מאמרים נפלאים מספרי ליקוטי הלכות

הצדיק האמת שהוא בחינת 'משה' שהוא כלו טוב, יש לו כח למצא הטוב הינו 'הנקדות טובות' בכל אחד מישראל אפלו בפושעי ישראל, ובונה מזה בחינת 'משכן': (השכמת הבוקר א, ד)

הצדיק הגדול האמתי, מסבב עם המקרבים אליו בסבובים נוראים כאלה, ובצמצומים נפלאים כאלה, עד שמאיר בהם 'השגות אלהות' גם בעודם בגופם, כדי שיגיע גם להגוף הארה מזה, עד שיש שזוכים לקבל הארה גדולה כל כך בגופם, עד שעל ידי זה אף בשרם ישכן לבטח^[63]:

גם אלו המקרבים לצדיק הנ"ל, אינם מתיראים שלא יפל חס ושלום השכל שלהם שהוא בחינת ה'נפש' בחינת 'חכמה תתאה', לתוך 'חכמות חיצוניות', שהם הסטרא אחרא והקלפות שחותרים בכל עת להתגבר על נפש האדם שהוא שכלו, והסטרא אחרא הנ"ל היא בחינת שאול תחתיות ממש חס ושלום:

אבל המקרבים הנ"ל בטוחים "כי לא תעזב נפשי לשאול"^[64] הינו כנ"ל, מחמת כי "לא תתן חסידך לראות שחת"^[65], הינו בכדי שלא יצטרך הצדיק האמת 'לראות שחת', הינו להסתכל בהשאול תחתיות הנ"ל בכדי להעלות המקרבים שלו משם: (השכמת הבוקר ד, ד)

צריכין לנדד שנה מעיניו ומעפעפיו תנומה, לשוטט ולבקש ולהרבות בתפלה ותחנונים שיזכה למצא הצדיק האמת שיוכל לרפאותו ולהכניס בו 'השגת אלהות' ולהציל את נפשו מני שחת:

ועל זה צריכין לשבר השנה ולקום בחצות לילה, ולבכות ולצעק מאד על חרבן בית המקדש ועל הסתלקות הצדיקים 'שקשה כפלים כחרבן בית המקדש'^[66], עד שיזכה גם עתה למצא 'הרבי והמנהיג האמתי' שיוכל להכניס בו ידיעת אלהותו יתברך, שעל ידי זה יתמלאו לו כל החסרונות ויתבטלו כל הצרות ויתתקן הכל: (השכמת הבוקר ד, ז)

יש צדיקים כאלו, שכשזוכין להשיג אור גדול ונפלא, אזי מעלימין האור יותר ויותר כדי שלא יהנו ממנו הרשעים והרחוקים:

והנה, אף שבודאי בהכרח להעלים ולגנז האור כי אין העולם כדאי להשתמש בו, אף על פי כן יש צדיקים גבוהים במעלה כאלו, שיכולים לעשות תחבולות כאלה, ולהלביש האור בצמצומים נפלאים ונוראים כאלה, עד שמאירים גם בהקטנים במעלה והנמוכים מאד מאד:

וכל מה שזוכין להשיג אור גדול ונפלא ביותר, משתדלין בתחבולותם להמשיך האור ולהאירו בהעולם יותר ויותר, כדי לקרב כל הרחוקים מאד ולרפאות כל החולים בחלי הנפש הגדולים ביותר רחמנא לצלן. כי זה עקר גדלת הצדיק לקרב הרחוקים ביותר, שזהו עקר גדלת ה' יתברך וכבודו:

וכן יש צדיקים שהם גדולים במעלה באמת, אך מעצם קדשתם אינם יכולין לסבל העולם, ועל ידי זה מורידין ומרחקין חס ושלום איזה אנשים מחמת שאינם יכולים לסבל מעשיהם המגנים:

אבל ה' יתברך אינו חפץ בזה "כי חפץ חסד הוא"^[67], ורוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל ויקרבו אותם תמיד אפלו אם הם כמו שהם, כמו שמצינו כמה פעמים שהקפיד הקדוש ברוך הוא על הצדיקים והנביאים שלא המליצו טוב על ישראל^[68]:

ועל כן עקר השלמות הוא אצל אלו הצדיקים, שכל מה שמגיעין למעלה והשגה וקדשה יתרה הם משתדלין ביותר לקרב נפשות רבות יותר ויותר, אפלו החולים והגרועים מאד מאד:

וזה בחינת 'מעלין בקדש ולא מורידין'^[69], דהינו שיזהרו שלא יורידו נפשות חס ושלום על ידי גדל קדשתם, רק אדרבא, להעלות אותם ביותר על ידי זה: (השכמת הבוקר ד, יא)

הצדיק הגדול הנ"ל שעוסק לקרב הרחוקים שנאחז בהם הבעל דבר וחילותיו ביותר, הוא בעצם חכמתו מוריד את עצמו כל כך אליהם, עד שנדמה כאלו עושה 'מעשה נערות', כי מדבר עמהם שיחות חלין ואוכל ושותה עמהם, ולפעמים מטיל ומשחק עמהם, וכל כונתו כדי לקרבם על ידי זה לה' יתברך: (השכמת הבוקר ד, טז)

אף על פי שכל הצדיקים עוסקים בזה להמשיך השגות אלהות על ידי צמצומים, אבל כלם צריכין לקבל השגות אלהות מזה הצדיק שיכול לעשות בחכמתו צמצומים נפלאים כאלה, עד שיכול לקרב כל הנפשות הרחוקות:

כי הוא בחכמתו עולה על כלם בחינת "ואת עלית על כלנה"^[70], והוא ממשיך שכליות כאלו, עד שכל הגדולים והקטנים וכל הרחוקים הרוצים להתקרב, כלם צריכים לקבל ממנו, בבחינת "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי"^[71] שראה יוסף בחלומו וכן הוה: (השכמת הבוקר ד, יח-יט)

הסטרא אחרא מתגברת בכל פעם עד שרוצה להשכיח את האדם כאלו לא ראה טוב מעולם, אף על פי שלפעמים גם הוא זכה לבטל את עצמו אל ה' יתברך ואל התכלית ששם כלו טוב, אף על פי כן אחר כך כשחוזר ושב מ'הבטול', חוזר הרע ומתגרה ומתגבר ביותר אחר כך כמבאר בפנים:

והתקון לזה על ידי הצדיק האמת שזכה ל'תכלית הבטול' בשלמות כראוי, כי הוא סותם עיניו מחיזו דהאי עלמא לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפלו כהרף עין, ועל כן הוא יכול לבטל הרע והסטרא אחרא לגמרי: (נטילת ידים שחרית ד, ז)

מעלה גדולה להיות אצל הצדיק בזמן שיש אצלו קבוץ גדול מהרבה אנשים מישראל, כי בודאי כל אחד ואחד בפרט הוא רחוק הרבה מאד מקדשת הצדיק הדור, ואי אפשר לקבל ממנו רק על ידי כלליות ישראל, שעל ידי זה נמשכת הארתו, ואז יכול לקבל כל אחד בפרט גם כן:

ועל כן כשדורש ברבים, ורבים יש להם כח לקבל הארתו הגדולה, ואז יכול גם כל אחד ואחד לקבל הארתו בפרטיות: (תפילין ב, ד)

מה שמועיל תשובה לכל החטאים הוא רק מצד 'החסד', ועל עון 'הוצאת זרע לבטלה' אמרו רבותינו ז"ל^[72] שאין מועיל לו תשובה, כי כך ראוי לו כמבאר בפנים:

אבל באמת אין לך דבר שעומד בפני התשובה, אך עקר תקונו הוא על ידי הצדיק הדור, כי הוא יכול לעורר ולהמשיך עליו 'חסד חדש' עד שיתקן גם כן: (תפילין ב, יא)

יש צדיק גדול קדוש ונורא שהוא בחינת 'זקן שבזקנים סבא דסבין', שזוכה לזקנה דקדשה כזו, עד שממנו מקבלין כל הצדיקים כח להתחזק בעבודתם לחדש כחם ועבודתם בכל פעם:

ועל ידי אלו הצדיקים הגדולים שמתחילין בכל פעם מחדש וחותרין לעלות בכל פעם למדרגה גבוהה ביותר, אף על פי שכבר הגיעו למדרגות גבוהות ועצומות ועליונות מאד, אך אף על פי כן אינם מסתפקים את עצמם בזה, ואומרים מי יודע מה שיש עוד להשיג, ומתחילין בכל פעם מחדש, עד שבאמת משיגין בכל פעם נפלאות ונוראות ביותר:

על כן בכח צדיקים כאלו, יכולים להתחדש בכל פעם להתחיל ולהתקרב לעבודתו יתברך אפלו הנופלים מאד רחמנא לצלן, ו'אין שום יאוש בעולם כלל':

כי הצדיקים הנ"ל משיגין חסד ה' יתברך כאלו, עד שאין שום ירידה ונפילה בעולם שלא יהיו יכולים לעלות משם, ובלבד שלא יתיאשו עצמם מצעקות ותחנונים, ויאריכו אפם ורוחם על הכל, ויאמינו בה' ובכח הצדיקים אמתיים כי לא אפסו חסדיו לעולם, ויתחזקו להתחיל בכל פעם מחדש להתקרב לה' יתברך בכל מה שיכולים, וכל אשר בכחם לעשות הטוב יעשו: (תפילין ה, ט)

הצדיק מכרח להפיל את עצמו לתוך בחינת 'שנה' ולסלק המחין שלו, ואז הוא מברר על ידי בחינת האמונה שלו ניצוצות רבים מעמקי הקלפות, שהם כמה וכמה נשמות של אותן שנפלו בעו‍נותיהם ונתרחקו מה' יתברך:

שבשבילם מכרח הצדיק להוריד את עצמו אליהם ולסלק את דעתו כדי להכניס בהם אמונה שלמה ולהחזירם לה' יתברך, שכל זה הוא בחינת 'שנה של הצדיק', הינו מה שעוסק לדבר עם העולם שיחת חלין וספורי מעשיות', כל זה הוא בחינת שנה אצלו, והכל הוא בשביל להגביה ולהרים את העולם ולקרבם לה' יתברך:

כי מעצם המח של הצדיק אי אפשר לקבל, על כן הוא מכרח לסלק דעתו ולהוריד את עצמו בסוד 'נקדה', ולבררם ולהעלותם על ידי 'נקדת האמונה' לבד:

ואחר כך הוא מאיר בהם דעת ושכל כדי לחזקם באמונה שלמה, כדי שיתחזקו בעבודתם ויהיה להם 'אריכת אפים' לעבר על כל המעכבים והמונעים והבלבולים שבעולם, ולא יוכל להפיל אותם שום דבר, כי ה' יתברך בכל מקום ואין שום יאוש בעולם, כי אין ירידה בעולם שלא יוכלו לעלות משם, ואזי הם מתחזקים על ידי זה ביותר בעבודת ה' יתברך ובאמונתו הקדושה:

ואזי כשהצדיק רואה שנקודת האמונה שלו [הינו מה שסלק דעתו והוריד את עצמו אליהם רק בבחינת פשיטות ואמונה כנ"ל] הצליחה וגם עשתה פרי, כי כבר זכה על ידי זה לקרב נפשות ישראל לעבודת ה' יתברך, אזי הוא בעצמו מתקנא בתלמידיו, בבחינת 'ומתלמידי יותר מכלם'^[73], ועל ידי זה חוזר למעלתו הינו להמחין שלו בהארה נפלאה ובהתחדשות נפלא, ומכל הנ"ל מקבלין ישראל מחין וחיות בחינת תפלין של ראש ושל יד כמבאר בפנים: (תפילין ה, כה)

הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם, הם בחינת התפלין של כל ישראל. כי הצדיקים הם 'הפאר של ישראל'^[74] שזהו בחינת תפלין שנקראין 'פאר', וכל המקרבים להם והנלוים אליהם מקבלין עקר ההתפארות מהם:

וכן תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו', כלם מקבלין ההתפארות מהם שהוא בחינת 'אור התפלין' שנמשכין מהסתכלות 'פני הצדיק' כמבאר בפנים. ומהם מקבלין כל ישראל אור קדשת התפלין בכל יום: (תפילין ו, טו)

הסטרא אחרא שהיא זהמת הנחש בחינת קלפת המן עמלק, הם מתגברים ביותר על זה להרחיק מהצדיק האמת שעל ידו זוכין לענוה אמתית בחינת 'חיים נצחיים':

וכל התגברות הסטרא אחרא על ידי 'גאות', שמשם נמשך כל המחלקות על צדיקי אמת, ועל ידי זה הם מרחקים נפשות ישראל מלהתקרב אליהם, ואז המחין הקדושים בהעלם ובהסתר והמלכות נפרדת מן דודה שהם המחין הקדושים, ועל ידי זה השכינה בגלות חס ושלום, והעובדי כוכבים והרשעים מקבלין המלכות חס ושלום ומושלין עלינו על ידי זה: (תפילין ו, כו)

הסתכלות פני הצדיק האמת הוא מעלה גדולה מאד, וכדאי לבטל תלמוד תורה בשביל זה:

כי זוכין על ידי זה להמשיך כמה וכמה תקונים שהם בחינת 'כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן'^[75], וגם זוכין על ידי זה לבחינת קבלת התורה וליראה: (תפילין ו, כז)

הצדיק האמת 'הזקן שבקדשה' דעתו מישבת תמיד, ואינו צריך ללחם עוד שום מלחמה עם המחשבות, בחינת 'בסבי - מחא שקיט ושכיך'^[76], שזה בחינת 'קדשת שבת' בחינת שביתה ומנוחה וישוב הדעת:

ומשם צריך כל אחד להמשיך על עצמו 'קדשת המחשבה' ולעמד כנגד כל המחשבות רעות בשב ואל תעשה:

כי מי שמסתכל על הצדיק האמת, ואפלו אם אינו זוכה רק להסתכל בספריו הקדושים בעין האמת, הוא יכול להביא התבוננות אמתי בלבו, להמשיך על עצמו קדשת המחשבה על ידי עצותיו הקדושים: (תפילין ו, לג)

על ידי שנכללין בשם הצדיק האמת, על ידי זה זוכה לשבר כל התאו‍ת ומדות רעות הנמשכין מהרע שבארבע יסודות ולהגביר הטוב שבהם, עד שיהיו נכללין כל הארבע יסודות בארבע אותיות השם שהם בחינת 'מאורי אור', ואזי נכנעין ה'מאורי אש' ונתתקנין ונכללין גם כן בקדשה בבחינת ה'מאורי אור' הנ"ל:

הינו, שזוכה לבטל חמימות דסטרא אחרא בחינת חמימות היצר הרע לתאו‍ת וכיוצא, ולהפכו אל הקדשה לעבד את ה' יתברך בהתלהבות וחמימות גדול:

ונתתקן על ידי זה בחינת תפלין של ראש ושל יד, ונתחדש על ידי זה כל מעשה בראשית עד "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ויבדל" וכו'^[77], ונכלל מדת לילה במדת יום בבחינת "ויהי ערב וכו' יום אחד"^[78], ואז "גם לילה כיום יאיר"^[79]: (תפילין ז, ג-ד)

הצדיקי אמת שעוסקין עמנו להאיר בנו האמת גם עכשו בתקף הגלות והחשכות והתגברות התמורות והערבוביא שבעולם, הם בחינת 'התנוצצות משיח', והם בבחינת "ותקם בעוד לילה" וכו'^[80]:

הינו, כמו מי שקם בחצות לילה בתקף התגברות השנה והחשכות, והוא נתעורר וקם ללמד תורה עם תלמידים שזה יקר מאד בעיני ה' יתברך כמאמר רבותינו ז"ל^[81]:

כמו כן ממש ימות המשיח והגאלה נקרא 'אור יום', כי אז יתגלה האמת לעין כל. אך הצדיקים הנ"ל נתעוררים קדם אור בקרן של ישראל, בתקף התגברות החשך, ולומדים עמנו ומגלין לנו אלהותו יתברך ומעוררין אותנו בתשובה, זה יקר מאד בעיניו יתברך:

רק מחמת החשך קשה מאד להכיר מעלת הצדיקים הנ"ל ולהתקרב אליהם, על כן צריכין להתפלל לה' יתברך על זה שיזכה להבחין ולהכיר האמת גם עכשו קדם הגאלה, כי עכשו הוא עקר מעלת ההבחנה: (ברכות השחר ג, יב)

בכל דור ודור יש כמה צדיקים אמתיים, אבל יש 'אמת למעלה מאמת'. כי בודאי אין מדרגת כל הצדיקים שוין, וכל מה שמעלת ומדרגת הצדיק גדול יותר בודאי האמת שלו גדול ומברר ביותר, כי העקר הוא האמת. עד שיש בכל דור צדיק אמתי שהוא בחינת 'נקדת האמת שבין הצדיקים':

רק מחמת התגברות החלופים והתמורות, על ידי זה קשה מאד לידע היכן האמת, כי על פי רב מתגרה הבעל דבר בהצדיקים בעצמן, ומכניס ביניהם מחלקת גדול לחלק על זה הצדיק האמת שהוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים, ונדמה להם כאלו זה הצדיק דיקא נוטה חס ושלום מדרך האמת:

ומזה היה בחינת המחלקת שחלקו השבטים על יוסף עד אשר "לעבד נמכר יוסף"^[82], ועל ידי זה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים והיו שם עבדים:

וכן מחלקת שאול שרדף את דוד בחנם, וכמו שמצינו בכמה וכמה דורות בפרט בדורות הללו בעקבות משיחא שהתגבר הקטגוריא והמחלקת גם בין הצדיקים, עד שאין יודעין היכן האמת, על כן צריכין להתפלל לה' יתברך על זה הרבה כנ"ל: (ברכות השחר ג, יז)

כל ישראל כלולים במשה, שהוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור, שהוא כלול מנשמות ישראל, כי 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא'^[83]. ובכל אחד מישראל יש בחינת 'נקדה טובה' שהיא בחינת משה, כי משה רבנו עליו השלום מלבש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר:

וזאת הנקדה בחינת משה שמלבש אצל כל אחד היא עומדת בין 'שמד לרצון'^[84], הינו בין הסטרא אחרא ובין הקדשה, ועל ידי זה כל כחו להתגבר לצאת בכל פעם מרע לטוב שהוא בחינת משמד לרצון:

ועל כן באמת כל עקר קדשת איש הישראלי הוא על ידי התקרבות לצדיקי אמת שהם בחינת משה, שהוא כלול מכל ישראל ועומד בין שמד לרצון להעלות הנפשות מרע לטוב משמד לרצון:

כי הסכנה שבזה העולם היא עצומה מאד, ובין הקדשה והסטרא אחרא הוא רק כ'חוטא דקיק'^[85] ובקל יוכל להלכד בה חס ושלום, בחינת "כפשע ביני ובין המות"^[86], וכמאמר רבותינו ז"ל 'בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו'^[87], ועקר הכח להנצל מכל זה הוא רק על ידי הצדיק בחינת משה שעומד ומעלה בכל עת משמד לרצון: (ברכות השחר ה, ג)

תקון זה שעוסק הצדיק בחינת משה להעלות מ'שמד לרצון', זה צריך גם כל אחד לפי מדרגתו. כי אפלו הכשרים כשסרים לפעמים מאחרי ה' יתברך, נחשב לעבודה זרה בחינת שמד רחמנא לצלן, בחינת "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים"^[88] כמאמר רבותינו ז"ל^[89]:

ועקר בחינת עבודה זרה ושמד הוא בחינת תאות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה, שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות, ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון, ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, ויש שיש לו ממון הרבה ומתאוה יותר ויותר, וכל זה הוא בחינת שמד, כי כל העבודות זרות תחובים בממון כמבאר במקום אחר^[90]:

והתקון לזה לקשר את עצמו לצדיקי הדור האמתיים בחינת משה, ולהרבות בצדקה דקדשה לשם שמים ולא להתפאר חס ושלום. ועל ידי זה ממשיכים 'הארת הרצון' מבחינת משה שנסתלק ונכלל בשרש הרצון 'רעוא דרעוין', עד שעל ידי זה יאיר להם הרצון דקדשה בכל מיני חשך להעלותם משם, שעל ידי זה עולין משמד לרצון: (ברכות השחר ה, מה סא)

בכל דור ודור מתעורר בחינת 'זהמת בלעם', ורוצה להמשיך חס ושלום קלפת עון פעור שבא על ידי שזנו אחר בנות מואב^[91]. שזה בחינת התפשטות החכמות חיצוניות ודעות רעות של 'חכמי הטבע', כמו כן שאר הדעות רעות וסברות זרות ומשבשות שהם כנגד האמת, שכל זה הוא בחינת עון פעור עבודה זרה קיא צאה. וכל זה בא על ידי התגברות תאות נאוף על ידי קלפת בלעם ימח שמו:

והכנעתו על ידי הצדיקי הדור האמתיים שלוחמים עדין בכל יום בתפלתם עם בלעם הרשע^[92], לבער ולעקר זהמתו הרעה ודעותיו הרעים מן העולם:

ועל ידי אנשי אמת החסים על נפשם ומקנאים "קנאת ה' צבאות"^[93] בבחינת 'פנחס'^[94], ומוסרים נפשם ועושים עבדות קדושות מה שלא נצטוו מרבם כלל, רק שהם מתחכמים ומבינים מדעתם מהרמזים שלו^[95]. עד שעל ידי זה נתגלה 'אור האמת' בעולם, ונתבטל כל הדעות הרעות של החולקין על נקדת האמת. ועל ידי זה זוכין הכל לתשובה: (ברכות השחר ה, צב-צג)

צריכין לנסע להצדיק ולשמע תורה מפיו דיקא, כי אז יכול לקבל 'אור התורה' בבחינת ברכה וסם חיים^[96], מאחר שכבר נצטיר האור קצת בפה הצדיק:

אך אף על פי כן, גם כששומעין מפי הצדיק האמת, אי אפשר לו לקבל דבריו בבחינת 'ברכה', בחינת 'סם חיים' בשלמות, כי אם על ידי 'שמירת הברית'. אך אף על פי כן, כבר בנקל יותר לקבל האור בבחינת ברכה על ידי קצת קדשה, מאחר שכבר נצטיר האור לברכה ולחיים בפה הצדיק על ידי קדשתו הגבוהה: (ברכות התורה א)

ידוע ומבאר במקום אחר^[97], שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפס בדבוריו של הצדיק, אם לא כשתקן תחלה 'אות ברית קדש' כראוי, ואז המחין שלו בשלמות ויכול להבין דבורו של הצדיק. כי אם לאו, יכול להיות שיהיה נעשה אצלו מדבורי הצדיק וכן מכלל התורה - 'סם מות' חס ושלום, כמאמר רבותינו ז"ל^[98]:

ואם כן לכאורה 'נפל פותא בבירא'^[99], כי מה יעשו רב העולם שלא זכו עדין לתקון הברית בשלמות?

אך עקר העצה לזה הוא 'אמונה', כי על ידי אמונה שלמה זוכה להכלל בה' יתברך ובהצדיקים שמאמין בהם, אז הם בעצמם מצירים לו האור ל'ברכה' ו'לסם חיים'. ואז על ידי זה בעצמו נתתקנין גם המחין שלו, וזוכה על ידי זה לתקון הברית (עין אמונה אות י"ד^[100]): (קריאת שמע ד, ב ד-ה)

האדם על ידי חטאיו הוא פוגם למעלה, הינו שמסלק האור מהעולמות העליונים השיכים לשרש נשמתו, וגורם אחיזת הקלפות והסטרא אחרא גם שם חס ושלום. וכפי הפגם שפוגם למעלה כן יורד ממדרגתו למטה מטה:

למשל, כשחס ושלום פוגם על ידי חטאיו ב'עולם היצירה', אזי כפי זה כך הוא יורד למטה. וכשחס ושלום פוגם יותר עד שמגיע הפגם בעולמות הגבוהים יותר, אזי ירידתו גם כן עמקה יותר חס ושלום:

נמצא, זה שפגם ב'יצירה' וגרם אחיזת הסטרא אחרא שם, אזי אם ימשיכו עליו אור עליון 'מעולם הבריאה', והאור הזה כשיורד ל'יצירה' הוא עדין בבחינת 'קמיץ וסתים'^[101] עד שיצירו אותו שם לפי הכלים שבעולם היצירה. ואזי לא היה אפשר לו לקבל שום עצה ולשוב אל ה' על ידי המשכת אותו האור, כי כשיצטרך להצטיר האור ביצירה אזי יצטיר להפך חס ושלום על ידי הסטרא אחרא והקלפות שגרם להתאחז שם:

על כן בהכרח לו שיתקרב לצדיק גדול כזה שיש לו כח לעלות לעולם הבריאה ולציר שם האור לברכה, בכדי שכשירד האור ליצירה לא יוכל להצטיר להפך חס ושלום, מחמת שכבר נצטיר לברכה קדם שירד לאותו עולם:

וכן כשפוגם יותר, ופוגם בעולם הגבה עוד יותר, הוא צריך צדיק גדול וגבה עוד ביותר ויותר, שיוכל לעלות לעולם גבה יותר ויותר, ולציר שם 'האור לברכה' ולהורידו למטה למטה יותר למקום שנפל לשם חס ושלום. עד שיש שנפלו כל כך עד שפגמו בכל העולמות שלמעלה, עד 'אור העליון' שהוא בחינת 'קמיץ וסתים' ממש, כי הוא קמיץ וסתים מכל העולמות שלמעלה:

וכשפוגם כל כך חס ושלום, אזי ירידתו גם כן עמקה מאד מאד, עד שיש שנפלו לשאול תחתיות ומתחתיו רחמנא לצלן:

ואז אי אפשר להתתקן כי אם על ידי הצדיק הגדול מאד מאד, שיוכל לעלות למעלה למעלה עד אין סוף, ולירד למטה למטה עד אין תכלית, והוא עולה למעלה למעלה מכל העולמות ומציר שם האור לברכה, וממשיך את האור דרך כל העולמות ומצירו בכל עולם ועולם לטובה ולברכה, עד שממשיך 'עצות טובות' שהם בחינת 'אור מציר לברכה' עד למטה למטה, לתקן אפלו אלו הנפשות שנפלו למטה מאד למקום שהם שם. כי כל מה שהצדיק עולה למעלה יותר ומציר שם האור לברכה הוא יכול להמשיכו למטה למטה יותר:

ועל כן כל מה שהאדם הוא חולה ופגום בנפשו יותר ויותר, הוא צריך צדיק גדול יותר שיוכל לתקן גם נפשו הפגומה יותר כנ"ל. והעקר אם יזכה להאמין בו באמונה שלמה שעל ידי זה זוכה להכלל בו ולקבל ממנו ה'אור המציר לברכה' כנ"ל: (קריאת שמע ד, יג)

הצדיק האמת הוא גדול יותר אפלו מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, כמו שכתוב "יקרה היא מפנינים"^[102] כמאמר רבותינו ז"ל^[103]:

כי יש עברות רחמנא לצלן שגם הכהן גדול אינו יכול לכפר עליהם ביום כפור^[104], אבל הצדיק הגדול האמתי הוא יכול לכנס עוד לפנים יותר ויותר ולמשך כפרה ותקון גם להם. כי הצדיקים אמתיים יכולים לתקן הכל (בבחינת "ואיש חכם יכפרנה"^[105]) אם יזכה להאמין בהם באמת: (קריאת שמע ד, יג)

הצדיקים והתלמידי חכמים אמתיים אף על פי שאינם עוסקים בשום עסק ומלאכה, אף על פי כן גם הם צריכים לבטל עצמן מדבקותם ומדברי תורה בעת ההכרח. ואז הם ממשיכין על עצמן ועל כל העולם את בחינת 'החסד חנם' שהיה מקים העולם קדם מתן תורה, שזה עקר החיות המלבש במשא ומתן ודרך ארץ. ועל ידי זה מקימין גם הם מה שאמרו רבותינו ז"ל 'טוב תורה עם דרך ארץ'^[106]:

ועל ידי זה שגם הצדיק מבטל את עצמו לפעמים בבחינת 'בטולה של תורה זהו קיומה'^[107], על ידי זה נתבטל הקטרוג וההתגרות של הסטרא אחרא שרוצים להתגרות במי שבא להתקרב אל הקדשה, ולא עוד אלא שעל ידי זה נעשין גרים: (בית הכנסת ה, ח יב)

עקר התשובה היא בכח 'הפשיטות' האמתי של הצדיקי אמת, כי בעת שעוסקים בתורה ועבודה אז אנו רחוקים מהם מאד ואי אפשר לקבל אז אורם הגדול ביותר. רק בעת פשיטותם הם מורידים עצמן אלינו בכמה וכמה תחבולות כדי לחיותנו לנצח, למען יוכלו לשוב כל 'הפשוטים' והרחוקים שבעולם על ידי 'החסד חנם' שממשיכין אז כנ"ל:

ומחמת שראש השנה הוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, ובו נברא העולם על ידי החסד חנם הנ"ל, על כן צריכין לנסע לצדיקי אמת על ראש השנה, כי רק הם יכולין להמשיך ולגלות את החסד חנם, שעל ידי זה יכולין להתקרב ולשוב אפלו כל הרחוקים שבעולם: (בית הכנסת ה, טז)

הצדיק האמת יכול להמשיך 'החסד חנם' על כל העולם, אפלו אם נפלו כמו שנפלו רחמנא לצלן, ובלבד שיתנהגו וימשיכו עצמן ל'דרכי התמימות והפשיטות' באמת ובאמונה שלמה, כי על ידי 'אמונה' ו'תמימות' נעשה כלי שלמה לקבל על ידה ה'חסד חנם' הנ"ל וכל טוב: (בית הכנסת ה, לג לה)

על ידי הזכרת 'שמות הצדיקים' הקדושים, על ידי זה מבררין 'המדמה' וזוכין ל'אמונה שלמה' - לאמונת חדוש העולם, שעל ידי זה יהיה חדוש העולם לעתיד, שאז יתנהג העולם על ידי נפלאות למעלה מדרך הטבע:

ועל כן על ידי הזכרת שמותם יכולין לשנות הטבע^[108] גם עכשו. ועל כן צריכין לכתב לעצמן שמות הצדיקים לזכרון^[109], כי על ידי כל זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה כנ"ל: (נטילת ידים לסעודה ד, ו)

עקר מה שמדבר הרב עם כל אחד ומאיר בו דעתו להצילו מעו‍נות, העקר הוא שמבאר לו שיבין מרחוק שיש חכמות אמתיות והשגות נפלאות בתורה ועבודה, כדי שיתחזק אמונתו עד שיוכל לבא לבחינת בטול אל 'אור אין סוף' בחינת 'הארת הרצון':

אבל פנימיות דעתו והשגתו אי אפשר לו לבאר כלל, כי הוא בבחינת 'סיג לחכמה שתיקה'^[110], רק שמרמז לתלמידיו בדרך רמזים בעלמא, והמשכיל יבין מרחוק:

אבל אסור לכנס בזה בקשיות ותרוצים, כי על זה נאמר 'במפלא ממך אל תדרש' וכו'^[111], ונאמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"^[112]: (נטילת ידים לסעודה ו, ז)

זה ידוע לכל אדם, כמה וכמה עתים עוברים עליו ברוחניות וגשמיות בגוף ונפש וממון וכו', וכמה וכמה ישועות נפלאות שה' יתברך עוזר לו בכל פעם, בפרט בענין קדשת יהדותו שזה העקר:

ובכל עת ועת שעובר על האדם, בין בטיבו בין בעקו בין בעליה בין בירידה, בכלם מאיר בהם הצדיק שידעו ישראל עצות מה לעשות, ובמה יחיו את עצמם בכל עת ועת - כפי העת אשר עובר עליו - באפן שישארו על עמדם, ולא יפלו ולא יתרחקו לעולם:

והעקר על ידי שיקשרו כל העתים העוברים אליהם ל'העת האחרון', שהוא עת קבול השכר של כל אחד מישראל, שאז יזכה כל אחד כפי עבודתו ל'הארת הרצון' המפלג לה' יתברך בהשתוקקות נפלא ונורא. שזה בחינת "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"^[113] כמבאר בפנים, ולעת הזאת צריכין לקשר כל העתים העוברים עליו בעולם הזה:

כי עקר ההתחזקות הוא על ידי ה'רצון' - שאיך שהוא ואיך שעובר עליו על כל פנים יחזק את עצמו ברצון חזק לה' יתברך, כי הרצון הטוב בעצמו יקר וחשוב מאד:

ועל ידי זה יתעורר ויתגבר להתפלל תמיד לה' יתברך, ולהרבות באמירת תהלים ותחנות ובקשות רבות והתבודדות, לשפך לבו כמים לפני ה' - "עד ישקיף וירא ה' משמים"^[114] ויאיר עליו הדעת הקדוש האמתי, לבטל 'רוח שטות' ולשוב מכל העו‍נות ולהתקרב לה' יתברך: (נטילת ידים לסעודה ו, נא)

אלו המקרבים באמת להצדיק והרב האמת, ובקיאים מאד בדברי תורתו שקבלו ממנו ומבינים הרמזים שבהם, אזי יכולים למצא דברי תורתו הקדושה בכל השיחות שבעולם, עד שילמדו ויבינו מכלם חכמות ועצות אמתיות להתקרב לעבודתו יתברך^[115]:

כי בכל השיחות שבעולם יש בהם 'תורה נעלמת', רק שצריכין לתת לב לזה, ולהיות בקי היטב בחדרי תורה שקבל מרבו:

ואז הוא יכול ללמד מכל אדם בבחינת 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'^[116] שנאמר "מכל מלמדי השכלתי כי עדו‍תיך שיחה לי"^[117], כי בכל השיחות שבעולם הוא מוצא בהם דברי תורה. גם על ידי הרמזים הנ"ל זוכה להיות 'ארך אפים וגבור הכובש את יצרו'^[118] בשלמות, כמבאר בפנים: (נטילת ידים לסעודה ו, נו)

יש טועים הרבה וסוברים בדעתם כאלו התורה הולכת בירושה וכו', כידוע לבקיאים קצת בהנהגת העולם עתה. ורבותינו ז"ל אמרו בהפך 'כתר שם טוב מנח כל הרוצה יבא ויטל'^[119], וכתיב "אב לא ישא בעון הבן" וכו'^[120]:

וכמו שראינו בכל הדורות שהיו צדיקים הרבה, והיו להם בנים רשעים, וכן רשעים הרבה שהיו להם בנים צדיקים. וכמאמר רבותינו ז"ל 'שאינה ירשה לך'^[121], וכמו שראינו אצל 'מלכי בית דוד', שהיה אחז רשע גדול, והיה בן יותם הצדיק, ומהרשע הזה יצא דיקא צדיק גדול ונורא - חזקיהו המלך. וכן מחזקיהו נולדו מנשה ואמון שהיו רשעים, ומהם יצא יאשיהו הצדיק, שכמוהו לא היה אשר שב אל ה' וכו'^[122]; וסוף כל סוף יצא מהם משיח צדקנו שכל הגאלה תהיה על ידו:

וכל זה מחמת כי גם הרשעים הגדולים אין להם כח אלא לעקר את עצמם מהדעת דקדשה, אבל 'שרש' נקדת הדעת דקדשה המשרש בישראל מירשת אבותינו הקדושים, זה נשאר קים ועומד לעד ולנצח נצחים, עד שאחר כך מתלבשת הקדשה הזאת ויוצאת על ידי זרע הילודים שנולדים מהרשעים אלו בעצמן, עד שעל ידי זה קדשת 'הדעת דקדשה' לא יפסק לעולם, ויהיה נמשך מדור לדור עד הסוף:

ובענין זה יש דברים נפלאים הרבה, אך כלל הדברים כי הבחירה חפשית לבן הרשע ולבן הצדיק, ואם לא ייטיב מעשיו ויסמך על זכות אבותיו או זכות בניו, מכל שכן כשיחלק על ידי זה על הצדיק האמת - אוי לו ולנשמתו. וזה היה פגם קרח כמאמר רבותינו ז"ל^[123]. ואם ייטיב מעשיו - אשרי לו: (נטילת ידים לסעודה ו, סז-סט)

כל מה שהצדיק עולה למעלה יתרה וממשיך מקיפים עליונים יותר, הוא יכול להאיר ביותר ב'דרי מטה' בחינת הדעת של "מלא כל הארץ כבודו"^[124]:

ולפעמים מתגברים הפגמים של ישראל כל כך, עד שגם הצדיק הגדול בעצם השגתו אי אפשר לו להאיר להם הדעת האמת - כי אם על ידי הסתלקותו חס ושלום. כי הוא מכרח לעלות בעליות גדולות כל כך (בשביל תקון נפשות ישראל), שאי אפשר לעלות לשם כשהוא מלבש בגוף עדין בזה העולם:

ועל כן הוא מכרח להסתלק, ואז עולה למקום שעולה למקום עליון ונורא מאד, ומשם מאיר לתלמידיו הדעת האמת עד שידעו הכל אפלו הנופלים והירודים מאד כי 'מלא כל הארץ כבודו', עד שישובו אליו יתברך באמת על ידי זה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל 'מיתת צדיקים מכפרת'^[125]:

ומבחינה זו נמשך בחינת הסתלקות משה רבנו עליו השלום, כי על ידי פגמי ישראל והעקר על ידי המחלקות והנסיונות, לא היו יכולין לכנס לארץ ישראל ששם עקר התגלות הדעת הנ"ל - כי אם על ידי הסתלקות משה:

ואז עלה ונכלל בבחינת 'רעוא דרעוין' תכלית המדרגה העליונה, ומשם האיר לתלמידו יהושע בחינת הלמוד של 'מלא כל הארץ כבודו', שזה בעצמו בחינת 'יהושע', בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת התחזקות. וזה בחינת "וצו את יהושע וחזקהו"^[126], ונאמר "אתו חזק כי הוא ינחלנה"^[127], כי דיקא אחר הסתלקות משה זכה יהושע להכניס את ישראל לארץ:

ובזה פעל לדורות, שאפלו בעקבות משיחא בתקף התגברות הסטרא אחרא, עד שיהיו מכרחים הצדיקים אמתיים שהם בחינת 'משה' להסתלק מן העולם חס ושלום, שזהו הצרה הגדולה מכל הצרות כמאמר רבותינו ז"ל 'שקולה מיתת הצדיקים כפלים כחרבן בית המקדש'^[128] - ועל כן באמת צריכין לבכות ולקונן על זה הרבה בכל יום בחצות לילה ומכל שכן בין המצרים, - אך אף על פי כן "ואתה מרום לעלם ה'"^[129], כי דיקא על ידי זה תצמח הישועה והגאלה ויתהפך אבלנו לששון, כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[130], כי דיקא על ידי הסתלקותם ממשיכין הארה גדולה לתלמידיהם עד שעל ידי זה תהיה הגאלה: (נטילת ידים לסעודה ו, פא-פב פד)

מעלת זכרון שמות הצדיקים; כי בהשם הקדוש של כל צדיק וצדיק נכלל בו כל מהות הצדיק, כל צדקתו ותורתו ומעשיו הטובים, כי בשמו נגבל כל חיותו וענינו ומהותו:

למשל, כשאנו מזכירין שם התנא 'רבי שמעון בן יוחאי', בזה השם כלול כל מעשי זה התנא: שהיה שלש עשרה שנים במערה וחבר 'ספר הזהר' וכל המעשיות הנזכרים ממנו, כלם כלולים בזה השם הקדוש 'רבי שמעון בן יוחאי', וכן בשאר הצדיקים. כי השם הוא הכלל והזכר של כל דבר:

ועל כן על ידי שמזכירין שמות הצדיקים אנו ממשיכין עלינו קדשתם וזכותם, ועל ידי זה נזכה גם אנחנו לקדשה ולטהרה ולשוב אליו יתברך: (דברים הנוהגים בסעודה ד, ו)

צריכין להשתדל מאד להתקרב להצדיק שהוא בחינת 'חסיד' באמת, שעוסק תמיד ב'תורת חסד' ללמד תורה על מנת ללמדה^[131] - לעשות חסידים אמתיים בעולם, ועוסק בתורה בקדשה כזאת, עד שמעורר ומאיר בלמוד תורתו כל נשמות ישראל המשרשים בהתורה הקדושה, עד שעל ידי זה מגיע הארה לכל אחד משרש נשמתו, שעל ידי זה נעשין בעלי תשובה וגרים. שעל כן תורתו היא בחינת 'תורת חסד' כנ"ל, ורק על ידו יכולין לזכות להפשיט מעצמו 'הבגדים הצואים' בשלמות ולזכות לבגדים נקיים ולבנים: (בציעת הפת ה, כא)

צריך האדם לכון דעתו תמיד בפרט בעת עוסקו בתורה ומצו‍ת, שיהיה נמשך עליו ההארה מהצדיק האמת שעוסק תמיד לעורר ולהאיר שרשי נשמות ישראל על ידי עוסקו בתורה כנ"ל.

כי אף על פי שהצדיק עוסק להביא הארה והתעוררות אפלו לפושעי ישראל, אף על פי כן צריכין לזה אתערותא דלתתא גם כן.

וכל מה שהאדם מכון דעתו לזה ביותר ועוסק בתורה ביותר, בודאי נמשך אליו ההארה ביתר שאת, עד שיזכה לשוב לה' יתברך בשלמות.

וצריך כל אחד לראות לקח בחינת 'הנקדה טובה' שבדעתו - שנקראת 'שמן זית זך' - ולהביאה להצדיק, על ידי שיכריח עצמו לעסק בתורה ותפלה ומצות (בבחינת "ויקחו אליך שמן זית זך"^[132] - 'אליך' דיקא), וכל כונתו יהיה כדי שיהיה נתפס בו 'אור הצדיק', כדי שתהיה נשמתו נדלקת ומאירה כמו נר ממש, בבחינת "נר ה' נשמת אדם"^[133].

אך צריכין לזה לבטש ולכתת הגוף בבחינת "כתית למאור"^[134], כמאמר רבותינו ז"ל: 'גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה'^[135]. כי צריכין לסבל כמה יגיעות גדולות ומרירות גדול עד שזוכין להפשיט מעצמו הבגדים הצואים בשלמות כנ"ל^[136]. אך עקר בטול הבגדים הצואים הנ"ל הוא על ידי שיעסק בתורה 'תמיד'^[137] בכל יום, ואם חוזרין ומתגברין עליו חס ושלום אזי יתגבר כנגדם ביותר לעסק בתורה, ואז 'המאור שבה בודאי תחזירו למוטב'^[138]: (בציעת הפת ה, כב-כד)

זה הצדיק שעסק כל ימיו בתורה בקדשה כזאת, עד שזכה על ידי עסק התורה שלו לעורר ולהאיר 'שרשי נשמות ישראל', שעל ידי זה רבים השיב מעו‍ן^[139] והגדיל כבוד ה' יתברך. זה הצדיק אפלו כשנסתלק, עדין עוסק בזה - להחזיר כל העולם למוטב, על ידי שימשיך על כל אחד הארה מ'שרש נשמתו שבתורה'.

כי כל התורה שהוא כלל נשמות ישראל^[140] כלולה בנפש זה הצדיק^[141], וידוע כי הארת 'נפש הצדיק' נשארת על קברו הקדוש ומאירה בכל עולם העשיה כמבאר בכתבי האר"י ז"ל^[142].

ועל כן כשבאים על קברו ומתעוררים שם לשוב לה' יתברך, אזי ממשיכין על עצמן הארה מ'שרש נשמתו שבתורה', כי שם בנפש זה הצדיק כלולים כל נפשות ישראל ששרשם בהתורה - ועל ידי זה יכול לחזר למוטב.

וזה סוד שני הארונות שהיו מהלכין במדבר, 'ארונו של יוסף' ו'ארון העדות' זה אצל זה - כי שניהם אחד וזה תלוי בזה.

ועל כן חזקיהו המלך שעסק בזה כל ימיו, כי למד ולמד^[143] שזה בחינה הנ"ל, על כן נאמר בו "וכבוד עשו לו במותו"^[144] ודרשו רבותינו ז"ל 'שהושיבו ישיבה על קברו והניחו ספר תורה על מטתו'^[145]. כי 'שרש התורה' כלולה בנפשו על ידי שעסק בזה כל ימיו, וכל קיום ישיבות ובתי מדרשות לעסק בתורה הכל בנוי ומיסד על קברו, כי משם מאיר הארת 'שרשי נשמות שבתורה' שעסק בזה כל ימיו: (בציעת הפת ה, ל-לא לו)

אף על פי שהצדיקים הגדולים עושים תקונים נפלאים בכל דור ודור, בפרט 'בחירי צדיקיא' כמו דוד המלך עליו השלום וכיוצא, שעשו מה שעשו לטובת תקון נפשות ישראל ופעלו וגמרו הרבה מאד. אף על פי כן הבעל דבר אינו מניח את מקומו ומתגרה בישראל בכל פעם, וחותר הרבה לקלקל כל התקונים של הצדיקים.

אך אף על פי כן "אתה מרום לעלם ה'"^[146], כי אף על פי שמקלקל הבעל דבר אחר כך כמו שמקלקל - אף על פי כן נשארת הרשימו של התקון לנצח, שעל ידי זה סוף כל סוף יגמר הצדיק התקון שהתחיל.

ועל כן דוד המלך עליו השלום שזכה למצא מקום הבית המקדש ששם תלוי כל תקון נפשות ישראל (עין פנים^[147]), אך אחר כך חתר הבעל דבר לקלקל הדבר עד שחרב הבית המקדש שני פעמים - אף על פי כן מקום הבית המקדש נשאר קים לעולם, כי זה אי אפשר לקלקל בשום אפן, ורשימה של הקדשה נשאר שם בקביעות, עד אשר יש כח לצדיקי הדור גם עתה להמשיך הארה משם על כל אחד מישראל עד שיחזרו למוטב, וסוף כל סוף יגמר דוד שהוא משיח את שלו ויבנה הבית המקדש במקומו ויחזיר את כל ישראל למוטב בשלמות: (בציעת הפת ה, לב-לג)

אפלו הצדיקים הגדולים כל זמן שלא עמדו בנסיון כראוי להם, עדין יש להם לחוש אולי יש בהם עוד איזה אחיזה מ'הבגדים הצואים'.

אך אחר כך כשזוכין לעמד בנסיונות כראוי, אז לא די שזוכין להפשיט מעל עצמן 'הבגדים הצואים' בשלמות וללבש 'בגדים לבנים ונקיים' - שזה בחינת מה שנאמר ביוסף "ויעזב בגדו בידה" ואחר כך כתיב "וילבש אתו בגדי שש" וכמאמר רבותינו ז"ל^[148] - אף גם שזוכין שיש להם כח להפשיט הבגדים הצואים מתלמידיהם וחבריהם, ולהלבישם 'בגדים נקיים' בבחינת "לכלם נתן לאיש חלפות שמלת"^[149], הנאמר ביוסף אצל אחיו: (בציעת הפת ה, מ)

זה הצדיק הנ"ל זוכה לברר השנה ולפתר חלומות בשלמות, והוא מחזק ונותן עצה לכל מי שרוצה לחוס על נפשו, שבעת שמתעורר בו איזה טוב, אזי יזדרז וימהר לחטף תורה ומעשים טובים כל מה שיוכל, כדי שיהיה לו לפקדון לימי הרעב חס ושלום - שהם ימי הרע שעוברין על האדם - שאז יוכל להחיות את עצמו בהטוב שקבץ בתחלה בימי נעוריו, שזה בחינת העצה שנתן יוסף הצדיק "ויצברו בר וכו' והיה האכל לפקדון" וכו'^[150]: (בציעת הפת ה, מ)

כל זמן שאין באים אל המנוחה דקדשה בשלמות, אזי הסטרא אחרא והבגדים הצואים מתגברים בכל פעם, כי ההתגברות שלהם וההסתות והמניעות והבלבולים וכו', משתנים בכל עת - והם כמעט בלי שעור.

וכל זה הוא מבחינת 'קלפת עמלק' המתגרה בכל פעם, בפרט בהחלושי כח שהם הגרים ובעלי תשובה.

אבל מכניעין אותו בכל פעם בכח התורה והצדיקים, ובפרט על ידי הצדיקים שוכני עפר שכבר באו אל מנוחתם בשלמות, בבחינת "יבוא שלום ינוחו על משכבותם"^[151]: (בציעת הפת ה, מד מז-מח)

כל ההשפעות וכל הברכות נמשכין מהצדיק שהוא מקור כל הברכות וכל ההשפעות^[152], והוא מכניע ומבטל חרפת רעב.

כי כל מי שאינו מתקרב את עצמו אל הנקדה הקדושה שהיא בחינת הצדיק האמת הוא רחוק מברכה ומתגבר עליו בחינת "שבע שני הרעב", אבל על ידי הצדיק בחינת יוסף - נתתקן זאת^[153].

וכן עקר כל החיות נמשך רק מהצדיק שהוא בחינת 'ח"י עלמין'^[154], ובלעדו אין שום חיות בעולם.

כי הצדיק מבטל כל בחינת האהבות הנפולין - שהם בחינת חרפה שברון לב בחינת סטרא דמותא חס ושלום - וממשיך חיות בעולם, כי הוא מחיה ומתקן בחינת שבירת כלים ומבטל סטרא דמותא שבא משם כידוע^[155] - כי הצדיק הוא מקור החיים.

וכל ישראל - אף על פי שיש בכל אחד נקדה טובה שהיא בחינת צדיק כמו שכתוב: "ועמך כלם צדיקים"^[156], אף על פי כן - אי אפשר להם לקבל השפע והברכה בשלמות לבטל חרפת רעב - שהיא בחינת בהמיות בחינת אהבות הנפולין השורין על הלב שמשם עקר הרעבון^[157], ואי אפשר לבטלו - כי אם על ידי הצדיק שהוא כלליות שרש נשמות ישראל.

