא צריך לבא בזה העולם אשר בשביל זה נברא:

אמר לענין מי שזכה להיות אצלו, שבכל פעם ופעם שזכה האדם להיות בביתו וכל הסתכלות והסתכלות שזכו להסתכל עליו, הכל אינו נאבד לעולם:

שמעתי בליפוויץ, שהיה מדבר עם אנשי שלומנו דשם, ואמר: מה אתם יכולים לעשות תשובה, וכי מספיקים ימיכם וכחכם כלכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם, רק אני עושה תשובה בשבילכם. ויש לאל ידי לתקן הכל כל מה שקלקלתם עד הנה, רק העקר מעתה לא תעשו עוד. ואפלו מהיום והלאה, איני מקפיד על השגגות שתעברו חס ושלום, רק העקר, שעל כל פנים תשמרו עצמכם ממזיד. ועוד דבר מזה הרבה:

שמעתי, שפעם אחת עמד בערב ראש השנה אחר הסליחות ואמר: אנשים אחרים היו מרצים שיהיה להם ראש השנה כמו ערב ראש השנה שהיה לכם [ואמר בזו הלשון: אנדערע וואלטן זיך גיווינטשן אזוי א ראש השנה וכו']:

שמעתי מאיש אחד ששמע מרבנו ז"ל שאמר בזו הלשון: מיין פייערל וועט שוין טלואין ביז משיח וועט קומען [האש שלי תוקד עד ביאת המשיח]:

שמעתי בשמו שאמר: אני אין לי מה לעשות בזה העולם כלל כי בשבילי איני צריך לעשות כלל, רק באתי להעולם לקרב נפשות ישראל לה' יתברך. אבל איני יכול לקרב כי אם מי שבא אצלי ומספר לי חסרונו – אני יכול לתקנו וכו':

דבר עם אחד שהיה איש פשוט לגמרי, ואמר לו רבנו ז"ל, שיש לך כח לעורר אפלו אדם גדול לעבודת ה', כי עץ קטן יכול להדליק ולהבעיר עץ גדול מאד [ואמר בזו הלשון: אשפענדאלע קען אקלאץ אונטער צינדן]. וכן אמרו רבותינו ז"ל, למה נמשלו דברי תורה כעץ, לומר, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף דברי תורה וכו':

אמר: הצדיק האמתי יכול לעשות טובה גדולה להאדם גם אחר פטירתו לעולם הבא [למי שזוכה לבא אליו בשביל תקון]. ודע, שעקר המניעה שמונעין את מי שאינו זוכה שאין מניחין אותו לילך להצדיק האמיתי לקבל תקון, הוא רק מה שמדיחין ומסיתין אותו מזה ומבלבלין אותו בכפירות והסתות שאין בהצדיק ממש, כי גם שם בין המלאכי חבלה והקלפות, יש מתנגדים גדולים כמו בזה העולם. על כן העקר לקח זאת בדעתו, לבלי להניח עצמו לפתות ולהסית אותו שם, רק יעמד על דעתו שם בחזק לילך דיקא להצדיק האמת, ואז בודאי יניחוהו. ושמעתי שאמר: גם שם צריכין חזוק אמונה בהצדיק, וספר מעשה על זה, מה שארע בארץ ישראל אצל הצדיק ר' מנדל מויטפסק עם אחד מאנשיו שמו ר' נח שנפטר על הספינה וכו':

אמר: כמה צלם אלהים היו מנחים ברפש שאני הוצאתים מהרפש וכו' וכו', כי נראה בחוש, שהמתקרבים אלי נשתנה פניהם ובא עליהם פנים של יהודי בחינת צלם אלהים, הלא יש אצלי אנשים שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיות היה קטן לפניהם, שאם היה אפשר להם לחתר תחת שאול תחתית היו חותרים, ועל ידי נתקרבו וכו':

אמר: אני יכול לעשות כלים נפלאים מאד, רק החסרון שאני בעצמי מכרח לעשות בעצמי את הכלי אמנות שקורין גיצייג:

עם הקטן שבאנשי שלומנו יהיה נעשה עמו בעולם וכו':

מעשה של הצדיק מורנו הרב יצחק איזיק זצ"ל. שרבנו ז"ל ראה במקום שראה שהיו אגדות אגדות ודחקו עצמן לשמע תורה, ואמרו לאחד אמר אתה לנו תורה, ואמר להם, ושמע הוא ז"ל והוטב בעיניו מאד, והוא מבין על תורה, כמדמה שאמר שלא שמע כזאת. ושאל אם אותה הנשמה בזה העולם, והראו לו, ושלח אחריו, והוה מה דהוה:

וקדם פסח חלם למורנו הרב יצחק איזיק הנ"ל כל התורה הנ"ל ששמע הוא, ובא וספר לו באימה גדולה ורתת וזיע גדולה מאד, והלך הוא משם, ונשאר מורנו הרב יצחק איזיק הנ"ל חלשות, ואחר כך בסמוך נפטר הנ"ל:

אמר המעתיק: שמעתי, שפעם אחת היו מקוננים ומצערים אנשי שלומנו לפני רבנו ז"ל מאד על פטירת הרב ר' יצחק איזיק הנ"ל, ונחם אותם רבנו ז"ל, והשיב להם אבל עכשו יש לנו הרב ר' נתן:

שמעתי בשמו שאמר: הפחות שבאנשי אני מוליך אותו בדרך של צדיק גדול מאד וכו', ויקנא מאד את המקרבים אליו, מכל שכן את מי שזוכה להושיט לו וכו':

הוכיח את אחד, שהיה מקרב ונתרחק ואחר כך חזר ובא אליו בחל המועד פסח תקס"ט, ענה ואמר: אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה, ואפלו אם הוא גרוע יותר מבתחלה, אם הוא מקרב לצדיק האמתי ההתקרבות בעצמו הוא טוב מאד בלי שעור וערך, ואם לא היה מקרב להצדיק היה גרוע עוד יותר ויותר:

הדרכים מבקשים את תפקידם, כדאיתא במדרש על פסוק דרכי ציון אבלות, שהם מתאבלים על שפסקו עולי רגלים שהיו עוברים עליהם, וכן אלו בני אדם שהם נוסעים והולכים להצדיק האמת, כשחס ושלום נפסק אחד מהם ונמנע מלנסע, אזי גם הדרכים מתאבלים ומבקשים את תפקידם, כי הדרכים תאבים שיסע עוד אחד עליהם להצדיק האמת:

תמה אני, איך משליכים חבורה אהובה וחביבה כזו?! ממה נפשך, אם באותן השנים לא הלכת בדרכי ה' כראוי בודאי הפסדת מה שהפסדת, ואם היית עובד ה' כראוי, הלא טוב היה אם היית מטיל העבדות והיהדות שלך גם כן לתוך השתפות של החברים האהובים, והיו אחרים יכולין להרחיב ידיהם ולהצליח על ידי העבדות שלך. ויתר מזה להגיד לך מה אני ומה שהפסדת זה אי אפשר להגיד לך, אם תסע מעתה אז תתחרט על העבר:

הוכיח את אחד שלא היה אצלו כמה שנים, וענה ואמר לו, הלא כל העולם לא נברא אלא לצות לזה, ועל כן כל אחד ואחד צריך לתן איזה כח וסיוע לזה הצדיק להיות לו צותא וכו'. ויש שהם נעשים לו בחינת צותא על ידי תפלתם או על ידי יראת שמים שלהם, שעל ידי זה נותנין כח וסיוע לזה הצדיק, ויש שנותנים לו ממון או כיוצא בזה מה שכל אחד עושה איזה דבר שבקדשה, שעל ידי זה נעשה צותא לזה. אבל כפי מה שאני רואה [ווי איך זעה], אין אתם נצרכים כלל להעולם, כי אין מגיע מכם שום צותא לזה:

שמעתי בשמו שאמר, שהולכים שלוחים [שקורין שטאפעטן] מאחד לשני ומהשני להלן יותר, עד שהדבר מגיע להצדיק, הינו כי מכל האילנות והעשבים ומכל הדברים שבעולם, מכלם הולכים שלוחים מאחד לחברו ומחברו לחברו, עד שמתגלגל ומגיע הדבר לאזן הצדיק האמתי, והוא מקבל ומבין מהם עצות לעבודתו. וזה בחינת כל העולם לא נברא אלא לצות לזה, הינו בחינת עצות לתן לו עצות כנ"ל, כי תרי"ג מצוות נקראין תרי"ג עטין דאוריתא, וזה לצוות לשון עצות כנ"ל:

ואמר, שכל זה הוא רק בחינת עצות, אבל העבודה בעצמה של הצדיק האמתי, זה גבוה ונעלם מאד, ואפלו מלאך ושרף אינו יודע זאת, כי אם ה' יתברך לבדו וכו'. וכל זה יש להם איזה שיכות עם הצדיק מצד שהוא מלבש בגוף, אבל מצד הנשמה הוא ענין אחר לגמרי גבה מעל גבה וכו' וכו'. ועוד יש בענין שיחה זו דברים נפלאים:

אמר: לכנס אצלי ולהתקרב אלי הוא דבר קשה מאד, ואפלו בני עצמם וכי יש יותר מקרב מבנים? אפלו הם כל אימת שרוצים לכנס אצלי יש על זה כמה בלבולים ומחשבות הטורדות וכיוצא. והעקר בשעת ההתחלה וכל זמן שנקרא התחלה, אז הוא קשה מאד להתקרב, וגם אחר כך נעשה מה שנעשה, אך בהתחלה כל זמן שנקרא התחלה, הוא דבר נמנע וקשה וכבד מאד לכנס ולהתקרב:

אמר לאחד, אני אעשה מכם כתות כתות:

אמר: כל מי שיצית אותי ויקים כל מה שאני מצוה, בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מה שיהיה, והעקר להשליך שכל עצמו לגמרי רק כאשר יאמר הוא יקים הכל כמאמרו, ואמר אז ענין "עם נבל ולא חכם" כמבאר בספר לקוטי א' סימן קכ"ג. מן הסתם מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר:

אמר: יש לי מזל שמציתין אותי מה שאני מצוה לעשות, וכמה אנשי שלומנו בקשו אותי וכו':

אמר לאחד מאנשיו שספר עמו מענין עבודת ה', אמר: הלא כבר עיני כלות כל היום ואני עומד ומצפה ומקוה ומיחל ומחכה בכל עת שיזכני ה' יתברך שאזכה לראות בכם מה שאני חפץ שתהיו עובדי ה' באמת כרצוני, ואני מקוה בעזרת ה' שבודאי יהיה כך, ולא בלבד אנשי שיהיו מקרבים אלי, אלא אפלו מי שיתקרב לאנשי שלומי ואפלו מי שרק יגע בהם, בודאי יהיה איש כשר באמת, ולא איש כשר בלבד כי אם אפלו צדיק גדול מאד, יהיה מי שיהיה שיזכה להתקרב לאנשים שלו. ושמעתי שאמר בזו הלשון: איך האב מיך שוין מיינע אויגן אויס גיקוקט אויף איטליכן באזונדער [בעיני כבר הסתכלתי על כל אחד בנפרד], ואני מקוה לה' וכו' כנ"ל. ואמר גם אז: כבר גמרתי ואגמר [איך האב אויס גיפירט און וועל אויס פירן]:

פעם אחת דבר עמנו, והיה מתמיה את עצמו איך אנו זוכים וראוים לשמע מפיו הקדוש תורות גבוהות נוראות וקדושות כאלו, אך אמר: אכל בי עשרה שכינתא שריא:

אמר לפני ר' יצחק מטירהאוויצע עלי, שלענין אמירת תורה הוא חד בדרא:

אמר לי כששאלתיו אם אדבר עם בני אדם, השיב לי: כן תדבר, שאלתיו: אבל איני יודע מה עובר עליו? השיב לי: אינך צריך לדעת, שאלתיו: מה אני עוזר לו? השיב: מה זה נוגע אליך [שמוס יא, שאלתיו: איך ווייס אבער ניט וואס יענעם גייט אפ? השיב לי: דוא דארפסט ניט וויסן, שאלתיו: וואס העלף איך אים? השיב: וואס האט דאס צו דיר] והבנתי כונתו, שרצונו לומר אתה כן פועל [דוא פועלסט יא]:

אמר לי: חתיכת על מלכות ועל דרך ארץ כבר לקחתי ממך [א שטיק על מלכות ועל דרך ארץ האב איך שוין פון דיר אוועק גינומען]. גם אמר לי: אותך כבר לקחתי מהעולם הזה [דיך האב איך שוין אוועק גינומען פון דער וועלט]:

אמר, שיספרו כמה מעשיות מאנשי שלומנו, ומכל אחד ואחד יהיו כמה מעשיות:

כשהייתי בנעמרוב והיה דרכי לנסע אליו ז"ל לברסלב, פעם אחת ספרו לי בשמו שאמר והקפיד על שנוסעים אליו בעגלות ואין הולכים אליו רגלי, ונכנס בלבי אותו הדבר הרבה, כי ידעתי שבודאי כך ראוי ויפה לנו לילך אליו רגלי דיקא והייתי משתוקק לזה, וסבב ה' יתברך וזכיתי לילך אליו ברגלי שלש פעמים. ואלו השלש פעמים הרוחתים על ידי מה שהלכתי ברגלים. כאשר אני יודע בעצמי שבאלו השלש פעמים אם לא הייתי מתגבר לילך רגלי לא הייתי כלל אצלו באלו השלש פעמים, ברוך הטוב והמטיב לרעים ולטובים שזכינו לזה. ומה שהרוחתי ביחוד באלו השלש פעמים, מעט מזה אני יודע בעצמי כי אני זוכר עדין מה ששמעתי אז, ויתר מזה אם אזכה אבחין לעתיד לבא:

וכן חברי ר' נפתלי הלך גם כן ברגליו מחמת ששמע דברים הנ"ל, ושאר החברים, היו בהם כמה עניים שהלכו כמה פעמים אליו ברגליהם דרך רחוק, אשריהם אשרי חלקם, אבל אנחנו תהלה לאל היו לנו על הוצאות כי היינו אז בני עשירים, רק מגדל ההשתוקקות, עזרנו ה' יתברך שגם אנחנו הלכנו ברגלינו דיקא איזה פעמים כנ"ל. ועין בהלכות יבום וחליצה בלקוטי הלכות מה שכתבתי בזה:

שמעתי בשמו שאמר על אחד שבא אליו רגלי, ואמר אז: ומה אם נבוכדנאצר הרשע שבשביל שהלך שלש פסיעות ברגליו זכה למלוכה וממשלה גדולה מפלגת כזאת, כשאחד מישראל הולך להצדיק פרסה ויותר, כמה וכמה יזכה על ידי זה, עין לא ראתה. כמדמה שאמר זאת על איש אחד מטירהאוויצע, שהיה דרכו בכל עת לבא אליו רגלי מטירהאוויצע לברסלב שהם ארבע עשרה פרסאות שלנו הגדולים, ופעם אחת עמדתי לפניו ז"ל בעת שבא אליו רגלי האיש הנ"ל מטיראוויצע, וספר לי הוא ז"ל, שבעת שצר לזה האיש הנ"ל בעבודת ה' הוא הולך ברגליו משם לכאן, והבנתי שהוטב זאת בעיניו ז"ל מאד. וכן פעם אחת נפטר לעולמו אחד מבני הנעורים מנעמרוב שהיה ממקרביו, וספר הוא ז"ל גם כן בשבחו, ואמר עליו, שדרכו היה שתכף כשהיה צר לו באיזה דבר ביהדותו הלך ברגליו משם לכאן, אשרי להם:

אמר: אני יכול לעשות מכלכם צדיקים גמורים נוראים, אבל מה יהיה, אם כן יעבד ה' יתברך בעצמו את עצמו (כלומר שרצונו הוא שאנחנו בעצמנו נתיגע בכחו ועצותיו הקדושים להשיג עבודת ה' אבל לא שהוא יתן הכל לגמרי):

וכן שמעתי עוד בכמה לשונות שאמר, אני יכול לתן יראה להאדם עד שיצא מחייו ויתבטל במציאות, ופעם אחת בקש מאתו אחד מאנשי שלומנו הרבה בענין זה שיתן לו יראה, ודבר עמו רבנו ז"ל דברים כעין הנ"ל, שבודאי יכול לתן לו יראה עצומה רק שאין זה תכלית כי אם כן יתבטל במציאות, והאיש הנ"ל היה משתוקק אף על פי כן שיאיר עליו יראה עצומה, ואחר כך יצא האיש מלפניו, ונפל עליו יראה עצומה ומפלגת מאד, והתחיל לצעק לה' יתברך בקולות משנות מה שלא היה רגיל בכך עד שכמעט יצא מחיותו ונמשך כך עד למחרתו, ולמחרת נכנס אצלו, ושאל אותו רבנו ז"ל אם הגיע אליו יראה, השיב לו האיש הנ"ל: שוב איני רוצה בזה, ובקש מאתו שיקח ממנו זאת, וחזר ולקח ממנו ושב לקדמותו:

וכן אמר לאחד: אם הייתי מעביר ידי על עיניך היית רואה גדולות ונפלאות, אבל איני רוצה בזה, רק שאתה בעצמך תיגע בעבודת ה' עד שתזכה למה שתזכה. וכן אמר לי פעם אחת בענין זה, אם היה ה' יתברך בעצמו רוצה שהוא יתברך בעצמו יעבד את עצמו, אם כן לא היה צריך אותך (כלומר, שהצדיק יכול להמשיך רצון ה' יתברך שיעזרהו בעבודתו, אף על פי שעשה מה שעשה וראוי לרחקו, אף על פי כן יכול הצדיק לעורר רחמי ה' יתברך עליו שיקרבהו לעבודתו, אבל לא שה' יתברך יעשה הכל בעצמו):

גם אמר לי, אתה בלעדי אינך יכול לעשות [הינו, שאיני יכול לעשות ולעסק בעבודת ה' בלעדי כחו ועצותיו], אבל אני בלעדיך גם כן איני יכול לעשות כלל (כלומר לעשות לי טובה, כל זמן שלא אשתדל בעצמי לקבלה, כי מה שאני צריך לעשות הוא בעצמו אינו יכול לעשות הכל בלעדי, אף על פי שבאמת הכל ממנו):

דברי המעתיק: אמר על דבר המנין מיחד שהיה להם לאנשי שלומנו בנעמרוב להתפלל שם ביחד ואחר כך נתבטל, אמר: מי יודע מה היה אם היה מתקים דבר המנין שלכם, המנין שלכם היה בוקע רקיעים. גם פעם אחת היה ר' נפתלי ז"ל מנגן איזה מזמור בבית המדרש בלילה עם עוד אנשים מאנשי שלומנו, ורבנו ז"ל שכב כבר על מטתו, וקם רבנו ז"ל ממטתו ונכנס אליהם לשמע את נגינתם, ואחר כך אמר להם, תדעו שהנגינה שלכם היתה בוקעת רקיעים וכו', תוכלו לשער עצמכם, אשר כבר שכבתי על מטתי, והנגינה שלכם משכה אותי ממטתי לכנס אליכם וכו':

אמר: אני נהר המטהר מכל הכתמים:

אמר על ר' נתן ור' נפתלי, זייא זענען זיך גאר דימיטן [הם יהלומים]. גם פעם אחת אמר לאחד, שהיה אומר לפניו ז"ל על הרב ר' נתן ז"ל שיודע בברור שבודאי יהיה צדיק גמור [גוטער יוד], והקפיד עליו רבנו ז"ל, ואמר לו אני אומר לך שהוא כבר צדיק [ער איז שוין א גוטער יוד]. גם אמר להרב ר' נתן והרב ר' נפתלי ז"ל בעת שנתקרבו אליו, הלא יש לי עמכם הכרות מכבר, רק שזה זמן כביר אשר לא התראינו פנים זה עם זה, ועכשו אנו רואין עצמנו זה עם זה [מיר קענען זיך שוין פון לאנג, נאר סע שוין אלאנגע צייט אז מיר האבן זיך שוין ניט גיזעהן, און היינט זעהין מיר זיך]:

אמר המעתיק: שמעתי, שפעם אחת היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב בטירהאוויצע, ובשעה שהיה מסב על הסעדה עם קהל עם ועדה גדולה, הפליג מאד במעלת קדשת רבנו ז"ל מצד עצמו לבד מגדל קדשת זכות אבותיו ז"ל, ואחר כך הפליג מאד במעלת המקרבים של רבנו ז"ל, ואמר: שהוא יודע שרבם ככלם הם לומדים מפלגים יראים ושלמים ואנשי מעשה וכו', ואז אמר על הרב ר' נתן ז"ל שהוא צדיק. ואחר כך בנסעו משם וישב עמו בעגלה שלו הרב ר' שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין, ואז אמר לו הרב הקדוש הנ"ל, תאמין לי, אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד ה' באמת יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש רבי נחמן מברסלב, אך ידעתי נאמנה, כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר על ידי זה מחלקת גדול גם עלי, ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה על ידי ואפסיד גם את זאת, על כן אני מכרח לשתק בענין זה:

שמעתי, שפעם אחת ספר רבנו ז"ל ממעלת המתקרבים אליו ז"ל, שאפלו כשנשתבש ונתבלבל לאחד דעתו קצת רחמנא לצלן, אף על פי כן הם חזקים באמונה שלמה בו ז"ל. וספר מאיש אחד מאנשיו שהיה צדיק גדול, ואמר עליו רבנו ז"ל שהאיש הזה היה לו תשובת ספר הקנה, והנה מבאר בספרים שמי שעושה תשובה זו מבטח לו שלא יחטא, ובעדו הינו בעד האיש הזה, אני ערב שבודאי לא יחטא. ויהי היום, ונתבלבל דעת האיש הנ"ל קצת וגברה עליו המרה שחורה מאד, והביאו אותו לפניו ז"ל, וספר לו האיש הנ"ל, שעקר העצבות שלו הוא ממה שאמרו רבותינו ז"ל (יומא לה:) הלל מחיב את העניים, אם כן אבדה תקותם חס ושלום, רק שהוא מחיה ומחזק את עצמו במה שהוא מקרב אליו ז"ל שכחו גדול וכו', והוא יזכה אותו:

פעם אחת דבר רבנו ז"ל עם אנשי שלומנו, ואמר להם: הלא כל הנחת רוח והתענוג שלי הוא רק כשאני רואה איזה דברי יהדות ועבודת ה' באחד מאנשי, הלא הפקרתי את עצמי ואשתי ובני היקרים ורק בשביל זה, האם לא הייתי יכול להיות מפרסם ומנהיג שקורין [גוטער יוד] כמו כל המנהיגים שנוסעים החסידים אליהם ואינם יודעים על מה נוסעים וחוזרים ושבים ובאים ואינם יודעים מה באים, אבל אני לא רציתי בכל זה, רק לקחתי עצמי לעסק בזה להחזיר אתכם למוטב. הלא כשאני רואה איזה עבודת ה' בעני שבעניים שהולך בכובע קרוע ומלבושים קרועים ומנעלים קרועים, הוא יקר אצלי וכו'. בקשתי מאד מכם, היו אנשים כשרים, כי זה כל ישעי וכל חפצי:

ספר עם אנשי שלומנו, ואמר שזה יום שלישי שעמד על דבר אחד הינו על איזה השגה ולא הייתי יכול להשיגה, עד שהשתמשתי באיזה עבדא מאחד מאנשי שלומנו ועל ידי זה עמדתי על הדבר והשגתי ההשגה. וכי יש חדוש שוב על הבעל שם טוב ז"ל שהשיג השגות כאלו, מאחר שהיו לו תלמידים גדולים וצדיקים כאלה שעשו עבדות גדולות כאלה:

פעם אחת אמר רבנו ז"ל קדם שבועות תקס"ז כשנודע לו מפטירת איש אחד שהיה קצת ממקרביו, ענה ואמר: מי יודע מה נעשה עמו שם, אבל אם היה זוכה להתקרב כמו המקרבים אמתיים שלי, ועכשיו הולך לקראת שבועות, מסתמא היה נדמה לו שמשתדל בענין הנסיעה אלי על שבועות בשכירות עגלה וכיוצא, והיו מכרחין להודיע לו מה לך להשתדל בזה הלא כבר אתה מת ונפטר, וממילא היתה טובה לפניו, כי על כל פנים היה נודע לו שכבר מת, אבל עכשו, אפשר שנדמה לו שמחזיק איזה בראווער [הינו מה שמבשלין בו שעורים ועושין שכר] וקונה שעורים וכיוצא, וטרוד בעסקיו המדמים לו. ואף על פי כן אחר שבועות אמר רבנו ז"ל שהאיש הנ"ל היה אצלו על שבועות:

קדם שבועות הנ"ל, עמדו לפניו אנשי זאסלאב וספרו לפניו מעשיר אחד שנתן מעות הרבה להרב הקדוש ר' ברוך ז"ל, ועמד אז לפניו גם כן איש אחד מנעמרוב והיה עני גדול, ענה רבנו ז"ל ואמר להם: העני הזה נתן לי יותר מזה כפי בחינתו ומדרגתו, כי הוא היה מפרנס עצמו ממלמדות, וכאשר שמע בימי הפסח הקדושים (שאז זמן שכירות מלמדים) שרבנו ז"ל הוא בזאסלאב, ומי יודע אולי יתעכב שם עד אחר שבועות ואם ישכיר את עצמו למלמד לא יוכל להיות אצלו על שבועות מחמת בטול התלמידים זמן רב, ועל כן לא רצה להשכיר עצמו למלמד וישב כל הקיץ הנ"ל בלי שום עסק ופרנסה, נמצא שהתנדב לבו בשביל התקרבותו אלי יותר מהעשיר הנ"ל:

כשנתקרב אליו הרב ר' נתן ז"ל, ספר רבנו ז"ל עם בתו אדל מענין זה והפליג בשבחו, ואמר לה: מה אמר לך מחכמתו, כשיביט על בית הכנסת זו בהסתכלות בעלמא, יאמר לך כמה אמות היא מחזקת בגבהה. גם בעתים הללו ספר עם הרב ר' יצחק ז"ל חתן הרב המגיד ז"ל מטירהאוויצע, והפליג בשבח מעלת הרב ר' נתן ז"ל (ורבי יצחק הנ"ל לא ראה אותו ולא היה מכירו עדין), ואז אמר לו: אם תסתכל עליו, תראה בו שהוא שפל ברך כל כך עד אשר הוא כעפר וטיט ממש [ובלשון אשכנז דוא זאלסט אים אן קוקן איז ער אגלאט שטיקל בלאטע וכו']. וכן היה, שהלך ר' יצחק הנ"ל, ופגע בו שהוא עובר בשוק בזריזות גדול כדרכו ומלבש במלבושי כבוד כדרך בני העשירים, ואף על פי כן הכיר בו מיד, כי זה הוא האיש אשר אמר עליו רבנו ז"ל שהוא בעיני עצמו כעפר וטיט ממש כנ"ל:

אמר שלעתיד יהיה כל העולם אנשי ברסלב [ובלשון אשכנז אמר בזו הלשון: לעתיד לבא וועט דיא גאנצע וועלט זיין ברסלביר חסידים], דאיתא במדרש על פסוק "ונתתי לכם לב בשר", אל תקרי בשר אלא בסר – שיהיה כל אחד בוסר בחלק של חברו, לב בסר אותיות ברסלב. גם כשיצא מזלאטפאליע לברסלב, חלם לו להמגיד מטירהאוויצע בסכה, ענין יציאתו של רבנו ז"ל מזלאטיפאליע לברסלב מרמז בפסוק הנ"ל "והסרתי לב האבן מבשרכם", לב האבן הוא בחינת "ויתן שלמה את הכסף כאבנים" כי שם העיר זלאטיפלע על שם רבוי הכסף והממון, "ונתתי לכם לב בשר" אותיות ברסלב כנ"ל:

אמר: העולם לא טעמו אותי כלום עדין, אלו היו שומעין רק תורה אחת שאני אומר עם הנגון והרקוד שלה, היו כלם בטלים בבטול גמור. הינו כל העולם כלו אפלו חיות ועשבים וכל מה שיש בעולם, הכל היו מתבטלין בכלות הנפש, מגדל עצם התענוג המפלא והמפלג מאד מאד:

ואפשר להבינו, כי מי שהוא יודע נגון ורקוד, הנה מי שמנגן מטבע הנגון שנמשך נפש השומע אחר הנגון ומתבטל בכלות הנפש אחר תנועות הנגון, כפי כל תנועה ותנועה של הנגון כפי מה שיש כח לאותה התנועה לשבר ולעורר הנפש להמשיכה אחריה:

מכל שכן מי שיכול לרקד שיהיה הרקוד מכון ממש כפי תנועת הנגון, כי יש תנועות בכל איבר ואיבר ששיך לתנועות הנגון, שאצל זאת התנועה צריכין לנענע בראשו או לכפל עצמו וכיוצא בשאר איברים וברגלים, שצריכין לעשות תנועה בגופו וברגליו כפי תנועות הנגון מכון ממש:

בפרט מי שמנגן נגון עם דבורים ושיר שמסדר שיר ודבורים עם תנועת הנגון, שהשיר והדבורים שיכים בכוון גדול להנגון שמשקל השיר מכון ממש כפי נעימות הנגון, וגם הרקוד מכון ממש כפי נעימות הנגון ומשקל השיר כי כלו אחד, כשזוכין לשמע נגון כזה עם שיר ודבורים ועם רקוד כזה שכלם שיכים זה לזה בכוון גדול ממש, כי הדבורים דהינו השיר והנגון והרקוד כלו אחד ממש, כשזוכין לשמע זאת, אזי מתבטלים ממש בכלות הנפש, מגדל עצם התענוג המפלא:

וזהו התענוג הגדול מכל התענוגים ואין תענוג גדול מזה, ומי שלא טעם זאת אינו יודע כלל מתענוג, אשרי עין ראתה זאת, כי גם בעולם הבא אין הכל זוכין לשמע ולראות זאת, רק 'מי שטרח בערב שבת' וכו'^[778]:

ואלו העומדים סביבו אין יכולין ויודעין מה לעשות, רק יש להם כלות הנפש והשתוקקות נפלא מעצם התענוג, והוא עומד באמצע ועושה כנ"ל (והבן הענין היטב, כי אי אפשר לבאר זאת בכתב, ומי שהוא יודע נגון ורקוד, יוכל לשמע מעט בלבו עצם נעימות ענג והשתוקקות הנ"ל בכלות הנפש ממש עד שמתבטלים לגמרי, והבן):

גם כל מי שסמוך ומקרב יותר נעשה אצלו כל התנועות ממילא, כנראה בחוש במשל הנ"ל, שמי שסמוך יותר אל הנגון והרקוד ומבין ביותר, נעשין אצלו ממילא כל התנועות של הנגון והרקוד מחמת גדל התענוג, כנראה בחוש שכשאדם שומע נגון ורקודים, מחמת התענוג שנמשך אחר הנגון, הוא עושה אחריו גם כן אותן התנועות והוא מנגן ומרקד גם כן קצת, כי נעשה אצלו ממילא תנועות הנגון והרקוד:

כמו כן כשמקרב יותר אל הקדשה, כל מה שסמוך יותר אל התורה והנגון והרקוד, נעשה גם כן אצלו התנועות של כל הנ"ל של הקדשה ממילא. כל זה שמעתי בעצמי:

ובלשון אשכנז שמעתי שאמר בזו הלשון: זיי זאלן מיך הערן איין תורה מיט דעם נגון אין מיט איין טאנץ, וואלט די גאנצע וועלט אויס גיגאנגען, וחזר ושאל, וואס האב איך גיזאגט? והשיב לו הרב ר' נתן ז"ל שאמר ככל הנ"ל, ואמר לו רבנו ז"ל, וואס מיינסטו?! אפלו חיות ועשבים וכו' ככל הנ"ל^[779]:

חסר השמטה

אמר: מה שאין יכול לומר תורה לפרקים זהו חדוש יותר, שכבר מוכן ומזמן אצלי כמה חדושים גדולים, ובתוך כך הכל נשכח מאתי ואיני זוכר כלום, ואיני יודע כלל משום ספר בעולם, ואפלו נגון איני יודע, רק הכל כאשר לכל נשכח ונעלם ממני, וזהו פלא גדול באמת:

וכמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש ענין זה, כי זה רגיל אצלו שכמה פעמים הוא אומר עתה איני יודע כלל כלל לא, אף על פי שבשעה הקודמת גלה חדושים נפלאים ונוראים^[780]:

אמר: בדברי רבותינו ז"ל מצינו שכל אחד מתחיל מן המקרא שלו, כגון מה שמצינו 'שמר מפיק לה מזה המקרא ומר מאידך מקרא'^[781], כי כל אחד יש לו מקום שמשם מתחיל הלמוד והתורה שלו, וכפי אותה ההתחלה מזה המקרא כן על פי סדר זה הולך כל התורה אצלו. והשני שמתחיל ממקרא אחר יש לו סדר אחר לפי ההתחלה שלו:

כי כל אחד לפי התחלתו מאיזה מקום שהוא, כן משתנה והולך כל הסדר של כל התורה שלו. ואם היה זה התנא בא למקרא אחר של התנא השני לא יוכל לקח משם, כי כל אחד צריך רק לקבל ולקח ולהתחיל ממקום שלו וכו': חסר השמטה

אמר: אלו לא היה יוצא זה הספר לעולם (הינו הספר לקוטי מוהר"ן) היה נעשה ענין אחר, כי כבר היה לו חשק כמה פעמים לעשות הלכות פסוקות על השלחן ערוך, לבאר כל דין ודין בהלכה פסוקה או להציג הלכה כדברי מי מהפוסקים אצל כל דין ודין, אך עכשו שיצא זה הספר לעולם, לא יהיה ענין הנ"ל:

ובאמת חדושים של גמרא פרוש רש"י תוספות הם קלים ביותר, ואין אחד מהם יודע הדרך כלל של אותן החדושים, ומי שיודע הם קלים מאד, וצריך לזה להיות בקי בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם^[782]:

יום ד' תרומה תק"ע נכנסתי אצלו, ואמר לי זה הספור. בימים הללו לא היה ניחא לי כלל לחיות, איך להיות שזה כמה חדשים ואיני יודע כמה שאני מצפה ומתגעגע לדעת איזה דבר כי נודע לי דבר אחד, אך לא ידעתי את הדבר בתוך התורה, והייתי מתגעגע לדעת זאת כמה חדשים כנ"ל, כי באמת בודאי איך אפשר שיהיה דבר שלא יהיה מרמז בתורה, ועכשו מצאתיו מבאר בתורה. ומתחלה היה סתום מאד ממני, ובאמת יש דברים שהם מרמזים ברמז בעלמא, גם יש כמה הלכות על כל קוץ וקוץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[783] שעל כל קוץ וקוץ יש תלי תלים של הלכות, אבל עכשו מצאתיו מבאר בפרוש בתוך התורה וכו'. גם יש דברים שהם למעלה מהתורה:

וסים, ומחמת זה [הינו מחמת שנודע לי ענין הנ"ל], עתה ניחא לי החיים, כי אם כבר הייתי מסתלק מהעולם, אפלו אם הייתי זוכה לידע זאת שם היו חושבין לי זאת לעולם הבא, אבל עכשו אדרבא וכו'. וכונתו היתה, שעכשו שזכה לזה בזה העולם, אדרבא יגיע לי עוד בשביל זה עוד שכר המפלא בכפלי כפלים:

ענה ואמר: אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו. וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו, וגם מעט הראשות שיש לי, באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהו חוכא ואטלולא^[784] ממש, וגם אותו המעט שיש לי, הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבא איזה דבור ממני בתוך העולם, וכל השיחות והספורים (הינו התורות והמאמרים שהוא אומר) שלנו, אם לא היה לי גם זה המעט הראשות, גם אלו הדבורים לא היו באים בתוך העולם. ובאמת אם לא היה דור כזה, אם היו דברים אלו (הינו התורות שהוא אומר) נאמרים בדורו של האר"י ז"ל או אפלו בדורו של רבי שמעון בן יוחאי ז"ל, היה רעש גדול מאד:

נשמע מפיו הקדוש שאמר, שהספר הקדוש שלו לקוטי מוהר"ן שיצא בעולם הוא אתחלתא דגאלה^[785]. ואמר, מאחר שיצא בעולם אני חפץ מאד שילמדו אותו, כי צריכים ללמד אותו הרבה עד שיהיה שגור בעל פה, כי הוא מלא מוסר והתעוררות גדול מאד לה' יתברך אשר אין ערך אליו וכו'. ואמר, שטוב לקבע לעצמו שני שעורים ללמד ספריו הקדושים, שעור אחד פשוט ללמד במהירות הרבה מאד כדי שיהיה שגור בעל פה, ושעור אחד ללמד בעיון גדול, כי יש עמקות גדול ונפלא בספריו. ועין במקום אחר מזה, מענין עצם העמקות הגדול שיש בתורתו הקדושה והנוראה מאד, עד אין סוף ואין תכלית:

פעם אחת היה מזרז את אחד ללמד את ספרו, ואמר שהוא מצוה גדולה ללמד ספרו הרבה, ואמר לו, שיכולין להיות נעשה בעל מח גדול על ידי ספרו, כי יש בו שכל גדול ועמקות נפלא מאד על פי פשוטן של דברים. וגם אם יתמידו בספריו, יכולין לזכות להיות נעשה איש כשר באמת, ואז יזכה לראות הפנימיות שיש בספריו הקדושים, כי יש בהם פנימיות הרבה מה שאין נראה על פי פשוטו כלל. אשרי הזוכה ללמד ולהתמיד בהם הרבה:

אמר: בהתורה שלי יש עמקות. ועין במה שנרשם במקום אחר, שמה שנכתב בלשונו צריכין לדקדק בו כמו במקרא, כי הוא חוזר בכל פעם דבריו שנראה לכאורה שפת יתר, והוא בכונה גדולה, וצריכין לדקדק בו מאד וכו'. ומי שיש לו עינים וישים דעתו ולבו היטב לדברי רבנו ז"ל, יבין מעט מזעיר מעצם העמקות הנפלא שיש בספריו, אשר לא נמצא דגמתם בשום ספר שיהיה בדבריו עמקות נפלא ונעים כמו בספריו הקדושים:

פעם אחת היה משבח את הספר שלו מאד, ואמר שיכולין להיות נעשה בעל תשובה גמור על ידי למוד הספר שלו, והיה חפץ ומשתוקק מאד שידפיסו ספרו עוד כמה פעמים ויתפשטו בעולם. ואמר, שיהיו בני אדם שילמדו ויתפללו על ידי הספר הזה. ואמר, שמי שישב ויעסק בספריו רק בלי קנטור ונצחון ויסתכל בו באמת, אז בודאי יהיו נבקעין אצלו כל גידי קשיות לבבו [ואמר בזו הלשון: סע וועט אים אלע אדערן טרענען]. ואמר שכל אדם צריך להשתדל לקנות הספר שלו, ומי שאין לו במה לקנות וכו', ימכר כר מתחת ראשו ויקנה הספר שלו, ועוד ספר מזה, ועין במקום אחר עוד מזה. ואמר, שהספר שלו יהיה חשוב מאד ויבקשוהו ויחפשוהו מאד, וידפס ויחזר וידפס כמה וכמה פעמים ויהיה חשוב מאד, רק נכספתי לראות זאת, ואהיה אני עומד ומסתכל וכו':

שמעתי מפיו הקדוש שאמר שהתורה שלי היא כלה בחינות:

בשעה שכרכו הספר לקוטי מוהר"ן הראשון בעת שהיו הקונטרסים בכתב, אמר: לכם נדמה שזה דבר פשוט, הלא כמה עולמות תלויים בזה. וצריכין להרחיב הדבור בזה כל מה שעבר באותה העת, ואם ירצה ה' יתבאר במקום אחר בעזרת ה':

אמר: הבעל דבר יכול לחפות ולכסות את העינים מאד, אבל בלא זה היה הספר עושה התעוררות גדול מאד בעולם. ואמר בזו הלשון: דער בעל דבר קען זייער פאר שטעלין, אבער זוסט, וואלט דאס ספר מחיב גיווען א גרויסן בראך צו טאהן אויף דער וועלט:

אמר שיודע כל הצדיקים שהיו מאדם הראשון עד עכשו, מאיזה מקום היו ומאיזה מקום הם אומרים תורה ובאיזה מקום נשארו בשעת הסתלקותם, והתחיל לחשב, הבעל שם טוב ז"ל מבינה, והמגיד ז"ל מחכמה, אף על פי שבינה למטה מחכמה אף על פי כן היה אומר תורה מאותה הבינה שהיא למעלה מחכמה, ר' ברוך ז"ל מבינה שהיא למטה מאותה החכמה, אבל אני אומר תורה וכו':

שמעתי פעם אחת שהתפאר בשבח גדלת תורתו, ואמר אז בתוך דברי התפארותו, הלא אני יודע מהיכן אני לוקח אותם. והמובן מדבריו ומתנועותיו הקדושים אז היה, שהוא לוקח תורתו ממקום גבוה ועליון מאד:

אמר: הסור מרע שלי הוא חדוש נפלא, וגם העשה טוב שלי הוא נפלא מאד, כי אני עושה טוב הרבה באמת. והתורה שלי עושה הרבה מאד בעולם, כי על ידי התורה שלי נמשכין כל ההשפעות שבעולם. ודבר עם אחד, מה המשא ומתן שלך, עם חטים אתה נושא ונותן, גם זה נמשך על ידי התורה שלי:

ענה ואמר: על שני כתות אנשים יש לי רחמנות גדול עליהם, על אלו אנשים שהיו יכולים להתקרב אלי ואינם מתקרבים, ועל אלו המקרבים אלי ואינם מקימים את דברי. כי אני יודע שיהיה עת בעת שיהיה האדם מנח על הארץ עם רגליו אל הדלת, אז יסתכל על עצמו היטב ויתחרט מאד מאד על שלא זכה להתקרב אלי או שלא קים את דברי, כי אז ידעו שאם היו מקרבים אלי ומקימים את דברי, לא היה שום דרגא בעולם שלא הייתי מביאם לאותה המדרגה, אבל לא יועיל אז. ענה ואמר: אם חס ושלום לא יבוא משיח במהרה, יהיו העולם מתגעגעים אחרי הרבה מאד, הרבה יותר וכו':

ספר לי אחד, שהיה משבח מאד את תורתו לפניו, והפליג מאד בגדלת נפלאות תורתו, ואמר שצריכין להשתדל מאד לקנות ספריו, כי אפלו כשעומדין בתבה ומגדל הם טובה גדולה, כי ספריו הם שמירה גדולה בבית לשמר גם העשירות וממון האדם מכל ההזקות. והזכיר אז עשיר אחד שהיה יודעו ומכירו, ואמר שגם אליו היא טובה גדולה שיהיה הספר שלי בביתו, כי יהיה לו שמירה גדולה לכל דבר ושתתקים עשירותו, והזהיר את האיש שדבר עמו מזה, שיזרז את העשיר הנ"ל שיראה לקנות ספריו. ועין במקום אחר מזה, כמה היה משתוקק שיתפשטו ספריו בקרב כל ישראל, ולא לכבודו חס ושלום:

אחר שמסר התורה פתח רבי שמעון בלקוטי א' סימן ס', אמר שהיתה חתנה יפה [סע גיווען אשיין חתנקלע], והיה ראוי לבקש ה' יתברך עם הפמליא של מעלה על החתנה. אמרתי לו: בודאי היה בכאן, השיב: מן הסתם: (אמר המעתיק: שמעתי שאמר אז לאנשי שלומנו, שהיה יכול להחזיק אותם בענין אמירת התורה הנ"ל שלשה ימים ושלשה לילות ולא ידעו בין יום ללילה כלל, כמובא בזהר הקדוש וכו'):

אמר, שכל התורות שגלה קדם שהיה בארץ ישראל אינו רוצה כלל שיהיו כתובים בספריו, רק מה שחדש אחר שהיה בארץ ישראל צריכין לכתב הכל, אפלו כל שיחה ושיחה הכל צריכין לכתב. וכמה פעמים הזהיר לכתב כל שיחה ושיחה ששומעין מפיו הקדוש, ואמר: בשלמא דברים הנכתבים בספר, אם לא יזכר אותם עכשו יוכל לראותם וללמד בהם בפעם אחר, אבל כל הדברים שאתם שומעים מפי, שוב לא תשמעו עוד פעם אחרת לעולם, על כן בודאי אתם צריכין לזכר מאד כל דבור ודבור ולכתב הכל כל שיחה וספור (ומחמת זה התחלתי לכתב קצת שיחות ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו או על ידי אחרים, אבל לא נכתב חלק מאלף):