ובתחלה צריכין הכל לקבל ממנו, ואחר כך צריך לקבל כל אחד הארה מהנקדה שבחברו, ואחר כך צריך כל אחד לעורר ולהאיר נקדתו הטובה ולקבל הארה והתעוררות מניה וביה: (ברכת המזון ג, ב-ג)

הצדיק האמת נקרא 'יוסף' על שם שמוסיף בעבודתו יתברך בכל עת, ומתחיל בכל פעם מחדש כאלו לא התחיל עדין בעבודתו יתברך כלל.

וזה עקר השעשועים וההתפארות של ה' יתברך, כי עקר שעשועיו והתפארותו יתברך הוא על ידי חדושים דיקא, דהינו כשעולה התפארות חדש למעלה. וגם מחמת שהצדיק הזה יש לו כח לקרב רחוקים ממש אליו יתברך.

כי בכח התגברותו להתחיל בכל פעם מחדש כאלו מתחיל עתה לעבד את ה' - בכח הזה הוא יכול לעורר בכל פעם רחוקים ממש שיתחילו מעתה לשוב לה' יתברך.

ועל כן מצדיקים כאלו יש לה' יתברך תענוגים ושעשועים גדולים וחדשים והתפארות נפלא בכל עת, כי בכל פעם הם עושין לה' יתברך כביכול לבושין חדשים ובגדי התפארות חדש, בבחינת 'ולבושא דלביש ביומא דא לא לביש ביומא אחרא, ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא'^[158].

וכל זה נעשה על ידי התפארות החדש שעולה בכל פעם מזה הצדיק, על ידי שמתחדש בעצמו בעבודתו יתברך בכל פעם ועל ידי שמקרב רחוקים לעבודתו יתברך.

ועל שם כל זה נקרא 'יוסף', בחינת "יסף ה' לי בן אחר"^[159] (עין פנים^[160]), ועל ידי זה הצדיק נתגלה עקר קדשת ארץ ישראל^[161]: (ברכת המזון ד, יא)

כשמקשר להצדיק הוא ממשיך ממנו 'שפע כפולה', ועל ידי זה נתתקן אצלו תאות ממון שהוא בחינת 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו'^[162], דהינו שלעולם חסר לו. אבל השפע הקדוש של הצדיק הוא בחינת 'שפע כפולה' שאין בה שום חסרון: (ברכת המזון ד, טז)

כשפוגמין בכבוד הצדיק פוגמין בארץ ישראל שכל קדשתה נמשכת מהצדיק, ואז הוא בבחינת המרגלים שפגמו בארץ ישראל, ועל ידי זה מתגבר עליו תאות ממון: (ברכת המזון ד, יז)

מה שהולכין על קברי צדיקים בערב ראש השנה, עין אלול ראש השנה וכו' אות כ"ז^[163]:

צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה קדם שזוכין להתקרב להצדיק האמת, ואפלו אחר שמתקרבין צריכין בכל פעם לסבל שפיכות דמים הרבה מאד, והכל הוא לטובה גדולה, כי זה עקר תשובתו ותקונו.

כי הצדיק האמת הוא בחינת 'נקדה העליונה' של ה'אלף', והתלמיד המתקרב אליו הוא בחינת 'הנקדה תחתונה', ועקר ההתחברות וההתקרבות של הנקדה העליונה בנקדה התחתונה הוא על ידי שפיכות דמים ובזיונות שסובלין בשביל ההתקרבות, שעל ידי זה נעשה בחינת ה'ואו' שבתוך האלף ונשלם בחינת האלף, וזוכה לתשובה ולהיות נעשה 'אדם', ולזכות להכלל באדם העליון היושב על הכסא.

ומחמת שצריכין לעשות תשובה תמיד, כי ממה נפשך אם לא היתה תשובתו הראשונה בשלמות בודאי צריך לסבל עדין בזיונות הרבה בכדי שיזכה להשלים תשובתו, ואפלו אם כבר זכה לתשובה שלמה, אף על פי כן צריכין לעשות תשובה על תשובה, כי צריכין לילך בכל פעם ממדרגה למדרגה ולזכות בכל פעם להשגה יתרה באלהותו יתברך, ואז צריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, וכן בכל פעם. ועקר התשובה היא על ידי בזיונות ושפיכות דמים כשזוכה לדם ולשתק ולקבלם באהבה בשביל ההתקרבות לה' יתברך ולהצדיק, על כן באמת צריך לסבל בכל פעם מחדש בזיונות ושפיכות דמים הרבה בשביל ההתקרבות, כי זה עקר תקונו ותשובתו.

ועל ידי זה בעצמו שבאין עליו בזיונות ושפיכות דמים על שהוא אוחז עצמו בהצדיק האמת, מזה בעצמו ראוי לו להבין בברור שעדין יש לו תקוה גדולה ואחרית טוב ונפלא מאד, מאחר שזכה לסבל בזיונות כל כך בשביל לאחז את עצמו בהצדיק האמת, שהוא בתכלית תכלית מדרגת נקדה העליונה, זה עקר תקונו. כי עקר הארת נקדה העליונה בנקדה התחתונה הוא על ידי שפיכות דמים ובזיונות דיקא שסובלין בשביל זה.

ומאחר שהצדיק האמת שהוא בחינת נקדה העליונה אוחז בו בקשר אמיץ וחזק, ומאיר בו על ידי הבזיונות כנ"ל, בודאי יש לו תקוה לעולם, כי הנקדה העליונה יכולה לתקנו בכל מקום שהוא: (ברכת הפירות ה, יא)

כשרוצה האדם לילך בדרכי התשובה אז צריך להיות 'בקי בהלכה', וצריך להיות לו שני בקיאות בחינת 'בקי ברצוא' 'בקי בשוב' 'בקי בעיל' 'בקי בנפיק', שזה בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"^[164], הינו לאחז את עצמו בה' יתברך תמיד, הן בעליה הן בירידה, וזה עקר שלמות דרכי התשובה.

אך זה הבקיאות - אף על פי שבאמת העקר הוא 'פשיטות ותמימות', אבל זה הפשיטות ותמימות בעצמו לזכות להכניס זאת היטב בלב בני אדם - הוא עמק ונפלא מאד, ועל זה נאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו' וקמת ועלית אל המקום" וכו'^[165], שהוא הבית המקדש שהוא בחינת 'נקדה העליונה' הנ"ל.

ועל כן שם עקר ההלכה ברורה, כי שם היו יושבין הסנהדרי גדולה והכהנים והזקנים ומבררין כל ההלכות. ועקר ההלכה ברורה ומשנה ברורה הוא לזכות להלכות כאלו שמכניסין קיום התורה, 'כי לא המדרש הוא עקר אלא המעשה'^[166], ועל כן כל המבקש ומחפש אחר דרכי ה' ועבודתו יתברך היה צריך לעלות לשם ולקבל מהם.

ועכשו שחרב הבית המקדש בעו‍נותינו הרבים, עקר התקון הוא על ידי הצדיקי אמת שהם בחינת 'משה' בחינת 'הבית המקדש', כי 'כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו'^[167].

אבל צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה קדם שזוכין להתקרב להם וגם אחר כך כנ"ל, ומכל שכן שצריכין לסבל כעס וקפידות שכועס עליו לפעמים רבו הצדיק בעצמו כי כל זה לטובתו. ואז זוכה להיות 'בקי בהלכה' הנ"ל, אשר הבקיאות הזה דהינו שיוכל להחזיק את עצמו בה' יתברך תמיד בכל מקום שהוא שם אפלו בשאול תחתיות ומתחתיו עד אין קץ ואין תכלית, זה הלמוד עמק ונפלא מאד, וצריכין לשקד הרבה על דלתי בית המדרש של אנשי אמת העוסקים בלמוד הזה, עד שיזכה לקים זאת באמת.

ועקר אריכת הגלות הוא מחמת שאין משתדלין להתקרב לצדיקי אמת לקבל מהם בקיאות הזאת.

כי צריכין לבקש ולחפש הרבה אחר רבי כזה שידע מבקיאות הזאת, כי אפלו גדולים ומנהיגים לאו כל אחד זוכה לידע מזה. ועל ידי ההשתדלות והבקשה והחפוש אחר הצדיק האמת, וסובל בזיונות ושפיכות דמים הרבה בשביל זה, על ידי זה זוכה לתשובה שלמה, על ידי שמקבל ממנו בקיאות בהלכה הנ"ל: (ברכת הפירות ה, יג)

לפעמים גוברים פגמי הדור כל כך עד שאי אפשר שתאיר 'הנקדה העליונה' בעצמה, ומכרח הצדיק שהוא בחינת נקדה העליונה להסתלק ולהשאיר אחריו בחינת 'יהושע' שהוא בחינת 'התלמיד' בחינת 'נקדה התחתונה', וכל העולים והיורדים והקרובים והרחוקים כלם צריכין לקבל בחינת 'דרכי התשובה' שהוא בחינת 'בקיאות בהלכה' הנ"ל על ידי בחינת יהושע דיקא. והכל בכחו של רבו שהוא בחינת 'משה' שנסתלק למעלה למעלה, ונכלל בתכלית נקדה העליונה 'דלית מחשבה תפיסא תמן כלל'^[168], ומשם מאיר לאחר הסתלקותו דיקא על ידי תלמידיו שהם בחינת יהושע, בחינת נקדה התחתונה, לסמך את כל הנופלים ולמצא ולהגביה את כל האבדות שבעולם לקרב כלם לה' יתברך: (ברכת הפירות ה, יז)

יש כמה בחינות 'אדם', כמו שמובא בזהר הקדוש 'אית אדם ואית אדם'^[169], כי יש 'אדם שבאופנים' ויש 'אדם שבחיות', וגם בהחיות 'אריה' 'שור' 'נשר' יש גם כן בכל אחד ואחד 'פני אדם' כמבאר במרכבת יחזקאל^[170]. ועקר השלמות הוא למי שזוכה להכלל ב'האדם העליון' היושב על הכסא. ולזה זוכין הצדיקים הגדולים במעלה מאד על ידי שזוכין לעשות 'תשובה על תשובה' פעמים רבים עד אין מספר, ועל ידי כל תשובה זוכין להשלים בחינת אדם עד שעולין מאופנים לחיות ומחיות אל הכסא, עד שעולין לבחינת אדם היושב על הכסא, ואז הוא בבחינת תכלית נקדה העליונה:

והכל צריכין להתקשר אליו, וכל אחד מכל מקום שהוא יכול להתקשר אליו, ועל ידי זה יהיו נכללין גם כן בבחינת אדם. כי נקדה העליונה יכולה לתקן הכל כנ"ל, ולהעלות את האדם מבחינת "רוח סערה וענן גדול" וכו'^[171], מכל הקלפות הטמאות לגמרי ומקלפת נגה עד שיכליל אותו בבחינת 'אדם', ואחר כך יעלה אותו עוד ממדרגה למדרגה עד שיזכה להכלל בהאדם העליון היושב על הכסא, שזה עקר התכלית והסוף של איש הישראלי שצריך להגיע לשם. אבל צריכין לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה מעצמו ומאחרים וכו' קדם שזוכין לזה כנ"ל. והעקר הוא 'חזוק הלב', שיהיה חזק בלבו ודעתו מאד לאחז עצמו בנקדת האמת אפלו אם יעבר עליו מה, בחינת בקי בעיל ובנפיק כנ"ל: (שם, יח)  

אי אפשר לקבל ולהנות מ'אור הצדיק' שהוא בחינת 'משה' בחינת 'נקדה העליונה' שעל ידו יכולין לזכות לתשובה שלמה, עד שיהיה בבחינת 'אדם' הנ"ל, אך כל זמן שהאדם הוא בבחינת "השמן לב וכו' ואזניו ועיניו"^[172], שכל זה נמשך מחמת 'קנאה' ו'תאוה' ו'כבוד', שעל ידי זה הדם שבחלל השמאלי בתקפו ובוער לכל התאו‍ת, ואש הקנאה בוער בו עד שלא די שאינו רוצה לסבל בזיונות ושפיכות דמים בשביל ההתקרבות אל הקדשה, ואדרבא הוא רודף אחר הכבוד ומתגרה ומתקנא ביראי ה' ורודף ומבזה אותם, ועל ידי זה בודאי אינו יכול לקבל מאור הצדיק ואינו זוכה לבחינת אדם שזה עקר התכלית.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם' דיקא 'מן העולם'^[173], כי על ידי שלש מדות אלו מתגברין בהן השלש קלפות טמאות בחינת 'כלב נץ חמור' המבאר בזהר הקדוש^[174] (שהם כנגד החיות שבמרכבה הקדושה שהם 'אריה שור נשר', עד שזוכין אחר כך לבחינת 'אדם'), ואז הם בבחינת 'השמן לב' וכו' ואינן זוכין לראות האורות נוראים ונפלאים שמאיר הצדיק בעולם:

אבל מי שחס על חייו ובורח מן הכבוד ומסתכל על אחריתו הנצחי באמת ומשתדל להתקרב אל האמת וסובל בזיונות ושפיכות דמים בשביל זה, על ידי זה יוצא מבחינת 'השמן לב' וכו' הנ"ל ונתתקנין 'הלב והעינים והאזנים', עד אשר 'יבין בלבו ויראה בעיניו ובאזניו ישמע ושב ורפא לו'. גם נתתקנין 'המח והלב והראה' שלו עד שהם בבחינת 'אריה שור נשר' שבמרכבה, עד שעל ידי זה זוכה אחר כך לבחינת 'אדם שבחיות' המרכבה, וזוכה להתפלל בכונה במחשבות צחות וקדושות, ועל ידי זה זוכה לתשובה, כי עקר התשובה היא על ידי 'תפלה'. ואחר כך עולה ממדרגה למדרגה וזוכה לבחינת 'תשובה על תשובה', עד שזוכה להכלל בהאדם העליון היושב על הכסא, שזה עקר תכלית שלמות האדם כנ"ל: (שם, כא כג)

הצדיק האמת הוא בחינת 'משה', ובמשה נאמר "ולא ידע איש את קברתו"^[175] ואמרו רבותינו ז"ל 'אפלו משה בעצמו לא ידע'^[176]. וזה בחינת תכלית הבטול אל אור האין סוף שזכה משה, וכמו כן זוכה כל צדיק האמת לפי בחינתו לבחינת בטול אל האור אין סוף בשעת הסתלקותו. וכשבאין על קברו ומשתטחין עליו אזי נכללין בו, ועל ידי זה נכללין עם נפש הצדיק בהאור האין סוף שזה בחינת תכלית העולם הבא ששם 'כלו אחד כלו טוב'^[177], עד שהרע נתבטל לגמרי ועל ידי זה נתכפרין כל העו‍נות. ועל כן מקום 'קבורת הצדיק' הוא בחינת ארץ ישראל כמובא, כי שם בארץ ישראל עקר מקום הדבקות והבטול אל אור האין סוף (עין ארץ ישראל אות י"ט^[178]):

ועל כן מי שזוכה ל'התדבקות רוחא ברוחא', יכול לזכות להשגות גדולות על ידי ההשתטחות על קברי הצדיקים, כי על ידי הרשימה שנשאר מבחינת הבטול שזוכין על ידי ההשתטחות, על ידי זה זוכין להשגת התורה כמבאר בפנים. אך אפלו מי שאינו בר הכי ואינו יודע 'לאדבקא רוחא ברוחא' וכו'^[179], אף על פי כן נעשה כל זה ממילא, על ידי שבא על קברי הצדיקים האמתיים ונכלל בהם באמת ובלב שלם על ידי רבוי התפלות ותחנות ובקשות שמרבין להתפלל שם ולפרש שיחתו שם כל אחד ואחד כפי אשר יודע את נגעי לבבו באמת, ומבקש ומשתוקק ומתגעגע לשוב לה' יתברך באמת ולהיות כרצונו יתברך וכרצון הצדיקים האמתיים, על ידי זה הוא נכלל בהם, ועל ידי זה הוא נכלל באין סוף שעל ידי זה נתבטל כל הרע וזוכין לכל טוב: (ברכת הריח ג, ט)

צריכין לראות להשתדל מאד להתקרב לצדיק אמתי כדי לזכות 'לברר המדמה' שעל ידי זה יזכה לאמונה שלמה שזה העקר ויסוד הכל. אך לכאורה קשה, הלא אי אפשר להתקרב להצדיק האמת בעצמו כי אם על ידי 'אמונה', כי באם לאו יפלו לו קשיות הרבה על הצדיק מה שאי אפשר לו להבינם בדעתו, כי הצדיק גבה ונשגב ונעלה משכל העולם מאד:

אך הכלל שהאדם צריך לבחר רק ב'האמת לאמתו' ולהשתוקק תמיד לזה באמת, כי יש נקדה דקדשה בכל אחד מישראל שהיא 'נקדת האמונה הקדושה', שעל ידי זה בפנימיות נפשו הוא רוצה וחפץ מאד להתקרב אל האמת, דהינו להצדיק האמת שהוא שרש ויסוד כל העולם, ואזי כשהאדם מתחיל להשתוקק להתקרב להצדיק האמת, אזי נמשך עליו על ידי זה הארה משרש קדשת הצדיק בעצמו, ועל ידי זה הוא זוכה להתגבר ברצון חזק עוד יותר להתקרב להצדיק, ועל ידי זה נמשך עליו הארה מקדשת הצדיק ביותר ומסיעו ביותר לשבר המניעות, עד שזוכה לבא ולהתקרב אליו, ואז יזכה על ידי הצדיק לאמונה וכל טוב: (ברכת הריח ד, יט)

כמו שכלל ישראל נקראים 'עם סגלה' מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל אנושי מפני מה בחר ה' יתברך בנו מכל העמים, כמו שטען באמת שרו של מצרים 'הללו עובדי עבודה זרה' וכו'^[180] כמבאר במקום אחר, ובאמת ה' יתברך רצה לקרב גם שאר האמות לקבלת התורה, רק שהם בבחירתם לא רצו, כמו שכתוב: "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"^[181] כמו שדרשו רבותינו ז"ל^[182]. נמצא שעקר התקרבות ישראל היה בבחירתם, ואף על פי כן הוא רק בחינת 'סגלה', כי סוד סתרי הבחירה בעצמה גם כן אי אפשר להבין:

כמו כן בכל דור אי אפשר להבין מפני מה זכו אלו להתקרב להצדיק האמת יותר משאר אנשים, כי גם זה הוא בחינת 'סגלה' שאי אפשר להבין כלל. אך אף על פי כן בודאי צדיק ה' בכל דרכיו, כי בודאי גלגל ה' יתברך בהעלם גדול עם כל אחד שיזכה להתקרב אל האמת, אך כח הבחירה של האדם גדול מאד, ו'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו'^[183], רק שזה בעצמו אי אפשר להבין בשום שכל, ועל כן הוא רק בבחינת סגלה כנ"ל: (שם, כג מז)

עקר היצר הרע שמתגבר בכל דור ודור הוא להסתיר ולהעלים את הצדיק האמת שבדור הזה דיקא, כנראה בחוש שעקר המחלקת על הצדיק שבאותו הדור, ואחר כך בשכבר הימים הבאים מודים העולם גם בזה הצדיק ואומרים שזה בודאי היה צדיק, רק שחולקים על זה הצדיק שבאותו הדור. כמו שראינו בענין המחלקת שהיה על האר"י ז"ל בימיו, ואחר כך הודו כלם בקדשת האר"י ז"ל וחלקו על הבעל שם טוב ז"ל, וכן בכל דור:

וכל זה מחמת שעקר 'ברור המדמה' שעל ידי זה זוכין לאמונה שלמה הוא דיקא על ידי זה הצדיק האמת שבדור הזה דיקא (עין אמונה אות ל^[184]), ועל כן מניח עצמו הבעל דבר לארכו ולרחבו להסתיר ולהעלים זה הצדיק דיקא. ועל כן צריך כל אחד להשתדל להתקרב לצדיק האמת שבדור הזה דיקא, כדי שיזכה על ידו דיקא ל'שלמות ברור האמונה' שצריכין כפי אותו הדור והעת והזמן של עכשו דיקא: (שם, לג)

כבר היו צדיקים אמתיים גדולים במדרגתם כל כך, שהיו יכולים לעבד את ה' יתברך ולקים כל התורה כלה עד שלא נתנה, כמאמר רבותינו ז"ל^[185] על אבות העולם. ובודאי גם בכל דור ודור נמצאים צדיקים כאלה, כמאמר רבותינו ז"ל 'אין לך דור שאין בו כאברהם' וכו'^[186]. ועל כן על ידי צדיקים כאלו בודאי היה יכול להתקים העולם בלא נתינת התורה, כי אלו הצדיקים היו מורים לנו את הדרך בכל דור ודור והיו ממשיכים עלינו 'הארת רוח הקדש' שלהם לברר את המדמה שלנו, ועל ידי זה היו ממשיכים האמונה הקדושה בעולם שזה עקר קיום העולם:

ועל כן באמת בתחלה עלה במחשבה לתן את התורה לאחר אלף דורות כמאמר רבותינו ז"ל^[187] (מטעם המבאר בפנים), וכל אלו הדורות יתקיימו ויתתקנו ויתבררו רק על ידי הצדיקי אמת שיהיה בכל דור, כי באמת עקר התקון שבכל דור הוא רק על ידי הצדיקי אמת שיש בכל דור כנ"ל. אך ראה ה' יתברך שאין העולם מתקים, הינו כי בכל דור מתגברת הסטרא אחרא מאד ומתלבשת בהעזי פנים שיש בכל דור שהם עומדים וחולקים על הצדיק האמת שבדור ומסתירין ומעלימין אותו ומרחיקין את העולם ממנו, ואם כן איך אפשר להעולם להתקים מאחר שאין יודעין מהצדיק הדור שעקר קיום העולם על ידו דיקא בזה הדור, על כן חמל ה' יתברך על עולמו ונתן התורה לעשרים וששה דורות:

ואף על פי שעדין לא נשלם אז הברור בשלמות, ומחמת זה היה באמת גם אחר כך מה שהיה חטא העגל והמרגלים וכו', וכן מה שנעשה עד עתה גם כן בכל דור ודור, אף על פי כן "ואתה מרום לעלם ה'"^[188], כי על ידי שזכינו לקבל כבר התורה בהתגלות נפלא ונורא כזה ובשלמות ברור המדמה ושלמות האמונה כזה, על ידי זה יש לנו כח גם עכשו לבקש ולחפש אחר הצדיק האמת שבכל דור שעקר שלמות האמונה שבזה הדור היא דיקא על ידו, ולהתגבר נגד העזי פנים שבכל דור הרוצים להעלים 'אור הצדיק'. כי על ידי יסוד האמונה הקדושה שנקבע בלבנו על ידי קבלת התורה, על ידי זה אנו יכולים להתגבר עליהם אף על פי שהם באמת גם עכשו עזי פנים ורוצים להעלים אור הצדיק:

וזה מרמז בדבריהם ז"ל^[189] שאמרו שאלו התתקע"ד דורות עמד ושתלן בכל דור והן הן העזי פנים שבדור, רק שכבר יש לנו כח להתגבר עליהם על ידי התורה הקדושה, כי התורה והמצו‍ת הם 'אור ונר' לבקש ולחפש על ידם את הצדיק האמת עד שנזכה למוצאו: (שם, לה)

כל הגליות הכלולין ב'ארבע מלכיות'^[190], וכן כל הצרות והיסורין העוברין על האדם ב'גוף ונפש וממון', הכל בא רק על ידי הרחוק מהצדיק האמת, כי על ידי הצדיק האמת זוכה ל'אמונה שלמה', ואז מתנהג עמו ה' יתברך בדרך 'השגחה ונפלאות', ועל ידי זה ממילא נצול מכל הצרות וזוכה לכל טוב: (שם, מב)

מי שמתקרב להצדיק שעל ידי זה זוכה לאמונה שלמה, אזי הוא קשור לה' יתברך ב'חבל דקדשה' לעולמי עד ולנצח נצחים אשר לא ינתק ולא יהרס לעולם, בבחינת "בחבלי אדם אמשכם בעבתות האהבה"^[191], ובודאי יזכה לתשובה שלמה:

כי כל זמן שמשתדלין ומחפשין להתקרב לצדיקי אמת, אזי אפלו אם חס ושלום נופל למקום שנופל אינו נחשב נפילה כלל, כי הצדיק מחזק לבו בה' יתברך לבלי ליאש את עצמו לעולם, ויבקש וידרש משם את ה' יתברך, כי גם משם יכולין לשוב אליו יתברך בכח וזכות הצדיק האמת ועצותיו הקדושים. ואזי אדרבא על ידי נפילתו וירידתו מעלה ניצוצות הקדושים ממקומות הרחוקים ביותר, ויהיה לה' יתברך נחת רוח גדול מזה:

והוא ממש כמו שמשלשלין אחד על ידי חבל לעמקי מצלות ים ותהום תחתיות לחפש שם אחר אוצרות יקרים ואבנים טובות ונפלאות מאד, וכל זמן שהוא מקשר בהחבל לא יהיה נאבד לעולם, כמו כן הוא ממש, שכל זמן שמקשרין עצמן לצדיקי אמת ומתגעגעים אחריהם ומחפשין אותן ורוצין לשתות בצמא את דבריהם, על ידי זה מקשרין עצמן ל'חבל דקדשה', ואזי בכל מקום שירד לשם יעלה אותו הצדיק משם על ידי החבל דקדשה שמקשר בו, ולא די שיעלה אותו משם, אך גם הירידה והנפילה יהיה תכלית העליה, כי על ידי זה יעלה משם ניצוצות קדושות ויקרות הרבה מאלו המקומות והמדרגות שהיה בהם כנ"ל: (שם, מו)

מי שמפריד את עצמו מהצדיק הוא בחינת 'עץ יבש', כי אף על פי שמחדש איזה חדוש בתורה אינו נחשב בשם 'עשית פרות' כלל, כי אי אפשר להצליח בתורה ולעשות פרות באמת כי אם כשמקשרין את עצמו להצדיק האמת, שעל ידי זה זוכין לכסופין טובים ולמעשים טובים ולחדושי תורה אמתיים: (ברכת הודאה ה, ח)

עקר החיות שנמשך מ'מקור החיים' לכל הנפשות שיחיו את הגופות, הוא על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת 'משה', וכל מי שרוצה לחוס על חייו צריך לקשר את עצמו לצדיקי אמת כי עמם מקור החיים:

וכן 'תחית המתים' שהוא חיים נצחיים שיזכה כל אחד לעתיד, הוא גם כן לכל אחד כפי מעשיו הטובים שזכה לסגל בעצמו בזה העולם וכפי התקרבותו והתחברותו לצדיקים ויראים אמתיים, שעל ידי זה עסק לחבר הנפש עם הגוף, ועל ידי זה יזכה אז לחבור זה בשלמות שהוא חיים נצחיים: (שם, ט)

הצדיק הגדול בגדל קדשתו בקדשת הברית, הוא ממשיך 'קדשת הברית' על כל אחד מישראל, עד שכל המקשרים אליו הם גם כן בבחינת קדשת הברית בחינת "ועמך כלם צדיקים"^[192], כי בכל אחד מישראל יש בחינת קדשת הברית על ידי שנמול, וכן יש עוד כמה 'נקדות טובות' מקדשת הברית בכל אחד מישראל, כמאמר רבותינו ז"ל על פסוק "סוגה בשושנים"^[193]:

אבל אף על פי כן אין כח במעט קדשתו להתגבר כנגד מה שצריך להתגבר ולזכות למה שצריך כל אחד לזכות, כי אם בכח הצדיק האמת שזכה לקדשת הברית בתכלית הקדשה בשלמות שאין שלמות אחריו, וכל מי שזוכה לבלי לחלק עליו ומכל שכן כשזוכה להתקרב אליו ולהקרא על שמו, על ידי זה בכח קדשתו הוא זוכה גם כן ל'כסופין טובים', ולעשות נפשות שהם נקדות טובות ולהגבירם על הנפשות וההבלים רעים (שזה בחינת הכנעת 'קלפת בלעם' בכל דור ודור כמבאר בפנים), ולהוציא הכסופין הטובים מפיו, שעל ידי זה נצטרפין האותיות לטוב, ועל ידי זה זוכין להרבות בתפלה והודאה: (שם, יב)

מה שזוכין ישראל הנקראים על שם 'משה' שהוא בחינת הצדיק האמת להרבות בתפלה והודאה שנעשים מצרופים טובים על ידי הכסופין הטובים, זה עדות עליהם שהם בכלל 'שומרי הברית' כנ"ל, כי אם לאו לא היו זוכין לכסופין טובים כאלה שאי אפשר לזכות אליהם כי אם על ידי שמירת הברית: (שם)

הצדיק שעוסק לקרב רחוקים ולעשות בעלי תשובה, בהכרח שיעברו עליו ועל מקרביו כמה מיני מחלקות ויסורים והתגרות וכו' בכל פעם, וכל זה נמשך מ'היכלי התמורות' שרוצים להפיל אותם ולהחליש דעתם:

והתקון לזה על ידי הצדיק בעצמו, כי על ידי כל הנסיונות שעברו עליו ועמד בהם בשלמות, וכל אלו הנסיונות נמשכין גם כן מהיכלי התמורות שמשם כל התאו‍ת והנסיונות, ומאחר שעבר בכל בחינות היכלי התמורות ויצא מהם בשלום, על כן יש לו כח לירד לתוך כל היכלי התמורות ולהוציא כל הנפשות משם, כל אחד ואחד מעמק נפילתו כל מי שרוצה להתאחז בו, והוא יש לו כח להפך הכל לטובה, להפך ה'יגון ואנחה' (שהוא בחינת היכלי התמורות שעקר התגברותם על ידי עצבות) לשמחה, ולהפך כל החרפות וכו' לכבוד, שדיקא על ידי החרפות והמחלקות וכו', על ידי זה דיקא יתקרבו להשם יתברך ויזכה לשמחה וכל טוב: (ברכת הודאה ו, לב)

כל מי שבא אל הצדיק בתוך כלל 'הקבוץ' הוא גם כן בכלל 'צדיק', כי באמת "ועמך כלם צדיקים"^[194], כי יש בכל אחד מישראל 'נקדת האמת' שהוא בחינת צדיק ששם 'מקור השמחה', בחינת "שמחו צדיקים בה'"^[195]. אך מחמת מרירת הגלות בכלל ובפרט נעלם בחינת 'צדיק' שיש אצל כל אחד, אבל תכף שמתקבצים אל הצדיק שהוא "איש אשר רוח בו"^[196], מאיר בחינת 'נקדת צדיק' שיש אצל כל אחד, ועל ידי זה נתרבה השמחה בחינת "אור צדיקים ישמח"^[197]:

וזה בחינת מה שאמר יוסף לאחיו "ועתה אל תעצבו"^[198], כי מאחר שזוכין להתקבץ יחד אל הצדיק האמת בחינת 'יוסף', בודאי אין להתעצב עוד רק צריכים לשמח הרבה, בחינת "ברבות צדיקים ישמח העם"^[199]: (שם, מב)

הצדיק יכול לעשות מופתים ונסים בעולם ולשנות הטבע, כי כל הרצונות והתאו‍ת של הגוף הם מכח הטבע, כי זה טבעו לאהב בשר וזה אוהב חלב, וכיוצא בזה שאר הרצונות של הגוף, שכלם כפי הטבע של כל אדם, וכל אלו השנויים שבטבעי בני אדם נמשכים משנויים שיש ב'טבע הגלגלים' שהם 'יסוד ושרש הטבע':

ועל כן הצדיק שמשבר רצון תאו‍ת גופו ומבטל רצונו מפני רצון ה' יתברך, נמצא שמבטל כח הטבע שמשם רצון תאו‍ת גופו כנ"ל, ועל כן על ידי זה יש לו כח לשנות הטבע בעולם, ולעשות נסים ונפלאות בעולם: (ברכות הראיה וברכות פרטיות ד, ג)

הצדיק האמת הוא 'הנצחן האמתי', כי זכה לנצח את היצר הרע בתכלית השלמות עד שלא נשאר בו מדיליה כלום, כי זכה שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם כלל, ועל כן לא היה ל'הרע עין' שום אחיזה בו כלל. ועל כן באמת זכה לזכרון נפלא, עד שהיה זוכר מה שהוא למעלה למעלה מ'נפש רוח נשמה' כמובן בספורי מעשיות^[200], ועל כן על ידו יכולין לזכות ל'זכרון דקדשה', 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי'^[201] תמיד. ובכל פעם שהקבוץ שאצל הצדיק גדול ביותר, מסגל ביותר לקבל ממנו 'אור הזכרון' הנ"ל: (ברכות הראיה וברכות פרטיות ה, ח)

בכל הדברים שבעולם ה' יתברך מרמז רמזים ומשלים להאדם שיבין מהם להתקרב אליו יתברך, כי הרמזים הם כמו שמסבבין עם האדם דרך משל ומליצה כדי להבינו על ידי זה דבר גבה ושכל נפלא, כמו כן ה' יתברך מתלבש את עצמו בכמה לבושים וצמצומים כדי שיבין האדם מהם משלים ורמזים להתקרב אליו יתברך:

והרמזים הנ"ל הם בחינת 'רגלי הקדשה' המלבשין בזה העולם כמבאר בפנים. והצדיק על ידי שזוכה להבין מכלם רמזים ומשלים לעבודתו יתברך, על ידי זה הוא מושל בכל 'מעשה בראשית', בבחינת "תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו"^[202]: (שם, טז)

הצדיקי אמת מגלין בתחלה 'נעימות התורה' ואחר כך מעלימין ומכסין אותה על ידי שמפילין 'שכחה והעלמה', שזה בחינת מה שהוריד משה את הלוחות והראה אותם לעיניהם של ישראל ושבר אותם גם כן לעיניהם (ומשם ירד שכחה לעולם כמאמר רבותינו ז"ל^[203]), שזה כאומר 'הרי אני מראה לכם נעימות התורה אך תכף אני חוטפה מכם ומשברה ומפיל שכחה והעלמה':

והכל בשביל נסיון, כי כל הרוצה ב'האמת' הוא רודף אחר האמת גם אחר השבירה והשכחה, כי על כל פנים איזה רשימו נשאר אצלו, והוא נמשך אחר האמת על ידי הרשימו, כי מבין על ידי זה שיש 'נעימות טוב ונפלא מכל הטוב והמתיקות שבעולם':

ומי שאינו חפץ באמת הוא נמשך אחר הקשיות והספקות והמחלקת שנמשך על ידי השכחה וההעלמה ומתרחק על ידי זה, והוא בודאי ראוי להתרחק כמבאר בפנים (עין מחלקת אות י"ב^[204]). וזה בחינת 'לוחות ושברי לוחות מנחים בארון'^[205], כי הצדיקים ממשיכין התורה בבחינת 'לוחות ושברי לוחות' כנ"ל: (תפלת המנחה ו, יא)

כשבא צדיק גדול ונורא שמגלה חדושים נפלאים בתורה שאי אפשר לסתרן בשום אפן, שרואין שהיא רק 'תורה מן השמים' שאי אפשר בשום אפן לגלות כזאת בשכל אנושי, אזי מתחלה חותרים החולקים להתלוצץ מהם, אבל כשרואים ששניהם קהות, כי אף על פי כן הלא הכל רואים שנמצא בהם חדושים נפלאים שאי אפשר להתלוצץ מהם, אזי דרכם לומר: מה חדוש, בודאי ידוע שהיה חכם גדול ונפלא וכל החדושים שגלה הוא רק מעצם חכמתו ולא בצדקתו חס ושלום.

אבל הצדיק אמתי מתפלל על זה תמיד לזכות להמשיך התגלות התורה אמתית מן השמים שהיא בחינת 'אש מן השמים', וגם שלא יוכלו החולקים להכחיש האמת ולומר שנאמר הדברים רק על פי 'חכמה' בלי 'יראה' אמתית חס ושלום. וזה מרמז במאמר רבותינו ז"ל שדרשו על שהתפלל אליהו "ענני ה' ענני"^[206], ופרשו: 'ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם'^[207], הינו שלא יתלו בשום תחבולה אנושית, רק הכל יודו ויאמרו האמת שהוא שפע אלהי ממעל תורה מן השמים: (תפלת המנחה ז, ג)

הצדיקים הם מתיגעים מאד להחזיר את ישראל בתשובה, ובפרט הגרועים ביותר, כי כל מה שמתגלה מלכותו יתברך ביותר על הנמוכים ביותר שהם בתכלית גשמיות העשיה ביותר, על ידי זה עקר עלית מלכותו יתברך ביותר, ואז דיקא כשמלכותו עולה מכל מקומות הנמוכים על ידי שכלם מכירין אותו יתברך ומודים במלכותו, בבחינת 'ויאמר כל אשר נשמה באפו וכו' ומלכותו בכל משלה'^[208], שזה עקר עלית המלכות, על ידי זה נתעלה גם 'השגת הצדיק' שהשגתו בבחינת 'אוריתא דעתיקא סתימאה', וכל מה שמחזירים בתשובה הרחוקים ביותר, יש להם עליה ביותר ונתעלה השגתו ביותר: (שם, ט)

הצדיקים מתיגעים כל ימיהם להמשיך חדושי תורה אמתיים באפן שיוכלו לעורר לב בני ישראל לשוב לה' יתברך. כי כל חדושי תורה אמתיים הם כלים וצמצומים קדושים בבחינת 'תקון', בכדי שנוכל לקבל הארת 'אור אין סוף' על ידם בהדרגה ובמדה וכו' בבחינת תקון:

אך הבעל דבר מתגרה בכל פעם לקלקל הכל, אבל אף על פי כן הצדיקים גומרין את שלהם. וכל מה שלא יוכלו לגמרו בחייהם הם גומרין במיתתן, כי 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם'^[209], כי אז נסתלקין ועולין למקום שעולין, שזה בחינת משה רבנו עליו השלום שנתן לנו את התורה והתיגע כל ימיו להכניס קיום התורה בישראל, ואחר כך נסתלק ונכלל בבחינת 'רעוא דרעוין', ששם תכלית ההמתקה והתקון של כל הצמצומים באפן שאין בהם שום אחיזת הדין כלל. ומשם ממשיכין הצדיקים אמתיים אחר הסתלקותם 'הארת האין סוף' בלב כל ישראל בבחינת 'תקון הצמצומים' הנ"ל, בכדי שעל ידי זה יתגלה מלכותו יתברך לעין כל, שזה עקר תכלית הבריאה:

וזה בחינת גדל המעלה של השתטחות על קברי הצדיקים בפרט בערב ראש השנה, שאז צריכין להמשיך בחינת בריאת העולם שהיה בראש השנה ולתקן חטא אדם הראשון שהיה אז, שכל זה נתתקן על ידי בחינת תקון הצמצומים הנ"ל, שזה נעשה על ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו, ועל ידי זה עקר תקון התשובה כמבאר בפנים: (שם, מז)

הצדיקים אמתיים עוסקים בכל עת ללקט לקוטים, שהם בחינת ניצוצות הקדושים המתבררים בכל עת על ידי כל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל. כי כל נקדה שמתגבר כל אחד מישראל באיזה רגע, הצדיק חוטף אותה מיד ומכניסה לתוך 'בית הקדשה' שהוא בונה, שהוא בחינת 'משכן ובית המקדש' שהצדיקים בונים אותו בכל דור. ועל כן אפלו כשאחר כך זה האיש יורד כמו שיורד חס ושלום, אף על פי כן אינו נאבד המעט התעוררות שלו, כי כבר נכנס לתוך בנין 'בית הקדשה' שהצדיק עוסק בבנינו:

כי הצדיקים מלקטים בכל עת ורגע כל 'מחשבה דבור ומעשה' טוב ומכניסים אותה לתוך בית הקדשה תכף, עד שמתקבצים ומתלקטים כל 'הנקדות טובות' של כל אחד עד שיש לכל אחד חלק גדול בבנין בית הקדשה, שעל ידי זה מתבררים הניצוצות ונעשים כלים נפלאים לקבל בהם 'אור האין סוף' שמאיר בלב כל אחד בכל יום, עד שסוף כל סוף ישובו הכל אל ה':

ועקר 'המשכת התורה' שהצדיק ממשיך לישראל בכל דור העקר על ידי בחינת לקוטים אלו, ועל כן הצדיקים קורין על פי רב לחדושיהם ולספריהם בשם 'לקוטים'. ועל כן בודאי אשרי למי שאוחז וכולל את עצמו בהישיבה הקדושה והקבוץ הקדוש שהם בכלל הבית המדרש הקדוש של הצדיק, וזה עקר העז והתחזקות שלו לאחז את עצמו בה' יתברך בכל מקום שהוא. וזה בחינת "אשרי יושבי ביתך" וכו' וסמוך לו "אשרי אדם עוז לו בך"^[210], הינו כנ"ל: (שם, סג סד סו סט)

אף על פי שבאמת בודאי אי אפשר להמשיך ולקבל 'הארת האין סוף' בלבו בהדרגה ובמדה כסדר בבחינת 'תקון', עד שיצמצם תחלה את 'אור ההתלהבות', ואחר כך ילחם ויתגבר כנגד 'המחשבות רעות' המתגרין בו וימשיך לתוך לבו 'מחשבות זכות וקדושות', ועל ידי זה יזכה לזכך את מדותיו הינו השבע מדות שלו, עד שעל ידי זה יתגלה מלכותו יתברך עליו בשלמות שזה בחינת 'עלית ביתא תתאה', ואז יש עליה גם ל'ביתא עלאה' שהוא בחינת 'בינה ליבא', ונתתקן לבו בשלמות שיוכל לקבל בתוכו הארת האין סוף:

אך אף על פי כן מי שלא זכה לזה, שלא זכך את מדותיו, רק אדרבא קלקל הרבה חס ושלום, אף על פי כן על ידי ששב בתשובה שלמה, והעקר בכח והתקשרות לצדיקי אמת שהם עושים תשובה בשביל כל ישראל לדורות עולם, על ידי זה זוכה שנמשך עליו בחינת 'קדשת יום כפור', שאז 'אמא וברתא סלקין כחדא' כמבאר בזהר הקדוש^[211]:

הינו שאף על פי שלא תקן וזכך בשלמות המדות שהם בין 'אמא לברתא' הינו ש'מבינה' עד 'מלכות', שעל ידי זה עקר שלמות המלכות ועלית 'ביתא תתאה ועלאה', אף על פי כן הצדיק האמת מעלהו על ידי בחינת 'אמא אוזפת מנהא לברתא'^[212], הינו שמזכהו לקבל עליו על מלכות שמים באמת ולגלות מלכותו יתברך בעולם ולהמשיך בלבו 'התנוצצות אור האין סוף', שזה בחינת 'עלית ביתא תתאה ועלאה' אף על פי שלא ברר וזכך עדין את מדותיו. רק העקר שעל כל פנים יהיה לו 'אתערותא דלתתא' קצת, על ידי שאוחז את עצמו בהצדיק ומתיגע בכל פעם לברח מעתה על כל פנים מ'מחשבות רעות', וחותר ומבקש מאד לשוב אליו יתברך באמת:

וזה גדל מעלת הליכה להתפלל על קברי הצדיקים הגדולים, כי הצדיק זכה בעולם הזה על ידי מעשיו ומדותיו הטובים לגלות מלכותו יתברך, שעל ידי זה עלה גם 'ביתא עלאה', וזכה להמשיך אור האין סוף בכל פעם בשלמות התקון, עד שביום הסתלקותו עלה ונסתלק ונכלל בה' בשלמות, רק מחמת שתשוקת הצדיק הוא לגלות מלכותו יתברך גם אחר הסתלקותו, רק שזה אי אפשר כי אם על ידי עבדות ומעשים טובים שבזה העולם, אבל שם במקום הצדיק אין 'מעשה ועבדא', על כן כל שעשועיו כשבא אדם השפל מזה העולם אפלו אם הוא גרוע מאד ומשתטח על קברו ומתפלל שיזכה לתשובה שלמה, על ידי זה עוסק הצדיק בתקונו ומעלהו, אף על פי שלא זכה עדין לברר את מדותיו, ועל ידי זה זוכה לתשובה שלמה ולשלמות התפלה: (שם, עה-עז עט פ)

הצדיק עוסק בכל עת לתקן נפשות ישראל ולהמתיק מעליהם כל הדינים ולהצילם מכל מיני צרות ויסורין, וזה על ידי שמבטל את עצמו אל ה' יתברך בכל עת בתכלית הבטול, ואחר כך כשחוזר מהבטול (כי הבטול צריך להיות בבחינת 'רצוא ושוב'), אז על ידי אור הרשימה שנשאר אצלו מהבטול על ידי זה ממשיך תורה, ובזה ממתיק כל הדינים ומבטל כל היסורין. אך לפעמים הדין גובר כל כך חס ושלום, עד שהצדיק אינו יכול לבטל הדין על ידי הבטול של בחינת 'רצוא ושוב', רק מכרח לבטל עצמו בבטול גמור כזה עד שנסתלק לגמרי חס ושלום. וזה בחינת "כי מפני הרעה נאסף הצדיק"^[213], ואז צריכין העולם להתעורר בתשובה מאד ולהסתכל על עצמן היכן הם בעולם, מה שגרמו בעו‍נותיהם עד שנסתלק הצדיק בשבילם, כי אז הכל תלוי בהדור שנשאר אחריו, שצריכין לשים על לב מאד 'הסתלקות הצדיק', ולהתעורר בתשובה שלמה על ידי זה, ואז זוכין להמשיך אור מהרשימה שנשאר מהצדיק:

כי כל צדיק וצדיק כשנסתלק מן העולם, בודאי משאיר בעולם איזה רשימה טובה על ידי תורתו ומעשיו הטובים, ואז עקר ההמתקה על ידי הדור יתום שנשארו אחריו, שכשמתעוררים בתשובה אזי ממשיכין 'אור גדול' מהרשימו שלו, שעל ידי זה נמתקין ונתבטלין כל הדינים שבעולם. כי מחמת שהצדיק נסתלק למעלה והוא עכשו בתכלית הבטול הגמור אל 'אור האין סוף', על כן נמשך משם בכל פעם אור גדול ונפלא להרשימו שלו שנשאר בעולם הזה, אבל צריכין לזה על כל פנים איזה התעוררות מלמטה על ידי מעשי הדור הטובים, בכדי שיזכו להמשיך על ידי זה אור הרשימו של הצדיק שמאירה עתה לאחר הסתלקותו באור גדול ונפלא מאד, מחמת שהצדיק הוא עכשו בתכלית הבטול בשלמות. 'כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[214], ומה שאינם יכולים לגמר בחייהם, הם גומרים לאחר הסתלקותן דיקא. ומזה נמשך מה שלא היו ישראל יכולים לכבש ארץ ישראל ולכנס לשם עד אחר 'הסתלקות משה', ואז כבש יהושע את הארץ, והכל בכחו של רבו משה:

וכן מה שדוד המלך עליו השלום רצה לבנות הבית המקדש, ואמר לו ה' יתברך "והיה כי ימלאו ימיך" וכו'^[215], כי תקון גדול כזה של בנין בית המקדש שבו עקר השגת התורה ושם הוא תכלית הבטול אל ה' יתברך ובו תלוי תקון כל העולמות, על כן לא היה אפשר לגמר התקון עד אחר הסתלקות דוד, והכל בזכותו של דוד. ועל כן באמת נקרא הבית המקדש על שם דוד, כמו שכתוב "ראה ביתך דוד"^[216]: (תפלת ערבית ד, כ כא)

הצדיק האמת הוא בחינת 'שבת', כמו שאמרו החבריא לרבי שמעון בן יוחאי 'אנת הוא שבת' וכו'^[217]. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל^[218] לענין קדשת שבת, שמי שמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת מונה ששה ימים ומקדש שביעי, ואמרו שם, שגם בכל הששה ימים אסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו לבד, וביום השביעי עושה גם כן מלאכה כדי חייו, ומאי נפקא מינה במה שמקדש שביעי, היא רק לקדושי ואבדלתא:

כמו כן גם לענין 'ההתקרבות אל הצדיק' עכשו אחר שנתבלבל העולם מאד על ידי הקטגוריא שבין התלמידי חכמים, עד שאין אחד יודע האמת לאמתו מי הוא הצדיק האמתי שיוכל לתקן אותו בשלמות, ומחמת זה יש שחולקים לגמרי על כל הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב זצ"ל, ואומרים שמאמינים לכל דבריהם של החולקים זה על זה, ועל כן אינם מאמינים בכלם. אבל באמת לא כך הוא המדה, כי אדרבא, אנו צריכים להאמין בכלם, כי רק מכת העוסקים ב'חכמות חיצוניות' ומעמידים יסודות על דברי האפיקורסים המפרסמים אריסטו וחבריו ימח שמם, ופונים ערף מהגמרא הקדושה ומדברי רבותינו ז"ל, מהם צריכים להתרחק בתכלית הרחוק, אבל כל אלו הצדיקים והכשרים המתנהגים על פי דברי רבותינו ז"ל בגמרא ומדרש וזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל והבעל שם טוב ותלמידיהם זצ"ל, בודאי אסור לחלק על שום אחד מהם, רק להאמין בכלם:

וזה ממש ענין הנ"ל שאמרו רבותינו ז"ל שמי שאינו יודע מתי שבת, הינו מי הוא 'הצדיק האמת' שהוא בחינת 'שבת', אזי צריך לקדש כל הימים בקדשת שבת, דהינו שצריך להאמין בכלם ויחזיק את כלם בבחינת 'קדשת שבת', ואסור לעשות מלאכה כי אם כדי חייו. כי צריך לפרש את עצמו מטרדות עולם הזה, ולא יעשה מלאכה ועסק כי אם זמן מעט כדי חייו בצמצום, ושאר כל היום יעסק בתורה ותפלה וכו', ולבקש הרבה מה' יתברך שיזכה למצא את הצדיק האמת מבחר הצדיקים, שעל ידו עקר תקון נפשו:

ועל כן אמרו רבותינו ז"ל אף על פי שמקדש את כלם לענין אסור מלאכה רק כדי חייו, אף על פי כן 'מונה ששה ומקדש שביעי', כי אף על פי שהוא צריך להאמין בכל הצדיקים, אף על פי כן יבחר לו אחד מהם שיהיה קדוש אצלו בבחינת 'שבת' לגמרי להתקרב אליו ביותר, עד שיזכה למצא באמת את 'הצדיק השלם' בתכלית השלמות שעל ידו עקר תקונו כנ"ל (עין אמונה אות ל"ד^[219]): (שבת ד, יג)

לפעמים כשנפקח עינו של אחד ורואה נפלאות אמתת האמת של הצדיקים אמתיים והחדושי תורה שגלו בעולם, והתפלות הנוראות והנפלאות שנתיסדו על כל החדושי תורה אלו, כי צריכין לעשות מהתורות תפלות כמבאר במקום אחר, ואז מתפעל מאד והיה רוצה להתקרב, רק שמצפה שכל העולם יתקרבו אל 'נקדת האמת' הזאת. ואף על פי שהאמת אתו בזה, כי בודאי ראוי ונכון שכל "האיש החפץ חיים"^[220] יבוא ויתקרב לכאן ויכירו 'האמת לאמתו', אבל אף על פי כן מה שהוא מצפה לזה וקשה לו להתקרב עד שכלם יתקרבו לכאן, זה בודאי 'עצת היצר הרע', שמסיתו להמתין עד שישובו כל העולם אל האמת ויתקרבו כלם, ואז לא יהיה לו שום 'פחיתות כבוד' כשירצה גם הוא להתקרב ואז דיקא יתקרב הוא גם כן:

ובאמת לא כך הוא המדה, כי אדרבא זהו עקר הנסיון שלו שיתקרב דיקא בעת שהאמת נשלך ארצה ויראי חטא נמאסים, כמו שכתוב "מי גר אתך"^[221] – 'בעניותך'^[222], כי מטעם זה 'אין מקבלים גרים לימות המשיח'^[223]. ועל כן מי שפקח ה' את עיניו ורואה מעט 'אור אמתת האמת' של הצדיק האמת, ראוי לו לרוץ בכל כחו להתקרב אליו דיקא עכשו כבורח מ'בור שחת' אל 'מקור חיים', כי הלא כל אחד יודע בנפשו מה שפגם וקלקל מעודו ובמה יזכה להתקרב לאורות קדושים כאלו בלי יסורים ושפיכת דמים, על כן כל תקונו כשיעמוד בנסיון ויתקרב עתה דיקא: (שבת ו, יב)

ה' יתברך הוא רחמן גדול מאד, ומסבב בכמה סבובים לקרב הכל אל 'התכלית הטוב'. אך מחמת שאי אפשר לקח הבחירה לגמרי מן האדם כי כל העולמות עומדים על 'בחירת האדם' כידוע, על כן הוא מסבב עם כל אחד בחכמה נפלאה באפן שיעורר אותו אל האמת, ואף על פי כן יהיה נשאר לו איזה 'נסיון ובחירה':

ומזה בא מה שלפעמים נתעורר האדם פתאם לעבודת ה' יתברך, זה מחמת גדל הארת התעוררות שבא עליו מלמעלה, ואחר כך נוטלין זאת ממנו ומניחין אותו על בחירתו, כי מאחר שטעם קצת עבודת ה', ראוי לו עתה גם כשנסתלק ממנו ההתעוררות שבא עליו מלמעלה להתעורר עתה מעצמו. ומי שחס על עצמו חוזר באמת אל ה' יתברך על ידי זה, אך מי שאינו רוצה להשליך הבליו, אזי תכף כשנסתלק ממנו ההתעוררות ותאו‍תיו חוזרין עליו, אזי הוא חוזר אל כסילות דעתו וחכמתו של הבל, שהם עקר הכסילות כידוע כל זה בספרי קדש^[224]:

וכמו כן הצדיק האמת הוא גם כן רחמן גדול מאד, ומרחם מאד גם על החולקים עליו, והיה רוצה לקרבם אל 'נקדת האמת'. וכשרואה שיש ביניהם איזה אנשים שכבר מבינים קצת אמתת האמת, אלא שקשה להם עדין להתקרב מחמת השפלות של האמת עכשו, וממתינים עד שגם כל החשובים יתקרבו בכדי שלא יהיה להם פחיתות הכבוד על ידי ההתקרבות אל האמת כנ"ל, אזי שולח עליהם הצדיק התעוררות מלמעלה מה שלא זכו לזה על ידי מעשיהם כלל, רק שהצדיק מאיר עליהם 'הארה גדולה' מהחדושי תורה שלו, וזוכין לטעם ולראות אור גדול ונפלא מהתגלות התורה של הצדיק. רק אף על פי כן אסור לו לקח הבחירה מהם, על כן משאיר להם כח כלל התאו‍ת והמדות שהיו להם מתחלה, בכדי שאחר כך כשתסתלק הארה הזאת יהיה להם כח הבחירה כבראשונה כנ"ל:

וכל זמן שהארה הזאת מאירה עליהם מלמעלה, אז מתעוררין מאד ומתחילין לעבד את ה' ולעסק בתורה ותפלה, אך אחר כך כשהארה הזאת מסתלק מהם, אז עקר הנסיון והבחירה שלהם. כי מי שחס על חייו אזי מתחזק מאד גם אחר כך לעבד את ה' בבחירתו, ולהתקרב אל הצדיק והנלוים אליו בכח הרשימו מההארה הראשונה, עד שזוכה להתקרב אל ה' באמת:

אבל שאר אנשים הפתאים, אזי תכף כשההארה הזאת מסתלקת מהם והתאו‍ת והמדות רעות מתגברין בהם, אזי שוכחין את הכל ושבים לאולתם וחולקין על הצדיק כבראשונה. ואזי כשרואה ה' יתברך שהצדיק התיגע עמהם כל כך, והם עדין עומדין במרדם ואינם חפצים להתקרב אל האמת, רק אדרבא כנ"ל, אזי משליך אותם ה' יתברך ל'תאות ממון':

כי זה עקר מפלת השונאים והחולקים על הצדיק כמבאר במקום אחר^[225], ושם 'כלו חייהם ביגון ואנחה'^[226], כי אינם יכולים למלאת תאותם בממון לעולם. כי כל מה שמרויחין ביותר חסר להם ביותר, עד שהממון עוקר אותם ומכלה כל ימי חייהם. וכל זה על ידי שהיו חכמים בעיניהם ולא היה להם 'אמונת חכמים' ולא רצו להתקרב אל הצדיק האמת שעל ידו עקר תקון והכנעת מרירות תאות ממון:

ואף על פי שהכל משקעין בממון, אף על פי כן יש חלוק גדול בין המקרבים לצדיקים וכשרים אמתיים לבין השאר. כי כל אחד כפי רחוקו מהצדיקים מכל שכן כשחולק עליהם, כמו כן מתגבר עליו ביותר 'תאות ממון' עד שמכלה ימי חייו ועוקרת אותו לגמרי רחמנא לצלן, וכל אחד כפי התקרבותו לצדיקים וכשרים אמתיים, כמו כן נמתק אצלו 'מרירותא דעלמא' שהיא 'תאות ממון' וזוכה להיות שמח בחלקו: (שם)

הצדיקים הגדולים מזככין עצמן כל כך עד שאין להרע שום אחיזה בהם, ואף על פי כן יש להם גם כן 'בחירה', אך עקר הבחירה שלהם הוא רק בבחינת 'משה הוסיף יום אחד מדעתו'^[227] כמבאר במקום אחר^[228]:

וזה בחינת הבחירה שהיה לאדם הראשון קדם החטא שהיה זך אז בתכלית, אך כל בחירתו היה רק בבחינה זאת, בבחינת 'משה הוסיף יום אחד מדעתו' הנ"ל. רק שיש בזה משקל ונסיון גדול, כי בודאי אסור להוסיף על דברי ה' יתברך, כמו שכתוב "לא תסף"^[229], וכל הפגם של אדם הראשון היה על ידי שהוסיפה על הצווי כמאמר רבותינו ז"ל^[230], ואף על פי כן הלא מצינו כמה גזרות וסיגים שהוסיפו רבותינו ז"ל על דברי תורה, וכן משה הוסיף יום אחד מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום, על כן באמת בענינים כאלו הוא עקר הבחירה של הצדיקים הגדולים:

ובאמת מי שאינו זוכה חס ושלום לכון בזה לדעת המקום, יכול להכשל על ידי זה עד שיבא על ידי זה ל'חטא גמור', כמו שמצינו באדם הראשון שנכשל על ידי זה כפשוטו ממש ועבר על הצווי. וזה היה גם כן ענין הנסיון של 'הארבעה שנכנסו לפרדס'^[231], ורק רבי עקיבא 'נכנס בשלום ויצא בשלום', נכנס ויצא דיקא. כי גם הצדיקים הגדולים אשר כל עבודתם הוא רק מה שצריכין לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא ולהשיג בכל פעם ביותר, אף על פי כן צריכין הם גם כן להיות 'בקי בעיל בקי בנפיק', ומי שאינו זוכה לבקיאות הזה בשלמות יכול להיות בבחינת 'הציץ ונפגע הציץ ומת'^[232] רחמנא לצלן, ואחר 'קצץ לגמרי בנטיעות', ומי שזוכה לבקיאות הזה היטב אזי הוא 'נכנס בשלום ויוצא בשלום', ואז זוכה תמיד לכון תמיד ל'דעת המקום', מה להוסיף ומה שלא להוסיף כנ"ל:

ואלו הצדיקים שזוכין לבקיאות הנ"ל בבחינות מדרגתם הגבוהה והנפלאה מאד, הם זוכים להכניס זה הבקיאות אפלו במדרגות הנמוכות מאד שהם בחינת 'ונפיק ממש', שיזכו גם הם לעת עתה לקים "ואציעה שאול הנך"^[233], וגם משם ממקומם השפל מאד ימשיכו עצמן אל ה' יתברך, ויצעקו ויתפללו לה' יתברך תמיד בכלות הנפש, בבחינת "מבטן שאול שועתי" וכו'^[234], בחינת "קראתי שמך ה' מבור תחתיות"^[235], עד ישקיף וירא ה' משמים שיזכו לתשובה שלמה באמת: (שבת ז, נ נב)

הצדיקים הגדולים יש להם איזה 'ירידה' לפעמים, כדי להרים ולהגביה ולטהר את ישראל לאביהם שבשמים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על דוד, שלא עשה אותו מעשה אלא כדי להורות תשובה^[236]. וזה בחינת מה שאמר דוד על עצמו 'ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר וכו' כדי לטהר אשה לבעלה'^[237]:

וזה בחינת העבודה של 'פרה אדמה' שמטמאה טהורים לפי שעה 'טמאת ערב', אבל על ידי זה הם מגביהים ומטהרים את הטמאים שבישראל מטמאה חמורה שהיא טמאת מת וכיוצא. וזה בחינת 'ירידה תכלית העליה'^[238], בחינת 'בטולה של תורה זה קיומה'^[239], כי על ידי הבטול והירידה מעלין נפשות ישראל מטמאתן:

ועל כן נסמך ענין קריאת פרשת 'פרה אדמה' אחרי פורים, כי זה כל ענין 'הנס של פורים', שנמשך הארה גדולה כל כך עד שהירידה נתהפך לעליה. וזה בחינת 'מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה ולהוצאת המת ולהכנסת כלה'^[240], הינו כי ענין פורים ומקרא מגלה הוא בחינת 'ירידה תכלית העליה', שזהו בחינת 'בטולה של תורה זהו קיומה' דיקא. וזה 'ולהוצאת המת' וכו', כי על ידי זה שהצדיק מבטל את עצמו קצת, על ידי זה מטהר ומוציא נפשות ישראל מ'הסטרא דמותא מטמאת מת' כנ"ל, ומטהר האשה לבעלה שזה בחינת 'הכנסת כלה', הינו שמקרב את ישראל לאביהם שבשמים: (תחומין ד)

אכילת הצדיקים קדושה מאד, כי על ידי זה זוכין לצחצח נשמתם ולדלות המים שעליהם גדלה האמונה הקדושה. וזה בחינת 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'^[241]. כי עקר פגם כל החטאים הוא ב'האמונה הקדושה', וכן כפרת כל החטאים הוא על ידי 'תקון האמונה הקדושה' שהיא יסוד כל התורה, שנתתקנת על ידי 'אכילת הכהנים' שהם הצדיקי הדור, כמו שכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת"^[242], וכמו שדרשו רבותינו ז"ל^[243]:

וזה סוד מה שנתן התנא סימן לזמן קריאת שמע מאכילת הכהנים, כמבאר במשנה: 'מאימתי קורין את שמע בערבית - משעה שהכהנים נכנסין לאכל בתרומתן'^[244], כי קריאת שמע שהיא אמונה, עקר גדולה על ידי אכילת הצדיקים אמתיים כנ"ל: (תחומין ה, י יא)

יש צדיקים שממשיכים תורה שאין בה רק 'תוכחה ומוסר והתעוררות' לעבודת הבורא יתברך, אבל אין בה 'עצה' עדין איך להגיע לזה לזכות ל'קיום התורה', ואף על פי שגם זה טוב מאד, אבל העקר הוא אלו הצדיקים שזוכין להמשיך חדושי תורה כאלו שיש בהם עצות נפלאות לקיום התורה, שזה בחינת 'נבואת משה' שנתן לנו את התורה שהיא כלה עצות:

וזה בחינת מה שנחלקו רבותינו ז"ל^[245] אם 'תלמוד גדול', או 'מעשה גדול'. ושניהם אמת, כי מן הלמוד והתורה הזאת שאין בה עצה רק התעוררות, בודאי המעשה גדול, כי זה כל כונת ההתעוררות להביא לידי 'מעשה', אבל הלמוד שהוא 'עצות' הוא גדול ממעשה, כי בלא זה לא ידע כלל מה לקים. וגם כי הלמוד של 'תוכחת מוסר' הוא נמשך רק מ'היחוד החיצון'^[246], ועל כן מעשה גדול ממנו, כי 'מעשה המצו‍ת' נמשך מבחינת 'יחוד הפנימי', אבל הלמוד שהוא בעצמו התגלות העצות, זה נמשך מבחינת יחוד הפנימי, והוא כולל כל המצות והעצות, ועל כן בודאי הוא גבה יותר. אבל אף על פי כן גם הלמוד של תוכחת מוסר צריכין מאד, כי אי אפשר לעשות יחוד הפנימי בלי המשכת הארה להמחין מהיחוד החיצון, ועל כן שניהם כאחד טובים (עין אמונה אות מ"ה^[247] שם מובא ענין 'יחוד החיצון ויחוד הפנימי' הנ"ל): (שם, טז יט)

מי שרוצה לחוס על חייו להציל נפשו ממיתה עולמית, ולהנצל מסטרא דמותא שהוא בחינת כפירות, ולזכות לאמונה שלמה שהיא עקר החיים, צריך לנסע ולבא אל הצדיקים והנלוים אליהם, שזה סוד ארבעים ושמונה ערי מקלט שישבו בהם הכהנים והלוים, שהיה צריך הרוצח לנוס ולברח לשם. וארבעים ושמונה ערים אלו הם כנגד ארבעים ושמונה תבות שבפרשת 'שמע ישראל' שהוא יסוד האמונה הקדושה (ועין אמונה אות מ"ח^[248]): (שם, כח)

צדיקי הדור נקראים 'מילדות העבריות', על שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות של תורה ומעשים טובים. וזה "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה"^[249], ואמרו רבותינו ז"ל: 'שפרה - שמשפרת את הולד, פועה - שפועה מדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפיסות תינוק הבוכה'^[250]. כי הצדיקים מחזקים את ישראל ומשפרין אותם על ידי 'הנקדות טובות' שמוצאין בהם, שזה בחינת "הנך יפה רעיתי" וכו'^[251]. ועל כן נקראין 'שפרה' שמשפרין את הולד, וכן נקראין גם כן 'פועה' על שם שפועין והוגין ומדברין עם ישראל ושורקין ומצפצפין אליהם לחזקם ולעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני שפלות וירידות ונפילות שלהם, ומזרזין אותם בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת ה' בכל מה שיוכלו לחטף, והוא ממש כדרך שמפיסין תינוק הבוכה, כמובן לכל מי שיודע הרחמנות וההתנהגות שמתנהגין הצדיקי אמת עם ישראל:

והסטרא אחרא שהיא בחינת 'פרעה' היא בודאי ההפך מכל זה, כי היא רוצה להפיל 'עצבות ומרה שחורה' על כל אחד עד שלא יהיה נכר הטוב שבו, ולהמית אותו על ידי זה חס ושלום. וזה בחינת מה שגזר פרעה על המילדות "אם בן הוא והמתן אתו"^[252] כמבאר בפנים, כי הסטרא אחרא רוצה להתלבש גם בהצדיקים שיחלישו דעת ישראל ויפילו אותם חס ושלום. אך המילדות הנ"ל אינם שומעים אליו, "ותחיין את הילדים"^[253], שכל עסקם רק להחיות ולחזק את הילדים שהם 'בני הנעורים' הרוצים לגשת אל הקדש, שצריכים רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות, שכל זה הוא בחינת 'ותחיין את הילדים': (תחומין ו, יח)

הצדיקים אמתיים עוסקים תמיד בכל דור בבנין המשכן על ידי 'הנקדות טובות' שמוצאין בכל אחד מישראל, וכן עוסקין לקרב הגאלה ושיבנה הבית המקדש שלעתיד. ועל כן עיניהם מביטים תמיד למעלה ולא למטה, הינו שמסתכלין רק על הטוב שנמצא בכל אחד מישראל שהוא עולה למעלה למעלה, ואינם רוצים להביט אל הרע שהיא בחינת למטה למטה. ועל ידי זה מעוררין את ישראל משנתם בגשמיות וברוחניות, ומכניסים אותם באמת ל'כף זכות', עד שיחזרו כלם לה' יתברך, שעל ידי זה תבוא הגאלה במהרה בימינו ויבנה בית המקדש על מכונו: (שם, יד)

ענין זה לחפש תמיד הטוב שבישראל וללמד עליהם זכות תמיד, הוא ענין גבה ועמק מאד מאד. ויש בזה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, כמו שמצינו שאפלו גדולי הצדיקים לפעמים לא ידעו ללמד זכות כראוי, והקפיד ה' יתברך עליהם, כמו שמצינו בישעיה והושע וכו' כמאמר רבותינו ז"ל^[254]. ועקר גאלת מצרים היה רק על ידי זה, על ידי שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, כמו שכתוב: "ראה ראיתי"^[255] ודרשו רבותינו ז"ל: 'שתי ראיות אני רואה, רואה אני שסופן לחטא, ואף על פי כן ראיתי את עני עמי וזכות שיקבלו התורה, ועל ידי זה הם ראוים לגאלה'^[256], הינו כנ"ל:

וכל הוכוח שהיה לה' יתברך עם משה במראה הסנה ומשה מאן בשליחותו, הכל היה מחמת זה, כי ראה שישראל יקלקלו הרבה עד שעל ידי זה היה קשה לו לילך בשליחות הגאלה, כי זה הענין עמק וגבה מאד כנ"ל, אבל ה' יתברך טען עמו הרבה שאף על פי כן הוא רוצה לגאלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב כנ"ל. וזהו בחינת אות המטה שנתהפך לנחש, שבזה רמז לו שלא ידבר על ישראל כמאמר רבותינו ז"ל^[257], ואחר כך אמר לו "שלח ידך ואחז בזנבו"^[258], ונתהפך הנחש למטה, ובזה הראה לו שבקל יוכל להתהפך הנחש למטה. ורמז לו בזה שגם 'בתקף זהמת הנחש' שמתגבר על ישראל חס ושלום, יוכל הצדיק לאחז באיזה קצה הינו למצא שם איזה 'זכות ונקדה טובה', ועל ידי זה נתהפך לטובה מנחש למטה, כי על ידי זה מכניסים באמת לכף זכות וחוזרין בתשובה כנ"ל: (שם, יט)

כל אחד כפי מה שזכה בחייו לחפש ולבקש את ה' יתברך תמיד בבחינת 'איה מקום כבודו', שעל ידי זה זוכה לעלות באמת לבחינת 'איה' שהוא בחינת 'בראשית מאמר סתום'^[259] שהוא שרש כל המאמרות כלם, כמו כן זוכה בעת סופו וקצו שתעלה נשמתו לשם לבחנת 'איה' ששם עקר קבול השכר, בחינת "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"^[260], בחינת "עין לא ראתה" וכו'^[261], שכל זה בחינת 'סתום ונעלם' בחינת 'איה' הנ"ל. אבל אף על פי כן בשעת מיתה מחמת שאז הוא בחינת 'פרוד', על כן אז מתעוררין ביותר כל המקומות המטנפים שמשתלשל יניקתם משם. ועל כן המת מטמא 'טמאה חמורה' כל כך, וצריך כל אחד לסבל מה שיסבל כפי מעשיו עד שיעלה לשם לבחינת 'איה' להחיות העצמות היבשות:

אבל הצדיק הגדול עולה לשם מיד, כמו משה יוסף ודוד שנסתלקו בשבת במנחה ב'רעוא דרעוין' שהוא בחינת 'איה' הנ"ל, והוא ממשיך משם הארות נפלאות ותקונים נפלאים עתה ביותר. כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, מחמת שאז עולין לבחינת 'איה' בתכלית השלמות. כי בודאי העליה לשם אפלו מי שזוכה לזה הוא בכמה אלפים ורבבות בחינות ומדרגות. ועל כן עתה אחר הסתלקותו שעולה לשם בעליה נפלאה לעלא לעלא, על כן הכל יכולין להתתקן על ידו, כי מכל מיני 'מקומות המטנפים' שבעולם ומכל מיני 'אבי אבות הטמאה' שבעולם יכולין לשוב ולעלות בתכלית העליה על ידי הדרך הקדוש של 'איה' הנ"ל, הינו לחפש ולבקש תמיד אחר ה' יתברך בבחינת 'איה מקום כבודו':

וזה בחינת מעלת הליכה על קברי הצדיקים אמתיים להתעורר שם בתשובה שלמה ולחפש שם אחר ה' יתברך, כי שם מאיר זה הדרך ביותר על ידי הצדיק שעלה לשם בתכלית העליה כנ"ל, ועל כן כל הקדשות וכל התקונים נמשכין משם: (שם, לא)

כמו הרופא הממחה כשרוצה לרפאות איזה חלי שבאדם, אי אפשר לידע בשלמות מהות החלי ורפואתו כי אם כשבקי היטב ב'חכמת הנתוח', ויודע כל פרטי קומת האדם ותכונת כל אבריו וגידיו ועורקיו בשלמות, ואיך כל האיברים הפנימיים והחיצונים ערוכים ומסדרים זה אצל זה, ותכונת פרקיהם וקשריהם וחבוריהם איך כל אבר ועצם וכו' מקשר ומחבר זה בזה וזה בזה על ידי קשרי הגידים והעורקים וכו', ואיך הדמים רצים בהם, ושאר כל תכונת הגוף הכלולים בחכמת הנתוח, ואז דיקא כשהרופא בקי בכל זה היטב, אז יכול לכנס להבין מהות החלי ולעסק ברפואתו:

כמו כן צדיקי הדור האמתיים העוסקים ברפואת חלי נפשות ישראל, אי אפשר להם לעסק ברפואתם כי אם כשיודעין בשלמות מהות חלי הנפש. וזה על ידי שיודעין בחינת תכונת 'קומת אדם העליון', שהוא בחינת תכונת 'קומת התורה' שנקראת 'אדם', כי התורה היא בחינת קומת האדם, שהם רמ"ח מצו‍ת עשה ושס"ה מצו‍ת לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבקומת אדם, וכמו שהאברים והגידים שבאדם ערוכים ומסדרים וקשורים זה בזה כנ"ל, כמו כן צריכין לידע בבחינת קומת התורה סדר הקשר והחבור של כל 'רמ"ח מצו‍ת עשה' ו'שס"ה מצו‍ת לא תעשה', וכל המצו‍ת דרבנן הכלולים בהם לידע היטב איך הם ערוכים ומסדרים ומקשרים זה בזה וזה בזה, ואז יכולים לידע סגלת כל מצוה ומצוה ומדה ומדה, לאיזה רפואה היא מסגלת ביותר ואיך לרפאות חלי הנפש:

ואז דיקא כשממשיכין חדושי תורה כאלו שיודעים על ידם בחינת תכונת קומת התורה כנ"ל, אז יכולין להמשיך הדרך הקדוש 'לעשות מתורות תפלות', הינו שנוכל לשפך לבנו כמים נכח פני ה'^[262] לקים מצוה זאת, בכדי שנזכה על ידי זה למדה טובה זאת, ועל ידי זה נזכה לבא לתקון דבר זה ולמדרגה זאת. כגון לקים 'מצות ציצית' בשלמות, בכדי שנזכה על ידי זה להנצל מ'הרהורי נאוף ומזהמת הנחש מעצת רשעים', ונזכה על ידי זה לקים 'עצת צדיקים', ועל ידי זה יהיה נחקק בנו 'אמת', ונזכה ל'אמונה שלמה ולתפלה ולנסים ולארץ ישראל', וכיוצא בזה בשאר מצו‍ת התורה. וחדושי תורה כאלו נמשכין מבחינת 'אוריתא דעתיקא סתימאה' שהיא בחינת 'שרש התורה הקדושה', ושם שרש של ה'שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם'^[263], שהם כלל כל חדושי התורה שממשיכין הצדיקים, ושם גם שרש של ה'שלש עשרה מדות של רחמים' שהם כלל שרש של סדר התפלה שהיא 'רחמים ותחנונים'. ועל כן על ידי הצדיקי אמת שממשיכין חדושי תורתם משם, על ידי זה ממשיכין זה הדרך לעשות מחדושי תורתם תפלות, שזה עקר שלמות התפלה כמבאר בפנים: (ראש חודש ה, ו טז)

על ידי בחינת 'פגם המשפט' המבאר בפנים, על ידי זה באים 'אהבות הנפולין', ועל ידי זה באים לפגם הברית על ידי מקרה לילה חס ושלום. והתקון לזה הוא בחינת 'קשר המרכבה', וכן על ידי הצדיקים הגדולים שזכו להשגות גדולות, ואף על פי כן מסלקין כל חכמתם ודעתם כשמגיעין לאיזה עבודה בעבודת ה' ועובדין את ה' בפשיטות ותמימות, ומשליכין עצמן בתוך כל מיני רפש וטיט בשביל לעשות רצונו יתברך, על ידי זה זוכין להשיג 'דרכי ה'' שהוא בחינת השגת 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'^[264]. ועל ידי זה ממשיכין בחינת 'תקון המשפט' בשרשו, ומעלין בחינת המשפט ממה שנפל עד התהום בבחינת "ומשפטיך תהום רבה"^[265] (עין כל זה בלקוטי מוהר"ן תנינא במאמר "תקעו אמונה" סימן ה):

אבל יש בחינת 'נפילת המשפט' שנפילתו עמקה מאד, עד שאי אפשר אפלו להצדיקים האלו להעלותו בחייהם כי אם על ידי הסתלקותם ממש, שאז הם בתכלית הבטול אליו יתברך, ואז יכולין להעלות ביותר ויותר המשפט שנפל מאד מאד עד עמקי תהומות:

וזה בחינת ההליכה על קברי הצדיקים, כי עקר הנפילה של כל אחד היא על ידי פגם הברית שבא מאהבות הנפולין שבאים על ידי בחינת פגם המשפט (וענין פגם המשפט עין ממון ופרנסה אות כ"ב^[266]), ויש שנפילתו עמקה מאד מאד רחמנא לצלן, ועקר התקון הוא על ידי קשר המרכבה (וענין קשר המרכבה עין מחשבות והרהורים אות ח'^[267]), אבל עקר תקון קשר המרכבה שהוא עקר תקון המשפט, תקון הרהורי נאוף, תקון אהבות הנפולין, אי אפשר לזכות כי אם בזכות וכח הצדיק שזכה לתקון המשפט בשלמות על ידי עצם נפלאות תמימותו ופשיטותו הנ"ל, וביותר אחר הסתלקותו שעוסק בתקון זה ביותר, הינו להעלות המשפט והאהבות הנפולין מעמק תהום תחתיות:

כי ידוע לרבים שיש עכשו אנשים שנפלתם עמקה עד התהום כאשר הם יודעים בנפשם, עד שהרבה נתיאשו על ידי זה לגמרי מה' יתברך רחמנא לצלן. אבל באמת כבר מבאר אצלנו כמה פעמים ש'אין שום יאוש בעולם כלל'^[268], כי כח הצדיקים שוכני עפר ממשיכין בחינת תקון קשר המרכבה עד התהום, ומעלין המשפט ואהבות הנפולין גם משם. וכל מי שאוחז עצמו בהם באמת, יכול למצא עצות והצלות אפלו אם נפל חס ושלום בתהום תחתיות ומתחתיו, לקשר את עצמו גם משם, ולקבץ פזור מחשבתו ולהשיבה אל הקדשה מתהום תחתיות. ובזה דיקא מעלין קדשת המשפט מהתהום, כי זה יקר מאד אצל ה' יתברך כשאדם ממשיך את עצמו מנפילה עמקה כזאת לה' יתברך, שעל ידי זה דיקא מעלה ומתקן קדשות הרבה כמובא במקום אחר^[269]:

וזהו בחינת 'ירידה תכלית העליה'^[270], כי דיקא על ידי הירידה הגדולה שנתעה מאד, וכשמתגבר גם משם וממשיך עצמו לדרכי התמימות והפשיטות האמתי של הצדיק האמת, ואינו מיאש את עצמו בשום אפן בעולם, ומקשר פזור מחשבתו גם משם ופונה לה' יתברך, על ידי זה דיקא נעשה תקון נפלא בכל פעם, עד שסוף כל סוף יזכה לעלות משם ויתקן הכל:

והכל בכח הצדיק האמת שהוריד את עצמו כל כך וגלגל את עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל רצונו יתברך, דהינו שעסק עם בני אדם המטנפים והמלכלכים מאד במעשיהם רחמנא לצלן, בבחינת שאמר דוד המלך עליו השלום: 'ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר' וכו'^[271]. ובכח הזה, אפלו מי שהוא תוך רפש וטיט אפלו במקומות המטנפים במצלות ים בתהום תחתיות, יכול גם שם להמשיך על עצמו בחינת התקשרות כל מחשבותיו ביחד אל ה' יתברך בקשר אמיץ וחזק, שכל זה נמשך מבחינת קשר המרכבה של הצדיקי אמת. ועקר התקון על ידי תמימות ופשיטות אמתי שנמשך מהתמימות של הצדיקי אמת שעל ידי זה זכו להעלות המשפט מתהום ולתקנו בשלמות:

ועל כן נוהגין לילך על קברי צדיקים בערב ראש חדש וביותר בערב ראש השנה^[272]. כי בכל ראש חדש צריכין להמשיך 'תקון פגימת הלבנה', ועקר מלוי הלבנה נעשה על ידי בחינת 'תקון המשפט' שממשיכין הצדיקים ביותר אחר הסתלקותם, וביותר צריכין להמשיך תקון המשפט בראש השנה שאז הוא 'יום המשפט'. ועל כן הולכין בערב ראש השנה ביותר על קברי הצדיקים, כי עקר תקון המשפט שהוא גמר כל התקונים המבאר בפנים אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיקים שוכני עפר כנ"ל: (ראש חודש ו, כ כב)

יש צדיקים גדולים, אבל מחמת שהם מבחינת 'מדת הדין', על כן אומרים שאינו ראוי לקרב את הגרועים ביותר, כי סוברין שאי אפשר להאיר 'אור התורה' 'אור האמת' בעולם להחזיר נפשות ישראל בתשובה, כי אם כשמאירין בהם האמת בשלמות שישובו אל ה' יתברך בכל לבם, ולקים מעתה את כל דברי התורה עם כל הדקדוקים בשלמות:

וזה בחינת הצדיקים שאינם עוסקים בלמוד תורתם הקדושה כי אם עם זקנים וצדיקים, שמאירים בהם אור התגלות תורתם הקדושה כדי להעלותם למעלה יתרה ולזככם מאד, אבל עם הרחוקים אינם יכולים לעסק מעצם קדשתם. כי סוברים שתחלה צריכין להאיר אור התורה והאמת בתכלית השלמות לההגונים לזה, ואחר כך יוכלו להתקרב הרחוקים גם כן, שזה בחינת מה שבית שמאי סוברין לענין הדלקת נר חנכה 'פוחת והולך'^[273] כמבאר בפנים:

אבל יש צדיקים אחרים סוברים להפך, שצריכין להתחיל ממטה למעלה, מכל נקדה ונקדה טובה של כל אחד מישראל, כי זה עקר גדלתו של ה' יתברך לקרב המרחקים ביותר^[274]. על כן הם עוסקים דיקא עם בני הנעורים ועם הקטנים במעלה, וממשיכין תקונים כאלו עד שיוכלו לקרב גם אותם על ידי שמאירין בהם מעט מעט, כי מתחלה מאירין בהם איזה בחינת תקון אחד אף על פי שעדין הם מקלקלים הרבה, ואחר כך מאירין בהם עוד איזה תקון, וכן עוסקין בכל יום ובכל פעם, להוסיף והולך ולקרב עוד נפשות רבות יותר, עד שאחר כך זוכין להמשיך בהם כל התקונים בתכלית השלמות, שזה בחינת מה שבית הלל אומרים 'מוסיף והולך', משום 'מעלין בקדש ולא מורידין'^[275], הינו כנ"ל: (ראש חודש ז, לא לב)

הצדיקים הגדולים עוסקין להעלות נפשות האבודות והנדחים לגמרי, ועל ידי מעיני חכמתם הם יכולים להשקות גם אותם שהם מבחוץ לגמרי בבחינת "יפוצו מעינתיך חוצה"^[276], ולא די שהם יכולים לתקן מעינות הקדושים שהיו כבר אלא שנתקלקלו, אף גם הם חופרים מעינות חדשים תמיד. והעקר בשביל נפשות האבודות לשלח להם מים על פני חצות, ולהחיות ולהשיב את נפשם, כי אפלו במקום שלא היה שום מעין החכמה יוצא משם תחלה, אבל כשיאמין בצדיקים ויעשה ככל אשר יאמרו כי הוא זה, יכולים לתקנו גם כן:

וזה מרמז במשנה: 'משקין בין השלחין במועד (הינו לצרך דבר האבד), בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא יצא בתחלה'^[277], כי דיני מועד, הינו מלאכת חל המועד, נמסרו רק לחכמים להתיר מה שהיה נראה בעיניהם בשביל דבר האבד, הינו כנ"ל, כי עקר תקון ומלאכת דברים האבודים הנ"ל הוא רק על ידי 'אמונת חכמים': (שם, נ)

אמרו רבותינו ז"ל 'עשה לך רב וקנה לך חבר'^[278], ומובא בספרים שמרמז על הקנה והקלמוס שכותבין בו הספרים הקדושים. וזה: 'עשה לך רב', ואם אינך יכול למצאו, אזי התקון על ידי 'וקנה לך חבר', הינו על ידי הספרים הקדושים הנכתבים בקנה, תחבר אותם אליך ותעין בהם היטב, ועל ידי זה תוכל לידע מי הרב האמת: (שם, נה)

מעלת קברי הצדיקים, כי הם שוכני עפר שגם בחייהם נעשים שכנים לעפר כמאמר רבותינו ז"ל^[279], ועל ידי זה יש להם בחינת 'כח המושך' שיש להעפר, הינו שיש להם כח להמשיך אצלם קדשת אלהותו יתברך, ולהמשיך כל העולם אל קדשת עבודתו יתברך, ומכל שכן עתה אחר ההסתלקות שהם שוכני עפר ממש. ואז במקום קבורת הצדיק, שם העפר הוא בחינת 'עפר ארץ ישראל' אדמת קדש, בבחינת "צדיקים יירשו ארץ"^[280] כמבאר במקום אחר^[281], ועל כן בנקל להתעורר שם באמת לעבודתו יתברך, ולהגביר הכח המושך דקדשה על הכח המכריח: (יום טוב ה, ב)

גדל מעלת קברי הצדיקים, כי שם יכולים הכל להתתקן. אפלו מי שהוא בין שני הס"מ חס ושלום, יכול הצדיק הגדול להוציאו משם כשבאים על קברו הקדוש ורוצים לחזר בתשובה שלמה:

כי מיתת הצדיק הגדול גבה ונעלה ונשגב מאד, ואז דיקא הוא מתגבר בכל כחו לגמר מה שצריך לגמר לטובת נפשות ישראל. כי מיתת הצדיק הוא בבחינת 'תפלה בבחינת דין' שמתפלל הבעל כח הגדול, והסטרא אחרא בולעת אותה, והתפלה מחמת שהיא קדושה מאד ויצאה מבעל כח גדול, על כן אין כח להסטרא אחרא לבלע אותה לגמרי, רק אדרבא, התפלה עומדת לה בצוארה עד שהסטרא אחרא מכרחת על ידי זה להקיא ולהוציא ולהחזיר כל הקדשות שבלעה, אף גם עצמות חיותה ממש:

וזה סוד התקונים והברורים הנפלאים הנעשים עד עתה על ידי מיתת 'עשרה הרוגי מלכות' כמובן בכתבים^[282]. ובאמת מיתת כל הצדיקים היא בחינת 'מסירת נפש על קדוש ה'', בפרט מיתת הצדיקים שבחוץ לארץ, שהכל הוא כענין התפלה בבחינת דין שמוסרים גופם שיהיה נקבר בחוץ לארץ ששם שליטת הסטרא אחרא, ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כח גדול, ועומד להסטרא אחרא בצוארה עד שמכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ומבטנה, עד שיגמר הצדיק מה שהתחיל. כי גם בחייו עסק כל ימיו בזה ומסר נפשו בשביל זה, אך אחר הסתלקותו אז אינו פוסק מלעסק בעבודה הקדושה הזאת, עד שיגמר הכל לטובה כרצונו:

ועל כן שם על קברו הקדוש יכול כל אחד להתתקן אפלו הגרוע שבגרועים, אם יזכה לבא לשם בחייו, ויבקש ויתפלל שם על תקון נפשו. וזה גם ענין העשרה קפיטל תהלים שנתיסדו לומר שם, עין פנים: (חול המועד ד, יד)

הצדיק אינו צריך כלל להעולם בשביל עצמו, כי אדרבא ממנו כל ההשפעות וכל העשירות שבעולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[283]. ועל כן כל מה שנותנין לו, מקבלין ממנו אלפי אלפים ורבי רבבות יותר בעולם הזה ובעולם הבא. ועל כן גם מי שטורח בגופו לשמשו ולהתקרב אליו גם זה נקרא 'צדקה', שהוא כלל בחינת 'אתערותא דלתתא', כי הצדיק מתעלה ומתגדל מאד על ידי אתערותא דלתתא של ישראל הטורחים להתקרב אליו ונחשב לנו לצדקה: (ראש השנה ו, יא)

מעלת ההתקרבות לצדיקים, ושרק על ידי זה יכולין לזכות לדרכי התשובה ולעצה שלמה בעבודת ה' ואין די לו במה שמעין בספרים, עין תשובה אות כ"ח^[284]:

כשהסטרא אחרא מתגברת על ישראל בכלל או בפרט ואין מניחין את ישראל לילך בדרכי ה' באמת, ולפעמים מתגברים חס ושלום מאד מאד עד שהטוב שיש בכל אחד מישראל נתעלם לגמרי, עד שאין יודעים כלל איך להתעורר עצמו לשוב לה' יתברך באמת, אזי עקר התקון הוא רק על ידי הצדיק האמת. כי על ידי שזוכין להתקרב לצדיק האמת שבדור, והצדיק מדבר עמו ורואה מעשיו ומדותיו, ואזי הרע נתבטל ונתבלבל לגמרי כנגד הצדיק האמת שכפה את יצרו והכניע הימי רע שהם המדות רעות לגמרי, ואזי הרע נופל והטוב נתגלה אפלו מעמקי עמקי הקלפות. כי הצדיק יכול לבנות התורה, ולגלות הטוב מכל אדם שבעולם אפלו אם הוא במקום שהוא: (חנוכה ג, א)

לפעמים הטוב שבכל אחד מישראל כבוש אצל האדם כל כך, עד ששוכח את מעלת קדשתו לגמרי ואינו שומע כלל קול הדבורים של הצדיקי אמת שמעוררין אותו ומזכירין אותו מעלת קדשתו בשרשו. ואפלו כשמדבר לעצמו דבורים כאלו לעורר את עצמו ולהזכיר את עצמו היטב מהיכן נמשך בשרש נשמתו, אשר הוא למעלה מכל העולמות וישראל עלו במחשבה תחלה וכו'^[285], ועכשו נפל למקום שנפל, ואף על פי כן יכול להיות שידבר מזה עם עצמו בפה מלא, ואף על פי כן לא ישמע כלל, מחמת שהטוב כבוש אצלו בגלות מאד:

וזה בחינת מעלת קדשת קברי הצדיקים, כי שם הוא בחינת קדשת ארץ ישראל כמבאר במקום אחר^[286]. וכמו שמספרין בשם הבעל שם טוב שפעל אצל ה' יתברך שמקום קבורתו יהיה בחינת ארץ ישראל, וארץ ישראל הוא בחינת 'אויר הנח והזך', ואין שם שום 'רוח רעה' שיפריד בין הדבורים הקדושים ובין הטוב הכבוש, ואז זוכה הטוב שבו לשמע היטב את קול הדבורים הקדושים, ואז זוכר הטוב את מעלתו ונתעורר באמת וחוזר לשרשו בתשובה שלמה: (חלב ודם ג, ז)

ענין מה שהתקשרות להצדיק הוא בחינת מלח שמפליט ממנו כל הדמים רעים, ואז אין צריך לצלותו באש, הינו שאין צריך עוד לעבר באש הידוע חס ושלום לכלות הזהמא ממנו, עין אכילה אות צ"ה^[287]:

הצדיק יסוד עולם הוא בחינת התקון של כל העולמות, שזה בחינת אור מ"ה החדש, וכן מלך השמיני שהוא הדר [שהוא בחינת יסוד, בחינת הצדיק שהמקיפים שלו הם בחינת מ"ה, בחינת 'מה רב טובך' שזה בחינת אור מ"ה החדש], שעל ידי זה 'עולם התקון' כמבאר בכתבי האר"י ז"ל^[288]:

כי כל השבירה היה על ידי רבוי אור, מחמת שלא יכלו הכלים לסבל האור הרב, ועל ידי זה נשברו ונפלו והאור עלה למעלה, ואחר כך נתקנו, רק כמה ניצוצות נשארו עדין למטה שבזה עוסקין כל ישראל והצדיקים שבכל דור להעלותם. והניצוצות נפלו ונתפשטו בכל העולמות אפלו בתכלית העשיה, עד שנתפשטו אפלו בבהמות וחיות ועופות ובכל דבר:

וכל התקון הוא על ידי הצדיק האמת הגדול במעלה מאד, כי הוא יכול להאיר בדרי מעלה ולהראות להם שהם רחוקים עדין מה' יתברך ואינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, ועל ידי זה הוא מחיה ומתקן אותם שלא יזיק להם רבוי האור, שעל ידי זה היתה השבירה כנ"ל. וכן הוא מאיר להדרי מטה, שידעו כי מלא כל הארץ כבודו וה' עמם ואצלם. ועל ידי זה הוא מחיה ומתקן כל הניצוצות הנפולין הנ"ל, שמחמת גדל ירידתן שכחו את מעלתן ונדמה להם שהם רחוקים מאד ממנו יתברך עד שאינם יכולים עוד להרים עצמם לעלות למעלה, והצדיק מחיה אותם על ידי בחינת "מלא כל הארץ כבודו"^[289], בבחינת 'תחית המתים' שהוא בחינת 'עולם התקון' בחינת "יחיו מתיך וכו' הקיצו ורננו שכני עפר"^[290]. נמצא שעל ידי הצדיק הגדול הנ"ל, נתתקנין כל העולמות עליונים ותחתונים עד תכלית מדרגה האחרונה הנ"ל: (סימני בהמה וחיה ב)

הצדיקים מתיגעים כל ימי חייהם לגלות האמונה הקדושה בעולם ולהודיע גם להרחוקים מאד אשר הטוב שיש בהם מקדשת ישראל כבר כבוש ונעלם אצלם מאד, אף על פי כן יזכרו גם הם את מעלת קדשתם משרש נשמתם עד שיחזרו וישובו אל ה'. אך מחמת שצריכין לזה אויר נח וזך בכדי שיהיו נשמעין היטב לכל אחד את דברי הצדיקים, כי באם אין האויר נח וזך אזי הרוח סערה מבלבל עד שאין שומעין כלל את הדבורים הקדושים שלהם. ואויר נח וזך נעשה על ידי האהבה והשלום שיש בין ישראל:

ועל כן מתגרה עצמו הבעל דבר בכל דור ומרבה מחלקת בישראל, עד שיש הרבה שחולקין גם על הצדיק בעצמו, ועל ידי זה נתבלבל אויר העולם ואין נשמעין דברי הצדיקים הנ"ל. אך אף על פי כן "ואתה מרום לעלם ה'"^[291], כי הצדיקים משתדלים ומתיגעים בענין זה כל כך לטובת ישראל, ואינם מסתלקים מן העולם עד שזוכין ביום הסתלקותם לקדש את אויר העולם בקדשה נפלאה כזאת, עד שלא יהיה כח לשום מחלקת ולשום רוח סערה לבלבל האויר, רק דבוריהם ילכו ויתפשטו בעולם ויהיו נשמעים למרחקים בבחינת "יפוצו מעינתיך חוצה"^[292], עד שכל העולם יחזרו וישובו על ידי זה לה' יתברך:

ואף על פי שנדמה שהרוח סערה גדול בשעתו, וכבר יש יותר ממאה שנה^[293] אחר הסתלקות הבעל שם טוב זצ"ל, ואף על פי כן יש עדין הרבה שחולקין עליו בעצמו, מכל שכן על אנשיו ותלמידיו הקדושים וכן הוא בכל דור, אף על פי כן סוף כל סוף יתגלה האמת, ו"שפת אמת תכון לעד"^[294], וגם עכשו בעזרת ה' כבר יש הרבה המכירין האמת ומחבבים דברי הצדיקים בלי שעור, ורואים ומבינים מעט עצם נפלאות קדשת תורתם והשגתם הקדושה והגבוהה מאד. כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[295], ודיקא על ידי שנסתלק ויוצאין נפשו ורוחו ונשמתו הקדושים מאד לחזר למקורם, ונשאר הארה גדולה מהשארת נפשו בזה העולם על קברו הקדוש כמבאר בכתבי האר"י ז"ל^[296], על ידי זה נתקדש כל אויר העולם בקדשה גדולה, באפן שיהיו נשמעין דבריו הקדושים למרחקים מאד תמיד:

וזה מעלת קדשת קברי הצדיקים, כי שם האויר קדוש מאד בחינת אויר הנח והזך ביותר, ועל ידי זה זוכין לשמע קול דברי הצדיק האמת שכל דבוריו היו כל ימי חייו להמשיך אמונה הקדושה בעולם, ועל ידי זה נתעורר הטוב שכבוש אצל כל אחד וחוזר למעלתו. ועל כן טוב ללמד על קברי צדיקים מחדושי תורתם, כי שם מחמת שהאויר נח וזך, יכול כל אחד לזכות שיהיו נשמעין בלבו היטב דברי הצדיקי אמת עד שישוב לה' יתברך:

ועל כן מרבין בצדקה על קברי הצדיקים, כי צדקה מסגל לזה להמשיך אויר נח וזך, ועל ידי זה זוכין ביותר להכלל בהאויר הקדוש הנח והזך שיש במקום קברי הצדיקי אמת כנ"ל: (סימני בהמה וחיה ד, ו)

מי שמסתכל בכל דבר על עצם האמת אין יכולין להטעותו לעולם, ואפלו אם לפעמים מטעין ומרמין אותו אינו נחשב בשם הטעאה כלל, אדרבא, השקרן והמטעה אותו הוא מטעה את עצמו. כמו למשל כשהסטרא אחרא והבעל דבר מקים בעולם איזה צבוע ומפרסם של שקר כדי לרמות הבריות כדי שיפלו על ידו למכמרת היצר הרע, הנה מי שהולך באמת לאמתו אינו יכול להכשילו, כי מי שמתקרב אפלו לצבוע ושקרן אבל כונתו באמת כי טועה את עצמו וסובר שהוא איש אמת, ואם היה יודע שאין רצון ה' יתברך להתקרב אליו אזי לא היה מתקרב אליו בשום אפן, רק שטועה וסובר שהוא צדיק אמת ושרצון ה' יתברך שיתקרב אליו, הנה זה האיש עובד את ה' באמת מאחר שכונתו לשמים, וסוף כל סוף יעזרהו ה' יתברך שיתגלה לו האמת ויפרד מהשקרן ויתחבר להצדיק האמת, וכן כיוצא בזה בכל הדברים, ובלבד שלא יטעה את עצמו שיאמר שכונתו לשמים ובאמת אינו כן, כי בחן לבות הוא יודע האמת שבלבבו איך כונתו באמת:

וזה כלל גדול ועצה נפלאה בעבודת ה' לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן, בפרט בדורותינו אלה שהתגבר השקר ובלבל את העולם מאד כמעט בלי שעור, ועקר העצה נגד השקר הוא האמת, הינו שלא יטעה את עצמו וירצה בלב שלם רק האמת לאמתו, ויבקש מה' יתברך שיזכהו לנקדת האמת, ואחר כך ימסר כל תנועותיו לה' יתברך, ואז איך שיוליכהו ה' יתברך כך הוא האמת. ואפלו אם רואה שעשה כן כמה פעמים ועדין לא זכה להאמת, ואפלו אם נודע לו לפעמים אחר כך שטעה עצמו באיזה דבר, אף על פי כן אם היה כונתו רצויה באמת רק לשם שמים לבד, אזי נחשב הכל לאמת, כי 'רחמנא לבא בעי'^[297], וגם מי יודע דרכי ה' ונפלאותיו כי אולי זה דרכו והליכתו אל האמת, כי לפי מעשיו אי אפשר לו לזכות להאמת רק על פי דרכים האלה שעבר בהם. וכל הדברים האלה אי אפשר לבאר בפה ולא בכתב רק להמבין מדעתו: (שם, כד)