ואמר רבנו ז"ל בפרוש, שבכל שיחה ושיחה שהיה משיח ומדבר עמנו, יכולים להיות על ידה איש כשר ואפלו צדיק גמור כל ימי חייו כמו שאני רוצה [אזוי וויא איך מיין איין גוטער יהוד], אם ירצה לילך עמה לקים כפי שיחתו הקדושה. ומי שזכה לשמע שיחתו הקדושה מפיו הקדוש, הוא יודע זאת באמת ובברור:

וגם אפלו עכשו כשלומדין דבריו הקדושים, יש להם גם כן כח גדול לעורר לה' יתברך לזכות לדרכי ה' באמת, למי שישים לבו היטב לדבריו ולשיחותיו הקדושים הנאמרים בזה הספר ובשאר ספריו הקדושים, כי כל שיחה שלו היא התעוררות נפלא ונורא מאד, ודרך ישרה ונכונה מאד לעבודת ה' יתברך לכל אחד לפי מדרגתו יהיה באיזה מדרגה שיהיה, אפלו מי שהוא במדרגה עליונה מאד יכול לקבל דרך ישרה ועצות נפלאות מכל שיחה ושיחה שלו, וכן להפך מי שהוא בתכלית מדרגה התחתונה חס ושלום באיזה מקום שהוא, יכול לקבל דרך ישרה ועצות נכונות מכל שיחה ושיחה שלו למלט נפשו מני שחת ולשוב אל ה' באמת, אם ישים לבו לדבריו היטב ויקים אותם באמת ובתמימות בלי שום חכמות, אשרי מי שיאחז בהם:

אמר: איני אומר לכם מתורתי כי אם הפסלת, והיא נמוכה אלפי אלפים ורבי רבבות מדרגות מכפי מה שאני משיגה, ואיני יכול לומר נמוך יותר. וכבר נרשם מזה במקום אחר:

שמעתי בשמו שאמר כבר, שיש לו תורות בלי לבושים, פרוש, שאינו יכול להלביש אותה בשום לבוש. ואמר: קרא אסמכתא בעלמא הוא, שסומך התורה על המקרא כמו שסומכין על איזה דבר וכו', כן התורה שלו גבה מאד, עד שאינה יכולה להתלבש כי אם דרך אסמכתא בעלמא, והבן:

ואמר, שמה שמתיגע כל כך קדם התורה, הוא מחמת שקשה לו מאד להוריד השגות התורה שלו בלבושים ודבורים שיוכל לאמרה ולגלותה, על כן צריך יגיעות גדולות לזה, ועין במקום אחר מזה. כי דרכו ז"ל היה קדם התורה שהיה יושב עמנו כמו שעה ושתים, והיה מתיגע מאד בכמה תנועות וגניחות, ואף על פי שישב בשתיקה, היה נכר מתנועותיו שיש לו יגיעות גדולות מאד, ואחר כך פתח פיו והתחיל לומר. ופעם אחת ראיתי בעיני בשעה שהתחיל לומר התורה תשעה תקונין יקירין וכו', שהיה כופל אלו התבות תשעה תקונין וכו' כמה פעמים, ובכל פעם תפס בכח בזקנו בשתי ידיו בשני צדדי זקנו שעל הלחיים, וכמעט שהיה תולשם מגדל היראה והמסירות נפש העצום עד אין סוף שהיה לו אז. וכבר נרשם שאמר, שכל דבר שעושה ברבים קשה עליו מאד מאד, וכשאומר תורה, נדמה לו שתכף שיוציא מפיו הדבור הראשון מיד תצא נפשו, וכן בהקדוש נדמה לו גם כן שתכף שיוציא מפיו ויאמר הדבור הראשון תצא נפשו:

התורות והמאמרים שבספריו הקדושים הם כלליות, וכל מה שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם נפלא וחדש ומתוק לחך ומאיר עינים מאד. ויש בהם עמקות גדול בדרך פשט ובדרך סוד ונסתר, כי כל התורות יש בהם סודות נסתרים ונפלאים ונוראים מאד מאד, ואי אפשר לבאר זאת:

גם בכל מאמר יש כונות של מצוות שכל מאמר שיך לאיזה כונות המבארים בכתבים ב'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים', כגון התורה של 'מי האיש החפץ חיים' (בסימן ל"ג) יש בו סוד כונת לולב אף על פי שלא נזכר בו דבר ממצות לולב, וכן 'בקרב עלי מרעים' כמדמה לי שיש בו כונת קדוש, וכיוצא בזה שארי המאמרים. ושמעתי מפיו הקדוש שאמר, שרצה לעשות פרוש על העץ חיים, אך פרוש פשוט אינו נצרך, רק צריכין לומר תורה שיהיו פרוש, וכבר אמרתי כמה תורות השיכים לעץ חיים. גם שמעתי בשמו שאמר, שזה סמוך גמר העץ חיים וראה שהוא כלו מוסר. וכן כמה תורות יש בהספר כגון 'מרכבות פרעה' (סימן ד') 'אשרי העם זרקא' (סימן ל"ה) ועוד כמה תורות שאמר באותן העתים, וכלם הם סוד כונות תפלין:

ובפרט התורות שנכתבו בלשונו הקדושה בעצמו, אמר שיכולים לדקדק בהם כמו במקרא כי יש שם כונות הרבה, כי לפעמים הוא חוזר וכופל הדברים שנדמה שהוא ללא צרך, ובאמת יש שם לדקדק בזה כי יש שם כונה גדולה. גם אמר, שהתורות שנכתבו בלשונו הקדושה בעצמו מסגל כי הוא כלליות. ועקר הוא המוסר וההנהגות טובות ועצות טובות היוצא מהם מכל מאמר ומאמר, מלבד הנסתרות שיש בהם וכו' וכו' כנ"ל. ואי אפשר לבאר יותר בכתב, כי אם כל חד כפום מה דמשער בלבה:

שמעתי בשמו שאמר בימים הקודמים קדם שנתקרבתי אליו, שהוא משתוקק שיתקרב אליו איש למדן ובעל לשון נפלא, ואז היה יכול לבאר כתבי האר"י ז"ל, עד שאפלו נערים יודעי ספר היו יכולין ללמד ולהבין כל כתבי האר"י ז"ל:

פעם אחת דברתי עמו מענין קבלת האר"י ז"ל, ואמר, שקבלת האר"י ז"ל הוא לגמרי אחד עם קבלה שחבר מורנו הרב משה קורדובירו ז"ל. אחר כך איזה שנים שוב נזדמן שדברתי עמו מענין הקבלה שגלה האר"י ז"ל, ואמר, שהקבלה שלו היא רחוק ונשגב מאד מהקבלה של בעל הפרדס ז"ל, ועמדתי מרעיד, ושאלתי אותו באימה הלא שמעתי מפיכם פעם אחד שבאמת הכל אחד? השיב: מסתמא אם אמרתי כך ידעתי מה שאמרתי, והדברים סתומים וחתומים לכאורה:

אך מי שיש לו לב להבין, יכול להבין מרחוק שהכל נכון, ודבריו חיים וקימים והכל אמת ויציב ונכון וקים וישר. כי באמת בודאי הכל אחד בפנימיות האמונה באמת לאמתו, אך אף על פי כן דרכי התגלות הסודות של האר"י ז"ל, הוא רחוק ונשגב מאד מדרכי הפרדס, אף על פי שבאמת לאמתו הכל אחד. ואי אפשר להאריך בענין זה כי כבד אלהים הסתר דבר, והמשכילים יבינו:

ספר, שידע כל דברי העץ חיים, ופרי עץ חיים, וכל כתבי האר"י ז"ל, וספר הזהר, והעקר התקונים. והמובן מדבריו היה, שבספר התקונים כלולים כל החכמות שבעולם [נדפס בשיחות הר"ן סימן קכ"ח]:

אמר: המעינים בספריו שיש להם שכל קצת, סבורים שדרכי הקבלה של האר"י ז"ל וכיוצא מרמז גם כן בספריו, וחושבין זאת למעלה לספריו שנוגע עד לשם, והם אינם יודעים שהוא להפך, אדרבא, גם דרכי הקבלה של הקדמונים ז"ל נכלל גם כן בדבריו. ולא סים בפרוש, רק היה מבאר כונתו ממילא, כלומר, אבל כונתו בעצם תורתו גבה למעלה למעלה יותר ויותר, רק שגם דבריהם הקדושים כלול גם כן בדברי תורתו:

שאל ואמר בחל המועד סכות תקס"ט, והיכן אנו עומדין בתפלה? ובאר אחר כך שכל סדר התורות הם על סדר התפלה, וזאת התורה שיכה למקום זה של התפלה, וכן כל התורות, ועדין אנו עומדים קדם ברוך שאמר, ואחר הודו שהוא קדם לברוך שאמר כנסח ספרד. ואמר, שיהיה מסתמא אחד שיוכל להתפלל כך, שיהיה תפלתו עם כל התורות כנ"ל, וצריך שיאריך ימים ושנים הרבה, שיוכל לגמר כל התפלה, הינו לומר תורה על פי סדר התפלה עד גמר התפלה:

ספרו לי, שכשנתקרבתי אליו אמר בפני אנשים אחרים שלא בפני, ברוך ה' שהזמין לי רך בשנים אחד, שאפלו דבור אחד מדבורי לא יהיה נאבד עוד. וכונתו היתה עלי, שאזכה לכתב כל דבריו היוצאים מפיו הקדוש, הן תורות הן שיחות שגם הם תורה, ואפלו דבור אחד בעלמא לא יהיה נאבד עוד:

פעם אחת נכנס בביתו ושאל עלי, והיה צר לו עלי שאיני נמצא אז, ואמר שאין לו בפני מי לומר מה שהוא צריך לגלות. ואמר: הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד, ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו [ואמר בלשון אשכנז נאר אז סע גייט איבער דיא זאסטאווקעס], ועכשו גם זה אין לי בפני מי לומר:

גם אמר לי כבר בעת שנתקרבתי אליו, אם תהיה איש כשר תוכל לשמע ממני הרבה, כי אני צריך איש אחד לומר לפניו, כי כמה פעמים אני צריך להוציא דבורים, על כן אני צריך שיהיה לי איש אחד שאוכל לומר לפניו וכו'. וכמה פעמים היה מדבר ומגלה תורה בפני מי שנזדמן אצלו אז. ואמר לי פעם אחת על ענין כזה שאמר פעם אחת תורה בפני איש אחד שלא הבין דבריו כלל, ואמר לי אחר כך, היות שאני צריך לדבר ולגלות ובא זה האיש ואמרתי לפניו, אבל רצונו שישמע מפיו מי שיכול לתפס קצת וכו':

ענה ואמר לי, ועם זה אין אתה רשאי להחיות את עצמך [בלשון תמה] שיש לך חלק גדול בהספר (הינו בהספר לקוטי מוהר"ן שלו שנדפס אז באותה העת), והאריך בשיחה זאת קצת. ואמר שכל הספר הוא שלי, שאם לא הייתי לא היה הספר בעולם, והסביר לי הדבר שכן הוא שכל הספר נעשה על ידי וכו'. ואמר לי, מעט אתה יודע מעצם מעלת גדלת הספר וקדשתו, ויותר מזה ראוי לך להאמין בעצם גדלת הספר הזה וכו' וכו'. ואמר לי, הלא נדפסו אלף ספרים וכל ספר בא ליד כמה אנשים, הינו שראוי לי להחיות את עצמי שזכיתי לזכות את הרבים בזכות כזה וכו'. גם שלא בפני דבר עם כמה אנשים מאנשי שלומנו שיש לי חלק גדול בהספר [טאקע גאר], ואמר שראוי להם להחזיק לי טובה, כי אם לא הייתי עוסק בזה, לא היה נשאר אפלו עלה אחד מספריו:

אמר: כל אחד מכם יש לו חלק בהתורה שלי, אבל נתן יש לו חלק גדול יותר מכלכם. ענה ואמר: אתם יודעים זאת, שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר [ואמר בלשון אשכנז: ווען ניט ער וואלט איר ניט גיהאט אבלעטיל שמות]:

אמר לי, האתה תהיה במרה שחורה, אתה מחיב להיות בשמחה תמיד (בפרוש אמר לי כן) [דו זאלסט נאך זיין אין דער מרה שחורה, דו ביסט מחיב משנה פרייליך צו זיין]. גם אמר לי, דו זאלסט זיך לאזן אראפ ווארפן [תרשה להפיל את עצמך] (בתמיה). גם אמר לי, סע וועט זיך נאך טאן, ברודער האלט זיך [אחי עוד יעבר, אחז עצמך]. גם אמר לי, ה' עמך וכו', שרעק זיך ניט [אל תפחד]:

מה שאמר לר' נתן כבר טוב לו כל כך שרשאי להיות במרה שחורה רחמנא לצלן, שמעתי מרבי יצחק ליב ז"ל מטעפליק, ששמע מפיו הקדוש שאם היה מספר עמו החצי שיחות ממה שספר עם ר' נתן ור' נפתלי, לא היה לך קיום כלל, וגם כל העולם כלו לא היה לו קיום:

אמר, שאין שום איבר באדם שלא אמר עליו תורה, כי כבר אמר תורה על כל איבר ואיבר שיש להאדם, כי ידוע שקומת האדם מרמז למה שמרמז וכו':

אמר: הבעל שם טוב ז"ל וכמה צדיקים עשו ותקנו בעולם מה שתקנו, ואחר כך כשנפטרו ונסתלקו נפסק הדבר, הינו ההארה שהאירו בתלמידיהם והחזירום לה' יתברך לא נמשך מדור לדור רק נפסק, על כן צריכין לעשות דבר שיהיה לו קיום לעד. וכן דבר עוד פעם אחת, שצריכין להשאיר תלמידים, שאלו התלמידים יעשו תלמידים אחרים, וכן התלמידי תלמידים יאירו להלן יותר ויותר, וכן לדורי דורות:

שמעתי בשמו שאמר, שכל ההשגות הגבוהות שהוא משיג אינם חשובים אצלו כל כך, רק העקר הוא כשזוכה להכניס איזה דבור בתוך העולם, כי בכל דבור ודבור שהוא מדבר בפני העולם, תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים:

פעם אחת עמדנו לפניו בלילה, ודברנו עמו הרבה מכמה וכמה תורות שגלה לפנינו [אשר עתה כבר נדפסו כלם, אבל אז עדין לא נדפסו ספריו], והייתי מזכיר לפניו איזה תורות, והייתי מפליג לפניו עצם שבח הפלגת חדושיו. וכן כמה וכמה תורות, כי כל תורה ותורה היא חדוש נפלא ומפלג מאד מאד, אשר תכלה הנפש מעצם ערבות והפלגת החדוש למי שזוכה לעין בהם באמת, והיינו מדברים הרבה מזה. אחר כך למחרתו בבקר נסעתי עמו ללוותו בדרך, ענה ואמר: אתמול הנחנו וסדרנו הסחורה שלנו [שקורין קראס], ברוך ה' היא סחורה יפה מאד מאד. וטוב היה שיהיה לחנות זה משרת טוב ויפה, שיכול להניח ולקפל ולסדר כל חתיכה סחורה יפה יפה עם הקצה לחוץ [כדרך המשרתים המבחרים שמקפלין הסחורה ומניחין קצת לחוץ, כדי שיראה הקונה בבואו תכף מהות יפי הסחורה], וכשיבוא אחד לקנות איזה סחורה, יוכל המשרת לחטף מיד בזריזות אותו המין סחורה שצריך הקונה, ויפתח אותו במהירות לפני הקונה, ויהיה מראה לו מיד הוד יפי פאר הסחורה הטובה הזאת. והנמשל מובן, שצריכין אחד שיהיה בקי היטב מאד בכל תורותיו שגלה, שיוכל לסדר כל תורה יפה יפה עם הקצה לחוץ, וכשיבוא אחד וירצה להתקרב ולדבר מתורתו, יוכל להושיט לו מיד איזה תורה שהוא צריך אז כפי ענינו. כי כל תורותיו הם כלליות גדול מאד מאד שיכולין למצא בהם מה שצריך כל אחד ואחד, רק צריכין אחד שיהיה בקי בהם היטב היטב, שיוכל להושיט לכל אחד ואחד מה שצריך באותה העת. והבן השאר מאליך:

ספר עמי, ואמר שיש לו דברים גבוהים ונעלמים מאד בענין שיחתו שמשיח עם בני אדם אך אי אפשר לי לגלות זאת, כי הלא אני צריך לדבר גם עמך, ואם יגלה דרכי שיחתו הקדושה שוב לא יוכל לדבר ולפעל מה שרוצה. גם אמר להרב דפה ברסלב מורנו הרב אהרן, הלא אני אוהב אותך מאד מאד, ואני מברכך, הלואי שתזכה בעולם הבא להבין שיחות חלין שלי. וזה היה קדם שהיה בארץ ישראל:

שמעתי בשם מורנו הרב יחיאל ז"ל אחיו של רבנו הקדוש ז"ל שספר בשם רבנו הקדוש, שפעם אחת שאל אותו על ענין שהוא ז"ל הזהיר את אחיו מורנו הרב יחיאל ז"ל שיהיה רגיל לדבר עם בני אדם כדי לקרבם על ידי זה לה' יתברך, ושאל אותו, שכמה פעמים מכרחים לדבר עם בני אדם דברים בטלים ושיחת חלין. השיב לו רבנו ז"ל, מאחר שעל כל פנים נכנסין בתוך הדבורים שמספרין עמהם איזה דברים מדברי תורה, על ידי זה נתתקנין כל הדבורים. וכעין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ל:): בקשו לגנז ספר קהלת, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. וכבר מבאר במקום אחר, שמי שבקי בספריו היטב, יכולין למצא כל שיחות העולם בתוך תורתו וכו', ואי אפשר שלא יהיה שיחה בעולם, שלא יהיה לה שיכות לתורתו הקדושה:

לענין כתיבת ספריו הקדושים, שהרבה תורות כתב בעצמו ז"ל וקצת כתבוהו החברים והשאר כתבתי, אמר שהלשון שלי הוא סמוך להמכון. והוטב בעיניו הלשון שלי, ואמר שאחריו אנכי, הינו לענין צחות הלשון של התורות, הלשון שלי היא מעלה מכלם הרבה. אפס, הלשון שלו בעצמו טוב ומעלה ביותר בודאי, אבל אחר הלשון שלו הוא הלשון שלי שתכף במדרגה שאחריו, נגד הלשון של שאר החברים, כי לא הוטב בעיניו לשונם כלל בכמה אפנים, כי על פי רב לא עמדו על המכון כלל, וגם המעט שהבינו, לא היו יכולים לכתב על הספר כל אשר הבינו בלבבם, וה' אלהים נתן לי לשון למודים, והוטב בעיניו הלשון שלי בעזרת ה' יתברך:

פעם אחת היה ספר האלף בית בכתב אצל חברנו ר' נפתלי, ור' נפתלי ישב עמו על העגלה כי היה מלוה אותו כשנסע לנאווריטש, ענה ואמר על ספר האלף בית שראהו ביד ר' נפתלי הנ"ל, מיין ליבער הרציקער חבר מיין ליבער גיטרייער חבר, האט דאס האט מיך גימאכט פאר איין א יוד [אהובי ורעי המסור, זה עשה אותי ליהודי]. הינו שעל ידי אלו הדברים הנאמרים בספר האלף בית על כל מדה ומדה, על ידי זה התגבר לשבר כל מדה ומדה, עד שזכה למה שזכה:

אמר, שהיה לו בהאלף בית אות ר' על רפואה שהיה כתוב שם כל הרפואות, ולא היה חולאת בעולם שלא היה כתוב שם רפואתו, אך לא רצה להעתיקו, ושרפו:

אמר: אם היה הבעל שם טוב שומע תורתו, היה אצלו גם כן חדוש. אם היה רבי שמעון בר יוחאי שומע תורתו, היה גם כן חדוש, גם אז:

כשרציתי להיות בארץ ישראל אמרתי תורה אחרת, אחר כך כשהתחלתי לנסע נשתנה גם כן התורה למעלה, כשהייתי בארץ ישראל אמרתי גם כן תורה אחרת, כשחזרתי אמרתי גם כן תורה אחרת. ועקר השגתו התורה הנפלאה והנוראה מאד מאד, התחיל אחר שהיה בארץ ישראל, עד שהוא מתביש עתה בהתורה שאמר קדם ארץ ישראל. וכל הספר רבו ככלו הוא מתורה שאחר ארץ ישראל, רק מעט דמעט מהקדם שלשה או ארבעה דפין או פחות, והם באמצע הספר:

שמעתי מפיו הקדוש, שפעם אחת דבר מהספר שלו שנדפס, ענה ואמר והיה שוחק קצת אז, ואמר, שידפיסו ספריו, ויכתבו על כל ספר וספר שלו בעל המחבר ספר פלוני ופלוני וכו', כדרך שכותבין על המחברים שחברו ספרים הרבה. ורמז לנו בזה, שישארו ממנו ספרים הרבה. וכן נתקים קצת בעזרת ה':

אמר: לא מבעיא דבור שאינו יוצא מפי בלי התחדשות, אלא אפלו הבל, אינו יוצא מפי בלא התחדשות:

פעם אחת דברתי עמו ז"ל, ואמרתי לפניו ששיחתו הוא תורה ממש, והודה לדברי. ואמר, שכמו שלמדן אי אפשר לו לדבר בלי שיבוא בתוך דבריו דברי תורה איזה דבור של גמרא וכיוצא כדרך הלומדים, כמו כן בכל דבריו מכרח שיבוא בתוכם עניני תורה כדרכו. כאשר ראינו בעינינו כמה פעמים, שנעשו כמה תורות משיחתו, שמאותו השיחה ממש נעשה אחר כך תורה נפלאה. וזה מה שראינו בעינינו, מלבד הנסתרות רבות שיש בזה שאי אפשר לידע לאנשים כערכנו:

ספר, שדרכו היה, שהיה מדבר תחנות ובקשות הרבה מאד לפני ה' יתברך בישיבתו על השלחן בסעדה שלישית בחדרו בינו לבין עצמו, והיה מרבה לדבר מאד לפני ה' יתברך, עד שהתחיל לדבר מאליו תורה בלי כונה כלל. והטה אזנו לדברי תורתו שיצאו מפיו אז, וראה שהם דברים יפים וראוים לאמרם, והן הן הדברים שאמרתי לפרקים במוצאי שבת אחר הבדלה, הינו שאלו הדברים הם מהתורה שאמר בסעדה שלישית מאליו כנ"ל:

שיך לענין מה שאמר שבמאמר 'בקרב' שם יש כונת קדוש (לעיל אות כ"ב), אחר כך שמעתי, שכונות של קדוש הם באמת במאמר 'בקרב עלי' השני בסימן ק"א:

אמר, שגם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו, כי העקר תורה שלו היא להנשמות שלנו, שכשנבוא לעולם הבא יהיו הנשמות שלנו בקיאים באותן התורות הגבוהים מאד. גם בעולם הזה צריך לקימם בפשיטות על כל פנים לילך בהם, כאשר שמענו מפיו הקדוש כמה פעמים שצריכין לילך עם אותם התורות, דהינו לילך איזה זמן עם זאת התורה, וכל העבודות שלו מבקר עד ערב יהיו עם הלוך של אותה התורה שהוא הולך בה בעת ההיא, ואחר כך ילך איזה זמן עם תורה ממאמר אחר, וכן יתנהג תמיד עד אשר יעבר וילך עם כל התורות שאמר. וה' יתברך יעזר לזה, והעקר לבל יהיה מבהל ומבלבל, שלא ירצה לחטף הכל בבת אחת, ורק צריך להתנהג בנחת בהדרגה מעט מעט וכו', ועל ידי זה יוכל לזכות למה שיזכה, עד שיזכה לקים הכל:

הקשר והחבור של התורות שלו, הוא כעין בנין ואריגה ממש. שבתחלה מקשר ומחבר אלו שני דברים יחד, ואחר כך קושר ומחבר דבר שלישי להשני בכמה קשרים חזקים, וכן משלישי לרביעי וכן להלן וכו'. אך על פי רב חוזר בכל פעם לחזר ולקשר אלו הארבעה דברים יחד. כי מתחלה אין הקשר שלהם יחד, רק מזה לזה, דהינו מהראשון לשני, ומהשני לשלישי, ומהשלישי לרביעי, אבל עדין אין קשר להרביעי בהראשון, אבל אחר כך מביא פסוק או מאמר רבותינו ז"ל או שאר ראיה אחרת, שעל ידי זה מקשרם יחד עד שמחבר בקשר הדק היטב כל אלו הארבעה דברים יחד, ואחר כך חוזר ומקשר עוד כמה דברים זה לזה, ויחד כלם הוא מקשר להחבור והקשר הראשון. ובתחלה אין קשר לשני החבילות הקדושות האלו, כי אם על ידי איזה קשר שיש בין דבר אחד מהחבילה השניה לדבר אחד מהחבילה הראשונה, אבל אחר כך הוא חוזר לקשרם בראיות ודרכים נפלאים, שממשיך קורות לקשר הבנין משלישי שבראשון, לרביעי שבשני, ומשם לשני שבשלישי, ואחר כך מחבילה שניה לשלישית גם כן כך, וכן להלן, ואחר כך מקשרם כלם יחד בדרך נפלא:

וכל זה הענין שמעתי והבנתי מפיו הקדוש למחרת יום הכפורים תקע"א שקדם הסתלקותו. ועדין צריכין להרחיב הדבור בזה, ולהביא לזה דגמא מכמה תורות, כדי שתבין ענין זה היטב, ותבין מעט דרכי הספר הקדוש הזה. ועין לקמן בהשיחות סימן ק"כ (חיי מוהר"ן ערך עבודת ה' סימן קנ"א), מבאר גם כן מה שבאר לי פעם אחת ואמר לי כי התורות שלו הם כמו מי שנכנס לפלטין שיש בו היכלות וחדרים ואכסדראות ופשפשין נאים נפלאים ונוראים מאד ועליות על גבי עליות שונות בדרכי חדושים נוראים, ותכף כשנכנסין בחדר אחד ומתחילין להסתכל בו ולהתפלא על נפלאות החדושים אשר בו, בתוך כך רואין שנפתח לו פתח נפלא לחדר אחר, וכן מחדר זה לחדר עוד, וכן מחדר לחדר ומחדר לעליה וכו', וכלם פתוחים מזה לזה פתחים וחלונות, ומקשרים ומשלבים זה בזה בסדר נפלא ובחכמה עמקה ובתכלית היפי והנוי. וכל זה אי אפשר לבאר בכתב, כי אם למי שנכנס קצת בהבנת עמק דברי רבנו ז"ל. אשרי הזוכה לטעם נעם מתיקות עמקות תורתו הקדושה וכו':

בלקוטי תנינא סימן ד', מה שמבאר שם מענין רפואת המכה, ולכאורה אין פרוש לדברים הללו ומה ענינם במאמר זה. אמר המעתיק, שמעתי מאנשי שלומנו, שקדם שבועות הזה שנאמר בו המאמר הנ"ל חלה וכו' איש חשוב אחד מאנשי שלומנו בלאדיזין, הינו שהיתה לו מכה גדולה בפי הטבעת רחמנא לצלן והיה חולה מאד, והרופאים משכו ידיהם ממנו כי אמרו שאינו יכול לחיות, כי אפלו אם תפתח המכה ותבקע, אז צריכין לנקות אותה ולהמשיך כל הלחות הרעה מתוכה וכן שאר כל ההשתדלות הצריכין לרפואת המכה, וזה אי אפשר מחמת שהיא בתוך הכרכשתא ובודאי ימות. ובאו אנשי לאדיזין על שבועות, וספרו לרבנו זצ"ל אודות כל הנ"ל. אחר כך בשבועות אמר רבנו ז"ל המאמר הנ"ל, ושם מדבר מענין רפואות המכה בפרטיות, וכשבאו לביתם, נודע להם שבשעה שאמר רבנו ז"ל זה המאמר נבקעה המכה ותכף נקל לו, רצה לומר מכאבו, ואחר איזה ימים נגמר רפואת המכה בשלמות:

והכלל, אשר נראה לעינים פעמים אין מספר, אשר כל הענינים שעברו בעולם בפרט הענינים שעברו על אנשי שלומנו, הכל היה נכלל בתוך דברי תורתו הקדושה. ועל ידי תורתו הקדושה המשיך רפואות ותקונים והמתקות לכל הענינים שבעולם, בכלליות ובפרטיות ברוחניות ובגשמיות:

שמעתי בשמו ז"ל, שספר משל נאה לענין מה שמרבה לגלות כל כך תורות נפלאות ומעשיות ושיחות נפלאות ונוראות, אף על פי שאינו נראה עדין שיעשו פעלתם בשלמות באנשי שלומנו כמו שהיה ראוי להם. וספר לענין זה, ממלך אחד שחלה בנו יחידו ביותר, עד שכל הרופאים משכו ידיהם ממנו ונתיאשו מרפואתו. בתוך כך בא רופא מפלג בחכמה מאד, ובקש המלך ממנו בתחנונים גדולים להשתדל עם בנו. והשיב לו, האמת שרפואתו קשה ורחוקה מאד, אף על פי כן אם יעשו עוד תחבולה אחת, אזי אפשר דאפשר שיהיה לו רפואה, אך איני יודע אם לומר לך זאת התחבולה, מחמת שהיא דבר קשה וכבד מאד. והפציר בו המלך מאד לגלות לו התחבולה. ואמר לו, תדע שבנך הוא חולה מסכן מאד בתכלית עד שכבר אי אפשר לתן לו לתוך פיו אפלו טפה אחת מסממני הרפואות, אך איך שיש סממני רפואות יקרות כאלה אשר צלוחית אחת קטנה מאד עולה לסך אלפי אלפים, וצריכין למלאת חביות מלא מסממנים היקרים האלה, ולקח בדליים מלאים מסממנים האלה ולשפך על בנך החולה, וממילא מובן שכל הסממנים היקרים האלה ילכו לאבוד לגמרי, אך אף על פי כן יתחזק גופו מעט על ידי זה, ואולי מתוך שישפכו עליו הרבה כל כך יכנס לתוך פיו גם כן איזה טפה על כל פנים, ועל ידי זה אפשר שיהיה לו רפואה. ותכף ומיד נתרצה המלך לזה וצוה לעשות כן, ועל ידי זה נתרפא הבן מלך:

והנמשל מובן ממילא, שדיקא מחמת שאנו חולים מדכאים בחלי הנפש כל כך רחמנא לצלן, על כן מכרח הצדיק הרופא נאמן לשפך עלינו סממנים יקרים ונוראים מאד, אף על פי שלכאורה נראה שכמעט הכל הולך לאבוד חס ושלום, אף על פי כן ריח טוב קולט, וברבות הימים אולי נזכה לחטף מהם איזה טפה יקרה ונפלאה לתוך פינו ופנימיותנו, עד שעל ידי זה אולי יש תקוה לזכות לרפואה שלמה ברוחניות וגשמיות, אמן כן יהי רצון:

אמר: הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי, מאחר שהמקרבים שלי מאמינים לי, ולמה לא יזהרו כל האנשים המקרבים אלי שיהיו כלם על ראש השנה איש לא יעדר, כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז, שכל מי שסר אל משמעתו ומקרב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה, ראוי לו לשמח מאד מאד, "אכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעזכם", וזה נאמר על ראש השנה:

אחד אמר לפניו שהיה ניחא לו יותר להיות אצלו על שבת תשובה ולא על ראש השנה, כי אין לו מקום לעמד שם בבית המדרש וגם אין לו אכסניא טובה לאכל וללון, ומחמת זה דעתו מבלבלת מאד ואינו יכול להתפלל בכונה, על כן היה טוב לפניו יותר להיות אצלו בזמן אחר ולא בראש השנה. השיב לו רבנו ז"ל בזו הלשון: אם לאכל אם שלא לאכל, אם לישן אם שלא לישן, אם להתפלל אם שלא להתפלל (רצונו לומר שלא להתפלל בכונה כראוי), אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה יהיה איך שיהיה [ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: יא עסין ניט עסין, יא שלאפין ניט שלאפין, יא דאווינען ניט דאווינען, אבי דו זאלסט ביי מיר זיין אויף ראש השנה]. (ובאמת כל דברים אלו הנ"ל, הם רק דמיונות ופתויים של הבעל דבר, כי תודה לאל נראה בחוש, שעל פי הרב מתפללין יותר בכונה בכלל הקבוץ הקדוש על ראש השנה ממה שהיה מתפלל בביתו):

ענה ואמר: הראש השנה שלי הוא חדוש גדול. וה' יתברך יודע שאין הדבר הזה בירשה מאבותי, רק ה' יתברך נתן לי זאת במתנה שאני יודע מהו ראש השנה. לא מבעיא אתם כלכם בודאי תלויין בראש השנה שלי, אלא אפלו כל העולם כלו תלוי בראש השנה שלי:

בערב ראש השנה האחרון באומן, עמדנו לפניו בעת שנתנו לו הצעטליך [קויטלאך] שלנו ומעות על פדיון. אז שאל על איש אחד מנעמריב שלא בא על ראש השנה, והתחיל ר' נפתלי לתרצו, ולא קבל הדברים והקפיד עליו מאד. ואחר כך דבר עוד מאחד שלא בא על ראש השנה מחמת רבוי מניעות, ומחמת זה נסע לרבנו ז"ל קדם ראש השנה וספר לו המניעות, וצוה לו רבנו ז"ל בעצמו לשוב לביתו ולא יהיה אצלו על ראש השנה, וזה האיש היה מגדולי החשובים והיה צר לו מאד מה שלא יזכה להיות נמנה עמנו בראש השנה, והתחיל להתעקש לפניו ז"ל שלא ישוב לביתו רק ישאר אצלו על ראש השנה, ולא נתרצה הוא ז"ל בדבריו וגרשו לביתו. ואז אמר לו רבנו ז"ל, איני יכול לציר לעצמי הצער הזה מה שאתה לא תהיה אצלי על ראש השנה. ואמר לו האיש הנ"ל, אם כן אשאר בכאן, ולא הסכים, ושב לביתו. אחר כך בערב ראש השנה דבר עמנו מזה, ואמר, שעליו יש רחמנות גדול, כי רצה באמת להיות כאן על ראש השנה, אך נמנע מחמת הנ"ל:

אחר כך ענה הוא ז"ל ואמר בקול חזק מעמק הלב, ומה אמר לכם, אין דבר גדול מזה, הינו מלהיות אצלו על ראש השנה. ואמר בזו הלשון, בקול זיע סגיא: ווי אזוי זאל איך אייך זאגין, קיין גרעסערס דער פון איז ניט פאר האנין. איי אנדערע גוטע יודין זאגין ניט אזוי, איז נאך אקשיא [מה אמר לכם אין דבר גדול מזה, ואם צדיקים אחרים אינם אומרים כך, אז עוד קשיא] (כלומר, הלא בלא זה כבר מקשין עליו קשיות הרבה, ויהיה קשה עוד קשיא זאת גם כן מה שהקפיד כל כך להיות אצלו על ראש השנה דיקא):

ומכלל דבריו הקדושים שדבר אז עמנו למדנו כמה דברים, למדנו עוד הפעם עצם גדל החיוב להיות אצלו על ראש השנה, כי אף על פי שידענו זאת מכבר, אף על פי כן מרבוי דבריו הקדושים אז בזה ומתנועותיו הנוראות אז, הבינו עצם החיוב יותר ויותר שאי אפשר לבאר זאת בכתב. וגם אז למדנו, שרצונו חזק להיות אצלו באומן על ראש השנה תמיד לאחר הסתלקותו, ושאין דבר גדול מזה. וגם למדנו כמה צריכין לחזק לשבר המניעות מדבר שבקדשה, בפרט המניעות מלהיות על ראש השנה שצריכים לשברם ביותר ולהיות דיקא על ראש השנה, עד שאפלו אם הוא ז"ל בעצמו מצוה ומסכים לבלי להיות אצלו על ראש השנה, חלילה להסתכל על זה, וצריכין לזהר מאד לבלי לשאל אותו שום שאלה על זה כי הוא ישיב בודאי לבלי להיות, ואף על פי כן בנקדת האמת לאמתו צריכין להיות דיקא [וכן הוא נוהג לדורות]:

וענין זה נוגע למה שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י:): 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' כמו שפרש רש"י, והוא מדברי רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כ"ב, ל"ה) "לך עם האנשים", וכן בשלוח מרגלים, שהכרח משה רבנו עליו השלום בעצמו לשלחם אף על פי שבאמת רצונו לא היה כלל בזה. וענין זה ראינו מרבנו ז"ל כמה פעמים, בפרט בענין ראש השנה, שהיו אנשים שהיו להם מניעות מלהיות אצלו על ראש השנה, ושאלו אותו בעצמו, והשיב להם שלא יהיו על ראש השנה. והתחילו להתעקש - הלא שמענו מכם גדל האזהרה להיות אצלכם על ראש השנה, ועשה עצמו כמקפיד עליהם, וגער בהם שלא ידברו יותר, וכן עשו ולא באו על ראש השנה. ואף על פי כן אנחנו זכינו להיות רגילים לעמד לפניו, שמענו והבננו ברמז ובפרוש שפנימיות רצונו אינו נוחה בזה כלל, רק הוא מכרח לומר להם כך מחמת ששואלים אותו על זה. ויש בזה הרבה לספר, ומעט מזה יתבאר במקום אחר. וכן הוא נוהג לדורות, שכששואלין להרב והמנהיג על דבר שיש בו כעין מסירת נפש, צריך להשיב לאו, אף על פי שבאמת לאמתו רצונו שימסר נפשו וישבר כל המניעות, על כן מי שרוצה להתקרב ולשבר המניעות באמת לאמתו, צריך לזהר מאד לבלי לשאל אותו בזה כלל. ועוד תבין ענין זה במקומות אחרים שמדברים מענינים כאלה והבן מאד:

שם, לענין ראש השנה שצריכין להיות אצלו על ראש השנה דיקא. אמר, שיכולין אז אנשים לקבל תקונים, מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תקון בשום אפן, אף על פי כן בראש השנה יכולין אפלו הם לקבל תקון, אף על פי שבכל השנה אפלו הוא בעצמו ז"ל לא היה יכול לתקנם, אבל בראש השנה גם הם יכולים לקבל תקונים. כי אמר שהוא עושה בראש השנה ענינים ותקונים, מה שבכל השנה גם הוא אינו יכול לעשות:

אמר המעתיק: העתקתי פה כמה מאמרים נפלאים מספר 'עלים לתרופה' ממורנו ר' נתן זצוק"ל, מגדלת הראש השנה של האדמו"ר זצוק"ל:

במכתב נ"ו בסופו וזה לשונו: והעקר, שתשמח במה שזכית להיות על ראש השנה כמה פעמים, ובמה שאנו מקוים להיות עוד על ראש השנה כל ימי חיינו. כי עתה זה כל נחמתי וכל מגמתי לזכות את כל השומעים לדברי שיהיו כלם על ראש השנה, הינו במקום גניזתו הקדוש של אדוננו מורנו ורבנו ז"ל כל ימיהם לעולם, בודאי יחזיקו לי טובה לנצח. ובזה נגיל ונשיש תמיד בפרט בשבת ויום טוב, וחדות ה' יהיו מעזנו: (שם ר"ס)

מכתב פ"ג: ברוך ה', יום א' ראש חדש אלול תקצ"ט ברסלב. מכתבו קבלתי עתה וכו', ודעתי חזק לבלי לעכב יותר. וה' יעזר לי בחסדו לסע למקום שאסע להשתטח במקום שאשתטח. אשר באמת איני יודע כלל עוד עד היכן הדבר מגיע, אבל זה אני יודע בברור בעזרת ה' יתברך שאני צריך לסע לשם בכל עת, ובפרט על ראש השנה הקדוש והנורא והאים מאד מאד. וגם אני צריך לעורר ולחזק אתכם בכל כחי בכל מיני דבורי אמת שבעולם שתזכו גם כן להיות שם כי הוא חייכם וכו' וכו'. ואם כי כבר אתם יודעים קצת מזה, אבל צריכין עתה להתחיל מחדש, בפרט על ראש השנה שאז עקר ההתחדשות לטובה. ויש הרבה הרבה מאד מאד לדבר בזה, אך אין הפנאי והניר מספיק. דברי אביך וחברכם ורבכם החפץ בתקנת נפשכם לנצח אמן כן יהי רצון. נתן מברסלב: (שם רפ"ח)

מכתב פ"ד משנת תקצ"ט פרשת תצא: ברוך ה', יום ב' תצא תקצ"ט אומן. היום אחר תפלת שחרית באתי לפה אומן לשלום. תהלה לאל מה גדלו חסדי ה' שזכיתי גם בשנה הזאת לבא לפה להכין עצמי על ראש השנה הקדוש הבא עלינו לטובה. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. ואי אפשר להאריך עתה בזה, כי לא יספיקו כל ימינו להודות ולהלל ולשבח וכו' למי שעשה לנו את כל הנסים האלה וכו'. בטח בה' כי לא יעזב אותך לעולם, חזק וחזק, ושמח נפשך בכל עת במה שאתה חפץ להיות נמנה עמנו בראש השנה הבא עלינו לטובה האים והנורא מאד. מכל שכן כי קוינו לה' שתוציא מכח אל הפעל ותבוא לפה בשלום בשמחה וכו': (שם רפ"ט)

מכתב ק"ח בסופו, וזה לשונו: ושלום לכל אנשי שלומנו באהבה רבה ועצומה ובפרט לידידי כנפשי הותיק המפלג מורנו הרב יעקב נרו יאיר, זהר הזהר בני ותלמידי חביבי לבל יעלה עליך רעיון חס ושלום שלא כרצון האמת, רק בוא תבוא ברנה עם אנשי שלומנו לפה אומן על ראש השנה הבא עלינו לטובה. וכן כל ימיך עד יבוא מורה צדק למען ייטיב לך לנצח, ובחסדו יתברך תחזיק לי טובה לנצח נצחים, נתן הנ"ל: (שם ש"כ)

מכתב קט"ו משנת ת"ר: מכתבו הקצר הגיע אלי אתמול וכו' וכו'. אבל מאחר שבחסדי ה' פקח עינינו, והודיענו קצת אמתת גדלת קדשתו וכו' וכו', בודאי בשביל תנועה אחת להתקרב אלינו, מכל שכן ללמד ספריו הקדושים ולקים איזה דבור אמתי מדבריו, להכריח עצמו לתפלה על פי עצותיו הקדושים, ולומר תהלים בכונה וכו', מכל שכן לנסע על ציון קברו הקדוש אשר הבטיחנו בהבטחה גדולה שיעשה לנו טובה לנצח, דעת לנבון נקל שבשביל נקדה אחת מכל הנ"ל, כדאי וכדאי לסבל הכל ולשבר כל מיני מניעות שבעולם. על כל פנים שלא לטעות חס ושלום בטעות ושטות של המתנגדים וחולקים, כאלו בשביל זה שעשה טובה נצחית כזאת לנשמתו, שנסע לאומן על ראש השנה באה עליו התלאה הזאת חס ושלום. אדרבא מחיב להסתכל על האמת לאמתו ולהפך הדבר לטובה, שכל התלאות הם בשביל שמתרשל בענין ההתקרבות אל האמת וכו', עין שם: (שם רצ"ה)

מכתב קנ"ב בסופו משנת תר"א פרשת תצא: ושלום לכל אנשי שלומנו באהבה רבה, ושלום לידידי כנפשי הרבני הנגיד המפלג מורנו הרב יעקב נרו יאיר. לא יכלתי להתאפק מעצם אהבתך לחזקך ולזרזך שלא יהיו לך שום ספקות חס ושלום בלבך בענין ראש השנה הבא עלינו לטובה. רק תאמת בלב שלם ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, לזכות להתועד יחד עם אנשי אמת אנשים כשרים להתקבץ על ציון הקדוש של הצדיק שהבטיח לעזר לכל מי שיבוא אליו, בפרט בערב ראש השנה, ולהמנות יחד בראש השנה אצלנו. מה אמר לך אחי מעט מעט שמעת והבנת מרחוק, אבל יותר מזה בני הזהר והזהר שלא תהיה חס ושלום בכלל חסרון לא יוכל להמנות שדרשו רבותינו ז"ל זה שנמנו חבריו וכו', בפרט לעסק קדוש ונורא כזה וכו'. ותחזק נפשך לבא בשמחה, בא תבוא ברנה עם בני שיחיה ועם אנשי שלומנו וכו', ומבטחני שבלא דברי בודאי לא היית נמנע חס ושלום מלבוא. אך לזרוזי יתרה קאתינא. כי ידוע לנו רבוי המניעות המשתטחים אז דיקא. ובאמת כלם באחיזת עינים, כי עקר הוא מניעת המח כידוע לכם כל זה, על כן ההכרח לזרז בשעת המעשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אשריך אם תקים דברי, בודאי תחזיק לי טובה בזה ובבא לנצח. נתן הנ"ל: (שם שס"ב)

מכתב קע"ה משנת תר"ב יום ב' פרשת חקת: שלום לאהובי בני וכו', מורנו הרב יצחק שיחיה, עם כל יוצאי חלציו, שיחיו. דע בני יקירי, כי אתמול באתי בחצות היום לפה קהלת אומן. ברוך ה', אשר הביאני עד הלם. זה חלקי מכל עמלי, מה שאני זוכה בכל פעם להיות פה על ציון קדוש ונורא וכו' כזה, ואני יודע מהאור הגנוז שם וכו' "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". וכבר זכיתי היום, שהייתי שם על ציון הקדוש, עין שם: (שם שפ"ט)

מכתב ר"י משנת תר"ג יום ב' פרשת מסעי: מכתבו קבלתי וכו' וכו'. אשרינו שאנו יודעים ממנו ואין אנו מתנגדים עליו, ואנו חותרים ללכת בדרכיו ואנו מתקבצים יחד על ראש השנה, ולה' התקוה שגם אתה תהיה נמנה בימי ראש השנה הקדושים הבאים עלינו לטובה, וכן בכל שנה ושנה כל ימי חייך. וזה כל נחמתנו בעניינו וכו', עין שם: (שם ת"ל)

מכתב רי"ד משנת תר"ג יום ג' פרשת עקב: שלום לאהובי בני וכו' מורנו הרב יצחק. מכתבו קבלתי וכו' וכו'. אשרינו שזכינו להיות בחלקו הקדוש וכו'. חסדו גדול עליך מאד שזכית להיות בחלקו ולהקרא על שמו הקדוש ולהתקבץ בכלל קבוץ שלו הקדוש. ובפרט על ראש השנה שהוא עקר זמן הקבוץ שזה בחינת שופר שמקבץ נדחי עמו ישראל כמו שמתפללים וכו'. וזה סמוך שמעתי מידידנו הותיק רבי גרשון נרו יאיר נכד המגיד ז"ל מטירהאוויץ, ששמע מפיו הקדוש שבראש השנה הכל מקבלים ממנו תקון אפלו דברים שאי אפשר לתקנם בזמן אחר, בראש השנה נתתקן הכל וכו': (שם תל"ד)

מכתב רט"ו משנת תר"ג ב' אלול: מכתבך קבלתי וכו'. בני חזק ואמץ ותתחיל לברך במחשבתך שהחינו והגיענו וקימנו לזמן הזה שהוא ראש השנה הקדוש שנזכה להתועד יחד בעזרת ה' יתברך. ורק בזה אני מחיה את עצמי. וגם אתה ראוי לך להחיות את עצמך בזה שכבר עברה השנה, והגיע ימי ראש השנה שבהם נתועד יחד על ציון הקדוש וכו', עין שם: (שם תל"ה)

מכתב רי"ז משנת תר"ד בסופו, וזה לשונו: וכל מה שאתה גרוע יותר בעיניך אתה צריך לשמח בזה ביותר, ולהפך עצם היגון ואנחה לששון ולשמחה, שגרוע כזה זכה להיות על ראש השנה ולהשתטח על הציון הקדוש והנורא כזה שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם וכל העולם אינו עולה אצלו כהרף עין וכו'. והוא יכול להוציא כל העשרה מיני חצים וכו' ולרפאות הכל וכו': (שם תל"ח)

מכתב רכ"ו באמצע, וזה לשונו: והעקר העולה על הכל הוא כח גדול של אדוננו מורנו ורבנו ז"ל, אשר זכית לבלי להיות מתנגד עליו, אף גם להיות על ציון הקדוש שלו, בפרט בימי ראש השנה בתוך כלל אנשיו הקבוץ הקדוש שלו. מי יתן שגם בניך וכל יוצאי חלציך יהיו נמנין עם הקבוץ הקדוש הנקרא על שמו הקדוש ז"ל וכו': (שם תנ"ה)

מכתב ר"מ משנת תר"ד יום ה' פרשת תבא: ושלום לכל אנשי שלומנו באהבה רבה, ובפרט לידידי הותיק וכו' מורנו הרב נחמן נרו יאיר נכד אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה. וה' יתברך יזכנו להכין עצמנו כראוי על ראש השנה הבא עלינו לטובה כי הוא נורא ואים וכו'. ואיך שהוא אשרינו שאנו מכלל הקבוץ הקדוש הנאספים על שם אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה, כי כבר שמענו מפיו הקדוש שאין דבר גדול מזה וכו': (שם תע"א)

ועין עוד בכמה וכמה מכתבים באריכות, ואין כאן מקום להאריך:

ועתה נחזור לבאר מה שיעדנו למעלה מספר 'פרפראות לחכמה', שכל התיקונים נעשים גם עכשיו, על ידי שמתקרבין אל עניינו הקדוש ז"ל, ולומדים ספריו הקדושים:

ש‏ם דף ד' ע"ב, על מאמר "אנכי" שבלקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ד', וזה לשונו:

הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים, שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז"ל בזה חיים וקימים לעד.