כלליות כל הצדיקים שבכל דור שהם בחינת 'שבעת הנרות', כלם צריכים להשתדל להאיר "אל מול פני המנורה"^[298], הינו להמשיך אור הצדיק האמת בעולם, שהצדיק הזה הוא 'יחיד בדורו' והוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים, והוא יכול לתקן הכל:

כי יש כמה צדיקים אמתיים וכלם אמת, אבל זה האמת שלהם אינו יכול עדין להכניע ולבטל לגמרי את השקר, כי השקר מתגבר בכל פעם בשקרים ורמאות כאלו, עד שמקלקל זה התקון והאמת שהמשיכו אלו הצדיקים בעולם, ולפעמים מתגבר אחר כך הסטרא אחרא והשקר דיקא על ידי זה האמת יותר ויותר, כי יונק מזה האמת ומהפכו לשקריו ורמאותיו, עד שדיקא על ידי זה האמת השקר מתגבר ביותר, וכנראה בחוש כמה פעמים ענין זה. וזה כעין שאמרו רבותינו ז"ל 'חכמים הזהרו בדבריכם' וכו'^[299], וכמו שפרש שם הרב ברטנורא, וכן רואין גם עכשו כמה פעמים. אבל זה הצדיק הגדול במעלה מאד שהוא בחינת נקדת האמת שבין הצדיקים בעצמן, הוא יודע להמשיך אמת כזה בעולם שאי אפשר לקלקלו בשום אפן:

ואף על פי שכנגדו מתגבר השקר ביותר, ובודין עליו שקרים וכזבים ועלילות שלא עלו על דעתו, וזה נוהג כמעט בכל דור, והראשון היה אברהם אבינו שאמרו עליו 'בשביל המין הזה היה רעב'^[300], וכן אמרו רבותינו ז"ל שחשדוהו למשה באשת איש^[301], וכן ירמיהו הנביא^[302], וכן עוד על כמה וכמה גדולי הצדיקים יחידי הדורות אמרו עליהם דיקא שקרים וכזבים כאלה. אבל אף על פי כן סוף כל סוף דבריהם חיים וקימים לעד ולנצח ודברי החולקין בטלין ומבטלין, כי "שפת אמת תכון לעד"^[303]. ועל כן כל הצדיקים והכשרים אמתיים, צריך שיהיה כל עבודתם להמשיך אור זה הצדיק בעולם, כי על ידו נמשך ונתגלה שרש תכלית נקדת האמת, עד שנתבטל השקר לגמרי עד קצה האחרון: (שם, ל)

כל ספורי התורה ממעשה האבות מחפירות הבארות ומהמקלות אשר פצל ברהטים, וכן כל כיוצא בזה, וכן כל המאמרים הפלאים שהביאו בגמרא ומדרשים כמו מאמרי רבה בר בר חנא וכיוצא, כל זה להודיע לנו מעלת הצדיקים שזככו את עצמם כל כך, עד שעבדו את ה' יתברך בכל תנועותיהם אפלו בכל עסקי חל אכילה ושתיה וכיוצא, וכל דבריהם ושיחותיהם ומעשיהם אינו פשוט אלא יש בהם רזין נפלאים. ובאמת בכל דור נמצאים צדיקים כאלו, כמובן בדברי רבותינו ז"ל שאמרו ש'אין דור שאין בו כאברהם' וכו'^[304], וכל אחד צריך לזכות לזה, בבחינת 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'^[305], כי הבחירה חפשית: (סימני דגים ד, ג)

הצדיקי אמת הנ"ל שזכו לעבד את ה' יתברך בכל דברים גשמיים ועסקי חל שבעולם, וזכו להפך הכל מחל לקדש, על כן יש להם כח להעלות כל נפשות ישראל החוסים בצלם מחל לקדש ומטמא לטהור, ולהפך הכל לטובה בכח הגדולות והנפלאות שהשיגו על ידי תקף קדשתם בכל
עסקי חל: (שם)

המחין של הצדיק קדושים ומתקנים כל כך, עד אשר אפלו כשנסתלקין המחין ולא נשאר מהם רק הרשימו, הרשימה גם כן קדושה מאד בבחינת 'חלום על ידי מלאך'. ועל כן אפלו כשנסתלק הצדיק בעצמו גם כן חס ושלום, אזי הרשימה שלו שנשאר בתלמידיו קדושה גם כן מאד בבחינת 'מלאך', שזה בחינת מה שאחר הסתלקות משה בא מלאך ה' אל יהושע, ואמר לו "עתה באתי" וכו'^[306]: (סימני דגים ה, ד)

על ידי שעורין דאתון דאוריתא שהוא בחינת כלל התורה שכולל כל הצמצומים הקדושים, שהם בחינת החכמות והשכליות הקדושים שעל ידם זוכין להשגות אלהות, על ידי זה נבראו כל העולמות וכל אשר בהם מראש ועד סוף, כי "כלם בחכמה עשית"^[307] ו'באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמין'^[308]. אך מחמת חטא אדם הראשון, נפלה בחינת 'חכמה תתאה' הנ"ל בגלות של הארבע מלכיות, ויש אחיזה להסטרא אחרא חס ושלום בכל השכליות שבכל עולם ומדרגה:

וזה עקר היגיעה והעבודה של כל אחד כל ימי חייו לברר וללבן כל המדרגות מאחיזת הקלפות שבהם, וכל אחד כפי מה שזוכה לברר ולזכך, כמו כן הוא זוכה להשגות אלהות להכיר אותו יתברך. ולהפך להפך, כי על ידי העו‍נות נעשה מסך המבדיל בינו לבין השגות אלהות, ומחמת זה רב העולם הם רחוקים מהשגת אלהות, מחמת שהרב אין מעשיהם עולים יפה, וזה בחינת "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם ובין אלהיכם"^[309]:

ועקר התקון של האדם בשלמות הוא לאחר מיתתו, כי מאחר שכבר נפגם בחינת שכלו כפי מדרגתו, על כן אי אפשר לו להתברר ולהתתקן בשלמות כי אם על ידי שימשך עליו חיות גדול ביותר הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר, כי 'כל מה שהחלי גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר שיוכל לרפאות אותו'^[310]. ועל כן עקר התקון של כל אחד בחייו ובמותו הוא רק על ידי הצדיק הגדול במעלה מאד, שהוא יודע לתקן צמצומים ושכליות קדושים כאלה, עד שיכול להמשיך השגות אלהות גם להקטנים במעלה מאד. אבל אף על פי כן בחייו אינו יכול לקבל זה החיות והשכל הגבה ביותר כי אם בהדרגה ובמדה כל אחד כפי מדרגתו, כי אין הגוף יכול לקבל בשלמות זה החיות כי יתבטל על ידי זה במציאות לגמרי, אבל לאחר מיתתו והסתלקותו אז זוכה לקבל בשלמות זה החיות, עד שזוכה על ידי זה להשגות אלהות שזה עקר התכלית עקר שעשוע עולם הבא:

וזה בחינת תוספת החיות בשעת המיתה בבחינת "תסף רוחם יגועון"^[311] וכו' כידוע^[312], כי אז נמשך עליו הארה מזה החיות הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר, ועל ידי זה נסתלק, כי אין הגוף יכול לקבל זה החיות, ועל ידי זה בעצמו נתתקן אחר כך כל אחד כפי מה שזכה על ידי מעשיו שעשה בחייו שזה העקר:

ועקר התקון על ידי הצדיק שיודע שרשי כל הנפשות, ויודע איך לעסק עם כל אחד בחייו ובמותו, ואיך לתקנו להביאו להשגות אלהות שזה עקר התכלית כנ"ל. על כן העקר כשזוכין להתקרב אליו בחיים חיותו, כי אחר כך קשה מאד לבא אליו, כי 'מי שטרח בערב שבת' וכו'^[313]. ובשביל זה נמצאים כמה וכמה שמתקרבים אל הקדשה ואל הצדיק, ואחר כך נופלים ומתרחקים. ולפעמים נופל האדם לעת זקנותו, כי כל מה שמזקין האדם צריך שיתוסף עליו דעת גבה ביותר, כי כל מה שמזקין הוא צריך להתקרב לשרשו ותקונו ביותר, שהוא השגת החכמה הנ"ל שנמשך עליו בעת הסתלקותו ואחר כך כנ"ל, שזה עקר תקונו אם יזכה:

וזה בחינת 'זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם'^[314], ועקר התלמידי חכמים הם כפשוטו התלמידים של החכמים, הינו אותם שמקרבים באמת להצדיקים האמתיים חכמי ישראל:

אך כל זמן שהאדם בחיים יש עליו מלחמת היצר, כי "את זה לעמת זה עשה אלהים"^[315], וכל מה שהוא צריך לבא לחכמה יתרה אורב עליו הבעל דבר והקלפה שהם בחינת 'עמלק' להתגבר כנגדו. ועל כן פעמים האדם נופל לעת זקנותו, כי אין לו כח לקבל הארת הדעת שנמשך עליו אז, מחמת שלא קדש עצמו כראוי לזה הדעת, ומחמת זה נטרפה דעתו לגמרי. וכל זה מחמת שאינו מקרב ומקשר להצדיקי אמת כראוי, ואז הוא בבחינת 'זקני עם הארץ', כי 'אפלו אם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים' אמרו עליו רבותינו ז"ל שנקרא 'עם הארץ'^[316], ומחמת זה 'כל זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם'. ועל כן לפעמים נופל על ידי זה לעת זקנותו עד שלפעמים נתהפך לרודף לאנשי אמת:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'^[317], 'בעצמך' דיקא, דהינו כשהוא בעצמו, דהינו שחולק עצמו מצדיק האמת, אזי בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך חס ושלום:

ועקר העצה לזה לידע שהוא מקשר ומחבר היטב בהצדיק האמת באפן שיהיה בטוח ממכשל שלא יפל עוד חס ושלום, הוא על ידי 'מסירת נפש', הינו כשהוא משבר כל המניעות 'עד דכדוכה של נפש'^[318] ומוסר נפשו ממש בשביל להתקרב ל'נקדת האמת', שזה בחינת "כי עליך הרגנו כל היום"^[319], אז זוכה להתקרב באמת ולינק מהצדיק האמת, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל לענין כלל התורה הקדושה: 'אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'^[320]. וזה גם כן בכלל מאמרם ז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' דיקא, הינו כשהוא ממית עצמו וסובל יסורין גדולים ומסירת נפש ממש בשביל ההתקרבות אל הקדשה, אז יכול להאמין בעצמו שלא יפל עוד, כי בכל מה שיעבר עליו ישאר על עמדו וקדשתו לנצח: (בשר בחלב ה, ד ז ח י)

כל מה שהאדם חולה גדול בחלי הנפש ביותר, הוא צריך לבקש ולחפש אחר הרופא הגדול ביותר, שהוא הצדיק האמת הגדול במעלה מאד שיכול לרפאות בשלמות גם חליי נפשו העצומים ולהכניס גם בו השגות אלהות כנ"ל. ומי שמקרב עצמו לאיזה קטן במעלה, אף על פי שהוא טוב ממנו הרבה וכנגדו הוא 'צדיק', אף על פי כן לא די שאינו מועיל לו כי אינו יכול לרפאות אותו מחמת שהוא חולה גדול ביותר, אף גם הוא מקלקלו הרבה. מכל שכן אם זה הקטן במעלה הוא בעל מחלקת וחולק על הצדיק האמת, שאזי בודאי פוגם בנפשות המקרבים אליו, ועוקר אותם משרש חיותם שהוא הצדיק האמת שהוא שרש הכל (עין מחלקת אות י"ח^[321]). וזה הפגם והקלקול של השפלים והפגומים המתקרבים להקטן במעלה שעל ידי זה הם נתקלקלים ביותר כנ"ל, זה בחינת הפגם של אסור בשר בחלב כמבאר בפנים: (שם, י יב יג טו)

המקרבים באמת לצדיקי אמת הם נקראים 'יושבי אהל', בבחינת "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל"^[322], וכמבאר עוד בפנים. וזה שנאמר בפרשת הטהרה מטמאת מת על ידי הפרה אדמה, נאמר שם: "זאת התורה אדם כי ימות באהל"^[323], ודרשו רבותינו ז"ל: 'אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'^[324]. כי עקר תקון האדם הינו עקר קיום התורה, הוא כשממית עצמו בשביל האהל, הינו בשביל להתקרב לצדיק האמת שזהו בחינת 'ישב אהל' כנ"ל, ועל ידי זה זוכין לטהר עצמן 'מטמאת מת', מסטרא דמותא. כי הצדיק האמת יש לו כח לטהר גם הנופלים מאד כשאוחזין עצמן בו באמת במסירת נפש ולהחזירם בתשובה, ולהכניס גם בהם השגות אלהות שזה עקר תקנתם ותקונם כנ"ל: (שם, כה)

*(מכאן הגהה מדפוס ראשון)*

עקר 'חטא העגל' היה על ידי שפגמו בכבוד משה ותלמידיו הקדושים, על ידי שלא האמינו שגם אחר הסתלקות משה שהוא הצדיק האמת, גם אחר כך דבריו חיים וקימים לעד, וצריכים לקים דברי תורתו לנצח, כי דבריו הם "דברי אלהים חיים"^[325] אשר הם קיימים לעולם:

כי עקר חטא העגל היה על ידי שהיו סבורים שכבר מת משה, כמו שכתוב: "כי זה משה וכו' לא ידענו מה היה לו"^[326], הינו שלא חלקו על משה, רק שאמרו שעתה שכבר מת לדעתם, צריכין לבקש אחר במקומו, עד שנבוכו כל כך על ידי זה בדעותיהם המשבשות על ידי עצת ראשי הערב רב, עד שאמרו "קום עשה לנו אלהים" וכו'^[327], ועברו תכף על 'תורת משה' ששמעו בעצמן על ידו מפי הגבורה "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכו'^[328], וכמו שכתוב: "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם" וכו'^[329]:

ועקר חטאם וטעותם על ידי שלא האמינו במה שלפניהם אמת ברור וזך ומתקן שהוא 'תורת משה אמת' שקבלו בסמוך, ועדין תלמידיו הקדושים קימים שהם אהרן וחור וכו'. ואפלו לפי טעותם שמת משה, היה להם להאמין שצדיק גדול כזה הינו משה רבנו, בודאי גם אחר הסתלקותו נשאר הרשימה מהארת דעתו בעולם הזה בבניו ותלמידיו וספריו הקדושים, כי זה עקר שלמות הצדיק כמבאר במקום אחר^[330]. ואם כן היה להם לילך לתלמידיו הקדושים של משה רבנו ולבקש ולשאל מהם "הדרך אשר ילכו בה"^[331] על פי תורת משה רבם. אבל הם לא רצו לצית אל תלמידיו של משה שמחו בהם, עד שהרגו את חור, ואהרן הכרח גם כן לעבר על דעתו ולעשות חפצם כמאמר רבותינו ז"ל^[332]: (שם, כב)

ענין מה שעקר העסק שצריכין לעסק לקרב הרחוקים לה' יתברך הכל הוא בכח ההתקשרות לצדיקי אמת שהם בחינת 'שבת', והעקר בכח הצדיקים הגדולים שכבר נסתלקו, עין גרים והתקרבות הרחוקים אות י"ג^[333]:

עקר שלמות תקון התשובה ומחלת העו‍נות זוכין על ידי שמתקרבין ומתקשרין באמת לצדיק האמת וזוכין להיות רגיל לעמד לפניו בכל פעם, עין תשובה אות ל"ד^[334]:

'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם'^[335] כמבאר כבר בדברינו כמה פעמים. כי הצדיק הגדול מתיגע תמיד כל ימיו ביגיעות עצומות מאד בשביל תקנת ישראל להשיבם כלם לאביהם שבשמים, אבל הבעל דבר מתגרה מאד בנפשות ישראל בפרט בסוף הגלות המר הזה, ומחטיא אותם בכל פעם ביותר, אבל הצדיק הזה אינו מניח את מקומו ועולה בכל פעם למדרגה גבוהה ועצומה ביותר, ומשיג בכל פעם גדלת הבורא יתברך ביותר, שעקר גדלתו הוא גדלת רחמיו וחסדיו כי 'חסד' נקרא 'גדלה' כידוע^[336], עד שיכול לתקן גם הפגמים והקלקולים האלו על ידי הרחמים וחסדים גדולים שממשיך בכל פעם ביותר:

אבל לפעמים יש שהעו‍נות מתגברים כל כך עד שצריך הצדיק לעלות בשביל תקון נפשות ישראל למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר לעלות ולהגיע אליה בחיים חיותו בשום אפן, ומכרח להסתלק בשביל זה, ואז עולה למקום שעולה עד שיגמר על ידי זה לתקן הכל, כל מי שירצה להתקרב לתורתו הקדושה שהשאיר אחריו ברכה, על ידי ספריו ותלמידיו הקדושים, עין פנים:

וזה בחינת תקף השמחה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעמר שהוא יום הסתלקותו הקדוש, ועקר השמחה הוא שאנו שמחין בהשארת תורתו הקדושה שהשאיר לנו ספר הזהר הקדוש שעל ידי זה יפקון מן גלותא^[337], כי עקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר, כמו שכתוב בזהר הקדוש 'אלמלא תפלת המתים על החיים לא הוה מתקימא עלמא'^[338]. ועל כן אפלו משה רבנו עליו השלום כשהתפלל על ישראל, בקש בזכות אבות שוכני עפר, וכן עקר גאלת מצרים היה בכח וזכות עצמות יוסף כמו שכתוב: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" וכו'^[339]: (שם, ד)

ענין הסתלקות הצדיק, ומעלת קדשת קברי הצדיקים והתקונים שיכול לקבל שם כל החפץ בתקון נפשו באמת, אך שצריכין לשבר מניעות הרבה בשביל זה והעקר הוא מניעות המח, עין חיים והפוכו אות כ"ג^[340]:

כל מה שהבחינה והמדרגה גבוהה יותר שמאירין שם שמות גבוהים יותר, שם הדינים מתמעטים והרחמים מתרבים שם יותר כמבאר בכתבי האר"י ז"ל^[341]. וזה מעלת הצדיקים הרמים והגבהים מאד שעולין בכל פעם למדרגות גבוהות יותר, עד שמכירין גדלתו וגדלת שמותיו יתברך יותר ויותר, עד שממשיכין רחמים גדולים וחדשים בכל פעם, באפן שיוכלו לכפר עוונות ישראל ולהשיבם בתשובה אף בעת שקלקלו מאד מאד, כמו שבעת חטא העגל התגבר משה רבנו עליו השלום בתפלתו ומסר נפשו כל כך עד שעלה למקום שעלה, ואז גלה לו ה' יתברך שלש עשרה מדות של רחמים, מה שלא נתגלה לו מתחלה:

וזהו עקר בחינת 'פי שנים' של הצדיק שמשיג בכל פעם השגה גבוה ביותר מה שלא השיג בתחלה, והשגה זו היא בחינת פי שנים נגד השגתו הראשונה, ועל ידי זה דיקא הוא מתקן את כל המקרבים אליו, על ידי שמאיר עליהם גם כן הארת פי שנים, שעל ידי זה עקר תקונו כמבאר בפנים:

וזה בחינת "ה' ה' אל רחום וחנון"^[342], שעקר רבוי רחמיו יתברך שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, משיגין על ידי בחינת פי שנים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'ה' קדם שיחטא ה' לאחר שיחטא האדם'^[343], ובזהר אמרו 'קדמאה שלים בתראה שלים יתיר'^[344]. כי אחר שיחטא האדם אז בודאי צריך לרחמים גדולים ורבים ביותר, שיזכה לתקן נפשו בשלמות ולהשיבה לשרשה כראוי, ואלו הרחמים גדולים נמשכין מבחינת השם 'הויה' השני שהוא שלים יתיר, שזה בחינת 'פי שנים' שממשיכין הצדיקים שעל ידי זה אין שום יאוש בעולם, כי יכולים על ידי זה לתקן הכל, עין פנים: (שם, ח יא)

עקר גמר תקון וכפרת עון פגם הברית של ישראל שבזה תלוי עקר תקון נפשות ישראל, גומרים הצדיקים אחר הסתלקותם כשהם שוכני עפר: (שם, טו יז)

הצדיקים ממשיכין בשעת הסתלקותם בחינת פי שנים לתלמידיהם, שעל ידי זה הם גומרין אחר הסתלקותם מה שהתחילו בחייהם, שזה בחינת מה שיהושע הכניס את ישראל לארץ אחר הסתלקות משה דיקא: (שם, מז)

ענין הצדיק שיש לו כח לעשות פתחים דקדשה מרום כל דרגין עד סוף כל דרגין, עד שעל ידי זה יכול להמשיך הארת אלהותו יתברך גם למטה מטה מאד, עין חיים וכו' אות כ"ד^[345]:

עקר נחמתינו בגלות המר והארך הזה היא התורה הקדושה, כמו שכתוב: "זאת נחמתי בעניי" וכו'^[346]. אבל לאו כל אדם זוכה לקבל עצות טובות מהתורה הקדושה כראוי לו בכל עת, מחמת שאין כלי המחין שלו שלמים על ידי פגם הברית, ועל כן יוכל להצטיר אצלו אור התורה להפך חס ושלום, בבחינת 'לא זכה נעשית לו סם מות'^[347] רחמנא לצלן:

על כן הכל צריכין להצדיק האמת המבאר ומציר לנו אור התורה לטוב, וזה עקר תקותנו ונחמתינו בכל מיני גלות בגשמיות ורוחניות בכלל ובפרט, בבחינת "זה ינחמנו ממעשנו" וכו'^[348], 'זה' הוא בחינת הצדיק האמת שנקרא 'זה', כמו שכתוב: "כי זה כל האדם"^[349], וכמאמר רבותינו ז"ל 'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה' וכו'^[350], וזה עקר נחמתינו:

ועל ידי הצדיקי האמת האלו המצירים את האור לטוב, על ידי זה נעשין בכל מקום דרכים ישרים לה' יתברך אפלו במקום שהיה מדבר שממה, וכל הדרכים המקלקלים והנבוכים מאד שנמשכו על ידי שלא זכינו לציר אור התורה כראוי, נתישרים ונתתקנים כל הדרכים הנ"ל מקלקולם על ידי הצדיקי אמת שהם בחינת התנוצצות משיח, שאז יתקים "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים"^[351] במהרה בימינו אמן: (יין נסך ד, כח)

עקר כל התקונים תלויים בזה העולם העשיה הגשמי, שעל ידי שהאדם הבעל בחירה מדבק את עצמו בה' יתברך מזה העולם הגשמי שהוא בחינת תכלית נקדה התחתונה של כלליות הבריאה - כי עולם העשיה הוא בחינת 'רגלין' בחינת "והארץ הדם רגלי"^[352] - על ידי זה דיקא נכלל כל העולם הזה עם כל העולמות התלויים בו למעלה למעלה, עד שיכלל הכל בבחינת קדם הבריאה:

וכל זה זוכין על ידי 'אמונת ההשגחה', שמאמינים שה' יתברך בעצם נפלאות רוממותו יתברך הוא צופה ומביט בהשגחה פרטיות עד סוף תכלית דיוטא התחתונה של זה העולם העשיה, ועל ידי זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה:

ועל כן אשריהם של ההולכים ברגליהם לדבר מצוה, מכל שכן כשנוסע והולך לצדיקי אמת והנלוים אליהם, כי הצדיק האמת כבר זכה על ידי אמתת עבודתו הקדושה לכלל הכל בקדם הבריאה, ומי שזוכה לנסע ולילך אליו וההליכה היא ברגלין, על ידי זה הוא מגביה בחינת רגלין בחינת כלל עולם העשיה שהיא בחינת רגלין מגביה הכל לה' יתברך וכולל אחר הבריאה בקדם הבריאה שזה עקר כל התקונים:

ועל כן צריכין העקר לנסע ולילך על ראש השנה, כי אז צריכין לעסק בזה ביותר מחמת שאז נברא העולם^[353] וצריכין לחזר ולכלל העולם בקדם הבריאה, שזה עקר התשובה של ראש השנה כמבאר בפנים. ועל כן היו נוהגין בכל הדורות לילך להרב^[354], כי מעלה יתרה כשהולכין אליו, כי על ידי ההליכה בעצמה מתקן הרבה:

וההליכה אל הצדיק הוא בחינת ההליכה שהלכו כל ישראל אל בית המקדש ברגלים, ששם האבן שתיה שממנו השתת העולם^[355], ודרך שם חוזר ונכלל זה העולם בשרשו בבחינת קדם הבריאה, ועל זה נאמר: "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך עמדות היו רגלינו" דיקא "בשעריך ירושלם"^[356], ועל זה נאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים"^[357]:

ועקר האבן שתיה ויסוד העולם הוא הצדיק, בבחינת "כי לה' מצקי ארץ וישת עליהם תבל"^[358], ועל ידי ההליכה אליו על ידי זה חוזר ונכלל 'כלל הבריאה' בבחינת 'קדם הבריאה', ונתבטל כל הרע והשקר והטמאה והמחלקת שעקר אחיזתם בבחינת אחר הבריאה, ונמשך שלום ואחדות בעולם, בבחינת "שאלו שלום ירושלם וכו' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" וכו'^[359]: (רבית ה, יד)

השתטחות על קברי הצדיקים הוא דבר גדול מאד ומועיל לתשובה מאד מאד, כי על ידי זה חוזרין וממשיכין הארת הנשמה הקדושה של הצדיק למטה ונתקשר ביותר הנשמה שלו בהגוף, שזה בחינת 'חיים ושלום', וזה השלום הוא גדול ביותר מהשלום וההתקשרות שהיה בין נפשו וגופו בחיים חיותו:

כי עקר השלום הוא לחבר שני הפכים, וכל מה שהשני הפכים רחוקים ביותר, כמו כן השלום גדול ויקר יותר כשחוזרים ומתחברים ביחד, ועל כן אחר ההסתלקות שאז הנשמה רחוקה מהגוף בתכלית הרחוק, ובפרט נשמת הצדיק, ובפרט נשמת הצדיק הגדול במעלה מאד מאד שהנשמה שלו מסתלקת ועולה למעלה למעלה במקום שעולה והגוף נקבר בתוך הארץ, נמצא שעכשו הנשמה רחוקה מהגוף בתכלית, וכשחוזרין וממשיכין עכשו הארת הנשמה הקדושה שתאיר בתוך הגוף, זה בחינת שלום גדול ונפלא ביותר, שזה בחינת "יבוא שלום ינוחו על משכבותם"^[360] שנאמר על פטירת הצדיקים:

כי באמת הצדיק הגדול אף על פי שנשמתו מסתלקת ועולה למעלה למעלה, אף על פי כן עקר השלמות שתהיה למטה גם כן כמבאר במקום אחר^[361]. ואז על ידי הפלגת עצם השלום הזה שזוכה עכשו, על ידי זה הוא יכול לקשר ולהמשיך כלם לה' יתברך, אפלו הרחוקים מן הקדשה מאד מאד:

ועל כן על ידי שבאין על קברו הקדוש ועל ידי הבכיות והתפלות שמתפללין ומתחננין שם, על ידי זה חוזרין ומעוררין ביותר נשמת הצדיק האמת ומאיר ביותר למטה בזה העולם הגשמי, כי "צדיקיא שכיחי יתיר בהאי עלמא בתר דאסתלקו" כמו שכתוב בזהר הקדוש^[362], ונתקשר נשמת הצדיק ביותר בזה העולם ונתרבה השלום ביותר, עד שעל ידי זה יכולין להמשיך כל העולם לעבודתו יתברך:

ומחמת שדרך השלום להתלבש במרירות כמבאר בפנים, על כן צריכין להתמרמר מאד על פטירת הצדיק, ועל מה שרחוקים כל כך עדין מה' יתברך, שזה בחינת הבכיה והמרירות שבוכין במר נפש על קברי הצדיקים, כדי להחזיר ולהמשיך השלום שהוא מתלבש במרירות כנ"ל. ועל ידי המרירות והלב נשבר זוכין אחר כך לשמחה^[363], שהיא בחינת 'שלום' בחינת "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"^[364]:

וזה בחינת המזמורי תהלים שאומרים שם על קברי הצדיקים, שהם בחינת עשרה מיני נגינה שנאמר בהם ספר תהלים, שהם מקור השמחה כידוע^[365]: (כתובת קעקע ג, ה ו)

עקר השלום זוכין על ידי בחינת 'הדרת פנים' כמבאר בפנים, שזה בחינת ההדרת פנים של האדם בחיים חיותו על ידי הנשמה שמחיה אותו, והתקשרות הנשמה בהגוף הוא בחינת 'שלום', ועל כן לאחר שמת ונסתלק אזי פניו מוריקות שזה בחינת ההפך מהדרת פנים. אבל על ידי שזוכין לחזר ולהמשיך הארת הנשמה בהגוף גם לאחר הסתלקותו, על ידי זה חוזר ומאיר פני הנפטר אפלו לאחר ההסתלקות, בבחינת "ואהביו כצאת השמש בגברתו"^[366]:

נמצא שהצדיקים שנקראים 'חיים', גם במיתתם הם זוכים להארת פנים להדרת פנים גם לאחר הסתלקותם, ועל ידי שמתאבלין ומספידין עליהם, וכן על ידי שבאין על קבריהם להתפלל שם בזכותם, על ידי זה ממשיכין ביותר הארת נשמתם הקדושה בהגוף כנ"ל, על כן על ידי זה נתרבה ונתגדל הדרת פניהם ביותר, שעל ידי זה זוכין להמשיך שלום ביותר, שהשלום הזה הוא רפואה גדולה לכל הדברים לחלי הנפש ולחלי הגוף, ועל ידי זה ממשיכין כל העולם לעבודתו יתברך ומחזירין אותם בתשובה: (שם, ו)

*(מכאן הגהה של מראי מקומות)*

על ידי שמתאבלין ומספידין על הסתלקות הצדיק והאבלות היא בחינת מרירות והסתלקות המחין, אבל על ידי זה בעצמו חוזרין ונמשכין אחר כך המחין שהם בחינת 'הארת פנים הדרת פנים', שהם בחינת באורי ודרושי התורה, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שבשעת אבלו של משה נשתכחו הרבה הלכות והחזירן אחר כך עתניאל בן קנז בפלפולו^[367], וגם זוכין על ידי זה לחיים ושלום ואריכת ימים ושנים ונצולין מחרפת רעב: (שם, ט י)

ענין מה שאי אפשר לקבל התוכחה והתגלות החכמה של החכם האמת שעוסק לטהר את ישראל מעוונותיהם כי אם על ידי תלמידיו, שזה בחינת מה שפרה אדמה מצותה בסגן הכהנים^[368], עין ארבע פרשיות אות י'^[369]:

על ידי שהצדיק נזהר בשעת קבוץ העדה אליו לשמע ממנו דרושי התורה, והוא מתפלל קדם הדרוש ברחמים ותחנונים ואינו מזכיר לפני ה' יתברך אז זכותו וצדקתו כלל, ואינו משתמש עם המטה עז שלו הינו בכח מעשיו הטובים רק בשביל להכניע הרע שבעדה. שזה מרמז במצות "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה"^[370] כמבאר בפנים. על ידי זה מבטל מהעדה תאות נאוף שהוא עקר הרע. וזה שאמרו רבותינו ז"ל לא יהיה כלי גבר על אשה וכו' שדבר זה גורם לנאוף^[371], הינו כשאינו נזהר בזה, שאז לא נכנע הרע שבעדה ויכול להתגבר עליהם תאות נאוף, אבל כשנזהר בזה מבטל מהם תאות נאוף כנ"ל:

ואזי כשמכניעין הרע הזה אזי אדם בעצמו (שהוא ממנה על פגם הברית חס ושלום) הוא מחיב לתן לנו כח לכבש ארץ ישראל. כי "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו"^[372], כי הסטרא אחרא כשמכניעין אותה אזי היא בעצמה נעשית בעל כרחה מרכבה לקדשה, ונותנת כח וסיוע לקדשה כידוע^[373]: (לא ילבש גבר וכו', ב)

זה עקר גדלות נוראותיו של הצדיק האמת, שיש לו כח כזה להאיר הדעת הקדושה בבנים ותלמידים, ויכול להודיע גם להדרי מטה אפלו המנחים בדיוטא התחתונה מאד שידעו גם הם כי "ה' הוא האלהים"^[374], ולהוציאם על ידי זה מעוונות, עד אשר לא די שמקים ומרים הנמוכים והירודים מאד מעפר ומאשפות ממש, ומחיה ומקיץ ומעורר אותם ומחזק את לבבם לבל יתיאשו מלצעק לה' יתברך לעולם, עד שמשיבם לדרכי הקדשה באמת. אף גם הוא נותן בהם כח כזה ומאיר בהם הדעת האמתי כל כך, עד שיש להם גם כן כח להאיר הדעת גם באחרים, עד שגם הם עוסקים בישוב העולם להעמיד בנים ותלמידים, וגם הם יש להם כח להקים ולהרים ירודים ונופלים גדולים מאד מעפר ומאשפות ממש, ומאירים בהם הדעת הקדוש וכו', וכן מדור לדור עד עולם, עד שיתמלא כל העולם בבני אדם, הינו מבני דעה אמתית שידעו ויכירו את ה' יתברך שרק הם נקראים 'אדם', שזה עקר ישוב העולם בחינת "ומלאו את הארץ"^[375], על ידי הדעת של "מלא כל הארץ כבודו"^[376] שמאיר הצדיק בתלמידיו, שעל ידי זה אפלו הקטן מאד, יכול להאיר הארת הדעת האמתי שקבל מרבו שהוא הצדיק והחכם שבדור לחברים ותלמידים, ואפלו לבני אדם הגדולים ממנו הרבה במדרגתם לעוררם לעבודת ה' יתברך באמת, והכל בכח הצדיק החכם האמת שהוא האיר זה הדעת בתלמידיו, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל 'מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים' וכו'^[377]: (נדרים ד, ו)

גם הצדיקים הגדולים במעלה צריכין לשמר את עצמן מן היצר הרע של בחינת 'דרי מעלה' שהוא בחינת 'גבורות ודינים', שמזה היה קטרוג המלאכים שקטרגו על כלל בריאת האדם^[378], ומזה נמשך מה שנתלבש לפעמים גם בהגדולים במעלה בחינת קטרוג הנ"ל, ומחמת זה אינם רוצים להוריד את עצמם למדריגות הנמוכות ולקרב הרחוקים. ויש בענין זה כמה אלפים ורבבות בחינות כמבאר בפנים (ועין גרים וכו' אות י"ד^[379]): (שם, טז)

הצדיק צריך לקרב ולחבר קדשא בריך הוא ושכינתיה לקרב כלליות ישראל לה' יתברך, ומחמת ש"כלנו כצאן תעינו"^[380] ונתרחקנו מאד ממנו יתברך כי עונותינו מבדלים כביכול בינו ובינינו, על כן אי אפשר להצדיק לקרב את ישראל לה' יתברך כי אם על ידי 'השלכת קולות', שצריך להשליך הקול של ה' יתברך לכנסת ישראל לכל מקום שהם:

וזה בחינת מה שהצדיק מלביש לפעמים תורתו הקדושה בספורי מעשיות, שזה בחינת השלכת קול ה' יתברך לכנסת ישראל, כי כאן במקומו אין נשמע קול התורה והכרוז הגדול כלל, כי נדמה שמספר איזה מעשה בעלמא, אבל שם כשמגיעין דברים אלו למי שצריכין, הוא שומע קול כרוז התורה היטב על ידי מעשה זאת, ונתעורר על ידי זה מאד לה' יתברך, נמצא שהוא בחינת השלכת קול ה' יתברך לכנסת ישראל:

וכן להפך צריך להשליך קול תפלות של כנסת ישראל לה' יתברך, וזה בחינת מה שהצדיק מלביש לפעמים התפלה בספורי מעשיות, ואזי במקומו שמוציא הקול אין שומעין הקול כלל כי נדמה שמספר מעשה בעלמא, אבל למעלה במקומו שומע ה' יתברך על ידי זה קול תפלת עמו ישראל ברחמים, שהוא קול של כנסת ישראל שנשלך אליו יתברך על ידי הצדיק:

וגם הצדיק צריך שידע לעשות כל מיני קולות שבעולם, כי צריך להעלות את קול צעקתו של כל אחד, ולהפך להשליך קול כרוז לכל אחד לפי מקומו ושעתו לכל מקום שהוא שם, עד שישמע הקול ויתעורר על ידו כנ"ל. וה' יתברך מסיעו לזה שיהיה נשמע קולו למרחקים לכל אחד ואחד במקום שהוא, בבחינת "והאלהים יעננו בקול"^[381] כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[382]: (שם, כה)

עקר אריכת הגלות, הוא מחמת זה שאי אפשר לעורר בני אדם משנתם ולהחזירם לה' יתברך בשלמות עד שיתעוררו תחלה הם מעצמן, כי צריך אתערותא דלתתא כידוע, ומחמת שאין אנו מתעוררים כראוי כלל, על ידי זה אי אפשר להצדיקים לעורר אותנו בעצמם:

ובשביל זה יקר מאד הנסיעה לצדיקים, ובלבד שיכון רק בשביל בקשת האמת לא בשביל כבוד ופניה אחרת כמצוי עכשו בעוונותינו הרבים, רק בשביל האמת, כדי שיתעורר משנתו העצומה ולשוב לה' יתברך, ואזי זו הנסיעה וההשתדלות בשביל ההתקרבות להצדיק, זה בעצמו בחינת אתערותא דלתתא, ועל ידי זה ה' יתברך מרחם עליו ומקרבו לצדיקי אמת כאלו, שיש להם כח לעורר מהשנה אפלו אותם שנפלו מכל השבעים פנים של התורה, אף על פי כן הם מעוררים אותם על ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות: (נדרים ה, ו)

כלל ישראל כל מי שעדין שם 'ישראל' נקרא עליו, יש לו אחיזה וכלליות בשם ה', כי שמו יתברך נקרא עלינו "ה' אלהי ישראל"^[383]. אבל עקר הכלליות על ידי הצדיק האמת שכבר השלים את שמו בתכלית השלמות על ידי מעשיו הטובים, שעל ידי זה זכה להשלים שמו יתברך כביכול ונתגדל ונתקדש על ידי זה ביותר, וזכה להכלל בשלמות בשם ה':

ועל כן כל מי שנקרא על שם הצדיק הוא נכלל בו, ועל ידי זה הוא נכלל בשם ה', אבל החולק על הצדיק כחולק על השכינה כמאמר רבותינו ז"ל^[384], כי חולק עצמו משם ה', כי אי אפשר להכלל בשם ה' כי אם על ידי הצדיק האמת כנ"ל. ועל כן אסור לקרות לרבו בשמו, כי שמו נכלל בשם ה' שנאמר עליו "זה שמי לעולם"^[385]: (שבועות וכבוד רבו ב, כ-כא)

עקר הידיעה מה' יתברך הוא על ידי שמו, וכן הידיעה מכל הדברים שבעולם היא על ידי השם שיש לכל דבר. ועל כן אסור לקרות לרבו בשמו^[386] שזה נראה כאלו יודע ממנו:

כי כל מה שמקבל מרבו צריך לידע שעדין אינו יודע כלל, כי מאד עמקו מחשבתיו, ודבריו הם כמעין הנובע, וצריכין להעמיק בהם היטב ולחתר ולשאב מהם עצות נפלאות בכל עת איך להציל נפשו משטף מים רבים הזידונים של זה העולם, ואחר כל מה שידע ויבין ויוציא מדבריו הקדושים, צריך לידע ולהאמין שעדין אינו יודע כלל עד היכן מגיעים עמקות דבריו. כי באמת עצם תורתו ואפלו שיחותיו הקדושות אי אפשר להשיג בשום אפן, וכמאמר רבותינו ז"ל 'הרבה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם' וכו'^[387]:

וזה בחינת העלמת שם רבו שאסור להזכירו בשמו, כי שמו הוא דעתו שהוא סתום ונעלם ממנו בתכלית ההעלם, כי שם רבו נכלל בשם ה' שנאמר עליו "זה שמי לעלם"^[388] כנ"ל. וביותר האסור בשם של 'פלא', זה רמז כי יש רבי ששמו פלא הפלא ופלא שתורתו ועצותיו הקדושות הם בחינת 'פלאות', בבחינת "כי עשית פלא עצות מרחק" וכו'^[389] בחינת "ויקרא שמו פלא יועץ"^[390], ועל כן אסור להזכיר שמו ביותר. כי עליו נאמר "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"^[391]: (שם, כא)

[אמר המעתיק: עין שלחן ערוך מבאר בהג"ה שם, שאם אומר רבי מורי פלוני בשמו מתר, ונכון גם כן, ואינו סותר להנ"ל. כי מאחר שמזכיר רבי פלוני, בזה מגלה כי בעצם קדשת שמו ודעתו של רבו אין לו השגה כלל, רק הוא מזכירו בשם זה כפי הדעת והחכמה שקבל ממנו, שעל שם זה נקרא רבו שלמד ממנו חכמה, ובאפן זה מתר]:

עקר החכמה היא 'אמת', והעקר להשיג ולהבין האמת שהיה נסתר ממנו, שיזכה להבינו עתה על ידי חזק אמונתו. ובשביל זה צריכין לטרח ולהתיגע הרבה לחפש ולבקש רבי אמתי להתקרב אליו, כי עקר התכלית הנצחי שהוא השגת האמת אי אפשר כי אם על ידי רבי אמתי, כי זה עקר מעלת הרב שמאיר בו אמתת התורה ומעמידו על האמת, כי גם בחכמת התורה הקדושה, זה שאינו יכול להעמידו על האמת אינו רב ואין להתקרב אליו, ואפלו זה הרב שאומר דברי אמת אבל הם דברים פשוטים אין זה רב, כי עקר הרב כשמגלה לו ומאיר בו דברי אמת שלא היה יכול להבינם בתחלה, עין פנים:

ועל כן עקר שלמות הרב הוא כשיכול להאיר בתלמידים יראת שמים באמת, שזה עקר תכלית התורה כמאמר רבותינו ז"ל^[392]:

ועל כן סדר רבי סדר שלשלת הקבלה בתחלת מסכת אבות שמדברת רק ממוסר ויראת שמים, ושם דיקא התחיל וסדר כל השתלשלות קבלת התורה שהוא 'משה קבל וכו' ומסרה ליהושע' וכו'^[393], להורות ולהודיע, שעקר קבלת התורה רב מפי רב עד משה רבנו עליו השלום הכל הוא בשביל היראה, שנזכה ליראה מלפניו יתברך ולקים מצותיו, 'כי לא המדרש עקר אלא המעשה'^[394]:

וזה הלמוד של יראת שמים וקיום התורה עמק מאד מאד, וצריכין לזה רבי גדול מאד, ואי אפשר לקבלו כי אם על ידי יגיעה גדולה ושמוש תלמידי חכמים הרבה, כמאמר רבותינו ז"ל 'גדולה שמושה יותר מלמודה'^[395]. כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר, ועל כן כל הצדיקים הקדושים שהאירו לנו כל הדינים וכל ההלכות שבתורה, אבל כשבאו להזהיר ולהוכיח על קיום התורה היו מצטערים הרבה, והיו קובלים וצועקים בכמה מיני לשונות, מחמת שידעו שזה קשה מאד להכניס בעולם מחמת הבלי עולם הזה ותאוותיו וטרדותיו, ובשביל זה מתארך הגלות כל כך, ועל כן עקר הגאלה תלויה בהתקרבות לצדיקים אמתיים שיכולים להכניס קיום התורה בעולם: (שם, כב)

כל מה שמכבדין את רבו ביותר מעוררין ביותר ויותר 'שרשי התורה', ועל ידי זה משפיע עליו הרב התגלות התורה ביותר, וכמבאר במקום אחר^[396] שבכל מקום ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי גלה להם אחר כך רזין דאוריתא ביותר. ועל כן הזהירו רבותינו ז"ל^[397] ביותר לכבד אפלו אם למד מחברו רק פרק אחד או אות אחת, וזה שסימו שם 'ואין כבוד אלא תורה', הינו כי אם יהיה יקר בעיניו אות אחת שמקבל מרבו ויכבדו, על ידי זה יזכה שרבו ישפיע עליו תורה יותר כנ"ל: (שם, כג)

עקר הכבוד והדרת פנים מגיע להצדיק שזכה לקנות 'אמת' שהיא עקר החכמה, ואמת הוא 'אור הפנים', על כן מגיע לו כבוד והדרת פנים. אך מחמת שאי אפשר שיהיה זה החכם יחידי בעולם, על כן בשבילו נברא כל העולם לצוות אליו, כמאמר רבותינו ז"ל, 'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ובשביל זה'^[398]:

ועל כן החיות של כל העולם הוא בשביל זה הצדיק האמתי שזכה לקנין האמת, כי עקר החיות הוא אמת, כמאמר רבותינו ז"ל 'אמת סמא דחיי'^[399], ועקר האמת זוכה זה שתקן מעשיו כראוי בתכלית השלמות, שהוא הצדיק האמת שזכה לברר בשלמות בזה העולם המעשה והבחירה, הטוב מן הרע האמת מן השקר. והוא הוא הזקן שקנה חכמה^[400] שהוא אמת שהוא עקר החיות:

אבל אם כן מהיכן מקבלין חיות שאר בני העולם מאחר שלא זכו לברר האמת בשלמות כי אין מעשיהם עולים יפה, אך כל חיותם הוא על ידי הצדיק שעל ידו נמשך חיות לכל כידוע^[401], ועל כן כל מי שסמוך יותר אל הצדיק הוא מקבל חיות יותר. כי באמת כל ישראל נקראין צדיקים^[402], כי יש בכל אחד מישראל 'נקדה טובה' שהיא בחינת 'צדיק', אבל מחמת מעשיו שאינם כראוי נתחפה ונתעלם בחינת צדיק שבו שהיא הנקדה טובה שבו, ועל כן עקר תקון כל אדם הוא על ידי הצדיק האמת, כי כל מי שנכלל ומקרב אליו, על ידי זה מאיר בחינת הנקדה טובה שבו, ועל כן גם הוא בכלל צדיק:

אבל החולק על הצדיק, עוקר עצמו משרשו ואין יכול להאיר בו בחינת צדיק שבו, ועל כן הוא דיקא נקרא 'רשע', שהוא הפך הצדיק. כי מאחר שמעשיו אינם עולים יפה, וגם נתרחק ונתהפך מהצדיק, על כן הוא רשע, כי הפך הצדיק הוא רשע [כמו שכתוב "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים"^[403], שזה נאמר על אותם שחלקו על משה]:

אבל כל מי שאינו חולק על הצדיק, אף על פי שאינו חכם דקדשה בשלמות, אף על פי כן כשמגיע לזקנה ושיבה צריכין לכבדו, כמו שנאמר "מפני שיבה תקום"^[404], כי גם הוא מקבל ויונק מכבוד והדור פני הזקן דקדשה שקנה חכמה ואמת, מאחר שזכה לחיות כל ימי חייו שהם שבעים שנה, ולא חלק עצמו משרש חיותו שהוא הצדיק האמת, בודאי גם הוא זכה על ידי זה בימי חייו לברר איזה נקדות אמת שבשביל זה בא לעולם. כי מאחר שאינו חולק על הצדיק על כן גם הוא מקבל ויונק חיות אמתי שהוא אמת שמשם עקר הכבוד והדרת פנים כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'יכול אפלו זקן אשמאי' (פרושו רשע), הינו הרשע החולק על הצדיק שהוא הפך הצדיק, 'תלמוד לומר והדרת פני זקן – זה שקנה חכמה'^[405]. הינו שעקר הכבוד והדרת פנים מגיע רק למי שקנה חכמה שהוא הצדיק, אך כל מי שאינו חולק עליו אזי הוא מקבל חיות ממנו, על כן כשמגיע לימי הזקנה צריכין להדרו גם כן כנ"ל, אבל לא לזקן אשמאי, שהוא מי שחולק על הצדיק האמת שחלק עצמו משרש חיותו שהוא הזקן דקדשה וכל חיותו מהסטרא אחרא שהוא אנפין חשוכין, ועליהם נאמר "ובזי יקלו"^[406]:

ועל כן הרשע החולק על הצדיק נקרא בשם 'זקן אשמאי', הפך המקרבים והנסמכים על הצדיק האמת, שעליהם נאמר "פדה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החסים בו"^[407], אבל החולק הוא נקרא 'אשמאי', כי אשם אשם בה'^[408] ובתורתו הקדושה, מאחר שחלק עצמו מהצדיק האמת שהוא שרש וחיות הכל:

ועל כן גם השבטים הקדושים כשנתודע להם שזה עוון ופגם מה שחלקו על יוסף הצדיק, אמרו אז "אבל אשמים אנחנו על אחינו"^[409], כי זה עקר האשם כשחולקין על הצדיק האמת, הפך "ולא יאשמו כל החסים בו" כנ"ל:

ועל כן שעור שיבה הוא שבעים שנה^[410] שהם כנגד שבעים פנים לתורה, שהם עקר בחינת 'הדרת פנים' בחינת 'אמת' שזוכה הזקן שקנה חכמה, ועל כן הבעל שיבה שזכה לחיות כל שנותיו שהם שבעים שנה, ואינו רשע וחולק על הצדיק חס ושלום, אז בודאי זכה בימי חייו לברר איזה נקדות האמת, שהם עקר החיות שנמשך מהשבעים פנים לתורה, ועל כן מגיע גם לו כבוד והדור כנ"ל: (שם, כד-כה)

אמרו רבותינו ז"ל 'לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא'^[411], ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל^[412] ומובא בשלחן ערוך^[413], שעקר תכלית הלמוד ביותר הוא גמרא ופוסקים ששם נתברר ההלכה, וגם כי גמרא כולל הכל – מקרא ומשנה וכו':

ועקר הגמרא הוא שמוש תלמידי חכמים כמו שפרש רש"י בכמה מקומות^[414]. כי תכלית ברור ההלכה הינו ברור האמת בשלמות לפי בחינתו ומדרגתו של כל אחד ואחד, אי אפשר כי אם על ידי שמוש תלמידי חכמים צדיקים אמתיים, כי רק על ידם זוכין בשלמות ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים. וזהו שאמרו שגמרא כולל הכל כנ"ל, כי גמרא שעקרה הוא שמוש תלמידי חכמים זה כלול מהכל – מקרא ומשנה ותלמוד וקבלה וסתרי תורה וכל טוב אמתי ונצחי, כי על ידי שמוש תלמידי חכמים באמת לאמתו, יזכה לכל טוב לנצח: (שם, לג)

הצדיק האמת שבדור, שעוסק בתורה בקדשה כזו עד שהוא מעורר על ידי עסק התורה שלו שרשי נשמות ישראל, עד שמגיע הארה על ידי זה אפלו להרחוקים ממנו הרבה פרסאות וחוזרים בתשובה שזהו עקר כבודו יתברך, זה הצדיק האמת הוא הרב של כל הדור כלו, אפלו של אותם הרחוקים ממנו מאד אף על פי שלא קבלו ממנו שום דבר, כי על ידי עסק תורתו מעורר כל העולם בתשובה:

ועל כן הכל חייבים בכבודו של זה הצדיק האמת, כי הוא רבם ממש של כל העולם כנ"ל. גם זה הרב האמת הוא מקור היראה, שהיא שרש התורה והחכמה שרש נשמות ישראל שרש הכבוד דקדשה, ועל כן כשנותנין לו כבוד בחינת "ואת יראי ה' יכבד"^[415], על ידי זה מחזירין בשלמות הכבוד לשרשו: (כבוד אב ג, ז)

עקר מה שמקבל התלמיד מרבו, הוא מה שהיה נסתר ונעלם ממנו עד עתה והרב האיר עיניו עד שנתגלה לו מה שהיה נסתר ממנו. ומחמת שהנסתר הוא בחינת 'נשמע' בחינת 'תפלה' שהיא בחינת 'עמידה' והיא בחינת 'יראה' כמבאר בפנים:

על כן צריכין לעמד ולקום לפני הרב^[416] ולירא ממנו^[417], מחמת שהרב נגד התלמיד הוא בחינת 'נסתר' בחינת נשמע בחינת עמידה בחינת יראה כנ"ל. וגם בפני שאר זקנים וחכמים צריכין לקום מלפניו^[418], כי מאחר שהוא 'זקן שקנה חכמה'^[419] 'שקנה' דיקא, כי זכה להשיג מה שהיה נסתר ממנו והיה בבחינת 'תורת ה'', ועכשו כשמשיג זה הדבר היא בבחינת 'תורתו' וקנה זו החכמה וההשגה להיות שלו, ועל כן חיבים לקום ולעמד לפניו, כי הנסתר הוא בחינת עמידה:

וכן צריכין לעמד ולקום מפני בעל שיבה של שבעים שנה, כי שבעים שנה הם נגד בחינת שבעים פנים לתורה, ועל כן מי שזוכה לשיבה ועברו עליו כבר שבעים שנה, נמצא שהוא מקבל עכשו חיותו מבחינת 'הדרת פנים', מבחינת 'נסתר' שהוא בבחינת למעלה מכל השבעים פנים, ושם הוא בחינת הדרת פנים בחינת עמידה, על כן צריכין להדר פניו ולקום לפניו: (כבוד רבו ב)

כלל הצדיקים שבכל דור הם בחינת 'שבעה רועים', והם עוסקים לגדל אמונת ישראל ולהשלימה על ידי הרוח נבואה שיש להם, והם בחינת 'שבעה קני מנורה', בחינת 'שבע שני השבע' כמבאר בפנים:

אבל יש כנגדם מנהיגים ורועים של שקר בחינת נביאי השקר, והם מבלבלים את האמונה הקדושה, ונקראים 'שבע שני הרעב', והם מסתירים ומכסים אור הצדיקים אמתיים עד שאין נכרים כלל ואין רואים אותם כלל כאלו אינם בעולם חס ושלום, שזה בחינת "ותבלענה שבע פרות הרעות וכו' ולא נודע כי באו אל קרבנה"^[420]:

ואז כשמתגברין שבע שני הרעב שהם בחינת המנהיגים של שקר, עד שאין יודעין על ידי זה מהצדיקים אמתיים שבאותו דור, אז צריכין לפרנס ולהחיות את עצמו בהתורה שגלו לנו הצדיקים אמתיים שלפנינו וצריכין אנו לילך בדרכיהם, עד שירחם עלינו ה' יתברך ויגלה לנו גם את הצדיקי אמת שבדור הזה שיש להם רוח נבואה רוח הקדש אמתי, שעל ידי זה מבררין המדמה וממשיכין שלמות האמונה בישראל, שזה בחינת "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן"^[421], כמבאר במקום אחר^[422]. וזה מרמז גם בהעצה שנתן יוסף הצדיק לבטל תקף הרעבון של שבע שני הרעב, על ידי שיקבצו את אכל השנים הטובות "והיו לפקדון לארץ" וכו'^[423] כמבאר בפנים: (שם ג, כא)

כמו שאמרו רבותינו ז"ל שנתפזרו השבטים בכל שערי מצרים לבקש את יוסף במסירת נפש אם להרג חס ושלום וכו'^[424], וזה היה תקון למה שפגמו תחלה בכבוד יוסף הצדיק, עד שעל ידי זה זכו שנתודע להם יוסף וזכו לכל טוב על ידו, בבחינת "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" וכו'^[425]:

כמו כן צריכין בכל דור ודור לשוטט ולבקש ולחפש מאד מאד את הצדיק האמת בחינת יוסף בכל מיני חפוש במסירת נפש ממש, כי עקר החיות והקיום והשארית של כל ישראל וכל העולמות התלויים בהם, הכל על ידי הצדיק האמת בחינת יוסף שזוכין ישראל לבקשו עד שמוצאין אותו ומתקרבים אליו, ועל ידי זה זוכין לגאלה שלמה ולהשיר שיתער לעתיד, אשרי הזוכה ומחכה ומשתוקק לזה באמת: (שם, כב)

כל דברי הצדיקים והחכמים אמתיים הנאמרים ברוח הקדש בפרט במדרגה גבוהה ונשגבה, הם סובלין הכל כל דברי אמת שמתיגעין ומוצאין בהם כל אחד כפי דעתו: (מלמדים ד, יג)

הצדיק האמת הגדול במעלה מאד שזכה לשמירת הברית בתכלית הקדשה עליונה מאד, וכבש את יצרו ועמד בנסיונות רבים, וזכה להיות נקי מן החטא לגמרי בתכלית השלמות עד שאין בו נדנוד פגם כל שהוא דק מן הדק אפלו כחוט השערה, כי זכה להכניע ולבטל את הרע לגמרי, הוא יכול לגלות ה'חסד חנם' הנעלם בכל מקום אפלו בכל המקומות הרחוקים, שזה החסד היה מקים העולם קדם מתן תורה, ועל ידי זה הצדיק הזה הוא מחיה כל הפשוטים שבעולם, שקורין פראסטאקיס, הרחוקים מהתורה, ואפלו המנחים בשאול תחתיות חס ושלום ואפלו אמות העולם. כי זה החסד חנם בחינת 'אוצר מתנת חנם', הוא סתום ונעלם מאד בתכלית ההעלמה והסתרה, ואין מי שיוכל לגלות החסד הזה ולקבל משם חיות ושפע לקים העולם, כי אם הצדיק האמת השלם בתכלית השלמות הנ"ל: (מילה ג, ו)

זה החסד הנעלם הנ"ל, הוא גבה ועליון מאד עד שאין מגיע לשם שום פגם כלל, ועל כן על ידו יכולים לקים העולם תמיד. אבל הכל תלוי בכח הצדיק הדור דיקא, כי באמת ה' יתברך ברא את העולם בחסדו לבד שהוא החסד הנ"ל קדם שהיה שום עבדא דלתתא כלל, רק בבחינת "עולם חסד יבנה"^[426], ובודאי בכחו וחסדו הוא יכול לקים העולם תמיד בחסדו אפלו אם עושין מה שעושין חס ושלום, כי "מי יאמר לו מה תעשה"^[427]:

אך ה' יתברך אחר שברא את העולם ונתן את התורה לישראל, מסר רצונו ביד ישראל, והעקר ביד הצדיק הדור והכל תלוי בו. ועל כן עכשו אי אפשר לגלות החסד הנעלם הזה כי אם הצדיק הדור האמתי שהוא בחינת משה, כי הוא דיקא מכרח לגלות החסד הזה כי כבר מסר ה' יתברך הכל בידו והכל תלוי בו, שזה בחינת מה שאמר ה' יתברך למשה במעשה העגל "ועתה הניחה לי"^[428], רמז לו שהכל תלוי בו כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[429], ומשה רבנו עליו השלום הבין זאת ומסר נפשו על זה, עד שזכה לגלות גם אז החסד הנעלם הזה, שעל ידי זה היה קיום כל ישראל. שזה בחינת מה שהפליגו רבותינו ז"ל^[430] במעלת משה רבנו עליו השלום נגד נח שלא זכה להציל את דורו, וכן אברהם את אנשי סדם, כי באמת על ידי החסד הנעלם הזה היו יכולין להציל גם דור המבול ואנשי סדם, כי רחמי ה' וחסדיו יתברך הם "מעולם ועד עולם"^[431], רק עכשו הכל תלוי בכח וזכות הצדיק האמתי שבדור, כי הוא דיקא יכול לגלות החסד הזה כנ"ל: (שם, ז-ח)

ענין מה שעקר התשובה והתקון לפגם הברית וכן על שאר עון כרת רחמנא לצלן הוא רק על ידי התקשרות והתקרבות לצדיקי אמת, עין ברית אות מ"ז^[432], שנה אות כ"ו^[433]:

אי אפשר לברר בשלמות האמת, להורות משפט אמת הן בין אדם לחברו, הן כלל הנהגת האדם בעבודת ה' "לדעת מה יעשה ישראל"^[434] לידע מה שישראל צריכין לעשות בזה העולם, כי אם "יודעי בינה לעתים"^[435], שהם אלו הצדיקים הגדולים מביני מדע באמת שיודעים ומבינים סוד כל העתים והזמנים, ואיך לקשר ולהעלות הכל לבחינת למעלה מהזמן. ואלו הצדיקים הם בחינת התנוצצות משיח. כי משיח יזכה בשלמות להשכל שהוא בחינת למעלה מהזמן שעל ידי זה זוכין למשפט אמת, ועל כן נאמר בו "לאמת יוציא משפט"^[436]: (שם, כו-כז)

אמרו רבותינו ז"ל: 'בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו' וכו'^[437], ועקר העזר והישועה הוא על ידי הצדיקי אמת, כי הם זוכין לבטל עצמן אל ה' יתברך ואל התכלית בכל עת בבטול נפלא ונורא, ואחר כך זוכין להמשיך חדושי תורה נפלאים ונוראים מאד מהזריחה של הרשימה שנשאר בדעתם מאור הבטול הנ"ל, והחדושי תורה הנ"ל הם בחינת "מעיני הישועה"^[438] ממש, כי הם יכולים לעזר ולהושיע לכל אחד מישראל בכל עת, לעמוד ולהתגבר נגד כל הקמים עליו מכל צד בגשמיות ורוחניות: (שם ה, יט)

הצדיק מברר ברורים ועושה גרים ובעלי תשובה, על ידי שני בחינות שהם בחינת 'יד ושם' המבאר בפנים, כי כמה נפשות באים אליו ומתדבקין בו רק מחמת שמו לבד, דהינו שאינו עוסק עמהם עדין לדבר עמהם ללמדם משפט ולהכניס בהם דעתו, רק ששמו לבד הולך ומתפשט בעולם, ועל ידי זה לבד הם מתדבקין בו ומתקרבין אל ה' יתברך, והם בבחינת הניצוצות הקדושים המתבררים בלילה, על ידי בחינת 'מלכות' שהיא בחינת 'אמונה' בחינת 'שם' בחינת 'נפש' בחינת 'לילה':

ואחר כך כשבאין אל הצדיק והוא מלמד אותם חכמתו "ומכלכל דבריו במשפט"^[439] כפי מה שהוא יודע איך לדבר עם כל אחד ואחד, המשפט הזה הוא בחינת 'יד' בחינת 'אור הדעת', שהוא בחינת 'אור יום' בחינת הברורים הקדושים שנתבררין ביום, עין פנים: (גרים ג, כ)

הצדיק הגדול אף על פי שזכה לתכלית השלמות, שכבר שבר הבחירה שלו לגמרי ואין להרע שום אחיזה בו כלל בבחינת "לא יאנה לצדיק כל און"^[440], ואינו מתירא עוד כלל מהיצר הרע הגשמי של תאוות עולם הזה, אף על פי כן עדין אינו מסתפק עצמו בזה, רק עדין הוא עובד את ה' יתברך במסירת נפש נפלא, וזוכה בכל פעם לשבר היצר הרע שלו שהוא 'מלאך הקדוש' בחינת 'דינים', ועל ידי זה אף על פי שכבר שבר הבחירה הגשמיות, אף על פי כן עדין הוא עולה מדרגא לדרגא, והוא גדל וצומח בכל פעם ועולה למעלה יתרה ומדרגה גבוהה ביותר, בבחינת "צדיק כתמר יפרח" וכו'^[441]: (שילוח הקן ד, טו)

עבודת הצדיקים הוא להמתיק הדינים מכל ישראל, ועל ידי זה מוציאין אותם מעוונות שבאים על ידי יצר הרע שיניקתו מהדינים. ועל כן הצדיקים מקבלין על עצמן יסורים בשביל עוונות ישראל כמו שנאמר "אכן חלינו הוא נשא" וכו'^[442], כי הם תולין כל החסרונות בעצמן שאומרים שמחמת שאינם ממתיקין הדין כראוי, מחמת זה באין ישראל לעוונות חס ושלום, ועל כן הם סובלין עוונות ישראל, כי הם צריכין לשמר את ישראל מעוונות, כי צריכין לעסק בזה להמתיק כל הדינים שבעולם, שעל ידי זה מבטלין כח היצר הרע ומצילין ישראל מעוונות:

ובבחינה זאת יש כמה חלוקים אפלו בין הצדיקים הגדולים מאד אבות העולם, כמו שהפליגו רבותינו ז"ל^[443] במעלת משה רבנו עליו השלום שזכה להמתיק כל תקף הדינים יותר מנח ומאברהם:

ועקר שלמות בחינה זאת יהיה נגמר על ידי משיח שהוא משה בעצמו, שהוא מוסר נפשו עדין בשביל ישראל 'וסביל מרעין בעדם' כל ימי הגלות, עד שיגמר את שלו שימתיק כל הדינים מישראל ויבטל כח היצר הרע, ויביא את הגאלה במהרה בימינו וישיב כל ישראל לה' יתברך באמת. כי זה עקר עבודת 'משה משיח' להמתיק שרש הדין העליון למעלה למעלה, עד שיתבטלו ממילא כל הדינין של מטה וכל היצרין רעים שיונקים מהם, ועל ידי זה ישובו ישראל לה' יתברך ותבא הגאלה במהרה בימינו: (שם, טז-יז)

הצדיקי אמת הכלולים מכל נשמות ישראל הקדושים, הם בחינת "עץ החיים אשר בתוך הגן"^[444] שהוא כלול מכל הנשמות החצובות מתחת כסא הכבוד, כי דרך שם יורדין ועולין כל הנשמות כידוע^[445]. ועץ הדעת טוב ורע הוא בחינת שרש הנשמות של התתקע"ד דורות עזי פנים שבדור^[446], הכלולים בהמפרסמים של שקר שכל פרסומם הוא רק על ידי עזות:

ומי שמתקרב ומתקשר אליהם חס ושלום זה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי בודאי יש בהם גם כן איזה טוב, כי בלא זה לא היה להם כח להמשיך נפשות ישראל אחריהם, בבחינה שאמרו רבותינו ז"ל 'כל שקר שאין בו אמת' וכו'^[447], רק שהרע והשקר שבהם מרבה מן הטוב. ומי שמתקרב אליהם הוא פוגם על ידי זה בתאות ממון ותאות אכילה ותאות משגל, ומפסיד על ידי זה היראה שלמה התלויה בלב שזה בחינת 'חרבן ירושלים', ואינו זוכה לתפלה בשלמות: (ערלה ד, ב-ג)

מה שעקר התעוררות לתשובה נמשך רק על ידי הצדיקים אמתיים, וכן גדל מעלת קדשת קברי הצדיקים הקדושים, עין אלול – ראש השנה וכו' אותיות קל"ז קל"ח^[448]:

הצדיק האמת ממנו כל ההשפעות והברכות כידוע, בחינת "ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ"^[449], שכל עם הארץ שהם כל בני אדם שבעולם, כלם יונקים חיותם ומקבלים השפעתם רק מהצדיק שהוא בחינת יוסף, שהוא בחינת יסוד החמישי יסוד הפשוט שהוא בבחינת קצו של יוד, שהוא החיות הנעלם בכל הארבע יסודות:

ועקר מעלת וגדלת הצדיק האמתי הוא על ידי מדת הענוה ושפלות בחינת "ונחנו מה"^[450], כי 'ענוה גדולה מכלם' כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[451], וכל אחד כפי מה שמבטל עצמו ומרגיש שפלותו באמת, כמו כן הוא זוכה להתקרב באמת להצדיק האמתי, וכן כל מה שהוא מתקרב יותר להצדיק ונכלל בו באמת, כמו כן הוא זוכה יותר לבחינת ענוה באמת שזה כל תקונו כמבאר בפנים, ואז נמשך עליו ברכה ותוספות שפע ורב טוב, בבחינת 'מאן דהוא זעיר הוא רב'^[452]: (ערלה ה, ד)

הצדיקי אמת כל עסקם לקרב כל העולם אפלו הרחוקים מאד לקרב כלם לה' יתברך, על ידי שהם זוכים להכיר דרכי רחמיו וטובו יתברך, והם מודיעים זאת לכל, שיש לכלם תקוה להתקרב אליו יתברך, כי עדין רחמיו וטובו עליהם. והאור הזה שממשיך אותו הצדיק דרך כמה וכמה לבושין כדי לגלות רחמנותו וטובו יתברך זה בחינת 'לבושי צמר', כי זה בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שהם 'תליסר תקוני דיקנא' שהם בחינת 'צמר' כידוע^[453], וזה בחינת לשון של זהורית שהיה מלבין עוונות ישראל ביום הכפורים כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[454], כי צמר נמשך מאור עליון הנ"ל, ששם כלו רחמים וכל העוונות נתהפכין שם לזכיות. ומי שזוכה להתקרב לצדיקים כאלו שיש להם זה הכח הנ"ל, בודאי יזכה לכל טוב לנצח אשרי לו, ואפלו אם קלקל מאד מאד אף על פי כן הכל יתתקן בודאי על ידי צדיקים האלו, כי יש להם כח לתקן כל מיני קלקולים שבעולם ולהחזיר הכל בתשובה ולכפר עוונות, כמו שכתוב "ואיש חכם יכפרנה"^[455], כי הם ממשיכים אורות עליונים כאלו דרך לבושים כאלו שעל ידי זה  נתתקן הכל:

אבל גם אור הצדיק הזה אי אפשר לקבל בעצמו, כי אף על פי שהוא מכסה ומלביש אורו הגדול בכמה לבושין נפלאים, אף על פי כן עדין אין העולם כדאי לקבל אורו, ומחמת זה נמצאים מונעים ומעכבים ומסכים המבדילים מלקבל אור הצדיק הזה, והם כל עסקי עולם הזה והמחלקות וכיוצא שהם מונעים מלהתקרב להצדיק - כי אם מי שזוכה לשבר כל המניעות והמעכבים:

ובאמת זה טובה גדולה, כי אם לא היה אלו המסכים והמניעות לא היה העולם יכול לסבל אורו כלל, אבל עתה שהעולם הזה חוצץ ומפסיק כל כך מלהתקרב להצדיק האמת, אזי מי שזוכה לשבר המניעות להתקרב אליו, נעשה על ידי זה לבושים וכלים, ועל ידי זה דיקא יכול לקבל אורו הגדול. כמובא במקום אחר^[456], שעל ידי שבירת המניעות נעשין כלים ולבושים לקבל האור, וכל מי שמשבר מניעות רבות ביותר יש לו כלים ולבושים רבים יותר לקבל האור:

אבל מי שאינו מתגבר לשבר המניעות של העולם הזה, אזי העולם הזה עומד בפני עיניו וחוצץ מלראות אור הצדיק, וגם זה טובה, כי על ידי זה אין הכל רואין אור הצדיק. כי בודאי מי שאינו כדאי דהינו שלא שבר מניעות העולם הזה, בודאי אין צריך לראות אור הצדיק, כי היה מסמא את עיניו לגמרי חס ושלום מחמת רבוי האור, מאחר שאין לו כלים ולבושין לקבל בתוכן את האור, אזי אלו היה רואה את האור אפשר שהיה מסמא את עיניו לגמרי מרבוי האור, עד שהיה נעשה חולק לגמרי על הצדיק חס ושלום על ידי זה:

ואלו הכלים והלבושין שנעשין על ידי שבירת המניעות הם בחינת 'בגדי פשתים', כי פשתים הם בחינת 'דינים וגבורות' כידוע^[457], שמשם נמשכין כל המניעות והעכובים. אך כשזוכין להמתיק אותם על ידי שבירת המניעות, אזי הם לטובה גדולה, כי נעשה מהם לבושים נפלאים לקבל את האור:

והנה באמת אור הצדיק והתורה גדול מאד אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים כנגד כל העולם הזה, ואם כן מהראוי היה שלא יוכל העולם להעלים ולהסתיר אור הגדול הזה. ועקר הכח שיש להמניעות של עסקי עולם הזה להעלים האור, הוא רק מחמת שהעולם הזה עומד בסמוך מאד לפני העינים, ועל ידי זה העולם חוצץ בפני העינים מלראות אור הגדול של התורה והצדיקים, ומזה עקר הכח של התגברות המניעות. אבל מי שהוא חכם מעט ומטה עיניו קצת מן העולם, אזי תכף יוכל להאיר לו אור הנפלא של התורה והצדיקים, ואז יראה ממילא שכל העולם כאפס ואין נגד אור הנפלא הזה, ואז ממילא יתבטלו המניעות, ואדרבא יהיה נעשה מהם כלים נפלאים לקבל האור כנ"ל: (כלאי בגדים ד, ג-ד)

עקר אור העינים הוא נמשך מהצדיק, שהוא עקר האור המאיר בכל העולמות, וממנו מקבלין העינים וכל בעלי אור להאיר וכמובן במקום אחר^[458], ועל כן נקראים הצדיקים 'עיני העדה', כי הם עקר אור העינים:

אך מחמת גדל כח הבחירה יוכל האדם להשתמש במאור עיניו להפך חס ושלום, להסתכל על גשמיות העולם הזה והבליו שהם עקר המניעה מלהסתכל ולראות את אור הצדיק והתורה הקדושה, ועל זה הזהיר הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"^[459], ונאמר "עיניך לנכח יביטו"^[460], כי עקר אור העינים והדעת לא נתן באדם, כי אם שיראה ויסתכל בעיניו ובדעתו לה' יתברך ולהצדיקים ובהתורה ומצוות, שבאמת רק מהם נמשך עקר אור העינים והדעת שלו כנ"ל: (שם, ד)

הצדיק האמת תכף באותה הרגע שנסתלק, מאיר הדעת הקדושה שלו על ידי ההשארה והחליפות שלו שהשאיר בעולם, על ידי ספריו ותלמידיו, בבחינת 'גלגל החוזר', שתכף זה הקצה שיורד למטה מטה חוזר תכף באותו הרגע לעלות למעלה: (פדיון בכור ה, ט)

על ידי שזוכין לפרנס את הצדיק, על ידי זה בנקל יותר לקבל ממנו הארת דעתו הקדושה, עד שיכולין לזכות על ידי זה לאכל בעצמו גם כן בקדשה גדולה, ולקבל 'הארת הרצון' בשעת האכילה. גם על ידי זה יוכל לקבל הארה יתרה מהשארת הדעת שנשאר מהצדיק גם אחר הסתלקותו: (שם, ז-י)

גם יכולין לקבל על ידי זה שפע ברכה ועשירות גדול: (שם, י)

כל המשכת הדעת של הצדיק האמת אינו רק בחייו לבד, כי אם אדרבא שאחר מותו והסתלקותו מאיר דעתו יותר ויותר בעולם, כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[461], ועל זה נאמר "ושבח אני את המתים" וכו'^[462]:

ועל כן עקר יציאת מצרים שהיה על ידי משה רבנו עליו השלום, היה על ידי שהעלה עצמות יוסף עמו ועל ידי זה דיקא זכו אז ישראל לביזת מצרים ולעשירות גדול, כמאמר רבותינו ז"ל 'הם עסקו בביזה ומשה עסק בעצמות יוסף'^[463]:

כי כלא חד, כי עקר המעלה של העשירות דקדשה, הוא שמאיר בו הארת הרצון שנמשך העקר מהשארת הדעת הקדוש שנשאר מהצדיק האמת אחר הסתלקותו, וכל מעשה העגל שהיה על ידי שפגמו בהעשירות כמו שכתוב: "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל"^[464], כל זה היה על ידי שלא האמינו בגדל כחו של משה אפלו לאחר הסתלקותו, כי אפלו לפי דעתם שאמרו שכבר מת ונסתלק היה להם להאמין שבודאי נשאר דעתו אצל תלמידיו הקדושים, והם כפרו בזה ואמרו "כי זה משה האיש וכו' לא ידענו מה היה לו"^[465], עד שבאו על ידי זה לכפר בה' יתברך גם כן, ועשו להם העגל, כי הא בהא תליא: (שם, טו)

עקר המשכת הדעת של הצדיק האמת מדור לדור לנצח גם אחר הסתלקותו, הוא על ידי הארת הרצון שמאיר בתלמידיו להיות רצונם חזק תמיד לה' יתברך יהיה איך שיהיה. ועל כן נסתלק משה בשבת במנחה שאז הארת רעוא דרעוין רצון שברצונות: (שם, טז)

יש כמה דברים בעבודת ה' שתלויים זה בזה, ואין יודעין מהיכן ההתחלה, אך כבר יש לנו יסוד חזק והתחלה טובה וחזקה על ידי כח וזכות משה רבנו עליו השלום והצדיקי אמת שבכל דור שהם גם כן בחינת משה. ומשם כל ההתחלה והאמצע והסוף והתכלית שלנו ושל כל עבודתינו כמבאר בפנים (עין התחזקות אות פ"ג^[466] מבאר הענין באריכות): (שם, לג)

לפעמים יש צדיק אחד בדור שמעלתו גבוהה מאד מאד, עד שמעצם הפלגת מעלתו אינו יכול לגלות עצמו כלל אל העולם, וזה בחינת מה שמשה רבנו עליו השלום טען "כי כבד פה וכבד לשון אנכי"^[467], כי קשה וכבד לו לדבר כלל עם בני העולם, כי הוא מרומם ומנשא ומרחק מאד מכל העולם. ואז, עקר התקון תלוי במנהיגי הדור כשהם כשרים וצדיקים אמתיים, והם זוכים להשיג מעלת הצדיק האמת הגדול מהם שהוא בחינת משה, והם משפילין עצמן נגדו ומבטלין עצמן אליו ושמחים בגדלתו בבחינת הנאמר באהרן "וראך ושמח בלבו"^[468], והם יכולין לגלות להעולם מעלת הצדיק האמת, כי כלם יסמכו עליהם מאחר שהם המנהיגים שלהם מקדם, כמו אהרן שהיה תחלה נביא ומנהיג לישראל ואף על פי כן השפיל עצמו נגד משה אחיו הקטן ממנו בשנים, והוא גלה מעלת משה לכל ישראל:

ואז על ידי זה מבטלין תאות נאוף מישראל, ומוציאין ומבררין על ידי זה כל הניצוצות הקדושים מבחינת 'חותם דסטרא אחרא' לבחינת ה'חותם דקדשה' בחינת 'תפלין', ונעשין על ידי זה תקונים גדולים, וזוכין העולם לתקון האמונה הקדושה, ולתקון הברית, ולתקון המחין הקדושים שהם בחינת תפלין: (בכור בהמה טהורה ג, ד-ז)

'אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד' כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[469], והם הצדיקים הגדולים שהם האוצר של יראת שמים^[470], וכל מי שנטפל להם ולתלמידיהם ולתלמידי תלמידיהם וכו', על כלם נמשך יראה אמתית הנמשכת מיראה גבוהה מאד מאד, שהיא בחינת 'יראה עלאה דעלאה' שזה בחינת 'התנוצצות משיח': (בכור בהמה טהורה ד, ה יג)

דרכו של הצדיק הגבה מאד שהוא בחינת משה, שהוא מוריד את עצמו ומקרב את עצמו כל כך לכל מי שיש לו איזה רצון להתקרב אל האמת, הוא מקרב את עצמו אליו כל כך כאלו היה חברו ממש כאלו הם 'איש ורעהו', אף שבאמת הם רחוקים זה מזה במדרגתם בלי שעור וערך כלל, שזה בחינת מה שנאמר אצל משה ויתרו "וישאלו איש לרעהו לשלום"^[471], ודרשו רבותינו ז"ל 'מי הוא הקרוי איש זה משה'^[472], אף על פי כן קרא אז ליתרו רעהו: (שם, כב)

הצדיק האמת שעוסק להמשיך אורות המקיפים ולהאיר הדעת בישראל שעל ידי זה הוא מוציאם מעוונות, הוא צריך לעשות סיג לדבריו שלא לגלות יותר מדאי, בכדי שלא יהיה בבחינת 'רבוי אור' שאי אפשר לקבל, ואז לא די שלא יצילם על ידי זה מעוונות, אדרבא על ידי זה נמשכין חס ושלום התגברות העוונות ביותר:

כי עקר היצר הרע וכל הסטרא אחרא והעוונות, נמשכין מבחינת 'מיתת המלכים' ובחינת 'שבירת כלים' שהיה על ידי רבוי אור כידוע^[473], ועל כן עקר התקון על ידי צמצום האור כנ"ל: (ראשית הגז ג, ג)

הצדיק האמת שזוכה להמשיך 'אורות המקיפים' הנ"ל, אזי לא די שמציל את ישראל על ידי זה מעוונות, אף גם יש לו כח כביכול לכפר עוונות (בחינת "ואיש חכם יכפרנה"^[474]), כי אורות המקיפין הנ"ל הם בחינת 'עולם הבא' בחינת 'תשובה' בחינת 'יום כפור', בחינת 'כתר' ששם נתכפרין כל העוונות ונתהפכין שם כל העוונות לזכיות כידוע^[475]: (שם, ה)

גם עקר תקון וכפרת העוון הגדול בתורה שהוא פגם הברית חטא ער ואונן רחמנא לצלן, הוא גם כן רק על ידי הצדיק הזה, על ידי המשכת המקיפים והדעת שלו בבנים ותלמידים. גם על ידי זה נמשך התנוצצות משיח: (שם, ז)

אף על פי שהצדיק בעצמו הוא בחינת "כל" – 'דאחיד בשמיא ובארעא'^[476], כי הוא מאיר הדעת ב'דרי מעלה' וב'דרי מטה' שהם בחינת 'בנים ותלמידים', לכל אחד כפי בחינתו, כי השגת הדרי מעלה הוא בחינת הלמוד של 'איה מקום כבודו'^[477], והשגת הדרי מטה בחינת תלמיד הוא בחינת הלמוד של "מלא כל הארץ כבודו"^[478], שזה בחינת יהושע שהיה תלמידו של משה, והבן היה שמו אליעזר שהוא בחינת רבי אליעזר הגדול, שזה בחינת השגת דרי מעלה כמבאר בפנים:

אף על פי כן עקר דיני התורה הוא רק על ידי בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת דרי מטה, כי התורה נתנה בארץ ולא בשמים בחינת כי "לא בשמים היא"^[479], ועל כן מסר משה רבנו עליו השלום התורה ליהושע תלמידו דיקא ולא לבנו אליעזר שהוא בחינת השגת דרי מעלה, כי השגה זו אי אפשר לרב העולם להשיג כלל:

וזה סוד מה שלא רצו חכמים^[480] לקבע הלכה כרבי אליעזר הגדול, אף על פי שיצאה בת קול וכו', ואמרו על זה כבר כתיב כי "לא בשמים היא". כי צריכין לברר דיני התורה על פי השגת הדעת של בחינת דרי מטה שהוא בחינת התלמיד בחינת יהושע, בחינת 'משה קבל תורה וכו' ומסרה ליהושע'^[481] דיקא, כי אין אנו יכולין לקבל השגת הצדיק בחינת משה כי אם על ידי התלמיד בחינת יהושע: (שם, יג)

עקר תקון הלמוד הינו לזכות ללמד תורה לשמה ולברר ההלכה לאמתה, הוא רק על ידי שמקשרין ונכללין באמת בהצדיק האמת (עין תורה אות פ"ד^[482]): (ראשית הגז ה, ו)  

על ידי היחוד הגדול שנעשה למעלה על ידי הצדיק האמת שמברר ומעלה ההלכות בשלמות, על ידי זה נתקן פגם הברית ונתקבצין כל הנדחים: (שם, יד)

אי אפשר לכל אחד מישראל לזכות שיאיר לו מעט נקדת האמת שלו, כי אם על ידי שזוכה להתקרב לצדיקי אמת שהם בחינת 'עצם האמת', והם מאירין בכל נקדה ונקדה של 'אמת' שיש בכל אחד מישראל אפלו בהפחות שבפחותים והגרוע שבגרועים, עד שזוכה על ידי זה לצאת מאפלה לאורה: (דיינים ג, יט)

ענין מה שהצדיקים אחר הסתלקותם דיקא ממשיכין התגלות אלהות ביותר על ידי שנכללין אז בבחינת 'איה', וממשיכין משם הארה יתרה לבחינת "מלא כל הארץ כבודו"^[483], עין חיים אות מ"ב^[484]:

על ידי הבקשה והחפוש אחר כבודו יתברך תמיד, אזי אף על פי שאי אפשר לו למצא כבודו יתברך שם, זוכה על כל פנים על ידי זה להתחבר ולהתקרב לצדיקים אמתיים, ועל ידם זוכים על ידי הבקשה והחפוש הנ"ל לשוב אליו יתברך באמת:

וביותר אפשר לזכות לזה אחר הסתלקות הצדיק, כי הצדיק אף על פי שנסתלק, אף על פי כן יכולין להתקרב על ידו לה' יתברך גם עכשו, אדרבא עכשו יכולין להתקרב על ידו יותר ויותר, כי כל מה שהצדיק נסתלק למעלה ועולה ביותר לבחינת 'איה מקום כבודו'^[485], על ידי זה הוא מגלה אלהותו וכבודו יתברך יותר ויותר, עד שעל ידי זה גם הקטנים במעלה יכולין למצא אותו יתברך על ידי הבקשה והחפוש:

וזה בחינת "על משכבי בלילות בקשתי וכו' בקשתיו ולא מצאתיו, מצאוני השמרים הסבבים בעיר"^[486] שהם הצדיקים בחינת משה ואהרן כמו שפרש רש"י שם, "כמעט שעברתי מהם [פרש רש"י: אחר שנסתלקו] עד שמצאתי את שאהבה נפשי" וכו'^[487], כי אז בנקל יותר למצא אותו יתברך על ידי הבקשה והחפוש כנ"ל: (גביית חוב מהיתומים ג, כ)

בכל דור ודור על ידי הצדיק האמת ומעט אנשיו שנתעוררין על ידו בתשובה עד שמתודין ודוי דברים לפניו, על ידי זה הם נכללין באין סוף עד שמאיר ומתנוצץ בדעתו מה שמאיר. כי התנוצצות אור האין סוף שמאיר בדעת איש הישראלי הזוכה להתקרב לצדיק האמת, זה בחינת "נודע בשערים בעלה"^[488] – 'כל חד כפום מה דמשער בלבה'^[489], ואי אפשר לדבר בזה כלל:

ועל ידי הצדיק הגדול הזה ואנשיו נמשך האור לכל ישראל, שיזכו כלם לדעת אחדות האין סוף וטובו, הינו שיזכו כלם שיהיה נפתח להם אור האין סוף בבחינת 'רצוא ושוב', עד שיזכו כל אחד לדעת אמתי שיתנוצץ במחו אחדות האין סוף, עד שעל ידי זה ידעו כלם כי ה' הוא האלהים וכל המארעות כלם לטובה, בחינת 'בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר'^[490], שזה בחינת עולם הבא: (גביית חוב מהיתומים ד, ג-ד)

הצדיק האמת העוסק תמיד בתפלה בתכלית השלמות, הוא בחינת 'המלוה הגדול' שהכל מקבלים ולווים ממנו, כמובא בזהר הקדוש 'כל כוכביא לוין דא מן דא' וכו'^[491], כי כל הכוכבים ומזלות וכל הכחות הנמשכין מהם וכל המלאכים הממנים עליהם גבה מעל גבה, כלם מקבלים ולווים מ'דבר ה'' שהוא בחינת התפלה בשלמות של הצדיקי אמת:

ומאחר שכלם הם בחינת 'לווים' מהמלוה הגדול שהוא הצדיק 'הבעל תפלה' הנ"ל, בודאי צריכים לסלק לו ההלואה שלווים ממנו, והסלוק הוא על ידי שכשמקבל איזה חיות וכח מזה העולם כגון אכילה ושתיה או מלבושים וכסף וזהב, צריך לידע ולהאמין שהכל נמשך מ'דבר ה'', שהוא התפלה השלמה שעוסקין בה הצדיקי אמת, והכל הוא בבחינת הלואה מהמלוה הגדול, וצריך לראות לסלק להמלוה הגדול החב שלוה ומקבל ממנו בכל עת ושעה:

ועל כן צריך להשתדל להחזיר כל הכחות לתוך התפלה, שיתפלל עם כל הכחות שלוה ומקבל בכל עת מהמלוה הגדול, ולקשר כל תפלותינו אליו, עד שתהא נכללת תפלתו עם כל הכחות הנ"ל בתוך תפלת המלוה הגדול שתפלתו בתכלית השלמות. ואזי נשלם ונתעלה גם תפלת הצדיק שהוא המלוה הגדול בעצמו בשלמות גם כן יותר ויותר, ואזי תכף חוזר ומשפיע כל הכחות מדרגא לדרגא מלמעלה מעלה עד תכלית הארץ הגשמי, וחוזרים ונשפעים כל ההשפעות טובות לישראל העוסקים בתקון זה על ידי תפלתם שמקשרים להצדיק:

נמצא, שכל מה שמסלקים החב להצדיק המלוה הנ"ל, אזי תכף ומיד חוזר ונותן ומשפיע להם ומלוה להם בכפלי כפלים, ואזי הם צריכים עוד להחזיר כל הכחות אליו, ואזי חוזר ומשפיע להם ומלוה להם, וכן חוזר חלילה לעולם. וכן כשזוכין לתן ממון או חפצים להצדיק, בכל זה מחזירין אליו אלו הכחות שקבלו ולוו ממנו, ואזי תכף חוזר ומשפיע להם בכפלי כפלים על ידי שהוא מתפלל עם כל הכחות האלו בשלמות יותר, וכן חוזר חלילה לעולם כנ"ל. ואם היה העולם מתנהג כך בשלמות, כבר היו חוזרים כל ההשפעות טובות לישראל, עד שהיתה חוזרת כל הגדלה לישראל כמו שיהיה לימות המשיח, כי תפלה בשלמות הנ"ל היא בחינת 'התנוצצות משיח':

אבל כשאינו מקים כל זה ומקבל כחות השפע לעצמו ואינו משתדל לסלק ולהחזיר הכל לשרשו להמלוה הגדול, אזי הוא בבחינת "לוה רשע ולא ישלם"^[492]. וזה שהכתוב מתפלא 'לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן', הינו כי הלא הצדיק חונן ונותן תמיד כל ההשפעות טובות, ותכף כשמחזירין ומשלמין לו כנ"ל אזי תכף ומיד הוא חוזר ומשפיע בכפלי כפלים, ועל כן הכתוב מתפלא על הרשע, איך תעיז פניך בפני בעל חובך המלוה הגדול שהוא הצדיק החונן ונותן לך כל ההשפעות תמיד, לבלי להשתדל לטובתך להחזיר לו כל הכחות תמיד על ידי תפלה וצדקה ואז יחזר וישפיע לך כל טוב בכפלי כפלים כנ"ל. וזה שכתוב שם באותו המזמור בסמוך בשבח הצדיק "כל היום חונן ומלוה" וכו'^[493], כי הצדיק הוא בחינת המלוה הגדול כנ"ל שהוא חונן ומלוה כל היום תמיד בלי הפסק: (אפותיקי ה, א-ב)

על ידי שפוגם בבחינות הנ"ל ואינו מסלק ההלואה להצדיק כנ"ל, על ידי זה הוא בא לידי הלואה ממש שמכרח ללוות ממון מאחרים ולהיות בעל חוב: (שם, ג)

הצדיקים האמתיים אחר הסתלקותם דיקא כשהם שוכבים בתוך העפר והארץ הגשמי הזה שהוא בחינת תכלית גשמיות המקום, משם דיקא עולין למעלה מעלה ונכללין ב'מקומו של עולם', מה שאין שום מלאך ושרף יכול לעלות לשם. ואז דיקא יכולין לעשות ראש השנה בתכלית השלמות, ולדון את כל אחד לכף זכות כפי מקומו, ועל כן משם דיקא הם מעלין ומתקנים הכל יהיה מי שיהיה ומטיבין עמנו בכל הטובות, בבחינת "טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה"^[494] דיקא וכו' (עין חיים אות מ"ה^[495]): (שם, יד)

בכל העבודה של האדם ובפרט בעבודת התפלה, צריכין זכות גדול שיוכל להעלות תפלתו ועבודתו למקום הצריך, שיעשה התקון הצריך בכל העולמות ובפרט בשרש נשמתו. וקדם שהתפלה והעבודה עולה לשם, יש סכנות רבות ועצומות בדרך ואחריות הרבה מרבוי המקטרגים האורבים על הדרך כידוע:

על כן עקר תקון העבודה ובפרט עבודת התפלה, הוא על ידי שמקשרים הכל להצדיק האמת שהוא בחינת 'המלוה הגדול' כנזכר לעיל באות קע"ג, שזה בחינת סלוק החב וההלואה שלווין ומקבלין מהמלוה הגדול בכל עת:

אך לפעמים האדם רחוק מאד מהמלוה הגדול שהוא הצדיק האמת בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו לסלק חובו הנ"ל, כי אם על ידי שליח שהם הכשרים והיראים המקרבים להצדיק הגדול הנ"ל, שאינו יכול לקשר את עצמו להצדיק ולסלק חובו בשלמות כי אם על ידם כי הם שלוחיו:

ואז הדין כך, אם האמת שהוא שלוחו כגון שאמר לו הצדיק (שהוא המלוה הגדול) בפרוש שראוי לסמך עליו ולשלח על ידו, או ששלח לו כתיבת ידו שהם בחינת התורות והחדושים נפלאים שגלה הצדיק שכלם מסורים ביד שלוחו זה, אזי אפלו אם נאבדו בדרך קדם שבאו ליד המלוה הגדול אין אחריות על הלוה וכבר נפטר מחובו, כי המלוה הגדול כחו גדול ועצום ויוכל למלא חובותיו מכל מקום שהם, ובלבד כשנשלחו על ידי שלוחו הנאמן באמת:

אבל אם שלחם הלוה על ידי שליח שלא נשלח מהמלוה הגדול כלל, רק הוא בעצמו עשאו לשליח כי נדמה אליו לאיש צדיק ונתקרב אליו וקשר כל עבודתו אליו כי סבר שיש לו כח להביא הכל לשרשו להמלוה הגדול, ובאמת לא נשלח ממנו כלל ונאבד בדרך, אזי האחריות על הלוה, מאחר שבאמת זה השליח לא נשלח מהמלוה הגדול כלל: (שם, טו)

אפלו אלו שהם באמת שלוחי המלוה הגדול שהוא הצדיק, והצדיק צוה עליהם להשתדל לגבות חובותיו דהינו להזהיר ולהזכיר את הכל שיעסקו בעבודת ה' ובפרט בתפלה, שזה בחינת סלוק החובות וההלואות, אף על פי כן אין להם כח עדין לעשות ראש השנה ולדון ולשפט את כל אחד כפי מקומו, כי זה אינו יכול כי אם המלוה הגדול בעצמו שאוחז בכסא הכבוד ששם שרשי נשמות ישראל, והוא בחינת מקומו של עולם, והוא דיקא יכול לעשות ראש השנה ולדון הכל לכף זכות בחסד וברחמים גדולים: (שם, טז-יז)

המלאכים מתקנאים ומתגרים מאד בהאדם שנברא שיהיה לו ממשלה עליהם, בפרט במי שרוצה לכנס בעבודת ה' ולהתקרב אליו יתברך שעל ידי זה יכול לבא לזה התכלית שיהיה לו ממשלה על המלאכים. על כן הם מתקנאים ומתגרים בו מאד ורוצים להפילו חס ושלום, ומזה באים כל הנפילות וההתרחקות של רב בני אדם:

ועקר העצה והתקון לזה הוא לאחז עצמו בכסא הכבוד, ולזכות לזה צריכים לכל התקונים המבארים בפנים, הינו לתקן בשלמות תאות אכילה ומשגל וממון, ולזכות לשלמות היראה ולהשפעת הנבואה ולשלמות התפלה, ולהנצל מכל השלש עבודות המפסידין עבודת התפלה:

אך העצות בעצמן קשה לקימן מחמת התגרות היצר הרע שמתגרה ביותר באלו התאוות, ובפרט גדל ההתגרות שעל התפלה, וכל כח היצר הרע נמשך גם כן בשרשו מבחינת 'קנאת המלאכים' הנ"ל:

על כן באמת אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל כח הצדיק האמת שזכה לכל התקונים הנ"ל בשלמות עד שאוחז באמת בכסא הכבוד שרשי נשמות ישראל שעל ידי זה נצל מקנאת המלאכים, ומגדל כחו העצום הוא יכול להציל את כל אחד מישראל הרוצה להתקרב אליו באמת להצילו מקנאת המלאכים לבל יפילו אותו בשום אפן בעולם:

וזה נעשה על ידי זה בעצמו שזכה הצדיק לאחז בכסא הכבוד עד שיכול לעשות ראש השנה ולדון את הכל לזכות בחסד נפלא על ידי שיודע מקום כל אחד ואחד כנ"ל, ועל ידי זה הוא מכניס את כל אחד באמת לכף זכות, ומוצא נקדות טובות מכל בחינות התקונים הנ"ל אפלו בהגרוע שבגרועים, עד שיכול לזכות גם אותו לכל התקונים הנ"ל, עד שיזכה לפי בחינתו לאחז עצמו בכסא הכבוד, עד שלא יוכלו להפילו בשום אפן, כי הצדיק האמת לוחם בעדו מלחמות ה': (שם, יח)

עקר קטרוג המלאכים שהיה על כלל קבלת התורה כמאמר רבותינו ז"ל^[496], וכן ההתגרות הגדול שעל הצדיק האמת שבכל דור ודור, העקר הוא על המשכת התורה מדור לדור. שהצדיק בחינת משה זוכה לקבל חדושי תורה גבוהים ונפלאים מאד ורוצה למסרם ליהושע תלמידו שתהיה נמשכת התורה הקדושה עד דורות עולם, ובזה הם מתקנאין ומתגרין מאד, כי על הצדיק בעצמו אי אפשר להם לקטרג מחמת אמתת גדל קדשתו העצומה, ועקר הקטרוג הוא על המשכת התורה לדורות מחמת שראו שאין מעשי הדורות עולים יפה כראוי:

ועל כן באמת אי אפשר לזכות לקבלת התורה להמשיכה לדורות, כי אם על ידי ענוה ושפלות אמתי בבחינת הענוה של משה שהוא בחינת 'אין', ועל ידי זה דיקא הוא יכול לעלות ולכלל בבחינת 'מקומו של עולם' ששם יכולין לזכות את כל אחד ואחד כפי מקומו, שעל ידי זה יכולין להציל אפלו את הגרוע שבגרועים מקטרוג המלאכים עד שגם הוא יזכה לקבלת התורה. והצדיק הזה הוא יכול לקבל התורה ולמסרה ליהושע באפן שתהיה נמשכת מדור לדור עד עולם. וזה 'משה קבל תורה 'מסיני'' דיקא בחינת שפלות^[497], ועל ידי זה 'ומסרה ליהושע' וכו'^[498]: (שם, יט-כ)

אף על פי שצריכין לדון הכל לכף זכות לפי מקומו כנ"ל, אף על פי כן מי שהוא חולק גמור, והעקר על ידי שאינו מבטל גאותו 'שעושה מעשה זמרי' וכו'^[499] ואף על פי כן מטעה את עצמו ואינו רוצה להכניע את עצמו נגד הצדיק האמת, ומכל שכן כשחולק עליו ומבזה אותו חס ושלום, אזי מגרשין אותו מלהתקרב אל נקדת האמת על ידי הסיגים והגדרים שעושה הצדיק בעצמו לתורתו שלא יתקרב אליו זר. וזה בחינת 'והעמידו תלמידים הרבה' ואף על פי כן 'ועשו סיג לתורה'^[500]: (שם, כב)

הצדיק המלוה הגדול הנ"ל הוא טוב לכל תמיד ואינו מפסיק טובו וחסדו לעולם, ואפלו מי שלוה ממנו ואינו מסלק לו, הוא מלוה לו עוד יותר ויותר כמה וכמה פעמים בלי מספר, עד שסוף כל סוף ירחיב ידו ויסלק לו הכל. ואם חס ושלום אף על פי כן ימרד בו ולא ירצה לסלק לו, יש לו כח לזה המלוה הגדול לגבות חובותיו ממנו לעולם, ויוכל למצא אותו תמיד ולא יוכל להסתתר ממנו. וזה בחינת "לוה רשע ולא ישלם", ואף על פי כן "וצדיק חונן ונותן"^[501] עוד לזה הרשע בעצמו אולי ירחיב ידו על ידי זה וישלם:

כי זה הצדיק הוא בבחינת 'מקומו של עולם', שדן את הכל לכף זכות לפי מקומו כנ"ל, ועל ידי זה הוא משפיע לכל אחד רב טוב וחסד ממקום עליון ונורא מאד, באפן שיוכל להרחיב ידו לשלם חובותיו. ואם אף על פי כן יתעקש הלוה רשע וימרד בו חס ושלום, ולא ירצה עוד להכניע את עצמו תחתיו לקבל טובתו, יש כח להצדיק לגבות ולהפרע ממנו לעולם, כי ממשלתו של ה' יתברך בידו^[502], ואצל ה' יתברך כתיב "אין חשך ואין צלמות להסתר שם כל פעלי און"^[503]:

אבל דרכו של הצדיק להטיב תמיד, והוא מסבב כל כך בטובו וחסדו הגדול, עד שיתרצה הלוה להכניע את עצמו לבקש ממנו טובתו, ואזי הוא משפיע לו בכל פעם עוד חסד וטוב ממקום גבה ביותר, עד שסוף כל סוף ישובו הכל אל ה' ויסלקו חובותם כראוי:

ועל כן זה הצדיק שהוא בחינת 'המלוה הגדול', הוא בעצמו גם כן הערב בעד ישראל שסוף כל סוף יסלק כל אחד מישראל חובות הלואותיו בשלמות, ורק על ידו יוצאין ישראל ידי חובת הערבות מה שכל ישראל ערבין זה לזה: (שם, כה)

על ידי הליכה לדבר מצוה, בפרט כשהולכין להתקרב להצדיק האמתי שיכול להעלות את האדם מתהום תחתיות מבחינת 'תכלית גשמיות המקום' מ'בטן שאול' ממש לבחינת 'למעלה מהמקום', על ידי זה מעלין בכל פסיעה גשמיות המקום לבחינת למעלה מהמקום, עד שמעלין מתהום תחתיות למעלה, וממשיכין בחינת התקון שהיה נעשה על ידי הנסכים שיורדין לתוך השיתין שמחוללין עד התהום:

וזה בחינת "מה יפו פעמיך בנעלים"^[504] שנאמר על העולים לרגל וכן על כל ההולכים לדבר מצוה, וסים "כמו חלאים מעשה ידי אמן", ודרשו רבותינו ז"ל 'אלו השיתין שמחוללין עד התהום'^[505], הינו כנ"ל: (שם, לז לט)

מה שעקר שלמות קיום המצוות הוא כשמקשרין עצמן בשעת עשית המצוות לצדיקי אמת שהם בחינת 'משה', ותכף שבא המצוה ליד הצדיק הוא מעלה אותה ומחזירה מיד לה' יתברך ונכלל על ידי זה כל הבריאה כלה בה' יתברך ונתבטלין כל הקטרוגים ונתמלאין כל החסרונות, עין יראה אות קכ"א^[506]:

כל החסרונות והדינים חס ושלום נמשכין משרש הדין שנאחז בתחלת הבריאה על ידי בחינת העצבות, מחמת שהיה העולם בבחינת עניות 'דלית לה מגרמה כלום' רק שהוא מקבל 'חסד חנם' מחברו ששם נאחז העצבות בחינת 'דינים', בחינת "בעצבון תאכלנה"^[507] הנאמר על העניות, 'כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה'^[508], וכל אכילתו הוא לחם עצלות ועצבון:

וכמו כן כל הבריאה כלה בתחלתה היה בלי שום 'אתערותא דלתתא' כלל רק בבחינת 'מקבל' בחינת 'נהמא דכסופא', ומשם אחיזת שרש כל הדינים, כמובן גם כן בכתבי האר"י ז"ל^[509], שעקר אחיזת הדינים שבתחלת הבריאה, היה רק על ידי שנברא העולם בלי אתערותא דלתתא:

ועל כן עקר המתקת ובטול כל הדינים לגמרי, הוא רק על ידי זה הצדיק האמת שזוכה לעשות כל המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שאינו רוצה בשום שכר העולם הבא בשביל המצוה, וזה הצדיק אין בו שום בחינת 'מקבל' כלל כמבאר בפנים, ועל כן הוא זוכה לשמחה גדולה לתכלית שלמות השמחה שהוא רק כשאינו בבחינת מקבל כלל (ששם אחיזת העצבות כנ"ל), ועל כן זה הצדיק דיקא הוא יכול להמתיק כל הדינים מן העולם ולמלאת חסרון העולם, כי הצדיק הזה הוא משלים כונת הבריאה ומעלה כל העולם כלו מבחינת מקבל כמבאר בפנים: (העושה שליח לגבות חוב ב, ח-י)

זה הצדיק הנ"ל שאינו רוצה שום עולם הבא רק יש לו שמחה שלמה מהמצוה בעצמה, לא די שאינו נקרא בשם 'לוה ומקבל', אף גם להפך כי הוא זוכה להיות נקרא בשם 'מלוה', כאלו הוא מלוה ומשפיע לה' יתברך בחינת "מלוה ה' חונן דל"^[510], כי זה הצדיק הוא 'חונן דל', שעושה חסד וחנינה עם כל העולם שהוא נקרא 'עני ודל' עד הנה, בבחינת 'מקבל', ועל ידי הצדיק הזה נתתקן העולם כנ"ל: העושה שליח לגבות חוב ב, טז)

העקר להיות מקרב להצדיק ודבוק בו באמת בכל עת ורגע, ובכל נשימה ונשימה שהוא נושם וממשיך הרוח חיים, יזכר תכף שהנשימה הזאת שהיא החיות שלו זה נמשך מהצדיק האמת שדבוק בהתורה ובה' יתברך והוא ממשיך הרוח חיים דקדשה לכל אחד להשלים חסרונותיו:

ועל כן יזהר להתקרב להצדיק ולה' יתברך בכל נשימה ונשימה לעבד את ה' יתברך בכל נשימה ונשימה, כמאמר רבותינו ז"ל 'כל הנשמה תהלל יה - 'על כל נשימה ונשימה תהלל יה'^[511]. וזה בחינת 'הבל נחית הבל סליק'^[512], כי האדם בנשימתו הוא מכניס רוח ומוציא רוח, ועל כן צריך שידע ויזכר בכל עת, שבכל נשימה ונשימה הוא ממשיך ומכניס הרוח חיים דקדשה מהצדיק האמת, ותכף ומיד צריך לחזר ולהעלות ולהוציא הרוח חיים באיזה דבר שבקדשה בתורה או בתפלה והשתוקקות ורצונות טובים לה' יתברך וכיוצא:

נמצא שהצדיק הוא בבחינת 'מלוה' כי הוא מלוה להאדם הרוח חיים, כדי שאחר כך יסלק וישלם חובתו להודות ולהלל לה' יתברך על כל נשימה ונשימה, 'שכן חובת כל היצורים להודות ולהלל' וכו'^[513]. ומי שהוא דבוק בהצדיק באמת בבחינה הנ"ל, הוא מסלק חובתו מיד - ליד הצדיק בעצמו, כי כל כונתו בעבודתו ותפלתו הוא שתגיע העבודה והתפלה להצדיק האמת והוא יעלה אותה למקום הצריך, וכמבאר כבר כמה פעמים שעקר התפלה והעבודה צריך להיות בהתקשרות לצדיקים אמתיים^[514]:

אבל מי שאינו דבוק ומקרב להצדיק האמת, או מי שהוא חולק לגמרי על הצדיק ודובר עליו עתק בגאוה ובוז^[515], זה אינו מקבל חיות כלל מהצדיק רק מהרב שבקליפה, מבחינת "עשו איש שער"^[516] וכמבאר בפנים:

אבל יש כשרים קצת שאינם חולקים לגמרי על הצדיק, רק שאינם מקרבים ומקשרים אליו, ועושים מצוות ועוסקים בתורה ותפלה, אזי עבודתם וכל עסקם הולך דרך כמה שלוחים עד שחוזרים ומגיעים להצדיק האמת, ואז יש כמה וכמה אחריות בדרך שלא יגזלו אותו האורבים בדרך, והאחריות על הלוה שהוא המקבל החיות מהצדיק להשלים חסרונו שהוא בחינת לוה: (העושה שליח לגבות חוב ג, ב)

עקר החיות דקדשה בגשמיות וברוחניות הוא על ידי הצדיק האמת שהוא הרב האמת, שאצלו כל הרוח חיים של התורה הקדושה, והוא משלים כל החסרונות ומכפר כל העוונות הנמשכין מהרוח שטות שהוא רוח הטמאה של בחינת הרב דקלפה:

כי הצדיק האמת יכול לירד לתוך הרע של כל אחד ואחד ולהוציאו משם ולהחזירו למוטב, ולהמשיך עליו בכל עת ורגע רוח חיים דקדשה בכל נשימה ונשימה בפרט על ידי 'אנחה דקדשה', ולהשלים לו כל החסרונות ולהחיותו בכל עת בגשמיות ורוחניות, עד שיזכה לתכלית האמת ששם כלו טוב באין מחסר דבר, כמו שכתוב "ודרשי ה' לא יחסרו כל טוב"^[517]. ועל כן עקר קיום העולם על ידי הצדיק, כמו שכתוב "וצדיק יסוד עולם"^[518] וכמו שאמרו רבותינו ז"ל^[519]: (העושה שליח לגבות חוב ג, י)

הצדיק שכבר קדש את עצמו כל כך עד שאין בו שום אחיזת הרע כלל, ואזי כל בחירתו הוא רק בבחינת 'משה הוסיף יום אחד מדעתו'^[520] כמבאר במקום אחר^[521], זאת הבחירה נמשכת מבחינת 'שער החמשים' (עין פורים אות ס"ט^[522] מבאר יותר): (העושה שליח לגבות חוב ג, יב)

כל הנפשות שמתקרבין להצדיק, צריכין לעסק כל אחד ואחד לקרב עוד נפשות לה' יתברך כל אחד לפי בחינתו - שלא יהיו עצים יבשים חס ושלום, כי זה סימן שנתקרב באמת כשנתקרבין על ידו עוד נפשות:

כי יש אילן, וענפים, וענפים לענפים וכו', והצדיק הוא 'גופא דאילנא', והנפשות שמתקרבין הם בחינת 'ענפים', וצריך שיצאו מהם עוד ענפים וכו', עד שיצמחו מהם עוד כמה וכמה אילנות, עד שתתמלא פני תבל תנובה, בבחינת "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה ויברכם וירבו מאד" וכו'^[523]: (הרשאה ד, יג)

עקר מה שרחוקים מהצדיק האמת שיכול להמשיך ולקרב הכל לה' יתברך, העקר הוא על ידי 'כח המכריח המפסיק', שהם בני אדם המונעים בדבוריהם ומעשיהם מלהתקרב אל האמת. ועקר כח המכריח והמפסיק הוא על ידי 'גסות וגבהות' שמשם באים כל דבוריהם הרעים של המונעים, כמו שכתוב "הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז"^[524]:

ועל כן כל מי שנכנס ארס דבריהם הרעים בלבו ונתבלבל דעתו עד שאינו יודע האמת, אזי עקר תקנתו שישפיל את עצמו כעפר באמת, ויזכר היטב שפלותו ופחיתות מדרגתו באמת, ואז בודאי יתגלה לו אור האמת בחסדי ה' יתברך, כי יתבטל ממילא הכח המכריח המפסיק שכל כחו על ידי גאות וגסות הרוח ויתגבר הכח המושך שהוא בחינת שפלות וענוה, ועל ידי זה יזכה להיות נמשך במהירות גדול אל האמת לאמתו: (חזקת מטלטלין ד, ט)

עקר ההתקרבות וההתקשרות של התלמידים והכשרים הדבוקים בהצדיק האמת שהוא רבם האמתי, הוא שיהיו בבחינת ו"יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל"^[525]. ולכאורה אינו מובן כי היה צריך לאכל ולשתות ולעסק בצרכי הגוף גם כן בודאי, ומכל שכן בדורות האלו איך אפשר לקים זאת?

אך כשזוכין לאמונת חכמים בשלמות דהינו שמאמין שכל דברי רבו ומעשיו הם מלאים רזין נפלאים, על ידי זה אפלו בעת שאינו אצל רבו הוא גם כן בבחינת 'לא ימוש מתוך האהל', כי בכל מה שמתנהג עמו הוא מוצא בו דברי רבו ורמזיו הקדושים, ועל ידי זה הוא תמיד מקשר לרבו ובכל מה שמדבר ועושה הוא זוכר את רבו:

ותלמידים כאלו הם בחינת אתרג – "פרי עץ הדר"^[526], ודרשו רבותינו ז"ל 'הדר באילנו משנה לשנה'^[527], הינו שמקשרים ודבוקים באילנא רבא ויקירא שהוא רבם הקדוש תמיד משנה לשנה, ועל ידי תלמידים כשרים כאלו דיקא נתגלה הדרת קדשת רבם, והדר כבוד מלכותו של ה' יתברך בעצמו לכל באי עולם. שזה בחינת הדור האתרג: (חזקת מטלטלין ה, טו)

מי שרוצה לחוס על חייו ולהסתכל על התכלית האמתי למען ייטיב לו לעד, צריך להשתדל בכל כחו שיהיה על כל פנים שכן לכל מקום שמוצא איזה קבוץ של כשרים ויראי ה' המקרבים לצדיקי אמת העוסקים לגשת אל הקדש ולהתפלל בכונה וכו'. כי צריכין לזהר מאד להיות נטפל לעושי מצוה כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[528], כי אין ערך להעבודה שיעבד אדם בעצמו אפלו כל היום אם הוא חלוק מיראי ה' האמתיים, לנקדה טובה אחת שעושה כשמצטרף ומתחבר לקבוץ היראים באמת, כי כשמתחבר לקבוץ היראים והכשרים והוא בבחינת תוספת שכן אליהם, על ידי זה מתרבין ומתגדלין בתי התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ:

ועל כן מתגרה ומתגבר הבעל דבר בכל דור להרבות מחלקת על הצדיק הגדול האמתי העוסק בזה לצרף ולבנות רבוי הבתים הקדושים הנפלאים הנ"ל, ואם לא היה המחלקת כבר היו מתרבין בתי התפלה כל כך על ידי תוספת שכנים הרבה, עד שכבר היו מתקבצין כל הנדחים והיתה ירושלים נבנית עם כל ארמנותיה והיה כבר כל הטובות לישראל:

כי הצדיק הגדול האמתי הוא בחינת כלל התורה והתפלה שכלולים מכל רבוי הבתים לאין קץ שנעשים על ידי כל השכנים של הקבוץ הקדוש. כי זה הצדיק הוא ה'ראש בית', כי הוא העקר והראש שעוסק לקבץ כל נפשות השכנים הנ"ל ובונה ומצרף מהם כל עצם רבוי הבתים הנ"ל, והוא ה'בעל הבית' וכלם נקראים שכנים אצלו, ואשרי מי שמקרב את עצמו ונטפל אליו באמת להיות שכן אצלו, עליו נאמר 'טוב לצדיק טוב לשכנו'^[529], כי תכף כשנתחבר אצלו ולהקבוץ הקדוש שלו אפלו בנגיעה כלשהי ונטפל אליהם כמו שכן בעלמא, תכף נתרבין הבתים של התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ, ועל זה נאמר "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי"^[530]. כי אפלו מי שהוא שוקד לעמד רק אצל הדלתות והפתחים של הבתים של הקבוץ הקדוש אשרי לו:

וממילא מובן גדל עצם פגם המחלקת שחולקין על הצדיק הנ"ל, שגורם להרס אלפים ורבבות בתים ועירות גדולות ומדינות שלמות נפלאות ונוראות שהיו נבנין ברוחניות על ידי תוספת השכנים שהיו נתוספין על הקבוץ הקדוש אם לא היה המחלקת, וכן גורמין על ידי זה לעכב קבוץ הנדחים ובנין ירושלים כנ"ל: (נזקי שכנים ד, יא-יד)

עקר תקון המחשבה והמחין שהם בחינת מחצות פרוסות בפני כל התאוות ובפרט מתאות נאוף, הוא על ידי הצדיקי אמת, ועל כן הם נקראים 'גודרי גדר ועומדים בפרץ'^[531], כי הם מתקנין המחין שהם בחינת גדרים ומחצות קדושות:

ולהפך על ידי מפרסמים של שקר חס ושלום, על ידם נתקלקלין ונפגמין מחצות המחין ונתוסף בהם פרצות חס ושלום וחרבות חס ושלום, וכמרמז בכמה מקראות: (שותפים בקרקע ד, ד)

הצדיק האמת שהוא ה'ראש בית' האמתי אין לנו שום תפיסה בו, ואין אנו יכולין לינק ולשאב חיות ממחו הקדוש כי אם דרך הפתח בחינת 'פתחי פיו' הקדוש, שדרך שם הוא מגלה לנו אלהותו יתברך וגדלתו יתברך על ידי החדושי תורה שהם בחינת ההלכות שמגלה לנו:

ואלו החדושי תורה הם בחינת 'ארבע אמות שיש לו להאדם בכל מקום'^[532], הינו בחינת 'ארבע אמות של הלכה'^[533]. כי הצדיק הוא ממשיך ומגלה החדושים וההלכות שלו בשכל כזה, עד שיהיו נמשכין לכל אדם שבעולם בכל מדרגה שהוא בין בתכלית העליה בין בתכלית הירידה חס ושלום, כלם יכולין להחיות את עצמם בהם תמיד אם ירצו לקבלם:

וכן אפלו אחר הסתלקות הצדיקים, אז גם כן עקר נחמתנו ותקותנו על ידי החדושי תורה שהשאירו לנו שקדשתן עולמית. שבהן אנו יכולין להחיות עצמנו תמיד לעולם ועד, בכל זמן ובכל מקום ובכל דרגא שבעולם: (חלוקת שותפות ה, י יב-יד)

אפלו בגשמיות עקר קיום כל הדברים שנתהוו מארבע יסודות 'אש רוח מים עפר' הוא על ידי השלום, דהינו על ידי שמתנהגים היסודות ב'מזג השוה' ואין אחד יוצא חוץ לחברו ואינו מתגבר נגד חברו. וכל זה נעשה על ידי 'הצדיק יסוד עולם 'שהוא בחינת 'יסוד הפשוט', והוא מחבר ומרכיב וממזג היסודות כלם במזג השוה ועושה שלום ביניהם, שעל ידי זה עקר קיום כל הדברים שבעולם:

מכל שכן ברוחניות לענין המדות הנמשכין מהארבע יסודות וכל מדה כלולה מכלם, וצריכין לידע איך להתנהג בכל מדה לברר הטוב ממנה ולבער הרע, שבודאי אי אפשר לידע איך להתנהג בכל המדות כי אם על ידי הצדיק האמת, שהוא בחינת יסוד הפשוט, בחינת '"הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן" - דא אוריתא'^[534] שכלולה מכל המדות, שאי אפשר לידע איך להתנהג בכל המדות שהם כלל כל התורה אשר היא חיינו וחיות כל הדברים שבעולם, כי אם על ידי הצדיק יסוד עולם שהוא יודע איך למזגם ולחברם ולעשות שלום ביניהם, לברר מכל מדה ומדה הטוב שבהם, ולהתנהג בהם במזג השוה הכל בעתו ובזמנו באפן שיתקים ויחיה חיים אמתיים על פי התורה הקדושה, שזה עקר החיות של כל העולמות שכלולים גם כן משרש בחינת הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבע אותיות השם הקדוש כידוע^[535]:

ועל כן צריכין לבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך שנזכה להתקרב להצדיק האמת שהוא בחינת הראש בית. כי העולם בכלל הוא כמו בית שעקר קיומו כשיש לו 'ראש', דהינו הצדיק האמת שהוא בחינת הבעל הבית והראש בית של כל העולם, כדי שינהיג הבית וכל אשר בו כראוי, לסדר הכל על מקומו הראוי ולהשגיח על תקון הבית וכל אשר בו:

וכן כל אדם בפרטיות הוא בחינת עולם קטן בחינת בית, וצריך שיהיה לו ראש בחינת בעל הבית שינהיג אותו כראוי בגשמיות ורוחניות, שידע להנהיג כל הארבע יסודות שמהם כל המדות להנהיג ולסדר הכל כראוי, באפן שיתנהג הכל על פי התורה אשר היא חיינו אשר על ידי זה מתקים הכל:

ועל כן שנאוי המחלקת מאד, בפרט כשחולקין חס ושלום על הצדיק האמת וכשרי הדור, כי כל אדם ואדם אף על פי שהוא כלול מכל המדות ומכל הארבע יסודות ששרשם ארבע אותיות השם, אף על פי כן יש לכל אחד אחיזה ביותר באות אחד ובמדה מיחדת וביסוד פרטי. ועל כן יש שנויים גדולים בטבעי בני אדם ובמדותיהם, וצריכין שיהיה שלום ביניהם שזה בחינת התמזגות היסודות שהוא עקר קיום העולם:

אבל כשנתעורר חס ושלום מחלקת ביניהם, אזי נתעורר מחלקת בשרשי היסודות שהם נאחזין בהם, ומזה באין כל החורבנות וכל החלאים רחמנא לצלן, שהכל על ידי שאין היסודות מתמזגין כראוי במזג השוה וכל אחד מתגבר נגד חברו. בפרט אם חולקין חס ושלום על הצדיק האמת בעצמו שהוא בחינת יסוד הפשוט, שעל ידו עקר התמזגות היסודות ברוחניות ובגשמיות כנ"ל, ומזה נחרב הבית המקדש, ומזה באים כל החורבנות וכל הצרות חס ושלום כמבאר בפנים: (מצרנות ד, ב-ג)

הצדיק האמת נגד העולם הוא בחינת 'ראש' והעולם נגדו הם בחינת 'גוף', ועקר התקון כשזוכין להיות מקרב ומקשר להצדיק כמו הגוף עם הראש, שעקר החיות שבכל האברים הוא רק מהראש: (מצרנות ד, ט)

כשפוגמין בכבוד הצדיק חס ושלום, על ידי זה פוגמין בכל קומת האדם ובכל האברים כלם, בראש ובאזנים ובעינים ובחטם ובפה ובלשון ובלב ובידים וברגלים, ועל ידי זה נתעלמין המחין ואין זוכין לידע מאלהותו יתברך כראוי, ומתגברין 'מאורי האש' שהם מבחינת 'הראש כל חוצות'^[536] בחינת כלל הסטרא אחרא והקלפות רחמנא לצלן:

ועקר אחיזתם הוא בבחינת רגלי הקדשה בבחינת "עון עקבי יסובני"^[537] בחינת "רגליה ירדות מות"^[538]. שזה בחינת הערבוביא הגדולה שיש עכשו בעולם בעוונותינו הרבים, מחמת שעתה הוא בחינת 'עקבות משיחא', כי הנשמות עתה הם בבחינת 'רגלין' שבהם עקר אחיזת הראש כל חוצות, שמתגבר להעלים אור הצדיק האמת שהוא בחינת הראש בית האמתי, ועל ידי זה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתם"^[539]:

ועקר התקון הוא שנזכה להתקרב ולהתקשר באמת להצדיק האמתי כל כך עד שיהיה נמשך הארתו בכל האברים כלם. כי צריכין להמשיך אור הצדיק מהראש אל הלב ששם שרש כל המדות, הינו שיתנהג בכל המדות בקדשה גדולה כראוי על ידי החיות דקדשה שמקבל מהצדיק, והחיות הזה יהיה נמשך בכל אבריו, עד שתהיה נמשכת גם בבחינת רגלין, להכניע הסטרא אחרא והקלפות בחינת הראש כל חוצות שהם בחינת המאורי אש, שיהיו נכנעים תחת רגלי הקדשה, בבחינת "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם"^[540], 'אפר' דיקא שהם בחינת המאורי אש, יהיו נכנעין תחת כפות רגלי הצדיקים והכשרים הכלולים בהצדיק האמת, בהראש בית האמתי. וכל הנשמות הנמוכין שהם בבחינת רגלין ידעו גם כן גדלת הצדיק וקדשתו, ויאיר גם בהם עצות נכונות ונפלאות להתקרב אליו יתברך, שזה בחינת "אם תשיב משבת רגלך"^[541], כי הצדיק האמתי הוא בחינת שבת שאז עולין הרגלין אל הקדשה: (מצרנות ד, ט)

על ידי שזוכין להתקרב אל הצדיק האמת בשלמות כנ"ל, על ידי זה זוכין להמשיך המחין הקדושים, ועקר המשכת המחין הוא לדעת ולהכיר אותו יתברך, ואז זוכין להמשיך ידיעתו יתברך מהעלם אל הגלוי, שאף על פי שה' יתברך סתום ונעלם מאד, אף על פי כן יתגדל הדעת כל כך עד שיכירו וידעו אותו יתברך כאלו רואה אותו יתברך בעיניו בבחינת "זה ה' קוינו לו"^[542], כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'עתידין צדיקים שיהיו מראין באצבע זה ה'' וכו'^[543]:

ועוד זוכין להמשיך הדעת יותר עד שידעו אותו יתברך בבחינת 'יש', הינו שידעו בדעת שלם שבכל הישות שהם כלל הדברים שבעולם, בכלם מלבש חיותו ואלהותו יתברך בבחינת "מלא כל הארץ כבודו"^[544], שזה עקר קבול שכר הצדיקים לעתיד, בבחינת "להנחיל אהבי יש"^[545]. כי עכשו אין יודעין זאת רק על ידי 'אמונה', אבל לעתיד נזכה לדעת כל זה בידיעה שלמה, וזה עקר הקבול שכר. וכל זה כלול גם כן בבחינת "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד" וכו'^[546] כמבאר בפנים: (מצרנות ד, יא)

הצדיק ממשיך השגחה שלמה, שעל ידי זה כולל ומחבר 'אחר הבריאה' ב'אחד' שהוא בחינת 'קדם הבריאה'. וכל הממון וכל ההשפעות שבאים על ידי המשכת השגחתו יתברך עלינו, הכל בא על ידי הצדיק, בבחינת "ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ"^[547]. והמון העם הפוגמין בהצדיק שעל ידו עקר המשכת עיני ההשגחה בבחינת "עיני ה' אל צדיקים"^[548], שזהו בחינת 'יוסף' שהוא בחינת 'עינים' בחינת "בן פרת עלי עין"^[549]:

ועל כן ההמון עם שנמשכין אחר הממון בעצמו, ואינם מאמינים שכל הממון וכל ההשפעות הכל רק על ידי הצדיק כנ"ל, זה בחינת פגם מכירת יוסף הצדיק למצרים בבחינת "על מכרם בכסף צדיק"^[550], שעל ידי זה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ששם עקר הסתרת אור השגחתו יתברך, כי מצרים מלאה גלגולים ועבודות זרות וכפירות בהשגחתו יתברך:

ועל כן נסמך פגם מכירת יוסף לפגם חטא ער ואונן, כי שניהם בחינה אחת, כי על ידי כל זה גורמין להעלים ולהסתיר אור ההשגחה:

אך בתקף כחו של הצדיק בחינת יוסף נתהפך הכל מרע לטוב, בבחינת "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם"^[551], כי הצדיק זוכה להכניע ולבטל טמאת מצרים, ולגלות אור השגחתו יתברך דיקא בתוך תקף ההסתרה והעלמה, ועל כן בזכות יוסף יצאו ישראל ממצרים באותות נוראות, וזכו אחר כך לקבלת התורה בהתגלות גדול: (שלוחין ג)

על ידי ההליכה והנסיעה שכל אחד הולך ונוסע ממקומו להצדיק, על ידי זה מעלה מקומו לבחינת 'מקומו של עולם' שהוא הצדיק:

וזה בחינת מה שנוסעין והולכין על קברי צדיקים בפרט קדם ראש השנה, כי במקום ששוכב הצדיק שם מקום מנוחתו, בבחינת "יבוא שלום ינוחו על משכבותם"^[552], ועקר מנוחת הצדיק הוא כשמקשר ונכלל בבחינת 'כסא הכבוד' בחינת 'מקומו של עולם' ששם עקר המנוחה והנחלה, בבחינת "וכסא כבוד ינחלם" וכו'^[553]. ועל כן שם במקום גניזת הצדיק, זוכה כל אחד שירחמו עליו מלמעלה וידונו אותו לכף זכות על ידי בחינת 'מקומו של עולם': (שלוחין ד, יג)

צריכין לזהר מאד לבקש ולחפש הרבה אחרי הצדיק האמת שיש לו בחינת 'רוח נבואה רוח הקדש', שעל ידי זה מתברר המדמה וזוכין לאמונה שלמה וכו'. וכל אדם שבעולם מקטן ועד גדול צריך לזהר בזה מאד כל ימיו לבקש ולחפש רבי אמתי כזה:

כי אפלו מי שזוכה למצא לעצמו רבי אמתי או חבר אמתי שקבל מצדיקי אמת דברי אמת המועילים לנפשו באמת, אף על פי כן עדין צריך לחפש הרבה בכל יום, כי אפלו אם היו כבר כל מעשיו מתקנים כראוי צריך גם כן לחפש עוד ועוד, כי האדם צריך לעלות בכל פעם למדרגה גבוהה ביותר בעבודת ה'. מכל שכן שרב בני אדם מעשיהם אינם עולים יפה בפרט בעתים הללו בעוונותינו הרבים כאשר יודע כל אחד בנפשו. על כן צריכין תמיד לחפש ולבקש הרבה אחרי הצדיק האמת שיש לו רוח הקדש כנ"ל:

כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק, כי אם אחרי 'רוח הקדש' שלו, שעל ידי זה עקר ברור המדמה שזה תקונו, וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד:

כי ממה נפשך אם לא מצאו עדין כלל, בודאי הוא צריך לילך על ידיו ועל רגליו ולבקשו ולחפשו בכל העולם כלו מקצה ועד קצה כל ימיו אשר הוא חי על פני האדמה, כי אולי יוכל למצא חיי נפשו לנצח על כל פנים יום אחד או שעה אחת לפני מותו:

ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ואינו מרגיש נעימות אמתת עצותיו הקדושות וכו', ומחמת זה הוא רחוק עדין משלמות תקונו, כי עקר היגיעה צריכין ביותר עד שימצא בחינת הרוח הקדש של הצדיק. ואם יחפש באמת בודאי ימצא, כי 'יגעתי ומצאתי תאמין'^[554]:

ואפלו הרב האמת בעצמו צריך לחפש ולבקש הרבה, עד שיוכל למצא ולהשיג קדשת הרוח הקדש של רבו האמתי שקבל ממנו, עד שימצא את עצמו, עד שידע איך לדבר וליעץ ולהנהיג את עם עני ודל החוסים בו. כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר, כי אם בחסדי ה' הנפלאים מאד מאד, וצריכין לזה חפוש ובקשה הרבה הן מהרב הן מהחבר הן מהתלמיד, ואז "אם תדרשנו ימצא לך"^[555]: (שלוחין ה, ד-ז)

גם אחר שקבלו ישראל את התורה וזכו לבחינת רוח הקדש אמתי על ידי הצדיק האמת שהוא משה רבנו עליו השלום, אף על פי כן עדין היו צריכין לבקש ולחפש הרבה עוד למצא ביותר שלמות את הרוח הקדש של משה רבם, ואז היו זוכין למה שהיו זוכים:

רק על ידי שלא נזהרו בזה לבקש הרבה עוד ועוד את הרוח הקדש של משה רבם, בכדי לברר עוד את האמונה הקדושה ולחזקה יותר ויותר, ומחמת שנתרשלו בזה, התגרה בהם השטן על ידי הערב רב והכשילם בכפירות, עד שעשו את העגל כמבאר בפנים: (שלוחין ה, ט-י)

הצדיק האמת שיש לו תלמידים הגונים הוא חי וקים לעולם כמאמר רבותינו ז"ל^[556], כי באמת הצדיק האמת אינו מת כלל, ומה שנכתב מיתה אצל הצדיקים הוא רק מסטרא דילן כמובא בזהר הקדוש^[557]:

ועל כן אמרו רבותינו ז"ל 'כל זמן שתלמיד של אדם קים כאלו לא מת', אף על פי שבאמת אנו רואין שמת ונקבר, אף על פי כן 'צדיקים במיתתם קרויים חיים'^[558], כי באמת לא מת כלל רק מצדנו שאין אנו רואין אותו, אבל מחמת שתלמידו קים ואומר תורתו משמו ומלמדה לאחרים, על ידי זה בודאי כאלו לא מת גם מצדנו, כי עקר החיות הוא רק חכמת התורה הקדושה, ועל כן כל זמן שתלמידו של הצדיק קים ומגלה תורתו הקדושה בודאי לא מת: (שלוחין ה, יא)

הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה, עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחפוש הרבה. וזה גם כן בחייו, ומכל שכן אחר הסתלקותו לעלא ולעלא, אזי צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה, ולילך בדרכיו וארחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך, עד שישפך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצא ולהשיג פנימיות כונת תורתו הקדושה שזהו בחינת 'הצדיק בעצמו', כי עקר הצדיק הוא תורתו הקדושה, ששם גנוז רוח הקדש שלו:

וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים, שהם תלמידיו האמתיים שקבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים שיכולים להחיות את הכל, כי אין דור יתום, ובודאי לא נסתלק הצדיק עד שהשאיר אחריו ברכה שהם התלמידים האמתיים שלו שהם בחינת החליפות שלו, שכשהם מגלים תורתו הקדושה אזי הוא מתלבש בדבוריהם ונחשב כאלו הוא חי ממש:

אבל צריכין לבקש ולחפש מאד מאד את זה התלמיד האמתי שקבל דעת רבו כראוי עד שיש בדבוריו גם כן בחינת רוח הקדש בחינת 'רוח הבא מן הקדש'^[559] המבאר בפנים. שעל ידי שמגלה באורי תורתו הקדושה של רבו זכרונו לברכה, נתברר המדמה של כל המקרבין אליו. וכל אחד כפי קרובו וכפי בקשתו וחפושו יותר, מתברר אצלו המדמה יותר, שעל ידי זה מתברר ומתחזק אמונת חדוש העולם ביותר שזה עקר קיום העולם, וכל זמן שנמצאים אנשים כשרים שעוסקים בזה, אז נקרא הצדיק בעצמו שהוא בחינת משה 'חי' כנ"ל: (שלוחין ה, יב)

כל צדיק אמתי ותלמידו הם בחינת 'משה ויהושע' שהם בחינת 'חמה ולבנה' כמאמר רבותינו ז"ל^[560]. ועל כן גם בחיי הצדיק צריכין לבקשו מאד, כי אף על פי שהחמה אין בה שום מעוט, אף על פי כן לפעמים היא מתכסית בעבים ועננים המחשיכים אורה, כמו כן לפעמים נתכסה ונעלם אור הצדיק האמת שהוא בחינת משה בחינת חמה, על ידי בחינת 'העננין דמכסין על עינין' שהם בחינת קלפת עשו וישמעאל'^[561], שמהם נמשכין כל מיני התנגדות והסתרות שעל הצדיק האמת שעל ידי זה אין יודעין ממנו, ואפלו מי שזוכה לבא אצלו, צריך יגיעות לקבל ממנו מה שצריך וכו' כנ"ל:

אבל בודאי אחר הסתלקותו שאז הוא בחינת 'שליטת הלבנה' בחינת התלמיד בחינת 'יהושע', אזי צריכין לבקש אור קדשת השארתו של הצדיק האמת יותר. כי אף על פי שהלבנה מקבלת אור מהחמה כידוע, אף על פי כן היא מתמעטת ומתמלאת בכל עת, והכל כפי עבודת בני ישראל:

ועקר מלוי ותקון הלבנה מפגימתה הוא על ידי הבקשה והחפוש אחרי הצדיק האמת, כמו שאנו מבקשין בסוף ברכת קדוש לבנה, 'יהי רצון מלפניך למלאת פגימת הלבנה וכו', ויקים בנו "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם"^[562]':

על כן אחר הסתלקות הצדיק שאז הוא בחינת שליטת הלבנה, צריכין לחפש ולבקש יותר היכן נמצא קדשת רוח הקדש של הרבי האמת, שהוא בחינת 'משה' בחינת 'פני חמה', וביותר עוסקין בתקון זה בראש השנה כמבאר בפנים: (שלוחין ה, יג)

אמרו רבותינו ז"ל^[563]: האבדה נקראת על שם האובד כמו שנאמר "הייתי ככלי אבד"^[564], כי אין להאבדה דעת להבין שנאבדה מבעלה, ועל כן עקר צער האבדה היא רק להאובדה. וכמו כן הנפשות שלא זכו לבקש ולחפש אחר הצדיק כראוי עד שנסתלק חס ושלום, אלו הנפשות הם כאבודים ושכוחים ואין להם דעת להבין צער אבודם. רק הצדיק האובד הוא מרגיש באמת כאב האבדה, כי הוא יודע הרחמנות שעליהם, ועל זה צועק הנביא "הצדיק אבד" 'אבד' דיקא, "ואין איש שם על לב" וכו'^[565]:

ואם תאמרו מה נפקא מינה באם נשים על לב מאחר שכבר הצדיק מת ונסתלק ומה דהוה הוה? ועל זה סים "באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק". הינו עקר אסיפת הצדיק והסתלקותו 'מסטרא דידן', הוא רק מפני הרעה שהוא בחינת 'פגם אמונה' כמבאר בפנים:

הינו על ידי זה בעצמו שאנו מתרשלים לחפש ולבקש אחר הרוח הקדש של הצדיק האמת, על ידי זה נחשב חס ושלום כאלו מת ונסתלק 'מסטרא דילן', אבל כשנחזר ונתעורר לבקש אחריו כראוי, אזי אף על פי שכבר נסתלק, הוא נחשב חי ממש כי הצדיקי אמת נקראים חיים תמיד כנ"ל: (שלוחין ה, יד)

אלו הנפשות שהם בבחינת 'אבדה' מרבם כנ"ל, אף על פי שאין להם דעת להבין איך שנאבדו ונתרחקו מהצדיק, אף על פי כן כל זמן שמרגישין בעצמן איזה חיות כל שהוא, צריכין לצעק על כל פנים על זה בעצמו "תעיתי כשה אבד"^[566]. הינו שנתרחקנו כל כך עד שאין לנו דעת כלל להבין להיכן נאבדנו ונתרחקנו מבעל האבדה, על כן אנו מבקשים "בקש עבדך" וכו'^[567], שיתעוררו עלינו רחמי ה' יתברך ורחמי הצדיקי אמת, עד שהם יבקשו ויחפשו אחרינו להודיע ולהאיר עלינו מרוח הקדש שלהם ולקרב אותנו לה' יתברך:

ואז כשצועקין ומתחננים כל כך באמת כמה פעמים, אזי נחשב גם זה שמבקשין ומחפשין אחר הצדיק, ואז יזכו למצאו, כי רחמי ה' יתברך ורחמי הצדיקי אמת אינם כלים לעולם: (שלוחין ה, טו)

בכל העסקים שעוסקין, הן תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים והן משא ומתן ושאר עסקים, צריכין לכון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין, אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצא את הצדיק האמת בחינת 'משה', שכל חיותו ותקותו לנצח וחיות זרעו ודורותיו עד סוף כל הדורות וכל הנפשות והעולמות התלויים בו ובהם, כלם תלויים בהצדיק האמת. וזה בחינת "אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות אבקשה את שאהבה נפשי" וכו'^[568]: (שלוחין ה, טז)

כשזוכין למצא את הצדיק האמת הוא בחינת 'בקר' כמבאר בפנים. ועל כן אלו התלמידים האמתיים העוסקים בתורה ותפלה וכו' ומבקשים ומחפשים למצא בכל עת ביותר את קדשת הרוח הקדש של רבם האמתי, הם בחינת "שמרים לבקר"^[569] 'שומרים' דיקא, כי עומדים על משמרתם בתקף והתחזקות גדול ועצום מאד, ושומרים וממתינים ומצפים לישועת ה' עד שיזכו למצא אותו כראוי, ואינם מסיחים דעתם מן התקוה הזאת כל ימי חייהם עד ישקיף וירא ה' משמים:

והמון העם [אשר עליהם מטל לחפש ולבקש הרבה, עד שיזכו למצא התלמידים הקדושים הנ"ל שעוסקים בזה תמיד לחפש אחר רוח הקדש של רבם שהוא בחינת משה כנ"ל], כשפוגעים בהתלמידים הנ"ל ומבקשים ושואלים מהם איזה דבר, והם רוצים שישיבו להם תכף וימלא להם תקותם מיד, ומחמת שקשה להם להשיב בשלמות להשואלים אותם, אף על פי שהם כבר זכו למצא קצת קדשת הרוח הקדש של הצדיק האמת, אף על פי כן עדין הם 'שמרים לבקר' עד שימצאוהו כראוי, ולעת עתה אין עדין מענה בפיהם בשלמות:

ומחמת שלא השיבו להם כראוי בשלמות, על ידי זה ההמון עם רוצים להתרחק גם מהם, כי אומרים הלא גם בהם לא מצאנו תקנה כראוי. אך אף על פי כן אם המון העם השואלים מכונים לשם שמים, רק בשביל הבקשה והחפוש אחר נקדת האמת שזה תקון נפשם, אזי ה' יתברך בעזרם ומציל אותם שלא יתרחקו מהתלמידים הקדושים הנ"ל, רק אדרבא יתקרבו ויתקשרו אליהם באמת, עד שעל ידי זה יזכו גם הם למצא בחינת הרוח הקודש של הצדיק האמת בחינת 'משה', עד שיתברר המדמה גם אצלם ויזכו לאמונה שלמה ולכל טוב. וזה "מצאוני השמרים הסבבים בעיר וכו' את שאהבה נפשי ראיתם, כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי"^[570] (עין פנים): (שלוחין ה, טז)

בכל פעם שבוכין על הסתלקות הצדיק ומחפשין ומבקשין אותו כראוי, אזי מוצאין קדשתו על ידי הבן או התלמיד שממלא מקום אביו ורבו. כי זה כלל גדול שאין הצדיק מסתלק מן העולם עד שנולד אחר תחתיו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[571] "וזרח השמש ובא השמש" וכו'^[572], אבל צריכין לחפש ולבקש אחר זה הרבה הרבה בפרט בדורות הללו:

ועל כן אף על פי שצריכין לבכות ולספד הרבה על הסתלקות הצדיק, אבל צריכין לזהר מאד שלא להכשל על ידי זה לומר שכבר מת הצדיק ואפס תקוה חס ושלום ולא נשאר בעולם חליפתו והשארתו, כי זה פגם עצום מאד, כי בודאי הצדיק לא מת, ובודאי נשאר השארת קדשתו אצל בניו ותלמידיו, רק שצריכין לחפש ולבקש אחר זה מאד מאד, ועל ידי כל חפוש ובקשה מוצאין בודאי קדשת השארתו אצל בניו ותלמידיו, שזהו בחינת "שם מת אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו"^[573] כמבאר בפנים: (שלוחין ה, יז)

דרך כמה אנשים שאומרים אחר הסתלקות הצדיק חס ושלום שעתה כבר לא נשאר לנו כלום חס ושלום. ואף על פי שמצד אחד אומרים קצת אמת, כי בודאי לא נשאר ממש צדיק כזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה' וכו'^[574]. אבל אף על פי כן אסור לשאר חס ושלום בזה לומר שמחמת זה אפס תקוה חס ושלום, כי נהפך הוא 'כי לא יטש ה' את עמו לעולם'^[575], "וממשלתך בכל דור ודר"^[576]:

על כן צריכין להאמין שאף על פי שצריכין בודאי להתגעגע מאד אחרי הצדיק האמת בחינת משה, אף על פי כן צריכין לסים בדברי נחמה לנחם ולשמח עצמו בהשארתו, דהינו חדושי התורה הקדושה שנשאר ממנו על ידי ספריו ותלמידיו, כי מהצדיק האמתי בודאי נשאר השארה טובה לנצח, רק צריכין לבקש ולחפש הרבה כנ"ל: (שלוחין ה, יח)

הפלפול של אמת, לעין ולחפש בהתורה הקדושה אמתת עמקות עצות התורה הקדושה לעבדא שזהו העקר, זהו עקר בחינת הבקשה והחפוש הנ"ל: (שלוחין ה, יח)

אצל אלישע מצינו מבאר שגם אחר מותו נחיה וקם המת אשר נגע בעצמות אלישע^[577]. ומזה מובן ממילא שאלישע בעצמו בודאי לא מת והוא חי וקים תמיד, ואם יכול אחר הסתלקותו להחיות המת ממש, מכל שכן שהוא יכול להחיות בני אדם החיים עדין, להחיותם בהשארת תורתו ורוח קדשו, רק שצריכים לבקשו מאד כנ"ל, ומזה מובן גם על כל הצדיקים אמתיים: (שלוחין ה, כא)

כשאינם זוכים העולם לחפש ולבקש באמת אחר הרוח הקדש של הצדיק האמת, אזי לא די שאחר הסתלקותו נחשב כמת חס ושלום מסטרא דילן כנ"ל, אף גם הפגם הזה מתגבר לפעמים כל כך, עד שגורם גם איזה שגיאה דקה להצדיק הרבי האמתי בעצמו גם בחייו, עד שהוא גם הוא, נעלם ממנו הדרך איך יש בכחו לתקן את ישראל ולברר המדמה אצלם, מאחר שלבעל בחירה קשה מאד לעזר לו כנ"ל:

ובזה יש דברים גבוהים ונסתרים הרבה, ודבר זה נוגע למה שמאן משה בשליחותו, ואמר "שלח נא ביד תשלח"^[578], וכן "והן לא יאמינו לי"^[579], וכן מה שאלישע דחה לגחזי וגרה דבים בתינוקות, ואמרו רבותינו ז"ל שנחלה על זה שתי פעמים^[580]. כי אין רצונו יתברך לרחק שום בריה רק לקרב, וכמו שמצינו שהקפיד ה' יתברך על גדולי הצדיקים^[581], על שלא למדו זכות על ישראל כראוי. ועל כן כתיב באלישע, "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו"^[582], כי הא בהא תליא כמבאר בפנים:

וזה בחינת מה שמבאר לעיל שגם הרב האמת וגם הצדיק האמת בעצמו, צריך גם כן לבקש ולחפש את עצמו. הינו עד שיזכה למצא בכל פעם ביותר כח קדשת הרוח הקדש שבו, עד שידע שיש בכחו לעורר רחמים גדולים כאלה אצל ה' יתברך, עד שעל ידי זה יוכל להרים ולקרב גם כל הרחוקים מאד אל ה' יתברך: (שלוחין ה, יט-כא)

אצל הסתלקות אליהו הנביא לשמים, מצינו שאמרו בני הנביאים "ילכו נא ויבקשו את אדניך" וכו'^[583], ואמרו רבותינו ז"ל 'מכאן שהתחיל רוח הקדש להסתלק מהם'^[584], ואצל אלישע כתיב: "ויכה את המים ויאמר איה ה' אלהי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו" וכו'^[585], "ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע"^[586]:

כי בני הנביאים שגו בענין הבקשה והחפוש הנ"ל, ועל כן בקשו וחפשו אחר אליהו, למצא אותו דיקא בזה העולם ממש בעודו מלבש בגופו כמקדם. ובאמת לא זו הדרך, כי יכולין לישב בסמוך אצל גוף הצדיק ואף על פי כן יהיו רחוקין ממנו הינו מקדשת הרוח הקדש שלו בתכלית הרחוק, ועל כן גם בחיים חיותו בעודו סמוך אלינו, צריכין לחפש ולבקש אותו מאד:

וכן על ידי הבקשה והחפוש, העקר אחר קדשתו ורוח קדשו, על ידי זה אינו מסתלק לעולם, ויכולין למצא כח קדשתו גם אחרי הסתלקותו, שזה בחינת מה שאלישע זכה לבקש ולחפש את אליהו כראוי, גם אחר שידע בברור שעלה לשמים צעק והתחנן "איה ה' אלהי אליהו", הינו קדשתו ורוח קדשו וזכותו וכחו של אליהו, והתגלות אלהותו יתברך שנתגלה על ידו, ועל כן זכה על ידי זה באמת שנחה עליו רוח אליהו: (שלוחין ה, כב)

לאו כל אדם זוכה להתתקן מיד, "כי יצר לב האדם רע מנעריו"^[587], בפרט מאחר שכבר פגם וקלקל המדמה שלו הרבה קדם שבא אל הצדיק, וכל מה שעוסקין לתקנו מתגבר עליו הבעל דבר בהתגברות גדול מאד ביותר, 'כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'^[588]:

על כן הרוצה לחוס על נפשו ולחשב על תכליתו הנצחי באמת, צריך להיות חזק בדעתו מאד בהתחזקות עצום, לאחז עצמו בהצדיק האמת הזה העוסק בתקון נפשו, ולחפש ולבקש אחר עמקות אמתת עצותיו הקדושות ודרכיו האמתיים והתמימים כל ימי חייו, ולקים "אחזתיו ולא ארפנו" וכו'^[589], כי הרבה הרבה צריך לעבר על כל אחד ואחד עד שיזכה לתקון נפשו בשלמות: (שלוחין ה, כו)

עקר 'יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתה', הוא על ידי נפשות ישראל המחפשים ומבקשים אחר הצדיק האמת, עד שמוצאים אותו, ובאים אליו ביגיעות עצומות בכל פעם כדי לקבל ממנו תורת אמת, והצדיק מעלה נפשותם בבחינת 'מין נוקבין' ועושה על ידי זה יחוד גדול, ועל ידי זה ממשיך להם תורה כמובא במקום אחר^[590]:

אבל כשאין הנפשות משתדלים לבקשו ולילך אחריו, אזי אינו יכול לעשות היחוד הקדוש הנ"ל, ואזי מתגברין חס ושלום הדינים הקשים, עד שמכרחין למות ולהרג חס ושלום כמה נפשות על קדוש ה', ועל ידי זה נעשה היחוד הקדוש הנ"ל כמובא במקום אחר^[591]: (שלוחין ה, לו)

כשאין זוכין למצא הצדיק האמת, אזי צריכין להתענות הרבה, ועל ידי התענית שמשברין תאות אכילה על ידי זה נכנע 'מזונא דגופא', וממשיכין קדשת הצדיק שהוא בחינת 'מזונא דנשמתא', ועל ידי זה יזכה למצאו: (שלוחין ה, לו)

אי אפשר להתקרב לצדיקים אמתיים ולכשרים אמתיים הנלוים אליהם, כי אם על ידי מסירת נפש. ועקר המסירת נפש היא לבטל כבודו שהוא בחינת 'שמו ונפשו' ולסבל בזיונות ושפיכת דמים הרבה בשביל שיהיה נקרא על שם הצדיק האמת ושיזכה להתקרב אליו, כי הרבה צריכין לסבל בשביל בקשת האמת לאמתו, ואז דיקא יזכה לידע האמת למי להתקרב:

כי בכרס מלאה ורדיפת הכבוד והעשר, ולהרבות בבגדים ותכשיטים כל אחד יותר מיכלתו בכפלי כפלים וכו' כאשר מצוי עכשו בעוונותינו הרבים, על ידי כל זה אי אפשר למצא האמת, אדרבא כל מה שיגלו לו דבורים אמתיים ונפלאים יהפך הכל מהפך אל הפך. רק אם יפקיר כבודו באמת ולא יחוס על כבודו בשביל בקשת האמת, אז יזכה לידע האמת: (שלוחין ה, לו)

כלל ויסוד כל התורה כלה הוא שצריכין לזהר מאד לבלי להטעות את עצמו בזה העולם, כי העולם הזה מטעה את האדם לגמרי, וכמו שבכל הקנינים והמשא ומתן צריכין להיות נזהר מאונאות והטעאות, כמו כן בעקר הקנין של האדם בעולם הזה שהוא לקנות תורה ומצוות בבחינת "אמת קנה"^[592], צריכין גם כן לזהר מאונאה וטעות, כי כמה וכמה פגמים ופניות חס ושלום יש בהתורה ומצוות של רב העולם, כי על ידי מעשיהם הפגומים על ידי זה גם הטוב שלהם פגום הרבה. ואי אפשר להנצל בשלמות מהאונאה והטעיות של זה העולם, כי אם על ידי התקרבות להצדיק האמתי:

על כן צריכין לבקש ולחפש מאד את הצדיק האמת 'ולשפך לבו כמים נכח פני ה''^[593] שיזכה למצאו, כדי שיזכה על ידו לברר המדמה שלו כדי שינצל על ידי זה מכל הטעיות והאונאות הבאים על ידי בלבול המדמה:

ויש שמאמין בהצדיק האמת ומתחיל להתקרב, אבל אין התקרבותו בשלמות עד שיזכה על ידי זה לברור המדמה בשלמות, זה בחינת 'אונאה - פחות משתות', כי על ידי שהתחיל להתקרב באמת להצדיק האמת על ידי זה יצא קצת מבחינת 'נגה' (שהוא בחינת אונאה שתות), כי הצדיק מכריע אותו בכל פעם אל הטוב ואל הקדשה, ועל כן האונאה שלו היא בבחינת פחות משתות ונתן למחילה^[594], כי זה הצדיק הוא בבחינת "ואיש חכם יכפרנה"^[595]:

אבל מי שאינו מתקרב אל הצדיק, רק עומד על המשקל שאינו חולק עליו וגם אינו רוצה להתקרב, זה בחינת 'אונאה - שתות' שהוא בחינת 'נגה' שלפעמים נכלל בקדשה ולפעמים להפך, ועל כן הוא בסכנה גדולה אם לא ישתדל להתקרב באמת, שלא יפל חס ושלום לרע גמור. אבל על כל פנים כל זמן שהוא בבחינת 'אונאה - שתות' שאינו מכריע לכאן ולכאן, אזי הוא בבחינת 'קנה ומחזיר אונאה'^[596], הינו שכל התורה ומצוות ומעשים טובים שלו שהם עקר קנין האדם באמת כנ"ל, כל אלו הקנינים יתקימו, רק שיצטרך להחזיר האונאה, כי יצטרך תקון וברור גדול לברר התורה ומצוות שלו מהאונאה והטעיות שלו:

אבל זה שטעותו בבחינת 'יתר משתות', הינו שנפל כל כך עד שחולק לגמרי על הצדיק, שזה בחינת 'יותר משתות' הינו שבחינת 'נגה' נכלל בקלפה חס ושלום, שם הוא בחינת 'בטול מקח' לגמרי שכל הקנינים שלו בטלין ומבטלין לגמרי^[597], ועליו נאמר "כאשר בא כן ילך ומאומה לא ישא בעמלו"^[598], ויצטרך לסבל מה שיסבל בכמה גלגולים וכו', עד שהצדיק יחזר ויתקנו מחדש לגמרי: (שלוחין ה, לט-מ)

כל אדם בשעת למודו ועבודתו, צריך לקשר עצמו להצדיקים אמתיים שבדור, ואז יזכה שהצדיק יברר גם הלמוד והעבודה שלו, ויהיה נמשך על ידי זה שפע רוחניות ושפע גשמיות לכל דרי מעלה ומטה: (מקח וממכר ג, ו)

הצדיקים מחיין כל המלאכים וכל העולמות עליונים על ידי השפע רוחניות שמשפיעין להם בלמוד תורתם הקדושה, שעל ידי זה מאירין עליהם השגת אלהות ביותר שזה עקר חיותם: (מקח וממכר ג, ז)

בודאי לאו כל אדם זוכה לשבר בשלמות את הגוף שהוא בחינת 'שמאל', ואזי הוא בודאי רחוק מדעת אמת בשלמות, ועל כן על כל פנים צריך להכיר את מקומו ולידע עצם רחוקו מה' יתברך, ולבטל עצמו באמת להצדיק האמת שבדור, שזכה לשבר באמת את הגוף וכו', והוא יכול לתקן ולברר אותו גם כן ולהדריכו בדרך ישרה ולהשיבו למקומו. ואפלו צדיקים גמורים, לאו כלם זוכים לשבר בשלמות את הגוף שאחיזתו מבחינת 'שמאל':

ועל כן כלם צריכים לקבל זה מזה וזה מזה, עד שמקבלין כלם מהראש האמת שבכל דור ודור שהוא ה'חד בדרא' אשר זכה לנקדת האמת בתכלית, והוא יכול לקשר הכל לשרשו: (מקח וממכר ג, יא)

הצדיק האמת שהוא בחינת 'יוסף', מרחם על הדור ומספר ומרמז להם גדל מעלת קדשתו ועומק השגתו, ומעיר אזניהם שכלם צריכים להתקרב אליו - כי כל עלית תורתם ועבודתם הוא על ידו, שזה בחינת מה שספר יוסף להשבטים חלומותיו ודבריו:

אבל צריכין לזה זכיה גדולה להקשיב דבריו בתמימות, כי לפעמים עון הדור גורם עד שגם הצדיקים והכשרים אינם רוצים להאמין בדבריו וחושדין אותו שכל כונת דבריו בשביל התנשאות וממשלה, שזה בחינת שאמרו לו אחי יוסף "המלך תמלך עלינו" וכו'^[599], עד שעל ידי זה נעלם הצדיק מן העולם חס ושלום: (מקח וממכר ג, יג)

אי אפשר להתקרב לה' יתברך באמת כי אם על ידי הצדיקים אמתיים, כי הם ממשיכין קדשה וחיות לכל העולם ומגלין אלהותו יתברך גם להרחוקים מן הקדשה מאד, על ידי 'האוצר מתנת חנם' שמקבלין משם וכו': (מתנה ג, ד)

אותם שזכו להתקרב להצדיק האמת שהוא בחינת ה'ראש בית' ולהכלל בתוך הבית דקדשה שלו, הם בבחינת אותם שהיו מקפים במדבר בהקף ענני כבוד: (מתנה ג, ה)

כשהצדיק מתבטל לפעמים מן התורה, ויוצא מבית קדשתו ומוריד את עצמו אל העולם ומדבר עמהם עסקי חל, ועל ידי זה דיקא הוא מטהר אותם מטמאתם ומקרב אותם לה' יתברך, זה בחינת טהרת הפרה אדמה ממש כמבאר בפנים: (מתנה ג, יב)

הצדיקים אמתיים שכל קדשת ישראל תלוי בהם הם בחינת 'מאורי אור', והמפרסמים של שקר הם בחינת 'מאורי אש', וקשה מאד להבדיל ולהפריש ביניהם ולעמד על האמת, כי גם בהמאורי אש יש בהם איזה בחינה של אמת שהוא בחינת מאורי אור, כי 'כל שקר שאין בו אמת בתחלתו' וכו'^[600], אבל היו צריכין שיהיו נכנעין ובטלין תחת הצדיקי אמת ואז היו נכללין מאורי אש במאורי אור והיה נתתקן הכל:

אבל הם רוצים להשתרר ולמלך ונוטלין גדלה לעצמן, ורוצים להעלים ולהסתיר לגמרי בחינת המאורי אור שהם בחינת הצדיקי אמת, ועל כן קשה מאד לברר האמת, כי כל אחד אומר שאצלו האמת. וזה בחינת השלשה דברים שנתקשה בהן משה^[601] כמבאר בפנים: (מתנה ג, יד)

גדל המעלה שאין למעלה ממנה הוא התקרבות לצדיקים וליראים וכשרים אמתיים (שזכו לקבל עצות אמתיות מרבותיהם הקדושים), כי הצדיקי אמת הם מודיעים לנו בכל פעם אוצרי מתנותיו הטובים שהוא יתברך רוצה לתן לנו ברחמיו, ומודיעים לנו בכל עת איך להכין עצמנו לקבלם, ונותנים לנו עצות איך לנקות ולטהר עצמנו ולבושנו מכל לכלוך ופגם, והם חופרים בארות ומעינות חדשות, מעינות הישועה שאינם פוסקין, באפן שיוכלו לטהר בהם כל הפגומים והמלכלכים והמתעבים שבעולם, ולהתרפאות בהם כל מיני חלאים ומכאובות רעים בגוף ונפש, ולהתבסם על ידם בכל מיני ריחות טובות:

כי אין מי שיודע החסדים הגדולים שה' יתברך רוצה להמשיך עלינו בכל עת כי אם הצדיק האמת, כמו שכתוב "יודיע דרכיו למשה וכו' רחום וחנון ה'" וכו'^[602]: (מתנה ד, ח)

הצדיק האמת הוא בחינת 'יעקב' בחינת 'נקדת האמת לאמתו שבין הצדיקים' בחינת "תתן אמת ליעקב"^[603], ומחו הקדוש הוא בחינת 'לבן העליון' בחינת 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא'^[604]. וכל התורה שהוא מגלה היא אמת ברור זך ונקי בלי שום סיג ופסלת כלל, בחינת "אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף וכו' מזקק שבעתים"^[605]:

והבעל דבר מתגבר עצמו על זה מאד, להסתיר ולהעלים אור הצדיק האמת הזה, ומכניס בעולם רמאות וערמומיות הרבה, ומתלבש עצמו בגדולים ומנהיגים ומכניס בלבם לחלק על הצדיק הזה. ואלו הרמאות והטעיות הבאים מכח המדמה שאינו מברר, הם בחינת 'לבן הארמי' כמבאר בפנים:

ועל פי רב אותם המנהיגים שלא זכו עדין לברר את המדמה בשלמות אין עליהם שום מחלקת, אדרבא שלום להם. כי אין הבעל דבר מתגרה עליהם להרבות עליהם מחלקת כל כך מחמת שאין בהם כח לעזר לישראל להחזירם למוטב בשלמות, ועקר התגברות הבעל דבר הוא רק על הצדיק האמת:

אך אף על פי כן כל זמן שאין יודעין האמת הברור למי להתקרב, צריכין לעת עתה להתקרב לאלו המנהיגים. כי אף על פי שאין המדמה שלהם מברר בשלמות ועל כן גם החדושי תורה שלהם הם מבחינת זה המדמה שאינו מברר עדין, ועל כן אינם יכולים לעזר לישראל בשלמות. אף על פי כן יש בהם טוב הרבה גם כן, על כן צריכין לעת עתה להתקרב אליהם, כי ה' יתברך חומל על עמו ישראל, וכל זמן שאין זוכין למצא נקדת האמת שהוא המנהיג האמתי, אזי קדשת התורה בעצמה מנהגת את ישראל:

אך אף על פי כן צריכין לבלי להטעות את עצמו ולומר שכבר זכה למצא הנקדת האמת. על כן צריכין להתבונן על דרכיו, ולהסתכל היטב איך שאף על פי שבעת אסיפת הצבור אל המנהיג אזי "הן אל כביר לא ימאס"^[606] וממשיך להם ה' יתברך איזה מימי התורה להשקות הצאן קדשים הצמאים לשמע דבר ה', ואז לפי שעה נתבטל ונסתלק קצת מהם בחינת הבלבולים וכו' הבאים מבחינת כח המדמה שהוא בחינת 'לב האבן' ונכנע היצר הרע קצת, אבל הוא רק לפי שעה, ואחר כך כששבין לביתם אין להם שום שכל ועצה איך להתחזק בעבודת ה', בבחינת "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן"^[607], הינו בעת האסיפה אזי מסלקין וגוללין קצת הלב האבן וממשיכין מימי הבאר קצת, אך אחר כך תכף "והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה", וכעין שדרשו רבותינו ז"ל גם כן^[608]:

על כן צריכין להזדרז מאד לבקש ולחפש אחר הצדיק האמת בחינת יעקב, אשר הוא יכול לגלל האבן מעל פי הבאר בנקל כמו שמעביר הפקק מעל הצלוחית כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[609], והוא יכול לעזר את ישראל בשלמות, ולהוציאם בשלמות מבחינת המדמה שאינו מברר ולהביאם אל האמת, שזה בחינת מה שזכה יעקב אבינו לברר ולהוציא מבית לבן את רחל ולאה וכו' ולהוליד מהם כל עדת ישראל הקדושים: (מתנה ד, יג)

מי שאינו זוכה לידע מהצדיק האמת הזה, שהוא בחינת נקדת האמת בחינת 'יעקב' כנ"ל, אזי אפלו הוא איש כשר ועובד ה' יתברך ומתפלל ועוסק בתורה, אבל על פי רב כל עבודתו הוא בקרירות בלי שום חיות והתלהבות וחמימות דקדשה, ואין לה' יתברך שעשועים מעבודה כזאת, כי היא בבחינת 'שנה':

אבל הצדיק האמת בחינת יעקב, הוא ממשיך חדושי תורה בדרכים נפלאים ונוראים מאד ובשכליות נפלאים ונוראים כאלו, עד אשר מציג ותוחב השכל האמתי בתוך רהיטי מחין של המתקרבים אליו, שיהיו תחובים בהם בעמק גדול עד שלא יהיה כח לשום טעות של המדמה להעבירם מזה חס ושלום. כי כבר הם מבינים האמת לאמתו היטב היטב, עד שזוכין על ידי זה לעבד את ה' יתברך בחמימות והתלהבות גדול דקדשה. ולא עוד, אלא שאפלו הנלוים אליהם אל המקרבים האלו ובאים לשתות גם כן בצמא את דבריהם שזכו לשאב ולקבל מן הבאר מים חיים של הצדיק האמת, גם הם זוכים לעבד את ה' יתברך בחמימות והתלהבות גדול דקדשה שבא על ידי תנועת השכל האמת הנפלא והנורא שנתחב בתוך רהיטי מחם כנ"ל: (מתנה ד, יד)

הצדיק האמת אף על פי שיש בכחו לקרב הכל אל ה' יתברך ולהוציאם מהכח המדמה שאינו מברר שהוא בחינת 'לבן הארמי' כנ"ל, אף על פי כן על פי רב כל מגמתו לקרב בני הנעורים, מחמת שלא נשתרש אצלם עדין כל כך הסברות הבדויות של טעות המדמה, אבל הזקנים שכבר נשתרשו בטעותם קשה להשיבם, עד אשר ירחמו עליהם מן השמים. וזה "והיה העטפים ללבן והקשרים ליעקב"^[610]: (מתנה ד, יד)

הצדיק הגדול האמת מוסר נפשו ביגיעות קשות וטרחות ותחבלות נפלאות הרבה מאד, והכל רק בשביל להוציא בניו ותלמידיו מבית לבן הארמי הינו מבחינת המדמה שאינו מברר, ולהעלותם אל השכל דקדשה:

אך אף על פי כן המלחמה גדולה וחזקה מאד מאד, ולבן רודף אחריהם ומבקש לעקר את הכל חס ושלום, כמו שכתוב "ארמי אבד אבי"^[611]. ועקר רדיפת לבן גם כן הוא רק בשביל הצאן והבנים שהם התלמידים הנ"ל, כי ביעקב בעצמו אין לו שום אחיזה כלל, כי הוא קדוש וטהור ונקי וזך וצח לגמרי:

ואלה הצאן והבנים אף על פי שהם לא נצחו עדין המלחמה כראוי, עד שעדין יש כח ללבן בחינת כח המדמה והיצר הרע לרדף אחריהם להשיגם, אף על פי כן ה' יתברך חומל ומרחם על היגיעות והטרחות והמסירת נפש של הצדיק האמת שמסר נפשו מאד בשביל כל אחד ואחד, ועל כן ה' יתברך בעצמו לוחם עם לבן ומגרשו מצאן יעקב, בחינת "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש"^[612]:

וזה שאמר לו, "כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך"^[613], כי אין בי שום אחיזה ונגיעה ממך, "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה"^[614], כי יגעתי וטרחתי הרבה בעבודת ה' בתורה ותפלה והתבודדות בתוך שדות ויערים בתוך חורב וחמימות גדול, וכן בעת הקר והקרח בלילה, והכל בשביל ה' יתברך בשביל לקרב אליו נפשות ישראל:

על כן אף על פי שהנפשות המתקרבין עדין לא נצחו המלחמה כראוי, אף על פי כן אין לך כח לעשות להם מאומה, כי זכותי וזכות אבותי הצדיקים יגן עליהם להצילם ממך, בחינת "לולי אלהי אבי וכו' את עניי ואת יגיע כפי" וכו'^[615], כי ה' יתברך בעצמו יעמד בעזרי עד שאגמר עמהם מה שהתחלתי לקרבם כלם לה' יתברך, עד שיצמח מהם התגלות האמת לכל באי עולם, בבחינת "אמת מארץ תצמח"^[616], מאותן שמנחים עד הארץ מהם דיקא יצמח האמת לכל באי עולם, כי "שפת אמת תכון לעד"^[617] ו'קושטא קאי'^[618]: (מתנה ד, יד)

הצדיק האמת כל תשוקתו תמיד לעלות מדרגא לדרגא, ואפלו כשעולה למקום שעולה אינו מסתפק עצמו בזה כלל רק חותר ומתגעגע וכו' לעלות יותר ויותר, וכמבאר במקום אחר^[619], וזה עבודת הצדיק כל ימי חייו:

אבל אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא, כי אם על ידי ירידה שקדם העליה, וכל זמן שהצדיק חי בזה העולם, אף על פי שהוא גדול במדרגה עצומה מאד, אף על פי כן שיך אצלו איזה בחינת ירידה לפי בחינתו קדם כל עליה. אבל כשנסתלק ושם בעולם הבא אין שיך ירידה, והצדיק משתוקק גם שם לעלות בכל פעם יותר ויותר כי לגדלתו יתברך אין חקר^[620], אבל אי אפשר לעלות כי אם על ידי ירידה ושם אין שיך ירידה כנ"ל:

על כן כשבא אחד על קברו הקדוש וצועק שימחל ויסלח לו ה' יתברך על רבוי עוונותיו ושיקרבהו לעבודתו יתברך, והצדיק מוריד עצמו למקומו של זה שבא על קברו להושיעו שם, ואזי נחשב להצדיק כאלו ירד בעצמו, ועל ידי זה הצדיק עולה עוד לעלא ולעלא וכו' לפי בחינתו, בבחינת 'ירידה תכלית העליה'^[621], כי זוכה לחתר ולמצא עוד חסדים נפלאים ונעלמים מאד מאד ולגלות אותם מההעלם אל הגלוי, באפן שיוכל להושיע ולהעלות את זה, גם מאותה הירידה העצומה שהוא בה עכשו על ידי רבוי עוונותיו:

וזה עקר תענוג ושעשוע הצדיק יותר מכל תענוגי עולם הבא שיש לו, כשהוא עושה טובה נצחית לאיזה איש הישראלי שירד למקום שירד, כי זה עקר עבודתו בחייו ולאחר הסתלקותו שהוא עומד ומשמש עדין במרום, ועקר העבודה והשמוש לעזר לישראל בכלל ובפרט, והעקר להוציאם מצרות הנפש ומעמק ירידתו של כל אחד ואחד לפי בחינתו, ולגלות בכל פעם חסדים חדשים נפלאים שהם עקר גדלת הבורא יתברך, שנתגלין דיקא על ידי שמקרבין ומעלין את הרחוקים והירודים מאד מאד:

נמצא שדיקא על ידי האיש הזה שבא מירידה עמוקה כזאת להשתטח על קבר הצדיק להתפלל ולחתר משם לזכות לתשובה שלמה, על ידו דיקא זוכה הצדיק אחר הסתלקותו לבחינת 'ירידה תכלית העליה', ואז עולה הצדיק בעליה גדולה כזו וממשיך חסדים נפלאים כאלו, עד שיכול גם הרחוק והירוד הזה להתקרב לה' יתברך: (מתנה ה, כא)

עקר שלמות השגת הצדיק, הוא כשזוכה על ידי השגתו נסתרות שבתורה, להמשיך על ידי זה עצות ודרכים ונתיבות ותחבלות איך להביא ישראל לידי מעשה ולקיום התורה, כי 'לא המדרש עקר אלא המעשה'^[622]: (שם, כד עח)

גדולי הצדיקים אמתיים, אפלו כשמתים על מטתם מתים גם כן על קדוש ה', כי כל ימי חייהם מסרו נפשם על קדוש ה' בכמה וכמה בחינות, מכל שכן בסופם בהסתלקותם ממש:

והם ממשיכים בכל פעם חסדים חדשים ונפלאים מאד, עד שעל ידיהם יכולין לשוב אל ה' ולהמשיך כפרה אפלו להפגומים מאד בפגם הברית ופגם אמונה, בבחינת "יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', ואתם קרבו הנה בני עננה זרע מנאף" וכו'^[623], כי אפלו אלו יכולין להתקרב על ידי הצדיקי אמת שוכני עפר הנחים על משכבותם בשלום, על ידי החסדים נפלאים שממשיכים בכל פעם ביותר אחר הסתלקותם: (ראשי פרקים להלכות מתנה ה)

הצדיק הוא מתיגע בעבודתו עד שמוצא כל האבדות של כל באי עולם, והוא חפץ בכל עת להשיב כל אבדה לבעליה, אך כל זמן שהם רחוקים ממנו הוא מכרח לאסף את האבדות אליו, והם עמו 'עד דרש אחיך אותו', בבחינת "אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו"^[624]:

כי ההכרח לכל אחד לבא אל הצדיק לחזר ולבקש אחר אבדתו, והצדיק לוקח כל אלו הנפשות הבאים אליו ומעלה אותם ומחדשם בבחינת 'עבור', וממשיך על ידי זה חדושי תורה נפלאים ונוראים, ובזה משיב ומחזיר להם אבדתם:

וגם על ידי התורה שממשיך להם, הוא מאיר עליהם אור גדול עד שיש להם כח בעצמם גם כן, לחפש ולבקש אחר שאר אבדתם שעדין לא מצאו. כי בודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבדתם המרבות מאד בפעם אחת, שלא יזיק להם רבוי האור חס ושלום, ובהכרח להחזיר להם מעט מעט כפי הכנתם והתעוררותם אל האמת, ובכל פעם על ידי שבאים אל הצדיק ומקבלין ממנו חדושי תורה, על ידי זה נמשך להם אור ונר לחפש על ידם אחר שאר אבדתם:

כי האבדות צריכין לחפש אחריהם, והחפוש הוא בנרות כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[625], והתורה נקראת 'אור ונר' כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור"^[626], ועל כן על ידי כל אור ונר של התורה והמצוות שהחכם מזכה אותם, על ידי זה הוא מאיר אור נשמתם, ועל ידי זה יכולין לחפש ולמצא אבדתם, בבחינת "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן"^[627]: (אבדה ומציאה ג, ב)

כל ימי חיי הצדיק הוא בחינת 'יום', ואז עקר המשכת הדעת והתורה הקדושה שממשיך אלינו, ואחר הסתלקותו שהוא בחינת 'לילה', ואז 'נסתמו תרעין דגן עדן'^[628] ונסתלק הדעת, ואז צריכין לחיות עצמנו בהתורה שהמשיך עלינו ביום דהינו בחיים חיותו:

כי הצדיקים הגדולים שהם בחינת 'משה', ממשיכים התורה ממקום עליון ונורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בתורתם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח, כי התגלות תורתם היה על ידי שהעלו הנפשות בבחינת עבור וכו' כמבאר בפנים, ובגדל כחם העלו גם הנפשות העתידין לבא, בבחינת "ולא אתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה" וכו'^[629], והמשיכו התורה בקדשה כזאת עד שכל מי שיעסק בתורתם תאיר לו התורה לצאת מחשכת אפלתו, בבחינת "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי"^[630], כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו גם עתה בבחינת 'עבור', מחמת שאלו החדושי תורה נמשכו מעליית והתחדשות הנפשות "אשר ישנו פה ואשר איננו פה" וכו':

וזה בחינת "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה"^[631], דהינו שאפלו בלילה אחר הסתלקות הצדיק, לא יכבה נר תורתו הקדושה לעולם ועד: (אבדה ומציאה ג, ה)

הצדיק שממשיך תורה על ידי עלית הנפשות כנ"ל, הוא ממשיכה בקדשה נפלאה כזאת, עד שאפלו אחר כך בשעה שלא יהיו הנפשות האלו אצלו רק יהיו כל אחד בביתו, אף על פי כן יהיה לו כח - לכל אחד להמשיך על עצמו אור קדשת התורה הנ"ל, עד שתאיר לו כמו אור ונר לצאת מאפלה לאור גדול: (אבדה ומציאה ג, ז)

על פי רב רואים אצל הצדיקים הגדולים בתחלה בעת שמכינים עצמם לומר תורה כמו קפידות קצת, מה שאין דרכם בכך תמיד, וזה מחמת שאז עוסקין להעלות הנפשות בבחינת עבור, ועבור הוא בחינת 'רגז ודין': (אבדה ומציאה ג, יב)

הצדיק האמת בגדל כחו בודאי יכול להעלות ולהגביה את הכל, אפלו הנמוכים והירודים מאד הרובצים תחת משאוי עוונותיהם בכבדות גדול:

ובאמת בודאי הוא משתדל להעלות ולהקים את כלם, בבחינת "עזב תעזב לו"^[632] "הקם תקים עמו"^[633], אבל כל זה 'עמו', דהינו כשהוא בעצמו רוצה גם כן בזה, לרחם על עצמו ולהשתדל בתקנת נפשו, לסלק המשאוי הגדולה שעליו, רק שאי אפשר לו בעצמו והוא מצפה למי שיעזר לו לזה:

אבל אם רוצה לסלק עצמו לגמרי, ואינו רוצה להשתדל בתקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכל עבורו, והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל. אזי בודאי אין הצדיק צריך לעסק עמו, כי אי אפשר לעזר לו כשאינו רוצה לעסק בעצמו בתקונו כלל, כי הבחירה חפשית: (אבדה ומציאה ג, טו)

הצדיק האמת הוא מטהר את ישראל מכל הטמאות שהם בחינת 'כפירות' הנמשכין מ'עלמא דפרודא', הינו ממה שמפרידין הפעלות משתנות מאחדותו הפשוט יתברך:

ועקר התקון על ידי בחינת 'ריח טוב' שהוא חיות הנשמה. כי בעוונותינו הרבים בעצם חלישותינו עתה בתקף מרירות הגלות, כבר נחלש כחנו כל כך, עד שאין אנו מרגישים נעם מתיקות צוף דבש אמרי נעם של הצדיקי אמת המחיין אותנו באמרותיהם הטהורות, ואין חיותנו אלא מה שאנו מריחים מרחוק מעט הריח טוב הקדוש והנורא של חדושי תורתם הקדושה, ועל ידי זה גם כן יכולין אנחנו להטהר מכל טמאותינו ולהכלל בתכלית הקדשה עליונה שהוא בחינת 'אחדותו הפשוט יתברך':

והריח טוב הזה הוא בחינת הריח של שמן המשחה שעל ידו נתקדש המשכן וכל כליו שהיו כלולים מהרבה פעלות משנות, ושם עקר התגלות אלהותו יתברך כמו שכתוב "ונועדתי לך שם" וכו'^[634], שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות: (פריקה וטעינה ד, לח)

כמו שאחר שזכו ישראל לקבל התורה, אזי זכו הם בכל התורה ובכל העולם ומלואו התלויים בתורה, ואפלו גר הבא להתגיר עכשו ולקבל עליו על תורה, אי אפשר לו להתגיר כי אם על ידי ישראל דהינו על ידי בית דין מישראל. ואם לאו אפלו אם מקים כל התורה והמצוות ולא יתגיר על ידי ישראל דיקא, אז אינו נחשב לגר ורחוק לגמרי מקדשת ישראל עדין:

כמו כן להבדיל בקדשת ישראל בעצמן בענין התקרבות ישראל לה' יתברך באמת, אז קדם שיש איזה צדיק אמתי בעולם, אז בודאי כל מי שרוצה להתקרב לה' יתברך באמת יכול להתקרב, אבל אחר שכבר נמצא צדיק אמתי מנהיג ישראל אמתי, אז אי אפשר לשום אדם להתקרב לה' יתברך באמת ובשלמות, כי אם על ידו דיקא^[635]: (הפקר ונכסי הגר ג, ב)

מי שרוצה לשוב בתשובה ולתקן בשלמות מה שפגם בתחלה שאז היה בבחינת 'הפקר', כי מי שאינו מקים את התורה הוא מפקר ממש כמבאר בפנים, על כן עקר תקונו על ידי הצדיק שהפקיר את עצמו בשביל ה' יתברך, בהפקרות גדול ובמסירת נפש עצום מאד: (הפקר ונכסי הגר ג, ד)

יש סודות כאלו אצל הצדיקי אמת, שעל ידיהם יכולין להתקרב הכל לה' יתברך אפלו הרחוקים ביותר, אך אף על פי כן אין מגלין אלו הסודות רק בסוד ובחשאי, עין פנים (ועין התחזקות אות קי"ז^[636] מבאר שם ביותר): (הפקר ונכסי הגר ד, כב)

הצדיק האמת המשתדל לקרב הרחוקים לעבודתו יתברך, הוא אפוטרופוס שלהם להשתדל בכל תקנתם ולבטל מהם כל המניעות והקטרוגים, והוא כמו אביהם ממש: (אפוטרופוס א, א)

גדל מעלת ההלוך ונסיעה לצדיקי אמת בפרט על ראש השנה, ושעל ידי זה זוכין לקבל ולינק משכל הכולל שהוא בחינת 'אור הפנים', שזה בחינת "באור פניך יהלכון"^[637] עין ראש השנה וכו' אות קפ"ה^[638]:

מה שבכל דור ודור נמצא צדיק אמתי שהוא בחינת 'משה' 'שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד'^[639], שעל ידו היה נעשה שלום בעולם והיו שבים כלם בתשובה שלמה, וכל מי שמאמין בו ומתקרב אליו יכול למצא עצמו בתוך זה הצדיק, כי הוא שרש כל נפשות ישראל כלם:

אך הבעל דבר מתגרה מאד להרבות במחלקת דיקא על זה הצדיק הגדול בעצמו, עד שלפעמים מכניס טינא גם בלב שאר הצדיקים לחלק עליו, ושזה בחינת המחלקת שחלקו השבטים על יוסף:

אך אף על פי כן סוף כל סוף יודו הכל על האמת וישובו כלם אליו, כמו שהיה בענין השבטים עם יוסף הצדיק עין מחלקת אות נ"ד^[640]:

הצדיק האמת שזוכה להמשיך בעת פשיטותו את בחינת ה'אוצר מתנת חנם', שהוא בחינת ה'חסד חנם' שעל ידו היה קיום העולם קדם מתן תורה:

הצדיק הזה הוא מחיה ומקים את כל העולם אפלו האנשים הפשוטים שקורין: פראסטאקיס^[641], ואפלו אותן שנפלו וירדו מאד רחמנא לצלן, והוא שומר את העולם מכל מיני הזקות הבאין 'ממזיקי עלמא' רחמנא לצלן: (שומר שכר ד, ב ד ו)

הצדיקים אמתיים הנ"ל שיש להם כח להמשיך בעת פשיטותם את ה'אוצר מתנת חנם', על ידי זה יש להם כח גם לאחר הסתלקותם להמשיך עלינו האוצר מתנת חנם, להחיותינו גם עתה בבחינת ה'חסד חנם' הנ"ל:

'כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[642], כי 'חיים' הם בחינת החכמה ומחין, ו'מיתה' היא בחינת הסתלקות המחין שהוא החיות. אבל צדיקים גם במיתתם קרויים חיים, כי גם בעת הסתלקות המחין ובעת פשיטותם בחיים חיותם, הם זוכין לקבל ולהמשיך את בחינת האוצר מתנת חנם הנ"ל שהוא גבה וגדול במעלתו מאד מאד, ובכח האוצר מתנת חנם הזה יכולין להחיות את כל העולם, גם לאחר הסתלקותם ממש:

וזה עקר הנחמה על הצרה הגדולה מכל הצרות, שהוא מיתת הצדיקים ששקולה 'כפלים כחרבן בית המקדש' כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[643]. אבל באמת גם זה בעצמו יתהפך לנו לנחמה כפולה, בכח וזכות הצדיקים הגדולים במעלה מאד מאד, שזוכין דיקא אחר הסתלקותם להמשיך עלינו ביותר בחינת ה'אוצר מתנת חנם', שמשם עקר החיות בעת שמכרחין לבטל מדברי תורה, וכן החיות של האנשים פשוטים ונמוכים לגמרי:

וזה בחינת נחמה בכפלים, כי לא די שאנו זוכין להתנחם על ידי החדושי תורה אמתיים שנמשכו לנו על ידי הצדיקים, שזה עקר הנחמה בחינת "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני"^[644], אף גם אנו זוכין לקבל מהם האוצר מתנת חנם, שעל ידי זה אנו יכולין להתנחם ולהחיות עצמנו אפלו בעת שבטלין מדברי תורה, ולקבל גם אז חיות דקדשה גבוה מאד מהתורה הנעלמת בדרך ארץ שהוא בחינת האוצר מתנת חנם הנ"ל:

וזה "נחמו נחמו" וכו'^[645] נחמה בכפלים, "כי לקחה מיד ה' כפלים" וכו'^[646], שזה בחינת מיתת הצדיקים ששקולה 'כפלים כחרבן בית המקדש', ועל ידי זה דיקא "קול קורא במדבר פנו דרך ה'" וכו'^[647], כי על ידי האוצר מתנת חנם הנ"ל, נעשה דרך כבושה במדבר ובערבה ובכל מקומות החרבים והשפלים, ובכל מיני עקמומיות שבעולם יכולין למצא דרך כבושה להתקרב לה' יתברך, והכל בכח וזכות הצדיקים אמתיים שזכו להמשיך האוצר מתנת חנם בעת פשיטותן, וביותר לאחר הסתלקותם כנ"ל: (שומר שכר ד, ז-ט)

עקר תקון למוד התורה הוא על ידי בחינת 'צדיק', ומי שמפריד בחינת 'למדן' מבחינת 'צדיק', ואומר שלמוד התורה בעצמה הוא העקר ואינו משגיח על תקון מעשיו כלל, ואינו כפוף תחת הצדיק האמת, מכל שכן כשחס ושלום חולק עליו, אזי 'לא זכה נעשית לו סם מות'^[648], כי מציר אותיות התורה להפך חס ושלום:

והכלל שעקר התקון של כל העולמות הוא על ידי הצדיקי אמת שזכו לשמירת הברית בשלמות, והם דיקא זוכין לציר אותיות התורה לטוב, שיעשו ויפעלו פעלות טובות בעולם לתקן הכל. אך אפלו מי שאינו זוכה לזה לבחינת צדיק בשלמות, אף על פי כן אם הוא מכניע את עצמו על כל פנים תחת הצדיק 'כעבד תחת אדוניו', אזי כל תורתו ולמודו וכל מעשיו מקבלין תקון על ידי הצדיק האמת שמציר הכל לטוב, ואזי נאמר עליו גם כן 'זכה נעשית לו סם חיים'^[649] על ידי כח הצדיק האמת: (אומנין ד, כג)

רב העולם אפלו הכשרים, הם בבחינת 'ששת ימי החל', ועקר התקון והברור שלהם הוא על ידי הצדיק האמת שהוא בחינת 'שבת': (אומנין ד, כד)

כל אחד כפי קרובו אל הצדיק כן פורק מעצמו על המלאכות והעסקים, כי זוכה להשלים הברור על ידי כח הצדיק שהוא בחינת 'שבת':

אך אפלו אם הוא מכרח לעשות איזה מלאכה ועסק, עקר תקונו על ידי הצדיקים, על כן צריך לכון במחשבתו שעושה העסק כדי שיוכל להחזיק את הצדיק, ואז זוכה לברר ולתקן על ידי העסקים שלו תקונים גדולים: (אומנין ד, כה)

גם עקר השמירה מכל ההזקות ברוחניות ובגשמיות, הכל על ידי הצדיק: (אומנין ד, כב-כג כו-כז)

יש שדה עליונה ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונפלאים מאד הינו נשמות ישראל, והם צריכים לבעל השדה שיעסק בתקונם^[650] בכל תקוני השדה בחרישה וקצירה זריעה ונטיעה וכיוצא, כי כל אלו הבחינות נמצאים בבחינת תקון השדה של הנשמות הנ"ל:

וזה הצדיק הדור העוסק בתקוני השדה הנ"ל, הוא כמו בחינת 'מקבל ואריס שיורד לתוך שדה חברו', כי ה' יתברך כביכול נקרא 'חברו' של זה הצדיק האמת, כי זה הצדיק האמת שעוסק בתקוני השדה הנ"ל שזהו תקון כל העולמות, הוא נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וזה הצדיק הוא דן הכל לכף זכות ומוצא זכות אפלו ברשע גמור, ועל ידי זה מעלהו לכף זכות באמת ומתקנו ומחזירו בתשובה:

ועל כן נקרא 'יורד לתוך שדה חברו'^[651], 'יורד' דיקא, כי הוא צריך לירד לעמקי עמקים לקבץ הטוב מכל הרחוקים ולהעלותם אל הקדשה:

וזה הצדיק לפעמים הוא בחינת 'חוכר, שנותן דבר קצוב לבעל השדה כך וכך כורין לשנה'^[652], ולפעמים הוא בבחינת 'מקבל השדה למחצה לשליש ולרביע'^[653] כמבאר בפנים: (חכירות וקבלנות א)

יש מקבלי השדה הנ"ל הינו צדיקים כאלו, שאינם יכולים לקבל השדה, הינו לחגר עצמם לעסק בתקוני השדה רק לשנים מעטות, כי אינם יכולים לגמר התקון בשלמות כי אם על ידי הסתלקותם, ומכרחים להסתלק מחמת זה בשנים מעטות:

אבל יש שיכולים לקבל אותה לשנים מרבות, כי הם גדולים ומפלגים במעלה עליונה ונוראה מאד מאד, ומאריכים ימים על ממלכתם:

וזה שאין כחו גדול כל כך, ואין יכול לקבל השדה רק לשנים מעטות, עליו הזהירו רבותינו ז"ל 'המקבל את השדה לשנים מעטות לא יזרענה פשתן, ואין לו בקורת שקמה'^[654], דהינו שלא יעסק בתקונם של הרחוקים מאד ממנו יתברך והם מכנים בשם 'פשתן', וגם לא בתקונם של אותם שכבר הזקינו ברשעתם ונתעבו ונתגשמו מאד שהם בחינת 'קורת שקמה' כמבאר כל זה בפנים. ומחמת שאין כחו גדול וחזק כל כך, על כן אי אפשר לו לעסק בתקונם של אלו, כי יוכל להזיק לו חס ושלום מאד:

אבל מי שמקבל את השדה לשנים מרבות, הינו אלו הצדיקים הגדולים במעלה שכחם גדול וחזק ביותר עד שיכולין לקבל השדה לשנים מרבות כנ"ל, הם 'יכולין לזרעה אפלו פשתן וגם יש להם בקורת שקמה', כי הם יכולים לקרב ולתקן את הכל מחמת שכחם גדול וחזק מאד כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל^[655] שעור שנים מעטות הוא 'שבעה שנים' ושנים מרבות הם 'יותר משבעה שנים', הינו כי יש צדיקים שאינם יכולים להמשיך תקוני השדה רק מבחינת 'שבעים פנים לתורה', אבל אותם הרחוקים מאד שנפלו מכל השבעים פנים לתורה אינם יכולים לתקן אותם, והם בבחינת 'מקבלי השדה לשנים מעטות' הנ"ל:

אבל יש צדיקים כאלו, שיכולים להמשיך תקוני השדה מבחינת 'שנים קדמוניות' ששם כביכול 'למעלה משבעים פנים לתורה', והם יכולין לתקן את הכל, ועל כן הם בחינת 'מקבלי השדה לשנים מרבות', כי ממשיכין תקוני השדה מבחינת 'עתיק' ששם עקר אריכות ימים: (חכירות וקבלנות א, ב-ג)

הצדיק האמת העוסק לעורר את בני אדם משנתם, על ידי שמלביש להם השבעים פנים לתורה בספורי מעשיות. ולפעמים הוא עוסק לספר ספורי מעשיות של שנים קדמוניות שהם בחינת 'הדרת פנים', שכל השבעים פנים לתורה משרשים שם. בכדי לעורר על ידי זה גם אותם שנפלו מכל 'השבעים פנים לתורה', על ידי זה הוא ממשיך עשירות גדול בחינת 'שפע כפולה': (גניבה ג, ג-ד)

מה שהצדיק מלביש תורה גבה בספורי מעשיות ושיחות חלין דיקא, ועל ידי זה מעורר בני אדם משנתם ומחזירם בתשובה, זה סוד מה שאחר חטא אדם הראשון כתוב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"^[656], שזה בחינת מה שכל הסודות הגבוהים והנוראים והנפלאים מאד נתלבשו בספורים של התורה הקדושה, כדי לעורר מהשנה והמיתה לכל באי עולם שישובו כלם לה' יתברך:

וזה גם כן בחינת מה שיעקב אבינו עליו השלום שהוא בחינת ה'פנים דקדשה' בחינת כלליות השבעים פנים לתורה, הכרח להתלבש בבגדי עשו^[657], ועל ידי זה דיקא קבל הברכות מיצחק, שזה בחינת שפע העשירות הנמשך על ידי ספורי מעשיות הנ"ל:

וזה גם כן בחינת ספור החלומות ופתרון החלומות שעסק בהם יוסף הצדיק, שכל זה הוא בחינת 'ספורי מעשיות' שיש בהם דברים גבוהים ונעלמים מאד. כי גם בהספורים והחלומות שמספרין העולם יש בהם גם כן דברים גבוהים, רק שאין יודע ומבין כל זה כי אם הצדיק האמת שהוא בחינת יוסף:

ועל כן אף על פי שאחיו לא רצו להאמין שיש בחלומותיו וספוריו דברים גבוהים, "ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו"^[658], אף על פי כן "ואתה מרום לעלם ה'"^[659], כי סוף כל סוף עלה לגדלה דיקא על ידי החלומות ופתרונם, עד שכל הקיום של ישראל במצרים ועקר הגאלה שהיא בחינת 'התעוררות השנה' היה על ידו, כמו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"^[660]:

ועל כן כל הנביאים והצדיקים הקדמונים השתמשו גם כן בזה, כמו שמצינו בנבואת ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, ובשאר נביאים ובפרט נבואת זכריה, שהרבה מנבואתם היה בדרך משל וספור מעשה:

ובאמת גם אז היה קצת מישראל אומרים על יחזקאל "הלא ממשל משלים הוא"^[661], ולא רצו להאמין שיש בגוף הספור והמעשה סודות נפלאים ונוראים, רק אמרו שהוא 'ממשל משלים' כשאר מושלי משלים בשכלם האנושי:

ובאמת הספורי מעשיות של הצדיקים הגדולים והנביאים יש סודות גדולים בעצם המעשה, שכל תיבה וכל ענין מרמז לדברים גבוהים מאד, כי מלבש בהם ה'שבעים פנים לתורה', ועל ידיהם דיקא 'מעוררין מהשנה':

וזה גם כן בחינת הספורים הקדושים של האמוראים הקדושים רבה בר בר חנה^[662], ורבי יונתן^[663], ורבי יוחנן^[664] ורב יוסף^[665], ושאר הספורים והמעשיות המובאים בדברי רבותינו ז"ל, שבכלם יש בהם סודות גדולים ועליונים מאד, וכלם הם בחינת 'התעוררות השנה' לעורר בני אדם משנתם שלא ישנו את ימיהם, ולהחזיר להם ה'פנים דקדשה' על ידי זה, אם יזכו להתעורר על ידם: (גניבה ג, ו-ח)

מה שהצדיק מוציא מהסטרא אחרא כל הקדשות שבלעה, אף גם היא מכרחת להקיא עצמות חיותה ממש, וכל זה על ידי התפלה בבחינת 'דין' שמתפלל הצדיק שהוא בעל כח גדול:

זה סוד מה שלקח יעקב אבינו עליו השלום הבכורה אצל עשו על ידי 'נזיד עדשים', שאמר לו עשו "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה"^[666] שהוא בחינת 'תקף הדין', וכן מה שקבל אחר כך הברכות על ידי שהתלבש בבגדי עשו: (גניבה ד,  ח)

עקר הגנבה והרמאות דסטרא אחרא, הוא מה שהבעל דבר גונב לב האדם עד שמכניס מחלקת על הצדיק האמת, שמזה עקר אריכת הגלות, ועל ידי זה יכולה הסטרא אחרא להתגבר ולינק מהעשירות דקדשה, שהוא גבה מאד בשרשו עד שהוא מבחינה אחת עם נפשות ישראל:

וכשהסטרא אחרא מתגברת, אזי לוקחים לעצמם כל העשירות והשפע של ישראל שהוא בחינת 'שה' ובחינת 'דלת' כמבאר בפנים, והכל נמשך רק בכח הצדיק הגדול שהוא בחינת 'יוסף' בחינת 'שור' והוא בחינת 'קוצא דאות דלת'^[667], ועל כן הוא בחינת 'הא' בחינת 'חמשה' כמבאר בפנים:

ולפעמים נוגע פגם המחלקת שעל הצדיק רק אל העשירות של ישראל, ולפעמים נוגע הפגם גם אל הצדיק בעצמו, ויש בזה כמה בחינות כמבאר בפנים:

וזה בחינת הפגם של המחלקת שחלקו השבטים על יוסף, עד שנשתלשל מזה עשרה הרוגי מלכות כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[668], שנהרגו על ידי זה צדיקים וקדושים כאלו:

אבל באמת כל מה שמתגברת הסטרא אחרא בגנבתם וערמתם יותר ויותר, אזי כשמתגבר אמתת קדשת האמת כנגדם, אזי מכרחים להחזיר הכל כל ניצוצות הקדושה שבלעו, אף גם מכרחים להקיא ולהוציא עצמות חיותם ממש:

וזה בחינת מה שהגנב כשנמצא הגנבה בידו אזי משלם כפל^[669], ואם טבח או מכר אזי "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה"^[670], כי כל מה שהתגברו ביותר עד שנוגע הפגם ביותר, אזי מכרחים להוציא חיותם מקרבם עוד יותר ויותר:

וזה מרמז בדברי רבותינו ז"ל שאמרו על פסוק "תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחשת, ותחת האבנים ברזל"^[671], שזה בחינת כלל העשירות שכלול מזהב וכסף ונחשת וברזל והכל יכרחו העכו"ם להחזיר לישראל בכפלי כפלים, בבחינת "תחת הנחשת אביא זהב" וכו' כנ"ל שזה בחינת "ארבע צאן תחת השה" כנ"ל:

ואמרו רבותינו ז"ל על זה, 'אוי להם להעכו"ם, כי "תחת נחשת יביאו זהב" וכו' אבל תחת רבי עקיבא וחבריו וכו' מה יביאו'^[672], הינו כי כל הנ"ל לא יספיק להם רק נגד הפגם שפגמו בהעשירות, אבל מה שהתגברו עוד ביותר עד שנגעו בנקדת הצדיק בעצמו, במה אפשר להם לתקן זאת, כי על זה לא יספיק להם שום דבר, עד שיצטרכו להוציא כל עצמות חיותם מבטנם וקרבם, וכל מקום שנמצא בהם עוד איזה ניצוץ הקדוש, הכל יצטרכו להחזיר בעד מה שפגמו בקדשת הצדיק שהוא שרש הכל, שזה בחינת "חמשה בקר תחת השור" (עין פנים): (גניבה ה, יב-יג יט-כ)

עקר הקיום של כל מלאכת 'מעשה בראשית' הוא על ידי הצדיק, שהוא בחינת 'יום השביעי' בחינת 'שבת' בחינת 'אנת הוא שבת דכולי יומי'^[673], והשפע והחיות של הכל נמשך רק על ידו: (גניבה ה, יט)