וגם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל, נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז"ל, ונכללין בתוך הקבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז"ל, ומתדבקין עצמן בלמוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושות, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללין שם על התשובה והיראה והעבודה וכו', בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה וכו', כידוע ומבאר כל זה במקום אחר^[786].

על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל.

התקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק^[787]: עין בסימן קצ"ב, שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחדש אלו הדבורים שבזה הספר^[788].

ועין בסימן קנ"ג, מבאר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו'^[789], ועין סימן ר"ל^[790].

התקונים הנעשין על ידי הצדקה שנותנים להצדיק^[791]: זה פשוט שנעשה עכשו גם כן על ידי הצדקה שנותנין לבניו ולהמקרבים אליו ז"ל, ולכל המצטרך לעניניו הקדושים ז"ל, כגון להדפיס ספריו הקדושים וכיוצא בזה.

התקונים שנעשין על ידי הודוי לפני הצדיק^[792]: נעשה עכשו גם כן על ידי שבאין על ציונו הקדוש ומרבין שם בתפלות וודוים וכו'.

וזה מרמז בדבריו ז"ל במאמר זה בעצמו באות ט', בענין 'למה נקרא שמו פעור, על שם שפוער פיו^[793]; כי כשפוגמין במלכות^[794], אז יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים וכו''- ובשביל זה נקבר משה מול בית פעור. (ומבאר בתוספות סוטה דף י"ד[795], בשם מדרש אגדה, שבכל שנה בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עו‍ן, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע וכו'. נמצא מבאר, שקברו של משה עושה עד היום פעלתו הקדושה להכניע בחינת 'בית פעור' ולהוציא ממנו הצרופין הרעים^[796] ולתקן ולבנות מדת המלכות בשלמות^[797]). ועין שם עוד מה שכתב: 'וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת "והחיות רצוא ושוב" וכו'^[798]'.

וממילא מובן, שזה הצדיק שהוא בבחינת 'משה' בחינת 'אין' - כי דבוק בתמידות באור אין סוף בבחינת 'רצוא ושוב'; שעל ידי זה יש לו כח לתקן מדת המלכות על ידי הודוי שמתודין לפניו - בודאי זה הצדיק יש לו כח זה לאחר הסתלקותו ביתר שאת ויתר עוז, כי אז דבוק בשלמות יותר באור האין סוף, וגם אז יש אצלו בחינת 'רצוא ושוב' כידוע^[799], רק שהוא בדקות ורוחניות יותר; וגם כי הצדיקים פוקדים את קבריהם כידוע^[800], בפרט זה הצדיק אשר פקד על זה לבא על קברו, והבטיח שישתדל בתקנתו וכו' כידוע^[801].

ועין שם עוד באות ה' מרמז גם כן לענין זה, שיהודה התודה כמה דורות לפני לידת משה, ואחר כך כשזכר משה הודוי נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות.

מכל שכן שעכשו שכבר היה הצדיק שהוא בחינת 'משה' בעולם, וכשבאין על קברו כפקדתו ז"ל, בכדי שהוא יעלה הודוי לפני ה' יתברך ויתקן בחינת המלכות, בודאי נתקן הכל.

נמצא שכל התקונים הנ"ל נעשין גם עכשו, רק שנעשין בדקות ורוחניות יותר. על כן צריכין עכשו להתחזק ולהתאמץ להמשיך התקונים הנ"ל, על ידי שיהיה ההתקשרות בלב שלם ונכון ביותר, וכמובן.

וגם מה שמבאר שם, שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שרש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשו נעשה ענין זה ממילא; כי כשבא אל כלל הקבוץ הקדוש שלו, ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה', ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו', ויודע ומבין היטב, שכל זה נמשך רק מקדשת אור נשמתו הקדושה, ואור קדשת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו' כנ"ל - זה בחינת הסתכלות פני הצדיק. ועין לקוטי תנינא סימן מ', ותבין שזה בחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך"^[802], שהעקר הוא בזמן אסיפת הקבוץ הקדוש שלו^[803].

ועל ידי כל זה מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה, ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדוש מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות 'דומם צומח'.

ועין שם במאמר רבה בר בר חנה^[804] שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות, רק ההתקרבות שזה בחינת ושדיוהו לגודא - שהקריב את עצמו להצדיק וכו'^[805], והצדיק הוא בחינת "ברית מלח עולם", וידוע כי מלח הוא פולט הדמים, על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מ'דומם צומח' שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו'. נמצא מבאר בכאן, שעקר התקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות.

אחר כך כשנותן צדקה לאנשיו המקרבים אליו והולכים בדרכיו ונקראים על שמו ז"ל, וכן כשנותן צדקה על כל עניניו ז"ל, נתתקנו המדות הבאים מ'חי ומדבר'.

אחר כך כשבא על קברו הקדוש, ומפרש כל לבו לפני ה' יתברך, ומרבה בתפלות ותחנונים וודוים וכו', ומתפלל לפני ה' יתברך שיורהו הדרך הנכון והישר לפי שרש נשמתו שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה ולעבד אותו יתברך באמת, ושיכפר לו על כל מה שפגם וכו', בפרט בזכותו של הצדיק הקדוש, ואומר הודוים מתוך פנימיות לבבו עד שהדבורים יוצאים מתוך עצמותיו בבחינת "כל עצמותי תאמרנה" וכו'; הינו שהדבורים יוצאים מתוך פנימיותו ועצמותיו של המתודה, שעל ידי זה ממילא נמשך גם כח כל האיברים וכל העצמות ממש לתוך הדבורים.

ועושה את כל הנ"ל על סמך דעתו של הצדיק הקדוש ז"ל ובהתקשרות גמור אליו בכל לבבו, ושהוא יעשה ויגמר כל התקונים הצריך לנפשו ורוחו ונשמתו, אזי יאמין בברור שבודאי נחרבו על ידי זה כל בניני המלכות דסטרא אחרא והוציא מהם כל הצרופין, ונבנו בניני המלכות דקדשה, ואז ממילא ידע הדרך הישר לפניו לפי שרש נשמתו, שזה בחינת "אחריב הרים וגבעות" - רמז על חרבן ממשלתם, "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", כמבאר שם במאמר רבה בר בר חנה; נמצא מבאר, שכשנחרבין בניני המלכות דסטרא אחרא, אזי ה' יתברך בעצמו מוליך אותו בדרך הישר.

ובודאי כשהצדיק בחיים חיותו אז הצדיק מודיע לו את הדרך, ועכשו צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התקונים הנ"ל בשלמות, אז מה שה' יתברך שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה', צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שרש נשמתו.

וממילא מובן, שכל אחד צריך לחפש את דרכו בקדש בתוך הספרים הקדושים של הצדיק ותלמידיו ז"ל. ובענינים כאלה שאפשר לו לדבר ולהתישב עם חבריו בודאי צריך לדבר עם חבריו, כי אולי יקבל מחבריו איזה הארת הדעת בבחינת 'ומקבלין דין מן דין'. וגם צריך בכל פעם גם בביתו, להתבודד ולשפך שיחו לפני ה' יתברך ולהתפלל לפניו שיתקן את עצתו, וכמבאר כל זה במקום אחר^[806].

וגם זה מובן ממילא, כי הכל לפי רב המעשה ואחר כונת הלב הן הן הדברים, וכל מה שהאדם עושה ומשתדל בהתקונים הנ"ל בהשתדלות ביותר ובהתעוררות הלב וכוונתו, ובהתקשרות גדול ביותר - בוודאי נמשכין עליו כל התקונים הנ"ל בשלמות יותר. אך אף על פי כן, צריכין להאמין גם כן שאיך שמשתדל האדם להמשיך עליו הארת תקונים הנ"ל, אפילו אם האדם הוא כמו שהוא וההשתדלות הוא כמו שהוא, אף על פי כן בודאי נמשך עליו גם כן איזה הארה מהתקונים הנ"ל, כי ה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אפילו ממדרגה השפלה שבשפלות.

ואם רואה האדם שחברו זוכה להשתדל ביותר ונמשכין עליו התקונים הנ"ל ביותר, אל יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום (כמצוי אצל הקטני הדעת), אדרבא, יתחזק ביותר על ידי זה, ויאמין כי על ידי ההתקרבות של חברו הגדול ממנו יגיע גם אליו תועלת גדול על ידי זה. כי הלא מבאר בסוף המאמר, שעל ידי תשובתו של איש הישראלי הזה וכו', על ידי זה אפילו הרשעים שיצאו לגמרי מהקדשה והם בבחינת 'אחורי הקדשה', נעשו גם הם כסא להקדשה 'ויהבי לבניני הנך מחוזי'. מכל שכן שהוא איך שהוא, מאחר שמשתדל אחר הקדשה ורוצה להתקרב אל הצדיק ומשתדל גם כן בכל התקונים הנ"ל, בודאי נמשכין עליו גם כן התקונים הנ"ל, ומה שלא זכה לתקן על ידי השתדלותו אולי יזכה שיתקן על ידי ההשתדלות של חברו שזכה להתקרב ביותר; ואם יהיה האדם חזק בדעתו בזה באמת, בודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה ולתקון גמור.

וגם זה מובן ממילא, כי אי אפשר לגמר גמר כל התקונים הנ"ל בשלמות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבא אליו בכל פעם ולספר לפניו כל לבו, וכמבאר במאמר זה אות ט'. ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדרגה עליונה ביותר, וכמובן; וכל זה נוהג גם עכשו.

‏שם דף כו ע"ב, על מאמר "חדי רבי שמעון" שבלקוטי א' סימן ס"א, וזה לשונו:

כבר מבאר לעיל, שהמאמר הזה נאמר בראש השנה תקס"ח אחר שכבר בא עליו החולאת הגדול של השעול אשר נסתלק מזה.

וכבר מבאר במקום אחר בספר חיי מוהר"ן^[807], איך שבקיץ תקס"ז תכף שבא עליו החולאת הנ"ל התחיל לדבר מן ההסתלקות שלו, ואמר שמכרח להסתלק על ידי החולאת הזה (וזה שחי אחר כך יותר משלשה שנים היה באמת בנסים ונפלאות גדולות, וכמבאר במקום אחר[808]), וגילה דעתו הקדושה תכף לפני אנשי שלומנו, שרצונו חזק מאד שיהיה להם עסק עם קברו הקדוש, הינו לבא לשם ללמד ולהתפלל ולומר תהלים בכונה ובהתעוררות הלב, ויהיה לו ז"ל שעשועים גדולים מזה וחלוץ עצמות וכו', ושבעבור זה ישתדל בטובתנו ותקון נפשותינו לנצח.

ופעם אחד אמר בפרוש: אני רוצה לשאר ביניכם ואתם תבואו על קברי וכו', ובתבות אלו שאמר 'אני רוצה לשאר ביניכם' יש בהם עמקות גדול מאד מאד, כמבאר ברמז קצת בספר חיי מוהר"ן (בפרט בעת שאמר וגילה ענין התקון הנפלא והנורא של העשרה קפיטל תהלים, שאז אמר גם כן שגם אחר הסתלקותו וכו', מי שיבוא על קברו ויתן פרוטה לצדקה ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים, אפילו וכו' ישתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו', ואמר שהוא תקון הכללי ויחד עדים על זה, כמבאר כל זה במקום אחר^[809]).

ואנשי שלומנו היו מצטערים מאד מענין הגלוי דעת של הסתלקותו, וקצת מהם שאלו אותו ז"ל בפרוש, מה נעשה ועל מי תעזבו אותנו, ומה יהיו מהדבורים שנדברו וכו' הינו ממה שהתחיל לעסק עם כל אחד ואחד מאנשי שלומנו להביא אותו לתכלית שלמות תקונו, מאחר שפתאם ובזמן קצר כל כך מתחלת התקרבותם אליו ז"ל ותחלת עסקו עמהם כבר הוא מכרח להסתלק, והוא ז"ל חזק אותם בדבריו הנעימים הקדושים ונוראים, ואמר שהעקר הוא שיחזקו עצמם כל אנשי שלומנו באחדות גדול באהבה רבה, ואז בודאי אין להם לדאג כלל כי בודאי יהיו כשרים וצדיקים כמו שהוא רוצה, ואפילו מי שיהיה נלוה להם ויתחבר עמהם אף על פי שלא היה מכיר אותו כלל בחיים חיותו, גם כן יהיה איש כשר וצדיק, כי בעזרת ה' גמרתי ואגמר [איך האב אויס געפירט, אין וועל אויס פירען^[810]].

גם כבר מבאר שאמר, שהאש שלו תוקד עד ימות המשיח [מיין פייער וועט טליאן, ביז משיח וועט קומען], גם מה שאמר שכמה וכמה צדיקים גדולים מאד התחילו לעשות ולתקן וכו' ואחר שנסתלקו נפסק הענין, והוא ז"ל רוצה לעשות ולתקן באפן כזה שלא יפסק הענין לעולם, ואלו התלמידים יעשו עוד תלמידים אחרים וכו' וכן עוד להלן יותר וכו'.

גם קדם ראש השנה הנ"ל דבר עם הרב ר' נתן זצ"ל, וגלה לפניו הענין המבאר בלקוטי תנינא סימן פ"ו שעל ידי קטנות אמונה צריכין לתעניתים ועבודות קשות, והרב ר' נתן זצ"ל עומד ומשתומם ומחשבותיו תמהים, כי הוא ידע בנפשו שהוא חזק באמונה וכו', והשיב לו רבנו ז"ל על מחשבותיו וענה ואמר לו: ואם יש לך אמונה וכו' אין לך אמונה בעצמך, והזכיר אז מאמר רבותינו ז"ל, מי גרם לצדיקים וכו' קטנות אמונה שהיה בהם, הינו שלא היה להם אמונה בעצמם בשלמות וכו'. ואחר כך בראש השנה נכלל ענין זה גם כן במאמר 'חדי רבי שמעון' הנ"ל, שיש צדיקי הדור שאמונתם שלמה בודאי ואף על פי כן יש עליהם מחלקת וכו' מחמת שאין להם אמונה בעצמם וכו'.

גם בעתים הללו גילה הענין המבאר בסימן רי"א, 'מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי קדשת המחשבה, כמו שמובא 'כלהו במחשבה אתבררו', ואי אפשר לבא למחין זכים אלא על ידי התקשרות לצדיקים, כמובא בזהר ויקח משה את עצמות יוסף עמו' וכו'. וענין זה נכלל גם כן אחר כך בראש השנה במאמר הנ"ל, במה שבאר שם באות ו', שכל המתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל כי כלם במחשבה אתבררו וכו', ואחר כך באות ז' מבאר שם שזה בחינת מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים וכו'.

והנה עד זמן הנ"ל, לא היה שום גלוי דעת ממנו ז"ל אודות ספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן אם ברצונו להדפיסו, אדרבא היה נראה מדעתו להיפוך קצת. ואחר ראש השנה הנ"ל נסע ללעמברג, ומשם שלח לכאן להדפיס ספרו הקדוש, ונדפס בשנה הנ"ל שנת תקס"ח. ומאז דבר הרבה מענין זה ממעלת וחשיבות מאמריו הקדושים שבספרו הקדוש, והזהיר מאד להתמיד ולהגות בהם כמבאר במקום אחר^[811]. וגם זה נכלל במאמר הנ"ל בענין וספר כתב איש ריבי, וענין שכבר יש כמה ספרים עכשו וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים וכלם צריכין להעולם, וצריכין להאמין בהם וללמד ולהגות בהם ולהחזיק אותם בחשיבות גדול וכו', וכן הצדיקים שיש להם אמונת חכמים בשלמות, צריכין גם כן להתחזק ולהאמין בעצמן הינו בהחדושי תורה שלהם שהם עצמן מחדשין, ולהחזיק אותם בחשיבות וכו'.

ומכל המבאר לעיל, נראה לעניות דעתי, שהמאמר הזה היה אצל רבנו ז"ל כעין צואה לאנשי שלומנו המקרבים אליו ז"ל איך שיהיה ההתנהגות אחר פטירתו ז"ל בענין ההתקרבות אליו ז"ל. ורמז להם שהעקר הוא להתחזק באמונת חכמים באמת ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, ועל ידי זה זוכין להוציא משפטינו לאור, הינו שיקבל וילמד מכל הלמודים שלומד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו, אשר זה עקר מטרת כונת מעלת ההתקרבות לצדיקים ולא די לעין בספרים קדושים לבד (כקשית החולקים על ענין זה של התקרבות לצדיקים, וכמובא גם במאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט ובשאר מקומות בדבריו ז"ל), כי לאו כל אדם זוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות ממה שלומד בספרים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – סיעתא דשמיא', וכמו שהביא רבנו ז"ל במאמר זה עצמו מענין דואג שהיה אדם גדול והוציא משפט מעקל שאין דוד ראוי לבא בקהל אשר תקות כל קהל ישראל הוא על ידי דוד משיח ה', ומחמת זה עצמו צריכין בודאי להתחזק מאד ולהשתדל להתקרב לצדיקי אמת, בכדי שהם ידריכו אותו בדרך ישרה כל אחד לפי בחינתו.

ורבנו ז"ל רמז בכאן, שעל ידי שלמות אמונת חכמים זוכין להוציא משפטי אמת מהלמוד בספרים קדושים לבד גם כן. וכן זוכין על ידי זה לעצה שלמה, שגם בשביל זה צריכין לבקש ולהשתדל למצא איזה מנהיג אמיתי שיוכל לתקן עצתו, רק כל זמן שאין זוכין למצא זה המנהיג האמת, אזי על ידי ששבים באמת על פגם אמונת חכמים, עד שבכל פעם נחשבין בעיניו ביותר הספרים הקדושים שנתחברו על ידי צדיקי אמת, ומאמין בהם ועוסק בהם בתמימות ומבטל דעתו נגדם ונזהר לבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, על ידי זה בעצמו נשלם אור התורה הקדושה ביותר, עד שמקבלת מחכמה עלאה ומשפעת בכל החכמות שהם בחינת השכליים פרטיים, עד שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים בכלליות, וגם בפרטיות יוכל על ידי זה כל בחינת שכל הפרטי להמתיק בחינות הצמצומים השיכים אליו כי הוא שרשם, ואז על ידי זה, יוכל כל אחד להוציא משפטי אמת מכל הלמודים שלומד, מאחר שנתתקן מחו ושכלו אשר בזה תלוי עקר תקון המשפט. וכן על ידי זה נשלמת העצה, אצל כל אחד לפי בחינתו, כי שלמות העצה הוא עקר בחינת המתקת הצמצומים כנ"ל.

גם רמז להם, הפגם הגדול שנעשה על ידי מנהיגים שאינם ראוים לסמיכה, והתנבא ברוח קדשו כל מה שיבא על ישראל על ידי זה חס ושלום, שיהיו גוזרין שלא יהיה תקף לשום כתב ישראל רק לכתבים שלהם, וישראל יהיו מכרחין ללמד כתב שלהם, וכל המשפטים יהיו על ידי כתבים שלהם וכו'. וגם על ידי זה גוזרין גזרת גרוש, שהוא הגזרה של הסטעפיס וכו', שכל אלו הגזרות יצאו שנים הרבה אחר הסתלקותו ז"ל ונתקימו בימינו בעוונותינו הרבים.

וגם מה שנלקח סוד העבור מאתנו שהוא חכמת תהלוכות גלגלי הרקיע וכו', ונמסר להם, הגם כי אי אפשר לנו לידע תכן כונתו ז"ל בזה כי יש בזה דברים גבוהים מאד כמובן למעין בפנים, אף על פי כן אפשר לומר שגם זה בכלל דבריו ז"ל מה שהתגבר בימינו הלמוד של הפילוסופיא וחכמת הטבע, וחותרים לסתר כל דרכי החכמה שמכבר, וכל חכמת ישראל בזה ללעג וקלס בעיניהם; וכהנה יש עוד ענינים הכלולים גם כן בענין זה.

והכל בא על ידי פגם אמונת חכמים, והעקר על ידי שמסמיכין מנהיגים שאינם הגונים, הינו שאין להם אמונת חכמים בשלמות. ושם מבאר, איך צריכין לזהר מאד שלא להסמיך אותם ושלא לתן להם שום תקף ועז. וממילא מובן, איך צריכין להתרחק ממנהיגים החולקים על צדיקי אמת ודוברים עליהם עתק בגאוה ובוז, שהם ממש בבחינת דואג שהוציא משפט מעקל כזה עד שדן את דוד שאינו ראוי לבא בקהל כנ"ל.

וגם רמז להם, איך שצריכין על ידי המחלקת להתחזק ביותר באמונת חכמים ובספריהם הקדושים, הגם כי על פי רוב כונות החולקים הוא להפוך מזה בכדי להפיל את האדם ולבלבל אמונתו ביותר כמובן, אבל האדם צריך לבלי לשמע אליהם כלל, רק שידע בברור כי עקר המחלקת בא עליו בכדי לעוררו שיזדרז לשוב באמת ולתקן פגם אמונת חכמים, והמחלקת הוא בחינת מים טהורים המטהרים אותו מבחינת הטנופות והמותרות שנשקע בהם על ידי שפגם באמונת חכמים כמבאר כל זה בפנים. ואפילו מי שיש לו אמונה שלמה, לפעמים בא עליו מחלקת בכדי שיתעורר לתקן בחינת האמונת חכמים אצל ההמון עם. ולפעמים בא עליו המחלקת מחמת שאין לו אמונה בעצמו, בחדושי תורה שלו שהוא בעצמו מחדש, וצריך לשוב על זה.

וגם רמז להם מגדל מעלת התקון הגדול שנעשה על ידי הנסיעה לצדיקים על ראש השנה, שעל ידי זה נכללים כל נפשותם בתוך הצדיק הדור שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקין כל הצמצומים והדינים, ועל ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח, שזה בחינת חדי רבי שמעון וכו', ומה שאמר רבי שמעון בן יוחאי להחבריא שלו אנן בחביבותא תליא הינו האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה עקר ההמתקה והתקון וכו' כמבאר בפנים. שזה בחינת מה שנתבאר למעלה, שהבטיח להם שגם אחר הסתלקותו כשיהיו נכללים יחד באהבה ואחדות, אזי בודאי יגמר עמהם לטובה מה שהתחיל לעסק עמהם עד שיהיו כלם כשרים וצדיקים, ואפילו מי שיתחבר עמהם יהיה גם כן איש כשר וצדיק באמת.

וזה מובן ממילא, שגם ענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים, היה דעתו ז"ל גם כן על ענין הנסיעה שנוסעין כל אנשי שלומנו בכל שנה לאומן להשתטח על קברו הקדוש ולהרבות שם בתחנונים בכל ערב ראש השנה, ואחר כך מתפללים כל הקבוץ הקדוש הזה ביחד בראש השנה (בבית הכנסת הגדול והקדוש שנקרא על שמו ז"ל) בכלליות גדול ובאחדות רב ואהבה רבה ועצומה מאד כל החברים זה לזה ממש כלם בלב אחד כאיש אחד, ובהתקשרות גדול לכל הצדיקי אמת ובפרט לכח וזכות הגדול והנורא של רבנו ז"ל, אשר כל רעותין טבין של כלל אנשי שלומנו תקיעין תמן. גם כל השנה בעבודה שעובד את ה' יתברך כל אחד בביתו, בפרט בזמן קהלה לכל בעת שמתקבצין ומתאספין כלם לשפך את לבם ברחמים ותחנונים לפני ה' יתברך על ציונו הקדוש, ואחר כך מתפללין יחד בראש השנה בהתקשרות גדול בלב ונפש לכל הצדיקים גם להשוכני עפר כמבאר בדבריו ז"ל במאמר אבא שאול סימן נ"ה, בפרט אליו ז"ל. והחוש מעיד, שענין זה של הקבוץ שמתקבצין כלל אנשי שלומנו על ראש השנה לאומן, זהו עקר הכלליות וקשר האחדות של כל אנשי שלומנו בקשר אחד, ורק בזה אנו מקימין רצונו ז"ל להיות מחזיקים את עצמנו כלל אנשי שלומנו בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל, ורק על ידי זה עקר קיום הארת השארתו הקדושה לנצח, כאשר הבטיח ז"ל שענינו לא יפסק והאש שלו תוקד עד ימות המשיח כנ"ל.

וכנראה בחוש, אשר זה יותר מששים שנה אחר הסתלקותו ז"ל^[812], והאש הקדוש של אמונת חכמים בו ז"ל ובחבוריו הקדושים ובכל הצדיקי אמת, בוער בלב אנשי שלומנו עד אין סוף ממש, ומשתדלים לעסק בעניניו ז"ל בכל פעם בהשתדלות יתרה ביותר, להפיץ מעינותיו חוצה להדפיס חבוריו ז"ל ולבנות בניניו הקדושים ולעסק בכל עניניו על צד היותר טוב, וכבר יש רבים מאנשי שלומנו אשר כמעט שלא הכירו ולא ידעו ולא ראו גם שום אחד מתלמידיו הקדושים ז"ל, ואף על פי כן בוער בלבם עסקיו ועניניו של רבנו הקדוש ז"ל כאש יוקדת ממש, ושותים בצמא את כל דבריו ודברי תלמידיו הקדושים ז"ל, והם עליהם ממש כמים קרים על נפש עיפה, ועובדים את ה' באמת בכל לבם ובכל נפשם, והכל בכח קדשת התנוצצות הארת הדעת הקדוש שנשאר בעולם מרבנו הקדוש ז"ל על ידי חבוריו ותלמידיו הקדושים.

ועקר יסוד קיום כל הענין זה הנ"ל, הכל הוא על ידי הענין הקדוש של ההתקבצות וההתאספות יחד של כלל אנשי שלומנו על ראש השנה, וגם כפי אשר נתבאר למעלה שרצון רבנו ז"ל היה שגם אחר הסתלקותו ז"ל יהיו כל אנשי שלומנו באגדה אחת וקשר אחד, וכאן במאמר זה מבאר שעל ידי האהבה והכלליות שנכללין יחד על ידי זה נמתקין כל הדינים, ודבר בעתו מה טוב ומובן ממילא כי מאחר שראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, אז בודאי הזמן גרמא לזה ביותר, להתאסף כלם ביחד בכלליות אחד (שזה בחינת מה שגם בכלל ישראל מתאספין על ימים נוראים מכל הכפרים להתפלל ביחד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות), ולהשען בכח וזכות הצדיק הקדוש והנורא שהוא בחינת אבן שתיה, ולהתפלל אל ה' יתברך שימתיק כל הצמצומים והדינים מעלינו ומעל כל ישראל, ויוציא כאור משפטינו.

בפרט כפי מה שבארנו למעלה, מה שבעתים הללו אמר מה שמבאר בסימן רי"א שמה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים הוא, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי קדשת המחשבה בחינת מחין זכים וטהורים, ולזה זוכין על ידי התקשרות לצדיקים בבחינת 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' (וכבר מבאר למעלה, שגם ענין זה נכלל אחר כך בראש השנה במאמר זה הקדוש של חדי רבי שמעון), ובזה גילה דעתו בפרוש, שכונתו להתאסף יחד גם על קברו ז"ל להתפלל שם, כי עצמות יוסף הוא בחינת קבר הצדיק ממש. ובזה מבאר מאד מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י"ג) בענין השני ארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף והארון ששם לוחות האבן וכו' – 'קים זה מה שכתוב בזה', ולפי הנ"ל הם ענין אחד ממש. ועין בתנחומא פרשת וארא (סימן ז') וכן במדרש רבה (שמות פרשה ח', א'), שלא היה יכול שלמה להכניס הארון לבית קודשי קדשים עד שהביא ארונו של דוד. והכל מבאר על פי הנ"ל, כי הצדיק האמת הוא בחינת קדש קדשים אבן שתיה, ששם היה עומד הארון עם הלוחות שזה בחינת לוחות האבן כמבאר בפנים.

(ולבאר הענין בדקות ורוחניות יותר קצת הוא, כי ידוע כי מקום גניזת הצדיק הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל, וכמובא בדבריו ז"ל בלקוטי תנינא סימן ק"ט, וזה ידוע כי גם בקדשת ארץ ישראל עצמה יש כמה בחינות, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל עשר קדשות קדשה ארץ ישראל וכו', ועקר קדשתה נמשך מקדשי קדשים ששם האבן שתיה ושם היה עומד הארון עם הלוחות, ושם מאיר בחינת אור החכמה עלאה, ומשם נמשך קדשה לכלל ארץ ישראל, אשר בשביל זה אמרו רבותינו ז"ל כי אוירא דארץ ישראל מחכים. וכן ידוע כי גם בין הצדיקים יש כמה וכמה בחינות. ועל כן אפשר לומר, שמקום גניזתו של הצדיק האמת המפלג במעלה מפלגת מאד מאד, הוא בחינת קדשת האבן שתיה ממש. ובזה תבין קצת מה שמספרין אנשי שלומנו, מענין הסתלקותו הקדוש של רבנו ז"ל ביום רביעי של סכות שחל אז ביום שלישי (כי יום ראשון של סכות חל אז ביום שבת קדש), ושמעו מרבנו ז"ל, איך שישב על מטתו בחלישות גדול מאוד ואחז הלולב עם האתרוג בידו, ואמר בקול נעים קול דממה דקה קדוש ונורא מאד, את תפלת ההושענא של אבן שתיה. עמד והתבונן והתפלא עד היכן הדברים מגיעים, ואי אפשר להאריך בענינים גבוהים ורמים ונשגבים נסתרים כאלו כמובן).

וכבר מבאר בספר חיי מוהר"ן, איך שבערב ראש השנה האחרון באומן סמוך להסתלקותו ז"ל ספר הרבה בענין גדל החיוב לסע אליו ז"ל על ראש השנה, ואמר שאין דבר גדול מזה והזהיר הרבה בזה, ואחר כך כשנסתלק בסמוך תכף בחג הסכות שאחר ראש השנה הזה, אז ידעו והבינו כלם למפרע שכל ענין הספור והאזהרות הנ"ל היו גם על אחר הסתלקותו ז"ל להתאסף גם אז יחד כל הקבוץ של אנשי שלומנו על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשין תקונים נפלאים מאד מה שאין לשער כלל. ולא באר הענין בפרוש מטעמים הכמוסים אליו, בשגם כי ידוע כי כך היה דרכו בקדש גם בשאר ענינים רבים מעניניו הקדושים ז"ל, וכמבאר במקום אחר.

הנה הארכנו קצת לבאר קצת איך שלפי עניות דעתנו נראה שמאמר של חדי רבי שמעון הנ"ל, היה כעין צואה ממנו ז"ל לרמז לאנשי שלומנו על ענין ההתנהגות של אחר פטירתו ז"ל, הינו להתחזק מאד באמונת חכמים, ולעסק בלמוד ספריו הקדושים וספרי כל צדיקי אמת, ולהחזיק אותם בחשיבות גדול ולהאמין בהם באמת, ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, וכן לזהר מאד מלהסמיך את המנהיגים שאינם הגונים ולבלי לתן להם שום תקף ועז, ומכל מיני מחלקת שעוברים על האדם יתעורר לשוב בתשובה ולהשתדל לתקן בחינת האמונת חכמים ביותר, ושיש כמה בחינות בזה. ולזהר ביותר בענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים וכו'.

וכבר נתבאר שרמז גם על הקבוץ של אנשי שלומנו גם עכשו על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשה שמחה, וכנראה בחוש השמחה הגדולה שיש בין אנשי שלומנו בזמן הקבוץ הקדוש הנ"ל גם עכשו. ולזהר מאד באהבת חברים בחינת 'אנן בחביבותא תליא', להכלל יחד באחדות אחד באהבה רבה, ועל ידי כל זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים, ועל ידי זה יכולין להוציא משפטינו לאור – לקבל מכל הלמודים שילמד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו (שזה בחינת מה שהבטיח שגם מי שיתחבר אל אנשי שלומנו יהיה איש כשר). וגם זוכין על ידי זה לעצה שלמה ולכל טוב. ועל כל הנ"ל מה שעל ידי זה נשלמת התורה הקדושה בשלמות גדול, ומקבלת מחכמה עלאה ומשפעת בכל החכמות, שעל ידי זה נמשכין כל התקונים האלו הנ"ל.

והנה במאמר זה אות ב' מבאר שם מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה, ושעל ידי הסמיכה לרבי הגון שהנהגתו בבחינת משפטי אמת על ידי שיש לו אמונת חכמים בשלמות, אזי על ידי הסמיכה שאז מקבל חכמתו מבחינת יד ה' בבחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, אזי מביא הארה וכח בכתב ידינו וכו'. ולפי עניות דעתי רמז גם בזה סמיכה להרב ר' נתן ז"ל, כאשר כבר רמזנו למעלה קצת בענין מה שבארנו קצת על המאמר קרא את יהושע סימן ו', ושגם במאמר כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז' שנאמר בשנת תק"ע שהיא שנה האחרונה של ימי חייו ז"ל, וגם שם מובא בסוף המאמר פסוק זה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו', ואז הבינו גם קצת מאנשי שלומנו שכונתו ז"ל להסמיך בזה את הרב ר' נתן ז"ל, בפרט לפי מה שמבאר לעיל מה שאמר לו רבנו ז"ל ואם יש לך אמונה וכו', מובן מזה שגם רבנו ז"ל הסכים למחשבותיו שיש לו אמונה שלמה רק שצריך לתקן עוד בחינת האמונת חכמים להאמין גם בעצמו ובחדושיו שהוא מחדש. ואם כן בודאי היה ראוי לסמיכה, מאחר שיש לו אמונת חכמים בשלמות וזוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות מכל הלמודים שלומד, שזה בעצמו כל ענין החבורים הקדושים שחבר הרב ר' נתן ז"ל שהם ספרי לקוטי הלכות שהתחיל לחברם בחיים חיותו של רבנו ז"ל ובפקדתו ז"ל, אשר כל יסוד ענינם הוא רק על קטב זה, להוציא מכל הלמודים שהאדם לומד משפטי אמת והנהגות ישרות, הן מהלכות בשר וחלב ותערובות וכו', והן מהלכות טוען ונטען, וגבית חוב, ופקדון, ושומרים, וכל כיוצא בזה, וכמובא גם בהקדמה של ספר לקוטי הלכות, וחכם כזה בודאי ראוי לסמיכה.

ויותר יש לבאר בזה מענין ידי הכתיבה וידי הסמיכה, כי הרב ר' נתן ז"ל היה כתבן וסופר גדול וחבר ספרים הרבה, וגם כתב כמעט כל חבוריו הקדושים של רבנו ז"ל, ורבנו ז"ל בעצמו אמר עליו שיש לו חלק גדול בהספר לקוטי מוהר"ן, וכמעט שכל הספר הוא שלו (הינו על ידי הגעגועים והתשוקות גדולות וחזקות מאד שהיו לו לשמע חדושי תורה מרבנו ז"ל, וגדל זהירות וזריזות השתדלותו בזה לכתבן ולהעתיקם), ושמעתי מפיו הקדוש בפרוש, שכל חיותו והתחזקותו בעבודת ה' אחר פטירת רבנו ז"ל הוא רק על ידי הכתבים שצוה עליו רבנו ז"ל לחדש תמיד חדושי תורה ולכתבן בספר, וגם נשמע מפיו הקדוש שחקר הרבה בדעתו במה לזכות את העולם ולהאיר להם קצת מהרשימה הקדושה שקבל מרבנו ז"ל, ונתברר לו שהוא רק על ידי שיכתב ספרים רבים בענין זה ויפיצם בישראל וכו', שכל זה הוא על ידי בחינת ידי הכתיבה כנ"ל. ובאמת כל הכח הזה של ידי הכתיבה שלו, הכל הוא רק בכח ההארה הגדולה של הרוח חכמה שהאיר עליו רבנו ז"ל על ידי בחינת ידי הסמיכה, שזה בחינת כי סמך משה את ידיו עליו (וכאשר אמר לו רבנו ז"ל בפרוש כמו שמבאר במקום אחר).

נמצא מבאר, שרמז רבנו ז"ל בזה המאמר גם כן בחינת סמיכה להרב ר' נתן ז"ל, כאשר באמת היה מנהיג ישראל אמתי, וזכה את הרבים מאד אחר פטירתו של רבנו ז"ל, וכמעט שעקר ההשארה של רבנו ז"ל הוא רק על ידו וכמבאר במקום אחר, ואף על פי כן לא באר רבנו ז"ל ענין זה מפרש מטעמים הכמוסים אליו ז"ל וכנ"ל.

נמצא מבאר, שאחר פטירתו של רבנו ז"ל עדין נשאר איזה בחינת מנהיג הכולל לאנשי שלומנו הינו הרב ר' נתן ז"ל, רק שממילא מובן, שהזקנים המקרבים לרבנו ז"ל מכבר קדם התקרבותו של הרב ר' נתן ז"ל, בודאי היה קשה להם לקבל עליהם את הרב ר' נתן ז"ל למנהיג, ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל גם לענין משה ויהושע ממש, זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכו', בפרט כי רבנו ז"ל לא באר בפרוש. וגם להרב ר' נתן ז"ל היה קשה לקבל השררה והמנהיגות ולהשתרר קצת על זקני מקרבי רבנו ז"ל, אך על כל פנים לבני הנעורים הרוצים להתקרב אל ה' יתברך, אליהם בודאי היה הרב ר' נתן ז"ל לרעה נאמן ומנהיג אמתי.

ובזה תבין דבר נפלא ונעלם בהנהגת ה' יתברך והשגחתו הקדושה, מה שפטירתו של הרב ר' נתן ז"ל בעצמו היה בעת עוסקו לחדש חדושי תורה על מאמר זה של חדי רבי שמעון הנ"ל הינו בעת שעסק לחדש בהלכות ראש חדש הלכה ז', ושם מובן גם כן הרבה מהנ"ל, ועין שם גם כן, מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וכו'. כי אחר פטירתו ז"ל צריכין להשתדל ביותר לילך עם מאמר חדי רבי שמעון הנ"ל, ולקים ככל הכתוב כנ"ל.

ובזה תבין קצת דבריו הקדושים שאמר ביום הסתלקותו הקדוש שהיה ביום ו' ערב שבת קדש עשרה בטבת שנת תר"ה, וקדם אור הבקר עמדו לפניו קצת מאנשי שלומנו, ושאל אותם, מה היו השלשה צרות שארעו לישראל בחדש טבת? והתחיל בעצמו לחשב אותם, הינו מה שסמך מלך בבל על ירושלים, ומה שמת עזרא הסופר, ומה שנכתבה התורה יונית. ואמר להם בזה הלשון, כבר מבאר בענין זה בחדושי, שכל השלשה צרות הם מבחינה אחת (ורוצה לומר בהלכות תענית הלכה ד' המיסד גם כן על ענין מאמר זה של חדי רבי שמעון הנ"ל), כי עזרא הסופר היה כותב ספרים הקדושים הינו ספרי תורה הקדושה, והיה ממשיך הארה גדולה בכתב ישראל, וכשמת ונסתלק אזי נחלש כתב ידינו ונתן תקף לכתבים שלהם, עד שגם התורה הקדושה נכתבה בכתב יונית, ועל ידי זה נתגרשין ישראל מארצם, כנזכר לעיל שעל ידי פגם אמונת חכמים אין שלמות להתורה כביכול, ואין יכולין להמשיך ההמתקה מבחינת קדש קדשים, ועל ידי זה נחלש כתב ידינו ונתן תקף לכתבים שלהם וגוזרין גרוש על ישראל. שזה בחינת השלשה צרות הנ"ל – מיתת עזרא הסופר שזה בחינת בטול כתב ידינו, ונתן כח לכתבים שלהם שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, ונתגרשו ישראל מארצם שזה בחינת התחלת החרבן שהיה בטבת.

והאריך אז בענין זה קצת לבאר ביותר ממה שכתוב שם בהלכות תענית הנ"ל, כי יש גם עכשו אנשים צדיקים שעוסקים בזה, לכתב ספרים קדושים הבנויים על יסוד תורתנו הקדושה ועל יסוד אמונת חכמים בשלמות, ועל ידי ספרים הקדושים אלו נשלמת התורה בשלמות גדול, עד שמקבלת מחכמה עלאה בחינת אבן שתיה קדשי קדשים ומשפעת לכל החכמות, שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים כנ"ל. והצדיקים האלו, הם בחינת עזרא הסופר שהיה כותב ספרי תורה הקדושים בקדשה גדולה, וכשנסתלקין חס ושלום אלו הצדיקים, אזי מתחילין להתגבר ולהתפשט החבורים של החכמות חיצוניות אשר נתחברו על ידי הקלי עולם, אשר הם בהפוך ממש מבחינת אמונת חכמים, כי הם הם עקר המלעיגים על דברי חכמים, עד שרוצים להטות גם דעת תורתנו הקדושה אל שטות חכמתם הרעה והמטעית שנקראת בלשון חכמינו ז"ל חכמת יון, שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, וזה גורם עקר החרבן והגליות וכל הצרות רחמנא לצלן. ואמר בזה הלשון בלשון אשכנז: אז עזרא הסופר ווערט נסתלק, זענין זעך מתגבר וכו'^[813] כנ"ל.

והאריך קצת בענין זה איך שבעוונותנו הרבים מתפשט האפיקורסות בעולם, והעקר הוא רק על ידי פגם אמונת חכמים וכו'. וסים: אך עם כל זה אתה מרום לעלם ה', כי עלה אחת ודף אחד של החבורים והספרים הקדושים שנתחברו על ידי הצדיקי אמת בעלי אמונת חכמים בשלמות, יכריע ויעמד נגד כל החבורים הרעים שנתחברו על ידי המלעיגים על דברי חכמים, על כן למען ה' תראו להתחזק ולהתאמץ בזה בכל האפשר להדפיס את הספרים קדושים הנ"ל (כי אז היו כל דבריו הקדושים ז"ל בכתיבת יד עדין ולא נדפס בימיו רק חלק ראשון מהארח חיים) ולפרסם בישראל, למען יוכלו הכשרים לעמד ולהתחזק באמונתם הקדושה בשלמות.

ובשעה שדבר מזה לא הבינו עדין תכלית המכון כל כך, עד אחר שראו שנסתלק ביום זה עצמו, אז הבינו למפרע קצת כונת דבריו הקדושים ז"ל עד היכן מגיעים. וכן היה, שתכף אחר הסתלקותו התחילו להתפשט ולהתגבר הגזרות של למוד נערי ישראל כתבם ולשונם בבתי ספריהם שהם השקאליס, וההכנסה על זה היה שהטילו מס על ישראל לשלם בעד הדלקת נר של שבת, שמזה דבר גם כן ביום הנ"ל סמוך להסתלקותו ורמז שנוגע גם כן לענין מאמר זה הנ"ל, וכמבאר קצת בהלכות ראש חדש הלכה ז'. גם הגזרה של שנוי המלבושים ועוד כהנה וכהנה.

והרוח סערה של האפיקורסות הולך וסוער בכלליות ובפרטיות מה שאי אפשר לבאר כלל, אך זאת נחמתנו בענינו, מאחר שרואין שנתקימו ראש דבריו, בודאי בעזרת ה' יתברך יתקימו כל דבריו הקדושים ז"ל, שהספרים הקדושים הבנויים ומיסדים על יסוד אמונת חכמים בשלמות, בפרט הספרים הקדושים הבנויים על יסוד התגלות הדעת וחדושי תורתו של רבנו הקדוש אור האורות זצ"ל, המה יעמדו בעזרתינו סלה, ולא יאשמו כל החסים בו. ועין בהלכות תענית הנ"ל, מבאר שפרשת ויגש וההפטרה שלה מרמזין על כל התקונים המבארים במאמר חדי רבי שמעון הנ"ל, ועין גם בהלכות שחיטה הלכה ה' המחבר להלכות תענית הנ"ל; ופטירתו של הרב ר' נתן ז"ל היה ביום שישי ערב שבת קדש פרשת ויגש הנ"ל.

שם דף כ"ט ע"ב, וזה לשונו:

מאמר ויאמר בעז אל רות סימן ס"ה, נאמר בקיץ תקס"ו סמוך לפטירת בנו הילד הקדוש והנורא מאד מורנו הרב ר' שלמה אפרים ז"ל (שנפטר בחדש סיון שנת הנ"ל). ואז עמד לפניו הרב ר' נתן ז"ל עם עוד אחד על העליה שהיה לרבנו ז"ל על ביתו, ורבנו ז"ל ספר עמם מגדל צערו ויסורים הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת כמבאר במקום אחר, כי היה מלא יסורים גדולים רבים ועצומים מאד מבית ומבחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר: מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו. והתחילו הדמעות הקדושים לירד על לחייו, ותכף ומיד ברחו מלפניו מעצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכיתו בפניהם, עד שנדמה להם כאלו נהפך כל העולם ונחרב (וכבר מבאר במקום אחר ברמז קצת מענין התקוה הגדולה שהיה ראוי לבא לכלל ישראל אם לא היה נפטר הילד הקדוש הנ"ל):

ואחר כך ביום שאחר זה שהיה ביום שישי ערב שבת קדש, אמר להם שאם לא היו יורדים תכף היה מספר להם דבר יפה מאד, וביום זה אמר להם זה המאמר של ויאמר בעז אל רות הנ"ל, מענין תקון הנשמות ומה שצריכין מאד לבעל השדה שישגיח עליהם ויתקנם, וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה עוברין עליו יסורים הרבה בלי שעור רחמנא לצלן, והוא בגדל כחו עובר על כלם ועושה פעלות השדה כמו שצריך וכו' כמבאר בפנים במאמר הנ"ל, וזה שיך לענין הספור מהיסורין העוברים עליו שספר לפניהם ביום שלפניו כנ"ל:

ומאז דבר הרבה מענין תקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלמבערג, ובפרט בנסיעתו לאומן שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם, הכל היה מחמת זה בשביל תקון הנשמות הצריכין תקון מכמה מאות שנים, וכמבאר קצת מזה במקום אחר. ואז כשהתחיל לדבר מענין תקון הנשמות על ידי הבעל השדה שעוסק בזה, אז אמר שבזלטיפלי נודע לו קצת מזה, שאז התחיל לידע קצת מענין זה של הבעל השדה, והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעקר יודע עכשו, והידיעה שיש לו עכשו בענין זה, היא נפלאה ונוראה מאד וכו', עין בספר חיי מוהר"ן:

וכלל הדברים, שכל הטלטולים וכל הנסיעות שלו וכן כל היסורים הגדולים והקשים מאד שעברו עליו, הכל היו בשביל תקון העולמות תקון הנפשות והנשמות של החיים, ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימי חייו כמבאר במקום אחר. ובאומן ביום אחד לפני היום של הסתלקותו ז"ל והיה שוכב על מטתו בחלישות גדול מאד, ענה ואמר להרב ר' נתן ז"ל, האתה זוכר המעשה שספרתי לך בכניסתי לאומן? הינו מהבעל שם טוב ז"ל שבא למקום אחד שהיו שם נשמות נפולות הרבה מאד שהיה מכרח לתקנם וראה שאי אפשר לתקנם כי אם כשיסתלק על ידי זה, וכמבאר מזה במקום אחר (וגם במאמר זה הנ"ל מבאר, שיש אחד שאינו יכול לגמר הענין כי אם עם הסתלקותו, ושגם לזה צריך להיות אדם גדול מאד וכו'). ענה רבנו ז"ל ואמר בזה הלשון: מע האט שוין לאנג ארויס געקיקט אויף מיר מע זאהל מעך דער טאפען אהער, וואס זאהל איך אייך זאגען, אלפים רבבות רבבות רבבות [זה כבר זמן רב מצפים עלי שאבוא לכאן, מה אמר לכם, אלפים רבבות רבבות רבבות], ומשך מאד תבת רבבות בכל פעם, כלומר שיש כאן באומן רבוא רבבות רבבות הרבה הרבה של נשמות שעומדים עתה סביבו שיתקנם, שבשביל זה יש לו כל הענויים והיסורים הקשים והמרים האלה. ואחר כך הסב פניו קצת אל הקיר ופרש ידיו קצת, כאומר הריני מוסר נפשי והריני מוכן ומזמן לקבל הכל בשבילו יתברך, וכל זה אי אפשר לציר בכתב כלל וכו':

ואחר כך בלילה השיך ליום שלישי הוא יום רביעי דסכות יום האחרון של ימי חייו הקדושים, ואז אחר חצות לילה אז עמדו לפניו הרב ר' נפתלי ז"ל והרב ר' שמעון ז"ל, ואז חזר ודבר מענין הנשמות הנ"ל מה שצריך לתקן כאן הרבה הרבה נשמות מאד, ואמר: כמה משפטים יש כאן כמה קדושים היו כאן וכו', ענה הרב ר' נפתלי ז"ל ואמר לו: הלא אמרתם במאמר ויאמר בעז אל רות שהצדיק הגדול המפלג במעלה מאד מאד יכול לגמר הענין בחייו, ענה הוא ז"ל ואמר: לא אמרתי לכם כי אם איזה בחינה מזה, כי ההכרח לילך ולהסתלק בשביל זה. ואחר כך לקח המפתח של הקאמאדע ונתן להם, וצוה עליהם שתכף שיסתלק בעודו יהיה מנח על הארץ יקחו כל הכתבים הנמצאים שם בהקאמאדע וישרפו כלם, והזהירם לקים דבריו. והם לקחו המפתח ועמדו בבהלה רועדים וזוחלים ומצטערים הרבה בשמעם כל זה, והיו מתלחשים יחד על שהוא כבר מכין את עצמו כל כך להסתלק, ענה ואמר: מה אתם מתלחשים, אתם רשאים לדבר מהסתלקותי בפני, כי אין אני מתפחד מזה. ואחר כך אמר להם, אפשר אתם מדברים על אודותיכם, מה יש לכם לדאג כשאני הולך לפניכם. ומה אלו הנשמות שלא היו מכירים אותי כלל הם מצפים על תקונים שלי, מכל שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקדם, עמהם יש איזה יגיעה וכו', אבל אתם מה לכם לדאג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתירא כלל. ועוד שמעו ממנו אז דבורים נוראים כאלה, מענין הסתלקותו ומענין הנשמות הנ"ל. ועין מזה עוד בספר ימי מוהרנ"ת בבאור יותר:

ועין בספר חיי מוהר"ן, מובא שם גם כן ענין הנ"ל מה שאמר להם בלילה שקדם הסתלקותו מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם וכו' כנ"ל, וסים שם הרב ר' נתן ז"ל: וכן אפילו אותם שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש וכו' ויסמכו עליו וילמדו ספריו הקדושים, וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם ואשרי חלקם ולא יאשמו כל החסים בו, כי כבר גילה דעתו ז"ל בפרוש וברמז, שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילנו לבד, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (וכמו שפרש רש"י שם (דברים כ"ט, י"ד) אף עם דורות העתידין להיות), עד כאן:

ומכל הנ"ל סעד גדול למה שבארנו במאמר אנכי סימן ד', שרמז רבנו ז"ל שכל התקונים המבארים שם שנעשין על ידי התקרבות להצדיק בפרט מה שזוכין על ידי שמתודין לפניו ומספרין לפניו כל לבו וכו' כל זה נעשה גם עכשו אחר הסתלקותו, וענין זה מרמז קצת במה שמביא שם מאמר רבותינו ז"ל שהיו עצמותיו של יהודה מגלגלין עד שאמר משה שמע ה' קול יהודה והזכיר הודוי שהתודה וכו' עין שם, ולפי הנ"ל מובן ממילא, ומה אם יש לו כח להצדיק לתקן הדורות שהיו לפניו ולא הכירו אותו ולא ידעו ממנו כלל, מכל שכן שיש לו כח לתקן הדורות הבאים אחריו ונשענים על זכותו וכחו ומשתדלים לקים דבריו כנ"ל, וכמבאר שם באריכות קצת. ועין במקום אחר, מבאר לענין המעשה של המאמר "ויאמר בעז אל רות" הנ"ל, ומה שהתחיל רבנו ז"ל לספרו ולא גמרה וכו':

ד שם על מאמר "תקעו - אמונה" שבלקוטי תנינא אות ה', וזה לשונו:

השיחה הנדפסת בסוף ספורי מעשיות^[814] סימן כ"ד מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת וכו', ושם מבאר שהצדיק זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות, בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו בחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו', זה נאמר בסוף קיץ תקס"ט סמוך לראש השנה הנ"ל, וכפי הנראה הוא מעין המבאר במאמר זה אות ג':

גם קדם לראש השנה הנ"ל ספר שהרבה אנשים קבלו לפניו בקובלנא רבה על חסרון אמונה, וכמה סובלי חלאים היו מהם שקבלו גם כן לפניו ז"ל על חסרון אמונה, אחר כך נכלל זאת במאמר הנ"ל אות א':

גם קדם לראש השנה הנ"ל ספר מענין מה שקרא החולק הידוע להרב ר' נתן והרב ר' נפתלי ז"ל בשם מגני ארץ וכו', וגם זה נכלל במאמר זה אות ז'. ואינני בקי בספור זה היטב, כי גם בחיי מוהר"ן כתוב זה רק ברמז, וכתב שם הרב ר' נתן ז"ל על זה בזה הלשון: ואז ראיתי מרחוק נפלאות ה' אשר עדין אני רחוק להשיגם אפס קצתם, עד כאן לשונו:

ועין שם גם באות ח' במאמר הנ"ל, בענין שיש נשמות שנפלו וצריכין להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים המשיבים את הנפש, ועל ידי תקון וזכוך המחין שנעשה על ידי המגיני ארץ, על ידי זה נעשה דבורים כשרים שהם בחינת אמרות טהורות להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות בבחינת שבעה משיבי טעם, עד שיהיה בבחינת שבע יפול צדיק וקם:

ועין שם גם באות ט', שכשהמחין זכים שעל ידי זה נעשין האמרות טהרות הנ"ל, אזי גם כשנסתלק המח שהוא בחינת ומשה היה רעה וכו' ואין נשאר רק הרשימה של המח שהוא בחינת הדבור, אז גם הרשימה זכה בבחינת חלום על ידי מלאך, שזה בחינת שאחר הסתלקות משה בא שר צבא ה' ואמר עתה באתי. וזה בחינת ה' יתן אמר המבשרות צבא רב, כי אלו המאמרות טהרות הן בחינת מלאך, שזה בחינת מה שנעלם של שם שדי גימטריא צבאות, הינו כשבחינת שדי שהוא בחינת המחין נעלם ונסתלק ואזי נשאר רק הרשימה שהוא בחינת נעלם של שדי, אזי זאת הרשימה הוא בחינת צבאות בחינת מלאך וכו'. ושזה בחינת בצלמנו כדמותנו, שגם כח המדמה הוא בצלמנו בבחינת מלאך וכו'. וזה, אותיות מלאך ראשי תבות כ'י ל'אלהים מ'גני א'רץ וכו':

ולעניות דעתי, רומז בדברים אלו דברים גבוהים ונעלמים בענין מה שעקר השארת הרשימה הקדושה של רבנו ז"ל היה על ידי הרב ר' נתן ז"ל, ומה שעסק הרב ר' נתן ז"ל כל ימיו לדבר עם אנשים הרבה מעבודת ה' והקים הרבה נפשות הנפולות והחיה והשיב אותם בשבעה משיבי טעם ממש. כנראה קצת גם מהרשימה הקדושה שנשאר אחרי הרב ר' נתן ז"ל בהחבורים הקדושים שחבר שהם 'לקוטי תפלות' ו'לקוטי הלכות', ויותר מזה אשר הרבה לדבר עם אנשים הרבה בעל פה והשיב את נפשם ממש, והכל הוא על ידי האמרות טהרות שנעשו מהרשימה הקדושה של המחין הקדושים של רבנו ז"ל, וביותר עסק בזה הרב ר' נתן ז"ל אחר הסתלקותו של רבנו ז"ל:

גם בראש השנה הנ"ל קדם שאמר המאמר הנ"ל הלך רבנו ז"ל לומר תשליך ונפל על הרפש וכו', ואחר כך נכלל גם ענין זה במאמר הנ"ל בדרך נפלא ונורא מאד, כמבאר שם באות טו שצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו שבשמים, ועין שם מה שזוכין על ידי זה. גם לעניות דעתי, רומז ענין זה ענין נפלא מהתקונים הגדולים שנעשין גם אחר הסתלקותו ז"ל על ידי שבאים על קברו הקדוש וצועקים שם אל ה' יתברך מעמק הלב כל אחד לפי בחינתו, בפרט על אודות תקון הברית תקון הכללי כאשר פקד עלינו בחייו ז"ל על ענין זה והבטיח לנו להשתדל בטובתנו ובתקון נפשותינו לנצח, ושרק בשביל זה בחר לו להסתלק במדינתנו באומן בשביל שיוכלו אנשי שלומנו לבא על קברו וכו'. וזה עקר בחינת העבודה של הצדיק הגדול שמבאר שם באות טו שמסלק כל חכמתו והשגתו שהוא בבחינת בן שמחפש בגנזיא דמלכא ועובד את אביו שבשמים בעבדות פשוט, ומשליך ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ולעשות איזה רצון ונחת רוח לה' יתברך:

והנה באמת הצדיק הגדול זוכה גם בחיים חיותו להיות בבחינת בן ולחפש בגנזיא דמלכא וכמבאר בלקוטי הראשון סימן ער"ה, וגם אז הוא משליך ומסלק כל חכמתו ועובד את ה' בתמימות ובפשיטות ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כפשוטו כנ"ל, וגם מקבל על עצמו כל מיני מחלקת ובזיונות, והכל בשביל לעשות רצונו יתברך. וזוכה על ידי זה למה שזוכה כמבאר באות ט"ו הנ"ל. וגם מה שמוריד את עצמו ממדרגתו והשגתו הגבה והנוראה בבחינת בן המחפש בגנזיא דמלכא, והוא מסלק עצמו מכל זאת ומוריד את עצמו אל נפשות הקטנות והנמוכות והירודות והנפולות מאד, ומשתדל עמהם ביגיעות הרבה ובכל טצדקי דאפשר להעלות אותם מנפילתם וירידתם ולקרבם אל ה' יתברך, זה בודאי בכלל מה שמגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות רצונו יתברך, וכמו שאמר רבנו ז"ל על עצמו בפרוש: כמה צלם אלהים היו מנחים ברפש וטיט וכו' ואני הוצאתים משם וכו', וכן אמר על עצמו: ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליה וכו':

וכל זה היה בחיים חיותו, אבל באמת גם עכשו אחר הסתלקותו כפשוטו ממש שאז בודאי מחפש בגנזיא דמלכא, אף על פי כן גילה רצונו שגם עכשו חפץ ביותר שיבואו על קברו, וכל אחד כפי בחינתו יהרהר בתשובה ויתחרט על מעשיו שאינם הגונים ויצעק אל ה' מעמק הלב, ויאמר שם עשרה קפיטל תהלים הידועים, ולא עוד אלא אפילו אם יאמרם כמו שיאמרם, ואז יוריד את עצמו כביכול מבחינת מדרגתו הגבה והנפלאה והנוראה מאד מאד בפרט אחר הסתלקותו זה שנים רבות, וישתדל ביותר בטובת ותקון נפשות השפלות והירודות מאד, באפן שיזכו גם המה לשוב בתשובה שלמה ולהתקרב אליו יתברך. והעבודה הזאת הוא ממש בבחינה שמתגלגל עצמו בכל רפש וטיט בשביל לעשות רצונו יתברך. ועל ידי זה זוכה גם עכשו בכל פעם ביותר להעלות המשפט מתהום רבה ולברר ברורים נפלאים ונוראים מאד, עד שעל ידי זה יתתקנו כלם, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוכה יד.) לענין קברו של משה, ויתן את רשעים קברו וכו' ואת פשעים נמנה וכו' תחת אשר הערה נפשו למות וכו' ולפשעים יפגיע – שבקש בעד פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. וכבר נתבאר מזה קצת לעיל, במה שבארנו בלקוטי א' סימן רט"ו:

ובזה תבין קצת מה שמבאר במקום אחר שאמר סמוך להסתלקותו כמה קדשת ה' היו כאן (כי גם קדשת ה' הוא בבחינה זו, שמסרו גופם למלכות בשביל לברר ברורים וכו', כמבאר בכתבי האר"י ז"ל בענין עשרה הרוגי מלכות וכו') כמה משפטים יש כאן וכו', הינו שנפל המשפט בתהום רבה בהריגת קדושים כאלה ותינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא על ידי עכו"ם רוצחים כאלה וכו', שעל זה נאמר משפטיך תהום רבה, והוא ז"ל עוסק אחרי הסתלקותו בתקון ענין זה. ובזה תלוי תקון נפשות ישראל גם בחיים חיותם על ידי שממשיך בחינת תקון המשפט, כמובן במאמר זה הנ"ל:

וכלל הדברים האלה הוא, שבכאן אות ט"ו עוסק רבנו ז"ל לבאר מענין התקונים הגדולים שנעשים על ידי הרבי האמת עם התלמידים, ומענין תקון האמונה שנעשה על ידי למוד הישיבה הקדושה הזאת, ומענין הגרים, ומענין תקון המות שנעשה על ידי זה. ועקר זמן הקבוץ הוא בראש השנה, ושעל ידי זה נתתקן בחינת החותם דקדשה, שזה בחינת תקון הברית ותקון המחין בחינת תפלין וכו'. ואחר כך מתחיל לדבר בענין שכשנתתקן המח בבחינת משה בחינת תפלין, אזי גם בבחינת ההסתלקות משה וכו' אזי גם הרשימה שנשאר שהוא בחינת שנה, היא טובה גם כן מאד, בבחינת מ'תוקה ש'נת ה'עבד ראשי תבות משה וכו' (וכבר ידוע מה שדרשו רבותינו ז"ל פסוק זה על ענין הצדיק לאחר הסתלקותו שאז הוא בבחינת שנה וכו'), מתוקה דיקא, בחינת מין מתיקין בחינת תקון הברית וכו'. ושצריכין דיקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות וכו', ועל ידי זה, זוכה להשיג וכו' ולהמשיך בחינת תקון המשפט וכו':

ומסים: נמצא שעל ידי רבי אמת עם תלמידים נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל. ולפי פשוטו רצה לומר שהתקונים האלו נעשין על ידי קבוץ התלמידים אל הישיבה של הרבי האמת בחיים חיותו, בפרט בראש השנה שאז עקר זמן הקבוץ וכו' כמבאר בפנים, ולעניות דעתי רומז בזה גם על ענין קבוץ הקדוש שמתקבצין ומתאספין אליו על ראש השנה גם עכשו אחר הסתלקותו, וקדם ראש השנה משתטחין על קברו הקדוש ומרבים בתפלות ותחנונים כל אחד כפי ענינו, והעקר לזכות לתשובה שלמה ולתקון האמונה ולתקון הברית ולתקון המחין וכו', ואחר כך מתפללין באגדה אחת בבית המדרש הקדוש הנקרא על שמו ז"ל, בודאי נעשין על ידי זה גם כן כל התקונין הקדושים המבארים במאמר זה הנ"ל, וביתר שאת כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ואפילו משה רבנו עליו השלום השיג אחר הסתלקותו מה שלא השיג בחייו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין בלקוטי הש"ס להאר"י ז"ל מסכת ברכות על מאמר רבותינו ז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", הענין, כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה ועולים ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו משה רבנו עליו השלום בכל יום ויום עולה ומשיג יותר, כי כמו שה' יתברך אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף וכו'). ולא מבעיא תקון האמונה שבודאי נתתקן גם עכשו על ידי קבוץ התלמידים, שעל ידי זה נתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה, כי כל הקבוץ הוא רק על ידי נקדת האמונה המשורשת בכל אחד כפי בחינתו, וכמבאר בפנים שהרב האמת הוא משגיח על כל חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וכו':

כי ידוע שכל עסקו של רבנו ז"ל גם בחיים חיותו, היה העקר להכניס מדת האמונה הקדושה בישראל לגדלה ולהשלימה בבחינת ורעה אמונה, כמבאר במאמר 'חותם בתוך חותם' בלקוטי הראשון סימן כ"ב עין שם, וכמובן בכמה מאמרים ממאמריו ז"ל, וכאשר נשמע מפיו הקדוש בעל פה גם כן הרבה מענין זה, וכמבאר במקום אחר. וביותר עוסק בזה גם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל וכמובן בסימן רט"ו הנ"ל. ואפשר שזה בחינת שכן ארץ ורעה אמונה, כי הצדיק הגדול אחר ששוכן בארץ ובעפר שמרמזת על מדת האמונה בחינת עפר מאנא דכלהו המבאר במאמר זה אות א' ובאות ט"ו, אז דיקא עוסק ביותר לתקן מדת האמונה אצל כלל ישראל לגדלה ולהשלימה:

נמצא שבחינת תקון האמונה נמשך גם על ידי הקבוץ של עכשו, בפרט על ידי שבאין על קברו וצועקין מעמק הלב בבחינת ממעמקים קראתיך וכו' שעל ידי זה נתגדל האמונה, בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן המבאר באות ב' בפנים, כי עכשו בודאי אין עצה ואין חכמה ואין תבונה כי אם לצעק אל ה' יתברך מעמק הלב בבחינת צעק לבם אל ה' המבאר שם. ועל ידי קבוץ חלקי האמונה נעשים גרים בכח או בפעל, כמו שגם בימינו אלה נתגירו גרים הרבה הן במדינותנו והן במדינות אחרות כידוע, בפרט מי יודע כמה גרים נעשו בכח כמבאר באות דלת:

אף גם בחינת תקון המחין בודאי נמשך גם עכשו ביתר שאת על ידי הקבוץ. כי כבר מבאר במאמר זה שעקר תקון המחין הוא על ידי תקון הברית, הינו שמעלין מבחינת החתים בשרו וכו' לבחינת חותם דקדשה בחינת מחין תפלין וכו', והלא עקר הקבוץ עכשו הוא בשביל לבא ולהתפלל על קברו וכו', שזה בחינת תקון הברית כאשר הבטיחנו בחייו ז"ל, וזה ממש בחינת התקון של אם תוציא יקר מזולל המבאר באות י"ד, עד שנעשה על ידי זה בחינת מחין תפלין שנקראים 'יקר' כמבאר באות זין:

ובודאי על ידי זה נמשך בחינת התנוצצות המחין לכל אחד כפי בחינתו, וזה בחינת מה שמח התלמידים נתחדש ונתתקן על ידי הרב:

[גם מח הרב נתחדש על ידי התלמידים, אפשר שבחינה זו גם כן נעשה גם עכשו, כי על ידי שמוריד את עצמו אלינו לעסק בתקוני נפשותינו, על ידי זה בא גם הוא להשגה גדולה ונוראה ביותר כנ"ל, ואז יכול להשלים תקון נפשותינו ביותר. וכן מבאר גם בלקוטי הלכות בכמה מקומות, אך אין לנו עסק בענינים גבוהים ונוראים כאלה]:

וכן תקון החמשה חושים שבמח, נעשה גם עכשו, כי חוש הריח שנתתקן על ידי היגיעות וטרחות שיש לכל אחד וכן חוש המשוש שנתתקן על ידי ההוצאות שיש לכל אחד לבא אל הרב, זה בודאי נעשה גם עכשו:

אף גם חוש הראיה והשמיעה והטעם נתתקן גם עכשו, על ידי שמסתכלין על ציונו הקדוש ועל כלל הקבוץ הקדוש המתאספין ומתקבצין אליו והכל בכחו וזכותו הקדוש ז"ל, ובכל אחד מהקבוץ בודאי יש איזה בחינת הארה ונקדה הקדושה מה שקבל על ידי התקרבותו אליו ז"ל, ועל ידי שנכלל גם כן בהקבוץ הקדוש הזה, נמצא שזה גם כן בכלל והיו עיניך ראות מוריך. בפרט שכבר מבאר בדבריו ז"ל בלקוטי הראשון בסימן קצ"ב ובסימן ר"ל, שעל ידי שמקבל חכמת רבו ודברי אמת שלו על ידי זה הוא מקבל בחינת פניו, ועין גם בסימן קנ"ג מעלת קבלת פני תלמיד חכם, שתלמיד הגון כראוי זוכה לקבל פני הרב הינו שיתראה בתוכו פני הרב וכו', וכבר מבאר מזה במקום אחר גם כן:

וכן חוש השמיעה שנתתקן על ידי שכל אחד שומע המוסר של הרב, זה שיך עכשו גם כן על ידי ששומע ההתעוררות הגדול והקולות והצעקות והבכיות הגדולות מעמק הלב שיש אז בין כלל הקבוץ, שאין צריכין מוסר גדול מזה כי מתפעל נפש הרואה והשומע גם מרחוק כידוע:

וכן חוש הטעם מה שכל אחד טועם מתיקות וכו' זה בודאי שיך גם עכשו, כי אז כל אחד טועם מתיקות טעם הזכות הקדוש שזכה להתקרב אליו ז"ל ולהכלל בכלל הקבוץ הקדוש שלו, עד שכל אחד נותן הודאה על חלקו ואומר בפה מלא חבלים נפלו לי בנעמים וכו'. בפרט כי כבר מבאר באות טו הנ"ל, שגם אצל הצדיק הגדול הבעל מחין ובעל השגה אמתית, אף על פי כן הוא מסלק כל חכמתו והשגתו ועובד את ה' בפשיטות וכו', ועל ידי זה דיקא זוכה להשגות גבוהות מאד וכו'. ומזה מובן ממילא, כי אדרבה דיקא עכשו שאין אנו זוכין לראות את מורנו בעיני אדם ממש, וכן לשמע מוסר מפיו הקדוש ולטעם מתיקות אמרי נעם שלו בפעל ממש בשעת הקבוץ כמו שהיה בחיים חיותו ז"ל, ואף על פי כן מתקבצין אליו ונשענים על זכותו הקדוש, וכל אחד צועק מעמק לבבו בתמימות ובפשיטות גדול לזכות לשוב אל ה' ולהתקרב אליו יתברך באמת, והחולקים רואים את כל זה, ותמהים ושואלים וחורקין שניהם מאד על ענין הקבוץ הזה בכל שנה ושנה ביגיעות וטרחות גדולות כל כך, ומה אתם רואים ומה אתם שומעים וכו', ואי אפשר להשיב להם שום תשובה נצחת כלל, כי ענין זה הוא רק כל חד כפום מה דמשער בלבה יודע ומרגיש גדל קדשת הענין הזה וגדל הפעלה הקדושה והתועלת הגדול שמגיע על ידי זה לכל אחד מהקבוץ הזה, נמצא שהעבודה הזאת היא עבודה פשוטה ותמימה, שצריכין לסלק כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות, ולעשות גם דברים הנראין כשגעון ממש בעיני העולם, והכל בשביל עבודתו ואהבתו יתברך בבחינת באהבתה תשגה תמיד המבאר שם באות ט"ו הנ"ל. ועל ידי זה דיקא זוכה כל אחד לפי בחינתו להשיג מה שהוא למעלה מבחינת המחין שלו, שזה עקר תכלית שלמות תקון המחין כנ"ל, נמצא שגם עכשו זוכין על ידי הקבוץ הנ"ל לקבל גם בחינת תקון המחין וכן כל התקונים המבארים בפנים כנ"ל:

והנה רבנו ז"ל בשנת תקס"ט סמוך לפסח ואיני יודע אם לפניו או לאחריו, גילה ענין הנורא של העשרה קפיטל תהלים בפרטיות שהם תקון למקרה לילה חס ושלום, ואז אמר שכמה וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמד על ענין זה וכו', וקצתם לא ידעו כלל מה הוא ענין זה, וקצתם התחילו לידע קצת וכו' כמבאר בהשיחות שבסוף ספורי מעשיות (שיחות הר"ן) סימן קמ"א, ואחר כך בראש השנה תק"ע אמר רבנו ז"ל מאמר זה הנ"ל, ובו מבאר הרבה מענין זה, ואולי גם זה נוגע להשיחה הזאת רצוני לומר של העשרה קפיטל הנ"ל. ואז בשעה שגלה ענין התקון הנ"ל, אמר שגם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו מי שיבא על קברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים ויתן פרוטה לצדקה וכו', אזי אתאמץ ואשתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו', כמבאר בהשיחה הנ"ל:

והנה אחר ראש השנה הנ"ל בין כסא לעשור, ספר רבנו ז"ל ממה שחלם לו על איש אחד וכו' שנפטר, ושאל אותו מדוע לא היה אצלו ז"ל על ראש השנה? והשיב לו שכבר נפטר לעולמו, ואמר לו רבנו ז"ל: ואם האדם נפטר אינו רשאי לבא על ראש השנה? ושתק. ומחמת שכמה בני אדם דברו עם רבנו ז"ל מאמונה כנ"ל, דבר עמו גם כן רבנו ז"ל מזה וכו', והגביה עצמו האיש הנ"ל עד החמה וכו', והיה לרבנו ז"ל רחמנות גדול עליו וכו'. והכלל, שצריך להתחזק מאד באמונה שלמה בהצדיק האמת, עד שגם לאחר הסתלקותו יהיה חזק בהאמונה, ולא יוכלו להטעותו שם בשום אפן וכו', כמבאר כל זה בחיי מוהר"ן ז"ל (סימן ק"א):

ולעניות דעתי, יש לספור זה גם כן איזה שיכות למה שמבאר במאמר הנ"ל באות טית מענין אדם ביקר בל ילין וכו', שצריכין לזכך המחין כל כך, עד שגם לאחר הסתלקות המחין בבחינת שנה ולא נשאר רק הכח המדמה ובחינת הרשימו של המחין, יהיה גם זה בבחינת חלום על ידי מלאך ולא חלום על ידי שד רחמנא לצלן, וכן באות ט"ו לענין התקונים שנעשין על ידי רבי אמת עם תלמידים וכו', מדבר גם כן מזה, שזה בחינת מתוקה שנת העבד וכו'. והגם שכאן מדבר מבחינת הסתלקות המחין בחיים חיותם בבחינת שנה, אף על פי כן נראה מהספור הנ"ל שזה שיך גם לאחר הסתלקות האדם ממש, כי אם אינו זוכה אזי יכולין להטעותו אחר כך ביותר בבחינת חלום על ידי שד, שזה בחינת הענש של עולם התהו רחמנא לצלן כידוע, ואם הוא זוכה והמחין שלו זכים, אזי זוכה לאחר הסתלקותו להשגה יתרה ביותר כנ"ל:

ה שם דף ז' על מאמר "כי מרחמם ינהגם"^[815] סימן ז', וזה לשונו:

אמר המעתיק: שמעתי מאבי ז"ל ששמע מגדולי המקרבים של רבנו ז"ל, שהבינו מרמזותיו הקדושים של רבנו ז"ל, שבזה המאמר הקדוש סמך ידיו על הרב ר' נתן ז"ל, שהוא יהיה המוציא והמביא בכל עניניו הקדושים של רבנו ז"ל לאחר פטירתו. כמו שראינו בעינינו שכן היה, שכל עקר קיום השארתו הקדושה של רבנו ז"ל לנצח, היה רבו ככלו כמעט רק על ידי הרב ר' נתן ז"ל כידוע. ולעניות דעתי, רמז רבנו ז"ל במה שמבאר בסוף המאמר ברמז מענין קבורתו של משה, ומענין ויהושע בן נון וכו' כי סמך משה את ידיו עליו, לענין שקיום ההשארה הקדושה של הדעת הקדוש שלו שצריכין להאיר אותה לנצח בבנים ותלמידים, וכמו שאמר בפרוש קדם שאמר המאמר הנ"ל וכנ"ל, וכמבאר להדיא גם במאמר הנ"ל אות דלת, שזה עקר שלמות הצדיק, שגם אחר הסתלקותו יאיר דעתו הקדושה בבני עולם הזה השפל בבנים ותלמידים, כי הדעת הקדוש שלו כלול מבנים ותלמידים בחינת דרי מעלה ודרי מטה וכו' כמובא בפנים. ורמז כאן, שעקר הארת דעתו הקדושה לאחר פטירתו, הוא על ידי קדשת קברו הקדוש שצוה בחיים חיותו לבא לשם ולהתפלל שם הרבה לה' יתברך ולומר תהלים וכו'. ומי שיקים דבריו הבטיח לו שבודאי ישתדל לטובתו בכל טצדקי דאפשר, וכמבאר כבר כמה פעמים:

ורמז לנו כאן, שממש כמו בחיים חיותו היה מאיר דעתו הקדוש לכל אחד ממקרביו כפי בחינתו, למי שהוא מבחינת הדרי מעלה היה מאיר לו ההשגה של מה בחינת איה מקום כבודו, ולמי שהוא בחינת הדרי מטה היה מאיר לו בחינת ההשגה של מלא כל הארץ כבודו וכו', כמו כן ממש גם עכשו יש כח זה בבחינת קבורתו של משה שמקבל משם כל אחד תועלת לנפשו כפי בחינתו, בחינת עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה, כמבאר בפנים. והעקר על ידי שיקימו כאשר פקד עליהם שיחזיקו את עצמם כלם באהבה ואחדות גדול כמבאר כבר במקום אחר, ורצוני לומר, על דרך שמבאר כאן במאמר זה אות ד', שצריכין לזהר להשתדל בזה לדבר אחד עם חברו ביראת שמים, שזהו העקר מה שהיה רצונו ז"ל שיחזיקו את עצמם אנשי שלומנו באחדות והתחברות ואהבת החברים, הינו להתועד יחד ברב הפעמים ולדבר אחד עם חברו ביראת שמים, ולחזק אחד את חברו מאד בהאמונה הקדושה ולילך בתמימות וכו' כמבאר בהשיחות הנ"ל שהיה אז, ולחזר ולשנות בכל פעם אחד עם חברו מגדל נפלאות קדשת הארת הדעת הנפלא והנורא שנמשך ממקור עליון קדוש ונורא מאד שעסק רבנו ז"ל כל ימי חייו הקדושים להאיר בתלמידיו, וצוה בפרוש שהתלמידים אלו יאירו עוד להלן בתלמידים, וכן עוד להלן להלן וכו' כנ"ל, וכמבאר גם במקום אחר מה שאמר ברתת ובזיעה ורעדה גדולה את הפסוק והודעתם לבניך ולבני בניך, ואמר בזה הלשון: אייערע קינדער זאלס איהר מודיע זיין וואס דא האט זיך געטאהן וכו' [לבניכם תודיעו מה שהיה נעשה עמכם פה], נמצא שכל אחד מאנשי שלומנו עד דורות עולם, מחיבים להשתדל בזה להמשיך קדשת הארת הדעת הזה מדור לדור עד עולם כנ"ל, ועל ידי זה נכנסין אורות המקיפין, דהינו שצריכין לידע ולהבין בכל פעם בעניניו הקדושים מה שלא ידעו מתחלה. אך בודאי עקר הכח והזכות לקים קשר האחדות והעסק בעניניו הקדושים של רבנו ז"ל לדורות עולם, הוא על ידי בחינת קבורתו של משה כנ"ל:

ובמה שבאר עוד אחר כך בפסוק ויהושע בן נון וכו' כי סמך משה את ידיו עליו וכו', נראה לעניות דעתי כי בזה רמז בחינת הסמיכה להרב ר' נתן ז"ל אשר על ידו יהיה עקר קיום ההארה הקדושה של רבנו ז"ל כנ"ל. כי כבר מבאר גם במקום אחר בבאורנו על מאמר קרא את יהושע סימן ו' בלקוטי הראשון, שאמר רבנו ז"ל להרב ר' נתן ז"ל אז, שבכל מקום שנתועדים יחד רבי אמתי עם תלמידים הוא בחינת משה ויהושע וכו'. ועין גם בבאורנו למאמר חדי רבי שמעון סימן ס"א ולסימן רט"ו ובבאורנו למאמר תקעו אמונה סימן ה', ומבאר משם שרבנו ז"ל רמז על עצמו שיש בו מבחינת משה ועל תלמידו הרב ר' נתן ז"ל שיש בו מבחינת יהושע. וגם במאמר כי מרחמם הנ"ל אות ז' שמתחיל לבאר המשנה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין וכו', נראה לפי עניות דעתי גם כן שרבנו קצר בדבריו כי כן דרכו בקדש כידוע, וכונתו גם כן על מה שנאמר שם בתחלה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. כי במשנה זו הורה לנו סדר שלשלת קבלת תורה שבעל פה איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום, כי כן העקר, שצריך החכם האמת שהוא בחינת משה שיהיה הארת דעתו הקדושה מאיר מדור לדור עד עולם גם אחר הסתלקותו. וזהו שכשאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'עלה אל הר העברים' וכו', בקש מלפניו יתברך 'יפקד אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה' וכו', רצוני לומר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בששי נברא האדם שיש בו מעליונים ותחתונים וכו', נמצא שכל אחד מאחר שיש בו גוף ונשמה הוא כלול מבחינת דרי מעלה ודרי מטה, בפרט לפי מה שפרש רש"י אלהי הרוחת וכו' – שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, הינו שידע להמשיך הארת הדעת לכל אחד כפי בחינתו, להדרי מעלה כפי בחינתם ולהדרי מטה כפי בחינתם:

וזה 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם', הינו שהוא בעצמו יהיה בבחינת עיל ונפק שזה בחינת הלמוד של בן ותלמיד, והכל לטובת ישראל. וזה 'ואשר יוציאם ואשר יביאם', הינו שיכניס בהם גם כן זה הלמוד 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה'. כי בודאי צריכין ישראל רעה נאמן מנהיג אמת שיהיה בבחינת משה רבנו עליו השלום, שהיה רחמן אמת ועסק בזה לרחם על ישראל ולהאיר להם הדעת וכו':

וזה שאמרו רבותינו ז"ל שבקש משה שירשו בניו את גדלתו, והוא על דרך ששמעתי מפיו הקדוש של הרב ר' נתן ז"ל שיחה נפלאה ונוראה בענין זה, באשר שרבנו ז"ל היה משתוקק מאד שישאיר אחריו בן זכר ממלא מקומו, והאריך הרב ר' נתן ז"ל אז בבאור דבר זה קצת על פי מאמרנו זה הנ"ל, כי באם היה נשאר מרבנו ז"ל בן שהוא תלמיד אמתי שיקבל הארת דעתו הקדושה של אביו, בודאי כבר היה העולם בא לתכלית השלמות והתקון, ויש לומר שבעבור זה התפלל משה גם כן שירשו בניו שהם בחינת רבי אליעזר שהשגתם קרובה להשגת אביהם והם ירשו את גדלתו, וה' יתברך השיב לו: 'קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו', שיוכל להלך נגד רוחו של כל אחד, כי אף על פי שהוא תלמיד ועקר למודו הוא התחזקות והתקרבות בחינת הלמוד של מלא כל הארץ כבודו, שזה בחינת מה שאמר הקדוש ברוך הוא 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו', וכן הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר גם כן ליהושע אחר פטירת משה שלשה פעמים חזק, אף על פי כן הוא התלמיד כלול גם מבחינת הלמוד של איה מקום כבודו בחינת מה הנ"ל, על כן גם יהושע יוכל להלך נגד רוחו של כל אחד ולדבר עם כלם לכל אחד כפי בחינתו. ומחמת שעקר התענוגים שלו יתברך הוא דיקא מהעבודה של עולם השפל הזה שזה בעצמו בחינת מלא כל הארץ כבודו הנ"ל, על כן דיקא יהושע צריך להנהיג את העולם, והכל בכחו של רבו משה רבנו עליו השלום:

ועל כן נאמר באמת ביהושע, 'ויהי ה' את יהושע ושמעו הולך בכל הארץ' בחינת מלא כל הארץ כבודו, וגם נקרא 'איש אשר רוח בו' על שם שקבל הארת המקיפים הקדושים שהם בחינת רוח כמבאר באות י"ב. וזה 'וסמכת את ידך עליו', הינו להאיר עליו הארת המקיפין כנ"ל וכו'. 'ונתתה מהודך עליו', פרש רש"י: זה קרון אור הפנים – בחינת המקיפין כנ"ל וכו' שהם בחינת אור הפנים. 'ולפני אלעזר הכהן יעמד' וכו', כי הכהנה הוא בחינות כלליות בן ותלמיד כמבאר באות י"א. וזה 'על פיו יצאו ועל פיו יבאו', שזה בעצמו בחינת בן ותלמיד כנ"ל:

ועין מגלה עמקות אופן א', שפרש שבקש משה שיהיו לישראל שני מנהיגים הינו בניו ויהושע וכו', עין שם לשיטתו. ולשיטת רבנו ז"ל מבאר ביותר, כי רצה שאחר פטירתו יהיו שני מנהיגים לישראל, אחד שיהיה בחינת בן שידבר עם אותן שהם בחינת דרי מעלה, ואחד שיהיה בחינת תלמיד שידבר ויעסק עם בחינת הדרי מטה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא כי צריך להיות רק מנהיג אחד שיהיה בו בחינת כלליות בן ותלמיד – כלליות דיקא בכדי שיהיה הכל בבחינת אחדות אחד, רק שהעקר יהיה כלול מבחינת תלמיד, כפי הדור שהיה אחרי מות משה ואז היו צריכין דיקא ליהושע (ועין זהר בראשית דף כ"ב. ותבין יותר), ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף ח.) שאמר משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם (שזה בחינת מה שרבנו ז"ל לא אמר בפרוש על הרב ר' נתן ז"ל), ואמר לו הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור וכו':

והנה רמזנו לעיל שבסופי תבות על פסוק 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה' וכו', מרמז תבת ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ותבת ח'נ'ו'כ'ה' כנ"ל, ובזה תבין מה שכתוב בתרגום יונתן על פסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע – וכדי חמי משה ענותנותה קרא משה להושע בן נון יהושע, ורבותינו ז"ל דרשו, שהתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, וכן פרש רש"י. הינו כי משה ראה שהמרגלים יפגמו בעצתם עד שעל ידי זה ימותו כלם במדבר, וגם הוא יהיה מכרח לשאר עמהם במדבר בשביל זה ולא יכניס את ישראל לארץ, וגם יהיה על ידי זה חרבן בית המקדש, ועל כן התפלל שעל כל פנים יהושע ינצל מעצתם בכדי שיוכל הוא על כל פנים להכניס את ישראל לארץ, בחינת וענוים יירשו ארץ, וזה, יה יושיעך וכו', הינו פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות שהכנסתי בך שזה בחינת 'יה' שהם חכמה ובינה, זה יעמד בעזרתך להנצל מעצת מרגלים, בכדי שהוא יוכל על כל פנים להכניס את ישראל לארץ ושיהיה בחינת חנכת הבית:

וזה יש לומר בדרך צחות הרמז בתבת ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ח'נ'ו'כ'ה', כי בשביל שהיה 'עניו' התפלל משה עליו שיהיה נצול מעצת מרגלים ושיהיה לישראל בחינת 'חנוכה' כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל על כלב, שאמר: יהושע בטוח שינצל בתפלתו של משה אבל אני מה אעשה? הלך והשתטח על קברי אבות. הינו שהשתמש עם הכח של קברי הצדיקים שכל צדיק הוא בחינת משה כידוע, ובפרט האבות, וכמובן גם בדברי רבנו ז"ל במאמר תלת נפקין מחד סימן נ"ח בלקוטי הראשון:

והנה מבאר בכונת חנכה שחנכה הוא בחינת תקון ההוד, וכן מבאר בתקוני תליסר. ועין זהר בראשית דף כ"א ע"ב – 'יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתתה מהודך עליו' וכו'. ומבאר גם כן בכונת הדלקת נר חנכה שהוא להמשיך לה השלשה יחודים שהם בגמטריא 'נר', כי בשלשה ראשונות שם יש יחוד יהו"ה אהי"ה, ובחסד גבורה תפארת – יהו"ה אלהי"ם. ובנצח הוד יסוד שם היחוד יהו"ה אדנ"י (ועין גם בכונות של ברכת שים שלום וכו'), והמלכות עומדת אז נגד נצח הוד יסוד דזעיר אנפין, ואין לה אלא היחוד התחתון הנ"ל, וצריך להמשיך לה גם השני יחודים העליונים, והיחוד העליון ביותר שהוא יהו"ה אהי"ה הוא במלוי ע"ב קס"א גימטריא 'רגל', וזה בחינת עד שתכלה 'רגל' מן השוק:

גם 'להדליק' גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה, 'חנוכה' אותיות חנ"ה כ"ו, כי המלכות יונקת מאימא שבה שם ס"ג בגימטריא 'חנה' וכו', ומשם זה יוצא שני פעמים 'אל' וכו', ובמלוי הם גימטריא ש"ע, ועל ידי זה נמתק הבחינת אלהים שביחוד השני, שבמילויו הוא גימטריא שי"ן, ועם האותיות הוא ש"ה, וזה ש'ע'ש'ה' נסים וכו', עין שם עוד:

נמצא, שבחינת נר חנכה – להמשיך להמלכות אור השלשה יחודים שהם בחינת מן הראש ועד הרגל וכו', שזה גם כן כלל דברי רבנו ז"ל שבמאמר זה, שהחכם והרבי שבדור הוא ממשיך אור המקיפין שלו, שהם בחינת שפע הכתר בחינת 'מה', שזה בחינת הענוה של משה שאמר 'ונחנו מה 'כנ"ל. וגם הם בחינת עולם הבא שהוא בחינת בינה אמא עלאה כידוע, שהוא גם כן בחינת הענוה כנ"ל, עד שמאיר אותם בבנים שהם בחינת חסד גבורה תפארת, בחינת 'מה שם בנו' – דא תפארת, וההלכות בעצמם הם בחינת חסד וגבורה שהיא בחינת יראה כמבאר שם בסוף המאמר. וגם מאיר אותם בתלמידים, שהם בחינת למודי ה' בחינת נצח והוד. והצדיק הוא בחינת כל – דא יסוד:

וצריך לכלל העולמות וכו', וכלליות בן ותלמיד הוא בחינת יובל בחינת אמא עלאה בחינת בינה דכל נהורין אתפרען ואתגלין מנה, ועל ידי זה נעשה יראה שהוא בחינת מלכות, ומשם גם כן מקבלת המלכות פרנסה, ושם נתגלין אורות המקיפין שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחינת שני פעמים אל הנ"ל:

וזה גם כן מרמז בהסופי תבות של הפסוק הנ"ל שהם אותיות ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ח'נ'ו'כ'ה', כי עניו הוא בחינת אור היחוד העליון שבשלשה ראשונות, על ידי שממשיך החכם והרבי שבדור אור המקיפין שלו שהם בחינת שפע הכתר בחינת 'מה' בחינת 'עניו' כנ"ל, ומדבר מזה עם בניו ותלמידיו בבחינת פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, וגם הם בחינת עולם הבא בחינת ענוה בחינת בינה כנ"ל. 'אתה' הוא בחינת היראה כנ"ל, כי צריך שיהיה לו יראה כדי שיהיו דבריו נשמעין וכדי שיתקימו דבריו. גם על ידי כלליות בן ותלמיד נעשה יראה, ומשם מקבלת המלכות שהוא בחינת יראה את הפרנסה, שזה בעצמו בחינת 'חנוכה' שמרמז שהמלכות יונקת מאמא, הינו בחינת היראה שנתגלה על ידי כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת יובל בחינת אמא, וכן הפרנסה שמקבלת משם. גם 'חנוכה' מרמז על כל התקונים הנ"ל, ובו נתתקן ההוד שהוא בחינתו של יהושע שנתנבא מהודו של משה כנ"ל. ועין במקדש מלך, בפרושו על הזהר בראשית דף כ"א ע"ב הנ"ל, ותבין ביותר:

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא, שזהו שהתפלל משה רבנו עליו השלום שיכנס לארץ, כי רצה שישלמו השלשה יחודים הנ"ל על ידו, ואז היה התקון בודאי בתכלית השלמות. וזה שהתפלל אדנ"י יהו"ה ובנקוד אלהים, ובזה רמז בחינת היחודים של יהו"ה אדנ"י ויהו"ה אלהי"ם, שצריך לכון בו גם כן על דרך זה יהו"ה בנקוד אלהי"ם כמבאר בכונות, וזה הפסוק מתחיל באלף ומסתים בכף וגם יש בו כ"א תבות, רומז לשם אהי"ה כמבאר בבעל הטורים, ורומז על היחוד העליון של יהו"ה אהי"ה כנ"ל, כי רצה להמשיך בעצמו השלשה יחודים הנ"ל ויכניס בעצמו את ישראל לארץ, והשיב לו ה' יתברך: 'רב לך וכו', וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו' וכו'. ויש עוד לבאר בזה על דרך המבאר בכונות החלוק שבין נר שבת לנר חנכה וכו', ואין אנו עתה בבאורם:

(ונחזר לענינינו, שבזה מבאר יותר ענין רמז הסמיכה שסמך להרב ר' נתן ז"ל בחנכה דיקא, ומרמז בפסוק הנ"ל בהצרופים שבסופי תבות. כי כבר ידוע מעלת הענוה הקדושה שהיה להרב ר' נתן ז"ל כידוע לכל ידעיו ומכיריו וכאשר רבנו ז"ל בעצמו הפליג בשבחו בענין המדה זו של ענוה, וענוה גדולה מכלם כנ"ל, על כן היה ראוי ביותר לקבל הלמוד הזה של כלליות בן ותלמיד בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, שזה בחינת 'חנוכה' כנ"ל, כי מדת הענוה שהוא בחינת 'מה' אינו תופס מקום והוא למעלה ולמטה וכו' כנ"ל. אך בודאי עקר הכל הוא בכח קבורתו של משה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יג:), משה לא מת אלא עדין עומד ומשמש במרום – ועוסק בזה שיתקים השארת דעתו הקדושה בישראל לנצח לדורות עולם כנ"ל:)

עוד יש לפרש בענין השלושה יחודים הנ"ל באפן אחר קצת. הינו שהדבורים שמדבר החכם עם בניו ותלמידיו ומגלה להם הים החכמה, זה בחינת היחוד שנעשה בבחינת נצח הוד יסוד העליונים שהם בחינת השפתים והלשון כידוע, והיחוד הזה הוא בבחינת יהו"ה אדנ"י, בחינת 'אדני שפתי תפתח', ועין בלקוטי הראשון סימן ל"ב. והדבורים שאומר החכם ומרמז בהם רמזים לתלמידיו והרמזים הם בחינת ידים, זה בחינת היחוד של חסד גבורה תפארת העליונים. ופנימיות החכמה שנשאר בדעת החכם שאינו רשאי לגלותה כלל מחמת בחינת סיג לחכמה שתיקה, זה בחינת היחוד העליון שבשלש ראשונות. ואם שגיתי, והוא רחום יכפר:

וכבר אמר רבנו ז"ל בעצמו, שהמאמר הזה מדבר מכל העשר ספירות, ויש ספירות שמדבר מהם כמה פעמים, כמבאר בסוף המאמר בפנים. ועין נפלאות רבות מענין המאמר הזה בלקוטי הלכות במקומות רבים, בפרט בהלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו', ובהלכות נדרים הלכה ד', ובהלכות פדיון בכור הלכה ה', ובהלכות חזקת מטלטלין הלכה ג', ובהלכות שתפין בקרקע הלכה ה':

נשמט: שם אות י"ג, מבאר בפנים, שרבי אליעזר הוא בחינת בן וכו'. ועין בזהר חדש סוף איכה, מבאר שרבי אליעזר הנ"ל הוא בחינת ראובן וכו'. וזה שדרשו רבותינו ז"ל (ברכות דף ד: ובמדרש רבה בראשית פרשה ע"א, ג') על שם ראובן – ראו בן, הינו בחינת בן הנ"ל. וזהו שנאמר אצלו 'יתר שאת ויתר עז', כי היה ראוי לטול כהונה ומלכות, הינו בחינת הנני לכהונה הנני למלכות המבאר בסוף אות י"א. כי תבת ראובן עצמו מורה על בחינת כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כהונה, ומשם מקבל המלכות הפרנסה כנ"ל. כי ראו הוא בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת ראיה, בחינת 'ואראה את ה'', וזה ראו בן, כי צריכין לכלל התלמידים גם בבחינת השגת הבן בכדי שיהיה להם יראה כנ"ל:

ועל כן זכה ראובן דיקא למצא הדודאים, שעל ידי זה נמשך לידת יששכר וזבולון כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, שזכה להעמיד תלמידים הרבה, ולגלות הים החכמה שמשם מקבלת המלכות הפרנסה, שזה בחינת מה שזבולון היה עוסק בפרנסה, כמו שכתוב שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. וזה זבולן לחוף ימים ישכן וכו', בחינת הימים הנ"ל:

ובזה יש לכון קצת דברי המדרש פליאה הובא בספר מים יחזקאל ובשאר ספרים: 'הדודאים נתנו ריח' – זה ראובן שמצא את הדודאים וכו', 'ועל פתחינו כל מגדים' – זה נר חנכה. כי כל הנ"ל כלול במצות נר חנכה כנ"ל, וזה 'נתנו ריח' דיקא, כי הארת הרצון שזוכין על ידי שמקבלת המלכות הפרנסה מהידים שבים החכמה הנ"ל, זה בחינת ריח כמובא בלקוטי הלכות, וכן היראה שזוכין על ידי כלליות בן ותלמיד הוא גם כן בחינת ריח, כמו שכתוב: 'והריחו ביראת ה'':

וזה 'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך', כי צריכין לעסק בהמשכת הארת הדעת הזה בתמידיות, הן עם התלמידים הישנים שנתקרבו כבר, גם צריכין להעמיד בכל פעם תלמידים חדשים כנ"ל, ועל ידי כל זה נכנסין אורות המקיפין, והחכם הדור זוכה על ידי זה להמקיפין הגדולים שהם בבחינת מה רב טובך אשר צפנת וכו'. וזה שדרשו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה פרשה ז' פסוק י"ד, א') על פסוק זה – אתם צופנים לי ואני צופן לכם וכו', דכתיב: מה רב טובך אשר צפנת וכו', הינו כנ"ל:

ו שם דף ח' על מאמר "תקעו – תוכחה" חלק ב' סימן ח', וזה לשונו:

המאמר הזה נאמר בראש השנה תקע"א כנ"ל, והוא ראש השנה האחרון מימי חייו וסמוך להסתלקותו. ומתחיל לדבר בו מענין תוכחה וכו', ואחר כך מבאר בו מאמר רבותינו ז"ל מענין מלחמת עוג. ובכל זה יש דברים נפלאים ועמקים מאד, כמובן קצת ממה שנאמר אצל משה רבנו עליו השלום, אלה הדברים אשר דבר משה וכו' אחרי הכתו את סיחן וכו' ואת עוג וכו', ורבותינו ז"ל דרשו על זה – לפי שהן דברי תוכחות, מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', וכן יהושע, וכן שמואל, וכן דוד וכו':

ובכל ימי הקיץ הקדם לזה, היה מצפה מאד על ענין הקבוץ שיתקבצו אליו ז"ל שם על ראש השנה, כי העקר הוא אצלו ראש השנה, ואמר שכל עסקו הוא ראש השנה. ובימי חג השבועות נתקבצו לשם גם כן הרבה מאנשי שלומנו, והיו סבורים שיאמר לפניהם תורה כאשר היה מנהגו בכל חג השבועות, אבל לא אמר אז שום תורה בשבועות הנ"ל, ואמר אז דברי צחות על ענין זה כמבאר במקום אחר:

(ולעניות דעתי מרמז זה גם כן בסוף המאמר, שכתב שם: ועל כן ראש השנה שהוא בחינת אמונה, עקר ראש השנה תלוי בסיון וכו'. הינו שרמז שגמר הענין של סיון שהוא קבלת התורה שזוכין על ידי זה לתקון האמונה, הוא בחינת ראש השנה. וכן ענין ראש השנה שהוא בחינת חדוש העולם, תלוי בסיון. על דרך שדרשו רבותינו ז"ל על הא דהשישי, שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו התורה, כמבאר בפנים לעיל אות ח'. ועל כן באמת בתפלת ראש השנה אומרים אתה נגלית וכו' ומזכירין פסוקים הרבה ממתן תורה, כי קשורים וכלולים זה בזה):

ואחר כך בראש השנה שחל אז ביום שבת קדש וביום א', אמר אז מאמר תקעו תוכחה הנ"ל בלילה שאחר יום ראשון של ראש השנה דהינו מוצאי שבת קדש. ואמרו במסירות נפש בפעל ממש, כי ביום ראשון של ראש השנה הנ"ל התגבר עליו החולאת שלו מאד מאד, ויצאו ממנו דמים הרבה מפיו כמו קלוח מים ממש, ונתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו אז הקאות הרבה וכו'. ותקף התגברות החולאת אז היה בלי שעור, עד שכמעט שנגוע ונסתלק, ונמשך כך עד כמה שעות בלילה. וכמה מאות אנשים שנתקבצו אליו ז"ל על ראש השנה הזה לבד מאנשי העיר הרבה מאד, וכלם היו עומדים ומצפים ומיחלים שיכנס רבנו ז"ל אליהם לאמר תורה, ולא היה שום אפן לזה מחמת התגברות מחלתו. ואחר כך שלח רבנו ז"ל לקרא להרב ר' נתן ז"ל שיכנס אליו, ודבר עמו מזה, ושאל אותו מה לעשות, כי אי אפשר לו כעת לומר תורה, אך שיש לו רחמנות גדול מאד על אנשי הקבוץ שנתקבצו אליו קבוץ גדול כל כך ובטרחות ויגיעות כאלה, וכלם עומדים ומשתוקקים מאד מאד לשמע דברי תורה מפיו הקדוש. והבין הרב ר' נתן ז"ל שרצונו של רבנו ז"ל הוא שיחזק אותו בענין זה שיכנס אל בית הקבוץ ויאמר לפניהם תורה, והתחיל לחזק אותו בענין זה וכו'. ענה רבנו ז"ל ואמר, אם כן אמסר נפשי, והרים ידיו, כמדבר ואומר הריני מוכן ומזמן למסר נפשי בשביל זה לאמר תורה. וצוה להעמיד הכסא שלו סמוך לפתח, כי אולי יהיה ההכרח להוציאו באמצע, חס ושלום. ואחר כך נכנס בחלישות גדול מאד, וישב על כסאו בשתיקה קצת כדרכו, ואחר כך אמר תורה נפלאה הנ"ל בקול נמוך. וכשהתחיל לומר לא היה אפשר לו לדבר כמעט אפלו דבור אחד מעצם חלישותו, אך ה' יתברך היה בעזרו וגמר כל המאמר הנ"ל בשלמות, רק סיום הפרוש על הפסוק תקעו וכו', לא אמר אז עד אחר יום כפור וכו'. ואחר אמירת התורה התגבר עליו מחלתו ביתר שאת וכו', כמבאר כל זה באריכות בספר חיי מוהר"ן (סימן רי"ט) ובספר ימי נתן (ימי מוהרנ"ת חלק א' סימן נ"ב):

ואני רשמתי הענין בקצור, בכדי שידע המעין איך שרבנו ז"ל מסר נפשו ממש באמירת המאמר הנ"ל, והכל לטובת נפשות ישראל. וגם זה מבאר במאמר הנ"ל אות י"ב, שכתב שם: כי זה הבעל כח וכו' הוא בחינת ציר נאמן לשלחיו, כי הוא מוסר נפשו בשביל ישראל. וכן ענין הדמים שיצאו ממנו, מרמז באות ו' 'בענין 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות', שאמרו רבותינו ז"ל שזה אמר ירמיה שהיה מתאונן על הדמים שיצאו מהצדיק יאשיהו המלך וכו', וכן פרש רש"י שם, ועליו אמר גם כן 'רוח אפינו משיח ה'' וכו', וזה מובא שם גם כן בסוף אות י'. והכל קבל על עצמו ז"ל בשביל תקון נפשות ישראל הקדושים שהם בחינת אבני קדש הנ"ל, לקבץ אותם מבחינת הראש כל חוצות ולהכניסם לתוך בחינת הבתים דקדשה כמבאר שם באות ו', שהוא בחינת 'אכן חלינו הוא נשא'. ודברים כאלו אי אפשר להאריך בהם, והמבין יבין מדעתו כל חד כפום מה דמשער בלבה:

גם סמוך להסתלקותו בעת התגברות מחלתו עליו ז"ל מאד מאד וכמעט שנגוע בכל עת, ספר עם אנשי שלומנו מגדל יסוריו, ובתוך כך סתם ידיו בחזקה ועשה אגרוף ונענע באגרוף ידו בכח, והמובן מדבריו, שגם בעצם חלישות הגוף עדין כחו חזק ואמיץ, ועדין כחו הולך ומתגבר לגמר הכל כרצונו בעזרת ה'. גם פעם אחד כשהיה שוכב וגונח גניחות הרבה מאד מגדל חלישותו, אחר כך אמר: אין זה שיך אלי כלל, רק אחד עומד ומכה והוא במקום שהוא (כאומר, שהוא עוסק בחזקה בענין שלו לגמר דיקא על ידי היסורים הגדולים הנ"ל מה שרוצה לגמר) וכבר נתבאר גם במקום אחר, שכבר הבטיח רבנו ז"ל בחייו ויחד על זה שני עדים כשרים, שכשיסתלק ויבואו על קברו ויאמרו העשרה קפיטל תהלים הידועים לנו בשביל תקון למקרה לילה חס ושלום, אז יניח רבנו ז"ל את עצמו לארך ולרחב, ובודאי יושיע לזה האדם. ואמר, שבהפאות יוציאו מהגיהנם, אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר, רק שמעתה יקבל על עצמו שלא ישוב עוד לאולתו חס ושלום:

ובלילה שקדם הסתלקותו אמר בפרוש לאנשי שלומנו העומדים לפניו, מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תקונים שלי, מכל שכן אתם וכו', כמבאר במקום אחר. וכבר גילה דעתו בפרוש וברמז, שכל מה שעסק עם אנשי שלומנו המקרבים אליו, הוא את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכמו שפרש רש"י אף עם דורות העתידין לבא. ונשמע מפיו הקדוש שאמר באומן: כצאתי את העיר אפרש את כפי (הינו כאומר שאחר הסתלקותו אז יעסק בשלמות תקוני התפלה לגמר את שלו כרצונו):

וקדם ראש השנה האחרון הנ"ל, ספר עם אנשי שלומנו מענין הסתלקותו, ואז היו אנשי שלומנו מתאנחים לפניו מאד, כאומרים מה נעשה ועל מי יעזוב אותנו. והשיב: רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד אז תהיו אנשים כשרים, ולא כשרים בלבד אלא אפילו צדיקים וטובים תהיו, כי ה' יתברך יעזר לי בודאי שיהיה כרצוני כאשר רציתי מכבר, כי בעזרת ה' גמרתי ואגמר כרצוני בודאי בעזרת ה' יתברך [איך האב אויס געפירט אין וועל אויס פירין]. ואמר, שכל מי שיגע ויתחבר לאחד מאנשי שלומנו, בודאי יהיה איש כשר באמת, ולא איש כשר בלבד, אלא אפילו צדיק גמור כמו שאני רוצה וכו':

ובערב ראש השנה האחרון הנ"ל, דבר הרבה מגדל מעלת יקרת הבאים אליו ז"ל על ראש השנה, ואמר בפרוש, מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה דהינו להיות אצלו על ראש השנה וכו', ואמר, שכל עסקו הוא רק ראש השנה, והפליג אז מאד מאד בגדל האזהרה להיות אצלו בראש השנה:

גם בקיץ הזה, נשמע ממנו הרבה פעמים שספר בשבח מעלת קדשת הבית חיים שבאומן, כי מנחים שם קדושים הרבה אלפים ורבבות והיה שם קדוש ה' הרבה מאד, וכמה פעמים אמר בפרוש לפני אנשי שלומנו שטוב לפניו לשכב שם מחמת שהיה שם קדוש ה' הרבה מאד, וכבר מבאר מזה במקום אחר:

ופעם אחת בקיץ תק"ע שקדם ראש השנה הנ"ל, ספר עם אחד מאנשי שלומנו מגדל יקרת תפארת החדושים והצרופין והשעשועין הנעשים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע על ידי ישיבתו באומן, והתפלות העולין בכל פעם על ידי זה וכו'. ותכן דבריו היו, כי ישראל נקראים אבני קדש כמו שכתוב 'תשתפכנה אבני קדש' וכו', ומבאר בספר יצירה מענין שתי אבנים בונות שתי בתים שלשה אבנים בונות ששה בתים וכו' וכו' כמבאר לעיל, והבתים הם בחינת 'כי ביתי בית תפלה', נמצא כשיש קבוץ של ישראל, אזי בכל פעם ופעם כשנתוסף אבן אחד הינו נפש אחת מישראל, נעשה צרוף אחר לגמרי ונתחדש הצרוף לגמרי, וגם נעשים בתים חדשים לגמרי, כי מקדם שהיה רק שתי אבנים היו בונים רק שתי בתים וכל בית רק מצרוף שתי אבנים, ועכשו שנתוסף אבן אחד אזי נעשים בתים אחרים חדשים לגמרי וכל בית מצרף משלשה אבנים, וכן נתוספין ונתחדשין בתים חדשים ויקרים ונפלאים בכל פעם שנתוסף עוד אבן אחד, וכל פעם שנתוסף אבן ביותר נתרבין הבתים ביותר וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב כנ"ל. ועל פי זה ראה והבן והבט גדל השעשועים והצרופים והחדושים והתפלות היקרים והנפלאים והנוראים, הנעשים בכל עת ובכל שעה על ידי נפשות ישראל (הינו על ידי הצדיק הגדול העוסק לקבץ נפשות ישראל ולהכניסם ולקרבם אל הקדשה):

ודע, שיש אבנים בחינת נפשות, שהם משלכים בחוצות בחינת 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות', אבל כשנתוספין אבנים ונעשים בתים חדשים כנ"ל, אזי מכניסים בתוך הבתים האלו את האבני קדש שהיו משלכים בראש כל חוצות, כי נכנסין ונתאספים בתוך אלו הבתים החדשים שנעשו כנ"ל, והבן. ענה ואמר: זה זמן רב שיש לי חלק בתפלות ישראל וכו', כמבאר במקום אחר. כל זה העתק מספר חיי מוהר"ן (סימן ר"ה):

(וכתב על זה הרב ר' נתן ז"ל: אמנם לא באר רבנו ז"ל מה שיכות ענין זה הנ"ל לאומן דיקא, אך כפי המבאר במקום אחר ממה שרמז לנו רבנו ז"ל מענין ישיבתו באומן כי היה שם קדשת ה' הרבה מנפשות רבות שנהרגו שם וכו', על פי זה יכולים להבין קצת רמז הענין הנ"ל, כי הריגת ישראל חס ושלום זהו בעצמו בחינת 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות'. אבל עדין הדברים סתומים וחתומים מאד מאד, ואין אתנו יודע עד מה וכו', עין שם):

וגם בקיץ הנ"ל ישב באומן בשכנות, ענה ואמר: מעולם לא ישבתי בשכנות, עתה אני שכן ראוי שיתבטל מחלתי, ואז אמר פסוק זה: 'ובל יאמר שכן חליתי' בדרך דברי צחות שקורין ווערטיל וכו'. אחר כך בראש השנה נכלל זה הפסוק במאמר תקעו תוכחה הנ"ל, והוא מחבר להשיחה הנוראה של הבתים הנ"ל, עין שם באות ו', והבט והתבונן היטב עד היכן היו מגיעים שיחותיו ודבוריו הקדושים ובפרט דברי צחות שלו (גם זה העתק מספר חיי מוהר"ן (סימן ר"ז)):

גם מבאר במקום אחר, מה שהזהיר רבנו ז"ל מאד להרב ר' נתן ז"ל בעת שעסק להעתיק את המאמר הנ"ל, שיזהר מאד להעתיק היטב מה שמבאר שם באות חית שצריכין לחפש ולבקש מאד אחרי מנהיג אמתי להתקרב אליו, כי על ידי בחינת רוח נבואה שלו בחינת רוח הקדש שלו, על ידי זה כל המתקרבים אליו זוכין לברור המדמה ולשלמות האמונה אמתיית דקדשה וכו', ושצריכין לזהר מאד מלהתקרב למנהיג של שקר חס ושלום וכו', כמבאר בפנים. ועין בלקוטי הלכות הלכות שלוחין הלכה ה', שהאריך שם לבאר שעקר הכונה הוא שצריכין לבקש ולחפש מאד אחר הרוח הקדש רוח נבואה של הצדיק המנהיג האמתי, ואפילו כשכבר זכה להתקרב להצדיק האמת והוא בחיים חיותו ויושב אצלו בסמוך לו ממש, אף על פי כן לפעמים נחשך אצלו אור הצדיק, על כן גם אז צריכין לזהר מאד לחפש אחר אור קדשת הרוח הקדש שלו, וכן גם אחר הסתלקות הצדיק צריכין לידע ולהאמין כי עדין הוא חי, כי צדיקים במיתתם נקראים חיים, ולא מת ונסתלק כי אם מסטרא דילן, וצריכין לזהר ולהזדרז אז ביותר לחפש ולבקש אחר הרוח הקדש שלו הגנוז בתוך ספריו הקדושים ובין תלמידיו הקדושים וכו', עין שם שהאריך בזה בדברים נפלאים:

אמר המעתיק: עין בסוף המאמר בפרוש מאמר רבותינו ז"ל מחנה ישראל כמה הוה וכו', שעקר קדשת מחנה ישראל הוא על ידי שמירה מתאות נאוף חס ושלום בחינת מקרה לילה חס ושלום, ועקר השמירה מתאוה זו היא על ידי התלת מחין, שמשם נמשך שלשה מיני רחמנות שהם בחינת השלשה תפלות שביום. והסטרא אחרא שיש לה יניקה מן הדעת חס ושלום בחינת עוג, היא רוצה לעקר חס ושלום תפלות ישראל ולהמשיכם אליהם ולבלעם חס ושלום, ואחר כך כשיהיה לו אחיזה בתפלות ישראל אזי הוא מרצה לחזר ולהשליכם על ישראל וכו', עין שם:

ועין גם באות ב', שכשהדעת נפגם חס ושלום על ידי שיונקת חס ושלום הסטרא אחרא מן הרחמנות, שעל ידי זה נקטן הדעת ונעשה בבחינת מחין דקטנות, ואזי הם יונקים חס ושלום מפגם הדעת שזה בחינת 'והנחש היה ערום'. ומזה בא חס ושלום תאות נאוף (שזה בחינת מקרה לילה חס ושלום שבא על ידי בחינת עמלק כמבאר באות ג'), ואזי אי אפשר להתפלל בבחינת רחמים ותחנונים, ואז התפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא נאחזת חס ושלום בתפלה זו שהיא בבחינת דין ובולעת אותה חס ושלום:

ועין שם באות ג', שאז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין, והסטרא אחרא רוצה לבלע אותה, ואזי זאת התפלה עמדת בבית הבליעה שלה בבחינת 'בצוארו ילין עז', ואז הסטרא אחרא מכרחת להקיא ולהוציא כל הקדשות של הדעת והרחמנות והתפלות שבלעה בבחינת 'חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל', כי היא מכרחת להקיא ולהוציא גם עצמות חיותה ממש, וזה בחינת גרים שמתגירים. ועל ידי זה בא התגלות הכבוד. ועל ידי זה בא התפשטות הנבואה, ונתברר המדמה, וזוכין לאמונה שלמה בחדוש העולם. ועל ידי זה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד, שאז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות ויתבטל הטבע לגמרי, ואז יתער שיר חדש, והשיר הזה הוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה מכניעין העקב דסטרא אחרא שנתגדל על ידי מזונא דגופא, וזוכין לבחינת הריח בחינת יראה שהוא בחינת מזונא דנשמתא וכו' בחינת משיח וכו', כמבאר בפנים:

והנה, הגם כי בודאי דברי רבנו ז"ל הנ"ל עומדים ברום רומו של עולם ומי יודע עד היכן הדברים מגיעין, אף על פי כן אמרתי לקרב אל השכל קצת גם לאנשים פשוטים כערכנו. הנה ידוע, כי רבנו ז"ל עסק כל ימיו, להכניס אמונה בישראל, בפרט בסוף ימיו עסק הרבה לדבר בזה, והיה מתאנח וצועק מאד בקולות משנות ואנחות וזעקות גדולות על הכפירות והאפיקורסות שעתיד להתפשט בעולם רחמנא לצלן כמבאר במקום אחר, אשר בעוונותינו הרבים בימינו אלה פשטה הנגע המספחת הזאת גם במדינותנו, ובימי רבנו ז"ל התחילה לצמח הנגע הזאת במדינות אחרות, וכבר היו אז באומן קצת אנשים קלי עולם שנלכדו גם כן במצודה הזאת, ורבנו ז"ל היה לו ז"ל קצת עסק עמהם, הגם שלא היה בדרך וכוח ותוכחה, אך אף על פי כן קצת מהם נמשכו מאד אחרי רבנו ז"ל ונתבטלו ונכנעו לפניו מאד, עד שאמרו בפה מלא שאם לא היה נסתלק רבנו ז"ל בקרוב הזמן כל כך מישיבתו באומן, אזי היו גם הם חוזרים בתשובה וכו' כמבאר במקום אחר:

גם היה עוסק רבנו ז"ל הרבה לזכות את ישראל בשמירת הברית, כמבאר בדבריו ז"ל הרבה מזה. גם גילה התקון לפגם הברית על ידי מקרה לילה חס ושלום, הינו העשרה קפיטל תהלים שגלה שהם התקון לדבר זה, ואמר, שגם אחר הסתלקותו כשיבואו על קברו ויאמרו שם אלו העשרה קפיטל תהלים, אזי ישתדל בטובתם כנ"ל. ואמר, שהוא תקון הכללי:

והנה רואין בחוש, שדרך אלו האפיקורסים הרוצים להתעות את ישראל לדעתם הרעה של כפירות ואפיקורסות חס ושלום, אזי בתחלה אינם מגלים רשעתם כל כך כי יודעים קדשת ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, על כן תחלת דבריהם מתחילין מבחינת רחמנות, שיש להם רחמנות על ישראל ורוצים להכניס בהם גם השכלה טבעית להיות מלמדים בלשונות העכו"ם ובקיאים בטבעי העולם והנהגותיו וכו', ומכנים זאת רק בשם רחמנות, שאומרים להם בפרוש שרצונם שיחזיקו באמונת ישראל בתכלית השלמות, רק שיהיו מלמדים גם בענינים אלו לטובתם, ולהבדיל כמו שבקדשה עקר הרחמנות על האדם הוא להאיר לו הדעת האמת שזה בחינת אשרי משכיל אל דל, וכמבאר במאמר כי מרחמם ינהגם סימן זין, כמו כן זה לעמת זה מכנין הם גם כן בשם רחמנות מה שרוצים להשכיל את ישראל, וכן כל דרכי הסטרא אחרא הכל על ידי התלבשות תחלה ברחמנות:

ובאמת רחמי רשעים אכזרי, כי הם בודאי כונתם רק להרע חס ושלום, אך אפילו הרחמנות שנשאר אצל ישראל נפגם על ידי זה ונעשה אכזריות, ועל ידי זה נקטן הדעת, ואז הם יונקים מפגם הדעת בבחינת והנחש היה ערום, ואז מגלים קלונם ביותר, שרוצים להטות את לב ישראל לדעתם הרעה ממש חס ושלום, שבאמת הוא רוח שטות ממש, ומזה בא חס ושלום תאות נאוף ומקרה לילה חס ושלום (ועין בהשיחות בסוף ספורי מעשיות (שיחות הר"ן) סימן ק"ו אמונה הוא בחינת אור וכו'), ואז אין התפלה בבחינת רחמים ותחנונים רק בבחינת דין כמבאר בפנים:

ובדרך השתלשלות, נמשך מזה מה שבני אדם מזלזלין בתפלה ואינם מקימים מה שאמרו רבותינו ז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, והם פוגמים בזה, כי תפלתם הוא רק שרוצים לפתר את עצמם ממה שהדין מחיב אותם להתפלל, ועל כן הם מתפללין בבחינת תפלת קבע ובלי כונה מעמק הלב בבחינת רחמים ותחנונים, וזה נמשך ממה שגברו הפגמים כל כך, עד שאינה יכולה להיות התפלה בבחינת רחמים ותחנונים רק בבחינת דין כנ"ל. ואז בולעת הסטרא אחרא כל התפלות האלו חס ושלום, ואז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין כפשוטו בבחינת ויעמד פינחס ויפלל – שעשה פלילות עם קונו, והסטרא אחרא רוצה לבלע גם זאת התפלה, אך מחמת שיצאה מבעל כח גדול היא עומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, עד שמכרחת על ידי זה להוציא כל הקדשות שבלעה כנ"ל, ועל ידי זה נמשכים כל התקונים הנ"ל:

והנה, הענין הזה הוא אצל הבעל כח מסירת נפש ממש כמובן בפנים באות י"ב הנ"ל, ובאמת מסירת נפש ממש על קדשת ה' הוא גם כן בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל, וכמובן בזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל, שזה סוד הברורים הגדולים שנעשים גם עכשו על ידי שמזכירין זכות העשרה הרוגי מלכות שמסרו גופם למלכות דסטרא אחרא בשביל לברר ברורי ניצוצי הקדושה מהסטרא אחרא עד עולם, שזה בחינת חיל בלע ויקאנו הנ"ל, וכמבאר גם כן בלקוטי הלכות הלכות עכו"ם ובהלכות חול המועד הלכה ד', ושם מבאר שזה גם כן סוד מיתת הצדיקים בחוץ לארץ וכו' עין שם (ועין בספר ויקהל משה פרק ט"ז, מענין הברורים הגדולים שנעשה על ידי מיתת הצדיקים, בפרט על ידי עשרה הרוגי מלכות וכיוצא בהם) אך לא מדרגת כל הנפשות שוין, ולא בחינת כל המסירות נפש שוין, ויש שמסרו נפשם וכו' ואף על פי כן גם הם צריכין תקון עדין כידוע, ועל כן עקר התקון על ידי זה הבעל כח הגדל שיש לו מסירות נפש ממש בכל עת גם בחיים חיותו בכמה וכמה בחינות אשר אי אפשר לבאר כלל ואינם ידועים לנו כלל כי גבהו דרכיו מדרכינו וכו', והוא עוסק בזה לגמר התקון להוציא כל הקדשות מבטן הסטרא אחרא שבלעם בפרט על ידי פגם הברית חס ושלום, שזה בחינת חיל בלע ויקאנו הנ"ל שמרמז בו השם הקדוש שמסגל לזה כמובא בתפלת תקע בשופר וכו', כי הוא גמר ומשלים התקון שנעשה על ידי המסירות נפש של הקדושים שבכלל ישראל שנהרגו על קדשת ה' ממש, והתקונים שנעשים על ידי בחינת המסירות נפש שלו, ועל ידי התפלה בבחינת דין שלו ואז הסטרא אחרא מכרחת להקיא כל קדשת הדעת והרחמנות והתפלות שבלעה (שזה בחינת איזיל ואעקר טורא וכו' ואשדי עליהו, כי כיון שיש להם אחיזה חס ושלום בהתפלות, אזי ממילא פגומים אף שמחזירים לישראל. והינו כנ"ל, כי נמשך מזה בלבול התפלה וזלזולה חס ושלום כנ"ל), ואז בודאי נעשים שעשועים גדולים למעלה על ידי הניצוצות הקדושים שהם בחינת נפשות ישראל שעולין בכל פעם ונצטרפין אל הקדשה וכן על ידי התפלות שעולין בכל פעם על ידי שמוציאין מהסטרא אחרא כל התפלות שבלעה, בפרט על ידי השכנים הקדושים שנתרבין בכל פעם ונצטרפין אל הקדשה, שעל ידי זה נתרבין בתי התפלה ברבוי גדול מאד כנ"ל ועולים צרופים חדשים ונפלאים וברבוי גדול מאד ותפלות יקרות וקדושות בכל עת ובכל רגע, ונשלמה התפלה בכל פעם ביותר גם אצל כלל ישראל, וכמובן בהשיחות הנ"ל:

ורמז לנו בהשיחות הנ"ל ובמאמר הנ"ל, שזה עסק ישיבתו באומן והטלטולים אשר עברו עליו שם מדירה לדירה וכו', וגדל היסורים ומסירות נפש ממש שהיו לו שם בפרט באלו הימים האחרונים שהיו סמוך להסתלקותו וכמבאר קצת מזה במקום אחר, וכן ההסתלקות בעצמו וגניזתו הקדושה שהיה בשם, הכל היה בשביל לגמר התקונים הנ"ל, ולעסק שם בתקון נפשות ישראל ולזכותם בבחינת תקון הברית ולשלמות האמונה הקדושה, כמבאר בפנים שעל ידי התקונים הנ"ל זוכין לשלמות האמונה בחדוש העולם, שעל ידי זה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד שיהיה בבחינת ארץ ישראל שיתבטל הטבע ויתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות, שבזה תלוי עקר הכנעת דעת האפיקורסים הנ"ל שכל חכמתם בנויה על חכמת הטבע. גם על ידי זה נתבטלין כל האמונות כזביות, שכל זה נמשך מצד זהמת הנחש שנאמר בו 'והנחש היה ערום' בחינת הדעת דסטרא אחרא הנ"ל, וגם משם נמשך בחינת כל המנחשים והקוסמים בחינת אמונות כזביות כמבאר באות חית. ועל ידי התפשטות הנבואה שזוכין על ידי כל הנ"ל, על ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה שלמה וישרה:

על כן צריכין לחפש ביותר אחר המנהיג האמתי שיש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש. אך עקר זמן הקבוץ אליו הוא בראש השנה, כמבאר לעיל מה שהזהיר על זה הרבה בערב ראש השנה האחרון, כי אז הזמן של המשכת כל התקונים הנ"ל ביותר כמבאר באות י"א:

וזה גם כן בחינת מה שהזכרנו לעיל שהזהיר לאנשי שלומנו שיחזיקו עצמן ביחד וכו', כי אף על פי שעקר תקון נפשות ישראל תלוי רק בהצדיק האמת הבעל כח הגדול הנ"ל, אף על פי כן גם עקר כח הצדיק תלוי בקדשת הקבוץ של ישראל, כמאמר רבותינו ז"ל כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל, וכמבאר גם בדברי רבנו ז"ל במאמר לשמש סימן מ"ט בלקוטי הראשון ובסימן קס"ו 'כשהעולם אצל הצדיק 'וכו', בפרט זה העסק שצריך לעסק בתקון נפשותם בעצמם, שצריכין לזה איזה אתערותא דלתתא גם מהם עצמם על כל פנים שהוא על ידי מה שבאין אל הצדיק בכדי שישתדל בטובת נפשם, והעקר על ידי מעלת הקבוץ שמתקבצין הרבה נפשות ביחד, שעל ידי זה נתרבין הצרופין והבתים מאד עד שגם הנפשות הנשפכין בראש כל חוצות חס ושלום נכללין גם כן בהבתים הנ"ל ומקבלים תקון כמבאר לעיל בשיחתו הקדושה, ועקר רבוי הצרופין הוא על ידי שמחזיקין עצמם ביחד, שאז הם בחינת תבה אחת של הרבה אותיות שנצטרפים ממנה צרופים הרבה מאד כנ"ל, מה שאין כן אם היו אלו האותיות מתחלקין לכמה תבות קטנות, שאזי לא היה רבוי צרופים כל כך. כמו למשל שתי תבות של שלש שלש אותיות אזי יש ששה צרופין לכל תבה ולא יותר, אבל תבה אחת של ששה אותיות אזי יש לה תש"ך צרופים כנ"ל, ומזה תבין מעלת האחדות של רבים מישראל. ועל כן כשיחזיקו עצמם ביחד ויהיו נקראים על שמו ז"ל, אזי בנקל לו יותר גם לאחר הסתלקותו ז"ל להשתדל בתקון נפשותם, עד שיהיו אנשים כשרים וצדיקים כנ"ל:

וכבר מבאר במקום אחר, שזה אנו רואים בחוש גם כן, שעקר קיום קשר האחדות שבין כלל אנשי שלומנו הנקראים על שמו ז"ל הוא רק על ידי הקבוץ הקדוש שמתקבצין רבם ככלם על ראש השנה באומן, ומי יודע גם עכשו גדל התקונים הנפלאים והשעשועים הגדולים מאד והצרופין החדשים והנפלאים ונוראים שנעשו בכל שנה ושנה על ידי הקבוץ הנ"ל, בפרט כי אז הזמן מסגל לכל התקונים הנ"ל ביותר כנ"ל. ועין מדרש רבה ויקרא פרשה דלת (אות ו'): עשו שש נפשות היו לו ונקראים נפשות הרבה על שעובדין אלהות הרבה, ויעקב שבעים נפש ונקראים נפש על שעובדין לאלוה אחד, ועל כן הם הרב וכו', עין שם. הינו כנ"ל, כי עקר מעלת הרבוי הוא כשנצטרפין ונכללין כאחד, וכמשל האותיות הנ"ל:

כל זה כתבתי להפיס דעתו של המעין, להבין קצת רמזים מהשיחות הנ"ל וממאמר הנ"ל גם בשכל הפשוט והנמוך מאד, אמנם, בודאי יש בכל ענינים הנ"ל רזין דרזין עמוקים ונוראים מאד מאד עין לא ראתה וכו'. ועין נפלאות רבות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות במקומות רבים מדבריו ז"ל, בפרט בהלכות ציצית הלכה ז', ובהלכות ברכות הריח והודאה הלכה ד', ובהלכות חול המועד הנ"ל, ובהלכות קריאת התורה, ובהלכות בית הכנסת הלכה ו', ובהלכות ספר תורה ומזוזה הלכה ה', ובהלכות שלוחין הנ"ל, ובהלכות פריה ורביה הלכה ו':

ודע עוד אחי המעין, שבענין השיר חדש שיתער לעתיד המבאר במאמר זה שהוא בחינת הקול המשקה את הגן ששם גדלים כל הרוחות והיראות שזה בחינת קול המוכיח הראוי שזה יסוד כל המאמר הנ"ל, כמו שמבאר באות א מענין השיר והקול הנ"ל, ואחר כך באות ב מתחיל לבאר איך זוכין לבא להקול הנ"ל, וזה הקול הוא מוסיף ונותן ריח טוב בנשמות ישראל שזה בחינת משיח בחינת ויהי למס עבד המבאר באות יוד, יש בכל אלה סודות עמוקים וגבוהים מאד סתרי נסתרות רזין דרזין גבוהים ועמקים ונוראים מאד, כמובן מרמזיו הקדושים בשעה שהזכיר הפסוק 'ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל' וכו', ושמעתי שמתנועותיו הקדושים ז"ל אז ומנעימת הקול והנגון שאמר פסוק זה, היה נראה כנותן בעצמו גם כן שבח והודאה לה' יתברך שנתן להם גואל כזה לעסק בתקון וגאלת נפשותם ובהמשכת רוחו של משיח על ידי המשכת תקונים נפלאים ונוראים כאלה, ואז בראש השנה הזה ספר מענין הנגון והשיר שיהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים כמבאר במקום אחר, והמובן היה שזה שיך לבחינת השיר חדש המבאר במאמר זה:

וגם התבונן היטב בענין קברו של משה בארץ מואב מול בית פעור, וכפר על עוון פעור שהיה כלול מפגם הברית על ידי בנות מואב ופגם אמונה על ידי עוון פעור, ומשה רבנו עליו השלום נקבר שם דיקא, בכדי לעסק גם אחר הסתלקותו בתקון נפשות ישראל, לברר ברורים קדושים מהסטרא אחרא ולהעלותם מבחינת שמד לרצון שזה בחינת גרים כמבאר בלקוטי הראשון סימן רט"ו (ועין גם כן מה שבארנו שם בזה), עד שאחר כמה דורות באה רות בת בתו של בלק מלך מואב ונתגירה, וממנה יצא דוד שרוה לה' יתברך בשירות ותשבחות וחבר כל ספר תהלים, וממנו יסוד התקון של כל תפלות ישראל כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק 'הקם על', ונאמר בו 'אבן מאסו הבונים', כי נפשות ישראל הם בחינת אבנים כנ"ל, ובהאבן הקדוש הזה שהוא נפש דוד רצו הבונים למאס בו, כי רצו לפסל אותו מלבא בקהל ישראל ולהצטרף עמהם אפילו רק בבחינת שכן על כל פנים להיות מתר בבת ישראל כשאר בן גרים ושיהיו נבנין ממנו בתי ישראל הקדושים, ולבסוף 'היתה לראש פנה', כי בו תלוי יסוד ותקון כל נפשות ישראל ובנין כל הבתים הקדושים הנעשים על ידי נפשות ישראל ותפלתם הקדושה, שזה בחינת מה שבארנו לעיל בענין הצדיק הקדוש שהוא יסוד כל הקבוץ ויסוד כל בנין הבתים שנעשין ונבנין על ידי זה, וקורא את עצמו שכן כנ"ל, ואצל דוד המלך היה כמה וכמה ספקות וידיעות עד שנתקבל לשכן על כל פנים לכלל קהל ישראל, ואחר כך ראו ונתגלה לכל שהוא יסוד כל הבנין דקדשה, וממנו יצא משיח שהוא יגמר הבנין הנ"ל בשלמות:

ודוד עצמו יצא מגיורת דיקא, שזה בחינת מה שמבאר במאמר זה, מענין הגרים שנעשים על ידי התפלה בבחינת דין של הבעל כח שעומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, עד שמכרחת להקיא ולהוציא גם עצמות חיותה ממש שזה בחינת הגרים, שזה ממש בחינת הענין של קברו של משה מול בית פעור (כמובן בזהר הקדוש וכמו שמבאר לעיל) ושם עוסק לעשות גרים כנ"ל:

ואחר כך מבאר שם באות ו' מענין רבוי הבתים הקדושים שנבנין על ידי שנתוספין שכנים להקבוץ, שזה בעצמו בחינת ענין הגרים שנתוספין על כלל ישראל כנ"ל, ועל ידי זה נתרבין הצרופין כל כך ונבנין בתי התפלה ברבוי גדול ובשלמות כזה. שזה בחינת מה שהילד הראשון שנולד לרות נאמר בו 'ותקראנה לו השכנות שם' וכו', השכנות דיקא כנ"ל (וכמובא גם בלקוטי הלכות), 'לאמר ילד בן לנעמי' (דיקא, שמרמזת על מדרגה עליונה מאד, בחינת הא עילאה בחינת בינה כמבאר בזהר הקדוש), 'ותקראנה שמו עובד', שהוא בחינת בנו העבד אתו המבאר במאמר תקעו אמונה סימן ה', שאף על פי שהוא במדרגה גבוה כזו שהוא בבחינת בן לנעמי, אף על פי כן יעבד את ה' במסירות נפש עצום כזה בכל עת ובכל רגע. ועל כן על ידו יהיה גמר ישועת ישראל על ידי שיצא ממנו דוד ומשיח, שזה בחינת 'הוא אבי ישי אבי דוד' וכו':

ועין במדרש רות בסופו (שיר השירים רבה פרשה ח', א') שדרש שם הפסוק אז אמרתי הנה באתי – שירה הייתי צריך לומר שבאתי, ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה, בכלל לא יבא הייתי, ובאתי. הינו כנ"ל, כי אז ישיר משה מרמז על השיר שישיר לעתיד, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שר לא נאמר אלא ישיר, וזה נאמר אחר קריאת ים סוף על ידי בחינת מטה עז הנ"ל שעל ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל עד שזוכין לבחינת השיר שיתער לעתיד. וזהו שאמר דוד, לאחר שנתבררה נשמתי ממקום רחוק כזה עד אשר בכלל לא יבא שלא רצו לצרף אותי גם בבחינת שכן אל קהל ישראל, ואחר כך הנה באתי ונתקרבתי אל הקבוץ הקדוש של ישראל, וזה נעשה רק על ידי בחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל עד בחינת השיר של נפלאות שהוא בחינת השיר שיתער לעתיד, על כן צריך אני גם כן לומר שירה, בבחינת אז ישיר:

ובאמת ענין זה בעצמו של הברורים הקדושים של בחינת הגרים שהם בחינת שכנים עד שלפעמים נתברר מהם ניצוץ הקדוש כזה שהוא בחינת ראש פנה כנ"ל, הוא גם כן בבחינת נפלאות, שזה בחינת מה שאמר דוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו:

ועין בהשיחה הנפלאה מענין נפלאות רבוי הצרופים והבתים וכו' שהיה בקיץ תק"ע הנ"ל, שמתחיל שם מענין שאמר תמה אני כמו שאין לנו שום חלק בעולם הזה כלל (שזה בחינת שאין לו מקום אפילו להיות שכן), אף על פי כן בכל מקום שאנו באים יש לנו מקום והכל שלנו (עד כאן):

העתקה מכתב יד הרב הגאון החסיד חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מורנו הרב ר' נחמן זצ"ל, שהיה אב בית דין בעיר טשערין, בעל מחבר ספר 'פרפראות לחכמה' וספר 'יקרא דשבתא' וספר 'זמרת הארץ', ועוד כמה מיני ספרים:

שמעתי מר' דוד צבי נ"י ששמע מזקנו הרב ר' ישעיה שלום ז"ל^[816], שפעם אחת ספר רבנו ז"ל בזה הלשון: אני הייתי במקום אחד ושם נתנו לי ליינען^[817], הינו שאמר הצרופי אותיות מכל התורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל"^[818], ואמרתי את הליינען:

ואחר כך נתנו לי עוד הפעם ליינען, שאמר הצרופי אותיות בבחינת תשר"ק מן "לעיני כל ישראל" עד "בראשית", ואמרתי גם זאת הליינען:

ואחר כך חלקו את התורה לשני חלקים, והעמידו החלק האחרון מהתורה בראשונה, והחלק הראשון אחרונה, ואמרו לי שאמר הצרופי אותיות ולא יכלתי:

והיה לי בושה גדולה, אזוי וויא מען גיט א גוט אינגעל א ליינען אין ער קען ניט, אין סע שטייען דער בייא מענטשין האט ער בושה, האב איך מיך דערמאנט, וויא באלד חסרון איז זיך א חסרון הן בגשמיות והן ברוחניות^[819], וזהו, "ותחסרהו מעט מאלהים"^[820]:

האב איך ניט גיקענט דינען לה' יתברך בשמחה, האב איך זיך מישב גיווען, ווער בין איך שהמלך בעצמו יספר לי החסרון שלו כביכול, היש כבוד גדול מזה, ומזה בעצמו באתי לשמחה גדולה^[821]:

וזהו "וכבוד והדר תעטרהו"^[822] - במחין חדשין, ואז אמרתי הליינען הזאת (ועין לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן פ"ט):

ספר אחד מאנשי שלומנו, שאיש אחד מאנשי שלומנו נסע לאיזה מחוז, ובא לאיזה עיר במרחקים, ולא היה לו שום הכרות אם שום איש:

וילך לבית הרב דשם להתאכסן אצלו, כי הפליגו לו בשבח הרב הנ"ל כי הוא איש ישר ולמדן גדול ומקבל, על כן בא אליו:

וכשבא לביתו ראה ספר 'לקוטי מוהר"ן' מנח על שלחנו, ותכף שאל להרב: מאין לכם זה הספר? השיב הרב: וכי גם אתם ידעתם אותו ומי מחברו? ענה להרב: הלא אני מכיר את המחבר בעצמו וגם אני מקרב אליו (ברסלבר חסיד):

השיב הרב: אמרו באמת, יש לכם איזה תפיסה בספר הזה? אמר האיש: לפי מדרגתי אני תופס, השיב הרב: אדמה כי אין שום אדם תופס גדלת הספר הזה:

ואמר עוד: הלא תראו בעיניכם שבתחלת הספר תכף אחר השיר נכתב המאמר מרבי שמעון בר יוחאי, ומה שיכות לכתבו בתחלת הספר היקר הזה?

אמר האיש הנ"ל: אדרבא אמרו אתם. אמר לי: נראה שרבנו ז"ל רמז שיש בו נשמת רבי שמעון בר יוחאי, כי 'רבי שמעון בן יוחאי' גימטריא 'רבי נחמן בן שמחה'. יהי רצון שנזכה להבין השיחות חלין^[823] של רבנו ז"ל בגן עדן, אמן סלה:

שמעתי מר' יח"ד^[824] ששמע מר' נפתלי ז"ל, שספר רבנו ז"ל באותו העת לפני לידת ר' ישראל נכדו ז"ל שחלם לו 'זכרים' וכו'^[825]:

ושמע ממנו בעת שקדם המילה חדושים נפלאים, והיה בדעתו לקרא שמו בישראל 'צדיק', רק מחמת שאי אפשר לעשות זאת כנגד העולם, כי הדבר תמוה ובהתגליא מאד, על כן קרא לו שם שהוא גימטריא 'צדיק'^[826]:

שמעתי מאבי ששמע מאנשי שלומנו המקרבים אליו ז"ל, שפעם אחת בראש השנה אמר רבנו ז"ל לאנשיו, מה אתם נוסעים אלי, מה אתם רוצים ממני? אם לא הייתם אצלי הייתי ישן, וכשהיו תוקעין בשופר הייתי ננער [ובלשון אשכנז: וואלט איך מיר געשלאפין, מע וואלט א בלאז געטאהן מיט דעם שופר, וואלט איך מיר אויף געחאפט]. והמשכיל יבין עד היכן הדברים מגיעים:

שמעתי שספר ר' ניסן קאווליר, והוא היה מגדולי החשובים להרב הקדוש ר' ברוך זצ"ל, והיה עיל בלא בר^[827] לפני הרב המגיד מטירהוויצע:

איך שבא פעם אחת לחדר של הרב הקדוש ר' ברוך ז"ל וראה אתו בעצבות מאד. ושאל אותו: מה זאת? השיב לו: שזה כמה זמנים שלא ראה את הבעל שם טוב זצ"ל, וכל עת שבא על קברו אינו מוצא אותו, ואומרים לו שהוא נמצא אצל רבנו ז"ל. ואמר בזה הלשון: "ער האט זיך פאר קלאבין צו ר' נחמן'נען"^[828]:

שמעתי מאבי ששמע מפי ר' יצחק חתן המגיד מטירהאוויצע, שפעם אחת עמדו החברים לפני רבנו ז"ל בלילה, והוא היה מדבר עמהם משיחותיו הקדושות כל כך עד שכבר היה איזה שעות על היום, וכבר הגיע זמן קריאת שמע, והחלונות היו סתומים ולא היה נכר:

אחר כך פתחו התריסין וראו שכבר הגיע זמן קריאת שמע, אמר להם רבנו ז"ל, אתם תלכו להתפלל ואני אשתה קאווע^[829]:

ואמר אז דרך צחות, 'מאימתי קורין את שמע וכו', משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן'^[830], עד כאן שמעתי. וכבר ידוע שדברי רבנו ז"ל עמקים מאד כמבאר במקומות אחרים^[831]:

שמעתי מאבי, שרבנו ז"ל צוה לקצת מאנשי שלומנו שנתקרבו אליו במעדוועדאווקע, ולפי שעה צוה עליהם בתחלת התקרבות ללמד ספר 'מסלת ישרים':

שמעתי מאבי, שפעם אחת נתקרבו אנשים חדשים אליו ז"ל, והיה אומר לפניהם תורה גבוה כדרכו ז"ל, אחר כך ספרו לפניו על אלו האנשים שאומרים שאינם מבינים תורתו, כי מאי נפקא מינה להם בתורתו הגבוה, כי הם צריכים תורה פשוטה ודברי מוסר פשוטים כפי מדרגתם הפשוטה והנמוכה:

וחרה לו ז"ל עליהם, ואמר אז: מי שאומר שאינו יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, כי באמת תורתו היא כלליות גדול מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין:

שמעתי מר' ישעיה שלום^[832] ששמע מאביו, שפעם אחת ספר רבנו ז"ל עמהם מענין 'עולם התהו', ואז אמר עצה לזה שישבע בנקיטת חפץ כשר, שכל ימי חייו לא יעבר עליו אחד משלשה זמנים הקבועים להיות אצלו ז"ל, הינו על ראש השנה ועל שבועות ועל שבת חנכה [כי אז היה זמן קהלה לכל, והשני זמנים אחרים היה החיוב רק על אותם שאינם רחוקים ממקומו כל כך, והרחוקים היו להם זמנים אחרים, הינו שבת שירה ושבת נחמו, כי אז היה ז"ל נוסע אליהם]:

וגם לשבע שתכף אחר המיתה וההסתלקות הוא מכרח לבא אליו ז"ל, ואז יהיה הכל על נכון:

וספר לענין זה מעשה (כמדמה שאמר שכתוב באיזה פנקס), שבעיר אחת היה שם איזה רב שהיה לו אהבה גדולה עם בעל הבית אחד מהעיר, פעם אחת נתקשרו בתקיעת כף, שכל מי שיסתלק קדם יבא ויספר לחברו מה נעשה עמו, ונסתלק הרב קדם:

ונשתהה הדבר עשר שנים, והגיע זמן הסתלקות הבעל הבית הנ"ל, וספר את הדבר לבנו ומסר לו כח התקיעת כף, ונשתהה עוד עשרה שנים, ונסתלק גם הבן ומסר התקיעת כף לבנו, ונשתהה עוד שמונה שנים, ובא הרב הנ"ל בחלום לבן בנו הנ"ל, וספר לו מה שעבר עליו:

בעת שהניחו אותו בקבר, נדמה לו שהוא חזק ובריא על כל אבריו, ומה זאת שיעשו עול כזה לקח אדם חי ובריא ולקברו בחייו, רק מה לעשות. אחר כך בא על דעתו לנסות את עצמו אולי יוכל לעלות מקברו, ונדמה לו שהרים את הגולל עם עפר הקבר, ויצא מקברו. רק איך אפשר לכנס לעיר הלא הוא מלבש בתכריכים של מתים, והיה בדעתו להמתין עד חשכת הלילה בין השמשות ואז יכנס לביתו. ומרחוק הסתכל על העיר והכיר את הבתים, גם את ביתו הכיר:

אחר כך בא על דעתו, שאי אפשר לו להכנס כך אף לביתו כי יפחדו בני ביתו. בתוך כך נדמה לו שהולך סרסור [טענדלער] ונושא מלבושים, ויש לו גם מלבושים ששיכים לו כמלבושי הרבנים, ודבר עמו אולי יעשה עמו חלוף על התכריכים, כי הם טובים וחדשים עדין וזה יום אחד שלבשם, ונסכם הסרסור ונתן לו מלבושים:

ונכנס לעיר, כשנכנס ראה שאין זה העיר שלו כי יש שם בתים אחרים, וסבר בדעתו אולי טעה ונתעה לאיזה עיר אחרת קרובה, בתוך כך נשתהה קצת לתוך הלילה, ובכל בתי העיר כבו את הנרות כנהוג רק בבית אחד האיר עדין, ונכנס לבית זה והוא רעב מאד, כשנכנס, ראה ששם הוא [גארקעך] 'בית התבשיל', ושאל: יש כאן מה לאכול? והשיבו לו: יש, אבל יש לך מעות? השיב: אין לי, אמרו לו: בכאן אין אכל בלי מעות כי הוא 'גארקעך', ויצא בפחי נפש:

בתוך כך האיר היום כי אז היה לילות הקיץ, וראה מרחוק שני אנשים ויש להם איזה דין ודברים ביניהם, ונתקרב אליהם ופסק להם דין תורה אמתי [כך ספר ז"ל], ונתן לו אחד שני זהב, ונכנס ל'גארקעך' וצוה לתת לו אכל, ומזגו לו קצת יין שרף ורצה לשתות:

בתוך כך באו שני שליחים, ואמרו: הבית דין שלח אחריך לילך תכף ומכרח לילך עמהם, כשבא אל הבית דין, נתרגזו עליו הבית דין מאד, ושאלו אותו: מדוע באת לכאן איש זר לפסק בכאן דין תורה אמתי, כמה זמן ממתינים אנחנו לזה שיבא לפנינו דין תורה אמתי, ועכשו באת לכאן ופסקת דין תורה אמתי?

וצוו לחפש אותו אולי לקח שחד, וחפשו אותו ומצאו שני זהב הנ"ל, ופסקו הבית דין עליו להעביר ולהפשיט מעליו כל המלבושים ולדחף אותו לחוץ ערום, ועשו כך:

והיה לו להרב הנ"ל צער גדול מזה, ואמר בדעתו שטוב לפניו לילך ולחזר אל קברו, כי מחיים כאלו טוב מהם המות, אבל איך חוזרים אל הקבר הלא אין לו תכריכים:

בתוך כך התחיל אחד לטען בשבילו, עד מתי יצערו אותו כל כך, יקחו אותו אל המשפט ויקבל את דינו ויפטר [ואמר רבנו ז"ל, מסתמא הזכיות שלו טענו כך בשבילו]. והשיבו: כי אי אפשר לקרב אותו עדין למשפט מחמת התקיעת כף שנתן בזה העולם, ומכרח מקדם לילך ולהודיע ולפטר מהתקיעת כף, ואז הלך והודיע לבן בנו אחר עשרים ושמונה שנים כנ"ל:

ליקוטים מה שמצאתי מכתב יד אצל אנשי שלומנו, מה ששמעו מהרב הגאון החסיד המפורסם מורנו ורבינו מורנו הרב ר' נתן זצוק"ל, בעל מחבר ספרי 'ליקוטי הלכות' ו'ליקוטי תפילות' ו'ליקוטי עצות', אחד המיוחד שבתלמידי אדמו"ר זצוק"ל:

אמר פעם אחת לבנו ר' יצחק ז"ל מטאלטשין אודות אסיפתנו בימי ראש השנה לאומן, בזה הלשון: אני מקוה שיתקים הדבר עד ביאת הגואל צדק, אבל אף על פי כן מי יודע חס ושלום מה שיעבר בזה מגדל ועצם הקטרוגים המתעוררים ומתגברים על זה בכל עת, אולי חס ושלום ימנעו ולא יניחו חס ושלום בשום אפן לבא לשם:

זאג איך דיר, זאלסט תמיד זיין ראש השנה אין אומן, ערב ראש השנה זאלסטו דיך שטעלין אפילו אין מארק^[833] באיזה מקום שרואין משם בית ציונו הקדוש, ותאמר שם העשרה קאפיטל תהלים, ואחר כך תתפלל שם באומן בראש השנה אפילו באיזה עזרה [פאליש] של בית המדרש, וכן תנהג כל ימי חייך:

ועוד אמר פעם אחת אודות הנסיעה לאומן על ראש השנה, שאם היתה הדרך לשם מחפה בסכינים וחרבות, הייתי רוחש על ידי ורגלי כדי לבא לשם על ראש השנה (וכנזכר בספר כוכבי אור):

פעם אחת בימי הספירה, היה מורנו מוהרנ"ת ז"ל על ציון רבנו הקדוש, ואמר אז על ציונו הקדוש התפלה המתחלת 'אתה יצרת' בלקוטי תפלות חלק שני סימן ל"ו:

ואחר כך כשהלך מהציון הקדוש אמר (בלשון תמה), הם [המתנגדים] שואלים אם נמצאים בתפלות רוח הקדש?! הם גבוהים מרוח הקדש! הם נמשכין משער החמשים. (ועין בלקוטי הלכות הלכות ראש חדש הלכה ו', שם מובן זה כי הדרך לעשות מתורות תפלות, נמשכין משער החמשים):

אמר, מה שעזר לו ה' יתברך כל כך לעת זקנתו, הוא מחמת שלקח עצמו מאד להתבודדות ולפרש שיחתו בינו לבין קונו:

ואמר, שאיני יכול לעשות שום דבר בלתי שיפרש שיחתו מקדם לפני ה' יתברך:

אמר, הבעל דבר מניח עצמו על אדם כשר שידבק בו איזה דבר שגעון:

אנשים של אדמו"ר ז"ל, חברו יחד שני הזהרותיו של אדמו"ר ז"ל, אשר הזהיר שלא ילך יום אחד בלי למוד 'שלחן ערוך', וגם הזהיר מאד להניח תפלין דרבנו תם^[834], ואמר, שלדעתו תכף כשמתחילים להניח תפלין יתחילו להניח שני הזוגות, וזה ידוע שמצוה ללמד בתפלין דרבנו תם, על כן נהגו האנשים ללמד בשלחן ערוך בתפלין דרבנו תם:

ר' חייקיל הפציר מאד את רבנו ז"ל שיראה לו אדם מת. פעם אחת עמד רבנו ז"ל בחוץ וגם ר' חייקיל עמד אצלו, ואמר לו רבנו הקדוש: חייקיל ראה נא בעיניך, והראה לו בידו, וראה ר' חייקיל אדם מת עומד לפני רבנו ז"ל, ונפל עליו פחד ואימה גדולה, ואמר לו רבנו ז"ל: הלא אתה חכם, ואתה מטעה את עצמך כל כך ונדמה לך כאלו אתה רואה איזה דבר וכו':

ואחר כך חזר ואמר לו רבנו ז"ל: חייקיל ראה נא בעיניך, ושוב ראה את המת הנ"ל שהיה מכירו בחיים, ואחר כך שוב אמר לו רבנו ז"ל, הלא אתה חכם וכו', וכן היה כמה פעמים:

ואחר כך אמר ר' חייקיל לרבנו ז"ל, אני רוצה לראות את המת ולא אפחד עוד, וצוה רבנו ז"ל עליו לתחב את ידו בחגורתו, והראה לו את המת עומד לפניו, ור' חייקיל ראה היטב:

ואחר כך הלך תכף אדמו"ר ז"ל לחדרו, וסגר את עצמו בחדרו ועסק בתקון אותו המת. והמעשה הזאת ספר ר' חייקיל לפני כמה אנשים:

אדמו"ר ז"ל הזהיר לכל אשר יבקש מה' יתברך בזכותו, שיזכירו על שם אמו 'ר' נחמן בן פיגא', ולא כשאר נפטרים אשר יזכירו אותם על שם אביהם:

[שיך להסיפור המובא בשיחות הר"ן^[835] בענין התגלות התקון של העשרה קפיטל תהלים לתקון הברית] ויאמרם כסדר שהם כתובים בתהלים. עוד דבר עמהם מ'שריון' וכו' וכו', ואמר שהספור הזה של השריון יהיה בסוד ולא יגלו כי אם ליחידי סגולה, אבל תקון הנ"ל של העשרה קפיטל תהלים יאמרו ויגלו בפני הכל:

ואמר: אף על פי שהוא דבר קל לאמר עשרה קפיטל תהלים, אף על פי כן גם זה יהיה כבד מאד לקים:

וכן נתקים עתה בעוונותנו הרבים, שמחמת רבוי המחלקת רוב ההמון רחוקים לקים זאת, והוא ז"ל הודיע כל זאת מקדם. ואנחנו עשינו מה שמטל עלינו להודיע התקון לכל החפץ להתתקן, וכל אחד הטוב בעיניו יעשה, "השומע ישמע והחדל יחדל^[836], ואנחנו את נפשנו הצלנו" וכו'^[837]:

[ואלו הם העשרה קפיטל תהלים שגלה רבנו ז"ל תקון למקרה לילה, חס ושלום: ט"ז, ל"ב, מ"א, מ"ב, נ"ט, ע"ז, צ', ק"ה, קל"ז, ק"נ. ומי שזוכה לאומרם באותו היום אין צריך לפחד עוד כלל מהפגם הנורא של המקרה חס ושלום, וכי בודאי נתתקן על ידי זה, עד כאן לשונו בלקוטי מוהר"ן חלק ראשון סימן ר"ה]:

פעם אחת אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון: מיום שנתקרבתי לאדמו"ר ז"ל, לא מבעיא דבור של תורה איני יכול לומר רק המשרש בדבריו הקדושים [הן הכתובים הן הבלתי כתובים, כי אדמו"ר ז"ל הרבה לדבר ולשוח עמו כמה דבורים ושיחות שלא הביא אותם על הכתב], נאר אפלו קיין ווערטיל^[838] בעסקי חול, איני יכול לומר רק המשרש בדברי אדמו"ר ז"ל, 'כעט אצל סופר'^[839]:

וגם עכשו מי שיעסק בספריו הקדושים הלא המה: 'לקוטי הלכות' ובתפלות הקדושות^[840], בודאי יפתחו עיניו ולבבו ויזכה להיות איש כשר באמת, כי כל דבריו הקדושים נובעים מהנ'חל נ'בע מ'קור ח'כמה, ועל ידו היה ביכלת אדמו"ר ז"ל להוריד ביותר ויותר את דבריו הנוראים, לעורר ולחזק בהם גם אנשים מגשמים ומנחים אפילו בעמקי השאול תחתיות, כי באמת גם כל דברי מוהרנ"ת ז"ל מריש ועד סוף הכל מאדמו"ר ז"ל בעצמו:

מצאתי בכתב יד בזה הלשון: אמר המעתיק, שמעתי שפעם אחת נתועדו יחד רבנו ז"ל עם הזקן הידוע וכו', כי העולם רצו לעשות שלום ביניהם:

ואמר לרבנו ז"ל: היתכן שאיש זקן כמוני שאין לו שנים ירצה במחלקת? ולקח אצבע של רבנו ז"ל והניח לתוך פיו והראה לו שאין לו שנים. רק אשאל מכם כמה דברים אשר אמרתם, אמת הדבר שאמרתם שיש עיר זלאטיפאלי על השמים? אמר לו: אמת הדבר, הלא זהו מאמר רבותינו ז"ל בפרוש, "ערים גדלת ובצורת בשמים"^[841] – 'כשם שיש ערים למטה כך יש ערים למעלה'^[842]:

ואחר כך שאל לרבנו ז"ל, אמת שאמרתם שבזלאטיפאלי אתם מתקנים החטא של ירבעם בן נבט? השיב: אמת, ואמר לו הענין בלקוטי תנינא סימן ס"ב, שמדבר שם מתקון חטא עבודה זרה לכפר על "אלה אלהיך ישראל"^[843] - הוא "אלה מסעי בני ישראל"^[844] [ובפרט שאני מיוצאי חלציו מבני מורנו הרב ר' ישראל בעל שם טוב], ושם מובן זה ברמז:

אמר המעתיק: שמעתי שרבנו ז"ל אמר לו להזקן הנ"ל, זלאטאפאלי מאכט טאקע זאלאטע פאליע – אגאלדין פעלד^[845]:

אחר כך שאלו עוד: אמת שאמרתם שהייתם בהיכל של משיח? השיב לו רבנו ז"ל: ומה בכך, וכי אתם הייתם שם ולא מצאתם אותי?! רק מחמת ששאלתם אותי, אם תלכו לביתי לשתות עמי קאווע או טייא^[846] ביחד, ותודיעו לעולם שאתם חוזרים מהדברים אשר אמרתם, ואתם מתחרטין על המחלקת, אסביר לכם טעמו וענינו של דבר:

השיב לו הזקן הנ"ל: אלך מקדם לביתי ואחר כך אלך אצלכם. כשהלך לו הזקן מן רבנו ז"ל, שמע רבנו ז"ל, איך שאומר, וכי איזה פנים יהיה לי בפני הנגידים אם אלך אצלו ואעשה עמו שלום וכו':

ואמר רבנו ז"ל, אם היה מתחלה הולך לביתי כאשר אמרתי לו, אפשר היה לי שלום עמו, אבל עכשו לא יהיה לי שלום עמו ויחזיק במחלקת, רק אף על פי כן אין אני מתירא ממנו כלל, כי הלא כבר הראה לי שאין לו שנים:

אמר המעתיק: עין בהמעשה של הזבוב והעכביש^[847] השיכים לעניננו, מבאר שם שהשונאים של ההר, קדם שרצו לעלות על ההר היה נופלים להם כל השנים, ולא היו יכולים לעלות וכו', עין שם ותראה נפלאות:

גם אנכי בעצמי שמעתי מפיו הקדוש כמה וכמה פעמים, שהזהיר מאד לחדש בתורה, ואמר שהוא תיקון גדול מאד מאד על העבר. ואמר שאפילו דיבור אחד לבד כשזוכין לחדש, הוא גם כן טוב מאד, כי הוא תיקון גדול מאד. גם אמר שהוא טובה לנשמת אבותיו, שכבר נסתלקו.

ופעם אחת אמר בזה הלשון: אותי צריכים כל העולם, לא מבעיא אתם וכמותכם - אתם יודעים בעצמכם, אלא אפילו אותן הצדיקים שיכולין כבר להתפלל, אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל מהו תפילה, ולהראות להם דרך בתפילה. וגם אפילו צדיקים גדולים מאוד שהולכים כבר רק ביחודים, אני יכול להראות להם שאינם יודעים כלל הדרך ביחודים, ולהראות להם דרך ביחודים (חיי מוהר"ן קמח).

על כן עיקר העצה הוא 'האמונה', כי על ידי האמונה עוברים על כל החכמות ונכללים בהאמת בעצם, דהיינו בהשם יתברך ובהצדיקים אמיתיים שמאמין בהם ובתורתם האמתית. ואז על ידי זה נצטייר אצלו 'אור התורה' הכללית וכן אור התורה של הצדיק - לברכה ולחיים, קודם שיורד לכלי המחין שלו.

כי השם יתברך וכן הצדיקים בעצמם מציירים לו האור לברכה עד שאינו יכול להתקלקל חס ושלום, על ידי פגם כלי המוחין שלו. ואז לא די שאין האור נפגם על ידי כלי המוחין שלו הפגומין על ידי 'פגם הברית', אלא אדרבא על ידי שימשך האור מצויר מלמעלה בבחינת 'ברכה', אזי זה האור מברר ומזכך ומתקן גם הכלים שלו דהיינו המוחין, וזוכה על ידי זה ל'תיקון הברית'.

ובלבד שיבטל דעתו לגמרי נגד התורה הקדושה ונגד הצדיקי האמת ויסמוך עצמו רק על אמונה, וימסור ליבו להשם יתברך ולצדיקי אמת שיוליכו אותו בדרך האמת כרצונם, ואז יזכה שיאיר לו 'אור האמת' בכל עת ויזכה לצייר ולקבל אור תורתם בבחינת 'ברכה וסם חיים' אף על פי שלא זכה עדין ל'תיקון הברית', כי 'אמונה' עולה על הכל, עד שעל ידי זה בעצמו יזכה גם כן לתיקון הברית כנ"ל. (קריאת שמע ד, ה-ו)

ועל כן עיקר 'קדושת ארץ ישראל' נתגלה בראש השנה, כמו שכתוב "תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה" וכו'. ועל כן תחלת כיבוש יהושע את ארץ ישראל שהוא כניסתם ליריחו, היה על ידי 'קול שופר'.

ועל ידי השפעת 'נועם העליון', מזה בא הולדה, וזה בחינת 'פקידת עקרות' שהיה בראש השנה, כמאמר רבותינו ז"ל. ועל ידי כל הנ"ל על ידי זה נתגדל כבודו יתברך, שזה כל עיסקנו בראש השנה להתפלל על 'התגלות מלכותו וכבודו יתברך', שזה תכלית הבריאה כנ"ל.

ועל כן מרבין בצדקה קודם ראש השנה, כי על ידי צדקה נעשה כלי לקבל על ידה 'שפע נועם העליון' שנמשך בראש השנה.

ועל כן הולכין להתפלל על קברי הצדיקים בערב ראש השנה, כי הסתלקות הצדיק הוא בתוך בחינת 'נועם העליון', ששם עולין כל נשמות הצדיקים אחר פטירתם, בבחינת "לחזות בנועם ה'" וכו', בחינת "נעימות בימינך נצח". ועל כן במקום גניזתם הוא בחינת 'ארץ ישראל' בחינת "צדיקים יירשו ארץ", כמבואר במקום אחר (???), כי שם שופע 'נועם העליון' שהוא עיקר קדושת המוחין של ארץ ישראל. ועל כן הולכין על קבריהם בערב ראש השנה, כדי לזכות לקבל משם קדושת ראש השנה, שהוא בחינת 'השפעת הנועם העליון' בחינת 'קדושת ארץ ישראל' שמתגלה בראש השנה. ועל כן אומרים שם על קברי הצדיקים מזמורי תהלים, כי מזמורי תהלים הם בחינת 'נועם', בחינת "נעים זמירות ישראל".

ועל כן ההליכה על קברי הצדיקים ולומר שם מזמורי תהלים, והעיקר אלו העשרה מזמורים שיסד רבינו זצ"ל כידוע, הם תיקון ל'פגם הברית'. כי תאוות ניאוף נמשך מ'פגם הנועם העליון' שמשם שורש שלהובין דרחימותא, וכשפוגם בזה, על ידי זה נופל ל'אהבת נשים' ח"ו. וכן להיפך, על ידי שזוכין לקבל השפעת נועם העליון כראוי, על ידי זה משברין אהבת נשים, וזוכין לתיקון הברית ולקדושת הדעת והמוחין של ארץ ישראל. ועל כן קברי הצדיקים, ששם שופע הנועם העליון בחינת קדושת ארץ ישראל, על כן הם בחינת תיקון הברית, שהוא עיקר תיקון כל החטאים כולם, כידוע. (ברכת הפירות ד, י-יא יג)

ועל כן תחילת כניסת ישראל לארץ ישראל על ידי יהושע - היה ליריחו, שנקראת כן על שם 'ריח הטוב' כמאמר רבותינו ז"ל, כי עיקר בחינת ארץ  ישראל הוא בחינת 'ריח הטוב', בחינת ריח נועם מתיקות דבקות אלוקותו יתברך שזוכין לזה בארץ ישראל כנ"ל. (ברכות הריח ג, ו)

וזה בחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך" שהאמונה הקדושה מתחדשת ומתחזקת בכל יום כפי חידוש מעשה בראשית שבאותו היום, אבל 'את זה לעומת זה עשה האלוקים' בשביל כוח הבחירה; ועל כן הסטרא אחרא והקליפות מתגברין בכל יום גם כן להעלים האמונה הקדושה ולבלבל אותה, חס ושלום, כמאמר רבותינו ז"ל: 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו'. ועיקר היצר הרע הוא בחינת 'כפירות' כידוע, ובשביל זה צריכין להשתדל מאד להתקרב בכל דור להצדיקים אמתיים שבזה הדור דייקא, ואין די בהספרים של הצדיקים הקודמים, וכן במה שכלל ישראל זכו לאמונה שלמה על ידי משה רבנו עליו השלום, בפרט על ידי קבלת התורה, שאז 'נתברר המדמה' על ידי שזכו כולם לרוח הקדש ועל ידי זה נשלמה האמונה באור גדול, אף על פי כן צריכין בכל דור להתקרב דייקא לצדיק אמת שבזה הדור כדי שיברר לנו המדמה ויזכה אותנו לאמונה שלמה בכל יום ויום כפי חידוש מעשה בראשית שבכל יום, ולבטל הקליפה והסטרא אחרא המתגברת כנגד האמונה הקדושה בכל יום מחדש כנ"ל.

וזה היה העניין מה שאחר מתן תורה בהתגלות נפלא כזה כתיב: "וירא העם כי בושש משה וגו', כי זה משה האיש... לא ידענו מה היה לו", ועל ידי זה נכשלו בחטא העגל. וכל זה מחמת כי גדול 'כוח הבחירה', כי כל הבריאה היתה רק בשביל זה, והבעל דבר מתגבר את עצמו על האדם בכל יום מחדש. ואז באותו היום דייקא שהיה יום מוכן לפורעניות, היה התגברות הסטרא אחרא כל כך, עד שלא היה כוח לבטלה כי אם משה בעצמו אם היה שם, שהוא היה הצדיק הדור אז. ועל כן באמת כשירד משה מן ההר הכניע ושיבר וביטל את העגל וחזר וקיבל את הלוחות האחרונות וחזר לחזק האמונה הקדושה, אבל גם אז הכל היה בכוח הרשימה שנשארה מיסוד האמונה שנקבע בלב ישראל בשעת מתן תורה, בשעת קבלת לוחות הראשונות, כי על ידי יסוד האמונה הזאת יש כוח לכל צדיק וצדיק בדורו לברר לישראל את האמונה הקדושה, כי על ידי יסוד אמונה זאת זוכין ישראל בכל דור להתקרב לצדיק האמת ולבקש ולחפש אותו עד שמוצאין אותו כדי שנזכה לברר לנו האמונה הקדושה בכל פעם כפי היום והשעה כנ"ל. (ברכת הריח ה, לב-לג).

על כן הוא טובה גדולה מה שיש מחלקת על הצדיקים אמתיים, שעל ידי זה נופלים בדעתם ספקות וקושיות, ונתרחקים על ידי זה אותם הראויים להתרחק, ואותם החפצים באמת סובלים ביזיונות ויגיעות וטרחות, ודייקא על ידי זה יכולין להתקרב, כי מאחר שכל הפגם של החובלים הוא מחמת שפגמו בכבוד השם יתברך, על כן צריך מעתה על כל פנים לבטל כבודו לגמרי ולסבול ביזיונות ושפיכות דמים, ואז יזכה להתקרב ולטעום קצת מ'נעימות התורה הקדושה' שנתגלה ונמשך על ידי הצדיק, כי גם אחר ההעלמה והמחלוקת, גם עתה מי שרוצה ב'האמת' יכול לראות ולטעום גם עתה מעט הנעימות הנפלא, אשר גם בשביל מעט הנעימות כזה שהוא מרגיש בתוך גשמיותו ראוי גם כן להשליך כל התאוות וכל הכבוד.

ומי שהוא 'איש אמת' וחס על עצמו ומרוצה לזה, ומתקרב על ידי ביזיונות ושפיכות דמים, הוא מתתקן באמת על ידי 'השפעת הנועם', מאחר שמפקיר כבודו בשביל זה, שעל ידי זה מתתקן 'פגם הכבוד' תחלה, שעל ידי זה נפל לבחינת 'החובלים'. אבל אלו הרוצים להנות מהנעימות הקדוש הזה בלי יסורים ושפיכות דמים, והם חפצים שישפיע עליהם 'נעימות התורה', וגם יהיה להם כל הכבוד וכל התאוות שלהם; וזה בחינת 'פגם החובלים' המקולקלים ביותר, שעיקר קלקולם בתחילה היה גם כן על ידי זה, על ידי שפגמו בכבוד השם יתברך בשביל הנאת עצמן, שעל ידי זה נפלו לבחינת 'מוחין של חוץ לארץ' ממש שהם בחינת 'חובלים'; וגם עכשיו כשבאים להתתקן על ידי 'השפעת הנועם', רוצים עדיין בכבוד עצמן אלו בודאי נידחין ונתרחקין על ידי המחלוקת של הצדיקי אמת, והוא טובה גדולה באמת, כי בודאי ראוי להרחיקם מאחר שהם רוצים עדיין בכבוד עצמן, כדי שלא יקלקלו חס ושלום את 'הנעימים' הנ"ל. (תפלת המנחה ו, יא)

וזה בחינת 'יום טוב שני של גליות', כי כמו שמחמירין מחמת ספק ועושין שני ימים טובים, כמו כן צריכין מחמת ספק להתקרב לכל הצדיקים ההולכים על פי התורה, כי קדושת יום טוב הוא בחינת קדושת הצדיק כידוע (תפלת המנחה ו, יב).

ועיקר חיות וקיום כל העולמות הוא 'אמונה', כמו שכתוב: "וכל מעשהו באמונה", ועל כן החיות הנמשך תמיד מלמעלה, מבחינת 'היחוד החיצון' הנ"ל, שהוא לצורך חיות וקיום העולמות, זה בחינת 'הארת האמונה' שנמשך משם, שעל ידי הארה זאת נמשך בלב האדם להאמין בהשם יתברך, כי 'אמונה' הוא בחינת 'מלכות' ששורשה ב'חכמה עילאה', כמו שכתוב: "ה' בחכמה יסד ארץ" כידוע. וזה בחינת "לך אמר לבי בקשו פני", שהלב של האדם אומר לו לבקש פניו יתברך תמיד, וזה נמשך מבחינת 'החיות העליון' הנמשך תמיד מלמעלה מ'היחוד החיצון' הנ"ל.

ובזה תלוי עיקר הבחירה של האדם, שעל ידי זה האדם גבוה ממדרגת המלאכים וכו', כי ההארה והחיות הנ"ל כשנמשך בעולמות העליונים שהם עולם המלאכים והשרפים וכו' שאין שם גשמיות ובחירה, אז יש להם כוח לקבל הארה הזאת בשלמות גדול, ותכף מתעוררין ברעש גדול להקדיש שמו יתברך ונתלהבים בהתלהבות גדול 'לעשות באימה וביראה רצון קונם'; אבל כשזאת ההארה מגיע לזה העולם העכור הגשמי שהוא 'עולם העשיה', אזי אי אפשר לקבל הארה הזאת הגדולה, כי אם התנוצצות מעט ממנה, שעל ידי זה נתעורר לב האדם להשתוקק לאמונתו יתברך ולבקש פניו תמיד בבחינת "לך אמר לבי בקשו פני" הנ"ל, כי מחמת שזאת ההארה אינה יכולה להתלבש בזה העולם כי אם על ידי צמצומים רבים, על כן בתחילה אינו נמשך ממנה ללב האדם כי אם התנוצצות בעלמא לרמז להאדם שימשיך אחריו יתברך כמו שמרמזין להאדם מרחוק, ואזי יש להאדם 'בחירה', כי המשכיל החפץ באמת לאמתו הוא מתעורר תכף על ידי התנוצצות הזאת ומתחיל לרוץ ולרדוף להשיג בשלמות האמונה הזאת, ומשתדל לעשות בלבו צמצומים וכלים לקבל הארה הזאת ביותר, וזה בחינת 'המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים'; ועל ידי הארה הזאת שנתוסף בהמוחין שלו [שהוא בחינת מה שמקבלין המוחין הארה מ'היחוד החיצון' הנ"ל בשעת קריאת שמע כנ"ל], על ידי זה הוא נתעורר בשלהובין דרחימותא למסור נפשו בכל לב על קדושת השם, ואז עולה על ידי זה בסוד 'מיין נוקבין' כנ"ל וגורם 'יחוד העליון הפנימי', ואז נמשך לו משם חיות יותר עליון, שהוא בחינת חיות נשמות ישראל, שעל ידי זה נתגלה האמונה בשלמות בהתגלות גדול לכל באי עולם, כי דייקא בזה העולם שהוא תחתון ומגושם מאד צריכין להמשיך האמונה שהוא עיקר החיות מ'היחוד הפנימי' שהוא יותר עליון וגבוה.

ועל ידי זה באמת נשמות ישראל גבוהים ממלאכים, כי המלאכים אינם מקבלים חיות רק מ'היחוד החיצון', אבל נשמות ישראל הם נמשכין מהיחוד הפנימי הנ"ל כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, כי זה החיות והארה הנמשכת מהיחוד החיצון, אף על פי שהוא גם כן גבוה וקדוש מאד, אף על פי כן אין לו כוח עדין לקבוע על ידו האמונה בשלמות בלב האדם, רק שעל ידו אנו מתעוררין לאמונתו יתברך כנ"ל. ועיקר האמונה בשלמות נמשך על ידי הצדיקים אמתיים, שתכף שמגיע עליהם הארה והתנוצצות מהיחוד החיצון העליון הנ"ל, אזי ממשיכין זאת ההארה לתוך צמצומים ומקשרין אותה בלבם, ועל ידי זה נמשך הארה להמוחין שלהם, ועל ידי זה הם עולים בסוד 'מיין נקבי'ן במסירת נפש על קדוש השם, ועל ידי זה נעשה יחוד הפנימי שמשם החיות של נשמות הצדיקים, שעל ידי זה החיות יכולין הצדיקים לגלות האמונה בעולם בשלמות גדול, ובזה אנו גבוהים הרבה מן המלאכים, כי אף על פי שהם מקבלין הארה מהיחוד החיצון באור גדול ונפלא יותר ממה שמקבלין ממנו התחתונים, אף על פי כן אין להם כוח לגרום היחוד הפנימי ולחדש האמונה בהארה יתרה ונפלאה; אבל אנחנו עם קדוש, אדרבא מחמת זה בעצמו שתחילת הארת האמונה באה עלינו בזה העולם בצמצום גדול, רק בבחינת 'התנוצצות ורמזים' כנ"ל, ועל ידי זה יש לנו 'בחירה', אזי כשאנו זוכין לבחור בהאמת, לרדוף ולרוץ אחריו יתברך במסירת נפש, אזי אנו זוכים לגרום על  ידי זה 'יחוד הפנימי' שמשם נמשך עלינו הארה נפלאה בידיעת 'תשוקת אמונתו יתברך' מה שאין המלאכים יודעים מזה כלל, ויש לנו כוח לחדש את האמונה בהתחדשות נפלא, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך".

והנה זאת הארה הנמשכת מ'היחוד החיצון', נמשך על כל העולם, אפילו על אומות העולם, כי ממנו עיקר חיות וקיום כל הנבראים. ובאמת רוצה השם יתברך להמשיך גם אותם לאמונתו הקדושה, אבל הם, כשבא עליהם הארה והתנוצצות ורמזים הנ"ל, הם פונים עורף מלשמוע, כי אינם רוצים להשליך תאוותם הרעות ולמסור נפשם בשבילו יתברך. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל האמות ולא רצו לקבלה, ועל ידי זה, לא די שאינם זוכים לגרום 'יחוד הפנימי', שמשם עיקר התגלות האמונה באור נפלא, שזה עיקר קבלת התורה, אף גם אפילו אור הנמשך בקביעות מבחינת 'יחוד החיצון', גם זה נתקלקל אצלם על ידי מעשיהם הרעים, ונמשך להם על ידי זה 'כפירות ואמונות כוזביות'. ומזה נמשך מה שכל העולם, אפילו אמות העולם והפילוסופים והאפיקורסים, רובם ככולם מודים ב'מציאות השם יתברך', וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'דקרו לה אלוקא דאלוקיא', כל זה נמשך מהחיות שנמשך בצמצום גם בזה העולם מ'היחוד החיצון', שעיקר החיות הוא 'אמונה'; אך מחמת גשמיות העולם, אין ההארה הזאת מתגלה בזה העולם רק בבחינת 'התנוצצות ורמזים', ועל ידי זה עיקר הבחירה, שמי שרוצה על ידי זה למסור נפשו בשביל השם יתברך ולצעוק אליו מעומק הלב, על ידי זה גורם 'יחוד הפנימי', ואז ממשיך משם חיות האמונה הקדושה בשלמות, כי דייקא מחמת שהעולם הזה נמוך ומגושם ביותר, צריך שימשך אליו חיות והארה ממקום גבוה ביותר, בכדי שלא יוכל גשמיות זה העולם להסתירו. והכסילים הבוחרים ברע ואינם רוצים להשליך תאוותם ולרדוף אחר השם יתברך במסירת נפש, אזי אינם זוכים לקבל חיות האמונה מהיחוד הפנימי, וגם מעט החיות שנמשך מהיחוד החיצון אינם יכולים לקבל בשלמות, עד שנתקלקל גם זה אצלם ונעשה מזה 'אמונות כוזביות וכפירות' רחמנא לצלן כנ"ל (תחומין ה', ג ד ה ו).

ואלו הארבעים ושמונה ערים שישבו בהם הכהנים והלויים דייקא, בזה הראה לנו התורה הקדושה שצריך לנסוע לצדיקים ולהנלווים אליהם, והעיקר בשביל לזכות לאמונה שהוא עיקר החיים ולהינצל מסטרא דמותא שהם הכפירות. כי עיקר 'האמונה בשלמות' מקבלין רק על ידי צדיקים אמתיים והנלוים אליהם, שהם בחינת 'הכהנים והלויים'; כי 'כהן' הוא בחינת הצדיק והרב האמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: "ושפתי כהן וגו'" – 'אם הרב דומה למלאך' וכו'; ו'לויים' הם בחינת המתחברים ונלווים אליהם בבחינת "ונלוו אליך וישרתוך".

ומי שנכשל במה שנכשל ורוצה לחוס על חייו ולהציל נפשו ממיתה עולמית, צריך לנוס ולברוח ולבוא אל עריהם, ושם דייקא ינצל מכל רע, כמו הרוצח שנכשל במה שנכשל והגביר הסטרא דמותא, על כן אין לו הצלה רק לברוח אל ארבעים ושמונה ערי הכהנים והלויים, ושם ינצל מסטרא דמותא כנ"ל (תחומין ה', כח).

גם צריכין ליזהר שלא לשפוט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כי האדם אסור לדון ולשפוט את חברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו', ואמרו: 'הוי דן את כל אדם לכף זכות' ועיקר תיקון המשפט הוא, שצריך כל אדם ליזהר מאד מאד שלא להרהר אחר משפטיו יתברך, רק לידע ולהאמין תמיד כי צדיק ה' וישר משפטיו, וכל מה שעובר עליו הכל לטובתו. כי מי שמהרהר חס ושלום איזה הרהור על משפטיו יתברך, זה עיקר פגם המשפט.

כי זה ידוע, שהכל נברא בשביל האדם הבעל בחירה, ועיקר הבחירה הוא בשביל המשפט, הינו כדי שהאדם יקבל שכרו במשפט ולא יאכל לעתיד בחינם נהמא דכסופא. אבל משפט השם יתברך עמוק עמוק מאד מאד, כי הוא יתברך אוהב צדקה ומשפט, כי על פי דין ומשפט לא היה אפשר להעולם להתקיים, על כן הקדים מידת הרחמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל אף –על פי כן, בלי משפט כלל אי אפשר להתקיים העולם שנברא בשביל הבחירה, שכל העולמות תלויים בזה כנ"ל.

על כן צריך האדם לידע, שכל מה שעובר עליו בכל יום ויום כל ימי חייו, הכל בצדקה ומשפט, בחסד וברחמים, כי ישר משפטיו יתברך, כי בחירתו הוא דייקא באפן זה שמתנהג עמו בכל יום ויום, כי השם יתברך ברחמיו שקל בדעתו, שזה האדם עיקר בחירתו כשיהיה לו עושר מופלג, וזה האדם עיקר בחירתו על ידי עניות ודחקות גדול, וכן בשאר הרפתקאות וכו', כי הכל בשביל הבחירה שהוא בחינת משפט כנ"ל.

ובזה טועים רוב בני אדם, שכל אחד אומר: אם היה לו פרנסה, היה עובד השם. ואם כן לפי דבריו הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא חס ושלום ועלילה עליו, כי הוא רוצה שיעסוק בתורה ועבודה אף על פי שאינו יכול מחמת דוחק הפרנסה, ואם כן הרי הוא מהרהר אחר משפטי השם יתברך, כאלו חס ושלום הוא יתברך מעוות המשפט נגדו, וזה הפגם גדול ביותר, כי זה עיקר בחינת פגם המשפט, שמשם באים כל הקלקולים, רחמנא לצלן.

על כן צריך כל החפץ באמת לחוס על עצמו, שיזהר מאד מלומר כדברים האלה, רק ידע ויאמין שבחירתו תלויה דייקא באופן זה שהשם יתברך מתנהג עמו, ויאמין שהכל לטובתו, ויהיה רגיל לומר: 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד', ובודאי יש דרך, שדייקא על ידי זה הדחקות והיסורים והבלבולים יתקרב להשם יתברך. ואם קשה לו לקבל ולסבול היסורים והדחקות, יצעק ויתפלל להשם יתברך שיושיעהו ויעזרהו, כי אין שום עצה ותחבולה נגד כל הצרות והרפתקאות וטרדות פרנסה העוברים על האדם בכל עת ועת, כי אם לצעוק ולזעוק ולהתחנן לפני השם יתברך, ולבכות לפניו כתינוק הבוכה לפני אביו שימלא מחסורו. וכשילך בדרך זה, ירוויח תמיד הרבה רווח אמתי ונצחי, כי על פי רוב יפעל בבקשתו הרבה, כי השם יתברך שומע תפלת כל פה. ואפילו אם לפעמים חס ושלום לא יתקבל תפלתו, כי 'זמנין דשמע וזמנין דלא שמע', כמבואר בזהר הקדוש, על כל פנים הרוויח שקירב עצמו להשם יתברך על ידי זה, כי אין שום דבר שיקרב וידבק את האדם להשם יתברך כמו התפלה. אבל זה שאומר האדם: אם היה מתנהג עמי כך, הייתי עוסק בתורה וכו', אין זה עצה כלל, אדרבא הוא פוגם בזה הרבה כנ"ל, כי כל אחד צריך לבקש את השם יתברך ממקום שהוא שם, כמו שכתוב: 'ובקשתם משם את ה' אלקיך' משם דייקא, ממקום שאתם שם ומכל מה שעובר עליך, וכמובא בשם הבעל שם טוב ז"ל (ראש השנה ו, יא).

והחסד השני שהוא בחינת 'אחר שיחטא האדם', וה' יתברך מתנהג עמו בחסדו להחזירו בתשובה ולהנטותו לתחיה, זה החסד גדול יותר מהחסד הראשון. כי כשאדם נוטה מדרכי ה' ועובר חס ושלום מה שעובר, אזי החסד הראשון שהוא בחינת תורה, בחינת נגלה, מחייב את ענשו הראוי לו ככתוב בתורה, אבל על ידי החסד השני שהוא 'שלים יתיר' כמובא בזהר הקדוש, על ידי זה גם הוא יכול להנצל מן העונש על ידי תשובה, וגדול החסד הזה כל כך עד שיוכל להפך עו‍ונות לזכיות.

וזה החסד הוא בחינת סתרי תורה בחינת שורש התורה שבעל פה, כי זה החסד אי אפשר לגלות כלל וכלל כי אם מפה לאזן, כי באמת כשאדם חוטא אזי ה' יתברך כמסתיר פניו ממנו, כמו שנאמר: 'והסתרתי פני וכו'; ואנכי הסתר אסתיר'. אבל באמת ה' יתברך חפץ חסד הוא וצופה לרשע וחפץ בהצדקו, על כן הוא מגלה לצדיקים בעל פה דרכי התשובה, להורות את בני ישראל איך להתנהג בתוקף ההסתרה, באופן שיחזרו ויתקרבו לאביהם שבשמים.

וזה בחינת מעלת התקרבות לצדיקים, ואין די במה שמעיין בספרים בלבד, כי דרכי התשובה הם עיקר בחינת תורה שבעל פה מה שמקבלין מפי הצדיק האמת, שהם דברים שלא ניתן לכתוב, כי אי אפשר לכותבו כלל, כי זה הדבר משתנה בכל דור בכל אדם ובכל זמן. כי לא כל אפין שוין, כי כל אחד כפי שורש נשמתו וכפי מהותו וכפי קלקולו, כן צריכין להנהיג אותו בדרכים ועצות ישרות, באופן שישוב אל ה' וירחמהו. ועצות אלו בשלמות אין יודעין כי אם הצדיקים אמתיים שהם בחינת קודש קודשים בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת סתרי תורה ששם שורש כל השכליים וכל העצות טובות לעבודת ה' לכל אחד כפי מה שצריך לפי בחינתו, ושם עיקר ההמתקה והישועה לכל (סוכה ולולב ז, ג ד).

וזה בחינת פסח, בחינת טבילת המקווה של פסח, כי אז טבלו גם כן כידוע, כי מקווה הוא בחינת 'עלמא דאתי', בחינת אהי"ה, בחינת תשובה. ואחר כך מסתלקת הארה זאת, ואז צריך האדם להצטרף ולהזדכך מאחיזת הדמים רעים שהם בחינת טומאת מצרים, שזה בחינת מה שיורד ממדרגתו וצריך לסבול שפיכות דמים הרבה מעצמו ומאחרים עד שיפלוט כל הדמים רעים שנתאחזו בו, שזה בחינת מה שעוסקין בספירה לזכך עצמנו מאחיזת הדמים הנ"ל כאשה המטהרת לבעלה שסופרת שבעה נקיים, ועל ידי זה אנו זוכין אחר כך לתשובה שלמה באתערותא דלתתא שלנו, שזה בחינת מקווה של שבועות.

וכל התיקונים הנ"ל אנו ממשיכים גם על הבשר עד שהוכשר לאכילה, שזה בחינת הדחה ראשונה במים הוא בחינת המקווה ראשונה של פסח, ואחר כך אנו מולחין אותו להפליט הדמים ממנו בשלמות. ועל כן צריך לשהותו במלחו, בחינת 'אומרים לו המתן', הינו מה שמסתלקת הארה ראשונה וצריך להמתין ולסבול הרבה עד שיפליט מעצמו הדמים הרעים, שזהו בחינת התיקונים שעוסקים בכל ימי הספירה, עד שזוכין אחר כך למקווה של שבועות שזה בחינת ההדחה שאחר המליחה, שזה גמר תיקונו ואז הוכשר לאכילה.

ועל כן אם אין לו מלח, צריכין לצלות הבשר באש, זה בחינת האש שצריך האדם להצטרף בו אחר פטירתו חס ושלום, בבחינת 'כל דבר אשר יבוא באש' בחמימות היצר, 'תעבירו באש', כי האש הנ"ל הוא מכלה את הזוהמא הנאחזת בנפשו. אך אם זוכה להתקשר להצדיק האמת, שהוא בחינת 'ברית מלח', אזי נצולין מן האש הנ"ל, כי נפלטין כל הדמים רעים שבו על ידי המלח, כי 'מליח הרי הוא כרותח דצלי', שעל ידי בחינת המליחה שהוא בחינת ההתקשרות לצדיק וסובל שפיכות דמים הרבה בשביל זה כנ"ל, על ידי זה נזדככין יפה ונצולין מן האש ויוצאין זך ויפה ושלם בלי שום פגם וזוכין לתכלית התקון (מליחה א).

והנה אנו רואים לפעמים בעת התגברות המחלוקת על אנשי אמת, שעושין אז החולקים עליהם עוולות עצומות בלי יושר כלל, ולפעמים נלכדים בזה גם כשרים ומפורסמים קצת, שמצווים לרדוף את אנשי אמת מאד, מחמת שלדעתם נדמה שהם נוטים מן האמת, אבל על כל פנים אפילו לפי טעות דעתם גם כן הרדיפה בלי יושר כלל, ואם כן היכן מתחיל היושר שלהם, והלוא הם כשרים ואיך יתרחק מהם היושר כל כך?

אך האמת הוא כך, כי בוודאי בכל עוולה יש יושר כנ"ל, אבל לפעמים מהפכים האמת כל כך עד שנדמה להם על העוולה הגדולה ביותר שהוא יושר גדול, ועושים העוולה בעצמה ליושר. וזה בחינת: 'המהפכים אורחות יושר', ואז קשה מאד למצוא שום יושר אצלם, כי אז יכולין לעשות עוולות גדולות מאד בלי שום יושר כלל, כי בכל מקום שהעוולה גדולה ביותר, שם היושר רחוק ביותר, אבל אף על פי כן בקל להודיע שם שעושה עוולה, כגון אם אחד גונב וגוזל חס ושלום, ובוודאי הוא 'בר עוולה' מאד ורחוק מיושר, אף על פי כן על  כל פנים הוא בעצמו יודע בנפשו שעושה עוולה והוא כנגד היושר, על כן יש לפעמים שמתחיל היושר אצלו אחר כך, שלא לגנוב ולגזול עוד אצל שום אדם, או על כל פנים אצל זה שכבר גנב וגזל אצלו. אבל מי שאינו בר עולה כל כך, ואינו גונב וגוזל ממש, רק שעושה עוולה או אונאה כנגד חברו בדרך היתר קצת, הינו שמורה היתר לנפשו, כמצוי זאת בוודאי זה אינו 'בר עולה' כל כך וסמוך להיושר ביותר, כי מתרחק מעוולה גמורה, מגנבה או גזלה, אך אף על פי כן מהעוולה שכבר נתעה והרגיל בה קשה להשיבו ביותר, מאחר שמורה היתר לעצמו ונדמה לו שאינו עוולה כל כך. וכן להלן, כל מה שהעוולה קטנה, אף על פי שבוודאי היא סמוכה להיושר ביותר, אבל מצד אחד הוא גרוע יותר, כי קשה להשיבו מזה, וכן בכל דרגה ודרגה, כל מה שהדרגא קרובה וסמוכה להקדושה ביותר, רק שגם שם יש אחיזת איזה קליפה דקה, שם קשה יותר לשברה, מחמת שבקל יכולין לטעות שם בין ימין לשמאל, בין עולה ליושר.

ועל כן צריכין ליזהר ביותר להשתדל לקרב עצמו אצל הצדיק הגדול במעלה מאד, שזכה לשבר ולהמתיק כל אחיזת הקליפות בשורשן העליון, עד שאין להעוולה והקליפה שום אחיזה בו, והוא יכול להוציא את כל אחד מהמקורבים אליו מעוולה ליושר, מהקליפה אל הקדושה, ולהכניס השגת אלוקות אפילו בהקטנים במעלה מאד. ואל יאמר האדם: די לי שאתקרב לעת עתה לאיזה קטן במעלה, מאחר שהוא טוב ממני וכנגדי הוא צדיק, לא זה דרך האמת והיושר, כי כשמתקרב להקטן במעלה, אם זה הקטן במעלה הוא מהחולקים על צדיק האמת הגדול במעלה מופלגת מאד, כמצוי עתה בעונותינו הרבים, אז לא די שזה הקטן במעלה אינו מועיל לזה המתקרב אליו, אף גם הוא מקלקלו הרבה, כי מאחר שזה הקטן במעלה, אף על פי שכבר הגיע גם הוא לאיזה דרגה בקדושה, אבל עדין לא שבר הקליפה שבמדרגה הגבוה מזו, ואזי בקל יוכל לטעות שם ביותר עד שמהפך העוולה ליושר, עד שיוכל לקלקל הרבה, ויוכל על ידי זה להתגבר ביותר הרע של המקורבים אליו, מחמת שיונקים מהרע והקליפה שבמדרגה הגבוה, שלא זכה רבם עדין לברר ולהכניע הקליפה והסטרא אחרא הנאחזת שם. ועיקר הקלקול הוא כשזה הקטן במעלה חולק את עצמו מהצדיק האמת, מכל שכן כשחולק עליו, אזי לא די שאינו יכול לתקן את המקורבים אליו, אף גם מקלקל אותם הרבה, כי עוקר אותם משורשם העליון האמתי, שהוא הצדיק האמת, שהוא 'שורש נשמות ישראל', וזה הקטן במעלה בוודאי אינו יכול לתקן אותם בעצמו, רק אדרבא כנ"ל.

וזה בחינת פגם 'מחלוקת קורח', שבוודאי היה באיזה מדרגה במעלה גדולה כידוע, ועל ידי זה טעה בנפשו וחלק עצמו ממשה רבנו, בחינת 'ואתפליג קורח', ולקח לעצמו כמה נפשות מישראל ורצה להוליכם בדרכיו, עד שירדו על ידי זה חיים שאולה וכמה מהם שנשרפו ונכלו. וכן נראה בחוש כמעט בכל דור.

אבל אם זה הקטן במעלה מקורב על כל פנים להרב להצדיק האמת, אז בכוח רבו הגדול יכול גם הוא לזכות את הרבים ולקרב כל הרחוקים להשם יתברך ולהכניס בהם השגת אלוקות, ואפילו אחר ההסתלקות של רבו הצדיק הגדול האמתי, כי 'גדולים צדיקים במיתתם' וכו', וגם אחר הסתלקותם עוסקין גם כן בתיקון העולם על ידי ההשארה הקדושה שהשאירו בעולם על ידי ספריהם כנ"ל ותלמידיהם היקרים (בשר בחלב ה, ב ד ו).

אבל העניין קשה מאד, כי צריכין לזה לעורר המשפט להכניע הרע שנאחז באלו הנפשות בכדי שלא יזיק לו הרע שלהם, ומי יודע אם יש כח באש משפטו להכניע הרע שלהם. וגם כי יש כמה נפשות שאי אפשר לקרבן כי אין המשפט מועיל להם, וגם אלו הנפשות שצריכין לקרב, אי אפשר לו לקרבן בעל כרחם, וגם אסור לדחוק את השעה בעניין התקרבותם כנ"ל.

על כן צריכין להתפלל ולבקש הרבה מה' יתברך שיתן לו כח לעורר 'אש המשפט' בשלמות עד שיבטל הרע שלהם, וגם שידע את מי לקרב ואת מי שלא לקרב, וכן כל הפרטים שצריכין לידע איך להתנהג בעסק גדול כזה, שבו תלויים כל העולמות.

אך גם זה קשה לקיים כראוי, כי מי יודע לסדר תפלתו כראוי, בפרט בעסק גדול כזה. על כן עיקר התיקון לזה הוא על ידי ההתקשרות לצדיק האמת שהוא בחינת 'שבת', ששם תכלית המנוחה והשביתה בחינת בטול גמור אל אור אין סוף בתכלית השלמות, ועל ידי שזוכרין בכל פעם את השבת שהוא בחינת 'קדשת הצדיק האמת', על ידי זה מאיר ה' יתברך את עיני כל החפצים באמת למען שמו יתברך, ולידע איך לעסוק בבניין היכל הקודש הזה לקרב נפשות לה' יתברך באמת שזה מוטל על כל אחד מישראל כנ"ל.

כי על ידי ההתקשרות להצדיק באמת, על ידי זה יכולין להתפלל תפלתו לפני ה' יתברך שיענהו באמת ויושיעו לידע איך להתנהג בבניין הזה, שזה בחינת 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' שאומרים בשבת במנחה, כי אז הוא עת רצון על ידי 'קדושת שבת', ועל ידי זה נתקבל התפלה בשלמות שיזכו להמשיך הקדושה של שבת על כל ששת ימי החול, שאז עוסקין לברר בירורים הקדושים שזה בחינת התקרבות נפשות הרחוקות (אשר בזה בעצמו אסור גם כן לדחוק את השעה כנ"ל, רק צריכים לבטל את עצמו בכל פעם ולסמוך על ה' יתברך לבד, שזה בחינת שבת). והכל בכח קדושת שבת שהוא בחינת קדושת הצדיק האמת. ועל כן עיקר הכח הזה לקרב הרחוקים בשלמות, יכולין לקבל מהצדיקים דייקא אחר הסתלקותם, כי אז זוכים ליום שכלו שבת ומנוחה ונכללים בתוך קדושת שבת בתכלית השלמות, ועל ידי זה דייקא יכולין המקרבים שלהם לעסוק בבניין הנ"ל.

וזה בחינת מה שקודם מלאכת המשכן הזהירם על שמירת שבת. כי באמת עיקר בנין המשכן והיכל הקודש שנבנה על ידי שעוסקין לקרב נפשות לה' יתברך, שכל זה הוא בחינת בירורים שמבררין הקדושה מתוך הקליפה, כי צריכין לבטל ולהכניע הרע שלהם על ידי 'אש המשפט', ולעורר הטוב שבהם ולקרבם על ידי זה אל הקדושה, כל זה אנו זוכין על ידי שמירת שבת שבו בטלין דייקא מכל המלאכות אפילו ממלאכת המשכן, כי שבת הוא בחינת ביטול אל אין סוף ששם תכלית המנוחה והשביתה, כי בשבת השכינה שובתת ואינה מבררת בירורים, והרע והקליפות בטלין מאליהן על ידי קדושת שבת, ואין צריכין לעורר עליהם אש המשפט כלל, שזה בחינת 'לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת'.

כי כל המלאכות של ימי החול שהם בחינת בירורים צריכין לזה אש המשפט, אבל בשבת אין צריכין האש הנ"ל והקליפות בטלין מאליהן, ועל כן כל המלאכות אסורין בו כי אז אין בירור כידוע. וכל הבירורים שאנו מבררין בששת ימי החול על ידי כח אש המשפט, כל זה אנו זוכין דייקא על ידי קדושת הביטול והשביתה והמנוחה של שבת, שזה בחינת קדושת הצדיק האמת שהוא שבת דכולהו יומי.

ועל כן נוהגין להתקבץ בשבת בסעודה שלישית ולעסוק אז ביותר בעניין התקרבות הנפשות לה' יתברך, כי אז הזמן המסוגל לזה, מחמת שאז יוצא קדושת שבת ועוסקין אז להוסיף מחול על הקודש ולהמשיך קדושת שבת על ימי החול, שעל ידי זה עיקר התיקון של התקרבות הנפשות שהוא בחינת בנין המשכן והיכל הקודש, שנעשה על ידי שמירת שבת שנצטוו על זה קודם מלאכת המשכן. ומחמת שעיקר גמר תיקון בנין הקדוש הזה הוא דייקא על ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו כנ"ל, שזה בחינת משה יוסף דוד שנסתלקו במנחת שבת, על כן גם גמר קדושת המשכן היה על ידי הסתלקות הצדיקים, הינו על ידי מיתת נדב ואביהוא.

וזהו שאמר משה: 'הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד', 'אקדש' 'אכבד' דייקא, בחינת בנין היכל הקדש הנ"ל שהוא בחינת כבוד ה' יתברך כנ"ל, בבחינת 'ובהיכלו כלו אמר כבוד', שכל זה נתתקן על ידי הסתלקותם דייקא. וזה שאמרו רבותינו ז"ל, שאמר משה: סבור הייתי שיתקדש המשכן בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, היינו כנ"ל, ועין פנים.

גם שם מבואר מעניין רחיצת חמין בערב שבת, שהוא בשביל לדחות הקליפות על ידי כח האש המשפט שעסקו בו הצדיקים בכל ימי החול, בבחינת 'רשפיה רשפי אש' וכו'. (תערובות ה, ד-ח)

וזהו עיקר הפירוד בחינת 'נרגן מפריד אלוף' ח"ו, ועיקר הפירוד והפגם הוא 'פגם אמונה', כי על ידי כל עברה נמשך פגם אמונה עד שנעלם ממנו שהפועל נמשך מהכח, ואיננו זוכר מי בראש ומה למעלה ממנו.

ועל כן עיקר תיקונו על ידי תשובה, ועיקר התשובה שישוב מיד לשורשו, בבחינת 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון', שיזכור את עצמו אחר כל הפגמים שפגם בעוו‍נותיו המרבים, אף על פי כן בכל המקומות ממשלתו יתברך, ובכל מקום שנדחה ונפל לשם גם שם מקבל חיות רק מה' יתברך, ויקשר את עצמו בכל מקום שהוא שם, לה' יתברך:

אך מחמת שזה כלל, כי כשהאדם מקלקל ופוגם חס ושלום, אזי אי אפשר לו לתקן על ידי אותה הבחינה בעצמה שפגם שם, רק הוא מוכרח לקבל התיקון ממקום גבוה ביותר. וזה עיקר בחינת תשובה שהוא כביכול גבוה מהתורה, וכמאמר רבותינו ז"ל: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם' , כי אי אפשר לו לשוב לשורשו ולתקן בשלמות מה שפגם במה שעבר על התורה, כי אם על ידי שיקבל חיות ותיקון ממקום הגבוה ביותר.

ועל כן באמת אי אפשר להתתקן בשלמות כי אם על ידי הצדיק הגדול האמת, וכל מה שפגם וקלקל יותר הוא צריך רבי גדול ביותר כמבואר במקום אחר. כי על ידי שזוכה לבוא אל הצדיק בכל פעם, והצדיק אינו עומד על מדרגה אחת רק בכל פעם הוא עולה מדרגא לדרגא שזה בחינת הסתלקות, והצדיק יש לו בחינת רוח דלעלא ורוח דלתתא שהם בעצמם בחינת כח ופועל, ובכל פעם שרוצה הצדיק להסתלק ממדרגה זו ולעלות למדרגה גבוה ממנה, אזי יורד עליו הרוח דלעלא ונתקשר עם הרוח דלתתא שלו, ועל ידי זה נסתלק ממדרגתו זו. ומי שזוכה לעמוד לפני הצדיק בכל פעם, אז נמשך עליו גם כן הארה גדולה משני הרוחות של הצדיק הנ"ל שזה בחינת 'פי שנים', שעל ידי זה מקבל חיות בכל פעם ממקום גבוה ביותר, ועל ידי זה יכול להתתקן בכל פעם אף אם עובר עליו מה שעובר. כי אף על פי שהוא יודע בנפשו שהוא במדרגה פחותה ונמוכה מאד, אף על פי כן אם הוא רגיל לפני רבו, מקבל נפשו בכל פעם בהעלם ובאתכסיא בחינת פי שנים מרבו, דהיינו שנמשך עליו חיות דקדושה מהרוח דלעלא שנמשך על רבו בכל פעם כפי המדרגה שזוכה הצדיק לעלות ולהסתלק אליה עתה, ועל ידי זה אין שום קלקול ופגם שלא יוכל להתתקן על ידי תשובה שזוכה על ידי זה.

רק העקר שלא יתרחק מהצדיק לעולם חס ושלום בכל מה שיעבר עליו, וזה בחינת 'לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים' , ודרשו רבותינו ז"ל: אל תקרי 'שנים' אלא 'שנים', כי עיקר התיקון על ידי בחינת פי שנים הנ"ל. וזה בחינת 'ממרחק תביא לחמה', שעיקר התיקון צריכין לקבל ממקום גבוה ורחוק מאד.

ועל כן אי אפשר להתתקן כי אם על ידי הצדיק הגדול במעלה ביותר, שזוכין על ידו לבחינת פי שנים הנ"ל בבחינה גבוהה ועליונה וקדושה מאד, ועל ידי זה עיקר תיקון התשובה ומחילת העוו‍נות, בבחינת 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך' , 'אנכי אנכי' דייקא בחינת פי שנים. ועין שם עוד כמה כתובים המורים על ז. (הכשר כלים ד, ג ח)

ולזה אין זוכין בשלמות, כי אם הצדיקים אמתיים שמקימים כל התורה בשלמות בתכלית המעלה, שעל ידי זה יש להם כח לקבל תוספת רוח חיים דקדושה מלמעלה בכל עת, ועל ידי זה מתאחד ומתקשר הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא בקשר אמיץ וחזק תמיד, ונמשך עליו רוח חיים חדש בכל פעם מהרוח דלעלא להרוח דלתתא בהדרגה ובמידה, באופן שיוכל לקבל כל ימי חיותו ולא יסתלק ח"ו על ידי זה על ידי רבוי האור.

כי עצם החיות של הרוח דלעלא אי אפשר לקבל בזה העולם בזה הגוף כלל, רק על ידי תורה ומצוות מתקנים בחינת כלים בקדושה ובטהרה, באופן שיוכל לקבל החיות מהרוח דלעלא כראוי במידה כנ"ל. והצדיק הולך בכל פעם מדרגא לדרגא וממשיך בכל פעם חיות מבחינה גבוה ביותר, היינו מבחינת רוח דלעלא שהוא גבוה ועליון ביותר ויותר, כי מה שהוא במדרגה זו בחינת רוח דלעלא בחינת כח, הוא במדרגה עליונה ממנה בחינת רוח דלתתא בחינת פועל, והבחינת רוח דלעלא שיש שם הוא עליון וגבוה מאד, כי בעניין זה של בחינות כח ופועל רוח דלעלא ורוח דלתתא, יש כמה וכמה בחינות כמבואר בפנים, כי מה שהוא ביצירה בחינת כח בחינת רוח דלעלא, הוא בעולם הבריאה בחינת פעל רוח דלתתא, וכן מדרגא לדרגא וממעלה למעלה עד אין סוף ברוך הוא. והצדיק עולה בכל פעם מדרגא לדרגא ומקבל חיות מבחינה גבוה יותר, ואז יורד הרוח דלעלא ונתאחד בו הרוח דלתתא, ועל ידי זה נסתלק ממדרגה זו ועולה למדרגה גבוה ביותר, וזוכה אז לקבל חיות מהרוח דלעלא שבמדרגה הגבוה יותר.

ואז התלמידים שעומדים לפניו אז ומקשרין בו היטב יכולין לקבל ממנו בחינת פי שנים על ידי הארת הרוח דלעלא של הצדיק שיורד אז. אבל כל ימי חייו של הצדיק אינו יורד הרוח דלעלא שלו לגמרי, כדי שלא יסתלק וימות ממש על ידי זה ח"ו, רק שיורד באופן שיסתלק חיותו מדרגא לדרגא וישאר בחיים, אך כשמגיע זמן הסתלקות הצדיק ממש, אזי יורד הרוח דלעלא שלו לגמרי ומתאחד עם הרוח דלתתא, ועל ידי זה הוא מת ממש ומסתלק מן העולם, ואז עיקר המשכת פי שנים לתלמידיו למי שזוכה לראותו אז לקחת מאתו.

אבל באמת הצדיק גם בעת מיתתו ממש אינו מסתלק מן העולם לגמרי ח"ו, כי עדיין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא, שהוא בחינת 'הבלי דגרמי' שנשאר אצל כל אדם שעל ידי זה מקבל עונשו ושכרו. אך אצל אדם פשוט מכל שכן כשפוגם חס ושלום ועבר עברות ומת בלא תשובה, אזי זה החיות נעקר משורשו ואינו יכול לחבר הנפש עם הרוח וכו' שזה בחינת כרת ח"ו, ועל ידי זה עיקר עונשו, ואפילו מי שאינו חייב כרת רק שאינו מזכך כראוי, הוא צריך לסבול יגיעות ומרירות הרבה קודם שזוכה לחזור ולקשר זה החיות לשורשו.

אבל הצדיק, בפרט הצדיק הגדול במעלה שזיכך עצמו מכל וכל הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי 'צדיקים במיתתם קרויים חיים', כי גם אחר הסתלקותו מקשר ומייחד בחינת חיות גופו שהוא הבלא דגרמי בעצם החיות דקדושה, ומקשר ומייחד כל חיותו עד לעלא לעלא וכו', ואז הוא עוסק בתיקון נפשות ישראל יותר מבחייו, מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל כך עד שיכול לתקן הכל.

וזה מעלת קברי הצדיקים אמתיים, כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה כמבואר בכתבי האריז"ל, ונפשו קשורה למעלה למעלה, כי אחר הסתלקותו אז הוא עיקר התדבקות הרוח דלתתא של הצדיק בהרוח דלעלא שלו, והצדיק גם אחר הסתלקותו הוא עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבוה ביותר בבחינת 'ילכו מחיל אל חיל', וכמאמר רבותינו ז"ל: 'צדיקים אין להם מנוחה' וכו', ובשעת הסתלקותו באיזה בחינה שהוא אפילו רק הסתלקות מדרגא לדרגא, יכולין לקבל פי שנים. ועל כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולים לקבל הארת פי שנים ממקום גבה מאד, שעל ידי זה הכל יכולין להתתקן.

כי עיקר התיקון על ידי המשכת פי שנים הנ"ל, כי מי שקלקל אי אפשר להתתקן על ידי זה החיות בעצמו שפגם בו מאחר שלשם הגיע פגמו, ועל כן ההכרח להמשיך תיקונו ממקום הגבוה ביותר, שזה עיקר תיקון התשובה, שעיקר התיקון נמשך ממקום הגבוה ביותר, וכל מה שפגם יותר ויותר ח"ו צריכין להמשיך תיקונו ממקום הגבוה עוד יותר, עד שיש שפגמו כל כך בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להתתקן כי אם על ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל ידי שבאים על קבריהם הקדושים וחותרים שם לשוב בתשובה שלמה, על ידי זה ממשיכין שם הארת פי שנים מבחינה גבוה ועצומה מאד, עד שעל ידי זה גם הוא יכול להתתקן אפילו אם הוא כמו שהוא.

אבל העיקר, שצריכין לשבר מניעות הרבה קודם שזוכין לבוא אליו, כי המניעות על זה רבים ועצומים מאד על פי רוב בלי שיעור, ועיקר המניעות הוא מניעות המוח, וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תיקון לפי עוצם ריבוי קלקולם בכל פעם בלי שיעור, אף על פי שתולין הקלקלה בעצמן, גם זה הוא בחינת מניעת המוח, שאינם מאמינים בגדולת חסדי ה' יתברך אשר לא תמנו ולא כלו לעולם, ובגדולת הצדיקי אמת שיש להם כח לתקן הכל בכל פעם יהיה איך שיהיה, בפרט אחר הסתלקותם שעולין בכל פעם למדרגות עליונות כל כך וממשיכין חסדים חדשים בכל פעם, עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות להתתקן על ידם אף אם הוא כמו שהוא. (הכשר כלים ד, ז)

ואלמלא לא חטא האדם, היה יכול לעלות לרום מדרגות העליונות ולעשות פתחים שם, עד שיקבל חיות העליון משם בעודו בגופו וחי לעולם, והיה מגיע לשלמותו בחייו, אבל אחר החטא נגזר מיתה, ועל כן אפילו אם הוא צדיק גדול, אי אפשר לו להגיע לתכלית העליון בשלמות כי אם על ידי המיתה, ואז ישוב אל העפר ויזדכך שם עד התחיה, ואז כפי מעשיו וכפי זיכוכו יזכה שיהיו נפתחין לו פתחי ושערי הקדושה, ועל ידי זה יהיה נמשך הארת הפתח עד מקום קברו, עד שיהיה נפתח קברו ויקבל על ידי הפתחים הקדושים הללו הארה גדולה מהרוח דלעלא מבחינה גבוה מאד, עד אשר יקום בתחיה. וזה שכתוב אצל תחיית המתים 'בפתחי את קברותיכם וכו', ונתתי רוחי בכם וחייתם' וכו'.

ועיקר תיקון הפתחים הנ"ל בשלמות הוא על ידי הצדיק האמת, כי הוא יכול לעלות למדרגות עליונות גבוהות מאד מאד ולעשות פתחים ושערים שם, עד שיכול להמשיך האור והחיות העליון מאד דהיינו התגלות אלהותו יתברך, גם בעולם הגשמי הזה בתכלית המדרגות התחתונות, עד שיתקים 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו' וכו', כי זה עיקר גדולת הצדיק בחייו ואחר הסתלקותו, שכל מה שעולה למדרגה גבוה יותר ימשיך ויאיר האור למדרגות התחתונות והמגושמים יותר, עד שיכול להגביה גם כל הנופלים והמגושמים מאד, וכל זה על ידי הפתחים הנ"ל, כי יש לו כח לעשות פתח מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין, שזה בחינת תחיית המתים כנ"ל. (הכשר כלים ד, מט נ)

אך מחמת שהחכמות חיצוניות שהם בחינת ד' מלכיות דסטרא אחרא, יונקים מבחינת המלכות דקדושה בחינת חכמה תתאה הנ׳׳ל שהיא גם כן בחינת ד' כמבואר בפנים, וכל הד' מלכיות מכונים בשם גלות מצרים, וצריכין לחתוך המלכות דקדושה מהם על ידי התוכחה, שעל ידי זה מתגלה חכמתו של החכם ונתגלה חסד, שעל ידי זה קוצרין וחותכין את המלכות מהם ומעלין אותה אל אור הפנים המאיר בשלוש רגלים, ופסח הוא ראש לשלוש רגלים, על כן קודם פסח קורין הד' פרשיות, שהם תיקוני עלית המלכות שהוא גם כן בחינת ד' כנ״ל.

'פרשת שקלים' שהוא בחינת צדקה וחסד, הוא בחינת החסד הנ״ל. 'פרשת זכור' שהוא מחית עמלק, זה בחינת הכנעת הד' מלכיות שכלליותם הוא עמלק כמבאר בפנים. 'פרשת פרה אדמה', היא בחינת התוכחה של החכם, ועל כן היא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים המתעסקין בה, כי כל העוסקין בתוכחה נתאחז בהם ח"ו איזה פגם מהעוונות של אלו שמוכיחין אותם, אבל אף על פי כן שכרו של המוכיח מרובה מהפסדו, כי אף על פי שנטמא גם כן קצת, מטהר את עצמו אחר כך בקל על ידי טבילה והערב שמש, אבל הוא על ידי תוכחתו הקדושה זוכה לטהר טמאים לגמרי, שהיו טמאים בטומאת מת ממש בזוהמת הנחש סטרא דמותא, ועל ידי תוכחתו מחזירם בתשובה שלמה ומטהר אותם.

ועל כן התוכחה היא בחינת מצות טהרת פרה אדמה. ועל כן פרה אדמה מצוותה בסגן, כי הכהן גדול הוא בחינת הרב והצדיק בעצמו, אך מחמת שחכמתו הגדולה בעצמה אין לנו בה תפיסה כלל, על כן אי אפשר לקבלה כי אם על ידי תלמידיו המובהקים שהם בחינת סגני כהונה, שזה בחינת המתורגמן שהיו נוהגים להעמיד בימים קדמונים לפני החכם הדורש, וזה בחינת שתיקוני הפרה אדמה שהיא בחינת תוכחה של החכם האמת לטהר ישראל מעוונותיהן, זה נעשה על ידי סגן הכהנים דייקא בחינת מתורגמן בחינת תלמידים של החכם האמת שהוא בחינת כהן גדול כנ״ל.

אחר כך קורין 'פרשת החדש', שהיא בחינת שלמות עלית המלכות שהוא בחינת 'לבנה', שזה בחינת הרגלים שנמנין לחודשים, כי צריכין להעלות המלכות אל אור הפנים המאיר בשלוש רגלים. ואלו תיקוני המלכות הכלולין בבחינת ארבע פרשיות אלו, הם בחינת ד' תיקוני שכינתא שהם מיטה שלחן כיסא מנורה, שכנגד זה היו לו ליעקב ארבע נשים, ויצאו מהם ארבעה דגלים שהם ארבע מחנות שכינה, והם בחינת כנגד הארבעה בנים שדברה תורה כמבואר בפנים. (גילוח ג, אותיות ה-ז)

וכל זה נמשך מהדעת שלהם, מחמת שנדמה להם שכבר הם יודעים איזה ידיעה מהשם יתברך, וכפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך נדמה להם שאי אפשר לקרב אליו יתברך מרוחק ומגושם כזה, בפרט אם הוא פגום מאד, רחמנא לצלן.

ובאמת כל זה נמשך מקטרוג המלאכים שקטרגו על כלל בריאת האדם דעתיד למחטי ולארגזא וכו', כמאמר רבותינו ז"ל. כי אלו המלאכים נדמה להם גם כן שכבר הם יודעים איזה ידיעה מגדולת השם יתברך, וכפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך לא היו יכולין להבין כלל את בריאת האדם הגשמי הזה, שיש לו בחירה ויכול לחטוא ולהרגיז, ח"ו.

אבל השם יתברך לא השגיח עליהם והשיב להם: וכי לחנם נקראתי רחום וחנון?! כי אין מי שידע ממנו יתברך בשלמות כי אם הוא לבדו יתברך, והשם יתברך בעצם רוממותו יודע שדייקא זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך כשהאדם הגשמי הזה יעבוד אותו בזה העולם העשיה דייקא, ואפילו אם יחטא וירגיז לפניו יתברך, אף על פי כן יודע שיש צדיקים גבוהים כאלה, שידעו להמשיך גדולת רחמיו וחסדיו גם עליהם, עד שירימו ויגביהו נחת רוח לפניו גם מהם; אדרבא, כל מה שעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך ממדרגה נמוכה ביותר, יש לו שעשועים יותר ויותר ובשביל זה ברא את העולם.

ועל כן באמת הצדיק הגדול במעלה מאד מאד בבחינת משה הוא מוסר את נפשו בעד ישראל, אפילו בעד הגרוע שבגרועים, ומשתדל ומתייגע כל ימיו במסירת נפש עצום לקרב את הכל להשם יתברך, כי הוא הגיע ל'תכלית הידיעה אשר לא נדע', ודייקא מחמת זה הוא משיג בהשגתו העצומה שהשם יתברך מקבל תענוגים ושעשועים מכל מדרגות התחתונות ביותר, אדרבא זה עיקר גדולתו, שהרחוקים ביותר מתקרבים אליו יתברך, כמבואר במקום אחר, ועיין פנים.

ועל כן 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד', מחמת שהבעלי תשובה הם מרימין מדרגות התחתונות ביותר, ועל כן זה הצדיק הוא רבן של כל הגדולים והקטנים, כי הוא מראה להגדולים במעלה, בחינת דרי מעלה הן להמלאכים ממש שקטרגו על בריאת האדם, הן להגדולים במעלה מבני אדם שאינם רוצים לקרב הרחוקים והפגומים, אדרבא מרחקים אותם לפעמים ביותר, והצדיק הגדול הזה מראה להם, שכל זה מחמת שאינם יודעים עדין כלל בידיעתו יתברך, כי מי שיודע בידיעת השם יתברך הוא יודע שעיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא דייקא כשעולה העבודה של עולם השפל הזה, על כן כל מה שהמדרגה יותר נמוכה, כשעולה איזה נחת רוח לפניו משם, זה עיקר שעשועיו ותענוגיו יתברך, ועל ידי זה הדעת בעצמו שמאיר להדרי מעלה שאינם יודעים כלל עדיין מגדולתו יתברך, על ידי זה יכול להראות להדרי מטה הנמוכים ביותר, שעדיין השם יתברך איתם ומקבל נחת רוח מהם, ולא ישגיחו על הדעת והסברות של אלו הגדולים שרוצים לרחק אותם.

גם כי עיקר אחיזת היצר הרע נמשך מהשתלשלות קטרוג המלאכים הנ"ל, כמבואר בפנים. ועל כן הצדיק הנ"ל, שמבטל קטרוג המלאכים כנ"ל, על ידי זה ממילא מבטל אחיזת היצר הרע מישראל, וגם הוא מראה להנמוכים במעלה, בחינת דרי מטה, שלא ישגיחו על קטרוג המלאכים, שמשם היצר הרע שלהם הרוצה להפיל אותם בכל עת ומחליש דעתם כאילו אפס תקוותם, ח"ו, ובאמת לא כן הוא, אדרבא השם יתברך עדיין אתם ועמם, 'כי מלא כל הארץ כבודו' ואין שום יאוש בעולם כלל, כי אין מי שיודע גדולתו יתברך ורחמיו וחסדיו עד היכן מגיעים, כי רחמיו יתברך אינם כלים לעולם יהיה איך שיהיה, כמו שכתוב: 'חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו', אדרבא זה עיקר גדולתו יתברך כשהרחוקים מתקרבים אליו כנ"ל. (נדרים ד, יד- טז)

ועל כן באמת עיקר התשובה על פגם הברית הוא על ידי התקשרות והתקרבות לצדיקים אמתיים, כי צדיקי אמת שהם שומרי הברית בשלמות הם בחינת זקנים דקדושה (כמובא שעיקר הידור הזקנה הוא על ידי בחינת תיקון הברית, כי הסריס אין לו זקן), שמקבלין כח מהזקן העליון (המבואר בהמעשה של יום ראשון מהשבעה בעטלירס) שזכה לבחינת למעלה מהזמן בתכלית המעלה, ומשם ממשיכים החיים לכל הבאים לשוב על פגם הברית, ומוציאין ומעלין אותם מבחינת 'כרת' לבחינת 'כתר' בחינת עתיק בחינת זקן בחינת למעלה מהזמן, ששם עיקר החיים.

וזה בחינת גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, כנגד תליסר תיקוני דיקנא קדישא שהם בחינת זקן דקדשה, שזוכין לזה על ידי מצות מילה שהוא בחינת תיקון הברית: (מילה ד, ח)

ועל כן תיקון ה'כרת' הוא 'כתר' כמובא, כי צריכין להמשיך עליו הקדושה מבחינת 'כתר' ששם שורש בחינת הזקנה דקדושה בחינת תליסר תיקוני דיקנא, ונקרא 'עתיק' כידוע, היינו שזוכה לקשר את עצמו לבחינת זקן דקדושה בחינת כתר, ששם שורש הבחינה של למעלה מהזמן שזהו הפך הכרת.

וזהו שמובא בספרים שהנעור בלילה ניצול מכרת, כי עיקר הזמן הוא בבחינת שנה שהוא בחינת קטנות הדעת כמבואר בפנים, ושם עיקר אחיזת הכרת סטרא דמותא, ועל כן כשנעור בלילה ומנדד שנה מעיניו ועוסק בתורה ועבודת ה', על ידי זה מבטל הזמן שהוא בחינת 'שנה', ומקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, על ידי התורה ועבודה שהם שלמות הדעת דקדושה, שעל ידי זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן ששם עיקר החיים.

ועל כן באמת עיקר התשובה והתיקון על עוון כרת רחמנא לצלן הוא על ידי התקשרות והתקרבות לצדיקים אמתיים שהם בחינת זקנים שבקדושה, והם ממשיכין חיים לכל הבאים לשוב, ומוציאין ומעלין אותו מבחינת 'כרת' לבחינת 'כתר', שהוא בחינת עתיק בחינת זקן בחינת למעלה מהזמן ששם עיקר החיים כנ"ל. (מילה ד, ח)

ובאמת, התחלת התשובה והתיקון קשה וכבד מאד, כי קשה וכבד מאד לידע ולמצוא הראש וההתחלה, כי על פי רוב כל התיקונים והעצות בעבודת ה' כל אחד תלוי בחברו עד שקשה למצוא הראש וההתחלה, כמו למשל מה שמבואר בפנים שעל ידי שמקבלין השלוש רגלים כראוי על ידי זה זוכין לשבר השלוש תאוות שהם תאוות אכילה ומשגל וממון, ועל ידי זה זוכין עוד לכמה תיקונים נפלאים כמבואר בפנים, נמצא כפי זה, עיקר ההתחלה מעבודה זו שיזכה לקבל השלוש רגלים כראוי, אבל איך זוכין לזה בעצמו? כי בודאי כל זמן שמשוקעים בהשלוש תאוות הנ"ל אז בודאי רחוקים מקדושת השלוש רגלים, מאחר שהתאוות הנ"ל הם ההפך ממש מקדושת השלוש רגלים, ועל כן קשה וכבד גם בעניין זה למצוא הראש וההתחלה, וכן הוא ברוב העצות והתיקונים, שקשה וכבד למצוא הראש וההתחלה מחמת שעל פי רוב כל אחד תלוי בחברו ואין יודעין מהיכן הראש וההתחלה.

ועל כן עיקר הראש וההתחלה של כל התיקונים שבעולם הוא על ידי קדושת ראש השנה, שמשם מתחיל ראשית התשובה והתיקון. כי עיקר התשובה הוא להשיב הדבר לשורשו למקום שניטל משם, שזה בחינת 'זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', אבל מריבוי עונותינו קשה לנו מאד למצוא מקומנו, ואין אנו זוכין לידע איך לשוב אל המקום אשר נחצבנו משם, ומחמת זה עובר על כל אחד מה שעובר, כי כל מה שה' יתברך מסבב עם האדם, הכל לטובתו כדי להשיבו לדרך הישר, וה' יתברך מסבב עם כל אחד בכמה סבות וכו', כפי מה שהוא יתברך יודע את מקומו של כל אחד ואחד שכמו כן הוא צריך לגלגל עמו בגלגולים אלו ובסבות אלו. ומחמת שאין מי שידע מקום כל אחד מתחלה ועד הסוף, על כן אי אפשר להבין דרכיו יתברך, ומחמת זה גם כן קשה מאד לכל אחד למצוא הראש וההתחלה מה שצריך לתשובתו ותיקון נפשו כפי בחינתו דייקא, וכל זה מחמת שאין מי שידע את מקומו.

על כן עיקר תיקון התשובה אי אפשר להתחיל כי אם על ידי הצדיקים אמתיים שהם זוכים להיות בבחינת 'מקומו של עולם' כמבואר בפנים, ועל כן הם יודעים מקום כל אחד ואחד מתחלה ועד הסוף, ורק הם יודעים לעשות ראש השנה שהוא יומא דדינא, ולדון את כל אחד לכף זכות כפי מקומו ובחינתו עד שמכניסים אותו באמת לכף זכות ומכניסים בו הרהורי תשובה אמתיים.

וזהו שאנו רואין בחוש, שבראש השנה ועשרת ימי תשובה מגיע על כל אחד מישראל איזה הרהור תשובה, והכל צועקין לה' יתברך מעומק הלב, ומאין בא זאת? רק כל זה נמשך מהצדיקים אמתיים הנ"ל שיכולים לעשות ראש השנה, מחמת שהם יודעים שורש מקומו של כל אחד ואחד, והם דנים הכל לכף זכות, ומכניסין את הכל באמת לכף זכות ומכניסים בהם הרהורי תשובה, ומודיעים להם ומאירים להם בדעתם שורש העצה והראש וההתחלה של כל ההתחלות לכנוס בדרכי התשובה שהעיקר הוא לצעוק אל ה' תמיד מעומק הלב, שזה עיקר העבודה שבראש השנה ועשרת ימי תשובה בחינת 'ממעמקים קראתיך ה'', והעיקר הוא ראש השנה שהוא עיקר הראש וההתחלה, שאז מתחילין כל ישראל בהתחלה אמתית לצעוק אל ה' מעומק הלב כנ"ל, ומשם עיקר התחלת התשובה לכל אחד מישראל.

ועל כן צריכין לנסוע לצדיקים אמתיים על ראש השנה, כי מהם עיקר קדושת ראש השנה, ואפילו הרחוקים מהם שאינם יודעים מהם כלל, כולם מקבלים קדושת ראש השנה שהוא התעוררות התשובה רק מהצדיקים הנ"ל, אבל בודאי כל מי שזוכה להתקרב אליהם וליסע אליהם על ראש השנה, בודאי הם עיקר המקבלים קדושת ראש השנה שנמשך רק מהצדיקים הנ"ל.

וזאת ההתחלה של ראש השנה נמשכת על כל השנה כולה, על כל מי שבא לשוב אל ה' יתברך באיזה עת שהוא, אזי עיקר התחלתו מבחינת ראש השנה הינו מבחינת 'ממעמקים קראתיך', הינו לצעוק לה' יתברך מעומק הלב ממקום שהוא, ואז יאיר לו ה' יתברך הדרך לתשובה, ויאיר עיניו לידע מהיכן להתחיל לשוב אליו יתברך. (ערלה ד, ה-ז)

וז"ל (אות קלח): במקום מנוחת הצדיקים בקבריהם הקדושים, שם נמשך קדושת הכסא כבוד שהוא נחלתם, כמו שכתוב 'וכסא כבוד ינחילם'. ועל כן שם כלולים כל המקומות של כל אחד ואחד, ויכול כל אחד ואחד למצוא שם את מקומו עד שיזכה על ידי זה לשוב לה' יתברך, מחמת ששם מאיר קדושת בחינת מקומו של עולם שהוא שורש כל המקומות כולם, ושם יכול כל אחד למצוא ההתחלה והראשית שהוא צריך להתחיל משם לשוב לה' יתברך, ובשביל זה נוסעין על קברי הצדיקים בערב ראש השנה. (שם, ח)

אך באמת כל ההתחלה והאמצע והסוף והתכלית שלנו, הכל הוא רק על ידי הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה רבנו, שהוא היה הרבי הראשון של כל ישראל, וממנו ההתחלה ואצלו כל תכליתנו ותיקותנו, כי 'מה שהיה הוא שיהיה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

וההתחלה של הצדיק האמת בחינת משה בעצמו, בודאי אי אפשר לנו להשיג כלל, ואין לנו להרהר בזה כלל, איך זכה ילוד אשה להשגה כזאת וכו'. אך אחר שכבר זכינו לקבלת התורה על ידי משה רבנו, ולהמשיך דעתו הקדושה בכל דור ודור על ידי צדיקי אמת שבכל דור, על ידי זה הודות לאל, יש לנו מהיכן להתחיל, כי מנעורינו מגדלין אותנו בקדושת ישראל, ומלין את הילד ביום השמיני מיד, ואחר כך מחנכין אותו בתורה ומצוות, ובודאי יש לנו במה להתחזק בעזרת השם, במה שזכינו להיולד ולהתגדל בקדושת ישראל, ומאמינים אנחנו בתורת משה ובדברי כל הצדיקי אמת הבאים אחריו ומחזקין אותנו לבטח בחסדי ה'. ואף על פי שכבר עבר עלינו מה שעבר בכלליות ובפרטיות, אף על פי כן הם מזהירין אותנו לבלי ליאש עצמו ולהיות בהשם יתברך מבטחנו, כי 'ה' אתנו אל תיראום', כי עדיין עדיין ה' עמנו ואצלנו ואתנו וקרוב אלינו מאד, כי 'מלוא כל הארץ כבודו', ועדיין חביבותה גבן וחביבותן גבה.

ועל ידי שאנו זוכין להאמין ולהתחזק על ידי דברי אמת של הצדיקים אמתיים, שכבר טרחו והתיגעו בשבילנו הרבה לקרב אותנו לעבודת השם, על ידי זה יכולין גם אנחנו לזכות להארת הרצון דקדושה, שיהיה רצוננו חזק ואמיץ מאד להשתוקק ולכסוף אליו יתברך ברצונות חזקים וגעגועים גדולים מאד. ואז כל  מה שהרצון מתגדל ומתפשט יותר, על ידי זה אנו זוכין להתחזק ביותר כי עיקר התחזקות הוא על ידי הרצון, כי הרצון חופשי תמיד, כי יהיה איך שיהיה, אף על פי כן רצוננו וכוספנו חזק מאד אליו יתברך לעשות רצונו ולקיים מצוותיו באמת. ועל ידי זה שמתחזק ביותר, על ידי זה זוכה ל'הארת הרצון' בשלמות יותר, ואז מתחזק עוד יותר וכן להלן.

ובאמת 'הארת הרצון', שהוא בחינת 'יראה', כמבואר בפנים, יוכל כל אדם לזכות בקל, כי הרצון חופשי לעולם, רק שצריך שיהיה איש חיל ולהתחזק בזה מאד, וזה תלוי בזה, כי 'אין מחזקין אלא למחוזקין' כנ"ל, וההתחלה הוא רק בכח וזכות הצדיקי אמת, שיגעו כל כך בעבודת השם עד שהמשיכו דעת כזה, שעל ידי זה יכולין הכל להתחזק ולזכות להארת הרצון ולהתחזק על ידי זה ביותר וכן להלן כנ"ל.

ועל כן יפה אמר משה: 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה', ואמרו רבותינו ז"ל 'לגבי משה יראה מילתא זוטרתא', הינו 'ועתה', אחר שכבר טרחתי ויגעתי בשבילכם כל כך, כמבואר בפרשיות הקודמים, עד שזכיתי להשגה ודעת כזה, אשר יראה מילתא זוטרתא לגבי משה, על כן יש לכם גם כן יסוד חזק והתחלה טובה, שתוכלו להתחזק כל כך על ידי הארת דעתי שאני מאיר בכם, עד שתזכו גם כן להארת הרצון וליראה גדולה הנמשך מהארת הדעת של הצדיק האמת, עד אשר באמת גם אצלנו עכשיו בנקל לנו לזכות למדרגה זו, שתהיה היראה מילתא זוטרתא גם אצלנו, על ידי שנזכה להתחזק באמת בכח ההתחלה הקדושה של משה רבנו ושל כל הצדיקי אמת הבאים אחריו (פדיון בכור ה, לג).

אבל הצדיקים במיתתן קרויין חיים, כי אף על פי שהצדיק נסתלק למעלה למעלה לבחינת 'איה', אף על פי כן הוא מאיר גם בזה העולם ונחשב כאלו הוא חי ממש, אדרבא עכשיו הוא מאיר יותר ויותר, כי הצדיק כל מה שעולה יותר ויותר לבחינת 'איה' הוא ממשיך משם הארה יותר ויותר לבחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', כי עיקר עבודת הצדיק בחייו ובמותו הוא לגלות אלהותו יתברך תמיד, וכל מה שנסתלק ועולה לבחינת 'איה', הוא ממשיך משם הארה יותר ויותר שיתגלה ויאיר אלהותו יתברך יותר ויותר בבחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', שעל ידי זה יש גם לנו כח יותר לחפשו ולבקשו יתברך תמיד, עד שגם אנחנו נזכה למצאו (גביית חוב מהיתומים ג, יט-כ).

וזה כל מעלת הצדיקים שזכו מה שזכו, עד שיהיה להם ממשלה על המלאכים, כמאמר רבותינו ז"ל, והכל מחמת שהם במקום גשמי כזה, ומקדשין עצמן כל כך ופורשין עצמן מכל התאוות, עד שזוכין לאחוז בכסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם, ועל ידי זה הם מגביהין כל המקומות של העולם שיהיו נכללין בבחינת מקומו של עולם.

אך מחמת חטא אדם הראשון וחטאי הדורות, אי אפשר להאדם לזכות לזה בתכלית השלמות, כי אם אחר מיתתו כשישוב אל העפר דייקא, עד שיתהפך גופו לעפר ממש, שהוא בחינת תכלית גשמיות המקום, ואז דייקא ישוב מן העפר דייקא לחזור ולחיות בתחיית המתים ולשוב לשורשו משם דייקא, להיות נכלל בבחינת למעלה מן המקום, בבחינת 'הקיצו ורננו שוכני עפר' דיקא.

ועיקר התיקון על ידי הצדיקים הגדולים, שזכו גם בחייהם לאחוז בכסא הכבוד ולהכלל בבחינת 'מקומו של עולם', וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כי אז דייקא הם נכללים יותר ויותר בבחינת מקומו של עולם, ועל כן אז דייקא הם ממליצים טוב על ישראל, אשר כל קיומנו עתה על ידם, כמבואר בזוהר הקדוש, כי על ידי שנכללים אז בתכלית השלמות בבחינת מקומו של עולם, יכולים על ידי זה לעשות ראש השנה ולדון את הכל לכף זכות, לכל אחד ואחד כפי מקומו.

ועל כן הולכים בערב ראש השנה דייקא על קבריהם הקדושים, כי אז אחר מיתתם הקדושה, אז דייקא הם עושים ראש השנה בתכלית השלמות יותר ויותר מבחייהם כנ"ל (אפותיקי ה, יג-יד).

נמצא שבקיום התורה, על ידי זה מנשאין ומרימין את כל הבריאה כולה לשורשה, כי התורה היא קומה שלמה, ועל ידה מחיין כל השלשה קומות - עולם שנה נפש, ועל ידי זה נכלל העולם בשורשו, כי התורה והמצוות הם אחדותו יתברך, ועל ידי זה מסלקין לה' יתברך כל ההלואות שהלווה בבריאת עולמו כנ"ל.

ועל כן נקראים המצוות בלשון 'חיוב', כמורגל בדברי רבותינו ז"ל 'יוצא ידי חובתו', כי בזה מסלקין החוב והלואה לה' יתברך. ועל כן רשעת הרשע מכנה הכתוב בשם 'לווה רשע ולא ישלם', כי אינו מסלק לה' יתברך החוב וההלואה של הבריאה המוטל עליו.

והנה פריעת חוב והלואה צריכין לסלק ליד המלוה בעצמו או ליד שלוחו כמבואר בשלחן ערוך, ואי אפשר להחזיר הכל לה' יתברך בעצמו כביכול, כי אם כשזוכין לעשות המצווה בשמחה גדולה כל כך שאינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בשבילה, כי יש לו שמחה מהמצוה בעצמה, ואזי הוא נכלל בה' יתברך כביכול בשעת עשית המצוות, ואזי נכללין עמו כל העולם ומלואו גם כן בה' יתברך כביכול כמבואר בפנים, וזה בחינת שמסלק החוב וההלואה ליד המלוה בעצמו.

אך מחמת שלאו כל אדם זוכה לעשות המצות בשמחה כזו עד שיהיה נכלל הכל בה' יתברך בעצמו כביכול, כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא הוא בחינת 'נביא באספקלריא שאינה מאירה', ואינו נכלל בעצם בה' יתברך רק כמי שעומד ורואה איזה דבר מרחוק, ואז צריכה המצוה עם כל העולם ומלואה התלויים בה להשתלח בשליחות מעולם לעולם עד שיתברר ויתעלה ויוכלל בשורשו, שזהו בחינת סלוק החוב, ואז יש אחריות הדרך מכמה מקטרגים המקטרגים ומונעים המצוה מלעלות ולכלל במקומה ושרשה

ועל כן אנו צריכין לעשות כל המצות על דעת משה רבנו עליו השלום שזכה ל'אספקלריא המאירה', ולקשר עצמנו בשעת עשיית כל מצוה ומצוה להצדיק הדור שהוא בחינת 'משה', דהיינו שצריכין לקשר עצמו לזה הצדיק שזכה לעשות כל המצות בשמחה מהמצוה בעצמה שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה כנ"ל, וזה הצדיק נכלל באמת בה' יתברך עם כל העולם כלו על ידי עשית מצותיו, וכשאנו מקשרין כל עשית מצותינו לצדיקים אמתיים כאלה, אזי אנו שולחין מצותינו שהם בחינת סלוק החוב על ידי 'ציר נאמן לשלחיו', הינו שליח נאמן של ה' יתברך שהוא בחינת משה שנאמר בו 'בכל ביתי נאמן הוא', וכשמסלקין החוב לידו הוא כאלו מסלקו לה' יתברך בעצמו כי הוא ציר נאמן לשלחיו, ותכף שבא המצוה שלנו לידו הוא מעלה אותה ומחזירה מיד לה' יתברך, ונכלל כל חלקי העולם התלויים בנו בכל אחד ואחד מישראל נכלל הכל בה' יתברך, ואזי אנו יוצאים ידי חובותינו ומסלקין החוב בשלמות ונצולין מכל האחריות, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי אמר ה', ועל ידי זה נתבטלין כל הקטרוגים ונתתקן העולם מכל החסרונות (העושה שליח לגבות חוב ב, ב-ז)

ועל כן המן ימח שמו שינק משער החמישים של הטומאה רצה להעלות את מרדכי אל בחינת הספיקות הנמשכין משער החמשים, הנ"ל שזה בחינת תליה על עץ גבוה חמשים דייקא. כי הספק נקרא 'תליה' שהדבר תולה בספק, ושם עיקר הבחירה של הצדיקים אמתיים. והמן בעוצם התגברותו בקליפה רצה להשליך את מרדכי משם דייקא, כי רצה לעקם את לבו ולהטעותו על ידי אלו הספיקות וחלוקת העצה הבאין משער החמשים, עד שיפול על ידי זה לגמרי ח"ו, שזה עיקר התגברות הסטרא אחרא בחינת 'עמלק' בחינת 'הרב דקליפה' שבכל דור.

כי בוודאי ישראל קדושים הם, ורחוקים מאד מבחינת הרב דקליפה ממש ח"ו, שהוא בחינת עשיו, עמלק, עיקר תוקף הסטרא אחרא. רק שהסטרא אחרא בחינת עמלק מתגבר בכל דור להעמיד מנהיגים שאינם זכים וטהורים עדיין לגמרי מזוהמת עמלק, שהוא בחינת הרב דקליפה, 'כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי'. והם מתגרים להרבות מחלוקת על הצדיק האמת והנלוים אליו, שזה הצדיק הוא כולו קודש, בחינת מרדכי - 'מר דרור מרי דכי' זך וטהור לגמרי בלי שום אחיזת הזוהמא כלל, שעיקר החיות דקדושה על ידו דייקא כנ"ל. ומעוצם המחלוקת נתערבב העולם לגמרי, עד שהסטרא אחרא רוצה להכניס ספיקות גם בלב הצדיק בעצמו, שגם הוא נעשה מסופק, אם יש לו כח עוד להנהיג את ישראל ולהחזירם למוטב, מחמת שרואה גודל התפשטות הסטרא אחרא וריבוי המחלוקת מכל צד. ועל ידי זה רוצה הסטרא אחרא להפיל את הצדיק ח"ו, כי אם לא ינהיג את ישראל ירד הצדיק מגדולת מעלתו ח"ו כמאמר רבותינו ז"ל 'כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל'.

וזה בחינת התליה שרצה המן לתלות את מרדכי שהוא הצדיק האמת שבכל דור שכולו זך וקודש. ובאמת היתה אז צרה גדולה אשר כמוה לא נהיתה, וכל העולם היה מתמוטט - כמעט שיכלה - אם ח"ו היה מצליח מעשי שטן, שהצדיק יסתיר פניו ויעלים עיניו מישראל ח"ו, כמו שהיה רוצה הסטרא אחרא בחינת המן, שעל ידי זה היו ישראל כלים ממילא ח"ו, בחינת 'להשמיד להרוג ולאבד' וכו'.

כי כל חיות וקיום של ישראל בגשמיות ורוחניות, הוא רק על ידי הצדיק האמת שממנו נמשך כל הרוח חיים לכולם כנ"ל, אבל השם יתברך חמל על עמו בזכות אבותינו, כי לא דיבר ה' למחות שם ישראל, ונתן בלב מרדכי בחינת הצדיק האמת להתגבר כנגדו. כי "מרדכי ידע את כל אשר נעשה", עד היכן הדבר מגיע, וראה שאין עצה ותחבולה לעמוד כנגד קליפה קשה וחזקה כזאת מכל הצדדים, כי אם על ידי ריבוי תפלה ותחנונים וצעקות ושוועות. ומיד "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" וכו'. כי כנגד קליפת עמלק, שהיא בחינת אריכת הגלות של עכשיו, אין חכמה ואין עצה כי אם להרבות בתפלה ותחנונים וכו'. כי תפלה למעלה מהכל וכולל כל החמישים שערים דקדושה כמבואר בפנים (העושה שליח לגבות חוב ג, יב-יג).

ומה שאומרים דברים אלו בסוד ובלחש, הוא סוד מה שאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בחשאי ובלחש דייקא, עיין פנים.

ומי שמאמין באמת ב"סוד ה' אשר ליראיו", יש לו תקווה תמיד לצאת 'מרשת זו טמנו לו'. וזה בחינת: "סוד ה' ליראיו וכו', עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי" (הפקר ונכסי הגר ד, כב).

וזה בחינת "באור פניך יהלכון", שעל ידי ההלוך והנסיעה זוכין לשכל הכולל, שהוא עיקר אור הפנים. וזה "בשימך יגילון כל היום", כי על ידי זה נעשה 'שמחה' כמבואר בפנים (פקדון וארבעה שומרים ה, לד).

אך כשרואה הבעל דבר שנמצא צדיק כזה שהוא בחינת 'משה' בחינת 'רעוא דרעוין' שיכול לעשות שלום בין הכל. אזי הוא מעורר מחלוקת גדול על זה הצדיק הגדול בעצמו, עד שהכל חולקין עליו ביותר מעל כל העולם. כי באמת הכל רחוקים ממנו, כי השנוי והריחוק שבין אדם לחברו הוא מועט מאד, כי ברוב דרכיהם הם שווים זה לזה בתאוותיהם ובמדותיהם רק שיש איזה ריחוק ושנוי ביניהם. אבל מזה הצדיק הגדול הכל רחוקים לגמרי, כי הוא מרומם ומנושא מכל שינוי הרצונות של כל בני העולם, כי הוא רחוק לגמרי מכל העולם ואין לו שום רצון בזה העולם כלל, רק הוא כלול תמיד ברצון העליון בחינת רעוא דרעוין.

ומי שמאמין בו ומתקרב אליו, אזי כל אחד ואחד יכול למצוא עצמו בתוך זה הצדיק, כי הוא שורש כל נשמות ישראל וכלול מכולם, כי הוא בבחינת 'רצון שברצונות' היינו הרצון העליון המלובש בכל הרצונות והנפשות של כל בני העולם. אך כשהבעל דבר מכניס כפירות ומחלוקת בלב בני אדם לחלוק לבם מעליו, אזי המחלוקת שעליו גדול יותר מכל מיני מחלוקת שבעולם, מחמת שהוא רחוק ומרומם מאד מכל הרצונות של כל באי עולם שכולם יש בהם שנויים, והוא אין לו שום שנוי רצון של זה העולם, ועל כן כולם חולקים עליו ואין יכולים לסובלו.

ולפעמים הבעל דבר מתגרה כל כך, עד שמכניס טינא גם בלב הצדיקים הקטנים ממנו לחלוק עליו, וזה בחינת המחלוקת של השבטים על יוסף הצדיק.

ובאמת אף על פי שכולם היו צדיקים גדולים ונוראים ומקשרים קשרים נפלאים דקדושה ומיחדים יחודים גדולים, אף על פי כן כולם היו צריכין לבוא ולהתקשר אליו, כי הוא הזקן האמת שבקדושה שהוא בחינת 'מצח הרצון רעוא דרעוין', שלשם צריכין לקשר כל הרצונות כולם לשורש הרצון, וזה בחינת: "והנה תסובינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי", ורק על ידו נתגלה אמונת הרצון שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, ונכנע ונתבטל דעת חכמי הטבע שכל חכמתם מיוסדת על אותות השמים ממערכת הכוכבים ומזלות, אשר באמת כולם מתנהגים רק ברצון העליון הקדוש בחינת 'רעוא דרעוין', שמשם שורש נשמת הצדיק שהוא בחינת 'יוסף', וזה בחינת: "והנה השמש וכו' משתחוים לי".

אך אף על פי שיוסף הצדיק מרמז ומודיע זאת לבני העולם קצת מעוצם גודל מעלתו וכו', אף על פי כן גדול כח הבחירה, עד שעל ידי זה נתעורר לפעמים המחלוקת והשנאה ביותר, בבחינת "ויוספו עוד שנוא אתו" וכו'.

ובאמת לפי גודל התגרות הבעל דבר, רצה להסיתם שיהרגו את יוסף הצדיק ואז היה העולם חרב לגמרי ח"ו, אבל ה' יתברך ברחמיו חמל עליהם ועל כלליות העולם, וסבב ברחמיו שלא הרגוהו לגמרי רק מכרוהו בכסף למצרים, ומאחר שיוסף נשאר חי על כל פנים, סבב ה' יתברך ברחמיו עד שאחר כך שבו כולם בתשובה ונתחרטו על מכירתו, עד שחזרו ונתקבצו ונתוודע יוסף אל אחיו ובאו כולם אליו באהבה ובהכנעה גדולה, כי באמת מאחר שהוא 'שורש הרצון', בודאי כולם צריכין לבוא ולהתקשר אליו, וזה עיקר השלמות שלהם כנ"ל. וכן נוהג בכל דור ודור, ואי אפשר לבאר כל כך בפרטיות (שומר שכר ב, יא יג).

וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו, והולך אל המקום המזוהם שנפל לשם, ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה 'פלא והפלא', עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך, כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שיעור.

כי זה עיקר שמחתו וגדולתו ותענוגיו ושעשועיו של המלך יתברך, כשמחזירים אליו הרחוקים ממנו כמו שכתוב בזוהר 'כד אתי יתרו ואמר "כי עתה ידעתי" וכו', כדין אסתליק ואתיקר שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא.

רש"י: רבי חנינא. בר' חמא: שדינא כיתנא. זורע אני זרעוני פשתן: שדינא. משליך: וגדילנא נישבי. וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות: וציידנא טבי. ואני צד צביים: ואריכנא מגילתא. ומתקן אני מעורותיהן קלפים: וסליקנא למתא. למקום שאין מלמדי תינוקות: לחמשה ינוקי. לכל אחד ספרו: ומתנינא. על פה שיתא סדרי משנה לשיתא ינוקי: אקרו אהדדי. לימדו זה את זה מקראות: ואתנו אהדדי. לימדו זה את זה סדרו.

וצריכין להעלות מבחינת "החתים בשרו" וכו' לבחינת "פיתוחי חותם קודש לה'", ואף על פי כן יגרש בחינת טיפת עשיו וישמעאל, כמבואר בפנים.

וזה עבודה גדולה ודקה מאד, על כן עיקר סמיכתנו אז הוא רק על גדולי הצדיקים היודעים לעסוק בזה כראוי. וזה בחינת השלושה ספרים שנפתחין בראש השנה: רשעים גמורים - היינו אלו שהם מבחינת טיפת עשיו וישמעאל, לאלתר למיתה, כי צריכים לרחקם ולגרשם לגמרי, שזה בחינת מיתה עולמית, בכדי שלא יפגמו ויקלקלו את המשפט, חס ושלום. צדיקים גמורים - הם גם הנילוים להצדיקי אמת היושבים על המשפט בראש השנה, כמבואר בפנים, הם נכתבין לאלתר לחיים, כי בודאי יעלו אותם הצדיקי אמת אל הדעת דקדושה לחיי עולם, אפילו אם יש בהם פגמים וקלקולים רבים חס ושלום, על כל זה מאחר שמתגעגעים וחותרים לשוב אל השם יתברך ולהתקרב אל האמת, ודבקים ומתקרבים לצדיקי אמת, על כן גם הם בכלל צדיקים, כי 'הדבוק לטהור טהור', כי זה עיקר עסק הצדיקים לקרב הרחוקים וכו', ועליהם נאמר "ועמך כולם צדיקים". בינונים - הם אותם שלא זכו להתקרב עדיין לצדיקי אמת, ואף על פי כן אינם חולקים גם כן וראויים להתקרב אל הקדושה על כל פנים, על כן הם תלויים ועומדים עד יום כפור, שאז גמר תיקון החותם דקדושה שעוסקין בזה הצדיקים בימים האלו, להעלות מבחינת "החתים בשרו" וכו' לבחינת 'חותם דקדשה', ועל כן אם זוכין נכללין גם הם אז בבחינת החותם דקדשה ונחתמין לחיים (נזיקין ה, ט יד יז יח יט).

כי עיקר קדושת כל בתי בני ישראל הוא מבחינת קדושת בית הישיבה הקדושה, שהוא הרבי שלומד עם תלמידיו הלימוד הקדוש של 'קיום התורה', ומשם מאיר אור התורה והמצוות שהוא בחינת נר חנוכה כנ״ל. ובאמת מחויב בזה כל אחד מישראל לישב ולעסוק בתורה בביתו עם חבריו ובניו ותלמידיו, בבחינת "ודברת בם בשבתך בביתך" וכו'.

ועל כן עיקר נר חנוכה הוא 'איש וביתו', הינו הבעל הבית עם בני ביתו, שמקבלים קדושתם וחיותם מהראש ישיבה עם תלמידיו הקדושים שמשם נמשך אור נר חנוכה.

ו'המהדרין נר לכל אחד' מבני ביתו, כי באמת גם התלמידים בני הישיבה צריכים לשמש את רבם כל כך ולהתייגע בתורה כל כך, עד שיהיה גם להם יכולת להאיר אור תורת רבם ועצותיו הקדושים לחבריהם, שזה בחינת שכל אחד מבני הבית היינו בחינת התלמידים הקדושים, מדליקין כל אחד בפני עצמו נר חנוכה, ומשתדלין בזה להאיר אור תורת רבם בעולם.

ו'המהדרין מן המהדרין מוסיף והולך', היינו כי אינו מספיק להם מה שמאירים ומלמדים תורת רבם בעצמה לאחרים, אף גם הם מוסיפים והולכים בכל יום לחדש גם מעצמם חדושי תורה אמתיים המביאים לידי מעשה, והם חותרים ומגלים עצות עמקות חדשות מה שאינו מבואר בפירוש בתורת רבם, רק שהם חותרים ומחדשים אותם בעצמם מתוך דברי תורתו שקבלו מרבם האמתי, שזה בחינת 'מוסיף והולך' (נזיקין ה, לה).

וז"ל (אות פה): על-ידי פגם הברית, שעל-ידי-זה מתרחקת הנפש מן הכבוד דקדשה כנ"ל, על-ידי-זה קשה לו להתפלל בכונה ובלב שלם. ועל-כן במקום קברי הצדיקים, שהוא בחינת תקון הברית, כי שם זוכה שתכלל נפשו בכבוד ה' כנ"ל, על-ידי-זה זוכה להתפלל בהתעוררות ובכונה גדולה ובלב שלם (שם אות הנ"ל).

וכמובן בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנוראה והנפלאה אשר לא נשמע כזאת מימות עולם, היא המעשה הנוראה האחרונה של 'השבעה בעטלירש' [קבצנים], אשר אמר על עצמו שאם לא היה יודע כי אם זאת המעשה, היה גם כן חידוש גדול ונפלא מאד, כי היא כלולה מכמה תורות ומכמה צדיקים קדמונים וכו' וכו'. ושם בסוף המעשה הנ"ל, בהמעשה של יום השישי במה שהתפאר הבעטליר [הקבצן] שהיה בלא ידיים, נגד כל אחד ואחד שהתפאר בהכח שיש לו בידיו וכו' וכו', עיין שם הענין הנפלא והנורא הזה, אם היית בין מחצדי חקלא, ואם ראית בספרים ובפרט בתיקונים וזוהר ובסבא, תבין מרחוק כמציץ מן החרכים נוראות נפלאות תמים דעים, ואין להאריך בזה כאן (ליקוטי הלכות, פריה ורביה ג, י).

ובליקוטי הלכות (השכמת הבוקר ג, ה): ועל כן אסור לאכול קודם התפלה, ובזוהר ובכתבים מחמיר מאד מאד, שאפילו כשקם בחצי הלילה אסור לאכול ולשתות עד אחר התפלה. וכל האוכל ושותה אז נחשב כ'עונן ומנחש' רחמנא ליצלן עיין שם.

לא כאשר רבו עתה המתפרצים בעם לשתות קודם התפלה עד שנעשה אצלם כהיתר ותולין עצמן באילן גדול, מה שמצאו קצת צדיקים שהיו חולים גדולים ושתו קודם התפלה כי היו מוכרחים לזה. והם מתדמים אליהם כקוף בפני אדם, ומעקמין את עצמן אחריהם וממלאים כריסם בשתיית קאווי [קפה] קודם התפלה, עד שנמצא גם קצת שאוכלין גם כן קודם התפלה, אוי להם אוי לנפשם כי הוא איסור חמור מאד, כמבואר בדברי רבותינו ז"ל ובפרט בזוהר הקדוש ובכתבים.

ואין לנו לדמות עצמינו לצדיקים גדולים אשר רוח אחרת אתם, ובפרט שהיו חולים גדולים, וגם כי רוב הצדיקים לא נהגו כך. ורבינו הקדוש ז"ל סיפר שמעולם לא שתה אפילו מים קודם התפלה, אף על פי שמדין השלחן ערוך מותר לשתות מים, אף על פי כן הוא לא שתה אפילו מים קודם התפלה.

וב'שער הכוונות' דרוש ו' מעניין התפילין, מבאר באריכות מתפילין דרש"י ותפילין דר"ת, שתפילין דרש"י הם בחינת מוחין דאימא וכו', ותפילין דר"ת הם בחינת מוחין פנימיים יותר בחינת מוחין דאבא וכו', ומביא שם מהתיקונים, כי תפילין דר"ת הם תפילין דעלמא דאתי ותפילין דרש"י הם תפילין דהאי עלמא וכו'. ובזה נבין דרש"י ור"ת לא פליגי, ושני הסברות הם 'דברי אלהים חיים', שלא כדברי החושבים שסברא אחת היא האמת והאחרת בטלה, חלילה להאמין דבר זה וכו', עיין שם.

ועיין ב'עטרת זקנים' על שולחן ערוך אורח חיים סימן ל"ד, וזה לשונו: מצאתי בכתבי האריז"ל, ששני הסברות הם אמתיים, ועל ידי כל אחד משני הזוגים, פועל בהנחתם פעולה מיוחדת כמו שהוא מבואר שם. ועיין שם בגמרא (עירובין צה ע"ב; עבודה זרה מד ע"א) מקום יש בראש להניח שני תפילין. ותפילין של ר"ת הם במעלה יותר מתפילין דרש"י וכו'.

ובספר 'מצות שמורים' מזהיר מאד להניח שניהם בפעם אחת, ומביא סוד גדול על זה שלא להפרידם, ועל כל פנים יתנהג כמו שמובא בסדור הכתוב על פי הכוונות, וזה לשונו: והאריז"ל לא היה מניחם בפעם אחת מפני היוהרא, כי אם אחר התפילה כנזכר בשולחן ערוך, עד כאן לשונו.