עצם ה'נקדה של אמת' המשרש בלב כל אחד מישראל היא בחינת 'יעקב', והוא בחינת 'אש'. אך אש בלא להבה אינו שולט, על כן העקר להתקרב להצדיק האמת שהוא בחינת 'יוסף', והוא מאיר ומלהיב אור נקדת האמת שבישראל, עד שיזכו על ידי זה לצאת מכל מיני חשכות, ולהכניע ולבטל כל הסטרא אחרא והקלפות, בבחינת "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה ובית עשו לקש"^[674], וכמו שדרשו רבותינו ז"ל^[675]:

וזה בחינת "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"^[676], שכל הכתות שבישראל שיש בהם כמה שנויים והכל בענין 'נקדת האמת', כלם צריכין לכון דעתם ולקשר עצמם אל הצדיק האמת שהוא בחינת 'פני המנורה', בכדי שעל ידי זה יתלהב ויאיר ביותר נקדת האמת שבלבם, שזה בחינת 'בהעלתך את הנרת', ודרשו רבותינו ז"ל 'שתהא שלהבת עולה מאליה'^[677], הינו בחינת 'להבה' הנ"ל: (גניבה ה, ל)

באמת יש אצל כל אחד מישראל איזה נקדה של אמת, כי כלם מזרע יעקב שהוא 'עצם האמת' בחינת "תתן אמת ליעקב"^[678], וכל ישראל נקראים "כלה זרע אמת"^[679]:

אך מחמת תאוות עולם הזה וטרדותיו בפרט תאות המשגל ותאות ממון, על ידי זה השקר שהוא החשך מסבב מאד מאד את האמת, ועל ידי זה כל אריכת הגלות בעוונותינו הרבים, כמו שכתוב "ותשלך אמת ארצה"^[680], והאמת נעשה עדרים עדרים^[681], וכל אחד אומר שאצלו האמת^[682]:

ובאמת אי אפשר שיהיה האמת בשלמות, כי אם כשיתקבצו כל ישראל יחד אל הצדיק האמת שהוא בחינת 'יוסף', כי רק הוא יכול להאיר ולהלהיב האמת שבלב כל אחד מישראל, באפן שיתגבר האמת על השקר הטוב על הרע:

וזה בחינת "שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם וכו' ויבחנו דבריכם האמת אתכם"^[683], כי כל זמן שאין מתקבצים כלם יחד אל הצדיק האמת בחינת יוסף, עדין אין האמת מברר בשלמות, ועל כן עתה עקר התקון והתקוה הוא על ידי אותם שזכו להתקרב לנקדת האמת וכו': (גניבה ה, לא)

הסתלקות הצדיק עושה תקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו, כי 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'^[684], כי עקר הגדלה של הצדיק בחייו ובמותו, הוא כפי מה שזוכה לקרב נפשות ישראל לה' יתברך, שזה עקר תענוגיו ושעשועיו של ה' יתברך, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל 'כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל'^[685], ועל כן 'גדולים הצדיקים במיתתם יותר מבחייהם', כי במותם הם מקרבין יותר נפשות ישראל לה' יתברך:

והסטרא אחרא והקלפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעוונותיהם, מכניעין ומבטלין אותם הצדיקים במיתתם יותר מבחייהם, בבחינת 'כי רבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו'^[686]:

כי עקר העסק שהצדיק עוסק לתקן נשמות ישראל הוא בשעת בחינת 'שנה' שלו דיקא, כי ממח הצדיק בעצמו אי אפשר לקבל, כי מחו ודעתו גדול ונשגב ונעלה מאד מאד, עד שאי אפשר לקבל ממנו בשום אפן, כי אם על ידי שהצדיק מוריד עצמו אל העולם ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חלין וספורי מעשיות שזהו בחינת 'שנה', ועל ידי זה דיקא הוא מעוררם בתשובה ומחזירם לה' יתברך:

וכן אפלו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם, אף על פי שהוא תורה גבה מאד והתגלות נפלא ונורא מאד, אף על פי כן הוא בבחינת 'שנה' לגבי עצם השגתו שהוא גבה מאד, עד שאי אפשר להשיגה אפלו במחשבה מכל שכן בדבור, נמצא שהתקרבות ישראל לאביהם שבשמים שבזה עוסק הצדיק תמיד, הוא רק על ידי בחינת שנה שלו כנ"ל:

וכן בפשטיות, השנה של הצדיק הוא גבה בקדשה נפלאה מאד, כי אז בשעת שנה נשמתו הקדושה עולה ונכללת בתוך האמונה הקדושה שהיא בחינת 'מלכות', ונעשה על ידי זה יחוד גדול ועליון מאד, ועל ידי זה נתבררין ועולין כמה וכמה 'ניצוצות הנפולין', שהם בחינת 'הנשמות הנפולים', ואזי נתעוררין בתשובה וחוזרין לה' יתברך - אלו הרשעים שהם משרש ניצוצי נשמות אלו:

ועל כן בשעת הסתלקות הצדיק שהוא בחינת שנה ארכה אצלו, ואז נשמתו עולה ונכללת במקום שנכללת, ואז נתגדל היחוד הקדוש מאד מאד וכמובן בזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל^[687], ועל ידי זה נתבררין ועולין ניצוצות הנפולין יותר ויותר ברבוי גדול מאד מאד, עד שעל ידי זה חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר:

וכן מתנהג כל ימי עולם עד התחיה, שנשמת הצדיקים שנסתלקו הם מעלים תמיד בחינת 'מין נוקבין' אל השכינה הקדושה שהיא בחינת 'אמונה', ועל ידי זה היא מבררת נפשות רבות שנפלו עד אין קץ:

כי יש נשמות נפולות מאד שנפלו כל כך כמו שנפלו, עד שאי אפשר שיהיה להם שום תקון בעולם, כי אם על ידי נשמת הצדיק, ודיקא על ידי מיתתו והסתלקותו שנעשה על ידי זה יחוד גדול ועליון מאד, כי כפי גדלת היחוד של מעלה, כן עולים ניצוצות רבות מעמקי הקלפות ביותר:

וזה בחינת מעלת קדשת השתטחות על קברי צדיקים הקדושים, שהוא דבר גדול מאד ומועיל מאד לעבודת ה' יתברך לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב לה' יתברך:

כי יש בני אדם שנפלו כל כך בעוונותיהם, עד שנאחז בהם הרע כל כך, עד שאי אפשר להם בשום אפן לשוב לה' יתברך, רק על ידי שבאין על קברי צדיקים אמתיים, ואז נכללין בנשמת זה הצדיק שמת ונסתלק, והוא עוסק תמיד לברר ברורים, והוא בכחו הגדול שגדול במיתתו יותר מבחייו, הוא יכול לברר אפלו אותם הנשמות שנפלו מאד מאד:

אבל אף על פי כן, מחמת שהבעל בחירה אי אפשר לבררו ולקרבו אל הקדשה בעל כרחו, כי הלא הבחירה חפשית, אך כשבא על קבר הצדיק במקום גניזתו הקדושה, ותומך עצמו על כח וזכות הצדיק ונשען עליו, ומשתטח על קברו ומתפלל ומתחנן שם לפני ה' יתברך, ומעורר את עצמו בתשובה, שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול, ולהוציאו ממקום שנפל לשם, ולתקנו בשלמות, ולזכותו להתקרב לה' יתברך אף על פי שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אפן וכנ"ל:

וזה בחינת 'הלולא דרבי שמעון בר יוחאי' שעושין ביום הסתלקותו שמחה גדולה דיקא, כי אין שמחה ותענוג לפניו יתברך, כמו השמחה שיש לו יתברך כביכול בעת שמתקרבין הרחוקים וחוזרין בתשובה אליו יתברך, וכמבאר בפנים בדרך משל באריכות קצת^[688]:

והצדיקים הגדולים שעל ידי הסתלקותם הם מתקנים ומחזירים בתשובה נפשות רבות ביותר, ועל כן על ידי זה נתרבה השמחה ביותר, והשמחה הזאת היא בחינת השמחה שלעתיד בעת התחיה בחינת "ושמחת עולם על ראשם"^[689], כי 'צדיקים במיתתם קרויים חיים'^[690], כי הצדיק תכף בשעת הסתלקותו, הולך לעולמו לחיים טובים ולשלום, לקבץ נדחים ולקרב רחוקים ולהחיותם חיי עולם בזה ובבא, שעל ידי זה נתגדלה השמחה מאד מאד וכמבאר בפנים: (נזיקין ג, ח-ט)

הצדיק האמת הוא בחינת 'כהן איש חסד', כי הוא 'מטה כלפי חסד' תמיד, ומוצא טוב בכל אחד מישראל, כי יודע ללקט כל הנקדות טובות שנמצא בכל אחד מישראל שהם בחינת 'שערות טובות', דהינו מה שכל אחד מנתק עצמו מרע לטוב אפלו כחוט השערה:

ועל ידי זה הוא ממשיך עלינו רחמים עליונים מאד שהם בחינת 'שערות קדושות עליונות', בחינת "ושער ראשה כעמר נקא"^[691], ועל ידי זה הוא ממתיק מעלינו כל הדינים וכל הגבורות, וממשיך לנו שכליות וצמצומים כאלה, שהם גם כן בחינת 'שערות קדושות' בחינת 'שעורא דאתון דאוריתא'^[692], שעל ידם מכניס גם בנו השגות אלהות אפלו בהנמוכים במדרגתם מאד, ומרפא אותנו מכל חלי הנפש רחמנא לצלן: (נזיקין ד, י)

קבוץ התלמידים ביחד באהבה ובאחדות גדול גם אחר הסתלקות הצדיק, הוא דבר גדול ויקר מאד, ונתגלין על ידי זה הלכות למעשה הרבה, כי כל אחד מהתלמידים מספר מה ששמע וראה מרבו הלכה למעשה, דהינו הדבורים קדושים ששמע ממנו למעשה, מה שהשיב לו על שאלותיו, ששאל אותו על ענינו ורחוקו מה' יתברך, ואיך ובאיזה דרך גלגל עמו לקרב אותו לעבודת ה', שמאלו הספורים יכול כל אחד להבין ולהשכיל ביותר עצות ודרכים להתקרב לה' יתברך, עד שיזכה להשגות אלהות כל אחד כפי בחינתו:

כי עקר יגיעת הצדיק האמת הוא להמשיך השגות אלהות, ולהאיר בתלמידיו בדרכים נפלאים עד שיוכלו להאיר עוד להלן יותר בתלמידיהם ובתלמידי תלמידיהם לדורות עולם, עד שכלם ידעו את ה':

והצדיק בחיים חיותו, יודע בהשגתו העצומה איך לדבר עם כל אחד ואחד כפי בחינתו, אבל לאחר הסתלקותו, עקר חיותנו על ידי קבוץ התלמידים יחד, וכל אחד מתעורר לה' יתברך כפי הנקדה טובה שהאיר בו הצדיק, וכל אחד מספר מה ששמע וראה ממנו, ועל ידי זה יכולין להחיות את כל העולם כלו לנצח:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל על מסכת עדיות שהיא 'בחירתא דכולי ש"ס'^[693], כי היא נתחברה מרב קבוץ התלמידים שנתוספו אז (כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'עדיות באותו היום נשנה'^[694], הינו בזה היום שנתוספו כמה מאות ספסלי בבית המדרש בעובדא דרבן גמליאל ורבי יהושע), וכל אחד העיד וספר מה ששמע מרבו הלכה למעשה שזהו העקר, וכן הוא בדרכי עבודת ה' גם כן כנ"ל:

וזה בחינת מעלת קדשת בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם בחינת 'מקדש מעט', ועל ידי זה עקר כל קיומינו וחיותינו בגלות הארך הזה, הינו על ידי הקבוץ הקדוש שמתקבצין שם יחד, וכל אחד מתעורר לה' יתברך כפי נקדתו הטובה שהאירו בו הצדיקי אמת, וכל אחד מעיד ומספר מה ששמע וראה מרבו הלכה למעשה, ועל ידי זה נמשך הארת ההשארה הקדושה לנצח: (נזיקין ד, יב-יד)

עקר חטא העגל היה על ידי הערב רב, שהיה 'טינא בלבם על משה ובקשו עלילה לפרש מאחרי המקום'^[695], והם הכניסו הטעות^[696] לבא לאהרן וכו' ולומר לו "קום עשה לנו וכו' כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"^[697]:

ועקר הפגם נמשך על ידי שלא שמו על לבם להאמין במשה רבנו, שבודאי לא היה יגיעו לריק חס ושלום, ואפלו אם כבר מת ונסתלק באמת, בודאי השאיר השארתו הטובה לנצח אצל תלמידיו. וכמו שראינו בחוש באמת אחר כך, שדיקא לאחר הסתלקות משה זכה יהושע תלמידו להכניס את ישראל לארץ, והכל בכחו של רבו בכח ההשארה הקדושה שקבל ממנו:

ועל כן אפלו כפי טעותם שסברו אז שכבר נסתלק משה, היה להם לבא לאהרן וחור וכו', ולבקש מהם שיוליכו אותם בדרך הישר כפי מה שקבלו ממשה רבם. אבל הם לא בחרו בהאמת, עד שבאו על ידי זה למעשה העגל, כי בודאי כשפורשין מהצדיק האמת ומדרכיו הקדושים, יכולין לבא לעבודה זרה ממש חס ושלום:

ועל כן עסק משה אחר כך ב'מעשה המשכן', ובזה המשיך תקון שאפלו לאחר הסתלקותו, וגם לאחר החרבן, וכשיהיו ישראל נעים ונדים בגלותם, אף על פי כן ישאר השארתו הקדושה ותתקים לנצח, על ידי בחינת המקדש מעט שהם הבתי כנסיות ובתי מדרשות, על ידי הקבוץ הקדוש שמתקבצים התלמידים לשם לדברים שבקדשה כנ"ל:

כי באמת להמשיך 'השגות אלהות', צריכין כמה וכמה צמצומים וכלים קדושים ותקונים נפלאים הרבה, שזה בחינת כל הכלים והתקונים שהיו במעשה המשכן, ומחמת חטא אדם הראשון וקלקולי הדורות, אי אפשר לגמר התקון בשלמות בדור אחד:

ועל כן מתיגעים גדולי הצדיקים בכל דור ודור להמשיך תקונים נפלאים ולהשאיר ברכה אחריהם לדורות עולם, שיהיה בנקל לדור אחרון להשיג אותו יתברך אם ירצו לבקשו, שזה בחינת ההשארה הקדושה שנשאר לנו ממשה רבנו עליו השלום שהוא כלל קדשת ישראל כלל התורה שבכתב ושבעל פה:

ואף על פי כן לא נכנסו ישראל לארץ בימיו, ולא נגמר התקון עדין בשלמות, עד אשר אחר הסתלקותו דיקא בא יהושע והכניס ישראל לארץ, והכל בכח ההשארה הקדושה שקבל מרבו:

ואף על פי כן גם בימיו לא נגמר התקון כי לא נכבשה כל הארץ בימיו, עד שבאו הצדיקים הגדולים אחר כך וגמרו הכבוש, והכל בכח משה ויהושע, עד שאחר כמה וכמה דורות זכו לבנין בית המקדש, הגם שבתוך כך עבר עליהם מה שעבר בימי השופטים והזקנים כמבאר במקרא. ואחר כמה דורות נחרב הבית המקדש, ואחר כך חזר ונבנה וחזר ונחרב, וכל מה שעבר על כל הדורות כלם מאז ועד עתה, ועדין לא נגמר התקון בשלמות:

אך סוף כל סוף יגמר התקון בשלמות במהרה בימינו, והכל בכח ההשארה הקדושה שהשאיר לנו משה רבנו עליו השלום, ובכח ההשארה הקדושה שהשאירו לנו כל הצדיקים הקדושים הבאים אחריו, בבחינת 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכו' וכו'^[698], כי כל אחד מהמקבלים הקדושים ומכל גדולי הצדיקים, כל אחד המשיך תקונים נפלאים והשאיר השארתו הקדושה לנצח, עד שעל ידי זה סוף כל סוף יגמר התקון בשלמות:

והכל בכח וזכות הקבוץ הקדוש של התלמידים שמתקבצין בכל פעם, ועוסקין בזה להמשיך הארת ההשארה הקדושה שקבלו מרבם לדורות עולם, שזה בחינת מעלת יקרת קדשת ההשארה הקדושה שהשאיר לנו רבי שמעון בר יוחאי, על ידי תלמידיו הקדושים שהוא הזהר הקדוש וכו', אשר על ידי זה כל קיומינו וחיותינו עד עולם 'ובזהר דא יפקון מן גלותא'^[699]:

עד אשר אחר כך, אחר דורות הרבה בא האר"י ז"ל הקדוש, והוסיף לגלות נפלאות הרבה בלמודי הזהר הקדוש וכו', וכן בדורותינו אלה זכינו למה שזכינו, על ידי גדולי הצדיקים שהיו מימות הבעל שם טוב ז"ל עד עכשו:

וזה עקר חיותינו ותקותנו, שאנו מחיין עצמנו בההשארה הקדושה שהשאירו לנו גדולי הצדיקים אמתיים על ידי תלמידיהם הקדושים כנ"ל: (נזיקין ד, יג-טו כב)

כל ישראל נקראים צדיקים על שם הצדיק האמת שמצדיק את כלם, כי הוא מתיגע לחפש ולמצא נקדות טובות בכל אחד מישראל, ועל ידי זה הוא מצדיק אותם עד שנקראים כלם 'צדיקים', כמו שכתוב "ועמך כלם צדיקים"^[700]. וכל מי שמקרב ונכלל יותר בהצדיק האמת הוא נקרא יותר בשם צדיק:

ועל כן המבזה את הצדיק נקרא 'אפיקורס' ואין לו חלק לעולם הבא כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[701], כי 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר "ועמך כלם צדיקים" וכו''^[702], והכל רק בכח הצדיק האמת שמצדיק אותם על ידי הטוב שבהם:

כי הצדיקי אמת נקראים 'מצדיקי הרבים'^[703], ועל ידי זה כלם נקראים צדיקים וזוכים לעולם הבא, אבל זה שבודאי בעצמו אינו צדיק וגם מבזה את הצדיק, על כן אין לו חלק לעולם הבא: (נזיקין ד, כא)

כל מה שמסבב ה' יתברך בכל הדברים שבעולם הכל בשביל התכלית, כדי שיבא ויגיע מזה איזה דבר להצדיק שהוא ימשיך השגות אלהות על ידי זה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה' וכו'^[704]:

וזה שהתפאר רבי חיא 'אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל, דשדינא כיתנא ועבידנא רישבא' וכו'^[705], שעשה מהם מצודות לצוד חיות ולכתב על עורותיהם ספרי תורות וללמד בהם לתלמידים:

ולכאורה קשה היה לו לקח עורות מוכנים? אך רבי חיא נתכון להתחיל דיקא מסבות רחוקות מאד מהתורה לכאורה, כי כשזרע פשתן לא עלה לשום אדם על דעתו שיהיה זה סבה ועסק לקיום התורה, אך אחר כך כשעשה מזה מצודות וצד חיות וכתב על עורותיהם, אז הבינו למפרע שכל הסבות הרחוקות שעשה מתחלה, הכל היה בשביל קיום התורה:

ובזה דיקא למד דעת את העם לידע ולהודיע ולהודע שכל מה שנעשה בעולם מראש ועד סוף הכל רק בשביל התכלית הזה, כדי שיגיע מזה תועלת לצדיקים המקיימין את התורה, כי הכל נברא ומתקים רק בשביל הצדיקים והתורה, כי לא נברא העולם בשביל לאכל ולשתות או בשביל שאר תאוות חס ושלום, רק הכל נברא בשביל התכלית האמתי הזה להשיג ולהכיר אותו יתברך, שאי אפשר לבא לזה בשלמות כי אם כשעוברין בזה העולם ומקימין את התורה:

על כן צריכין לידע ולהאמין שכל הדברים והסבות שבעולם הקרובות והרחוקות, הכל מסבב ה' יתברך רק בשביל זה:

אבל אין מי שיזכה לזה בשלמות רק הצדיק הדור האמתי על ידי יגיעתו ועבודתו העצומה, על כן צריכין לבקשו ולחפשו מאד, כדי שנזכה על ידו לרפואת נפשנו באמת ולהכניס גם בנו השגות אלהות: (נזיקין ד, כה)

כל מעשה מרכבה הוא בחינת 'שכליים וצמצומים' שעל ידם משיגין אלהותו יתברך, והכל בכח הצדיקי אמת ואנשיהם שממשיכין השגות אלהות ומודיעין אלהותו ואדנותו יתברך לכל באי עולם:

כי 'הצדיקים הם מרכבתו של מקום' כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[706], זה בחינת "וארא והנה רוח סערה וכו' ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל" וכו'^[707]:

הינו כי קדם שזוכין להתקרב להצדיקי אמת ולקבל מהם השגות אלהות, צריכין לשבר תחלה הקלפה הקודמת לפרי, שהם ה'רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת' שהם השלש קלפות הטמאות לגמרי, שהם הכפירות ואפיקורסות הנמשכין מחכמות חיצוניות ורוצים להסתיר אור אלהותו יתברך, ועל כן הם שלש קלפות, כי יש בהם שלש בחינות כמבאר בפנים:

אחר כך צריכין לתקן בחינת 'נגה' שהוא בחינת 'מערב טוב ורע', שזה בחינת החכמות של הבל שהתפשטו גם בין ישראל הקדושים, ויש שמכנים עצמן גם בשם 'חסידים' ואומרים חכמות של שטות והבל המרחקים מה' יתברך ומתורתו ומצדיקי אמת, והם בבחינת נגה שמערב טוב ורע:

כי באמת יש בהם טוב הרבה, כי הם אנשים כשרים קצת, ולפעמים אומרים דברי אמת, אך מערב בהם גם רע הרבה, דהינו החכמות שלהם שנדמה להם לחכמות, ובאמת הם שטותים גדולים ומזיקים הרבה ומבלבלים דעת האדם ומונעים אותו מלהתקרב לצדיקי אמת ואנשיהם הממשיכים השגות אלהות בעולם:

ולא עוד, אלא שמהשלש קלפות הטמאות לגמרי שהם העכו"ם ואפיקורסים, מרחקין ישראל עצמן מהם בתכלית הרחוק, אבל מאלו הכשרים קצת אין מתרחקים מחכמתם כל כך, ובאמת הם מזיקים הרבה על ידי החכמות והליצנות שלהם שמתלוצצים מכמה דרכי התמימות האמתיות וכו' כמבאר במקום אחר^[708]:

וכן מובן בספרים^[709] שעקר הנסיון והמתקלא והברור, הוא בבחינת קלפת נגה שמערב טוב ורע, ועל כן יש כח יותר להרע לינק דרך שם מחמת שיש שם גם טוב כידוע:

ומי שהוא בר דעת אמתי, יוכל להבין וכמעט שהוא רואה בעיניו, איך שהחכמות חיצוניות וכן החכמות של הבל המצויים בעולם המרחקים את האדם מה' יתברך, הם ממש כמו "רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת" וכו', כי הם מרעישים את העולם כמו רוח סערה ממש, ומחשיכים את העולם כענן גדול, ושורפים מי שנוטה אליהם כמו אש מתלקחת:

אך מי שחפץ באמת, בקל יכול לגרש כלם, וכלם נתבטלין לפניו כאין וכאפס, כי כל הקלפות והמניעות הם רק באחיזת עינים כמבאר במקום אחר^[710], ואז כשזוכה לשבר את כל הקלפות הנ"ל אז זוכה לבא לבחינת 'החשמל', בבחינת "ומתוכה כעין החשמל" ודרשו רבותינו ז"ל 'חיות אש ממללות'^[711], שזה בחינת הכשרים והתמימים המקרבים להצדיק האמת, שהם מתפללים בחיות והתלהבות ורועשים ובוערים לה' יתברך בלבת אש, ועל כן נקראים 'חשמל' בחינת 'חיות אש ממללות':

וזה בחינת "ומתוכה דמות ארבע חיות"^[712], זה בחינת כלל הצמצומים והשכליות הקדושים, שעל ידם ממשיך הצדיק להאיר השגות אלהות בעולם כמבאר בפנים. ו'הכסא ויושב על הכסא' זה בחינת השגת הצדיק בעצמו, ו'הרקיע שעל ראשי החיות' מבאר גם כן בפנים, ו'האופנים שבמרכבה' הם בחינת העשירים תומכי אוריתא שמחזיקים בממונם את התלמידי חכמים ואנשיהם, אשר על ידם נמשך השגות אלהות בעולם: (נזיקין ד, כח)

כל מעשה מרכבה ראה יחזקאל "על נהר כבר"^[713], להורות שכל מעשה מרכבה שהוא השגת אלהות, נמשך על ידי הנהר הנמשך מהצדיק האמת, שהוא בחינת 'כבר' – "כי כבר רצה האלהים את מעשיך"^[714], בחינת "מה שהיה כבר נקרא שמו ונודע שהוא אדם"^[715]:

כי הצדיק האמת הוא בחינת 'משה משיח', ושמו של משיח קדם לעולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[716], כי דרך ה' יתברך להקדים תמיד רפואה למכה כמו שאמרו רבותינו ז"ל^[717]:

ולולי ה' שהיה לנו שהקדים לנו בדורותינו צדיקים נוראים ונשגבים כאלה, לא היה לנו כח לעמד נגד ה'רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת', המסעיר ומחשיך ובוער עתה בעולם מאד, על ידי כתות האפיקורסים שמתגברים עתה בעולם, ומי יודע מה יולד יום רחמנא לצלן:

אך איך שיהיה כבר הקדים לנו ה' יתברך רפואה למכה על ידי גדולי הצדיקים, ומי שיסתיר את עצמו בצל כנפיהם וילך על פי דרכי תורתם הקדושה, בודאי יהיה נצול מהם:

כי הצדיקי אמת הם בחינת זקנים דקדשה, וכלם מקבלים מהזקן שבזקנים סבא דסבין וכו' שזכה להכלל בתכלית שלמות הזקנה בבחינת 'שנים קדמוניות', וכל מיני קלקולים ובלבולים שיכולים להיות בעולם חס ושלום, כבר הקדים להם רפואה ותקונים גדולים, על ידי נהרות ונחלי החכמה האמתיות שהמשיך בעולם, שזה בחינת 'נהר כבר' שהוא הנהר הנמשך מהצדיק האמת שהוא בחינת 'הנהר יוצא מעדן'^[718], ועל ידי זה נזכה כלנו להשגות אלהות שהוא בחינת כלל מעשה מרכבה כנ"ל: (נזיקין ד, ל)

מי שרוצה לחוס על חייו, צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקש הישיבה הקדושה של הצדיק האמת שעוסק בלמוד האמתי של קיום התורה, שזה העקר להכניס אמונה בעולם, ולהוציא את כל אחד ממקומות המגנים שנפל לשם, ולהאיר בעולם הלמוד העמק של 'דרכי התמימות' באמת:

ומי שזוכה להכלל בכלל הישיבה הזאת בודאי יזכה לשלמות התפלה, ויזכה להיות עז וחזק בה' יתברך תמיד יהיה איך שיהיה:

וזה בחינת "אשרי יושבי ביתך" בחינת הישיבה הנ"ל, "עוד יהללוך סלה"^[719] כי יזכה בודאי לתהלה והלל תמיד:

וזהו "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" וכל הענין שם עד "יראה אל אלהים בציון"^[720] כמבאר בפנים: (נזיקין ה, יא יג)

היושבים על המשפט בבית דין של מעלה הם נשמות הצדיקים אמתיים, וכן בראש השנה עקר 'תקון המשפט' על ידי הצדיקי אמת:

ואותם שזכו להתדבק ולהתקרב לצדיקי אמת וחותרים ומתגעגעים לשוב לה' יתברך באמת, על ידי זה הם גם כן בכלל הצדיקים הנכתבים לאלתר לחיים (ועין אלול ראש השנה וכו' אות קצ"ט[721]): (נזיקין ה, יז)

עקר הבקשה שצריך כל אחד לבקש, הוא שיזכה להכלל בהישיבה הקדושה של צדיקי אמת שעוסקים שם בהלמוד הקדוש של 'אמונה', וזה בחינת "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי"^[722], כי שם עקר 'בית ה'' כמבאר בפנים:

וצריכין לכתת רגליו מעיר לעיר ומדוך לדוך, ולישב בסכות ואהלים, ולחפש ולבקש ולדרש כל כך, עד שיזכה לבא להישיבה הקדושה הנ"ל שעוסקין שם בלמוד האמת להמשיך אמונה הקדושה בלב כל אחד ואחד, שזה עקר כלל כל התורה הקדושה כמו שכתוב "כל מצותיך אמונה"^[723]:

וגם הצדיק האמת שהוא הרבי האמתי שהוא הראש ישיבה, מעצם אהבתו את ישראל אינו יכול לישב גם כן בקביעות בבית ישיבתו, רק הוא מכתת רגליו ומטלטל עצמו בדרכים לפעמים, בכדי לקבץ ולאסף את 'הנאמני ארץ לשבת עמו', אותם שאין ביכלתם לבא אל ביתו, וגם יש שאין יודעין ממנו כלל, וגם הם מתגעגעים וחותרים ומבקשים את ה' ומשתוקקים לזכות לאמונתו הקדושה בשלמות, והצדיק האמת צופה וסוכה ומסתכל מרחוק עליהם, ובעבורם הוא מכתת רגליו כדי לעורר הנפשות ולהודיעם אמתת למודו הקדוש, כדי שיתקרבו כלם אל האמת והאמונה, בבחינת "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי"^[724]:

ועל ידי שהם מטלטלים עצמם לבקש את הישיבה הקדושה, וגם הצדיק ראש הישיבה והנלוים אליו מטלטלים גם כן להסתכל על המתגעגעים לזה, על ידי זה זוכים להתועד יחד, ואז נכללין גם הם בכלל הישיבה הקדושה:

וכן אותם שכבר זכו להתקרב אל הצדיק ולהכלל בתוך הישיבה הקדושה הזאת, צריכים הם גם כן לכתת רגליהם לפעמים, בשביל להאיר הלמוד הקדוש בעולם ולאסף ולקבץ עוד אנשים רבים אל הישיבה הקדושה הזאת, בבחינה שאמרו רבותינו ז"ל "והם תכו לרגלך"^[725], 'אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם וכו' ללמד תורה'^[726] שעקרה אמונה כנ"ל:

וזה "ישא מדברתיך"^[727], כמו הסרסורים והמשרתים הנאמנים שיש אצל החנונים הגדולים, שנושאים כמה מיני סחורות בשוק, וכל מי שלבו חפץ לקנות סחורה יפה, הם מזרזין עצמן ומגלין להם הסחורה מתוך המכסה והחפוי שעליה, ומראין להם ומפארין את הסחורה בעיניהם כדי לזרזם לקנות סחורה אצלם, ואומרים להם: הביטו וראו בעיניכם ומששו בידכם, כמה יפה וטובה הסחורה הזאת ביפי והדור וחזוק וכו':

כמו כן התלמידי חכמים אמתיים העוסקים בלמודים הקדושים שקבלו מרבם חדושי תורה נפלאים ונוראים מאד, שמביאין את האדם לקיום התורה ולאמונה שלמה, הם מכתתים רגליהם מדוך לדוך וכו', ונושאין הדברי תורה הקדושה בבחינת 'ישא מדברתיך', וכל החפץ באמת בלי לצנות, הם מראין ומגלין לו, ואומרים לו: הבט וראה בעיניך נפלאות קדשת הסחורה הזאת, מה טובה ומה יפיה והדרה, וכמה היא מצלחת להאדם הצלחה אמתית ונצחית לחיי עולם: (נזיקין ה, כ)

לאחר הסתלקות הצדיק דיקא, צריכין להתגבר ביותר לעין היטב בחדושי תורתו הקדושה, שהם כלם עצות נוראות והתעוררות נפלא להתקרב לה' יתברך. גם צריכים אז להתחבר מאד להחברים ה"שרידים אשר ה' קורא"^[728], שזה בחינת בני הישיבה הקדושה של הצדיק האמת, כדי לחתר ולגלות העצות עמקות מתוך גדל החשך מה שצריך כל אחד לפי בחינתו בכל יום ובכל עת:

וכן מבאר בדברי רבותינו ז"ל^[729] שהצדיקים נקראים "בעלי אספות"^[730], מחמת שעקר יגיעתם בתורה הוא אחר שנאסף הצדיק. וזה בחינת שמצות הדלקת נר חנכה משתשקע החמה^[731] דיקא, עין פנים: (נזיקין ה, מה)

מה שיש בענין בני הישיבה והתלמידים של הצדיק בחינת 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין', עין חנכה אות ס"ט^[732]:

כל הפגמים שבעולם הוא בחינת 'פגם בכבוד ה'', כי כל התורה היא בשביל כבודו יתברך^[733], וכשפוגמין באיזה חטא שבעולם חס ושלום ובפרט 'פגם הברית' שהוא עקר הכל, על ידי זה פוגמין בכבודו יתברך, ואז נתרחק הנפש מן הכבוד, וכפי הפגם כן הרחוק וכן נופל הכבוד חס ושלום אל העכו"ם והרשעים, ויש בזה כמה בחינות בלי שעור בענין 'פגם נפילת הכבוד' ובענין 'התרחקות הנפש מן הכבוד':

ועל כן במקום קברי הצדיקים ששם מקום אסיפתן ושם שורה כבוד ה', בחינת "כבוד ה' יאספך"^[734] הנאמר על הסתלקות וקבורת הצדיק כמובן בדברי רבותינו ז"ל^[735], על כן שם עקר התקון לכל הפגמים בפרט לפגם הברית:

ועל ידי שחוזרת הנפש אל הכבוד, על ידי זה זוכין להתפלל בכונה ובלב שלם, וזה בחינת מה שמתעוררין מאד על קברי צדיקים אמתיים, ומתפללין ומתחננין שם בהתעוררות הלב מאד ושופכים שם לבם כמים לפני ה', וזה מחמת ששם מתקרבת הנפש אל הכבוד ביותר, שמשם נמשך תפלה בכונה ובלב שלם כמבאר בפנים (ועין ברית אותיות פ"ד פ"ה^[736]): (חובל בחברו ג, י)

עצם מעלת קדשת קברי הצדיקים, שמועיל להאדם מאד לתקון נפשו ולהוציאו מגלותו הכבד דהינו גלות הנפש שהוא עקר הגלות, שהוא בחינת גלות מצרים שכולל כל הגליות:

כי עקר גאלת מצרים היה על ידי 'עצמות יוסף', כמו שכתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"^[737] וכו' וכמובן בזהר הקדוש^[738], כי ארונו של יוסף שנשאו בעת יציאת מצרים זה בחינת 'קבר הצדיק', ועל ידי זה היה עקר גאלתם:

כי הצדיק זוכה לתקן הכבוד דקדשה בחייו כל כך, עד שבשעת הסתלקותו נאסף ונכלל תכף ב'כבוד ה'' בבחינת "כבוד ה' יאספך"^[739], ועל כן על קברו הקדוש שהוא מקום מנוחתו שם שורה כבוד ה', ועל ידי זה כל נפשות ישראל נמשכין אחר הכבוד דקדשה הזה שהוא שרשם, ועל ידי זה זוכין לצאת מגלותם לחיים ולשלום, וזוכין לקבל חיות חדש ונפש חדשה בכל פעם על ידי קדשת הכבוד הזה: (חובל בחברו ג, יג)

הצדיקים האמתיים הם ממשיכים 'חלוקא דרבנן', ומלבישין האור בכמה דרכים בלבושים נפלאים ונוראים בבחינת 'ציצית', עד שהיו כל העולם כלו חוזרין למוטב:

אך בעוונותינו הרבים יש 'שעטנז', דהינו העזי פנים שבדור שהם מתלבשין בטלית שאינו שלהם, ונדמה כאלו הם מעטפים בטלית של מצוה ב'חלוקא דרבנן', אבל באמת לבושיהם הן בחינת 'שעטנז' שהוא מערב מצמר ופשתן:

'צמר' הוא בחינת רחמים עליונים ששם מתהפכים העוונות לזכיות, בחינת "אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' כצמר יהיו"^[740], שזהו בחינת לבושים של הצדיק האמת:

אבל הלבושים של העזי פנים הנ"ל מערב בו 'פשתן', שהוא בחינת קרבן קין שהביא מהפסלת^[741], שזה בחינת שרואה הפסלת והחב של כל אחד, ועל כן לבושיהם הם בחינת "שעטנז צמר ופשתים יחדו"^[742], כי מראים עצמם כאלו מזכים את הרבים שזה בחינת 'צמר', אבל באמת מהם כל המניעות, ומוצאים פסלת וחב בכל הכשרים באמת, והן הן העזי פנים שבדור הרוצים לרחק מדרך האמת לאמתו:

וזה בחינת 'שעטנז' אותיות 'שטן עז'^[743], הינו עזות דסטרא אחרא שמשם עקר התגברות השטן, והם עומדים כנגד הכשרים למנעם מדרך האמת ומלהתקרב לצדיקי אמת:

אך סוף כל סוף ה' יתברך יגמר את שלו, "כי אתה מרום לעלם ה'"^[744] - ולעולם ידך על העליונה^[745], כי "מלכותו בכל משלה"^[746], כי אף על פי ש'עזות' היא 'מלכותא בלא תגא'^[747], וכל הרוצה לטל את השם נוטל עכשו בעוונותינו הרבים, אף על פי כן הוא 'בלא תגא' בלא 'כתר מלכות', ואף על פי שמתגבר לפי שעה, סוף כל סוף יתבטל מלכותם וממשלתם:

אבל מלכותו יתברך 'נצח' ומלכותו יתברך בכל משלה, וכל הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם בודאי יתגברו עליהם וכלם יהיו מכרחים לשוב אליהם, שזה בחינת מה שבקש יעקב אבינו עליו השלום לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה^[748], והבין שזה מחמת שבסוף הגלות יתגבר השקר ויתגברו העזי פנים שבדור ויסתירו האמת ומחמת זה אי אפשר לגלות הקץ, על כן אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'^[749], שמורה שהוא יתברך יגמר את שלו כרצונו כי "מלכותו בכל משלה":

וזה בחינת 'ציקי קדרה' שאמרו רבותינו ז"ל שמרמז "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"^[750], הינו בחינת קדשות הנפולות שכלם יתעלו על ידי הצדיקי אמת שמהפכין כל הירידות לעליות גדולות: (מעקה ד, ז ט)

כל מה שהצדיק קדוש ביותר וגבה מאד מאד, כמו כן הוא יכול להוריד את עצמו מאד מאד להגביה אפלו התחתונים המנחים בשפל המדרגה ביותר, וזה עקר שלמות מעלתו הגבהה:

וזה אנו רואים במצות 'קטרת' שהיא גבוהה מאד מאד ועולה בתכלית המעלה עד אין סוף כמובא בזהר הקדוש^[751], ומחמת גדל מעלת וקדשת קטרת, מחמת זה דיקא היה בא בתוך הקטרת 'חלבנה' שריחה רע, להורות שאי אפשר לעלות למעלה למעלה, כי אם כשיכולין לירד למטה למטה, להעלות כל השוכני עפר לה' יתברך:

כי קטרת מקשר כל העולמות לה' יתברך אפלו מדרגות התחתונות מאד שהם בחינת 'חלבנה', וזה עקר מעלת הקטרת: (פריה ורביה ב)

כל הפגמים של העוונות המגיעים להשכינה כביכול שהיא בחינת כלליות נפשות ישראל, כלם הם כחצים הנזרקים ופוגמים מאד בנפש הישראלי, וכל אדם ואדם על ידי כל עוון ופגם שהוא פוגם ובפרט פגם הברית, על ידי זה הוא זורק חצים ממש לנפשו:

ויש כמה וכמה חלוקים ושנויים רבים בערכי הפגמים, כי אין פגם אחד דומה לחברו (וכמובן^[752]), וגם בפגם הברית עצמו יש כמה וכמה בחינות אלפים ורבבות, כי בודאי לא כל הפגמים והחטאים שוים כידוע:

ויש צדיקים כאלו שיש להם כח לתקן איזה מיני פגמים גם מבחינת פגמי הברית, אבל לא כלם, וגם לזה צריך להיות צדיק גדול ונורא וחדוש נפלא שיהיה יכול לתקן תקון הברית למי שכבר פגם בו חס ושלום, שזה בחינת מי שהתפאר שיוכל להוציא החצים אפלו לאחר שנזרקו ולאחר שכבר הגיעו לתוך מי שנזרקו לו החצים רחמנא לצלן, אף על פי כן עדין אינו יכול לרפאות את הבת מלכה שהיא כלליות נפשות ישראל, כי יש נפשות פגומות כל כך בעוונותיהם הרבים עד שגם הוא אינו יכול לתקנם:

אבל יש צדיק גדול ונורא וחדוש נפלא ונורא כזה, שהוא יכול להוציא כל העשרה מיני חצים שבהם כלולים כל מיני חטאים ועוונות ופשעים וכל מיני פגם הברית שבעולם רחמנא לצלן, הכל כאשר לכל הוא יכול לחזר ולהמשיך ולהוציא ולתקן הכל למי שרוצה לחזר בתשובה שלמה לה' יתברך, ורק הוא יודע לרפאות את 'הבת מלכה' בשלמות, עין פנים: (פריה ורביה ג, י)

עקר עלית התפלה והעבודה הקדושה של ישראל אפלו התפלה והעבודה של הכשרים והיראים באמת, הוא רק על ידי הצדיקים גמורים הגדולים במעלה מאד, ורק בעצם כחם אנו זוכים לפעמים להתפלל כראוי בהתלהבות גדול ובכונה, ובעצם כחם הם מעלים תפלתנו השמימה לרום גבהי מרומים: (פריה ורביה ה, ה)

עצם מעלת קדשת וזכות הנפשות הזוכים להתוסף ולהתקרב אל הצדיק האמת ולהקבוץ הקדוש שלו, הוא גדול מאד עד אין חקר, כי על ידי זה נתרבין בתי הקדשה והתפלה מאד מאד בלי שעור, הן מצד עבודת זה האדם עצמו, והן מצד שזכה בעבודתו להיות מחבר ונלוה אל הקבוץ הקדוש ואל הצדיק האמת העוסק בזה לבנות הבתים הקדושים הנעשין מכל הנ"ל:

כי מתחלה לא התפלל בכונה למשל רק איזה תיבות מעטים, ועכשו הוא זוכה להתפלל הרבה תיבות ובכונה יתרה מבתחלה, שעל ידי זה בעצמו נתרבין גם כן בתי התפלה מאד, על ידי רבוי התיבות והאותיות והנקדות שזכה עכשו להתפלל בכונה ובשלמות יותר:

ובפרט מה שנתרבין הבתים בכלל ברבוי עצום ומפלג מאד, על ידי שזכה להתוסף גם הוא על הנפשות הרבות הנלוים אל הצדיק האמת העוסק עמהם לקרב אותם לה' יתברך, ועין פנים מבאר ביותר: (פריה ורביה ה, ו)

מעט הנפשות הזוכים להתקרב אל הצדיק האמת וחותרים ומשתדלים לזכות לעבודת ה' באמת, מתרבים מהם בתים רבים ונפלאים כאלה, עד שעל ידי זה יוכל כל העולם להתתקן בשלמות, ועל ידי זה תבוא הגאלה:

וזה שמובא בזהר הקדוש^[753] שאפלו 'מתא חדא' או 'בי כנישתא חדא', כשישובו בתשובה תבוא הגאלה. וזה בחינת "טוב מעט לצדיק" וכו'^[754]: (פריה ורביה ה, י-יא)

על פי חשבון הצרופים ורבוי הבתים שנבנין על ידי שנתוספין עוד אבנים, כמבאר ב'ספר יצירה'^[755] 'שלשה אבנים בונות ששה בתים, ארבעה אבנים בונות עשרים וארבעה בתים, חמשה אבנים בונות מאה ועשרים בתים, ששה אבנים בונות שבעה מאות ועשרים בתים וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב:

ונפשות ישראל נקראין גם כן 'אבנים', בחינת "תשתפכנה אבני קדש"^[756], ועל כן כשנתוסף נפש אחד מישראל על איזה קבוץ קטן מישראל שנתקבצו לדבר שבקדשה, ובפרט אם זוכין להתקבץ אל הצדיק האמת העוסק בתקון נפשות ישראל ולהביאם לתכלית שלמות קדשתם, אזי על ידי הנפש הזה שנתוסף עליהם מחדש, נתרבין הבתים דקדשה עד אין קץ ואין חקר:

כגון, למשל כשנתוסף נפש אחד על קבוץ דקדשה של 'תשעה עשר' נפשות ישראל, ועל ידו נעשה מספר 'עשרים', אזי נתרבין הבתים לפי החשבון הנ"ל עד יותר מ'שני אלפים מיליון פעמים מילי מיליון':

וכבר ידעת מספר ה'מיליון' שהוא 'אלף פעמים אלף', ו'מילי מיליון' הוא 'אלף פעמים אלף מיליון':

נמצא כשנתוסף עוד נפש אחד, ונעשה קבוץ דקדשה של 'אחד ועשרים' נפש, אזי יהיה המספר עשרים ואחד פעמים במספר כל הנ"ל, וכן להלן, עד שבאמת אין הפה יכול לדבר והלב לחשב:

ועל ידי עצם רבוי הבתים, על ידי זה גם הנפשות שהם בחוץ לגמרי עדין, כונסים אותם גם כן לפנים לתוך רבוי הבתים הנ"ל, שנבנים ממילא גם סביבם מעצם רבוים:

ועל ידי זה יכול כל אדם ליצא ידי חובת ה'ערבות' שכל אחד מישראל ערב בעד חברו ובעד כל ישראל, ונכרתו על זה אלפי אלפים ורבי רבבות בריתות על כל מצוה ומצוה כמבאר בדברי רבותינו ז"ל^[757], ואמרו שם 'ערבא וערבא דערבא איכא ביניהו':

ולכאורה, מי יכול לצאת ידי חובת כל הערבות הנ"ל בפרט בדורות הללו וכו'?

אך כפי הנ"ל, אזי הרוצה לצאת ידי חובת הערבות ועצם רבוי הבריתות שנכרתו על זה, אזי ישתדל לקרב נפשות ישראל לה' יתברך, ואזי אפילו כשאינו זוכה רק להוסיף נפש אחת על הקבוץ הקדוש, הרי כמה 'אלפי אלפים ורבי רבבות מילי מליון' בתים נתוספים על ידו:

מכל שכן כשזוכה לקרב כמה נפשות, שעל ידי כל זה נתרבים הבתים כל כך, עד שגם כל הרחוקים לגמרי הנשפכים בראש כל חוצות, נכנסין גם כן ממילא לתוך הבתים דקדשה, ובזה יוצא ידי חובת הערבות בשלמות גדול:

וכל אדם יכול לקים זאת, על ידי שמשתדל לקרב בניו על כל פנים לעבודתו ולתורתו יתברך, ולהקבוץ הקדוש הנלוים אל הצדיק האמת המנהיג האמתי המדריכם בדרך הקדש בדרך האמתי דקדשה אשר דרכו בו אבותינו מעולם, בפרט מי שזוכה להעמיד גם תלמידים אחרים:

וכל זה כלול במצות "ושננתם לבניך"^[758], וכן "ולמדתם אתם את בניכם"^[759], וכן "והודעתם לבניך ולבני בניך" וכו'^[760], ואמרו רבותינו ז"ל שגם התלמידים נקראים 'בנים'^[761]:

ועל ידי שמשתדל בזה לקרב את בניו על כל פנים, וכן תלמידים אחרים ולצרפם ולהוסיפם על הקבוץ הקדוש, על ידי זה נתרבין הבתים דקדשה כל כך, עד שממילא יתקרבו כלם ויכנסו לפנים כנ"ל: (פריה ורביה ה, יב-יג)

מי שרוצה לזכות לתשובה באמת לתקן עוונותיו בשלמות, הוא רק על ידי הצדיק הגדול האמתי שהוא גדול יותר מן הכהן גדול, כמו שכתוב "יקרה היא מפנינים"^[762] ודרשו רבותינו ז"ל 'מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים'^[763]:

כי הצדיק האמת יכול לכנס במקום שנכנס וממתיק שם כל הדינים שבעולם, ומכפר כל העוונות על ידי התשובה, על ידי בחינת ההמתקה שממשיך מבחינת 'שכל הכולל' בעצמו, שמשם גם עקר הכפרה של יום כפור כמבאר בפנים: (גיטין ג, יט-כ)

גדל המעלה והזכות שאין לו שעור, של אותם האנשים הזוכים לילך ברגליהם דיקא להקביל פני רבם:

כי עקר ההליכה אל הרב הוא כדי לזכות על ידו ל'השגות אלהות', כי צריכין להשתדל בזה מאד לבקש אחר רבי הגון ואמתי כזה שיוכל להאיר גם בו השגת אלהות על ידי צמצומים שהם בחינת ה'חכמה תתאה' בחינת 'רגלין', ובפרט שהתלמיד בכללו, אפלו הראש שלו שהוא בחינת ה'שכל העליון' שלו, הוא גם כן בחינת 'רגלין' נגד בחינת 'חכמה תתאה' בחינת 'רגלין' של הרב האמת:

על כן צריכין לילך 'ברגליו' דיקא, בכדי לתקן בחינת הרגלין בחינת חכמה תתאה בחינת הצמצומים והסבובים שאי אפשר לזכות להשגות אלהות כי אם על ידי זה:

וזה גם כן מה שמובא שכשישראל עלו לרגלים שלש פעמים בשנה, היו הולכין על פי רב ברגליהם דיקא^[764], כי עקר מצות 'עלית רגלים' היה גם כן בשביל זה, בכדי להמשיך חיות אל החכמה תתאה מ'אור הפנים' המאיר בשלש רגלים, ועל כן נאמר בשבחם "מה יפו פעמיך בנעלים"^[765] דיקא, על שם שהיו הולכים לירושלים ברגליהם במנעלים, עין פנים: (גיטין ד, י-יא)

ענין הזכרת 'שמות הצדיקים' שמסגל לזכות על ידי זה לארץ ישראל, עין ארץ ישראל אות ע"ב^[766]: