חלק ראשון

בסימן א' אשרי תמימי דרך וכו' (תהלים קי"ט) מחמת שאור השכל גדול מאד אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות וכו' עיין ליקוטי הלכות חו"מ הלכות פקדון ה"ד שפירש דרוצה לומר, כי המלכות הוא בחינת צמצום ומדה לקבל החכמה והמוחין בהדרגה ובמדה כי בלי תיקון בחינת המדה והצמצום שהוא בחינת מלכות אי אפשר לקבל את החכמה והמוחין מחמת רבוי אור וכו'

ועיי"ש עוד מה שמאריך לבאר בענין מאמר זה בדברים נפלאים המוכרחים מאד לעבודת ה' וגם שם מבואר, שעיקר החכמה והשכל האמת הוא האמונה שהוא כלל התורה כמו שכתוב (תהלים קי"ט) כל מצוותיך אמונה, היינו שצריכין להתנהג בכל דבר על פי התורה הקדושה וכשמסתכל באיזה דבר, ידע ויאמין באמונה שלימה, שבוודאי יש בזה הדבר שכל גדול, ויכולין להכיר על ידי זה הדבר גדולת הבורא יתברך, ולהתקרב על ידי זה להשם יתברך ואם יזכה לידע ולהבין בזה איזה שכל הנוגע לעבודת השם יתברך מה טוב, ואם לאו יצמצם שכלו ויסמוך על אמונה, עד שיזכה שיזכך גופו כראוי אז יזכה להבין כראוי לו אבל על כל פנים אפילו כל זמן שאינו מבין היטב השכל שיש בכל דבר, הוא מאמין באמונה שלימה שבאמת יש בו חכמה ושכל גדול, כי (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית, והכל בשביל להתקרב על ידי זה להשם יתברך ולהכיר אותו יתברך על ידי זה כמו שנאמר (משלי ט"ז) כל פעל ה' למעניהו עיין שם עוד וינעם לך:

שם, ונעשה אור הלבנה כאור החמה וכו' רוצה לומר מאחר שמצמצם דעתו ושכלו של עצמו ומשבר כל תאוות גופו ומקבל עליו עול מלכותו יתברך בתמימות גדול ובאמונה שלימה כנ"ל, ומצפה ומייחל בכל עת לזכות על ידי זה הצמצום שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, להשיג על ידי זה הארה אמתיית מהשכל העליון שהוא בחינת שמש, ועל ידי זה בעצמו נעשה בחינת יחוד בין חמה ללבנה, עד שנעשה אור הלבנה כאור החמה, כי בזה הצמצום בעצמו, שהוא בחינת מלכות בחינת לבנה, מאיר בו אור החכמה שהוא בחינת שמש:

אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שביזה את הבכורה וכו', בחינת (משלי י"ח) לא יחפוץ כסיל בתבונה וכו', וזה בחינת מלכות הרשעה בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיה כ"ד) וחפרה הלבנה ובושה החמה וכו' רוצה לומר, כי כמו שבקדושה יש בחינת חמה ולבנה כנ"ל, כמו כן זה לעומת זה יש בסטרא אחרא גם כן חמה דסטרא אחרא, היינו בחינת השכל של חכמות חיצוניות וכו', ולבנה היא בחינת מה שמסלק כל בחינת חכמה ושכל והולך אחרי תאוות לבו, ועושה מה שלבו חפץ, אפילו דברים שגם לפי פחיתות דעתו ושכלו הפגום לא נכון לעשותם, וכנראה בחוש שבשביל תאוות לבם משליכין כל חכמתם ושכלם ועושים מעשה בהמה ממש וכמו שחמה ולבנה דקדושה מחזקין זה לזה, כי על ידי לבנה בחי' מלכות בחי' צמצום השכל זוכה לקבל מאור השכל ועל ידי זה נעשה אור הלבנה כאור החמה וכנ"ל כן בחמה ולבנה דסטרא אחרא שעל ידי שמסלק שכלו ונמשך אחר חיצוניות ותאוות לבו על ידי זה מתחזק ביותר מהכפירות וחכמות חיצוניות שלו, ועל ידי זה נמשך ביותר אחר תאוות לבו וכן חוזר חלילה וכו':

כי היצר טוב נקרא מסכן וחכם וכו' (קהלת ד) כי יודע עניותו ודלותו דלית ליה מגרמיה כלום, כי הגוף וכל תאוותיו וכו' הבל ואפילו שכלו הטבעי הוא הבל ורעות רוח מחמת שמעורב בכחות הגשמיות והגופניות ומצפה ומייחל רק לקבל הארה מחכמה העליונה, שהוא בחי' החיות שיש בכל דבר כדי להתקרב על ידי זה להשם יתברך:

וזהו דברי חכמים בנחת נשמעין וכו' עיין קהלת טי"ת גם זה ראיתי חכמה תחת השמש וגדולה היא אלי (רוצה לומר המלכות שהוא בחי' חכמה תתאה כידוע, והוא תחת השמש כי לית לה מגרמה כלום רק (מה) שמקבלת מאור השמש והוא בחינת מאור הקטן אבל כשמקבלת בשלימות מאור החכמה נעשה אור הלבנה כאור החמה כנ"ל ואז הוא גם כן בבחינה גדולה, וזה וגדולה היא אלי דייקא כי הוא בחינת חכמת שלמה כידוע וביומי דשלמה הוה סיהרא באשלמותא כמבואר בזוהר הקדוש ח"ב כט) עיר קטנה וכו' ובא אליה מלך גדול וכו' ומצא בה איש מסכן חכם (היינו היצר הטוב שנקרא מסכן וחכם כנ"ל) ומלט הוא את העיר בחכמתו ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא (כי זעירין אינון שזוכין לילך רק אחר עצת היצר הטוב), ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה (אך) (קהלת ט) וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים (כי על ידי בחינת (בראשית כ"ה) ויבז עשו את הבכורה שהוא השכל, על ידי זה נופל בחינת החן והחשיבות ואז אין דבריו נשמעים) דברי חכמים בנחת נשמעים וכו' היינו כנ"ל, (וזה שפירש התרגום מילי דצלותא כימיא וכו' מתקבלין קדם מארי עלמא וכו' היינו שנתקבלין התפילות כנ"ל):

כי השכל מאיר לו בכל דבר אפילו במקום שהיה אופל וחשך וכו' נראה שמרמז בזה שעיקר מה שעמד יוסף בנסיונו הוא על ידי זה שהיה בו מדת יעקב היינו שהסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו' וזה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ל"ו:) דמות דיוקנו של אביו ראה, כי יעקב הוא בחינת השכל כנ"ל, ועל ידי זה שהסתכל על השכל שיש בכל דבר על ידי זה עמד בנסיונו ועל ידי זה זכה לבכורה וכו':

שם, גלא הוא היצר הרע דמטבע לספינתא הוא בחינת החן והחשיבות וכו' כי היצר הרע מסית את האדם לבלי להסתכל על השכל, ועל ידי זה נופל החן והחשיבות בחינת מלכות דקדושה:

שם, שהתורה הקדושה מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש חס ושלום וכו', וכמו שהמשוגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות כמו כן התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות וכו' ושם מבואר כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות כאילו מסית את האדם לעשות מצוה וכו' רוצה לומר כי בעל עבירה הוא משוגע כמאמר רז"ל (סוטה ג) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ואם כן איך אפשר שיבוא היצר הרע לאדם פקח בדעתו ולעשותו משוגע פתאום, ועל כן מתלבש עצמו תחלה במצוות ולעניינינו הוא כי עיקר התגברות היצר הרע הוא להסית את האדם לבלי להסתכל על השכל שיש בכל דבר וכו' ואז האדם משוגע ממש חס ושלום רק מחמת שכל אחד מישראל נולד בקדושה זו להסתכל על השכל שיש בכל דבר כי כלנו בני יעקב שזכה לזה, ועל כלל ישראל נאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל מחמת קדושת השכל שהוא בחינת ראשית בחינת בכורה, וכל הי"ב שבטים הקדושים נתברכו בחן מחמת זה כנ"ל, על כן אי אפשר להיצר הרע להפריד את האדם מן השכל דקדושה עד שמתלבש עצמו במצוות תחלה ואולי יש לומר ששורש דבר זה נמשך מחמת שבקדושה אי אפשר לקבל אור השכל כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות בחינת צמצום והסתלקות השכל כנ"ל והסתלקות השכל הזה הוא מצוה באמת, כי על ידי זה דייקא זוכין לקבל מאור השכל וכבר ידוע שעיקר יניקת הסטרא אחרא הוא מבחינת הצמצום, על כן מזה בעצמו יונק היצר הרע שמסית את האדם לבלי להסתכל כלל על השכל ובתחלה מתלבש עצמו במצוות, מאחר שלפעמים יש מצוה באמת לסלק את השכל, בכדי לזכות על ידי זה דייקא לקבל אור השכל כנ"ל והנה מה שצריכין לרפואת משוגעים שני תחבולות, היינו הכאות והשבעות הוא, כי בהשגעון בעצמו יש ב' בחינות א' מה שרוח שטות מהפך את דעתו לומר על רע טוב והב' מה שהוא חפץ בעצמו בדברי שטות ועושה דברי שגעון שאפילו בדעתו הטיפשית הוא מבין שהוא שטות, ואף על פי כן הוא עושה והולך אחרי שרירות לבו המשוגע על כן צריכין להכניע השגעון גם כן בשני מיני תחבולות, כי צריכין להכותו כדי שלא יהיה חפץ על כל פנים בהשגעון ולא יעשה על כל פנים דברים שהוא מבין בעצמו שאין לעשותם, רק מחמת שעדיין יש לו רוח שטות שמהפך ארחות יושר ונדמה לו באמת על רע שהוא טוב וצריכין לעשותו, על זה צריכין השבעות ושמות הקדושים לגרש ממנו הרוח שטות ולא יהפך דעתו חס ושלום וכמו כן לענין היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש חס ושלום יש בזה גם כן שני הבחינות הנ"ל, כי בתחלה מהפך את דעתו לומר על רע טוב ומתלבש עצמו במצוות כאילו מסיתו לעשות מצוה, ואחר כך עושה אותו משוגע ממש כל כך עד שחפץ בעצמו בדברי שטות, ועושה דברים כאלו שהוא מבין בדעתו הטיפשית גם כן שהם שגעון ואין לעשותם ועל כן מכניעין אותו על ידי התורה הקדושה שיש בה שני מיני תחבולות הנ"ל, כי יש בה בחינת מקלות ושמות וכו' ועיין מדרש רבה קדושים פסוק כ"ה עץ חיים היא וכו', משל למלך וכו' מה עשה אביו נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע וכו' עיי"ש ותראה מבואר כנ"ל:

תמימי דרך וכו' בחינת (בראשית כ"ה) יעקב איש תם שהוא בחינת השכל וכו' בכאן מרמז שעיקר שלימות השכל דקדושה שהוא בחינת יעקב הוא דייקא תמימות:

ההולכים בתורת ה' כי על ידי שלומד תורה בכח וכו' שמעתי מאבי ז"ל שהוא על דרך שפירש רש"י אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, ומבואר יותר בט"ז או"ח סימן מ"ז סק"א על פסוק ולא הלכו בה שהוא ההילוך והטורח בהתורה

שם לעיל, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחי' נון וכו', עיין נדרים נד: נון סמך עיין נונא סמא לעינים, היינו להסתכל על השכל וכו' שזוכין על ידי הנון כנ"ל

שם, ונעשה חן וזה שנאמר (בראשית מ"ט) בן פורת יוסף פירש רש"י בן חן, בן פורת עלי עין היינו על ידי בחי' ההסתכלות על השכל כנ"ל:

ומי שזוכה לחרב הזה צריך לידע איך ללחום עם החרב שלא יטה אותה לימין או לשמאל וכו' עיין ליקוטי הלכות ח"מ הלכות נחלות ה"ד אות כ' שכתב שם, שגם זה הוא בכלל מה שנראה כאן שצריכין בתפלה להיות קולע אל השערה ולא יחטא ולא יטה לימין או לשמאל, היינו שלא יטעה חס ושלום שהתפלות הם לריק חס ושלום מחמת שזה כמה שצועקין ואינם נושעים, שזה בחינת נוטה לשמאל שעושה מדת רחמיו יתברך כאילו הוא אכזרי חס ושלום וכאילו אין השם יתברך שומע תפלת ישראל וכן אל יטעה לומר מאחר שאי אפשר לפעול בתפלתינו כי אם בחסדו יתברך אם כן למה לנו להרבות בתפלה כלל נסמוך רק על חסדו לבד, שזה בחינת נוטה מן הצד לימין שלא כראוי שסומך רק על חסדו לבד ובאמת שניהם כאחד טובים שצריכים להרבות בתפלה מאד תמיד ולידע שאין שום תפלה מתפלתינו נאבדת חס ושלום וכן צריכין לידע האמת שאין אנו כדאין לפעול בתפלתינו כי אם בחסדו יתברך, ואף על פי כן אנו צריכין לעשות את שלנו להרבות בתפלה תמיד, והשם יתברך יעשה את שלו וימשיך עלינו חסדו יתברך למענו ויושיענו מהרה, וכמבואר כל זאת בסוף המאמר הנ"ל ומה שנאמר עוד דברים נפלאים בענין זה הנ"ל:

וכד אתפלג ליליא וכו' זוהר ויחי רי"ז: עיין מקדש מלך שם, ועיין בעץ חיים היכל ז' שער ח' שער הקליפות פ"ב שם מבואר כל ענין הצפרים הנ"ל בשלימות ושהם יונקים מדדי המלכות ויניקתם הוא רק בלילה ושהם בחינת מוחין דמלכות דקליפה וכו' (ועיין זוהר לך לך צב: בענין שהיה דוד קם בחצות לילה וכו' דמלכותא דילי' בהא תליא וכו' דהא ליליא דינא דמלכותא הוא וכו' עיין שם ועיין זוהר ויחי רמ"ב: שעל ידי לימוד תורה בלילה אחר חצות כל אינון זינין בישין עאיל לון בנוקבא דתהומא רבא וכו')

והתיקון הוא וכו' על ידי שילמוד בלילה תורה שבעל פה וכו' היינו על ידי שילמוד ששה סדרים יתקן השית עיזקאין וכו' וכן אחר כך מבואר שם שיתין בתי היינו שיתין מסכתות וכבר ידוע שאין גמרא על כל השיתין מסכתות מזה נראה שהתחלת התיקון על ידי לימוד ששה סדרי משנה שהם עיקר תורה שבעל פה, שהוא בחי' לילה והוא בחינת (פתח אליהו) מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה רק מחמת שעיקר שלימות לימוד המשנה הוא על ידי גמרא כמאמר רז"ל (בבא מציעא ל"ג) גמרא אין לך מדה טובה הימנה, על כן עיקר השלימות הוא שילמוד המשנה עם פירוש הגמרא בלילה ועיין מה שפירש התרגום על פסוק (איכה ב) קומי רוני בלילה קומי וכו' עסוק במשנה בלילא:

שם, אך כשלומד שלא לשמה היינו בשביל שיתקרי רבי הלימוד אין בחשיבות כל כך וכו' (עיין תוספת ברכות דף י"ז ובתוספת תענית ד' ז' שלימוד זה הוא בכלל מה שאמרו רז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובפרק מקום שנהגו נ:

אמרו שעל זה כתוב (תהלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך אך אף על פי על כן אינו בחשיבות כל כך כמו הלומד לשמה ממש) וכשלומד בלילה חוט של חסד נמשך עליו (חגיגה י"ב:) ומגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל לכאורה יש לומר דרוצה לומר שאף על פי שיחשוב המחשבה הנ"ל (שהוא מחשבה של הנאת עולם הזה, שעל ידי זה החסד אינו אלא עד השמים וכמו שפירש בחידושי אגדות בפסחים שם) אף על פי כן על ידי החוט של חסד שנמשך עליו על ידי לימוד הלילה על ידי זה יועיל הלימוד גם לענין הנ"ל (שהוא ענין נפלא ורוחני בחינת מעל השמים) וכזה מצאתי מפורש במאמר זה בנוסח כתיבת יד וכן יש לדקדק קצת ממה שנאמר אחר כך אתא תנינא בלעה וכו', היינו על ידי שילמוד שלא לשמה יבלע אותה הנחש וכו' אתא פושקנצא ובלעה היינו על ידי שילמוד בלילה מגין עליו מן הנחש ונראה לכאורה דרוצה לומר שאף על פי שלמד שלא לשמה רק בשביל שיתקרי רבי, אף על פי כן מגין עליו מן הנחש על ידי החוט של חסד אך יש לדקדק גם בלא החוט של חסד למה בלעה הנחש את הלימוד שבשביל שיתקרי רבי, מאחר שהוא בכלל שמתוך שלא לשמה בא לשמה ונאמר עליו (תהלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך ועוד יש לדקדק ממה שסיים בסוף וזהו (תהלים ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך וכו' ומקרא זה דרשוהו רז"ל (פסחים נ:) על הלומד לשמה דווקא על כן נראה לפרש דרוצה לומר, שהחוט של חסד מגין עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל, היינו שלא יבא בשעת לימודו לבחינת המחשבה של שלא לשמה וכן מבואר בספר ליקוטי עצות תלמוד תורה אות ז' וזה לשונו: על ידי לימוד גמרא בלילה חוט של חסד נמשך עליו וניצול ממחשבות שלא לשמה וכו', ולפי זה נכון מאד מה שהביא הפסוק (תהלים ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך אך עדיין יש לדקדק שבקפיטיל נ"ז בתהלים נאמר עורה הנבל וכינור אעירה שחר, ופירשו ז"ל (ברכות ג:) שהיה לומד תורה בלילה והוא היה מעורר השחר (שבזה יתכן מאד סמיכת עורה הנבל וכינור לאעירה שחר, כי לימוד תורה בלילה הוא תיקון הנגינה כנ"ל) וסמיך ליה כי גדול עד שמים חסדך שפרשוהו רז"ל על העוסק שלא לשמה כנ"ל וכן בקפיטל ק"ח נאמר עורה הנבל וכינור וכו' ושם נאמר כי גדול מעל שמים חסדך נמצא מובן לכאורה שגם בלימוד הלילה יש חילוק בין הלומד לשמה ממש וכו' על כן נראה לקרב הדבר אל השכל קצת, ובזה מיושב הכל ושני הפירושים הנ"ל יעלו בקנה אחד לפי זה כי כמו שבכלל עבודת ה' יש דברים שהם חובה ומצוה, ויש דברים שאינם חובה ומצוה רק שהם היתר ורשות לעשותן, ויש דברים שהם איסור לעשותן כי הם מבחינת הקליפות הטמאות לגמרי ובחינת רשות והיתר הוא בחינת קליפת נגה שלפעמים נכללת בקדושה ולפעמים בסטרא אחרא ומצוה הוא בחינת הקדושה לגמרי כמו כן יש בחינות כאלו בלימוד התורה, הלימוד לשמה ממש הוא חובה ומצוה והוא תכלית שלימות הקדושה הלימוד שלא לשמה ממש רק לקנטר שלא על מנת לקיים ולעשות כלל, זה מבחינת האיסור וקליפות טמאות לגמרי, ועל זה אמרו (שמות רבה מ) מוטב לו שנהפך שלייתו על פניו ועוד כיוצא, וזה הלימוד שהוא על מנת לעשות ולקיים רק שמכוון להנאתו גם כן קצת בשביל שיתקרי רבי זהו מבחינת נגה ולפעמים בא על ידי זה לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמרי שזה בחינת נגה הנכלל בסטרא אחרא חס ושלום, ולפעמים נכללת בקדושה כי בא על ידי זה אחר כך לבחינת הלימוד לשמה ממש, בבחינת שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומחמת שאי אפשר להשיג תיכף בהתחלת הלימוד מדריגת בחינת הלימוד לשמה ממש, על כן התירו רז"ל ואמרו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה היינו מאחר שלומד על מנת לקיים אם כן יודע שעיקר הלימוד צריך להיות רק לשמה לגמרי רק שאי אפשר לו עדיין לזכות לזה בשלימות בתחלת הלימוד, על כן התירו לו לעת עתה ללמוד כך ומתוך שלא לשמה בא לשמה (וכבר האריכו כל המפרשים הרבה בענין זה):

ובזה יש לפרש גם כוונת רז"ל, כי הלימוד של תורה שבעל פה בלילה הוא תיקון הנגינה וכו' כמבואר שם אך מאחר שהצפרים דסטרא אחרא הם בחינת מוחין שבמלכות דקליפה שהוא בחינת גאוה וגסות כידוע, אם כן יכולה שתאחז בהלימוד גופא שיהיה שלא לשמה רק מחמת שגם מהלימוד שלא לשמה לגמרי כלל ישראל רחוקין מזה, אך שבתחלה ילמוד בבחינת שלא לשמה בשביל שיתקרי רבי (מחמת כי על ידי הלימוד זוכה לבחינת עשה לך רב כמבואר לקמן, יכולה היא שתאחז שילמוד בשביל שיתקרי רבי), ואחר כך יכול לבוא על ידי זה לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמריאתא תנינא ובלעה, היינו כי הנחש רוצה לבלוע את הלימוד ומסית את האדם ללמוד שלא לשמה לגמרי על ידי שמסיתו מתחלה שילמוד בשביל שיתקרי רבי, שזה בחינת רבה קאמר ליה (ועיין גם בסי' ט"ו כעין זה) אך על ידי שלומד תורה בלילה מושכין עליו חוט של חסד וניצול על ידי זה ממחשבת שלא לשמה לגמרישמגין עליו שלא יזיק לו המחשבה כנ"ל, היינו שלא יבוא על ידי הלימוד שבשביל רבי לבחינת הלימוד שלא לשמה לגמרי וממילא כשהחסד מגין עליו מזה אז אדרבא גם הלימוד הזה נכלל בקדושה בבחינת מתוך וכו', ועל כן גם על ידי הלימוד הזה נעשה תיקון הנגינה כנ"ל וזה שנאמר בקפיטיל נ"ז כי גדול עד שמים חסדך, כי גם על ידי הלימוד שבשביל שיתקרי רבי נמשך עליו גם כן חסד (ובפרט כשלומד בלילה שאז החסד מגין עליו שלא יבוא על ידי הלימוד הזה לבחינת לימוד שלא לשמה לגמרי), ואז ממילא אדרבא מתוך שלא לשמה בא לשמה ואז נאמר עליו כי גדול מעל שמים חסדך כנ"ל ועיין בליקוטי הלכות אפטרופוס ה"ג מבואר גם כן שהחוט של חסד מגין עליו שיזכה ללמוד לשמה עיי"ש עוד:

שם, צפרדע היינו צפור דעה לשון זה מובא בתנא דבי אליהו ח"א פ"ז, ובכאן כוונתו הצפרים שהם מוחין שבמלכות וכו' וכן מבואר בסידור האריז"ל בסדר הגדה של פסח במכת צפרדע:

אות ד', וזהו (זכריה י"ב) ה' אחד ושמו זה בחינת אלקים מלכות וכו' אחד גמטריא אהבה היינו הן ה' שהוא רחמים הן שמו שהוא בחינת אלקים בחינת דין הכל לטובתך וכו' לכאורה יש לדקדק, כי הלא רז"ל בפסחים נו"ן דרשו ה' אחד שלעתיד יהיה כולו הטוב והמטיב ושמו אחד בעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד ולעתיד נקרא גם כן בי"ה אך כשתתבונן תראה כי הכל עולה בקנה אחד על פי מה שפירש רבינו ז"ל במאמר וישב יעקב וכו', שמה שבעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד הוא מחמת שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ורוצה לומר כי השם הוי"ה הוא בחינת חמה ושם אלקים הוא בחינת לבנה בבחינת (תהלים פ"ב) כי שמש ומגן ה' אלקים כמבואר שם וכל זמן שהמלכות דקדושה בגלות שאז הם יונקים מבחינת המלכות הנקרא אלקים כמבואר במאמר זה גם כן אות ב' שזה בחינת פגימתה של לבנה, אז אי אפשר לקרותו יתברך גם בשם הוי"ה שהוא בחינת חמה, כי מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (וזה ענין חדש ונפלא שגילה בזה רבינו הק' ז"ל) ובזה יתכן מאד התכת הכתוב (זכריה י"ד) והיה ה' למלך על כל הארץ היינו לעתיד יתעלה המלכות מביניהם, ואז יתקיים (תהלים מ"ז) כי מלך כל הארץ אלקים כמבואר כאן אות ב', אז יתייחד שם הויה עם השם אלקים שזה בחינת ביום ההוא יהיה ה' אחד ודרשו רז"ל שלעתיד כולו הטוב והמטיב שזה בחינת ה' אחד ושמו אחד כמו שפירש רבינו ז"ל ומחמת זה בעצמו יהיה נקרא לעתיד בשם הוי"ה כי יתמלא פגימת הלבנה, היינו שיהיה השם אלקים שהוא בחינת מלכות בשלימות, שזה בחינת מה שדרשו ז"ל ושמו אחד שיהא נקרא גם כן בשם הוי"ה היינו כנ"ל:

במאמר אנכי סי' ד' כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זאת הבחינה הוא מעין עולם הבא, כמו שנאמר (תהלים נ"ו) בה' אהלל דבר וכו', ולעתיד כולו הטוב והמטיב וכו' עיין רש"י בפסחים שם שמפרש כפשוטו כי לעתיד לא יהיה שום בשורות רעות כלל ועיין ברכות סמ"ך: לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב וכו' וכמעשה דרבי עקיבא וכו' כי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא עם האדם הכל הוא רק לטובתו ואף על פי כן מבואר שם שעל בשורות טובות מברך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות מברך דיין האמת, רק שצריך לברך גם דיין האמת בשמחה ומפיק ליה מהאי קרא גופא שנאמר בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר

ונראה לפי עניות דעתי לבאר קצת בזה באופן שדברי רבינו ז"ל במאמר זה יעלו בקנה אחד ממש עם דברי רבותינו ז"ל הנ"ל, והוא על פי מה שרומז לנו רבינו ז"ל במאמר זה בעצמו סוף אות ז' שארץ הוא דינא דמלכותא כמו שנאמר וארץ מתקוממה לו נמצא שכל היסורין והדינים הם מבחינת מלכות בחינת דינא דמלכותא (ועיין לקמן במאמר רומה על השמים סי' ע"ד) ועל כן באמת אמרו רז"ל אין יסורים בלא עון, כי על ידי העוונות פוגמין כביכול בבחינת המלכות ומכניסין אותה כביכול בתוך העכו"ם ומזה בעצמו באין היסורין וכמובן באות ה' והנה אף שבאמת גם אלו היסורין צריכין לקבלם באהבה ובשמחה ולידע שהם לטובתו מאחר שבאין לכפרת עוונותיו, וכמבואר ברבינו יונה בברכות שם אף על פי כן מחמת שההכרח שירגיש צער היסורין, כי אם לא כן במה יתכפרו עוונותיו, על כן אף על פי שיודע שהם לטובתו ומקבלם באהבה ובשמחה, אף על פי כן מאחר שמצטער בהם מברך דיין אמת וכעין שאמרו רז"ל ביומא ס"ט: לענין ירמיה ודניאל שלא אמרו הגבור והנורא אף על פי שאמרן משה, כי מתוך שידעו בהקב"ה שאמתי הוא לא כזבו בו וכמו כן לענין זה כי הקדוש ברוך הוא אוהב האמת, ומאחר שבאמת הוא מצטער בהיסורין, אם כן איך יברך על זה הטוב והמטיב, על כן צריך לברך דיין אמת, רק שיברך בשמחה ובאהבה מאחר שאף על פי כן יודע בפנימיות שהצער והיסורין אלו הם לטובתו כנ"ל

אך כל זה שייך עכשיו, בזמן שהמלכות בגלות והם יונקים ממנה כביכול ומשם באין כל היסורין רחמנא ליצלן אבל לעתיד שתתעלה המלכות מביניהם ויהיה ה' למלך על כל הארץ אז יתמתקו כל הדינים שבמלכות, עד שלא יהיה להרע שום אחיזה כלל ואז יתבטלו באמת כל הרעות והיסורין ויהיה כולו טוב כולו אחד, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שלעתיד כולו הטוב והמטיב כפשוטו כמו שפירש רש"י כנ"ל, ועל כן גם עכשיו על ידי תשובה עם וידוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה מעלין המלכות מבין העכו"ם כביכול ומחזירין אותה לשרשה, בבחינת (הושע י"ב) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', שמעלין המלכות שהוא בחינת אלקים אל ה' ונעשה יחודא שלים בין שם הויה ב"ה שהוא בחינת רחמים ובין שם אלקים שהוא בחינת דין, על כן אף על פי שלא נתתקן המלכות עדיין בשלימות בכלל העולם כמו שיהיה לעתיד, ומחמת זה לא נתבטלו הצער והיסורין עדיין, עד שלפעמים עוברין יסורים וצרות רחמנא ליצלן גם על הצדיקים ובעלי תשובה באמת, שזכו לתקן בחינת המלכות, על כל פנים זוכין על ידי בחי' תיקון המלכות הנ"ל שידעו בידיעה שלימה שהצער והיסורין הבאין מבחינת אלקים בחינת דין הם רק לטובתם, ומחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותם כמו שכתוב (משלי ג) את אשר יאהב ה' יוכיח וכו' ואינם בבחינת (תהלים ל"ד) תמותת רשע רעה חס ושלום המבואר באות ה' אשר גם מחמת זה לא תקנו חכמים לברך גם על הרעה הטוב והמטיב, אף על פי שאמרו שיהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב, כי זה מצד המשפיע כביכול כי בוודאי מפי עליון לא תצא הרעות וכו' חס ושלום וכוונת השם יתברך אפילו באיבודן של רשעים רחמנא ליצלן הוא גם כן לטובתם אבל על כל פנים מצד המקבלים יש לפעמים שהדין הוא בבחינת נקמה חס ושלום עד שאי אפשר לכנותו בשם טוב מאחר שהוא בבחינת תמותת רשע רעה וכל זאת מחמת שעל ידי העוונות מכניסין המלכות בגלות והם יונקים מבחינת הדינין שבה עד שלפעמים נשתלשל כל כך עד שנעשה בחינת דין אכזרי חס ושלום (המבואר במאמר חותם בתוך חותם סי' כ"ב) בחינת דינא דמסאבותא המבואר במאמר רומה הנ"ל ואז היסורין הם בבחינת (ירמיה ה) עוונותיכם הטו אלה בבחינת תמותת רשע רעה, כי העוונות בעצמן שהם הקליפות רחמנא ליצלן מיסרין אותו ונוקמין בו אבל על ידי וידוי דברים מעלין המלכות ומתקנין אותה ואז יודע בידיעה שלימה שהדין הוא גם כן שלא מחמת נקמה חס ושלום רק שהוא מחמת אהבה ולטובתו, ואז שייך לברך על הכל הטוב והמטיב כמו לעתיד בפרט כפי מה שמבואר באות ט' שעל ידי וידוי דברים זוכה להכלל באין סוף ששם אין שינוי רצון חס ושלום, רק כולו אחד כולו טוב ועל ידי הרשימו של אחדות האין סוף וטובו שנשאר בדעתו, אז גם כשהוא בבחינת ושוב אזי הרשימו מראה לדעת שידע בידיעה שלימה שכולו טוב וכולו אחד, ועל ידי זה הוא גם עכשיו בבחינה זו שלעתיד ממש היינו כולו הטוב והמטיב

נמצא העולה מזה, שבאמת גם מה שמברך עכשיו על הרעה חס ושלום דיין אמת, רק שמברך בשמחה ויודע ומאמין שהכל לטובתו ולכפרת עוונותיו וכיוצא, שזה בחינת (תהלים נ"ו) בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, וכן (שם ק"א) חסד ומשפט אשירה, וכן (שם קט"ז) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא כמו שדרשו רז"ל שם, ועיין חידושי אגדות שם הבחינה הזאת היא גם כן קצת מעין עולם הבא מאחר שמברך גם על זה בשמחה כנ"ל אבל אף על פי כן הוא בבחינת ועל בשורות רעות מברך דיין אמת, שזה רק בעולם הזה מחמת שלא נתתקן עדיין המלכות בשלימות עד שלפעמים הם יונקים ממנה ונעשה דין אכזרי דינא דמסאבותא חס ושלום אבל על ידי וידוי דברים שעל ידי זה נתתקן המלכות מצדו ומבחינתו ועולה לשרשו וזוכה להכלל באין סוף כנ"ל, אזי זוכה גם בעולם הזה לידיעה שלימה שהוא מעין עולם הבא ממש ואז אין חילוק אצלו בין חסד לדין רק כולו הטוב והמטיב כנ"ל ועל ידי זה בעצמו נמתקין כל הדינים ונתבטלין כל היסורין, וזוכה לכל טוב באמת ברוחניות ובגשמיות בבחינה שלעתיד שיתבטל כל הרע לגמרי באמת ויהיה רק כולו הטוב והמטיב כנ"ל ועיין עוד במאמר ויאמר בועז סי' ס"ה ובמאמר בשעה שהקב"ה זוכר את בניו סי' ר"נ:

שם, באות ד' כי עיקר הדעת הוא אחדות של חסדים וגבורות זה נקרא דעת רוצה לומר כמבואר בזוה"ק וכתבי האריז"ל במקומות הרבה שהדעת כלול מחמשה חסדים וחמשה גבורות

אות ה' למשל אם עבר על דיבור לא יהיה לך וכו' עיין מדרש רבה נשא פרשה טי"ת שדיבור זה רומז על הד' מלכיות:

שם, מצוה לשון התחברות כשהוא עושה מצוות חבילות חבילות וכו' רוצה לומר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל מדרש רבה אחרי פרשת כ"א עשה אדם חבילות חבילות עבירות יעשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות

אות ז', וזה פירוש חמת מלך וכו' רוצה לומר שקורא הכתוב כאן להשם יתברך בשם מלך, כי עיקר הפגם של העוונות הוא במלכות כנ"ל:

שם, ואיש חכם יכפרנה היינו תלמיד חכם שהוא בחינת משה שמשים עצמו כשירים וכו' על ידי זה נקרא איש חכם כמו שנאמר (איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא רוצה לומר על דרך שמבואר לקמן באות ט' ששורש המלכות וכו' הוא בחינת אין וכו', ועל כן תלמיד חכם כזה שהוא בבחינת הענוה של משה בחינת אין, יש לו כח לתקן כל פגמי המלכות ולכפר עוונותיו, וכשמתוודין לפניו זה בחינת החזרת המלכות לשורשה

שם, וזה (דברים ל"ג) ויהי בישורון מלך היינו שמלכות עלה לשרשה וכו' רוצה לומר כי תרגום יונתן פירש שזה קאי על משה רבינו ע"ה שהיה מלך בישראל, וכן אמרו רז"ל במ"ר בהעלותך פרשה ט"ו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך וכו' וכשהמלכות היתה אצל משה זה בחינת שהמלכות עלה לשורשה שהוא בחינת אין כנ"ל, בחינת ענוה שזה בחינת וענוים יירשו ארץ הוא דינא דמלכותא וכו', היינו בחינת מלכות כידוע (ועיין ר"ה ל"ב:) שיב פסוק ויהי בישורון בין פסוקי מלכות של השם יתברך, כי מאחר שהמלכות עלה לשרשה לאין סוף נמצא שמלכות משה הוא ממש בחינת מלכותו יתברך:

שם אות ח', גם בגאוה אמרו סימן לגסות הרוח עניות וכו' הגם כי רז"ל בקדושין ט: פרשוהו דרוצה לומר עניות דתורה, וכן הוא ברש"י שבת ל"ג עיין סוכה כ"ט: שעל ידי גאוה באין לעניות ממש גם כן, וכן הוא ברש"י מגילה י"ג ד"ה ואם הגיס, בפרט כי כבר ידוע מאמר רז"ל אם אין תורה אין קמח, נמצא שעניות דתורה מביא לעניות גשמיות גם כן:

שם באות הנ"ל, (משלי י"ד) כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות רוצה לומר כי הגם שכבר זכה לתקן כל המדות הנמשכין מהד' יסודות, אף על פי כן כל זמן שלא התוודה לפני התלמיד חכם לא תיקן עדיין מה שפגם כבר עד הנה, ועדיין לא נחרבו הבנינים והצירופים הרעים שנבנו על ידי עוונותיו שחטא קודם שזכה להתקרב אל הצדיק, ועדיין יש להסטרא אחרא אחיזה ויניקה מהם על כן אין יודע עדיין באיזה דרך הוא מהלך כי יש דרך ישר וכו', כי יכולה הסטרא אחרא להתגבר עליו עדיין להפילו ממדריגתו אבל כשמתוודה לפני התלמיד חכם על ידי זה נחרבין הבנינים והצירופים רעים ובונה מהם מלכות דקדושה, ואז הצדיק מברר ומפריש לו דרך הישר לפי שורש נשמתו, וכמבואר גם לקמן בבחינת אחריב הרים וגבעות וכו' ואז והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכו':

אות ו', כי שורש המלכות הוא אש (אולי ר"ל) כמבואר בכתבים שעיקר בנין המלכות הוא מהגבורות שהוא בחינת אש, ועיין בפירוש הפייט על הממליך מלכים שמרומז בו השם הממונה על האש:

שם, אות ט', בארץ מואב זה בחינת מלכות שדוד בא ממואב אפשר שרומז שעל ידי שנקבר משה שם על ידי זה נמשך הכנעת הסטרא אחרא ותיקון המלכות דקדושה כמו כן, עד שדייקא ממואב עצמו יצא דוד:

שם אות ט' במאמר רבה בר בר חנה, דיתבא ליה אכלי טינא בנחיריו וזה בחינת תפלתן של ישראל וכו' כי התפלה הוא בחינת מלכות כידוע, ועיקר שלימותה הוא כשזוכין בשעת התפלה להתפשטות הגשמיות כמבואר בשלחן ערוך סימן צ"ח, ולדבק את עצמו אז על כל פנים באור אין סוף וכנ"ל שזה גם כן בחינת החזרת המלכות לשרשה וכל זמן שלא זכה לתקן את המלכות ולהחזירה לשורשה בוודאי הוא רחוק עדיין משלימות התפלה ואין יכול לעבוד עבודתו תמה:

שם, והזכיר השלש בחינות מעילא לתתא וכו' יש לומר כי הוא מטעם כי בתיקונים אלו של ווידוי וצדקה, צריך לעסוק תמיד גם כשאינו אצל הצדיק, רק שיהיה בהתקשרות להצדיק:

שם, כמו שנאמר בהפטורת בראשית (ישעיה מ"ב) אחריב הרים וכו' יש לומר שרימז בזה כי כל מעשה בראשית היה רק בשביל לגלות מלכותו יתברך כמבואר במקום אחר ותיכף כתיב (בראשית א) והארץ היתה תהו ובהו וכו' ודרשו רז"ל (בראשית רבה ב) שמרמז על הד' מלכיות דסטרא אחרא והתיקון הוא על ידי רוח אלקים מרחפת דא רוחו של משיח, היינו הצדיק שהוא בחינת משה משיח הוא מתקן את המלכות ומעלה אותו לשורשו, ומחריב בחינת המלכיות דסטרא אחרא, ומפריש דרך לכל אחד לפי שורש נשמתו שזה בחינת אחריב הרים וגבעות וכו' והולכתי עורים בדרך לא ידעו וזה בחינת (בראשית א) ויאמר אלקים יהי אור וכו' ויבדל וכו' וכן כל סדר הבריאה כולה, שזה בחינת שהורה לכל אחד מחלקי הבריאה את דרכו מה לעשות כפי שרשו למעלה למעלה וכו':

שם, ושיתין מחוזי רמז על ששים אותיות שבברכת כהנים אולי מרמז על מעלת הברכות שמברכין את עצמו אצל הצדיק, שברכתו היא בחינת (משלי י) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה כי סתם עשירות כל מה שיש לו יותר מתאוה יותר ומתעצב יותר, כמו שאמרו רז"ל (קהלת רבה א' ל"ד) יש לו מנה מתאווה מאתים, וכן (אבות ב) מרבה נכסים מרבה דאגה אבל על ידי ברכת הצדיק שהוא בחינת ברכת ה', על ידי זה נתבטל העצבות והתאוות ועיין כותב ב"ב דף קט"ז שעשה סעד להמנהג שנהגו לברך עצמן אצל החכם והצדיק ממה שאמרו רז"ל (בבא בתרא קטז) ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר (משלי ט"ז) ואיש חכם יכפרנה

שם אבל על ידי שאיש הישראלי הנ"ל נתעורר בתשובה על ידי שרץ קטן שבנחיריו וכו' על ידי תשובתו גורם שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדושה רוצה לומר כי איש הישראלי הזה קודם שזכה להתקרב אל הצדיק מסתמא לא היה מתוקנים אצלו גם כל המדות הנמשכין מהד' יסודות, אך אף על פי כן לא התפעל מזה כל כך רק מחמת שהיה משתוקק להתפלל בכוונה ולא היה יכול מחמת הבלבולים כנ"ל, על ידי זה נתעורר להתקרב אל הצדיק, וזוכה על ידי זה ממילא לכל המעלות הרמות והנפלאות הנ"ל, שלא עלו על דעתו כלל כי זכה לתקן כל המדות שבד' יסודות, וזכה להחריב כל הצירופים רעים שבמלכות דסטרא אחרא ובנה מהם דייקא בנין המלכות דקדושה כנ"ל, וזכה להכלל באור האין סוף יתברך ולדבק את עצמו בו בבחינת רצוא ושוב, עד שזכה להמשיך על ידי זה אור אחדות האין סוף וטובו, עד שזכה לידיעה שלימה מעין עולם הבא ועל ידי כל הנ"ל גרם תיקון גדול גם בכלל העולם עד שאפילו הרשעים שהם מאחורי הקדושה נעשו כסא לקדושה, ועומדים גם הם לעובדי ה' שיבנו בניני המלכות דקדושה:

שם, כי כל הדלית יסודות הם מתחת גלגל הירח והירח מכונה בשם עבד וכו' יש לומר כי הרע שבארבע יסודות נמשך בשורשו מבחינת מיעוט הירח כידוע, ועל ידי זה בעצמו נמשך פגם המלכות בחינת מיעוט הירח ביותר, ואז ניתן המלכות לסטרא אחרא בבחינת תחת עבד כי ימלוך וכשזוכין לתקן הד' יסודות, על ידי זה נמשך בחינת תיקון למיעוט הירח ונתעלה המלכות בבחינת (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה, שזה בעצמו בחינת אחדות שם הויה עם שם אלקים כמבואר במאמר וישב הנ"ל:

במה שמבואר במאמר הנ"ל אות ה"א מענין הצירוף שנחקק על עצמותיו עיין תיקוני זוהר בתיקונים האחרונים תיקון ג' מלכות כל דיוקנין אתחזיין בה והיא כלולה מבשרא וגידין וגרמין וכו' וזה נראה בחוש, שעיקר הבנין של קומת האדם הן העצמות, והבשר וגידין הן הלבושין שעליהם וקישורן, וכמו שכתוב ביחזקאל ל"ז ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וכו' והנה עליהם גידים ובשר עלה וכו' ועל כן כשפוגמין חס ושלום בבבנין קומת המלכות, עיקר הפגם וחורבן הבנין חס ושלום הוא כביכול בבחינת העצמות בבחינת עצמותיו של יהודא מגולגלין וכו', ועל ידי וידוי דברים נתתקן כל זאת ולבאר יותר קצת על פי מה שכתוב בזוהר שלח דף ק"ע שבשר וגידים הם מצד הסטרא אחרא ורתיכין דילה והעצמות הן מצד הרתיכין דרוחא קדישא וע"ד חשיבו דגופא גרמין הוו ע"ש, ועל כן על ידי העוונות שבזה נותנים כח לבחינת המלכות דסטרא אחרא לינק מהקדושה, זה בחינת שהעוונות שהם מצד הסטרא אחרא נחקקין על העצמות שהם מסטרא דקדושה, כי נותנין להם כח לינק מהקדושה חס ושלום, ואז ניצוצי המלכות דקדושה נופלין בין הסטרא אחרא חס ושלום ועל ידי הוידוי דברים יוצאין הצירופין מן העצמות, היינו שמכניעין בזה את הסטרא אחרא שלא יהיה לה כח לינק מהקדושה, ומעלין ניצוצי המלכות דקדושה מביניהם ומחזירין אותם לשרשם וכו':

הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התיקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק, וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז"ל בזה חיים וקיימים לעד, וגם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז"ל, ונכללין בתוך הקיבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז"ל, ומתדבקין עצמן בלימוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושים, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללים שם על התשובה והיראה והעבודה וכו', בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקיבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה וכו' כידוע ומבואר כל זאת במקום אחר על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התיקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשיו אחר הסתלקותו ז"ל

התיקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק עיין בסי' קצ"ב שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחידש אלו הדיבורים שבזה הספר ועיין בסימן קנ"ג מבואר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו' ועיין סימן ר"ל

התיקונים הנעשין על ידי הצדקה שנותנין להצדיק זה פשוט שנעשה עכשיו גם כן על ידי הצדקה שנותנין לבניו ולהמקורבים אליו ז"ל, ולכל המצטרך לעניניו הקדושים ז"ל כגון להדפיס ספריו הקדושים וכיוצא בזה:

התיקונים שנעשין על ידי הוידוי לפני הצדיק, נעשה עכשיו גם כן על ידי שבאין על ציונו הקדוש ומרבין שם בתפלות ווידוים וכו' וזה מרומז בדבריו ז"ל במאמר זה בעצמו באות ט' בענין למה נקרא שמו פעור על שם שפוער פיו, כי כשפוגמין במלכות אז יש לו כח לפעור פיו בצירופים רעים וכו', ובשביל זה נקבר משה מול בית פעור (ומבואר בתוספת סוטה דף י"ד בשם מדרש אגדה שבכל שנה בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע וכו', נמצא מבואר שקברו של משה עושה עד היום פעולתו הקדושה להכניע בחינת בית פעור ולהוציא ממנו הצירופין הרעים ולתקן ולבנות מדת המלכות בשלימות), ועיין שם עוד מה שכתב וכל זה היה במותו אבל בוודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היתה בבחינת והחיות רצוא ושוב וכו' וממילא מובן שזה הצדיק שהוא בבחינת משה בחינת אין כי דבוק בתמידות באור אין סוף בבחינת רצוא ושוב, שעל ידי זה יש לו כח לתקן מדת המלכות על ידי הווידוי שמתודין לפניו, בודאי זה הצדיק יש לו כח זה לאחר הסתלקותו ביתר שאת ויתר עוז, כי אז דבוק בשלימות יותר באור האין סוף, וגם אז יש אצלו בחינת רצוא ושוב כידוע, רק שהיא בדקות ורוחניות יותר וגם כי הצדיקים פוקדים את קבריהם כידוע, בפרט זה הצדיק אשר פקד על זה לבוא על קברו והבטיח שישתדל בתקנתו וכו' כידוע ועיין שם עוד באות ה' מרמז גם כן לענין זה שיהודה התוודה כמה דורות לפני לידת משה, ואחר כך כשזכר משה הווידוי נעשה כאילו התוודה עכשיו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות מכל שכן שעכשיו שכבר היה הצדיק שהוא בחינת משה בעולם, וכשבאין על קברו כפקודתו ז"ל בכדי שהוא יעלה הווידוי לפני השם יתברך ויתקן בחינת המלכות, בוודאי נתקן הכל נמצא שכל התיקונים הנ"ל נעשין גם עכשיו רק שנעשין בדקות ורוחניות יותר, על כן צריכין עכשיו להתחזק ולהתאמץ להמשיך התיקונים הנ"ל, על ידי שיהיה ההתקשרות בלב שלם ונכון ביותר וכמובן:

וגם מה שמבואר שם שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שורש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשיו נעשה ענין זה ממילא כי כשבא אל כלל הקיבוץ הקדוש שלו ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה' ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו', ויודע ומבין היטב שכל זה נמשך רק מקדושת אור נשמתו הקדושה ואור קדושת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו' כנ"ל, זה בחינת הסתכלות פני הצדיק ועיין ליקו"ת סימן מ' ותבין שזה בחינת (ישעיה ל"ג) ביפיו תחזינה עיניך שהעיקר הוא בזמן אסיפת הקיבוץ הקדוש שלו, ועל ידי כל זה מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדושה מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות דומם צומח וע"ש במאמר רבב"ח שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות, רק ההתקרבות שזה בחינת ושדיוהו לגודא שהקריב את עצמו להצדיק וכו', והצדיק הוא בחינת ברית מלח עולם, וידוע כי מלח הוא פולט הדמים על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מדומם צומח שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו' נמצא מבואר בכאן שעיקר התיקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות אחר כך כשנותן צדקה לאנשיו המקורבים אליו והולכים בדרכיו ונקראים על שמו ז"ל, וכן כשנותן צדקה על כל עניניו ז"ל, נתתקנו המדות הבאים מחי ומדבר אחר כך כשבא על קברו הקדוש ומפרש כל לבו לפני השם יתברך ומרבה בתפלות ותחנונים ווידוים וכו' ומתפלל לפני השם יתברך שיורהו הדרך הנכון והישר לפי שורש נשמתו שיזכה על ידי זה לתשובה שלימה, ולעבוד אותו יתברך באמת, ושיכפר לו על כל מה שפגם וכו', בפרט בזכותו של הצדיק הקדוש, ואומר הווידוים מתוך פנימיות לבבו עד שהדיבורים יוצאים מתוך עצמותיו בבחינת כל עצמותי תאמרנה וכו', היינו שהדיבורים יוצאים מתוך פנימיותו ועצמותיו של המתוודה, שעל ידי זה ממילא נמשך גם כח כל האברים וכל העצמות ממש לתוך הדיבורים, ועושה את כל הנ"ל על סמך דעתו של הצדיק הקדוש ז"ל, ובהתקשרות גמור אליו בכל לבבו, ושהוא יעשה ויגמור כל התיקונים הצריך לנפשו ורוחו ונשמתו, אזי יאמין בבירור שבוודאי נחרבו על ידי זה כל בניני המלכות דסטרא אחרא והוציא מהם כל הצירופין ונבנו בניני המלכות דקדושה, ואז ממילא ידע הדרך הישר לפניו לפי שורש נשמתו, שזה בחינת אחריב הרים וגבעות רמז על חורבן ממשלתם, והולכתי עורים בדרך לא ידעו כמבואר שם במאמר רבב"ח

נמצא מבואר, שכשנחרבין בניני המלכות דסטרא אחרא אזי השם יתברך בעצמו מוליך אותו בדרך הישר ובוודאי כשהצדיק בחיים חיותו אז הצדיק מודיע לו את הדרך, ועכשיו צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התיקונים הנ"ל בשלימות, אז מה שהשם יתברך שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה', צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שורש נשמתו וממילא מובן שכל אחד צריך לחפש את דרכו בקודש בתוך הספרים הקדושים של הצדיק ותלמידיו ז"ל ובענינים כאלה שאפשר לו לדבר ולהתיישב עם חביריו בוודאי צריך לדבר עם חביריו, כי אולי יקבל מחביריו איזה הארת הדעת בבחינת (תרגום ישעיה ג) ומקבלין דין מן דין וגם צריך בכל פעם גם בביתו להתבודד ולשפוך שיחו לפני השם יתברך ולהתפלל לפניו שיתקן את עצתו, וכמבואר כל זאת במקום אחר:

וגם זה מובן ממילא כי הכל לפי רוב המעשה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים, וכל מה שהאדם עושה ומשתדל בהתיקונים הנ"ל בהשתדלות ביותר ובהתעוררות הלב וכוונתו ובהתקשרות גדול ביותר, בוודאי נמשכין עליו כל התיקונים הנ"ל בשלימות יותר אך אף על פי כן צריכין להאמין גם כן שאיך שמשתדל האדם להמשיך עליו הארת תיקונים הנ"ל, אפילו אם האדם הוא כמו שהוא וההשתדלות הוא כמו שהוא, אף על פי כן בוודאי נמשך עליו גם כן איזה הארה מהתיקונים הנ"ל כי השם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית וחושב מחשבות לבל י ממנו נ, אפילו ממדריגה שפילה שבשפילות ואם רואה האדם שחבירו זוכה להשתדל ביותר ונמשכין עליו התיקונים הנ"ל ביותר אל יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום (כמצוי אצל הקטני הדעת), אדרבא יתחזק ביותר על ידי זה ויאמין כי על ידי ההתקרבות של חבירו הגדול ממנו, יגיע גם אליו תועלת גדול על ידי זה כי הלא מבואר בסוף המאמר, שעל ידי תשובתו של איש הישראלי הזה וכו', על ידי זה אפילו הרשעים שיצאו לגמרי מהקדושה והם בבחינת אחורי הקדושה נעשו גם הם כסא להקדושה ויהבי לבניני הנך מחוזי מכל שכן שהוא איך שהוא, מאחר שמשתדל אחר הקדושה ורוצה להתקרב אל הצדיק ומשתדל גם כן בכל תיקונים הנ"ל, ומה שלא זכה לתקן על ידי השתדלותו, אולי יזכה שיתקן על ידי ההשתדלות של חבירו שזכה להתקרב ביותר ואם יהיה האדם חזק בדעתו בזה באמת, בוודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלימה ולתיקון גמור:

וגם זה מובן ממילא כי אי אפשר לגמור גמר כל התיקונים הנ"ל בשלימות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבוא אליו בכל פעם, ולספר לפניו כל לבו וכמבואר במאמר זה אות ט' ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדריגתו למדריגה עליונה ביותר וכמובן וכל זה נוהג גם עכשיו:

נשמט שם אות ה', ויהודא זה בחינת מלכות רומז שבחינת מלכות נתתקן על ידי ווידוי דברים וכו' אמר המחבר, יש לומר שזהו שכתוב (בראשית מ"ט) יהודה אתה יודוך אחיך ותרגום אונקלוס ויונתן, אתה אודית וכו' היינו הווידוי שהתוודה שעל ידי זה נתתקן המלכות כנ"ל על כן על ידי זה זכה למלוכה שזה בחינת יודוך אחיך, ופירוש הרשב"ם מלשון הוד מלכות וכמפורש במקרא אחר כך וזה ידך בעורף אויביך כי על ידי זה מכניעין קליפות פעור (כמבואר באות ט) ופעור הוא בחינת עורף כמבואר בכתבי האר"י ז"ל ועיין תוספתא ברכות פרק ד', מפני מה זכה יהודא למלכות מפני שהודה לתמר היינו כנ"ל וכו', מפני מה זכה למלכות מפני הענווה (כי הענווה הוא שורש המלכות כמבואר באות ז' ט'), מפני מה זכה למלכות מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא על הים, כי מסירת נפש על קידוש השם בפועל ממש הוא עיקר בחינת זרקא דאזדריקת לאתר דאיתנטלת משם המבואר באות ט', כי מוסר ומבטל כל הישות שלו בפועל ממש בכדי לקדש שמו יתברך, ועל ידי זה זוכה להכלל באין סוף, ונתתקן כל הפגמים שפגם בהישות שלו שהיא בחינת מלכות (ומוציא כל ניצוצות הקדושה מבין המלכיות דסטרא אחרא כמובא בכתבי האר"י ז"ל בענין העשרה הרוגי מלכות שזה בחינת ויקבור אותו וכו' מול בית פעור המבואר במאמר זה), וזוכה על ידי זה לבנין המלכות דקדושה וזהו שמבואר במקום אחר שתיקון התפלה שהיא בחינת מלכות הוא להתפלל במסירת נפש היינו כנ"ל, כי על ידי זה מחזירין המלכות לשרשה שזה עיקר תיקונה כנ" ובזה יש להבין ברמז קצת בענין מה שבחר רבינו ז"ל מקום גניזתו הקדושה באומין, מחמת שהיה שם קידוש ה' הרבה וכו' כמבואר במקום אחר ושם דייקא עוסק בתיקונים נפלאים הנ"ל:

(הגה שם באות ח', וזה נעשה על ידי משה שזכר משה הוידוי, כי כן צריך שיהיה הווידוי לפני תלמיד חכם פירוש הגם שיהודא התוודה לפני יעקב אבינו ושאר גדולי הדור, אשר באמת על ידי זה זכה למלוכה, כי העלה את המלכות שהוא בחינת דבר לבחינת אין סוף, ואם כן למה הוצרך משה להזכיר הווידוי עוד הפעם אמנם ידוע מאמר רז"ל כי דוד אמר אנכי תולעת, ואברהם אמר ואנכי עפר ואפר, ומשה אמר ונחנו מה שהיה בתכלית הענווה, שעל ידי זה נכלל באין סוף ממש, על כן אף על פי שהתוודה לפני יעקב אף על פי כן היה עצמותיו מגולגלין, כי לא נכלל המלכות באין סוף ממש כי אם על ידי משה דייקא):

אות א', בגזירת עירין פתגמין היינו לאחר גזר דין וכו' רוצה לומר שכבר נתפשט ונתפרסם הגזר דין בין המלאכים שנקראין עירין אז צריכין להלביש התפלה כדי שלא יקטרגו המלאכים וזה ובמאמר קדישין שאלתין שהצדיקים הקדושים מלבישין שאלתם במאמר:

והנה המאמר הזה נאמר בראש השנה הראשון לישיבתו בבראסליב ולהתקרבות הרב ר' נתן ז"ל אליו והוא היה ראש השנה תקס"ג שחל אז ביום שני ושלישי ואז נשמע בעולם הגזירות שרצו לגזור בעולם אשר יצאו בימינו בעוונותינו הרבים דהיינו ליקח מאת בני ישראל לאנשי חיל רחמנא ליצלן כי אלו הגזירות התחילו לצאת בימי מלכות פולין קודם שכבש הקי"רה מרוסיא את מדינתינו, ואחר כך בתחילת כבישתו את מדינתינו נשקטה הדבר קצת ואחר כך חזר ונתעורר שנשמע בעולם שרוצין לגזור כמה גזירות שקורין פינקטין אז אמר רבינו ז"ל התורה הזאת בחצוצרות ובה מרומז הגזירות הנ"ל עד כאן הועתק מספר חיי מוהר"ן ושמעתי מאבי ז"ל שרימז אז רבינו ז"ל שכבר הוא לאחר גזר דין, אך אף על פי כן עסק אז רבינו ז"ל הרבה בכל השנה להמתיק הדבר עד שעל ידי זה פעל בתפלתו שנתעכב הדבר ולא יצאה הגזירה אל הפועל עד קרוב לעשרים שנה אחר הסתלקותו ז"ל ויש בזה הרבה לספר ויבואר במקום אחר:

ב' שם אות ב', יש אדם שעושה המצוות בשכר עולם הבא שאינו נהנה מהמצוה בעצמה אלו לא היה נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה וזה בחינת כה אספקלריא שאינה מאירה וכו' יש לדקדק כי הגם שהסכימו המפרשים ז"ל שגם העובד על מנת לקבל פרס הוא בכלל עובדי ה' יחשב אלא שאין שלימות בעבודתו (ועיין תוספות יום טוב פרק א' דאבות), אבל איך יתכן לומר שאם לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה, הלא גזירת המלך הוא בפרט כי כבר ידוע וברור שיש שכר הרבה על כל מצוה ומצוה עין לא ראתה על כן ההכרח לפרש דרוצה לומר שעיקר ההנאה שמקבל בשעת עשית המצוה הוא מחמת שיודע שיש שכר עולם הבא בשבילה, ואילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה לא היה עושה אותה היינו שלא היה עושה אותה בהנאה ובשמחה רק מחמת שגזירת המלך עליו ומוכרח לעשותה, ואילו יתכן לאמר שהמלך לא יקפיד עליו אם לא יעשנה לא היה עושה אותה מאחר שאין לו הנאה בה:

ועכשיו שמעתי לפרש דרוצה לומר על דרך שפירש רש"י בפרשת יתרו בפסוק וידבר אלקים וכו' לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל עליהם שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות רחמנא ליצלן, כגון אם אין לו טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וכן כל כיוצא בזה, והוא מהדר לקיים גם אלו המצוות אך כוונתו בשביל השכר שיקבל ועיין חידושי אגדות סוטה ד' י"ד בענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר ודקדק והאמרו ז"ל אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס ויש לומר דהיינו במצוה שנתחייב בה כבר אבל הכא שעדיין לא בא לארץ ישראל ששם חיובה, והקדוש ברוך הוא לא רצה שיהיה חייב בהם שפיר מצי לבקש משום קיבול שכרם עכ"ל ובכגון זה יש לפרש גם דברי רבינו ז"ל הנ"ל

ובזה יובן קצת מה שהביא רש"י ז"ל (והוא מהספרי) דרשה שמשה התנבא בזה הדבר גבי פרשת נדרים דייקא והלא גם גבי שחוטי חוץ, ובפרשת לבני דודיהן יהיו לנשים נאמר גם כן זה הדבר והגם כי רבותינו ז"ל דרשו גם שם דרשות על זה, הלא גם בזה הדבר שבפרשת נדרים יש גם כן דרשות רז"ל והובא בספרי עצמו שם (ובנדרים עז, עח, ובבא בתרא ק"כ קכ"א), אך לפי הנ"ל מובן כי נדרים הוא ענין שמחייב עצמו בדבר שאין עליו שום מצוה וחיוב ולפי סברת החידושי אגדות הנ"ל בכגון זה שפיר מצי לבקש משום קיבול שכר כנ"ל, אף על פי כן הזהיר משה שגם זה יעשה רק בבחינת זה הדבר, היינו שלא ירצו בשום קיבול שכר רק בקיום המצוה בעצמה שזה בחינת זה הדבר

ובזה יש לפרש גם דברי משה שאמר הרבה מצוות אינם מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולם על ידי, היינו כי העליה לארץ ישראל בעצמה הוא מצוה כמבואר באורח חיים סימן רמ"ח ומשה רבינו ע"ה היה מבקש לעלות לארץ ישראל שלא בשביל שום שכר עולם הבא רק בבחינת שכר מצוה מצוה, שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת (כמבואר בפנים אות ב' הנ"ל), שזה בחינת קדושת המצוה של ישיבת ארץ ישראל שגורם לקיים מצוות התלויות בארץ, ועל כן אמר אכנוס אני לארץ ישראל כדי שיתקיימו כולן על ידי דייקא כי עיקר שלימות הקומה של המצוות (שהוא החיות של כל הג' קומות עולם שנה נפש) הוא רק בארץ ישראל, כי הרבה מצוות אין מתקיימות אלא בארץ ישראל ומשה רבינו ע"ה הוא אחדות אחד ממש עם קומת התורה והמצוות כמובא ועל כן משה רבינו גמטריא תרי"ג בחינת הקומה של תרי"ג מצוות, כי הוא זכה לבחינת נבואת זה הדבר ששכרו הוא רק בקיום המצוות בעצמן ועל כן רצה לכנוס לארץ ישראל שיתקיימו כל קומת המצוות על ידו דייקא שזה עיקר שלימותן, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, היינו לקיים כל קומת המצוות שזה עיקר קיבול השכר שלו כנ"ל מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו' כי אדרבא מאחר שאין אתה חפץ בשום שכר רק בקיום המצוות בעצמן שהם רצוני, על כן בזה שתבטל רצונך גם בזה מפני רצוני ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, בזה בעצמו כלול כל קומת המצוות כי כל מצוותיך אמונה וכאילו עשית את כולם וזה שאמרו רז"ל שם שנאמר לכן אחלק לו ברבים וכו', כי משה רבינו ע"ה יש לו חלק קיום כל המצוות של ישראל, וכל מי שזוכה לקיים איזה מצוה בשמחה גדולה בפרט אם אינו רוצה בשום שכר עולם הבא רק שכרו בהמצוה בעצמה, הכל נמשך מבחינת הארת נבואת משה רבינו ע"ה בבחינת זה הדבר כנ"ל ועיין שם בדברי רז"ל הנ"ל עוד ותבין ביותר:

שם ושילום שכר נקרא בשם נביא כי ראשי תיבות של י'בוא ב'רנה נ'ושא א'לומותיו ראשי תיבות נבי"א רוצה לומר כי על פי רוב בא עשית המצוה לאדם בצער שזה בחינת הלוך ילך ובכה וכו' שמצטער בעשיתה רק שהכתוב מבטיחו שעתיד לקבל שכרו שזה בחינת יבוא ברנה נושא אלומותיו ולפום צערא אגרא ועל כן אז ישמח מאוד אבל מאין נמשך השמחה לאדם עכשיו בעולם הזה בשעה זו גופא שמצטער בעשית המצוה, ואף על פי כן שמח בלבו מאוד על שזוכה לעשות מצוותיו יתברך, והלא עכשיו אין רואה עדיין שום קיבול שכר על זה ומאין יבוא לו השמחה רק שזה בחינת נבואה והנח להם לישראל וכו' בני נביאים הם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ס"ו), ואף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ונפשו יודעת מאוד גודל נעימות נפלאות חלקו וגורל של מי שזוכה לעשות מצוה שזה בחינת י'בוא ב'רנה נ'ושא א'לומותיו ראשי תיבות נבי"א כי יש בכל אחד מישראל בחינת נבואה שרואה בנבואה התנוצצות והארה מהקיבול שכר שלעתיד על המצוות שזהו בחינת ראשי תיבות דייקא, כי אף על פי שאין התיבות מבוארין להדיא מכל מקום מי שיודע לקרות גם בראשי תיבות הדבר אצלו כמבואר בהדיא, רק שאף על פי כן הוא נכתב רק בראשי תיבות כמו כן ההנאה והשמחה שמקבל עכשיו כבר מקיבול השכר שלעתיד הוא בחינת ראשי תיבות של הקיבול שכר והוא בבחינת נבואה, כי השגה והארה זו בעולם הזה הוא בבחינת נבואה רק שגם בזה יש שתי בחינות, כי מי ששמחתו רק במה שנפשו יודעת מאוד שיקבל שכר בעולם הבא עבור המצוה, זה בחינת אספקלריא שאינה מאירה ומי שזוכה ששמח בעשית המצוה עצמה, זה בחינת אספקלריא המאירה שזה בחינת נביא בבחינת זה הדבר כי השגה והארה הזאת בוודאי אי אפשר להשיג בעולם הזה בשכל האנושי, רק על ידי הארה והתנוצצות קדוש שהוא בחינת נבואה ממש בבחינת זה הדבר, ואי אפשר לבאר בכתב כל כך:

שם אות ד', וזה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה וכו' הגם כי מובן כפשוטן, כי צריכין לשמור שניהן שיהיה בשלימות החכמה והיראה בכדי שיהיו נעשין רעמין, אף על פי כן לא יתכן על זה לומר אם אין חכמה וכו' אם אין יראה אין חכמה וכן מה שכתב אחר כך ירד גבריאל וכו' בחינת יראה חיצונית נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, מה ענין אטימת השכל ליראה חיצונית הלא עיקר אטימת השכל הוא על ידי חכמות חיצוניות ותאוות כמבואר לעיל גם להבין מה שכתוב אחר כך גער חית קנה וכו' ותעשה מאותיות חמץ מצה וכו' וזה לשון גער לשון מריבה דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה וכו', ותאמין כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אוחרנין להבין זאת איך עם המחלוקת שבין הצדיקים הם מגרשין סטרין אוחרנין וגם מה שאמר אחר כך בענין אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין וכו' אך הענין מבואר על פי מה שכתב במאמר אשרי זרקא סימן ל"ה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, היינו שגם למעלה מהשתלשלות הגבורות שזה בחינת ירד גבריאל נעשה סוספיתא דדהבא היינו בחינת קליפות שהם חכמות חיצוניות הנקרא גם כן קנה ונעץ בים החכמה וכו' נמצא מבואר שמהשתלשלות הגבורות שמבואר במאמרינו זה שנעשה מזה יראות חיצוניות נעשה מזה גם כן חכמות חיצוניות שעל ידי זה נאטם השכל רק שלפעמים מתחיל הפגם להתגלות על ידי יראות חיצוניות ולפעמים על ידי חכמות חיצוניות והכל נמשך מבחינת השתלשלות הגבורות ובזה מבואר מה שכתוב כאן אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה כי זה תלוי בזה, וכשנמשך על ידי השתלשלות הגבורות פגם בהיראה על ידי זה ממילא נפגם גם החכמה כנ"ל ובזה מבואר גם מה שכתב שעל ידי יראה חיצוניות נשאר הקול נעוץ באטימת השכל כי נמשך מזה גם אטימת השכל כנ"ל ועיין במאמר צדיק כתמר יפרח סימן רע"ז שעל ידי מחלוקת של צדיקים נמתקין הדינין בשרשן ונמתק ונתבטל התמר דסטרא אחרא וכו' רק שיכולין לטעות ולומר שמחלוקת גמורה הוא של שנאה חס ושלום, על כן ביקש דוד המלך ע"ה כשיהיה עליו מחלוקת של צדיקים שלא ישמע מן המחלוקת רק הטובות שעושין לו בזה שהוא בחינת המתקות דינין, ולא יטעה חס ושלום שהוא מחלוקת גמורה כדי שלא ליתן להסטרא אחרא אחיזה בזאת המחלוקת וכו' עיין שם ובזה תבין כל הענין של גער חית קנה המבואר בכאן, כי כשבאין החכמות חיצוניות ומחשבות זרות של תאוות וכו' לכנוס בתוך המוח של איש הישראלי שהוא בחינת משכן הקודש, כי שם בכלי המוחין שלו שורה חכמה דקדושה שהיא בחינת החלק אלוה ממעל שיש לכל אחד מישראל, וכמבואר בהמאמר אשרי זרקא הנ"ל, אזי צריך שידע כי החכמות חיצוניות אלו הם בחינת הקליפות סוספיתא דדהבא שנעשו מהשתלשלות הגבורות, והם בבחינת מחלוקת דסטרא אחרא שבאין לחלוק עליו ולקטרג על קדושת יהדותו על כן צריך הוא להמתיק הדינין בשורשן ולעשות מבחינת השתלשלות הגבורות הנ"ל מחלוקת ומריבה דקדושה, ולריב את עצמו עם היצר הרע והחכמות חיצוניות והתאוות ולגעור בהם שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע ירגיז דייקא כנ"ל, וצריכין להתפלל על זה להשם יתברך שהוא ימתיק הדינין בשורשן והוא יריב את ריבינו, שזהו בחינת גער חית קנה גער דייקא, ובזה עושין מאותיות חמץ מצה היינו שמבחינת חמץ גופא שהוא בחינת חכמות חיצוניות וכו' הבאין מהשתלשלות הגבורות, נתעורר מזה למריבה דקדושה שהוא בחינת מצה שזהו בחינת המתקת הדינין בשרשן והנה מחמת שלאו כל אחד זוכה לזה על כן עוסקין הצדיקים בזה בכלל, דצדיקייא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה ובמה מגרשין הסטרין אוחרנין הוא על ידי המצות ומריבות שיש בין הצדיקים, כי במחלוקת זה כוונתם לטובה בשביל להמתיק הדינין בשרשם ולבטל כל מיני הסטרין אוחרנין שהם בחינת מחלוקת שלא יהיו להם אחיזה במוחות ולבות של ישראל ועל כן צריכין ליזהר מאוד לידע ולהאמין שהמחלוקת שביניהם הוא רק בשביל טובות ישראל וכו', כי באם יהי' נדמה לו שהוא מחלוקת גמורה של שנאה חס ושלום, אזי יתן על ידי זה אחיזה ביותר להסטרא אחרא שהיא בחינת מחלוקת, וכמבואר במאמר צדיק כתמר יפרח הנ"ל:

וזה שכתוב במאמרינו הנ"ל אוזן שומעת וכו' כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים (והיינו שנדמה לך שהוא מחלוקת גמורה חס ושלום), תדע שזה משמיעין אותך תוכחה על מה שפגמת בטיפי מוחך וכו' ואין המריבה אלא בשבילך וכו' כי אם היית זוכה להמתיק בעצמך ההשתלשלות הגבורות על ידי שהיית עושה מצה ומריבה עם הסטרין אוחרנין וכו' כנ"ל, ממילא לא היו צריכין הצדיקים שבדור מצידך לעשות ביניהם מחלוקת בכדי לגרש הסטרין אוחרנין מאחר שאתה בעצמך מגרש אותם, על כן לא היה מחלוקת שביניהם שום שייכות אליך ולא הי' נשמע אליך כלל כי היית שומע ומבין היטיב שאין זה מחלוקת כלל, רק שעושין זאת בשביל המתקת דינין בשורשן וביטול הסטרא אחרא רק מאחר שפגמת בטיפי מוחך וכו' ואתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ בחינת ירד גבריאל היינו השתלשלות הגבורות, על כן אתה שומע גם המחלוקת כפשוטה כאילו הוא גם כן בחינת דינין הבאין מהשתלשלות הגבורות ובזה אתה נותן אחיזה להסטרא אחרא ביותר חס ושלום:

וזה שכתב ותדע שנעץ קנה וכו' נראה שמפרש בשיטה זו ירד גבריאל היינו כשאתה שומע המחלוקת כפשוטה שזה בחינת ירד גבריאל תדע שנעץ קנה בים חכמתך, היינו שכבר נפגם מוחך ואין המריבה אלא בשבילך, ולבסוף לא די שאין אתה מקבל תיקון וטובה על ידי המריבה שיתגרשו הסטרא אחרא ממך על ידי זה, כי אם אדרבה כשנדמה לך שהוא מריבה ממש אתה נותן להם כח להתאחז במוחך ביותר חס ושלום כנ"ל וכמו שהאיש הכשר נתעורר על ידי החמץ למצה היינו תיכף שרואה שמתגרין בו המחשבות שהם בחינת חמץ, נתעורר תיכף להמתיק הדבר בשורשו על ידי שעושה עמהם מצה ומריבה כנ"ל כמו כן מי שלא זכה לזה והצדיקים צריכים לעשות מריבה בשבילו, צריך הוא להאמין שאין המריבה אלא כדי שיתגרשו הסטרין אוחרנין ולהתעורר על ידי זה ששומע המריבה ביניהם לשוב ממוות לחיים מחמץ למצה מחי"ת לה"א כי אף על פי שאלו השלש בחינת הם אחת, רמז בזה כי לא כל הנפילות שוות לפעמים נפילתו בבחינת מות ממש, ולפעמים הוא רק בבחינת חמץ שהוא סטרא דמותא, ולפעמים נפילתו בדקות יותר, וההפרש בינו לבין הקדושה הוא רק כמו בין חי"ת לה"א שאין ביניהם אלא משהו ומכל הבחינות הנ"ל צריך לשוב ולזכות לתכלית שלימות עבודת ה' ולזכות ליראה טובה לקול טוב לחכמה טובה וכו':

ועיין בליקוטי עצות צדיק אות ח' מפרש כפשוטו, כי צריך לידע ולהאמין כי המחלוקת הוא רק בשביל נסיון זה שיתרחק המתרחק כי מי שפגם בטיפי מוחו ראוי לרחקו, כי עליו נאמר (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ואילו לא היה נפגם מוחו לא היה נשמע לו כלל המריבות שבין הצדיקים, ומאחר ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו, והיינו כדי שיתעורר על ידי זה בעצמו שיזכור היכן הוא בעולם שפגם בטיפי מוחו כל כך עד שרוצים לגרשו מן החיים האמיתיים על ידי המריבות שבין הצדיקים ומי שהוא כסיל ואין מבין את זאת נתרחק באמת על ידי זה, אבל מי שרוצה לחוס על עצמו באמת נתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים מחמץ למצה וכו', ואין מסתכל כלל על המריבות שבין הצדיקים כי יודע שזה רק בשביל נסיונו, ואם עומד בנסיונו ואין מסתכל על המחלוקת ולהתרחק על ידי זה מהצדיקים חס ושלום, אדרבה נתעורר על ידי זה לתשובה כנ"ל, על ידי זה בעצמו זוכה להתקרב אליהם ולקבל מהם ארחות חיים:

(וכפי זה אפשר לפרש כפשוטו, דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אוחרנין דלא יתקרבו למשכנא דקדושה, היינו שעושין מחלוקת ביניהן כדי שיתרחקו על ידי זה אותם שהם דביקים בסטרין אוחרנין בסטרא דמותא, על ידי שפגמו בטיפי מוחין שזה בחינת חמץ סטרא דמותא, שעליהם נאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, ועל כן מי שלא פגם בטיפי מוחו בוודאי אינו שומע כלל המריבה ואינה מבלבלת אותו כלל, ומי ששומע המריבה ידע כי אין המריבה אלא בשבילו כנ"ל וצריך להתעורר על ידי זה דייקא לשוב ממות לחיים כנ"ל) ועיין בליקוטי הלכות תפלין הלכה ד' אות ד' ה' מבואר ענין זה ביותר ושם מרומז קצת גם דברינו הנ"ל ובאמת שני הפירושים הנ"ל המה עולים בקנה אחד כי מי שלא זכה לריב בעצמו עם ההרהורים ושלא יניחם ליכנס במוחו, אזי צריך לעמוד בנסיון זה של מחלוקת שבין הצדיקים, ועל ידי זה דווקא זוכה להתקרב ולשוב בתשובה וכו' עד שזוכה לבחינת רעמים וכו' וזה שכתוב שם אמר הכתוב (תהלים פ"א) אענך בסתר רעם אבחנך על מי מריבה סלה, מי מריבה זה בחינת מצה בחינת מוחין וכו' היינו שנבחן תחלה אם זכה לשלימות המוחין על ידי שהוא בעצמו עשה מצה ומריבה עם ההרהורים, או על כל פנים עמד בנסיון זה של המחלוקת שבין הצדיקים לבלי להתרחק על ידי זה חס ושלום רק אדרבה כנ"ל:

וזה פירוש אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא ספינתא דא בחינת גבורה יראה, שהלך כל כך במדת היראה וראה גודל כח היראה עד שיכול להבין על ידה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, וזה בחינת וסגיא ספינתא בין שיצא לשיצא דכוורא, והדר מפרש איך יכול להבין היינו על ידי המצוות ודוקא כשעושין אותן בשמחה וכו' כמבואר בפנים וזה שאמר וכי תימא לא מסגי ספינתא טובא היינו מאחר שעיקר הידיעה בין קודם גזר דין וכו' הוא על ידי המצוות שעושין בשמחה, אם כן מה פעל לענין זה כח היראה כי אתא רב דימי אמר וכו' היינו שפירש שאי אפשר לזכות לעשות המצוות בשמחה בשלימות עד שיסור עקמימות שבלבו, ולזה צריכין רעמים, ורעמים יוצאין מגבורות שהם בחינת יראה רק שצריכין לזה גם תיקון המוחין, וזה שאמר כמיחם קומקומא דמיא מסגי שיתין פרסי, היינו כשמתקן המוחין שהם בחינת קומקומא דמיא אז פוגע בהם הקול היוצא מגבורות ונעשין רעמים ושדי פרשא גירא, היינו שעיקר ההתגברות על ידי החסדים שמשתתפין עם הגבורות (רק שאם כן הדרא קושיא לדוכתא, אם כן מה זה שהפליג כל כך בכח והחשיבות היראה והגבורות אחר שעיקר שלימות התיקון על ידי החסדים, על כן סיים) וקדמא ליה איהו (היינו ספינתא), היינו שאף על פי כן העיקר הוא על ידי היראה כי היראה קודמת בחינת (תהלים קי"א) ראשית חכמה יראת ד', היינו שאף על פי שעיקר שלימות התיקון של המוח והחכמה הוא על ידי האהבה וחסד בחינת מסטרא דימינא מוחא חיוורא ככספא, אף על פי כן ראשית תיקון החכמה הוא יראת ד' ואחר כך באה האהבה ממילא נמצא שעיקר הכח והחשיבות הוא להיראה כנ"ל

אמר רב אשי האי גילדנא דימא הוא היינו זה הכוורא דאית ליה תרי שיצא הוא בחינת גילדנא דימא בחינת השם של גבורות ששם שורש הגזר דין, נמצא כי כל הסיפור הנ"ל הכל סובב הולך על שלימות תיקון הגבורות והמתקתן בשרשן כי היראה הוא מבחינת גבורות ותיקון המוחין הוא לשמור אותם מחמץ הבא מהשתלשלות הגבורות וכן על ידי היראה שהוא בחינת גבורות זוכין ממילא לאהבה וחסד שהוא בחינת שלימות תיקון המוחין כנ"ל, ואז נמתקין הגבורות בחסדים שזה עיקר שלימות התיקון בכדי שלא ישתלשל מהגבורות דין גמור חס ושלום וכן שורש הגזר דין הוא גם כן מבחינת גבורות ושם יודעין בין קודם גזר דין לאחר גזר דין על ידי השמחה של המצוה שזוכין לזה על ידי רעמים שנמשכין מבחינת תיקון הגבורות בשרשן כנ"ל (ועיין בספר ברית מנוחה דרך ב' ונקרא שם המקום הזה מקום היראה וכו' הוא שם אגל"א וכו' ועיין בפרי עץ חיים שער העמידה פרק י"ח בכוונות ברכות אתה גבור וכו' מענין השם אגל"א הנ"ל כתב שם וכאן הוא היכל זכות שדנין בו לבני אדם וכו' ועיין זוהר פקודי דף רנ"א ורנ"ד וזוהר שמות דף וא"ו וזוהר בראשית דף מ"ג ועיין סידור קול יעקב בכוונת ביעור חמץ גם כן מענין השם הקדוש הנ"ל ותבין לכאן) והנה ידוע כי אין הדינין נמתקין אלא בשורשן, היינו בבינה שדינין מתערין ממנה בבחינת (בראשית ו) ויתעצב אל לבו וכו', ושם נמתקין בשורש בבחינת (שם ח) ויאמר אל לבו לא אוסיף וכו', עיין מאמר לשמש וכו' סימן מ"ט ועל כן כשזוכין לרעמים שעל ידי זה זוכין לישרת לב לב דייקא, ואז זוכין לשמחה בחינת ולישרי לב שמחה, ועיקר השמחה הוא בלב בחינת (תהלים ד) נתת שמחה בלבי (והלב הוא בינה (פתח אליהו) עיין מאמר תהלה לדוד סימן י"ב), ובאתערותא דלתתא אתער לעילא וגורם שמחה גם למעלה כביכול (עיין זוהר שמות דף קפ"ד), ועל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן ואז אם הוא קודם גזר דין יכול להתפלל ולבטל הדין, ואף אם הוא לאחר גזר דין שאז הוא בחינת ויתעצב אל לבו כנ"ל, שכבר נגמר הדין בהיכל זכות הנ"ל ונתפרסם בין הממונים על הדין שאז אי אפשר להתפלל כפשוטן ולבטל הדין כדי שלא יקטרגו וכו' כמבואר בפנים, אף על פי כן על ידי ההמתקה של השמחה הנ"ל שהוא מבחינת בינה עולם המחשבה יכול לבטל הדין או לותו ולאחרו על כל פנים כנ"ל על ידי שילביש תפלתו במאמר, היינו כי התפלה צריכה להיות בפה דייקא מחמת טעמים הידועים, וכאן אי אפשר להתפלל כפשוטו בפה על ביטול הגזר דין בכדי שלא יקטרגו מאחר שכבר נגמר הדין בחינת דינא דמלכותא דינא (ועיין בכוונות השם הקדוש הנ"ל שהוא במלכות) ומלכות פה, ועיקר ההמתקה עכשיו על ידי עולם המחשבה, על כן צריך להתפלל עכשיו על ביטול הגזר דין רק במחשבה ובפה ילביש התפלה במאמר, ויש בזה עוד דברים עמוקים מאוד:

וזה שכתב שם בסוף המאמר שעל ידי שמחת הלב יכולין הצדיקים להתפלל ולהלביש את תפלתם במאמר כשיבינו שנגזר הדין, ולכאורה אין מובן לשון יכולים וכו' הלא העיקר מבואר לעיל שעל ידי השמחה יכולין לידע בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין אז צריכין להלביש התפלה במאמר, ואיך שייך על זה הלשון יכולין להתפלל ולהלביש וכו' אך כפי הנ"ל מובן כי עיקר ההמתקה בשורשה הוא על ידי השמחה שעל ידי זה נמתקין הדינין בשורשן כנ"ל, וכמפורש בזוהר בהעלותך קנ"א: ע"ש ובמקדש מלך ואז כשנמתק הדבר בשרשו אז יכול לבטל הגזר דין אף לאחר שנגזר על ידי שיתפלל במחשבתו לבטל הדין וילביש את תפלתו בפה גם כן במאמר ועיין עוד בליקוטי הלכות הלכות ספירה ושבועות הלכה ב':

אות א', אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום (היינו ששומע חרפתו ובזיונו ושותק בשביל שיזכה על ידי זה לתשובה), אזי הוא זוכה לכבוד אלוקי וכו' כמבואר באות ב' שזה בחינת זביחת היצר שנאמר על זה (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני וכשהוא מכבד את הקדוש ברוך הוא אז השם יתברך מכבד גם אותו בחינת כי מכבדי אכבד, ואז כבודו בבחינת (משלי כ"ה) כבוד אלקים הסתר דבר וכו':

אות ד', וכבדתו מעשות דרכיך וכו' כי שבת הוא בחינת תשובה, שהוא בחינת כבוד ה' שזה בחינת כבוד שבת וכו':

אות ה', ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא וכו' רוצה לומר כי ישראל נקראו אדם, וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד כמבואר לקמן, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים כמבואר בזוהר ויקרא ד:, וכן מבואר בכמה מקומות בדברי רז"ל כי כל התיקונים שלמעלה כפי תיקון מעשה האדם הישראלי ועל כן כשישראל זוכין לכל התיקונים המבוארים במאמר זה, שעל ידי זה נעשה תמונת אלף ואז הם בבחינת אדם, אז גם למעלה כביכול נשלמין כל הבחינות הנ"ל, עד שמגיעים התיקונים למעלה למעלה כביכול עד הכסא ואדם היושב על הכסא כמבואר בפנים וזה שמבואר גם לקמן מענין כריתת זרעו של עמלק שזה בחינת תיקון נקודה התחתונה ועל כן מלחמת עמלק תלוי ביהושע וכו', וידוע מאמר רבותינו ז"ל (מדרש תנחומא סוף תצא) שכביכול אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, כי כפי שאדם זוכה לתשובה ולכבד את ה' שאז כבודו הוא גם כן בבחינת כבוד אלוהים וכנ"ל, כמו כן גם בכלליות נכנעין כל העכו"ם תחת ישראל שזה בחינת (תהלים מ"ז) ידבר עמים תחתינו וכו', זה בחינת חיריק נקודה התחתונה וכו', היינו כפי שישראל זוכין לתקן הנקודה התחתונה שהוא בחינת ותחת רגליו וכו' על ידי הדמימה והשתיקה, כמו כן זוכין גם בכלליות שנכנעין העכו"ם תחת רגליהם ונמחה זכרו של עמלק שהוא כל תוקף זוהמת הרע של הסטרא אחרא, ואז השם שלם והכסא שלם גם למעלה כביכול כנ"ל:

שם באות ג', אבל הקדוש ברוך הוא מה שמחריש לאדם וכו' אין זה אלא כדי שיקבלו עונשם בעולם הבא שאז מסדרין לעיניו עונותיו וכו' נראה שרמז בזה כי אם יעניש אותו בעולם הזה אפשר שלא ישים אל לבו כלל שהעונש בא לו על עונותיו ויתקצף עוד יותר חס ושלום כי בעולם הזה אי אפשר לגלות לאדם מלמעלה האמת בתכלית השלימות כדי שלא תתבטל הבחירה, אבל לעתיד שאז תתבטל הבחירה ממילא אז יסדרו לעיני האדם את מעשיו ויוכיחו אותו על פניו בבחינת אוכיחך ואערכה לעיניך (ועיין בסימן צ"ח בענין גל של עצמות שזה בעצמו גם כן עונש וצער גדול מאוד כשאדם רואה מה שפגם) נמצא גם השתיקה ששותק הקדוש ברוך הוא להרשע אין זה בשביל נקמה חס ושלום, רק גם כן לטובתו ובשביל קיום הבחירה כנ"ל:

שם בסוף אות ה', את גאון יעקוב זה בחינת וא"ו שבתוך האלף וכו', וזה בחינת המצוה למנות להם מלך וכו' רוצה לומר כי מלך הוא בחינת תפארת ותפארת הוא בחינת הוא"ו הנ"ל אך אף על פי כן לכאורה אין מובן הענין כלל מה שרמז את הבושה שמשתנה פניו לכמה גוונין (שזה הוא בחינת וא"ו הנ"ל) במצוות מינוי מלך ונראה לקרב אל השכל קצת, כי כמו שהוא"ו הוא הממוצע בין הנקודה העליונה לנקודה התחתונה, וכשזוכה לידום ולשתוק שעל ידי זה נעשה הבחינת נקודה התחתונה אז נעשה מהבושה בחינת וא"ו ומקבל על ידי זה אור נקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים וכשאינו שותק על בזיונו אז הבושה חס ושלום הוא בבחינת ובוזי יקלו כמו כן גם בחינת כבוד מלכים כשרודף אחר הכבוד אז הכל חוקרין אחריו על כבודו בחינת (משלי כ"ה) כבוד מלכים חקור דבר וחולקין עליו וכו', אבל כשבורח מן הכבוד ואינו רוצה כבוד המלכות כלל רק שכלל ישראל מכריחין אותו לקבל המלכות, וכן מן השמים מכריחין אותו לזה, אז כבודו בבחינת כבוד אלוהים שאסור לחקור כלל אחר כבודו שזה בחינת המצוה של כבוד מלכים, כמאמר רבותינו ז"ל בפרט של מלכי ישראל, שזה בחינת שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך (כתובות י"ז) ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וזה שנאמר אצל שלמה (דברי הימים א' כ"ט) וישב שלמה על כסא ה', כי המלכות שלו היתה בבחינת הוא"ו הנ"ל שהוא בחינת האור שמאיר הנקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים הסתר דבר שהוא בחינת כסא דמתכסיא כנ"ל, אל הנקודה התחתונה שהוא בחינת מלכות עד שנעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא, בחינת עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין שישראל שנקראו אדם ישבו על הכסא ויתנו הדין לכל באי עולם ומשיח יזכה לבחינת המלכות בשלימות דייקא על ידי החרפות שסבלו ישראל כל כך בבחינת (תהלים פ"ט) אשר חרפו עקבות משיחך ועל ידי שסובלין ישראל כל החרפות בשביל שמחזיקין בקדושת השם יתברך ובתורתו הקדושה, יהיה נעשה על ידי זה בחינת רקיע שמים בחינת וא"ו שבתוך האלף ויקבלו מאור הנקודה העליונה בפרט על ידי מלך המשיח, שעליו נאמר (במדבר כ"ד) דרך כוכב מיעקב והוא יכניע כל הסטרין אוחרנין תחת רגלי הקדושה, וימחה זכר עמלק לגמרי ויבנה לנו את בית הבחירה שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כ:) שמצוות העמדת המלך קודם לכריתת זרעו של עמלק:

ובדקות יותר ובביאור יותר קצת, כי העיקר מה שצריכין למעט בכבוד עצמו הוא בכדי להרבות כבוד המקום, אבל במה שנוגע בכבוד המקום אסור למעט חס ושלום וכן אסור לשתוק על מיעוט כבודו יתברך חס ושלום שזה בחינת מה שרמז רבינו ז"ל אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך וכו', כי אין זה שייך אצל הקדוש ברוך הוא נמצא כי אף על פי שההכרח לקבל חרפות ובושות בכדי לזכות לתשובה, אף על פי כן צריכין ליזהר ולהתפלל להשם יתברך על זה שיבואו עליו בזיונות כאלו שיתמעט רק כבודו על ידי זה אבל לא כבוד המקום חס ושלום (אם לא במקום שאי אפשר לתקן כגון החרפות שסובלין כלל ישראל מהעכו"ם, וכן עוד כל כיוצא בזה כמובן וכנ"ל שגם הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול מחריש ואינו מעניש את הרשע מיד, כי יודע שלא ישים אל לבו אלא אדרבה יתקצף עוד יותר כנ"ל)

וזה בחינת מצוות העמדת מלך שקודם לכריתת זרעו של עמלק, כי אף שצריכין לסבול חרפות ובזיונות, זה בשביל למעט בכבוד עצמו בכדי שיתרבה כבוד המקום, כי על ידי זה דווקא יכניע כל הסטרין אחרנין ויכרית זרעו של עמלק הרוצין למעט בכבוד המקום חס ושלום, על כן צריכין למנות מלך קודם, לידע שאין הכוונה למעט בכבוד ישראל לגמרי חס ושלום אפילו אם הדבר נוגע לכבוד המקום חס ושלום לא כן הדבר, רק תכלית התיקון של הבזיונות הוא בכדי שמהם עצמם יהיה נעשה בחינת הוא"ו שבתוך האלף שמחבר הנקודה תחתונה שהוא בחינת והארץ הדום רגליו לבחינת הנקודה העליונה שהוא בחינת כבוד אלוהים שאסור לחקור כלל על הכבוד הזה בכדי שלא ימעט כבודו חס ושלום, שזה בחינת מצוות העמדת מלך לידע שיש אדם כזה שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבודו, וכבודו הוא כבוד המקום כביכול, וצריכין שתהא אימתו עליך וליזהר בכבודו מאוד, ואז דווקא נוכל להכרית זרעו של עמלק שרוצה למעט בכבוד המקום חס ושלום וזה שלמדו רז"ל (סנהדרין כ:) שצריכין להעמיד מלך תחלה שנאמר כי יד על כס יה ואחר כך מלחמה לה' בעמלק ואין כסא אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך היינו כנ"ל ע"ש עוד ותבין

וזה שהוזהר המלך מאוד לבלתי רום לבבו מאחיו שלא יהיה רודף אחר כבוד עצמו חס ושלום וידע שכבודו הוא רק בשביל כבוד המקום כנ"ל והוא בחינת הממוצע שצריך להמשיך הארה מהנקודה העליונה בחינת כבוד אלוקים לבחינת המלכות שהיא בחינת נקודה התחתונה שהיא בחינת כלל קדושת ישראל, ויכניע כל הצרים הרוצים למעט בכבוד המקום חס ושלום, רק יראה להרבות בכבוד המקום (ועל כן באמת אמרו רז"ל (גיטין ס"ב) מאן מלכי רבנן כי הצדיקי אמת זוכין גם כן לבחינת הכבוד הזה) וזהו שאמרו רז"ל יומא כ"ב: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול מפני שלא היה בו שום דופי וכו' ואין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך נמצא מבואר דבריו ז"ל שעיקר העמדת המלך וקיום מלכותו הוא על ידי החרפות ובושות כדי שלא יהיה רודף אחר כבוד עצמו ואמרו עוד שם מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, כי אדרבא דייקא כשאינו לוקח המלכות לעצמו ואינו להוט אחר כבוד עצמו ומקבל מלכותו רק בשביל כבודו יתברך אז אסור למחול על כבודו בכדי שלא ימעט בכבוד המקום חס ושלום וע"ש עוד דף כ"ג מענין שתלמיד חכם אף על פי שהוא מהנעלבין ואינן עולבין, אף על פי כן צריך להיות נוקם ונוטר כנחש ונקיט לו בלבו כי מצד עצמו בוודאי ראוי לשתוק כי ה' אמר לו קלל ומסתמא החרפות באין לו לטובתו או לכפר עוונו שפגם בכבוד המקום חס ושלום או בכדי שיגיע על ידי זה למדריגה גדולה ביותר וכאשר יבואר לקמן, אך אף על פי כן מאחר שכבר יש לו חלק בכבוד המקום על כן אסור לו למחול על כבודו לגמרי רק להיות נקיט ליה בלביה וכו' (עיין רש"י שם וחידושי אגדות שם) נמצא במאמר זה מבואר כל דברינו הנ"ל:

תמצית דברינו, כי ידוע כי דבר הממוצע צריך להיות בו מבחינת שתי הקצוות, כמו כן הבושה שהוא הממוצע בין הנקודה העליונה להנקודה התחתונה יש בה מבחינת שניהם, כשאינו מקבלה כראוי אז בא על ידה לשפלות גמור חס ושלום, ונעשה נבזה שפל כעפר ממש חס ושלום בבחינת (שמואל א' ב) ובוזי יקלו וכשמקיים (תהלים ל"ז) דום לה' וכו' אז והוא יפיל לך חללים בחינת (שם ק"ט) ולבי חלל בקרבי וזובח על ידי זה את יצרו (שהוא עיקר השונא שממנו באין לו כל החרפות ובזיונות), שזה בחינת כריתת זרעו של עמלק, ובהבושה הזאת שבא עליו מאיר בה אור הנקודה העליונה בחינת הכבוד העליון כבוד אלהים ואז הבושה הוא בבחינת העמדת מלך והכלל כי אי אפשר לזכות לכבוד אלהים אלא על ידי תשובה שהוא בחינת הכף של כבוד, ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק כי קודם התשובה אז עדיין בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו והסתרת פני אהיה גימטריא דם, ואז באין עליו שפיכות דמים ובזיונות ואז אם אינם מקבלם כראוי אזי בא על ידי זה לשפלות ובזיונות ביותר, ואז הבזיונות בבחינת ובוזי יקלו וכשזוכה לקיים דום לה' זוכה על ידי זה לזביחת יצרו ולתשובה שלימה עד שזוכה לבחינת כבוד אלהים, והבזיונות הם בחינת האוהל שעל ידו נעשה יחוד בין משה ויהושע שזה בחינת האור שהנקודה העליונה מאיר להנקודה התחתונה וזה נעשה בפרטות ובכלליות, מבחינת הדמימה והשתיקה שהוא בחינת נקודה התחתונה נמשך בכלליות בחינת כריתת זרעו של עמלק, ומבחינת הבזיונות עצמן נמשך בכלליות למנות להם מלך לישראל, ומבחינת תיקון הנקודה העליונה נמשך בכלליות בחינת בנין בית הבחירה:

שם בכוונות אלול, ועל פי זה תבין לקשר התורה היטיב וכו', כי בקי ברצוא היינו לבלי להסתפק עצמו במדריגתו רק לבקש אחר מדריגה יתירה בכל פעם, שזה בחינת מה שכתוב באות גימ"ל שצריך לאחוז תמיד במדת התשובה, כי צריכין לעשות תשובה על תשובה זה בחינת שם אהיה במילואו גימטריא קס"א בחינת אם אסק שמים שם אתה אסק אותיות קס"א, כי שם אהיה הוא בחינת תשובה ועיקר שלימות התשובה ומלואה הוא רק לאחוז תמיד במדת התשובה שזה בחינת אם אסק שמים וכו' בחינת בקי ברצוא, ותשובה הוא בחינת הנקודה העליונה שהוא בחינת סגול דא חמה, על כן צריכין לכוון השם הקדוש הזה בניקוד סגול ובקי בשוב בחינת ואציעה שאול הנך זה בחינת ס"ג, היינו כשהאדם הוא בבחינת נסוג אחור חס ושלום והוא רחוק מהקדושה לגמרי חס ושלום, אף על פי כן אל יתייאש עצמו לגמרי חס ושלום רק יקיים ואציעה שאול הנך ויבקש גם משם את השם יתברך ויחתור לזכות לתשובה רק שאז עדיין בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו ואז עוברין עליו חרפות ובזיונות, והוא צריך לחזק את עצמו ולקבלם באהבה ולידום ולשתוק כעפר, בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, בחינת והארץ הדום רגלי, ולקוות וליחל לזכות על ידי זה לתשובה ועל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת נקודה התחתונה בחינת חיריק, על כן צריך לכוון השם הקדוש הזה בניקוד חיריק:

שם בסוף המאמר שעל ידי שדן את המחרפים אותו לכף זכות שאינם חייבים כל כך במה שמבזים אותו, כי לפי דעתם וסברתם נדמה להם שראוי לבזות אותו ועל כן הוא שותק להם על בזיונו על ידי זה נעשה בחינת כתר וכו' לכאורה יש לדקדק כי הלא לעיל מבואר שצריך לשתוק בשביל תשובה על עוונותיו, כי עדיין הדם שבחלל השמאלי בתוקף ועוז ובשביל זה באין עליו בזיונות ושפיכות דמים נמצא שסובר שהבזיונות מגיעין לו באמת, וכאן מבאר שדן אותם לכף זכות שנדמה להם שראוי לבזות אותו משמע שבאמת אין ראוי להם לבזותו רק שלהם נדמה כך אך הענין מבואר על פי מה שכתב למעלה מהענין שצריך לאחוז תמיד במדת התשובה ואפילו כשזוכה לתשובה שלימה שאז זוכה לבחינת כבוד אלוהים, אף על פי כן צריך לעשות עוד תשובה על השגתו הראשונה וכן בכל פעם עד עולם והנה התשובה הוא בבחינת שם אהיה וכל מה שזוכה לתשובה העליונה ביותר הוא בבחינת שם אהיה הגבוה יותר והנה מי שזכה לתשובה שלימה שהיא בחינת אהיה ורוצה לעלות לבחינת אהיה הגבוה יותר ואז הבחינת אהיה הזה עדיין בהסתרת פנים ממנו, והסתרת פני אהיה גימטריא דם, ובאין עליו שפיכות דמים ובזיונות והוא מהפך דם לדם ושותק על עלבונו, על ידי זה זוכה לתשובה עליונה ביותר שהוא בחינת אהיה הגבוה ביותר רק שיש לחוש בזה כי מאחר שכבר זכה לתשובה שלימה עד שכבודו הוא בבחינת כבוד אלוקים אם כן כשחולקין עליו ומבזין אותו פוגמין ישראל בכבוד אלוהים כביכול (ובאמת אמרו ז"ל (פסיקתא דרב כהנא ב' ד) שהקפיד הקדוש ברוך הוא על כבוד הצדיק יותר מעל כבוד עצמו כביכול) בפרט כפי שבארנו לעיל שצריכין ליזהר שעל ידי הבזיונות לא יתמעט כבוד המקום חס ושלום אך הצדיק דן את כל החולקים עליו לכף זכות, כי לפי דעתם וסברתם נדמה להם שראוי לבזות אותו, ואילו היו יודעים שכבר זכה לתשובה שלימה בחינת כבוד אלוהים גם הם היו מכבדין אותו, על ידי זה הוא שותק ומקבל הבזיונות באהבה וזוכה על ידי זה לתשובה עליונה ביותר בחינת כתר עליון ביותר, וכבוד אלוהים גם כן אינו מתמעט על ידי הבזיונות, רק אדרבה נתרבה כבוד המקום על ידי שדן אותם לכף זכות שזה שמבזין אותו הוא כי נדמה להם כי זה כבודו יתברך ומזה תבין דברי צחות שאמר רבינו ז"ל לענין המחלוקת שהיה עליו, ואמר הוא ז"ל עלי אין חולקין כלל כי אלו הייתי עושה כל מה שהם אומרים עלי היה ראוי באמת לחלוק עלי, וכיון שאין הדבר כן רק אדרבא בהיפך לגמרי מכל מה שהחולקין אומרים עלי, נמצא שגם הם אינם חולקים רק על העושה כן, אבל לא עלי תלונותם מאחר שאין בי שום שמץ מזה וכמבואר במ"א ומכוון לדברינו הנ"ל:

שם לעיל בכוונות אלול ימין במילואו עולה דרך ויש לומר בדרך צחות שזהו שאמרו רז"ל כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין היינו בחינת דרך הנ"ל שהוא בחינת ימין הנ"ל:

והנה מאמר זה נאמר בשנת תקס"ג הנ"ל בשבת תשובה וא"ו תשרי ואז הזכיר רבינו ז"ל בהתחלת התורה בסמוך את הפסוק (יחזקאל א) ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ואחר כך בכתב ידו הקדוש לא הזכיר את הפסוק עד סמוך לסוף המאמר) ואז אחז בשתי ידות הכסא שישב עליו והיה מתנענע עם הכסא ואמר באימה וביראה ובמסירת נפש עצום מאוד בזה הלשון: כשיושבין על הכסא אז הוא אדם (ואמר בזה הלשון: אז מע זיצט אויף דער שטיל יענץ מאהל איז מען אמענטש) (ועיין זוהר תזריע דף מ"ח) והדברים סתומים מאד ואחר כך גמר כל התורה הנוראה הזאת, ובשעת אמירת התורה לא דיבר כלל מענין כוונות אלול, רק אחר כך כשגמר אמירת התורה הזאת אחר שהתפלל ערבית והבדיל, אחר כך חזר ודיבר מהתורה הזאת כדרכו תמיד, ואז ענה ואמר לאנשים חשובים זקנים שישבו אצלו אז שהיו מתפללין מתוך סידור האר"י ז"ל, תאמרו לי איך מרומז בהתורה הנ"ל כל כוונות של אלול והחרישו ולא ענו כי באמת אי אפשר בשום אופן להבין מעצמו סוד הכוונות אלול איך מרומזים בהתורה הנ"ל, וצוה להביא לפניו סידור האר"י ז"ל, ופתח אותו והראה להם הכוונות של אלול ואחר כך פתח פיו הקדוש והנורא והתחיל לגלות פלאות איך כל הכוונות של אלול מרומזים שם בדרך נפלא ונורא מאוד כמבואר מזה בספר אבל אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלבי את כל הנעימות והנפלאות תמים דעים שהרגשתי אז בשעה שזכיתי לשמוע את כל אלה:

גם דיבר אחר שבת מהתורה הנ"ל שמדברת שם מענין משה ויהושע ואוהל מועד שהם בחינת נקודה העליונה ונקודה התחתונה וא"ו שבאמצע האלף וכו', ואז אמר לי בזה הלשון שבכל מקום שמתוועדים יחד רבי ותלמיד נעשה בחינה זאת בחינת משה ויהושע ואוהל מועד וכו' ואחר כך בהיותי במעדוועדיווקע אצלו דיבר עמי אחר פורים מענין הגימל מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ ששייך לזה (כנדפס במקומו) וסיים אז ואמר כי כל ג' מצוות אלו הם בחינת תשובה ושאלתי אותו ז"ל איך הג' מצוות אלו הם בחינת תשובה, ענה ואמר זה תאמר אתה (דאס זאג דוא שוין) ובזה הלכתי מלפניו ז"ל, ותיכף התחלתי לחשוב בזה ותיכף בדרך הליכתי מביתו לאכסניא שלי הזמין לי השם יתברך בזה חידושים נאים וכתבתי מה שחנני השם יתברך בזה, וזה היה התחלת חינוכי לחדש בתורתו הקדושה שחינך אותי ברחמיו ודרכיו הנפלאים, וביום שלאחריו הבאתי לפניו מה שכתבתי והוטב בעיניו, ושחק קצת מחמת שמחה, וענה ואמר תוכל ללמוד אם תהיה מתמיד (דיא וועסט קענין לערנין אז דוא וועסט באגערין) אך אף על פי כן אחר כך הוכרחתי להפסיק מלחדש עד שאלמוד תחלה ספרי הפוסקים הרבה ואחר כך ספרי קבלה וכו', עד שאחר כך צוה לי לחדש ואחר כך צוה לי לכתוב את החידושין שלי כאשר מבואר מזה במקום אחר (וכל זה העתקתי מספר חיי מוהר"ן אשר נכתב בלשון הר"ר נתן ז"ל בעצמו וכל המבואר כאן שאמר לו או שצוה עליו או ששאל אותו הכל הכוונה על הר"ר נתן ז"ל בעצמו):

אמר המחבר, כמה הלכתא גברוותא יש לשמוע ולהבין מסיפור זה הנ"ל א' כמה גדולה ורמה מעלת הצדיק הקדוש וכו' עד שישיבתו על הכסא (להאיר בתלמידיו הקדושים ולגלות להם נפלאות מתורתו הקדושה וללמדם דרך ה' וכו') הוא בחינת ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו' ועיין זוהר תזריע דף מ"ח הנ"ל תאנא בכמה דרגין אתקרי שלמותא דלעילא כד יתיב קוב"ה בכורסייא ועד דלא יתיב קוב"ה בכורסייא לא אשתכח שלימותא דכתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו' תאנא בששי נברא האדם בשעה שנשלם הכסא וכו' ולפיכך נברא האדם בששי שהוא ראוי לישב על הכסא וכו' ועיין מדרש הנעלם חיי שרה קכ"ו: אור הנשמה לעולם הבא גדול מאור הכסא וכו' ע"ש ב' מה שאמר להר"ר נתן ז"ל שבכל מקום שמתוועדים יחד רבי ותלמיד הוא בחינת משה ויהושע ואוהל מועד ולדעתינו העניה יש בזה דברים גבוהים ורמים, כי רמז בזה סוד ההתקשרות בינו ובין תלמידו הקדוש הר"ר נתן ז"ל כי מאמר זה נאמר סמוך מאוד להתקרבותו אליו ז"ל ומי שבקי קצת בספריו הקדושים של הר"ר נתן ז"ל, והכיר אותו בחייו ושמע דבריו ושיחותיו הקדושים ובקי קצת בעניניו וסיבותיו אשר עברו עליו יבין בלבו ויראה בעיני שכלו ממש כי היה מבחינה זו הנ"ל, כי רוב דבריו המה מהתחזקות בעבודת ה' לבלי לייאש עצמו שום אדם מישראל רק כל אחד ממקומו ידרוש ויבקש את ה' שזה בחינת בקי בשוב המבואר במאמר הנ"ל, שזה בחינת נקודה התחתונה בחינת יהושע ועיין עוד בליקוטי תנינא במאמר כי מרחמם ינהגם סימן ז', שם מדבר גם כן משני הבחינות המבוארים כאן וקורא אותם שם בשם דרי מעלה ודרי מטה בן ותלמיד ומבואר שם שבחינת התלמיד הוא בחינת יהושע ר"ת יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר, היינו מה שצריכין לחזק הדרי מטה שוכני עפר שהם בתכלית שפלות המדריגה לבלי יתיאשו עצמן ולבלי יסוגו אחור לגמרי חס ושלום, רק ידעו כי ד' גם אתם ועמם ואצלם, ע"ש התחזקות גדול ונורא ומאמר כי מרחמם הנ"ל נאמר בשבת חנוכה שנת תק"ע שהוא שנה האחרונה מימי חייו הקדושים של רבינו הקדוש ז"ל, ושם מוזכר ענין של ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו ושמעתי מאבי ז"ל ששמע מזקני תלמידיו הקדושים של רבינו ז"ל, שהבינו אז מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז"ל שבמאמר זה נתן סמיכה לתלמידו הקדוש הר"ר נתן ז"ל ובאמת רוב שיחותיו הקדושות של הר"ר נתן ז"ל היה בענין זה לחזק את כל אחד מישראל בהתחזקות גדול נפלא ונורא מאוד לבלי יתייאש עצמו חס ושלום לגמרי רק שאיך שהוא אף על פי כן יתעורר ויתחזק מעתה על כל פנים לעבודת השם יתברך ממקום שהוא שם וכו', וכמבואר מזה נפלאות הרבה בספריו הקדושים, שזה בחינת מה שמצינו שאמר השם יתברך בעצמו ליהושע אחרי פטירת משה ג' פעמים חזק ואמץ, ומבואר בליקוטי תורה בשם האריז"ל כי ג' פעמים חזק גימטריא משה כי בזה האיר ליהושע הג' בחינות שהיו במשה וכו' וכו' ע"ש (ואפשר לרמז שהם נגד הג' בחינות שיש באלף נקודה עליונה ותחתונה ואמצע וידוע כי כל בחינה כלול מכל הבחינות וכו'), וכן ישראל בעצמן אמרו גם כן ליהושע רק חזק ואמץ

ועיין בליקוטי הלכות, הלכות שבת הלכה ז' שנתחדש בראש השנה שנת תר"ה שהוא ראש השנה האחרון מימי חייו הקדושים של הר"ר נתן ז"ל, שם מרומז הרבה מענין זה הנ"ל למי שמבין ברמיזה קצת ועוד יש לדבר בזה הרבה ומה שרימז בענין קרא את יהושע וכו', ואצונו דווקא אני בעצמי וכו', שסמוך להסתלקותו ממש לא נתן לו סמיכה בפירוש, ואף על פי כן כבר רימז לו סמיכתו סמוך להתקרבותו אליו וכן בענין מה שתחלת חינוכו בחידושי תורתו היה במאמר זה, ובענין מה שנראה בחוש כי כמעט כל השארת רשימתו הקדושה של רבינו ז"ל הוא רק על ידי הר"ר נתן ז"ל ויש בכל הנ"ל דברים נפלאים הרבה, ואי אפשר לבאר בכתב ואפילו בעל פה ואף על פי כן רשמתי ברמיזה קצת למען ידעו דור אחרון וכו'

מתוך מה שמבואר לעיל שכל רבי ותלמיד המתוועדים יחד הוא בחינת משה ויהושע ואוהל מועד, מתוך זה מובן ממילא שכמו שמבואר במאמר הנ"ל שאי אפשר לזכות לתשובה שלימה שהוא בחינת הכבוד העליון סוד נקודה העליונה כו', כי אם על ידי שבאין עליו בזיונות ושפיכות דמים והוא דומם ושותק וכו', והבזיונות הם בחינת הוא"ו שבתוך האלף שהיא מחברת נקודה העליונה עם נקודה התחתונה ומבואר שם שעל ידי זה נעשה יחוד בין משה ויהושע וכו', ומזה מובן ממילא כי אי אפשר להתלמיד להתקרב עצמו אל רבו בהתקרבות אמיתי כי אם על ידי שעוברין עליו מניעות רבות ומחלוקת ובזיונות ושפיכות דמים הרבה, ועל ידי זה דווקא זוכה להתקרב אל רבו שהוא בחינת נקודה העליונה

ומזה מובן קצת ענין המחלוקת שהיו כמעט על כל גדולי הצדיקים ז"ל שעסקו לקרב בני אדם לעבודת ה', כגון הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו הקדושים ז"ל, וכן המחלוקת הגדול שהיה על רבינו ז"ל כי מלבד מה שמובן ממה שכתבתי למעלה כי הצדיק הגדול העולה ממדריגה למדריגה עליונה בכל עת, והוא בחינת הבעל תשובה האמיתי כי תשובתו הוא רק בבחינת תשובה של עולם הבא המבואר במאמר הנ"ל, היינו שזוכה בכל עת להשגה יתירה ועושה תשובה על תשובה על השגתו הראשונה, ובכל פעם שמשיג מדריגה עליונה ביותר זה בחינת שמשיג שם אהיה עליון ביותר, ועל כן מוכרח לעבור עליו בכל עת מחלוקת ורדיפות רק שהוא דן את החולקים עליו לכף זכות כנ"ל אות ו' מלבד זה המחלוקת והרדיפות מוכרחין ביותר בשביל ההתקרבות של תלמידיו המקורבים אליו כנ"ל, והתלמידים בעצמם מקבלין החרפות באהבה בשביל תשובה על עוונותם, רק בכדי שלא יגיע מהמחלוקת איזה פגם בכבוד שמים, כי כבוד רבם כבר הוא בבחינות כבוד שמים על כן צריכין לדון את החולקים לכף זכות כנ"ל (וגם בזה מיושב ביותר מה שדקדקנו לעיל באות וא"ו) כי הצדיק בעצמו אפשר שהיה יכול להגיע בכל פעם למדריגה העליונה על ידי שחותר לעלות בכל פעם וידוע כי צריך להיות ירידה קודם העליה (ועיין בסימן כ"ב במאמר חותם בתוך חותם), והנה מה שחותר בכל פעם לעלות ביותר זה בחינת בקי ברצוא בחינת נקודה העליונה בחינת סגול דקס"א כנ"ל, ובתוך זה הוא יורד קצת גם ממדריגתו הראשונה ואז היה יכול להיות נסוג אחור לגמרי חס ושלום, ולהרהר אחר מדותיו יתברך חס ושלום כאילו מרחקין אותו בכוונה, והבעל דבר אורב על זה מאוד להחליש להצדיק את דעתו בשעה שיורד ממדריגתו קצת אדרבה על הצדיק מתגבר עליו אז החלישות הדעת ביותר וכמובן מדברי רבינו ז"ל (בהמעשה של הצדיק שנפל לעצבות וכו'), רק שהצדיק מתגבר בגודל קדושת צדקתו ואין מהרהר אחריו יתברך רק שמתבייש מאוד לפני השם יתברך על שנפל קצת ממדריגתו, ואף על פי כן מקבל גם בחינת ההתרחקות הזאת באהבה, ומאמין כי ישרים דרכי ה' ומקוה ומייחל להשם יתברך לחזור למדיגתו ולא עוד אלא שיזכה למעלה יתירה ועליונה ביותר, על ידי זה זוכה באמת שהירידה הזאת היא תכלית העליה, כי על ידי שמתבייש מאד על ירידתו הוא מתחזק ומתגבר בכל עוז לעלות מירידתו עד שעולה על ידי זה למדריגה גבוה ביותר ובזה תבין ביותר ענין רצוא ושוב המבואר במאמר הנ"ל, שבתחלה הוא רצוא וזוכה לעלות למדרגה גבוה ביותר, וחותר לעלות עוד יותר ובתוך כך הוא נה ונסוג לאחוריו חס ושלום, רק שמתחזק את עצמו גם אז לבלי ליסוג אחור לגמרי, ואז ההתרחקות קצת הזה הוא אצלו לחרפה ובושה גדולה יותר מכל הבושות שבעולם, ונדמה לו ממש כאילו פו אותו מבית המלך אל החוץ חס ושלום, רק שאין מהרהר אחריו יתברך על זה, רק מקבל באהבה ומצפה לישועה ומקיים דום לה' וכו' ומכניע עצמו מאוד תחת הקדושה כעפר ממש, בבחינת והארץ הדום רגלי דא חיריק שזה בחינת חיריק דס"ג המבואר שם אז על ידי הבושה הזאת נעשה בחינת וא"ו וזוכה על ידי זה להתחבר עם הנקודה העליונה שהוא בחינת המדריגה הגבוה שחתר לעלות אליה כנ"ל

(ובזה פרשנו מאמרם ז"ל (בבא בתרא ע"ה) כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותו בושה וכו', פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לאותו בושה וכו' (עיין רש"י שם שבזמן מועט כזה נתמעט הכבוד כל כך וכו' היינו בחינת הכבוד העליון הנ"ל) שבמאמר זה יש לדקדק א' בענין הסמיכות זה לזה וגם בענין כל צדיק נכוה וכו' אוי לאותו בושה, אם כן זה יהיה עונג עולם הבא שכל אחד יתבייש בפני חבירו אך יש לפרש הענין בדרך הנ"ל כי בעולם הזה יכול הצדיק לעלות למדריגה גבוה על ידי הירידה דווקא, שעל ידי זה הוא מתגבר לעלות ביותר עד שעולה למדריגה עליונה ביותר, אבל בעולם הבא אין שייך שום ירידה, רק שעל ידי שכל צדיק נכוה וכו' שעל ידי זה מתבייש מאוד כי אוי לאותו בושה, על ידי זה בעצמו יעלה ויתחבר גם אל מדרגה העליונה וכן הענין גם כן במאמר פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור, שהיו רוצים ונכספים לקבל אור נקודה העליונה בעצמה שהיא בחינת פני חמה, על כן אמרו אוי לאותו בושה וכו' (על ידי זה בעצמו זכו לקבל אור נקודה העליונה כנ"ל) נמצא מבואר שהצדיק בעצמו אפשר שהיה יכול לעלות למדרגות עליונות בכל פעם גם בלי מחלוקת, רק שאפשר שעל ידי המחלוקת זוכה לעלות בכל פעם בלי ירידה מתחלה כל כך, וזה ניחא לו ביותר, וגם כי המחלוקת הוא בשביל התקרבות תלמידיו הקדושים כנ"ל ולפעמים הצדיק עצמו עושה עצמו כאילו הוא מרחק לתלמידיו ואינו רוצה לקרב אותם, והתלמיד צריך לקבל גם זאת באהבה, ולהאמין כי בוודאי ישרים דרכי הצדיק ויתבייש מאוד על זה, ואף על פי כן לא יתרחק על ידי זה חס ושלום, רק אדרבה על ידי זה יתגבר ביותר לחתור אחרי ההתקרבות, ואז יזכה על ידי זה בעצמו להתקרב אל הצדיק בהתקרבות אמתי ולקבל ממנו הארתו הקדושה, וגם בזה לפעמים נסיון זה גדול יותר מהנסיון של הבזיונות שסובל מהחולקים ועיין בלקוטי הלכות הלכות ברכת הפירות הלכה ה"א שם תראה נפלאות הרבה מענין המאמר זה קרא את יהושע הנ"ל, ומכל מה שנתבאר בו בדברינו הנ"ל, וכן בהלכות שבת הלכה ז' הנ"ל, וכן עוד בכמה וכמה הלכות המדברים בענין מאמר זה:

נשמט בענין המבואר בפנים באות ה"א שרקיע שמים הוא בחינת הבושה וכו', וממעל לרקיע דמות כסא וכו' עיין שבת ק"ד את בש גר דק אם את בוש וכו' גור בדוק, פירש רש"י נפשך תהא צרור תחת כסאי ודוק שמים היינו כנ"ל כי הבושה הוא בחינת רקיע שמים שממעל לו הוא הכסא כנ"ל, ועל כן נקט שם ודוק שמים על שם מאמר הכתוב (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת בחינת האוהל המבואר בפנים, וע"ש עוד לעיל מזה אמר הקדוש ברוך הוא אם חוזר בו אני קושר לו כתר מבואר לענינינו שעל ידי תשובה זוכין לבחינת כתר כנ"ל:

דמיא לעגלא שהוא בחינת עיגולים בחינת אמונה כמבואר שם ואמונתך סביבותיך יש לפרש דרוצה לומר כי אמונה הוא במה שאין השכל משיג (כי בדבר שגם השכל משיג אין צריך אמונה מאחר שמבין גם בשכלו, ודבר שאין השכל משיג) הוא כמו בחינת דבר עגול שאין לו קצוות, כך ענין זה אין לו קצוות מאיזה בחינה להתחיל לכנוס בענין זה כמו בדבר שכלי שהשכל מתחיל לכנוס בו מאיזה עיון ונכנס מעיון לעיון עד שגומר השגת הדבר שכלי אבל במה שאין השכל משיג אינו רק על ידי אמונה הוא בבחינת עגול כנ"ל, גם כי בחינת השגה זאת היא בחינת מקיפין כמובן במקום אחר, ומקיפין הם גם כן בחינת עיגולים כמובן במאמר מה שמשחקין בחנוכה בדריידיל, וזה שכתוב גם במאמר זה בסופו סוחר מלשון סחור סחור (בחינת מקיפין שהוא בחינת אמונה):

שם אות ב', אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת וכו' עיין בליקוטי עצות אמונה אות ד' שביאר שם ענין זה, כי עיקר אמונה הוא במה שאין השכל מבין אותו, כי במקום שהשכל מבין אין צריך להאמין ואם כן כשאין השכל מבין איך יבוא להאמין במה שצריך להאמין, על כן עיקר האמונה תלויה באמת, שאם ירצה האדם להסתכל על האמת לאמתו יבין מאליו שצריכין להאמין האמונה הקדושה בהשם יתברך ובצדיקיו הקדושים ובתורתו הקדושה, אף על פי שאי אפשר להבין בשכלנו המגושם, כי על ידי ההסתכלות על האמת בעין האמת יבין מרחוק שהאמת הוא כך, רק שאי אפשר להבין בשכל וצריכין רק להתחזק באמונה שלימה עכ"ל, ועיין בלקוטי הלכות הלכות פסח הלכה ז' שם מבאר הענין ביותר ועיין עוד בלקוטי הלכות יורה דעה הלכות רבית ועוד בכמה מקומות בדבריו ז"ל שביאר שם, שעיקר שלימות האמונה הוא על ידי אמת שהוא בחינת כלל המוחין והדעת דקדושה, כי בלא דעת יכול להיות פתי יאמין לכל דבר ויכול להאמין חס ושלום בדברים שאסור להאמין בהם, אבל על ידי הדעת דקדושה שהוא בחינת אמת יכול להבין מרחוק במה להאמין ובמה שלא להאמין (ועיין גם לקמן בסימן רנ"ה):

שם אות ג', ועל ידי שמקבל מהם עצתם נחקק בו אמת רוצה לומר כי עצת הצדיק הוא כולו זרע אמת, היינו כי השכל הקדוש של הצדיק והשגתו הקדושה הוא בחינת אמת ברור זך וצלול, ועצותיו הקדושים הם בחינת טיפי השכל שלו כי בוודאי בכל עצות ועצות יש לו שכליות קדושים ודרכים נפלאים והשגות עמוקות, שהם בחינת עצם אור האמת ועל כן זה שזוכה לקבל עצתם הקדושה, אף על פי שאינו מבין עדיין עמקות השכל שיש להצדיק בזה, אף על פי כן בזה בעצמו שמקבל העצה והולך בדרך עצתו, על ידי זה נחקק בו אמת ונשלם האמונה, ועל ידי זה תבוא הגאולה היינו שעל ידי קדושת העצה שהוא כולו זרע אמת שהיא נובעת ממוח ושכל הצדיק שהוא כולו אמת, על ידי זה נחקק בו אמת שזוכה להרגיש בלבו ודעתו התנוצצות והארה גדולה מקדושת האמת ומשתוקק ומתגעגע רק אל האמת, ועל ידי זה נשלם האמונה שזוכה להבין במה להאמין, וגם האמונה הוא בשלימות אצלו עם התנוצצות והארת הדעת דקדושה כנ"ל

וזה שסיים בסוף המאמר יכול יהיו התלמידים לומדים ואינם מבינים, תלמוד לומר וכו' ערוך לפניהם כשלחן ערוך, זה בחינת הגאולה שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה יא) ומלאה הארץ דעה ולכאורה אין מובן הענין יכול יהיו התלמידים וכו' מה ענין לכאן, וגם מה שרימז ענין הגאולה בענין ערוך לפניהם כשלחן ערוך אך לפי הנ"ל יש לפרש כי הנה העצה שמקבל מהצדיק הוא גם כן רק על ידי האמונה כי אינו זוכה להשיג עדיין הטעם והשכל האמת שיש לו להצדיק בהעצה הזאת נמצא שהתלמיד אז בחינת לומד ואינו מבין היינו כמו מי שלומד איזה הלכה ואינו מבין הטעם והמקור של פסק הלכה הזאת, שאז אף על פי שיודע ההלכה באמת כמות שהיא אבל אינו יודע לפלפל בה וללמוד ממנה למקום אחר, ובאם ישתנה איזה ענין קצת שוב אינו יודע איך להבין ולהורות, מאחר שלא קיבל רק ההלכה כמות שהיא ואינו יודע טעמה אבל אם יודע שורשה וטעמה אז יודע לפלפל בהלכה וללמוד ממנה למקום אחר, ובאם ישתנה איזה ענין אזי יודע גם כן להבין ולהורות, כפי מה שמבין משורש וטעם ההלכה ממילא מובן מזה שאם נשתנה איזה ענין אזי הפסק ההלכה באופן אחר כמובן כל זה לכל כמו כן לענינינו, כי באמת אף על פי שהתלמיד אינו מבין שורש והטעם העצה של הצדיק ומקבל העצה רק באמונה, אף על פי כן על ידי זה בעצמו נחקק בו גם כן האמת כנ"ל, ואם כן הוי אמינא שלעולם לא יבוא על שורש הטעם והאמת שבעצה זאת, שזה בחינת התלמידים לומדים ואינם מבינים תלמוד לומר וכו', היינו שהכתוב מודיע שעל ידי זה בעצמו שהתלמיד מקבל העצה רק באמונה, יזכה על ידי זה להשיג גם האמת והשכל והטעם של העצה, כי על ידי העצה שמקבל נחקק בו אמת, ועל ידי זה נשלם האמונה ועל ידי זה בא הגאולה, והגאולה הוא בחינת התגלות הדעת והחכמה כשלחן ערוך נמצא שעל ידי זה בעצמו שמקבל העצה זוכה אחר כך להתגלות הדעת עד שזוכה להבין האמת והשכל של העצה, וממילא מובן כי אז נשלם האמונה בשלימות יותר גדול וזוכה על ידי זה לשלימות התגלות הדעת שהוא בחינת אור האמת בהארה גדולה ביותר, ועל ידי זה נשלם האמונה ביותר וכן חוזר עוד חלילה וכו'

(ואפשר לומר כי על כן העצות דקדושה בחינת פריה ורביה שזה בחינת בן פורת יוסף כמבואר בפנים, כי הם פרות ורבות אצל המקבל, ומעצה אחת דקדושה שזוכה לקבל מהצדיק יוכל לזכות לדברים הרבה ולהבין ממנה עצות הרבה לעבודת ה' כנ"ל מאחר שזוכה על ידי זה לבחינת התגלות הדעת שלעתיד בזמן הגאולה כנ"ל וזה יש לרמז בענין ואנכי נטעתיך שורק עיין רש"י שם בשם המדרש דרוצה לומר השש מאות וששה מצוות שהוסיף להם על השבע מצוות, ותרי"ג מצוות הם בחינת העצות הקדושים בחינת תרי"ג עטין ובסוף המאמר מבאר ששורק הוא בחינת טיפי השכל של הצדיק שמקבל על ידי העצה שמקבל ממנו וכו', וכאן פירש שורק היא בחינת הגאולה כמו שכתוב (זכריה י) אשרקה להם ואקבצם וזה שנאמר שם אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים ורבו כמו רבו, היינו בחינת פריה ורביה הנ"ל שזוכין על ידי בחינת הגאולה שנמשך על ידי העצות הקדושות הנ"ל ועיין חולין ס"ג הרחם זו שרקרק וכו' וכיון שבא רחם באו רחמים לעולם, פירש רש"י מטר היינו בחינת אמונה בחינת נסים שהוא בחינת מטר (כמבואר במאמר זה ובמאמר תהומות וכו' סימן ט'), אי יתיב על ארעא וכו' מיד אתי משיחא דכתיב אשרקה להם ואקבצם, כי פדיתים היינו בחינת הגאולה, אמר ליה וכו' והא ההוא וכו' ופסקי למוחא אמרו ליה ההוא בדאה הוה (כך הוא גירסת הילקוט וכן פירש רש"י בגמרא), היינו שהיה שקרן ועיקר שלימות האמונה שעל ידי זה בא הגאולה תלוי באמת כנ"ל וצריכין עוד לבאר בזה):

שם אות ד', על ידי מצוות ציצית האדם ניצול מעצת הנחש מנשואין של רשע וכו', בן פורת עלי עין בשביל ציצית לשון מציץ מן החרכים (היינו כמו שפירש רש"י בפרשת שלח ע"ש) על ידי זה זכה לבן פורת וכו' וזיווגא דקדושה וכו' אמר המחבר, מזה מובן שורש טעם המנהג שעל פי רוב אין לובשין טלית של מצוה (שהוא בחינת השמלה הנ"ל) עד אחר הנשואין (ועיין הלכות ציצית סימן ח' במגן אברהם ס"ק ג' שכתב שם משמע בקידושין וכו' שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית וכו' וזה שמובא בשם הרוקח שהמנהג לעשות חופה מטלית על שם ופרשת כנפיך וכו', היינו כי כנפי מצוות ציצית הם בחינת זיווגין דקדושה וכמבואר בסוף המאמר):

שם בסוף המאמר, אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצה וכו' ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וכו' יש לפרש שמרמז על כל הנ"ל כי כשמקבל עצה ממנו על ידי זה נחקק בו אמת כנ"ל, ואמת הוא בחינת מה שמרגיש איזה התנוצצות והארה בשכלו ודעתו, ומה שהשכל משיג הוא כמו בחינת רואה בעיניו ממש כידוע, (שזה בחינת גופא טמירתא ואתגליא המבואר במאמר ויסב סימן ס"ב ע"ש) נמצא שמה שנחקק בו אמת הוא בחינת יראה בעיניו, ובאזניו ישמע הוא בחינת אמונה מה שאינו משיג בשכלו רק ששומע מאחרים ומאמין שזה בחינת שמע ישראל וכו' שהוא כלל נקודת האמונה ולבבו יבין זה בחינת הגאולה שבא על ידי אמונה, היינו שזוכה להתגלות הדעת על ידי זה כנ"ל שזה בחינת ולבבו יבין וכו' ובזה יש להבין גם כן קצת איך השלש בחינות הנ"ל נמשכין מהתלת מוחין שהם חכמה בינה ודעת, שזה בחינת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני הנ"ל, שזה בחינת יראה בעיניו כמו ותפקחנה עיני שניהם בינה הוא בחינת ונתת לעבדך לב שומע בחינת אמונה הנ"ל, בחינת ומצאת את לבבו נאמן לפניך בחינת בתוך לבי אמונתך דעת הוא בחינת התגלות הדעת של בחינת הגאולה, בחינת ומלאה הארץ דעה, ויש לפרש גם באופנים אחרים והכל הולך אל מקום אחד:

ובזה שכתבנו תבין מה שכתוב בכוונות ציצית, ומצוות ההסתכלות בהם כי המלכות הוא בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כי לית לה מגרמה כלום, (היינו כי האמונה בעצמה אין בה שום טעם ושכל כי במה שהשכל משיג אין שייך אמונה כנ"ל, והשגת השכל הוא בחינת עיינין כנ"ל) ואנו מכוונין להאיר לה מן הארת המוחין אלו לעשות לה עיינין (והיינו כי על ידי מצוות ציצית זוכה לקבל עצת הצדיקים ונחקק בו מאמת שזה בחינת ראיה בעינים ועל ידי זה נשלם האמונה כנ"ל, וזהו שמובא בכוונות שם מענין עשר שמות הויה שבדעת, גימטריא שלהם שני פעמין עין היינו כנ"ל):

שם, ופרשת כנפיך על אמתך כי ציצית וכו' והוא בחינת זיווג דקדושה (מכאן סעד למה שכתוב בכתבים שהזיווג יהיה בהיותו מלובש בטלית קטן) וזה שכתוב כי גואל אתה כי על ידי הציצית וכו' בא הגאולה כנ"ל:

שם, ישמעאל הוא בחינת התפלה וכו' לפי הנ"ל מובן מה שמתפללין כשהוא מעוטף בטלית, ומה שהעטיפה הוא כעטיפת הישמעאלים ממה שמבואר במאמר זה מובן ממילא סמיכת פרשת ציצית ליציאת מצרים, כי על ידי זה בא הגאולה מכל הגליות שהם בחינת מצרים כנ"ל וגם כי מצרים הוא אדמת בני חם וכן מה שכתוב בפרשת ציצית ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות,-בחינת פגם אמונה, ואחרי עיניכם זו ניאוף כמו שאמרו רז"ל (עיין מנחות מד) כי ציצית מסוגל להציל מזה וזה שכתוב (במדבר ט"ו) למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי כי על ידי ציצית זוכין לקבל העצות דקדושה שהם כלל התרי"ג עטין, ועל ידי זה זוכין לתפלה ואמונה שמסוגל לזכרון כמבואר בפנים והייתם קדושים לאלוקיכם, היינו בחינת נישואין דקדושה מלשון קידושין, כמו שפירשו הקדמונים ז"ל אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכו' היינו כנ"ל:

אני ה' אלוקיכם אמת היינו התחברות אמונה ואמת כנ"ל, וזה גם כן סמיכת פרשת ציצית לקריאת שמע, כי על ידי זה נשלם האמונה וזהו שאמרו רז"ל וראיתם וזכרתם ראה מצוה וזכור מצוה אחרת זו קריאת שמע (מנחות מ"ג:) היינו כנ"ל, וזהו שאמרו שם דף מ"ד מעשה באדם אחד וכו' ובאו ד' ציצית וטפחו לו על פניו וכו', כי ציצית שמירה לניאוף כנ"ל ועיין תענית ח: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, שנאמר שובה ה' את שביתינו כאפיקים בנגב וכו', מבואר גם כן על פי הנ"ל, כי גשמים הם בחינת נסים בחינת אמונה שעל ידי זה בא קיבוץ גליות כנ"ל:

אות ד' א' כי החסרון הוא מחמת עוונות וכו' היינו כי עיקר רוח החיים הוא בהתורה, וכשפוגמין בדבר אחד מן התורה אזי נעשה חס ושלום פגם וחסרון בהרוח חיים, וכמו כן באין עליו יסורין וחסרונות שעיקר כל החסרונות הוא בהרוח חיים כנ"ל אות א' והנה זה לעומת זה עשה אלקים בשביל הבחירה כידוע, ועל כן כנגד הרוח חיים דקדושה שנמשך מכלל כל התורה, יש כנגד זה רוח הטומאה רוח סערה שהוא להיפוך ממש מן הקדושה, וכל יניקתו הוא ממה שעוברין ישראל חס ושלום על מצוות התורה, שעל ידי זה נעשה חס וחלילה איזה פגם וחסרון בהרוח חיים דקדושה, ומהפגם וחסרון הזה יש לו יניקה להרוח סערה שהוא בחינת אלופי עשו ועל כן הצדיק שהוא דבוק בהתורה בשלימות כל כך, עד שיש לו כח להמשיך רוח חיים להשלים כל החסרונות של הנלוים אליו ודבוקים בו, שעיקר החסרונות נמשכו מעוונות שעל ידי זה נפגם ונחסר אצלם הרוח חיים כנ"ל, והצדיק יש לו כח לתקן זאת ולהשלים חסרונם, ממילא מובן שמכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה ובאמת הוא מגודל רחמנות וחנינות הבורא יתברך שמצמצם עצמו כביכול, להיות הרוח חיים אצל הצדיקים באופן כזה, עד שהם יכולין להשלים כל הפגמים שנפגמו בהרוח חיים על ידי עוונות ישראל חס ושלום, ואז ממילא נתבטל הכח והיניקה של אלופי עשו, מאחר שנתתקן הפגם ונתמלא החסרון שזה בחינת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע, כי מכפר עוונם גם כן בבחינת ואיש חכם יכפרנה כנ"ל: (ועיין רש"י ברכות ל"ב הרף ממני הראהו שיש כח בידו (של משה) למחול על ידי תפלה):

שם אות ה' לבאר הדברים קצת כי ידוע שכל הנבראים כלולים מד' יסודות אש רוח מים עפר, וכן האדם כלול מהם וכן הרוח חיים שמקיים את הכל הוא גם כן בבחינת מארבע רוחות באי הרוח כמבואר באות חי"ת ושורש הכל הם ארבע אותיות שם הויה הקדוש שהוא הרוח חיים של הכל, כמו שכתוב ואתה מחיה את כולם, ומשם נשתלשל כל כך עד שנתהווה למטה בחינת הד' יסודות גשמיים הכלולים מטוב ורע וכל המדות טובות נמשכין מהטוב שבד' יסודות ששרשם למעלה למעלה בחינת ארבע אותיות הויה וזה הוא בחינת הרוח חיים שלהם וזה לעומת זה יש בחינת רוח הטומאה רוח סערה שמשם שורש הרע שבד' יסודות היינו של כל המדות רעות שנמשכין גם כן מהד' יסודות, ועיקר יסוד לימוד התורה כפשוטה, הוא להבדיל ולהפריש בין טוב לרע שזה בחינת איסור והיתר טמא וטהור כשר ופסול שיש בהתורה, וכל זמן שאין מבררין ההלכה שאז גם לימוד התורה שלו כביכול מעורב עדיין טוב ורע, מאחר שיכול לומר עדיין על האסור מותר ועל טמא טהור וכו', היינו שנדמה לו אז שעל פי התורה הוא כן מחמת שלא בירר ההלכה עדיין, כי באמת פסק ההלכה הוא להיפוך ועל כן אז גם במדותיו אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת ודורש רעה תבואנו, כי הוא נותן חס ושלום על ידי לימודו שאינו מבורר כח להרע, שהוא בחינת רוח הטומאה לינק מהטוב שהוא בחינת הרוח חיים כי עיקר הרוח חיים הוא בהתורה כנ"ל שזה בחינת החיות של הטוב שבד' יסודות והרע אין לו מעצמו שום חיות ושום הויה כלל, רק שנתהווה בשביל כח הבחירה, ועל כן באמת מבואר לעיל שהרוח סערה הוא רק לשעתו ולסוף כלה ונאבד, כי אין לו קיום כלל מאחר שאין לו שום חלק בהרוח חיים דקדושה כלל, רק אדרבה הוא כנגדו ממש וכל יניקתו הוא רק מהנצוצות הקדושות של הרוח חיים הנופלין בסטרא אחרא, על ידי שפוגמין בהתורה כנ"ל ושורש יניקתו הוא ממה שיש בהתורה עצמה כביכול אחיזת הטוב והרע, היינו כי התורה מוכרחת לדבר גם מהרע בכדי להבדיל ולהפריש בינו לבין הטוב שזה בחינת כל האזהרות שבתורה וכו', וכל זמן שלא נתברר ההלכה עדיין שאז יכולין לטעות ולומר על פי התורה על הרע טוב ועל הטוב רע חס ושלום, מזה עיקר שורש יניקת הרע שהוא בחינת הרוח סערה כנ"ל:

והנה הרב דקליפה הוא כלול מכל הרוח הטומאה רוח סערה בחינת הרע שבכל המדות רעות שבד' יסודות, וכל רשע ורשע יש לו איזה מדה רעה שמשוקע בה ביותר, והוא הדרך והצנור שדרך שם מקבל אריכת הרוח שלו מכלל הרוח סערה של הרב דקליפה וכשהצדיק רוצה להכניעו ולהשפילו הוא מוכרח לירד להמדה הרעה הזאת, ולקלקל הצנור ההוא של הרשע שזה בחינת וירד אברהם מצרימה וכו', ויעל אברם ממצרים אך הצדיק הזה צריך להיות צדיק גמור שיהיה בבחינת לא יאונה לצדיק כל און, שאין להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, ואז יכול לירד לתוך הצנור ההוא ולקלקלו, מה שאין כן אם אינו במדריגה זו רק שאף על פי שלא עשה שום רע בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן עדיין לא הבדיל הרע לגמרי והרע עדיין בכח, ואינו בטוח עדיין בשלימות שלא יארע לו מכשול על ידי הרע חס ושלום, אז אסור לו להתגרות ברשעים, (כי אף על פי שהוא דבוק בהרוח חיים שבתורה בשלימות כי עשה רק טוב ולא רע ולא פגם בהרוח חיים שבתורה שום פגם חס ושלום, ועל כן יש לו גם כן קצת מבחינה הזאת הנ"ל להמשיך אריכות הרוח מהתורה הקדושה ולהשלים חסרונו, ואולי גם כן להשלים החסרון של הנלווים אליו (כפי קצת משמעות המאמר הנ"ל) אך אף על פי כן להתגרות ברשעים אי אפשר לו) כי יש מקום להרע לאחוז בו ויוכל להזיק לו חס ושלום אריכת הרוח של הרשע וכו', ולבלוע אותו ממש מאחר שהרע עדיין יש לו אחיזה בו בכח כי כבר נתבאר לעיל שאף על פי שעיקר התגברות של הרע היינו של הרוח סערה הוא רק ממה שפוגמין חס ושלום בהרוח חיים שבתורה הקדושה בפועל ממש חס ושלום, אף על פי כן שורש יניקתו הוא מהאחיזה שיש להרע בהתורה הקדושה בעצמה כביכול, קודם שמבררין ההלכה והנה הרע הזה הוא רק בכח לבד ולא בפועל חס ושלום, כי לא בא לידי מכשול הוראה חס ושלום בפועל ממש, ובהתורה בעצמה בוודאי אין להרע שום אחיזה בפועל חס ושלום, כי הלא אדרבה התורה משפלת את הרע ואוסרתו ופוסלתו ומטמאתו ומבדלת אותו מן הטוב לגמרי אך עיקר אחיזת הרע הוא רק בכח היינו קודם שמוציאין את חכמת לימוד התורה מן הכח אל הפועל לברר ההלכה בשלימות אז יש גם להרע אחיזה בהתורה הקדושה כביכול, כי בהכרח שיהיה גם הרע מוזכר בהתורה, ואז קודם שמברר ההלכה יכול לטעות ולומר על הרע טוב וכו' חס ושלום, ומזה עיקר יניקת הרע כנ"ל נמצא ששורש יניקת הרע הוא ממש שיש לו איזה אחיזה בהתורה הקדושה רק בכח ולא בפועל ממש חס ושלום, ועל כן גם זה הצדיק שלא זכה לברר מדותיו בשלימות, והרע יש לו עדיין איזה אחיזה בו בכח אז אסור לו להתגרות ברשעים חס ושלום, כי יש כח להרוח סערה (ששורש יניקתו ממה שיש לו להרע איזה אחיזה קצת בהתורה בכח) להתגבר עליו ולבלעו חס ושלום כנ"ל אבל הצדיק גמור שזכה לבטל הרע בשלימות גמור עד שאין לו להרע שום אחיזה בו אפילו בכח, אז הוא וכל הנלווים אליו מותר להם להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות שלהם ולשברם ולבטלם וכו' וע"ש באות ו' ז':

שם סוף אות ט' וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק וכו' עיין ראשית חכמה שער היראה סוף פרק יו"ד, ותתר"ף חלקים אלו שבשעה הם תתר"ף נשימות שאדם מנשים, ועל כל נשימה ונשימה יש אות משם בן ד' הנותן בו חיות הנשימה ההיא וכו', ושם מבואר גם מענין הי"ב שעות וי"ב צירופי הויה וכל הענין הנ"ל המבואר בפנים ובזה תבין הענין קצת בפרט לפי המבואר לעיל, כי עיקר הרוח חיים של הכל הם ארבע אותיות הויה כנ"ל:

אות ד' קודם מאמר רבב"ח ראיתי בלשון החברים כתיבת יד שכתוב כאן, אך אי אפשר להתפלל רק על ידי שילמוד תורה כי לא עם הארץ חסיד וכתיב (משלי כ"ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה וכו' ובזה מבואר מה שכתוב אחר כך במאמר רבב"ח אמר לן תמניא בחינות היינו לימוד התורה וכו', תנינין ויהבינין ליה תנינין לשון לימוד וכו' היינו כנ"ל, כי גם לימוד התורה צריכין לתיקוני התפלה כנ"ל, ועיין בליקוטי הלכות הלכות דיינים הלכה ג' אות ט':

שם אות ה', והגשמים באים מתהומות ותהום מלשון נס וכו' כי עיקר הגשמים בארץ ישראל וכו', וזה לעומת זה וכו' שמצרים לעומת ארץ ישראל לעומת הנסים וכו', (עיין מדרש רבה פרשת בראשית פ' ד' לענין גשמים מעשה נסים יש בדבר) ובזה תבין דבר נפלא מה שבטבע ארץ מצרים שאין יורדים שם גשמים תדיר כמו בשאר ארצות, כמו שפירש רש"י בפרשת מקץ, וזה שכתוב בפ' עקב כי הארץ וכו' לא כארץ מצרים הוא אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך וכו', והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וכו' למטר השמים תשתה מים וכו', וזה גם כן בחינת מה שאמרו רז"ל אין אומרים שירה אלא על נס שבארץ ישראל, היינו כי עיקר מקום הנסים הוא בארץ ישראל:

ענין צוהר תעשה לתיבה המבואר במאמר הנ"ל אות ג', מבואר גם לקמן בסימן קי"ב בביאור יותר רחב והנה ענין זה נאמר לנח בעת שצווה עליו לעשות תיבה לכנוס שם מפני המבול ומי המבול היינו המחשבות זרות הבאין לבלבל את תפלתו כמו שמבואר לקמן בסימן מ"ד והנה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה ל"א י"ב) שאם היו חוזרין בתשובה היו המים יורדין לגשמי ברכה, וכשלא חזרו בתשובה היו מי המבול על הארץ כמו כן המחשבות זרות באים בשתי בחינות, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תיקון, וכשזוכה האדם להתפלל כראוי אזי מתקן הניצוצות וכו', ותיקון התפלה הוא בבחינת גשמים ומטר כמבואר במאמר הנ"ל וכשאינו זוכה אזי הם מבלבלין אותו ושוטפין על מוחו ודעתו כמו מי המבול ממש, שנאמר בהם ויכוסו כל ההרים הגבוהים וכו' ואז כשמימי המבול מתגברין ושוטפין מאוד, אז עיקר העצה שינצל מהם על ידי שיכנוס אל התיבה, היינו שימשיך כל מחשבותיו וכל עניניו וכוחותיו אל תיבת התפלה, כמבואר בשם הקדמונים ז"ל על פסוק (בראשית ז) בא אתה וכל ביתך אל התיבה ועיקר הדבר שיאמר התיבה באמת שעל ידי זה האמת מאיר לו איך לצאת מהחושך והסיבובים המבלבלין אותו ומונעין אותו מתפלתו, שזה בחינת צוהר תעשה לתיבה כנ"ל ועיין מענין זה בליקוטי הלכות הלכות חנוכה הלכה וא"ו ובשאר מקומות בדבריו ז"ל:

והנה במאמר זה מבואר שהתפלה הוא בחינת נסים בחינת אמונה בחינת גשמים בחינת ארץ ישראל, וכשפוגמים בזה יורדים לגלות ובזה מובן מה שכתוב בפרשת והיה אם שמוע השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' היינו כשפוגמין חס ושלום באמונה שזה בחינת פגם עבודה זרה, (כמבואר לקמן סי' ק"ח ובליקוטי תנינא סימן אל"ף) על ידי זה ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, כי עיקר גידול העשבים ויבול הארץ הוא על ידי התפלה שהוא בחינת אמונה כמבואר במאמר הנ"ל אות ב', ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וכו' ובזה תבין מאמר רבותינו ז"ל באיכה רבתי על פסוק על אלה אני בוכיה, אין מתענין על שני דברים כאחד כדכתיב (עזרא ח) ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכו', אמר ר' חייא בר אבא על עצירת גשמים וגלות מתענין עליהם בבת אחת וכו', והיינו כנ"ל כי הם שניהם מבחינה אחת כנ"ל ועיין מתנות כהונה שם שהביא בשם הירושלמי גירסא אחרת, ועיין תענית ח: גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות וכו' מבואר גם כן על פי הנ"ל:

והנה שלשה מאמרים הנ"ל שהם מאמר משפטים סימן ז', ומאמר ראיתי מנורת זהב סימן ח', ומאמר תהומות סימן ט' הנ"ל, נאמרו בחורף תקס"ג, ומאמר ראיתי מנורת זהב הנ"ל נאמר בשבת חנוכה שנה הנ"ל, ושם מדבר ממפלת הרשעים בחינת משפיל רשעים עדי ארץ, ואז אחר חנוכה היה מפלה לרשע אחד מפורסם שהיה לקצת אנשי שלומינו יסורים גדולים ממנו ואחר שאמר רבינו ז"ל התורה הנ"ל היה לרשע זה מפלה גדולה, גם אחר אמירת התורה הנ"ל רקד הרבה כי באותה שנה רקד הרבה כמה פעמים, כמבואר גם לקמן ובמקום אחר ומאמר תהומות נאמר בשבת שירה תקס"ג, ובאותו החורף קודם לזמן הנ"ל נאמר מאמר צהר תעשה לתיבה סימן קי"ב הנ"ל (ונכלל אחר כך גם כן במאמר תהומות הנ"ל), ובעת שהביאו לפניו בכתב מאמר צהר תעשה לתיבה וראהו והסתכל בו, אחר כך ענה ואמר ומתלמידי יותר מכלם כי הבין על ידי זה פירוש על המראה שראה בעתים הללו שהיה אצלו הבעל שם טוב ז"ל, ואמר לו שכשפוגמין בארץ ישראל נופלין בגלות וסימן לדבר משם רועה אבן ישראל ואחר כך כשקבלנו ממנו ז"ל מאמר תהומות הנ"ל ושם מובא גם כן ענין צוהר הנ"ל ובסוף מאמר תהומות מובא שם הפסוק משם רועה אבן ישראל וכו' גם בחורף זה נאמר מאמר משפטים הנ"ל פיסקא פיסקא, ועיין עוד בספר חיי מוהר"ן מבואר ביותר:

אות ב' א' ענין עליות המלכות (שהוא בחינת התפלה כמבואר לקמן אות ג' כי צדיק מושל בתפלתו, וכידוע שהתפלה הוא בחינת מלכות), מבחינת הר ושדה לבחינת בית עיין זוהר הרקיע בסבא משפטים בדרוש נחש דפרח באוירא וכו', ועיין פסחים פ"ח שדרשו ז"ל על פסוק (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' בית אלוקי יעקב, לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית ולכאורה יש לדקדק כי הלא גם הם אמרו תחלה לכו ונעלה אל הר ה':

ובדרך צחות יש לפרש דרוצה לומר לכו ונעלה וכו', היינו שנעלה את בחינת הר ה' אל בחינת בית אך האמת הוא על פי מה שכתוב בזוהר יתרו דף ס"ט על פסוק זה עצמו אל הר ה' זה אברהם וכו' אל בית דא יעקב וכו', הר ובית אף על גב דכולא חד דרגא סליקו לדא מן דא, הר לשאר עמין כד אתו לאעלא תחות גדפוי בית לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחידו וכו', וזה שכתוב אצל יתרו ויבא יתרו וכו' אל המדבר הר האלקים וכו' (ובזה תבין גם כן מה שכאן קורא עלייה ראשונה בשם הר, ובזוהר הרקיע קורא אותה בשם המדבר ושניהם אחד (נמצא מבואר שאף על פי שעיקר התקרבותם הוא, כשהמלכות עולה בבחינת בית היינו לגבי ישראל (ועיין זוהר הרקיע הנ"ל ותבין ביותר) אבל לגבי הגרים עצמם הוא בבחינת הר כנ"ל) וזה שכתוב גם כן ישעיה נ"ו ובני הנכר הנלווים אל ה' וכו' והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, מתחיל גם כן בהר וסיים בבית, וזה שכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כי באמת המלכות שהיא התפלה היא אז בבחינת בית, שעל ידי זה יש גם לעכו"ם השגה בגדולות השם יתברך ונתגלה מלכותו יתברך גם להם ובאים להתקרב וכלל הענין כי עיקר התגלות גדולתו יתברך ומלכותו הוא על ידי התפלה, כי כשמתפללין ונענין בפרט כשהשם יתברך משנה הטבע על ידי התפלה של ישראל, בזה נתגלה כי יש אלקים בארץ ושליט ומושל מנהיג ומשגיח, וכשהתפלה עולה בעליה כל כך עד שהיא בבחינת בית, בבחינת כי ביתי בית תפלה, אז נתגלה מלכותו יתברך גם להעכו"ם, בחינת יקרא לכל העמים, וכדין אתייקר ואתעלא שמא עילאה:

שם אות ד' השב אשת האיש כי שרה היא בחינת מלכות בחינת תפלה, ואבימלך הוא בחינת הבעל גאוה וכו':

שם, כי באמת הצדיק מושל בתפלתו כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ"ל, והצדיק שזכה לתקן את התפלה שהוא בחינת מלכות על כן יש לו הממשלה:

שם, כמו שק שיש בו חורים וכו', רוצה לומר שהשק מלא מדברים נמאסים וגם יש בו בעצמו חורים, וכשמריקין אותו מהדברים הנמאסים אף על פי כן החורים של עצמו נשארו בו:

שם, יוסף איננו וכו' ואת בנימין תקחו וכו' רוצה לומר שהשכל מודיע להם שהם מהפכין הדבר מהיפוך אל היפך ממש, כי על פי רוב עיקר גאותם מחמת שרואים שבני אדם כרוכים אחריהם ואוהבים אותם, ובאמת זה הוא מחמת שלא תקנו עדיין המעוות ועל כן אינם יכולים להוכיח, ומחמת זה הם אהובים לבני אדם נמצא כי הם מתגאים בחרפתם וקלונם, כי המעוות כל זמן שלא תקנו אותו הוא לחרפה ולקלון:

שם, עלי היה כולנה כי הכל נופל עלי, כי תיקון המעוות הוא בוודאי טובת השכל ותיקונו, וכן מה שמוכיחין לבני אדם ועוסקין לדבר עמהם ביראת שמים, הוא גם כן תיקון השכל ושלימותו כמובן בדברי רז"ל בכמה מקומות והם לא די שלא זכו לזה, רק אדרבא מוסיפין גם להתגאות ועל ידי זה פוגמין בהשכל ביותר, כי כל המתגאה וכו':

שם אות ה', וזה לשון תרועה כי ההיפוך מרוח גבוה הוא רוח נשברה:

שם אות ו', על ידי הצדיק וכו' נתבטל הגאוה כמו שכתוב אל תבואני רגל גאוה וכו' היינו כי עיקר אחיזת הקליפות שהם הגאוה והעבודה זרה הוא בבחינת רגלי הקדושה בבחינת רגליה יורדות מות, וכמבואר באות חי"ת וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות מ"ג) כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה וכו' כי הגאוה הוא עבודה זרה ממש, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים הוא בענין זה, כמו שכתוב כי לא מרובכם וכו' כי אתם המעט, ודרשו רז"ל (חולין פ"ט) שאתם ממעטין עצמיכם ומשה עליו השלום רבן של כל ישראל נאמר בו עניו מאוד, ועל כן עיקר התגברות הקליפות והחיצונים הוא בבחינת גאוה ואחיזתם ברגלין, ועיקר יניקתם הוא מהשתלשלות הדינים שבבחינת רגלין כידוע, ועל כן כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, ועל כן כשנתבטל הגאוה שזה בחינת לבו נשא את רגליו נשא דייקא, שנתעלו הרגלין מבחינת אחיזת הקליפות אז נמתקין הדינים ונמשכין חסדים, בחינת חסדי דוד הנאמנים וידוע שמרמזין לרגלי הקדושה בחינת נצח והוד כמבואר בזוהר בכמה מקומות:

שם, בחינת התגלות הארת הידים בחינת המחאת כף היינו כי הרגלין הם סמוכים כביכול אל החיצונים ויניקתם מהם, על כן התיקון הוא בבחינת ריקודין בחינת העלאת הרגלין אבל בבחינת הידים אין להקליפות אחיזה בהם כל כך כי הם רחוקים מהם, רק אף על פי כן כשיש התגברות הקליפות נתעלם בחינת הארת הידים גם כן, מחמת שעיקר יניקתם מהדינים שנמשכין מבחינת גבורה בחינת יד שמאל, על כן גם התיקון הנעשה בהם על ידי הרוח הוא בבחינת מחאת כפים שנתחברין הידים, ונכלל שמאל בימין ונמתקין הדינים וזה בחינת ויהי ידיו אמונה, עיין בזוהר שמדקדק הוי ליה למימר ויהיו ידיו אמונה אלא בגין דתליא כולא בימינא כתיב ויהי וכו', וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וכו' מכוון לדברינו הנ"ל:

שם אות ז', וכלליות התורה נקראת לב וכו' כי עיקר התגלות התורה בבחינת נגלה ונסתר בחינת ידין ורגלין נמשך ונתגלה מבחינת בינה לבא כידוע:

שם אות ח', כי המן בחינת עבודה זרה וכו', היינו כמבואר בתיקונים שקליפת המן הוא בחינת אל אחר וכמובא שעמלק הוא גימטריא אל אחר, שזה בחינת הגאוה של המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, דכתיב (שמות ל"ד) לא תשתחוה לאל אחר, ועיקר כחו של מרדכי היה על ידי שנולד מבנימין כמובא בדברי רז"ל, כי כבר נתבאר לעיל שבנימין רומז על גאוה שזה בחינת ואת בנימין תקחו הנ"ל, על שם שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות ויש לדקדק איך מרמזין מדת הגאוה בשם בנימין הצדיק ובקדושת ארץ ישראל, אך הענין הוא כי באמת יש בחינת גאוה דקדושה שצריכין להשתמש בה לפרקים שזה בחינת חרב הגאוה, בכדי להכניע בה הבעלי גאוה דסטרא אחרא המתגברים בגאוותם נגד הקדושה, או על כל פנים להיות נמלט מהם ולבלי להיות נכנע לפניהם חס ושלום, ומי שנתבטל כנגדם ונכנע לפני גאוותם הרעה זה בחינת משתחוה לאל אחר חס ושלום, כי הוא נותן להם כח ותוקף על ידי ענוותנותו הפסולה שהיא תכלית הגאוה, כי על ידי זה מתגאה אחר כך נגד אנשי אמת שהיה צריך באמת להיות נכנע לפניהם ולהתבטל כנגדם ודבר זה הוא בכלליות ובפרטיות, ומובן בדברי רז"ל בכמה מקומות וזאת הגאוה דקדושה הוא בחינת בנימין שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות, וזה בחינת ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי התחזק עצמו בכח הגאוה דקדושה לבלי להשתחוות לפני המן שעשה עצמו עבודה זרה, וזה היה תיקון למה ששגה שאול קצת בענין זה, שזה בחינת מה שאמר לו שמואל הנביא הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וכו', ויש בזה להאריך קצת ומובן ממילא וזהו שאמרו רז"ל (מדרש רבה אסתר פרשה ה) שתשובת מרדכי היתה באשר שזקנו נולד בארץ ישראל ולא השתחוה לעשו, וזה מכוון ממש לענינינו ועל כן התגרה המן בישראל ורצה לכלותם חס ושלום, כי הגאוה הוא סטרא דמותא ומי שנכנע ונתבטל לפניהם הוא גרוע ממת חס ושלום, ומי שאינו רוצה להתבטל כנגדם הם מתגרים בו עד למות חס ושלום, ועל כן הפיל פור בחודש אדר שמת בו משה, כי משה מבטל העבודה זרה כי הוא עניו מאוד כנ"ל, ועיין מדרש רבה נשא פרשה י"ג גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו', מבואר שעמלק הוא בחינת גאוה כנ"ל:

שם, מרדכי מר דרור לשון חירות זה בחינת ידים כמו שכתוב דודי שלח ידו מן החור וכו' היינו כי חור הוא לשון חירות, כמו חורי הארץ וכן בני חורין, כי מחמת שאין להקליפות אחיזה כל כך בהידים כנ"ל, על כן הם בחינת חירות, וגם כי הם סמוכים להרוח שבלב שהוא בחינת (פתח אליהו) בינה לבא בחינת יובל שהוא חירות, כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) וקראתם דרור בארץ:

שם וזה לשון פורים היינו ביטול העבודה זרה, כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) פורה דרכתי לבדי וכו' כי כבר נתבאר שעיקר אחיזת הקליפות הוא מבחינת הדינין שבבחינת רגלין, ועל כן נקראין פורה שמרמז על תוקף הדינין, כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות מוצאי שבת ועל כן לעתיד שיתתקנו הרגלין בתיקון שלם כידוע, ויתמתקו הדינין מעל ישראל ואז יתהפכו הדינין על העכו"ם להכניעם ולבטלם, וזה שכתוב פורה דרכתי דייקא, וכן (שם) ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, היינו על ידי בחינת רגלין וזהו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ז) שאמר מרדכי להמן אבל העכו"ם, ואתה על במותימו תדרוך דווקא וזהו סוד פורים על שם הפור, כי פור המן נהפך לפורינו, היינו מה שהוא רצה לינק מהדינים שהם בחינת פור, ולהתגבר בזה על ישראל ולבסוף נהפכו הדינים עליו, עד שנתבטל העבודה זרה של המן בבחינת פורה דרכתי וכו':

(שם ועל ידי הארת מרדכי ואסתר נתבטלו הכפירות עיין מדרש רבה שיר השירים בפסוק זאת קומתך וכו' אימתי נעקר יצר עבודה זרה, רבי בניה אומר אלו מרדכי ואסתר וכו' עיי"ש):

שם כי עיקר העבודה זרה תלוי בה וכו' וזה סוד לקיחת אסתר לבית אחשורוש ולקיחת שרה לבית אבימלך, כי אסתר ושרה הם מבחינה אחת כמאמר רז"ל תבוא אסתר בת בתה של שרה וכו' ועיין בכוונת פורים:

שם כי הרגלין וכו' הם בחינת ערבי נחל כמאמר רז"ל (סוכה נ"ג) רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה כי ידוע שערבי נחל הם בחינת נצח והוד בחינת רגלי הקדושה, וכבר נתבאר שעיקר יניקת הקליפות הם בבחינת רגליה יורדות מות, על כן אמרו רז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה רגלוהי דייקא ואגב אורחא מרומז בכאן ישוב למה שמבואר בכתבים, כי הערבי נחל הם בחינת ה"א ראשונה בחינת בינה, ולכאורה אינו מובן כי הערבי נחל מרמזין למדריגות הנמוכות שבישראל כמאמר רז"ל, וגם מרמזין לבחינת רגלי הקדושה כנ"ל, ואיך יהיה מרומז בהם סוד הא הראשונה אך על פי הנ"ל מובן ממילא, כי זה בחינת אסתר דייקא ברוח הקודש נאמרה, בחינת לבו נשא את רגליו דייקא, כי אף על פי שהרוח שבלב מאיר גם בהידים, אף על פי כן עיקר התיקון שמאיר גם ברגלין כמבואר בפנים, שעל כן נקראין הרגלין שעורים על שם הרוח שמנשב בהם, ועל כן ערבי נחל דווקא הם כנגד ה"א ראשונה בחינת בינה, שזה בחינת בינה וכו' עד הוד אתפשטת:

שם שקיל גבבא דעמרא וכו' ואנחיה ברישא דרומחא וכו' ונראה שבכאן רומז רבינו ז"ל הדרך של המאמר הקדוש הנ"ל, כי יסוד הענין הוא שעל ידי ריקודין והמחאת כף בשמחה של מצוה נמתקין הדינין, וכאשר מבאר אחר כך שרשי הענין מבואר, שעיקר המתקת הדינין על ידי ביטול הגאוה והעבודה זרה על ידי הרוח הקודש של הצדיק דנשיב בשית פרקין דדרועין ודשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף בגשמיות בשמחה של מצוה שנמשך מבחינת הרוח שבלב, בחינת לבו נשא את רגליו אל הצדיק האמת שהוא איש אשר רוח בו, על ידי זה נמשך גם ברוחניות הארה מבחינת הרוח שבלב העליון אל בחינת הידין והרגלין שברוחניות, ונמשך בחינת ביטול הגאוה והעבודה זרה והקליפות, ונמתקין כל הדינין ובזה תבין ביותר מה שדייקא במאמר זה הוצרך ז"ל לבאר שכוונתו לקיים הדבר כפשוטו כמבואר לקמן:

שם מענין ראש חודש שייך גם כן לענין זה, כי עיקר יניקת הקליפות הוא מבחינת מיעוט הירח על ידי שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה כמו בחינת גאוה בדקות גדול, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך כי (זוהר ח"א קכ"ב) מאן דאיהו רב איהו זעיר, וידוע שהם יונקין מבחינת הרגלין שלה כמובן בהמעשה של החיגר, וזה בעצמו סוד אסתר [שהיא בחינת לבנה בחינת אסתר כמארז"ל] שנלקחה לבית אחשורוש, ועל כן בראש חודש שאז זמן תיקונה אז נמשך גם כן הארה מכל התיקונים הנ"ל, עד שאפילו אלו שהם מסטרא דמותא מתחרטין ומודין גם כן כמבואר שם ועיין בפרי עץ חיים דרוש להר' חיים וויטאל בענין פורים ומדבר מפגימות הלבנה גם כן ותבין:

שם ואלה מוסיף על הראשונים וכו' כי ענין זה של מוסיף על הראשונים יש בקדושה, וכן להיפך בסטרא אחרא חס ושלום, כי לא די שלא תיקן המעוות אף גם שהוא מתגאה גם כן כנ"ל, וההיפוך מזה הוא בחינת מוסיף על ענין ראשון דקדושה, היינו שהצדיקים מוסיפין קדושה בכל פעם, וכל מה שמשיגין ביותר הם ענוים ושפלים ביותר ועל ידי זה מכירין גם העכו"ם את גדולת השם יתברך, שזה גם כן בחינת מוסיף על הראשונים:

וכל זה נעשה על ידי המשפטים בחינת רוח כמו שכתוב (ישעיה כ"ח) ולרוח משפט וכו' כי שם מדבר מענין הגאוה כמו שכתוב (שם) הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וכו' ברגלים תרמסנה וכו' ברגלים דייקא כנ"ל (ומזה תבין קצת גם ענין השכרות של פורים), וסיים שם ביום ההוא וכו' עטרת צבי לשאר עמו, ודרשו רז"ל (סנהדרין קי"א:) למשים עצמו כשירים, היינו בחינת ענוה ולרוח משפט כי כל זה נעשה על ידי הרוח שהוא בחינת משפט כידוע וכו' ע"ש עוד:

שם אשר תשים לפניהם כי כשמשה רבינו בחינת הצדיק האמת מאיר בחינת הרוח שלו שהוא בחינת משפט, אל המתקרבים אליו שהם נגדו בחינת רגלין, בחינת וכל העם אשר ברגליך כידוע, על ידי זה נתבטל הגאוה והעבודה זרה ונעשה בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה ונמתקין כל הדינין:

מאמר משפטים סימן יו"ד הנ"ל נאמר קודם פורים תקס"ג, ובעת שכתבתי לפניו ז"ל זה המאמר אמר לי: כך אמרתי שעכשיו נשמעים גזירות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף וימתקו הדינין, וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא כך אמרתי, וכונתו היתה להעיר לבבינו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקות ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, וכבר מבואר ענין זה בשלימות בהשיחות (שבסוף סיפורי מעשיות) סימן קל"א:

במאמר זה הנ"ל מבואר שגאוה הוא בחינת המן עמלק, וכן הוא בחינת בלועי דקרח וזה יש לרמז במסורה (שמואל א' ט"ו) א' והחרמת את החטאים את עמלק, ב' את מחתות החטאים האלה בנפשותם וזה כתוב אצל עדת קרח:

מאמר זה נאמר בשבועות תקס"ג, ולא נודע לנו השיחות והענין השייכים למאמר זה, ושם נאמר מענין תבונות התורה לעומקה, ושמעתי מפיו הקדוש של הר"ר נתן ז"ל שאמר לו רבינו ז"ל שענין זה כלול מג' בחינות, היינו תבו"נת התו"רה לעומ"קה:

שם במאמר רבב"ח ציפרתא דא בחינת הדיבור שהיא אמצעי בין האדם וכו', ובין שמים שהוא בחינת תבונות התורה וכו' רוצה לומר מחמת שתבונות התורה הוא בחינת מדריגה גבוה ורמה, נקרא שמים בחינת כגבוה שמים ויש לומר עוד על דרך שכתוב (תהלים קל"ו) עושה שמים בתבונה ועוד פסוקים כיוצא בזה:

שם במאמר רבב"ח שהם רודפים אחר הכבוד שהוא בחינת מים כמו שכתוב (תהלים כ"ט) אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים על דרך שפירשו המפרשים שם שכבודו יתברך נראה על ידי מי הגשמים, כמו שכתוב (איוב ט) עושה גדולות עד אין חקר וכו' ועיין משלי חי"ת באין מענות נכבדי מים, ובישעיה ס"ו וכנחל שוטף כבוד גוים:

שם בסוף המאמר הוא שמי יחודא תתאה רוצה לומר על דרך כי שמי בקרבו הנ"ל באות ה"א, וגם כי יחודא תתאה הוא ברוך שם כבוד וכו' כנ"ל אות א':

זה המאמר נאמר בשבת נחמו שנת תקס"ג הנ"ל, והמתיק בתוכו פירוש הפסוק נחמו נחמו עמי וכו', נחמו נחמו היינו תרין צדיקים צדיק עליון וצדיק תחתון וכו' כמבואר בלשון החברים, אך אחר כך כשנתן להעתיק את המאמר הזה מכתיבת ידו ז"ל, כי מאמר זה הוא לשון רבינו ז"ל כנדפס אצל המאמר בתחלתו, השמיט פירוש הפסוק נחמו נחמו הנ"ל וה' יודע כוונתו ז"ל:

אגב ראיתי לבאר להמעין ענין מה שאצל כמה מאמרים כתוב שהם לשון רבינו ז"ל הענין הוא כי אלו המאמרים שרבינו ז"ל כתבם בעצמו בכתיבת ידו הקדושה ז"ל, ונתן להעתיקם מכתב ידו ז"ל אצל אלו המאמרים נרשם שהם לשון רבינו ז"ל ושאר המאמרים נכתבו גם כן מפיו הקדוש ז"ל, אך לא מכתיבת ידו רק הוא ז"ל היה יושב ואומר לפני המעתיק הדברים בלשון חול ופשוט שאנו מדברים בו, והמעתיק כתב הדברים לפניו ז"ל בלשון הקודש ונתן לו אחר כך לעיין אם נכתבו הדברים כהוגן כפי כוונתו ז"ל, ולפעמים גם הוא ז"ל אמר לפני הכותב קצת דברים בלשון הקודש וקצת דברים בלשון חול, לבד מאיזה מאמרים קטנים שנכתבו שלא בפניו ז"ל, וגם המה נתנו אחר כך לרבינו ז"ל לעיין בהם אם נכתבו כהוגן כפי כוונתו ז"ל, רק קצת מאמרים שנרשם אצלם שהם מלשון החברים נראה שנכתבו שלא בפניו ז"ל, והם מהמאמרים שנאמרו קודם התקרבות הר"ר נתן ז"ל אליו, ובהם על פי רוב הלשון של החברים אין מסודר יפה כל צרכו, ומסתמא גם אלו המאמרים הובאו למראה עיניו ז"ל, ואם הלשון אינו מסודר כראוי אף על פי כן תוכן כוונתו ז"ל מובן גם בהם, וגם הם דברים נפלאים ונוראים וישרים למוצאי דעת:

שם במאמר תהלה לדוד הנ"ל אות ג' כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה כמו שכתוב (משלי ג) בשמאלה עושר וכבוד, ובשביל זה נפל וכו' לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה לבחינת שמאלה כדי שעל ידי זה יקבל שפע ופרנסה לעולם וכו', כמו שכתוב בשמאלה עושר וכבוד וכו' הקושיא בזה מפורסמת כי הלא אמרו רז"ל שבת דף ס"ג אמר רב ששת מאי דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, אלא בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא (פירש"י בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כל שכן עושר וכבוד, אלא למימינים בה אורך ימים איכא כל שכן עושר וכבוד וכו') נמצא הרי מבואר בדברי רז"ל שגם בימינה כל שכן דאיכא עושר וכבוד, ואם כן למה צריך הצדיק ליפול כחוט השערה לבחינת שמאלה, בשביל להמשיך עושר וכבוד, מאחר שגם בימינה של תורה איכא עושר וכבוד ושמעתי מפי אדוני אבי זקני ז"ל שהקשה זאת לפני רבינו ז"ל, וגם אמר על זה תירוץ לפני רבינו ז"ל וקלסיה רבינו ז"ל, אך שכחתי כל הענין ולכאורה נראה לעניות דעתי שהתירוץ על זה מבואר בדברי רבינו ז"ל באות זה אחר כך במה שכתב ויספר לו את הדברים האלה, פירש רש"י שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטל ממנו ממונו וכו', פירש שלא בא לבחי' הזאת שיסבול תורתו משמעות ערמימות אלא מתוך אונס אחיו, ושנטל ממנו ממונו כדי בשמאלה עושר וכבוד, ולכאורה תיבת מתוך אונס אחיו אינו מבואר כלל, אך הענין הוא כי עכשיו בזמן הגלות בזמן התגברות שליטת עשו וכו', הם נוטלין כל השפע וישראל ניזונין רק מתמצית כמבואר בזוה"ק, ועיקר אחיזתם הוא מסטרא דשמאלה כידוע ועל כן אי אפשר עכשיו להמשיך שפע עושר וכבוד, רק משמאלה של תורה ולא מימינה (והדבר מובן ממילא קצת ואי אפשר להאריך בזה), וזה מדוקדק בדבריהם ז"ל שלא בא אלא מתוך אונס אחיו ושנטל ממנו ממונו, היינו שנטל הוא כל השפע שלו, ובשביל זה מוכרח הצדיק עכשיו ליפול קצת לבחינת שמאלה דייקא, בכדי להמשיך משם שפע גשמיות של עושר וכבוד

ויש עוד סמך וסעד לדברינו אלה ממה שאמר רבינו ז"ל, ונדפס בהשיחות (שאחר הסיפורי מעשיות) שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקליפות, בבחינת ותרד פלאים אותיות אלפים וכו', ועל כן קשה לאיש כשר באמת שיהיה לו עשירות גדול מאלפים הרבה מזומנים וכו' והביא שם מה שאמר זקינו הקדוש וכו' מוהר"ר נחמן ז"ל על מאמר רז"ל כל שכן עושר וכבוד, ואמר ר' נחמן ז"ל שהוא רק כל שכן אבל לא בפירוש כי אף על פי שהוא כל שכן אין להם מזומנים וכו', מבואר להדיא שאף על פי שבוודאי גם בימינה כל שכן דאיכא עושר וכבוד אף על פי כן עכשיו שנפל העשירות קשה מאוד שיהיה להמימינים בה גם עשירות רב מזומן, אם כן יש לומר שמפני כך מוכרח הצדיק עכשיו ליפול לבחינת שמאלה דייקא בכדי להמשיך עושר וכבוד לישראל במזומן קצת גם כן כנ"ל:

אך לבאר הדברים ביותר קצת, נראה על פי מה שהביא רבינו ז"ל במאמר לשמש סימן מ"ט, כי באורייתא של עכשיו יש ימין ושמאל ובשמאלה עושר וכבוד, אבל בעתיקא לית שמאל ולית עושר תמן (ועיין אידרא נשא דף קכ"ט לית שמאלה בהאי עתיקא סתימאה כולא ימינה וכו') ולכאורה גם שם יש להקשות כנ"ל, הא גם בימינא כל שכן דאיכא עושר וכבוד אך המובן משם הוא כי אף על פי שבוודאי יכולין להמשיך משם שפע גשמיות במכל שכן, אך הזוכה למדריגת ימין אינו עולה על מחשבתו כלל שיהיה חפץ בשפע גשמיות, מאחר שיכול להמשיך משם שפע רוחניות של אורך ימים, שאין להשפע גשמיות שום ערך כלל כנגד אור השפע רוחניות, על כן הוא ממשיך משם רק שפע רוחניות, וגם השפע גשמיות של עושר וכבוד מחליף שם על שפע רוחניות וגם זה מובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות במאמר צוית צדק סימן כ"ג ובמאמר סוד כוונת המילה סימן ס"ג ובסימן ר"מ ד"ה כל השפעות ועל כן מוכרח הצדיק ליפול כחוט השערה לבחינת שמאלה, בכדי להמשיך משם שפע גשמיות כנ"ל ועיין בליקוטי הלכות הלכות תלמוד תורה הלכה ג' מבאר שם, שעיקר שורש השפע של עשירות ופרנסה נמשך גם כן רק מבחינת עתיקא שנקרא מזלא ששם כולא ימינא כנ"ל, אך שם כולא חד ואין בהשפע שום ציור כלל, וגם שפע העשירות הוא רק אור צח ומצוחצח, ולמטה כשנמשך השפע לימין ולשמאל אז נצטייר השפע בשמאל לעשירות ופרנסה, ומחמת זה צריך הצדיק ליפול לבחינת שמאלה בכדי לצייר השפע שם לעשירות אבל אז כשנופל לבחינת שמאל תוכל הסטרא אחרא להתגבר חס ושלום, ולהתאחז בהשפע ולהמשיך לעצמם כל השפע חס ושלום, על כן צריך לחזור תיכף משמאל לימין ולאכללא שמלא בימינא, ואז ממשיך הפרנסה לעולם בקדושה גדולה ע"ש שהאריך בזה בדברים נפלאים:

והנה מבואר כאן במאמר זה שעל ידי שמוכרח הצדיק והתנא ליפול קצת כחוט השערה לבחינת שמאלה, בשביל להמשיך שפע גשמיות גם כן, על ידי זה יש בתורת הצדיק והתנא שני משמעות, משמעות טוב בחינת צדיקים ילכו בם, ומשמעות להיפוך בחינת ופושעים יכשלו בם והתלמיד חכם שאינו הגון כשרואה בתורת התנא המשמעות להיפוך חס ושלום, חושב שגם הוא לא אמר תורתו אלא בערמימיות חס ושלום, ועל כן אינו חוזר בתשובה על ידי לימודו רק אדרבה לוקח מזה כח לדבר על הצדיק שבדור עתק בגאוה ובוז וכו' וע"ש עוד איך שהצדיק האמת לוקח התורה שבעל פה, היינו השכינה מהגלות שבפה הלמדן ומעלה אותה לשרשה ממדריגה למדריגה וכו', עד שמביא אותה לבחינת שכינתא בין תרין צדיקייא יתבא, ומשפיעין בה הצדיק העליון והצדיק התחתון וכו', ע"ש נפלאות מתורתינו הקדושה

והנה מזה וממה שביארנו לעיל, תבין נפלאות בדברי צחות הקדושה של רבינו ז"ל שאמר פעם אחת שעל ידי הקושיות שמקשין עלינו (היינו עליו ז"ל ועל שאר צדיקי אמת), על ידי זה יש לנו פרנסה ועשירות, כי כל הפרנסה והעשירות נמשך על ידי קושיות כמו שהקשו רז"ל אורך ימים בימינה איכא עושר וכבוד ליכא, ותירצו מכל שכן עושר וכבוד נמצא שעל ידי הקושיא שהקשו רז"ל בזה הפסוק, על ידי זה נמשך העושר והכבוד של הצדיקים המימינים בה עכ"ל ועיין בשיחות הר"ן שכתב שם הר"ר נתן ז"ל שיש בדברי צחות אלו עמקות גדול:

ולכאורה אין לדברים הללו שום ביאור מה ענין הקושיות שהחולקים מקשים על הצדיקי אמת, להקושיא שהקשו רז"ל בהיפוך שמגיע גם להצדיק אמת עושר וכבוד אבל לפי הנ"ל תבין קצת עומק נפלאות כוונתו הקדושה ז"ל, וגם בזה תבין ביותר מה שנתבאר לעיל כי באמת זו הקושיא שהקשו בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, זהו בעצמו בחינת הייה וההפלה שמפילין את הצדיקים המימינים בה לבחינת שמאלה גם כן בשביל להמשיך עושר וכבוד כי כבר נתבאר שבשעה שהצדיק דבוק בבחינת ימינה של התורה, אזי אין חפץ כלל בעושר וכבוד, רק אדרבא מחליף גם השפע של עושר וכבוד גם כן על אורך ימים ואז בוודאי לא קשיא ליה כלל היכן העושר והכבוד שבימינה, מאחר שאינו חפץ בזה כלל ויודע שבוודאי נמשך משם גם שפע גשמיות במכל שכן, רק שהוא אינו חפץ בזה כלל, רק בשפע רוחניות של אורך ימים ובשביל זה מוכרחין להפיל אותו לאיזה בחינת שמאלה ומזה בעצמו נמשך מה שהקשה עושר וכבוד ליכא, כי הגם שהעיקר הוא דבוק בבחינת ימינה, ואינו חפץ לנתק עצמו מבחינת ימין ולירד לשמאלה לגמרי בשביל עושר וכבוד חס ושלום, רק על ידי הבחינה הנ"ל שמפילין אותו לאיזה בחינה שמאלה שמשם עושר וכבוד, על ידי זה עולה אז על מחשבתו להקשות היכן העושר והכבוד שבימינה, כי באמת גם עכשיו הוא רוצה להמשיך שפע רק מבחינת ימינה רק שזה שמקשה עושר וכבוד ליכא, זה בעצמו הוא בחינת שגיאה הדקה שנפל לבחינת שמאלה ואז תיכף חוזר לימין וכולל שמאל גם כן בימין, ומתרץ לעצמו אלא בימינה אורך ימים איכא כל שכן עושר וכבוד, ועל ידי זה ממשיך באמת השפע של עושר וכבוד בקדושה גדולה גם כן מבחינת ימינה, ועל ידי בחינת שמאלה היינו על ידי הקושיא הנ"ל שנמשך מבחינת שמאלה (ועיין לשון הגמרא ופירש"י המובא לעיל ותבין ביותר) ובזה ממילא מיושב ביותר הקושיא המפורסמת הנ"ל שהקשו, הלא בימינה יש גם כן עושר וכבוד, כי זה העושר והכבוד שבימינה נמשך ונצטייר גם כן על ידי הקושיא שבא מבחינת שמאלה כנ"ל

והנה מזה שמפילין את הצדיק לבחינת שמאלה גם כן בשביל להמשיך עושר וכבוד על ידי הקושיא של עושר וכבוד ליכא כנ"ל, מזה נמשך ונשתלשל מה שיש כח להלמדן ללמוד תורת התנא והצדיק שלא לשמה ממש, עד שעל ידי זה מקשה קושיות וחולק על צדיקי אמת שבדור, ומקבל כח זה מהתורה שבעל פה שלומד, ואז התורה שבעל פה שהיא השכינה כביכול בגלות בפה הלמדן כנ"ל ואז הקדושה בבחינת עניות ודלות גדול, כי מהלימוד שהוא שלא לשמה ממש חס ושלום, אין יכולין להמשיך אפילו עושר וכבוד לישראל בפרט להצדיקים והכשרים שבישראל, כי אז נוטלין העכו"ם כל השפע חס ושלום, כמבואר בליקוטי הלכות הנ"ל אך כשהצדיק שומע כל אלו הצירופין של הקושיות והמחלוקות של אלו החולקים עליו (שכל זה נמשך בשורשו מבחינת הקושיא של עושר וכבוד ליכא שזו היא הבחינת שגיאה דקה של שמאלה שנפל הצדיק לתוכה בשעת אמירת תורתו, שמזה נמשך הכח שיש להחולקים להקשות ולחלוק עליו), והצדיק לוקח אלו הצירופין ועושה מהם הלכות ומעלה השכינה מהגלות שבפה הלמדן, אז נמתק ועולה בחינת שמאלה של תורה ונכלל בימינה, ואז נמשך שפע ועשירות גדול על ידי בחינת שמאלה דייקא כנ"ל נמצא שהקושיות שמקשין החולקין על הצדיקים נמשכין ונשתלשלין בשורשן מבחינת הקושיא שהקשו רז"ל עושר וכבוד ליכא, שזה בחינת מה שמפילין את הצדיק לבחינת שמאלה, ומזה נשתלשל כל כך עד שנכנס ערמימיות בהלמדן וחולק על הצדיקים ומדבר עליהם עתק וכו', ועל ידי זה בעצמו עיקר התיקון כי הוא מכוון גדול מהשם יתברך וכו' כמבואר בפנים כי על ידי זה הצדיק מעלה השכינה מהגלות שבפה הלמדן, וחוזר הבחינת שמאלה לשורשה ומקומו, ששם הוא בדקות גדול מאוד והיינו בבחינת הקושיא הנ"ל שמשם נמשך פרנסה כנ"ל

ולבאר הדברים ביותר קצת ובדרך קצרה הוא, כי עיקר מה שממשיך הצדיק פרנסה על ידי שנופל לבחינת שמאלה, הוא רק על ידי שחוזר אחר כך תיכף לבחינת ימינה, וכולל גם שמאלה בימינא, ועל ידי זה עיקר המשכת השפע כמבואר בליקוטי הלכות הלכה הנ"ל והנה השגת הצדיקים הגדולים האמיתים בלימוד תורתם הוא בבחינת עתיקא, ששם כולא ימינא ולית שמאל ועושר תמן, כי אף על פי שעיקר שורש העשירות נמשך רק משם, אבל אי אפשר לקרותו בשם עושר כי שם כולו רוחני בבחינת אורך ימים בימינה ולא שייך שם להקשות כלל עושר וכבוד ליכא כנ"ל רק מחמת שצריכין להמשיך לישראל גם עושר וכבוד, על כן מפילין אותו קצת בדקות גדול לבחינת שמאלה, וזהו בעצמו מה שמתחיל לעלות על דעתם להקשות עושר וכבוד ליכא כנ"ל, שזה בערך מעלתם כמו איזה נטייה קצת אל בחינת שמאלה, ששם שייך עושר וכבוד רק מגודל קדושתם וצדקתם אינם שוהים הרבה במדריגה זו שמשם בחינת הקושיא הנ"ל, רק שתיכף חוזרין למקומן שהוא בחינת ימין ומתרצין לעצמן אלא וכו' כל שכן עושר וכבוד שבזה כוללין הבחינת שמאלה גם כן בימינה, כי מגלין שגם הבחינת עושר וכבוד שבשמאל נמשך בשורשו רק מבחינת ימין, היינו מבחינת עתיק ששם כולא ימינא, רק ששם אינו ניכר השפע של עושר וכבוד מחמת גודל קדושת הארת השפע של בחינת אורך ימים שנמשך משם כי הקטנות בטל לגבי הגדלות רק על ידי שנפל הצדיק גם לבחינת שמאלה על ידי הקושיא הנ"ל, ועל ידי ששב וחוזר ונכלל בימין שזה בחינת התירוץ של כל שכן עושר וכבוד, על ידי זה זוכה להמשיך הפרנסה דקדושה לישראל רק שמחמת הנטייה קצת לשמאלה, מזה בא השורש של בחינת הלימוד שלא לשמה, שהוא בחינת גלות השכינה שעל ידי זה מתמעטת השפע ביותר אך על ידי שזה הלמדן שלומד שלא לשמה הוא חולק ומקשה על הצדיקים, והצדיקים בונים מזה הלכות ומעלין השכינה מגלותה, על ידי זה חוזר השפע אל הקדושה, בבחינת כל שכן עושר וכבוד כנ"ל:

שם אות ד', ביאור הדברים בקצרה שעל ידי שהצדיק מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו, הם צירופים מאותיות שבתורה שבעל פה ומבין מאיזה הלכות נעשו הדיבורים אלו (וענין ההבנה הזאת הוא בחינת בינה), ומקבל הדיבורים האלו בשמחה ובאהבה, על ידי זה מעלה את השכינה לבחינת חיבוק, ואז היא בבחינת ירוקה כחבצלת, כי על ידי זה שהצדיק מקבל את הדיבורים האלו (שהם ניצוצות מתורה שבעל פה, שהיא בחינת השכינה שנפלו בגלות בפה הלמדן שאינו הגון), והוא מקבל אותם באהבה, ואהבה הוא בחינת ימין, בחינת וימינו תחבקיני זה בחינת חיבוק הנ"ל ועל ידי השמחה ששמח ביסורין ומקבל הדיבורים של החרפות והקושיות הנ"ל בשמחה, ושמחה באה מהלב כמו שכתוב (תהלים ד) נתת שמחה בלבי והלב הוא בינה, ועל כן על ידי זה מעלה השכינתא לבחינת בינה ליבא, שמבחינת בינה נמשך קו ירוק המקיף את כל העולם כידוע, וכמבואר בהקדמות תיקוני זוהר דף יוד ירוק כזהב מסטרא דאימא עילאה וכו' קו ירוק דאסחר כל עלמא, ואז השכינה כביכול בבחינת אני חבצלת השרון בחינת ירוקה כחבצלת, בחינת אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד נמשך עליה, בחינת החסד והאהבה שהוא בחינת ימין בחינת חיבוק כנ"ל

וזה שנאמר אצל אברהם בשעה שרדף אחר המלכים להציל את לוט, כי ראה שממנו יצא נשמת דוד ומשיח שהם בחינת מלכות בחינת תורה שבעל פה כידוע, וכמבואר גם כאן בסוף המאמר, דוד זה בחינת תורה שבעל פה על כן כתיב אז וירק את חניכיו, חניכיו זה בחינת חסדים בחינת חיבוק כמבואר בפנים, ואז נמשך על השכינה הארה מעולם הבינה שזה בחינת ירוק כנ"ל, ובחינת הנשיקין הוא על ידי חכמה ועל ידי חכמה עיקר בנינה שאז היא ראויה לזווג וכו' כמבואר בפנים ועל כן כשהצדיק משכיל בחכמתו וכו' עד שלומד הצירופין וחוזר ועושה מהם צירוף ההלכה שהיה מקודם שנתקלקל, על ידי זה מעלה הצדיק את השכינה לבחינת נשיקין, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא שהשכינה בין תרין צדיקייא יתבא וכו' כמבואר בפנים ועיין בפירוש ספרא דצניעותא ענין הדרוש של אני חבצלת השרון שושנת העמקים הנ"ל בביאור יותר:

שם בסוף המאמר התרוממות שלה על ידי אלקי בחינת חסד אל כל היום וכו' ולכאורה אינו מובן, ויש לפרש על פי הידוע ומבואר בכתבים ומובן גם בזוה"ק פרשה לך לך צ"ד (ובסבא משפטים דף צ"ו צ"ז ובפירוש הרמ"ז שם), כי שם אלוה שרשו הוא שם אל שהוא בחינת חסד אל כל היום, שנעשה לבוש לאותיות וא"ו ה"א ושם אל יוצא משם ס"ג שבבינה, עיין בספר ערכי הכינויים לרי"צ ז"ל ועיין בשערי גן עדן שער האותיות בענין שם אל שסוד חסד אל כל היום, כי על ידו נשלם אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ואותיות מ"י שבשם אלקים, וע"ש גם כן מסוד שם אלוה הנ"ל נמצא מבואר כי שורש שם זה הקדוש הוא מבחינת חסד אל וכו' כנ"ל ועל פי המסורה כתוב כאן שם זה בוא"ו ה"א:

אשרי העם-להמשיך השגחה שלימה וכו'

מאמר זה נאמר בראש השנה שנת תקס"ד שחל אז ביום שבת וביום ראשון, ולא נודע לנו השיחות והענינים השייכים למאמר זה:

שם אות א', על ידו מקררין חמימות תאוות ממון וכו' עיין זוהר שם בינה בלבא כלפי שמאלה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דא עלה עשן באפו וכו' מובן כי העיקר בא הרוח לשכך החמימות שבלב שבוער לתאוות ממון, שמזה נמשך חס ושלום חרון אף כמבואר לקמן:

שם וזה בחי' קטרת שמקשר חימום הלב עם הרוח וכו' וזה בחינת ישימו קטורה באפיך גם זה מובא בזוהר שם ומדסליקת לאף אתקרי קטרת, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג) ישימו קטרה באפך וכו', קטרת איהו קשורא דדינא ברחמי וכו', תרגום דקשר קטורי אך לענינינו הענין הוא, כי עיקר השלימות הוא דייקא לקשר חימום הלב עם הרוח, ולא שיתבטל בחינת חימום הלב לגמרי, בכדי שיוכל לעשות על ידי זה משא ומתן באמונה, שנעשין על ידי זה תיקונים גדולים ועליית הניצוצות הקדושות הרבה, כמבואר בדברי רבינו ז"ל הרבה בזה ועיין בסי' נ"ד מקץ זכרון מבואר שעל ידי משא ומתן באמונה נעשה יחוד צדיק וכנסת ישראל, ועל כן ביאר גם כאן וכד נחית רוחא ליבא מקבל ליה בחדווא דניגוני דלוואי, זה בחינת משא ומתן באמונה ששמח בחלקו ואינו אץ להעשיר וכו', כי אז נעשה תיקון גדול גם על ידי חימום הלב, כי עושה על ידי זה משא ומתן, רק מחמת שמקושר החימום הלב עם הרוח שזה בחינת קשורא דדינא ברחמי, על ידי זה אינו אץ להעשיר ושמח בחלקו, ועושה המשא ומתן שלו באמונה ובכשרות, עד שנעשה על ידי המשא ומתן שלו תיקונים גדולים למעלה ועליית ניצוצות הקדושה הרבה, שזה ממש בחינת התיקון שנעשה על ידי קטרת כידוע:

שם באות ג', רצוא דא נוריאל דא נור דליק בחמימות תאוות ממון, ושוב דא מט"ט שר הפנים וכו', שעל ידו נשתכך החמימות וזה שככ"ה גימטריא משה שהוא משכך אלילי כסף וזהב לכאורה אינו מובן לכנות החמימות לתאוות ממון בשם המלאך הקדוש נוריאל ובשם רצוא והנה ענין רצוא ושוב הנ"ל הוא כפשוטו כידוע, כי נוריאל גימטריא רצוא ושוב גימטריא מטטרו"ן, ועיין בליקוטי תורה להאר"י ז"ל ביחזקאל על פסוק והחיות רצוא ושוב שכתב שם, והנה בנוריאל יש לפעמים אחיזה אל החיצונים והוא גימטריא רמון מאותיות מטטרו"ן, ובגימטריא טוב ורע וכו' ע"ש, אבל הפנימיות שהם אותיות ט"ט שם אין אחיזה להם, וזה סוד ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכו', ובזה מבואר הענין קצת ולענינינו כי אף על פי שגם החימום הלב בשרשו העליון הוא קדוש מאוד, כי נמשך מבחינת הגבורות הקדושות שבבינה לבא כנ"ל בשם הזוה"ק, ואפילו כשנשתלשל למטה הוא בבחינת המלאך הקדוש נוריאל ובבחינת רצוא, כי הרצון והתשוקה של הנפש לממון הוא בשרשו רק בשביל הקדושה לעשות בזה רצונו יתברך, לעשות משא ומתן באמונה ולעלות ניצוצות קדושות, ועל כן בשרשו הרצון והתשוקה הזאת הוא בבחינת העבודה של בחינת רצוא אך מחמת ששורש החמימות הלב הוא מבחינת גבורות ודינים שמשם משתלשל שורש יניקת הסטרא אחרא כידוע, על כן יש להם אחיזה בבחינה הזאת עד שיכולין להפיל את האדם לתאוות ממון ממש, עד שיהיה ממונו בבחינת אלילי כסף וזהב חס ושלום, עד שיהיה על ידי זה חרון אף חס ושלום אך על ידי הרוח נדיבה שהוא בחינת מט"ט שר הפנים דאיהו רשים בשם משה משיח שהוא רוח אפינו, על ידי זה נשתכך החמימות ונתבטל החרון אף בבחינת וחמת המלך שככה גימטטריא משה, שהוא משכך אלילי כסף וזהב היינו שלא יהיה אחיזה להסטרא אחרא בהחימום הלב עד שיהיה נעשה על ידי זה בחינת העבודה זרה של תאוות ממון חס ושלום, רק שיהיה נעשה על ידי התקשרות חימום הלב עם הרוח, בחינת חדווה דניגוני דלוואי בחינת משא ומתן באמונה, ואז גם החמימות הלב עולה לשרשו ונעשה בבחינת נוריאל ובבחינת רצוא, ונעשה על ידי זה בעצמו גם כן התיקון של עליית הנפשות והמשכת התורה, שזה גם כן בחינת רצוא ושוב כמבואר לעיל באות זה כי הניצוצות הקדושות העולין ומתבררין על ידי עשיית המשא ומתן, היינו ממש בחינת עליית הנפשות הקדושות, ונפש הוא בחינת רצון (כמו שכתוב אם יש את נפשיכם), כי אז גם הרצון שיש להממון הוא גם כן בקדושה כנ"ל, ועל ידי עליית הניצוצות והנפשות שעל ידי המשא ומתן נעשה גם כן יחוד הקדוש כמבואר בסימן נ"ד וממילא נעשה על ידי זה גם כן בחינת המשכת התורה (ואולי זה גם כן בכלל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'):

שם אות ה"א, וזה בחינת אריה לשון לקט שמלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב יש לפרש כי כשבא להצדיק מסתמא יש לו רצון טוב להתקרב לעבודת ה' על ידי ביאתו להצדיק אך בוודאי יש להאדם הזה עדיין גם רצונות שאינם טובים לדבר תאוה וכיוצא, שהרצונות אלו הם פגם ומרה להנפש והצדיק כשרוצה להעלות את נפשו היינו רצונו הטוב שיש לו להתקרב להשם יתברך, אזי צריך ללקט גם הרצונות שלו שאינם טובים ולתקנם בכדי שיוכל להעלות את נפשו, כי הרצונות האלו הם בחינת פגם להנפש ומעכב את עליית הנפש, על כן צריך החכם ללקטם גם כן ולתקנם, וזה בזה תלוי כי על ידי שעוסק החכם עם נפשו להעלותם לבחינת עיבור, על ידי זה בעצמו מכניס בו הרהורי תשובה להתחרט ולשוב מאד על פגמי הנפש שלו שהם בחינת מרת נפש ועד הנה יכול להיות שהיה מתאווה לדברים שאינם טובים שזה בחינת פגם הנפש בחינת ונפשה מרה לה, והוא לא הרגיש כלל במרירות נפשו ועכשיו על ידי שעוסק החכם להעלות נפשו הטובה, היינו רצונות הטובים שלו, על ידי זה בעצמו זוכה להרגיש ביותר מרירות נפשו מהרצונות שאינם טובים ומתחרט ושב עליהם מאוד, ואז החכם מעלה גם אלו הרצונות שהם בחינת מרת נפש, היינו המרירות שמרגיש עכשיו ברצונו על הרצונות שאינם טובים שלו, ועל ידי זה בעצמו מתקן החכם את אלו הרצונות עד שגם הם אפשר שיש להם חלק כביכול בהיחוד הקדוש, כי השכינה מתפארת כביכול חזי במה ברא קאתינא לגבך, שאף על פי שכבר נלכד כל כך ברצונות שאינם טובים הוא מתחרט עליהם עכשיו במרירות נפש עצום מאוד כזה ויש לו עכשיו רצונות טובים כל כך להתקרב להשם יתברך וזה בחינת אריתי מורי עם בשמי, מורי הוא בחינת פגם הנפש מרת נפש והצדיק מלקט אותם (ומתקנם על ידי הבחינה הנ"ל), עם בשמי עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב (ובדרך צחות יש לומר, כי ידוע כי מור הוא המוסק שנעשה מדם חיה טמאה, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות כלי המקדש, ואף על פי כן נעשה ממנו אחר כך בשמים ראש לשמן המשחה, שזה בחינת עוונות נתהפכין לזכיות על ידי תשובה מאהבה בחינת במקום שבעלי תשובה עומדים וכו', ועל כן גם כאן מכנה אלו הרצונות הפגומים שנתתקנו על ידי החכם בשם מור, והרצונות הטובים בעצמותם נקראים בשם בשמים כי הם בעצמם טוב ומעלין ריח טוב) ובדרך קצרה יש לומר כי הצדיק מעלה את החרטות ומרירות נפש שיש להם עכשיו, על מה שהיה להם לפעמים איזה רצון לדברים שאינם טובים, שהם פגם הנפש שזה בחינת מורי עם בשמי, עם הרצון הטוב שיש להם למצוות ולמעשים טובים ולהתקרב לעבודתו יתברך:

שם אות הנ"ל בענין פיזור הנפש אפשר דרוצה לומר כי על ידי תאוות ממון בא בחינת פיזור הנפש, כמובן בפירוש הרע"ב על משנת מרבה נכסים מרבה דאגה, ואפשר שזה גם כן ענין מרת נפש הנ"ל כמובן במאמר צוית צדק סי' כ"ג:

שם ושור שבתורה זה בחינת בי שרים ישורו וכו' רוצה לומר אף על פי ששם כתוב בשין שמאלית והוא לשון שרות ושררות, בדרך דרש מתחלף לפעמים לשין ימנית כמצוי בדברי חז"ל וגם כי שור הוא גם כן בחינת שררה ומלכות כמאמר רז"ל חגיגה י"ג: מלך שבבהמות שור, ונאמר (דברים ל"ג) בכור שורו הדר לו, ותרגום ירושלמי בכורתא ומלכותא ויקרא והדרא דיוסף אינון ואמרו רז"ל במדרש רבה פ' וישלח פ' ע"ה, ויהי לי שור זה משוח מלחמה שנאמר בכור שורו הדר לו, ועיין בפרד"ס שער ערכי הכינוים, שלפעמים מרמז שור למדת המלכות, ועיין גם במדרש לפרושים חלק א' פרק ט"ו בשם מאורי אור, ועיין גם כן במאורי אור עצמו בענין ד' רוחות העולם וכו', ועיין מ"ר נשא פ' י"ג בקר שנים (ותרגומו תורין תרין) אין בקר אלא מלכות וכו':

שם עיבור זה בחינת ע"ב רי"ו, ע"ב הוא שיכוך רוצה לומר כי ע"ב הוא גימטריא חסד, רי"ו זה בחינת חמימות כי ריו גימטריא גבורה וגם בכאן מובן ענין הנ"ל שעיקר התיקון לקשר חימום הלב עם הרוח, שאז עולה גם החימום הלב בקדושה גדולה לשרשו ונעשה מזה יחוד גדול, בחינת ע"ב עם רי"ו ששניהם אותיות עיבור כידוע:

שם אות וא"ו, כי הם שני שכליים מה שמקבץ הנפשות הוא שכל אחד רוצה לומר כמו שכתוב ולוקח נפשות חכם ומה שמעלה אותם ומוריד עוז מבטחה הוא שכל אחד, רוצה לומר כמו שכתוב (משלי כ"א) עיר גבורים עלה חכם וירד עוז מבטחה נמצא כי נאמר שם חכם בשני הבחינות האלו כי כל אחת מהם הוא בחינת שכל וחכמה אחרת, והם בבחינת שני שינין וכו':

שם, (ואי דלינין טפי) הוה מקלינין מהבלא, כי יש הבל אשר נעשה על הארץ וכו', ואי דלינין הרבה נפשות אז בוודאי מקלינין לשון קולא, מהבל הזה ולא היה ההבל הזה קשה כל כך על העולם לכאורה אינו מובן הטעם מפני מה אם היה מעלין נפשות הרבה לבחינת עיבור היה מקילין על ההבל הזה, וגם מה שייכות יש לענין זה עם קשר המאמר ולעניות דעתי כוונתו ז"ל כפשוטו, כי ענין יש הבל על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ומה שעל ידי זה רבים נתפקרו היינו שכפרו על ידי זה בהשגחת הבורא, כי לדעתם אם היה מתנהג הכל בהשגחה פרטיות היה מחויב להיות טוב לצדיק ולרשע רע ובאמת אי אפשר להשיג דרכיו יתברך כי גבהו דרכיו מדרכינו ומחשבותיו ממחשבותינו, והחקר אלוה תמצא וכבר ביארו רבותינו ז"ל בזה סודות נפלאים הרבה כידוע, ועיין בדברי רבינו ז"ל בליקו"ת סי' י"ז שכתב שם, ולזה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, כי כשהאדם עושה טוב אזי מנהיג אותו בהשגחה ואם אינו טוב אם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, לכן מניח אותו על הטבע ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע, ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי, כי כשהיה רואה יתברך שאין האדם מתנהג כראוי היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי, אבל עכשיו מניחו על פי הטבע וכשחוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל ובאמת אין אנו יכולין להבין מהו הטבע והשגחה כי באמת גם הטבע הוא השגחתו יתברך וכו' יעוין שם והנה הגם שרבינו ז"ל מבאר כאן לענין הנהגת האדם בפרט, אך עיקר ענין זה מתנהג בכלל העולם כי העולם נידונין אחר רובו כמאמר רז"ל ואם רוב העולם אינם כראוי חס ושלום, אזי על פי הנהגת ההשגחה היה העולם חרב לגמרי חס ושלום, וגם צדיקי הדור היו צריכין להסתתר כמו שמצינו אצל נח שהוכרח לכנוס אל התיבה מפני מי המבול, ואז השם יתברך כביכול מעלים עין מסוררים ומניח את העולם על הנהגת הטבע, שהוא בחינת מה שהשגחתו יתברך מסתתרת ומתלבשת בתוך הנהגת הטבע, ועל ידי זה העולם קיים ואינו חרב לגמרי חס ושלום, ואז מתגבר ההבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן להיפוך, וכל זה מחמת שמדריגת הדור גורם שהשם יתברך כביכול מחמת רוב רחמיו וחסדיו יתברך, מעלים ומסתיר כביכול אור השגחתו יתברך בשביל טובת העולם והנה הצדיקים בעצמם גם כן בוודאי יותר נח להם לסבול יסורים וחיי צער בזה העולם ויתקיים העולם, ולא יחרב לגמרי חס ושלום ובזה מובן קצת כפשוטו מה שאמר הקב"ה לר' פדת אי בעית דאחריב עלמא וכו' וענין זה הוא על דרך שאמר הקב"ה לך עלה מזה וכו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה וכו', עיין תרגום יונתן שם ותבין כי באמת הטבע עצמה היא גם כן השגחתו ית' כנ"ל, ועיין סוכה דף כ"ט שאמרו שם ובזמן שישראל עושין רצונו יתברך אין מתיראין מכל אלו שנאמר כה אמר ה' וכו', ומאותות השמים אל תחתו וכו' סמך גם כן לענינינו הנ"ל:

והנה רבינו ז"ל עוסק במאמר זה בענין איך לזכות להמשיך השגחה שלימה, וביאר שם מקור הענין כי השגחה שלימה הוא בחינת הבטה והשבת ההבטה וכו', ועל העכו"ם השגחתו הוא רק בחצי הראות בחינת הבטה לבד ולא בהשבת ההבטה ומזה תבין שורש ענין הנהגת העולם על פי ההשגחה היינו בהשגחה שלימה בחינת הבטה והשבת ההבטה, ואז בוודאי מתנהג העולם כראוי שמתנהג עם הצדיק כצדקתו ועם הרשע כרשעתו וכשאין הדור זוכין שאז מניח השם יתברך כביכול הנהגת העולם על פי הטבע, והנהגת הטבע הוא גם כן השגחה רק שהוא בבחינת חצי הראות כנ"ל וזה מובן וידוע והנה במאמר זה מבואר שעל ידי המשכת התורה נמשך השגחה וכו', נמצא כשהחכם מביא תורה נמצא שמביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו, וכל אחד כפי קירובו אל התורה כן השגחת השם יתברך עליו בשלימות בבחינת הבטה והשבת ההבטה וכו', והמשכת התורה מבואר כבר שהוא על ידי העלאת הנפשות לבחינת עיבור מבואר ממילא שאם היה מעלה נפשות הרבה ביותר אזי היה היחוד גדול ביותר, והיה ממשיך המשכת התורה ביותר, ועל ידי זה היה נמשך השגחה שלימה ביותר, ואז היה מתנהג העולם כראוי צדיק וטוב לו רשע ורע לו וממילא לא היה ההבל אשר נעשה על הארץ קשה כל כך על העולם נמצא מובן ממילא טעם הענין וגם השייכות שיש לזה עם קשר המאמר הנ"ל, כי הלא זה יסוד ענין מאמר זה שהוא להמשיך השגחה שלימה ומה שהארכתי קצת בזה הוא מחמת שראיתי בנוסח כתיבת יד אשר הועתק מכתיבת יד רבינו ז"ל המאמר הזה, ושם יש כמה ענינים שנכתבו בשינוי קצת ממה שמבואר בכאן בנוסח שנדפס, כי גם נוסח זה הוא לשון רבינו ז"ל בעצמו כמבואר בסוף סי' י"ד (ונראה שבכוונה שינה רבינו ז"ל הנוסח אחר כך בעת שנתן להעתיקו שהוא הנוסח שנדפס), ושם בנוסח כתיבת יד מבואר שענין ההבל אשר נעשה על הארץ וכו' מחמת שהעולם נידונין אחר רובו וכו' ולכאורה אינו מובן גם כן כי הלא בדור אחד יש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו וכו', ועל פי הנ"ל מבואר זה הענין קצת כנ"ל:

שם, ובוודאי מי שהוא במדריגה הזאת בוודאי לית דעבר היינו שאי אפשר לו לבוא לבחינת עיבור הנ"ל וכו' רוצה לומר כמובן בזוה"ק פרשה ויקהל קצ"ה: על פסוק מי יעלה בהר ה' וכו' ועיי"ש גם בדף רי"ג:, ועוד במקומות הרבה בזוה"ק וכן בכתבי האר"י ז"ל:

עיין בליקוטי הלכות אבידה ומציאה הלכה ג' אות ה"א, שהצדיקים הגדולים שהם בחינת משה משיח הם ממשיכין חידושי תורה על ידי עליית הנפשות כנ"ל, ממקום עליון נורא ונשגב כזה ובשכל נפלא כזה, עד שיש כח בחידושי תורה שלהם להשיב ולהחיות כל הנפשות שיעסקו בתורתם לנצח כי בגודל כחם בעת שעסקו בתיקון זה להעלות הנפשות בשביל להמשיך תורה, העלו אז גם את כל הנפשות העתידין לבוא בבחינת ולא אתכם לבדכם וכו' כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, והמשיכו התורה בקדושה כזאת עד שכל מי שיעסוק בתורתם תאיר לו התורה הקדושה לצאת מחשכת אפילתו, בבחינת (תהלים קי"ט) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, כי על ידי עוסקו בהתורה חוזר ונתחדש נפשו בבחינת עיבור, מחמת שזאת התורה נמשכת מעליית והתחדשות הנפשות אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה וכו' ועל כן אפילו לאחר הסתלקות הצדיק שאז הוא בחינת לילה, ונסתמו תרעין דגן עדן ונסתלק הדעת הקדוש הזה שהוא בחינת משה משיח, אף על פי כן יכול כל אחד להשיב את נפשו ולהחיות את עצמו בהתגלות התורה הקדושה, שהמשיכו אלינו הצדיקים הגדולים הנ"ל בחיים חיותם, שזה בחינת (משלי ל"א) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כי התגלות תורתם הוא ממקום עליון וגבוה מאוד מבחינת התגלות התורה שיתגלה לעתיד, בחינת אורייתא דעתיקא סתימאה וכו' כמבואר במאמר זה רק העיקר להתגבר ברצונות חזקים לעבודת ה' ולהשתדל בתיקון נפשו כל מה שיוכל, כי נפש הוא בחינת רצון כמבואר במאמר זה הנ"ל, אז גדול כח הצדיק וחידושי תורתו כל כך, עד שגם לאחר הסתלקותו יש לו כח לחדש את נפשו לטובה וממילא מובן כי בנקל יותר להמשיך כח התיקונים הנ"ל לאותם הבאים ומתקבצים יחד על ראש השנה הקדוש ומשתטחים בערב ראש השנה על קברו הקדוש ומרבים שם בתחנונים ורצונות וכיסופין חזקים מאוד להשם יתברך ולעבודתו הקדושה, ומשתדלים בזה להמשיך עליהם הארת וכח וזכות הצדיק הקדוש הזה, שעסק בחיים חיותו בתיקון נפשות ישראל ולהעלותם בבחינת עיבור ולחדש נפשותם שם לטובה, ולהמשיך על ידי זה התגלות התורה ובוודאי גם עכשיו עוסק בתיקון נפשות הבאים להתפלל על מקום ציונו הקדוש, ונשענים בזכותו הקדוש, אזי בוודאי גם עכשיו נתחדש נפשם לטובה, וכמעט שזה נראה בחוש מענין האהבה והתעוררות חדש שנתוסף אז בין החברים, בבחינת ורמיא לה גלא קלא לחברתה המבואר במאמר זה ומסתמא נעשה ברוחניות גם התיקון של המשכת התורה לכל אחד לפי בחינתו, ואי אפשר לבאר כל כך בדברים רוחניים כאלה רק כל חד כפום מה דמשער בלביה, יבין וישכיל כל זה ויותר מזה מדעתו:

זה המאמר נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ד ואז באותו העת נפטר הרב החסיד וכו' המפורסים מוהר"ר גדליה הרב מליניץ זצ"ל, ורומז באותה התורה הספד להרב הנ"ל כי הזכיר אז בתוך התורה מה שאמרו רז"ל (שבת כ"א:) אין מספידין בחנוכה גם אמר אז שעכשיו קשה לומר תורה, כי כשנסתלק צדיק קשה לומר תורה כי כל צדיק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה, כי כל צדיק יש לו חלק בהתורה וכשנסתלק נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן ז"ל):

באות א', צריך להעלות כבוד הקדוש ברוך הוא לשרשו היינו ליראה ונראה לי שמרמז אל מה שמבואר בכתבים, כי עיקר בנין המלכות הוא מגבורות וכן מובן בסוף המאמר, ואחר כך מבאר לכבד יראי ה' בלב שלם כי שם שורש הגבורות, וכן תיקון המלכות הוא מבחינת בינה ליבא כידוע ועוד יש נסתרות הרבה במאמר זה וקל להבין, ועיין בכוונת חנוכה ובכוונת שים שלום:

שם במאמר זה אות חי"ת, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו וכו' רוצה לומר שיהיה שלום בין גופו ונפשו, שהגוף יהיה נכנע ויבטל רצונו נגד רצון הנפש, וכמבואר לקמן שזה בחינת דנשקי ארעא ורקיע בהדדיכי על ידי היראה זוכה לשלום בעצמיו ואזי יכול להתפלל וכו', כי התפילה במקום קרבן ובקרבן כתיב ביה (ויקרא כ"א) כל אשר בו מום לא יקרב וכו' רוצה לומר ומכל שכן מי שאין שלום בעצמיו, שהנפש רחוק מהגוף ואין לה ממשלה עליו, שאזי אין לך בעל מום גדול מזה, כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אבל כשזוכה ליראה ועל ידי זה יש שלום בעצמיו ואין בו מום, ואז יקרב לעבוד עבודתו תמה וזוכה לעבודת התפלה, עד שעל ידי זה זוכה לשלום הכללי וכו' וביותר ביאור קצת כי כשזוכה לשלום בעצמיו, אז כל תפלתו הכל לצורך נשמתו לתקן הכל ברוחניות, שזה עיקר שלימות כוונות התפילה כידוע, ואז יש להתפילה כח להמשיך שלום הכללי, היינו לקרב העולמות לשלימותן ועיין תורת כהנים ויקרא פ' י"ג, שכל קרבן מביא שלום לעולם מכוון להמבואר בפנים:

שם בסוף המאמר, תקעו זה בחינת שלום כמו שכתוב (ישעיה כ"ב) ותקעתיו יתד במקום וכו' רוצה לומר שיהיה לו חיזוק וקיום בממשלתו כיתד תקוע במקום נאמן, שאי אפשר להזיזו ולטלטלו, שזה בחינת שלום וזה שסיים והיה לכסא כבוד שיעלה הכבוד לשרשו, שהיא היראה שהיא בחינת כסא כמבואר בפנים ועיין פ' בהעלותך בענין החצוצרות מובן שם, כי התקיעה מרמז השמחה ושלום כמו שכתוב (במדבר י) וביום שמחתכם וכו', וכן ובהקהיל את הקהל תתקעו וכו' ועיין שם ברמב"ן:

אות ג' שמנצפך הוא בדעת דז"א רוצה לומר ומנצפך הם בחינת החמשה גבורות שהם בחינת יראה עיין סימן קנ"ד:

שם אות ד', ועל ידי תפילה שהיא במסירת נפש וכו' ביאור הדברים לעניות דעתי כי עיקר השגת אור הגנוז שהוא השגות הנסתר שבתורה, הוא על ידי התפילה, כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של ישראל וכו', ועל ידי זה נתגלה כביכול אורו יתברך, שזה בחינת התגלות הנסתר שבתורה כמבואר שם על כן מבאר כאן עיקר הסדר איך זוכין לתפלה, כי במסירת נפש לבד בלא תפלה לא יזכה לזה, כי עיקר התגלות נעשה על ידי התפילה אך כשזוכה לתורה שבנגלה שאז הוא בבחינת סיני בחינת שפלות על ידי זה זוכה לתפילה, היינו שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתו, כי תפלת השפל אינה נמאסת ואז נתגלה בחינת נסתר שבתורה, ואז יכול להשיג אותו על ידי מסירת נפש ובאמת הכל אחד, כי עיקר שלימות התפלה שהקדוש ברוך הוא מתאווה לה הוא כשהוא במסירת נפש, שאינו מכווין לתועלת עצמו ונתבטל כל עצמותו וגשמיותו, וגם העיקר לזכות לזה להתפלל במסירת נפש הוא על ידי השפלות, שזוכין על ידי תורה שבנגלה, כי על ידי זה בא לבחינת ביטול גמור שאינו חושב את עצמו לכלום וכו' כמבואר בפנים:

שם, סמכוני באשישות כמו שמשימין אשישות וכו' הגם כי בלשון חז"ל הוא עששית בעין לפעמים מתחלף עין באלף, ועיין בערוך ערך אשיות:

התורות שנאמרו על מאמרי רבה בר בר חנא אמר רבינו ז"ל שאמרם בשם אומרם היינו בשם רבב"ח בעצמו, גם בעת שהתחיל לגלות חידושי תורה על מאמרי רבב"ח סיפר אז שרבב"ח בא אליו ושיחר פניו, ואמר מדוע אינו משים לב להמאמרים שלו וביקש אותו על זה שישים לבו אליהם, והוא יגלה לו בהם חידושים נפלאים ונוראים * * *

אמר המחבר, באתי להעיר לב המעיין שישים לבו היטב למאמריו הקדושים ז"ל, שעל פי רוב מדברים מענין עולם התיקון ומהמשכת ההנהגה שלעתיד, ומהגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, וכן כל כיוצא בזה כי זה כל חפצו וכל ישעו ז"ל להאיר האמת בעולם, ולהמשיך הארה שלימה ואמתיית מעין ההנהגה שלעתיד ואסדר לפני המעיין בקצרה מענין המאמרים הנ"ל שעל רבב"ח, ומהם יראה לדוגמא לשים לבו לכל שארי מאמריו שסובבים והולכים גם כן על קוטב זה, גם ישים לבו לעומק נפלאות המאמרים וממי הוא מדבר:

בסימן א' מדבר מענין להעלות החן והחשיבות של ישראל, ולהסתכל רק תמיד בהשכל והחיות שיש בכל דבר, בכדי להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר ומדבר שם מענין הכנעת המלכות דסטרא אחרא, וליתן כח להמלכות דקדושה, ומענין שנעשה אור הלבנה כאור החמה, ומדבר שם מיעקב ויוסף ושאר השבטים ז"ל:

בסימן ב' מדבר מענין משיח ומענין החיות של משיח ומכלי זיינו של משיח, ומכל הכבישות של משיח, ומבאר שסוד מנוקבא דפרדשקא משיך רוחא יי למשיחא, מרמז על בחינת התפילה שהיא בחינת חוטם וכו', ושזה הכלי זיין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, היינו שמירת הברית, ושזה סוד (תהלים קל"ב) מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי וכו' ומי שזוכה לחרב הזה צריך לידע איך ללחום עם החרב וכו', וזה אי אפשר אלא על ידי בחינת משפט וכו', שהוא בחינת יעקב, ושזה בחינת (תהלים ע"ב) משפטיך למלך תן שמשיח יקבל מבחינת משפט, ומדבר שם מענין (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושאזי יתעבר עננין דמכסין על עיינין, שזה בחינת (ישעיה נב) כי עין בעין יראו בשום ה' ציון וכו', ושצריך כל אחד לכוון בתפילתו שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל הוא בחינת אבר מהשכינה איברי המשכן שרק משה בלחוד יודע לאעלא שייפא בשייפא ולעשות אותה קומה שלימה וכו' וכשישתלם שיעור קומתה אזי יבוא משיח דא משה, וישלים אותה ויקים אותה בשלימות וכו' ושהצדיק הדור שהוא בחינת משה מאור הגדול, מזהיר ומאיר את התפילה שהוא בחינת מאור הקטן וכו' ע"ש עוד ושמענו בשם הרב הקדוש וכו' מוהר"ר יקותיאל ז"ל הרב המגיד מטיראוויציא שראה פעם אחת את המאמר הזה, ועיין בו כמה פעמים כסדר זה אחר זה כשהיה בכתובים עדיין, והפליג מאוד בשבחיו, וכמדומה שאמר עליו שהוא כמו זוהר ותיקוני זוהר הקדוש וכו' וכו':

בסימן ג' מדבר מענין השתי ציפרים חיות טהורות שהם בנין המלכות דקדושה, לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א' ט"ז) ויודע נגן וכו' וכתיב ביה (תהלים ע"ח) מאחר עלות הביאו וכו', ומענין חיבור השתי כרובים להיות פנים בפנים, ומענין תיקון הנגינה על ידי לימוד תורה שבעל פה בלילה, ומענין מה שעכשיו שהמלכות בגלות על כן הנגינה נפגמת וכו', ולעתיד כשתעלה מלכות דקדושה בבחינת (תהלים מ"ז) כי מלך כל הארץ אלקים, אזי זמרו משכיל ומענין העמדת מלך שהיה על פי נבואה וכו':

בסימן ד' מדבר מענין הידיעה שהוא מעין עולם הבא וכו', וזאת הבחינה אי אפשר להשיג אלא כשמעלה בחינת מלכות דקדושה מהגלות וכו', ואי אפשר להשיב המלוכה להקדוש ברוך הוא אלא על ידי ווידוי דברים לפני תלמיד חכם וכו' ומענין מה שארז"ל (סוטה ז) בשעה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין, ומענין החזרת המלכות לשרשה, ובחינת (דברים ל"ג) ויהיו בישורון מלך, ומנפלאות גדולת מעלת ההתקרבות לצדיקים, ומה שזוכין על ידי כל פרט ופרט מההתקרבות, בפרט כשזוכה להתוודות ולספר לפניהם כל לבו, ושעל ידי זה אתה נכלל באין סוף כו' וענין אחריב הרים וגבעות, רמז על חורבן ממשלת העכו"ם, והולכתי עורים בדרך לא ידעו וענין ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי וכו' וענין מה שגורמין שגם הרשעים הגדולים נעשו כסא לקדושה וכו' וענין והנה ישכיל עבדי דא סיהרא וכו':

בסימן ה' מה שצריך האדם לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם, ושלזה צריכין לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין ושזוכין לזה על ידי עשיית המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה ושזה בחינת נבואת משה בבחינת אספקלריא המאירה בחינת זה הדבר, ושעל ידי זה כשנכנס בשמחת המצוה הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא עצמו כביכול שמשמח במעשיו וכו', ולזכות לשמחה צריך להפשיט עקמומיות שבלבו והוא על ידי רעמים, היינו על ידי תפלה ביראת ה' ובכח גדול ובקול חזק וכו' וצריכין לזה לשמור את המוח מחכמות חיצוניות ומחשבות זרות, וגם לשמור עצמו מיראות חיצוניות וכו' (עיין פנים) וכן צריך לשתף אהבה עם היראה, כי עיקר התגברות על האויבים הוא על ידי אהבה כמו שכתוב שב לימיני וכו' וענין השם הקדוש אגלא ועיין בסידור קול יעקב בכוונת כל חמירא בשם האריז"ל, שבשם זה ביטל כח פרעה ועל ידי שם זה כל העכו"ם כאין נגדו וכלא חשובין, ועיין בפרי עץ חיים בשער חג המצות מענין הגאולה שלעתיד שיהיה מבחינת גבורות בחינת יצחק וכו':

בסימן ו' מדבר מענין שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, ושצריכין לאחוז תמיד במדת התשובה וכו', ואפילו מי שעשה תשובה שלימה צריך לעשות תשובה על תשובתו הראשונה, היינו על מיעוט השגתו שהיה לו מקודם, ושזה בחינת תשובת עולם הבא שיהיה יום שכולו שבת כולו תשובה ומדבר מענין הרקיע שעל ראשי החיות ומהכסא ואדם היושב על הכסא וכו', ומהייחוד שנעשה בין חמה ללבנה בין משה ויהושע וכו' ושישראל שהם בחינת אדם ישבו על הכסא וכו', והם יתנו דין לכל באי עולם וכו' ומדבר מענין הגימל מצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, ומענין דרך כוכב מיעקב, ומענין הדרך הקדושה של תשובה שנפתח בחודש אלול שכל זה הוא בחינת ההנהגה שלעתיד, וכמבואר במקום אחר:

בסימן ז' מדבר ממה שעיקר אמונה בחינת תפלה בחינת נסים אינו אלא בארץ ישראל, ושעיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה וכו' ושעיקר הגאולה וביאת המשיח תלוי באמונה, כשיכלה האפיקורסים המכסים כל הנסים בדרך הטבע ותתרבה האמונה בעולם, אז יבוא משיח כי עיקר הגאולה תלוי בזה, כמו שכתוב (שיר השירים ד) תבואי תשורי מראש אמנה וגם מדבר שם שעיקר האמונה הוא כד אתחברת בה אמת, ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם, ועל ידי זה נחקק בו אמת ועל ידי זה תבוא הגאולה ומענין מצוות ציצית שהיא שמירה מניאוף מעצת הנחש וכו', ועל ידי זה כביכול השם יתברך מתחרט על הגלות וכו' ומענין שלעתיד יתגלו כל החכמות כשולחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיה י"א) ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים ומענין שתפילה מסוגל לזכרון, ומענין יוסף ומה שכתוב בו (בראשית מ) משם רועה אבן ישראל:

בסימן ח' מדבר ממה שעיקר הרוח חיים הוא בהתורה והצדיקים דבקים בהתורה, ועל כן עיקר הרוח חיים הוא אצלם ומי שהוא מקושר להצדיק והרב שבדור, אזי כשהוא מתאנח על איזה דבר שחסר לו ממשיך הרוח חיים מהצדיק שבדור, ועל ידי זה נשלם החסרון שלו וכו' ושהצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד וכו' וענין איך להשפיל הרשעים שמקבלים אריכת הרוח שלהם מהרב דקליפה שהוא בחינת עשו איש שעיר, כי הרוח שלהם הוא רוח הטומאה רוח סערה, ועל כן עכשיו שישראל הם תחת ממשלתו של עשו, נקראים עניה סוערה וענין הצדיק הרב דקדושה, שיש לו כח לכפר עוונות בחינת (משלי ט"ז) ואיש חכם יכפרנה וענין איך שצריכין לזכך ולברר הארבע יסודות, ולהבדיל ולהפריש ולבטל הרע מהטוב שבהם, עד שיעלו לבחינת קדושת ארבע אותיות הוי"ה הקדושים, שהם שורש הד' יסודות וכו' ולבוא לזה הוא על ידי תורה ותפילה ומענין שהתורה נקראת גן שבה גדלים נשמות ישראל המעיינים ומבינים בהתורה, ויש מעין המשקה את הגן ומעין דא חכמה, והמעין הזה יוצא מבית ה' שהוא התפלה וכו', והתפלה הוא בחינת עדן, ומעין הנ"ל הוא בחינת נהר היוצא מעדן להשקות את הגן וענין שהתפלה היא בחינת חידוש העולם בכח, על ידי שנתעורר מעין החכמה שיוצא מהתפלה, והתורה היא בחינת בריאה בפועל, כי בהתורה התגלות החכמה אזי נעשה בקשתו בפועל ממש, כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ל"ב) מאי תקנתיה יעסוק בתורה, שנאמר (משלי י"ג) ועץ חיים תאוה באה וכו' ומענין מעלת לימוד הפוסקים לברר ההלכה וכו' וענין הרוח חיים שהוא בחינת מארבע רוחות באי הרוח וכו' (שזה נאמר על הרוח חיים, שהוא בחינת מארבע רוחות באי הרוח וכו' (שזה נאמר על הרוח של תחיית המתים), ובחינת הארבע ציצית וענין מה שכתוב (איוב ל"ח) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה וכו' וענין המ"ט אורות שהוא אור הגנוז לעתיד, בחינת עדן עין לא ראתה שהיא בחינת התפלה כנ"ל וענין רוח הדופק שבהיוד דפקין, ותתרף חלקים שיש בכל שעה, וכל חלק יש בו צירוף השם הקדוש ומענין כינור של דוד וענין מפלת הרשעים וביטול אלופי עשו, וענין מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וכו' רזי לי רזי לי וכו':

בסימן ט' מדבר מה שעיקר החיות מקבלין מהתפילה וכו', וכשמתפלל בכל כחו אזי נתחדש כחו שם בבחינת (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך, וענין הי"ב שבטים וי"ב נוסחאות התפלה, וכל שבט יש לו שער מיוחד לכנוס דרך שם תפלתו, ומעורר בתפלתו כח מזלו שבשנים עשר מזלות והמזל מאיר למטה ומגדל הצמח ושאר דברים הצריכין אליו, וזה בחינת (במדבר כ"ד) דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וענין מה שבני ישראל בתפלתם גורמין זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, וגם ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים בתפלתם, ועל כן על ידי התפלה נמשך זווגים ופרנסה וכו' ושעל ידי התפלה משפיעין חיות לכל שלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל ועולם הכוכבים ועולם המלאכים וענין המחשבות זרות וקליפות המסבבין את האדם בתפלתו, ואיך שעל ידי אמת זוכין למצוא הפתח ולצאת מתוך החשך המסבב אותו, וענין שהקדוש ברוך הוא הוא עצם האמת ועיקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת וענין שצריך כל אדם לקשר את תפלתו לצדיק הדור, והצדיק יודע לכווין השערים להעלות כל תפלה ותפלה אל שער השייך, כי כל צדיק הוא בחינת משה משיח ומשיח הוא כולל כל התפלות ובשביל זה יהיה משיח מורח ודאין כי התפלות הם בחינת חוטם וכו' וענין שכל התפלות הם בחינת חרב אצל משיח ומחמת שרחוקים עדיין משלימות התפלה, שתהיה בבחינת (איכה ב) שפכי כמים לבך וכו', על כן נאמר גם אצל משיח (תהלים פ"ט) אף תשוב צור חרבו וענין שלשלימות התפלה צריכין גם לימוד התורה, וענין שהתפלה היא בחינת נסים בחינת ארץ ישראל, ושעיקר הגאולה מכל הגליות תלוי בזה וכו':

בסימן י' מדבר מענין שעיקר גדולתו של הקדוש ברוך הוא, הוא שגם העובדי כוכבים ידעו שיש אלקים שליט ומושל, וזה אי אפשר כי אם על ידי שמעלין התפלה מבחינת הר ושדה לבחינת בית, שזה בחינת יעקב ושזה בחינת (תהלים מ"ח) גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קדשו וכו' וענין זה אי אפשר להעשות כי אם על ידי צדיקי הדור, כי עיקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור וכו' עיין פנים וענין ביטול הגאווה שהוא עבודה זרה, העיקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים וכו', והצדיק הוא בחינת קוצא דאות דל"ת, שממנו דל"ת רוחות בחינת מארבע רוחות באי הרוח וענין בתרועה דאיהי רוחא איתעביר אל אחר, וענין האי רוחא נשיב בשית פרקין דדרועין ובשית פרקין דשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף, שעל ידי זה נמתקים הדינים ונמשכים חסדים, ואז הרגלין הם בחינת (שמואל א' ב) רגלי חסידיו ישמור, בחינת (ישעיה נ"ה) חסדי דוד הנאמנים והידים הם בבחינת (שמות י"ז) ויהיו ידיו אמונה וענין מה שיש בהתורה נגלה ונסתר, שהם גם כן בחינת ידין ורגלין וענין משה רבינו עליו השלום וענין מרדכי ואסתר, וענין פורים שהוא על שם ביטול עבודה זרה כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) פורה דרכתי לבדי, וענין אסתר ברוח הקודש נאמרה וענין עומר שעורים וענין מה שעל ידי ביטול הגאווה ועבודה זרה, על ידי זה החכמה על תיקונה, ועל ידי זה יחיה ויאריך ימים כמו שכתוב (קהלת ז) החכמה תחיה וכו' וענין שכשנשבר הגאווה אז מכירין אפילו אלו שהם מסיטרא דמותא את גדולת הבורא יתברך וענין מה ששורש התשובה הוא בראש חודש, וענין יוסף הצדיק דכתיב ביה (בראשית מ"א) ובלעדיך לא ירום איש את ידו ואת רגלו, כי בלעדי בחינת יוסף שהוא הצדיק, אי אפשר להעלות ולהרים את הידים והרגלים וכו', ועין פנים עוד:

בסימן י"א מדבר מענין יחודא עילאה ויחודא תתאה היינו שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וכל אחד מישראל צריך שיהא נעשה זאת על ידו, על ידי זה יכול לבוא לתבונות התורה לעומקא וכו' וענין שעל ידי שמדבר בתורה בדיבורים, מאיר לו הדיבור לכל המקומות שצריך לעשות תשובה, ויוכל על ידי זה לעשות תשובת המשקל ממש, ועל ידי זה יוצא ממדריגת פחיתותו ובא לתבונת התורה לעומקא אך לדיבור שיאיר לו, אי אפשר לזכות כי אם על ידי ענוה וקטנות שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך, גם צריך לזה בחינת תוספת קדושה בענין שמירת הברית וע"ש מענין הט"ל אורות, וכשאינו שומר הברית הוא מקלקל הטל אורות, וממשיך על עצמו עול הפרנסה בחינת ל"ט מלאכות ל"ט מלקות, וכששומר הברית אזי אף על פי שעושה הל"ט מלאכות, הם בבחינת מלאכות המשכן, בחינת משכן בבניניה, בחינת טל אורות וענין שיש שני בחינות שמירת הברית, ושזה בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין וענין מט"ט ששולטנותיה בששת ימי החול, בחינת ששה סדרי משנה וענין שהגדלות הוא כביכול מנפילת הגיאות וההתפארות של הקדוש ברוך הוא שהוא לבושו יתברך, כמו שכתוב (תהלים צ"ג) ה' מלך גאות לבש וכו' וענין הגדלות הוא בחינת שבע בתי עבודה זרה, ושעל ידי זה גלו ישראל מארצם, ועל ידי זה עדיין לא חזרנו לארצינו מחמת רדיפת הכבוד והגדלות, ועל כן צריכין להתרחק מזה ביותר וכו':

בסימן י"ב מדבר ממעלת לימוד התורה לשמה, ושזוכה בשעת לימודו להיות לו בחינת נשיקין עם התנא והצדיק שחידש זה הלימוד, ושגורם על ידי זה תענוג גדול להצדיק בבחינת (יבמות צ"ז) שפתותיו דובבות בקבר, ולהיפוך מגנות התלמיד חכם שד יהודי שלומד רק להתיהר ולקנטר, ושהתורה שבעל פה היא כביכול בגלות בתוך פיו, שזה הוא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על הצדיק עתק בגאווה ובוז וענין איך שהצדיק מבין מאיזה צירופים של איזה הלכות נעשו דיבורים אלו, שהלמדן שאינו הגון דובר עליו ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, ועל ידי זה מעלה את השכינה מגלותה ומעלה אותה לעולם הבינה ולבחינת חיבוק ואחר כך משכיל בחכמתו וכו', על ידי שלומד אלו הצירופין ועושה מהם צירוף הלכה שהיה מקודם, על ידי זה מעלה אותה לבחינת נשיקין, שזה בחינת (שיר השירים ב) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ועל ידי זה בא אחר כך בחינת זיווג ושכינתא בין תרין צדיקייא יתבא וכו' וכבר נתבאר למעלה שמאמר זה נאמר על פסוק נחמו נחמו עמי וכו', מובן שנכלל בענין זה נחמות ציון וירושלים וכו':

בסימן י"ג מבואר בענין שבירת תאוות ממון על ידי צדקה, ושזה בחינת קטרת התגלות משיח שאזי יתבטל חמדת הממון כמו שכתוב (ישעיה ב) ביום ההוא ישליך האדם אלילי כספו ואלילי זהבו וכו', וכפי הביטול של העבודה זרה של ממון כן נתבטל החרון אף ונמשך חסד בעולם, בבחינת (תהלים י"ח) ועושה חסד למשיחו, ועל ידי זה נמשך הדעת שהוא בחינת בנין בית המקדש וזה בחינת התגלות התורה שלעתיד, כי אז יתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, כי עיקר קבלת התורה על ידי השכל שהוא משה משיח, ומי שיש לו בחינת משה משיח יכול לקבל תורה ויכול להמשיך תורה ללמוד עם שאר בני אדם, כי התגלות התורה בא מיחודא דקודשא בריך הוא ושכינתא ויחודם על ידי העלאת נפשות ישראל בבחינת מ"נ, והחכם יכול ליקח הנפשות ולהעלותם בבחינת מ"נ ולעשות יחוד עליון ועל ידי זה נולד התורה וכו' וזה בחינת והחיות רצוא ושוב ובחינת תיקונא דמרכבתא עילאה ומרכבתא תתאה עיין בפנים ועל ידי המשכת התורה נמשך השגחה שלימה אך צריך לבקש מאוד ולחזור אחר חכם כזה, ולבקש מהשם יתברך שיזכה למצוא חכם כזה וכו' וענין שאם מעלין נפשות הרבה ביותר על ידי זה מקילין על העולם מההבל הנעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ומענין מה שכשהנפשות האלו חוזרין מבחינת עיבור, אזי ניתוסף ביניהם אהבה גדולה ומעוררים אלו לאלו ומזכירים אלו את אלו וכו', וענין תיקון המדות ושלימותן, וענין גודל כח החכם שיכול להעלות לבחינת עיבור אפילו מי שלא יצא מן החול אל הקודש אפילו כמלא החוט:

בסימן י"ד מבואר איך שצריכין להעלות הכבוד דקדושה מזילותא דגלותא, והעיקר על ידי תורת חסד היינו לקרב גרים ובעלי תשובה וענין איך שצריכין ללמוד תורה בשלימות כזה עד שעל ידי לימוד תורתו יביא ברכה והארה בשרשי נשמות ישראל במחשבה דקודשא בריך הוא, ועל ידי זה נעשין גרים ובעלי תשובה, רק שיש להם עדיין מניעות רבות עד שמשליכין מעליהם הבגדים הצואים וזוכין לבחינת כסות נקי דא כנפי מצוה ואי אפשר לזכות לתורה אלא על ידי שפלות וכו', וענין מה שצריכין לכבד יראי ה' בלב שלם, וזה בחינת עליית הכבוד לשרשו היינו ליראה, וכשמחזיר הכבוד לשרשו היינו ליראה אז נשלם פגמי היראה ואז זוכה לשלום בעצמיו, היינו שהגוף מבטל כל רצונותיו נגד רצון הנפש ועל ידי זה זוכה לתפלה, ועל ידי זה נמשך שלום הכללי שלום בכל העולמות לקרב העולמות לשלימותן וכו' וענין שלא יעסוק רק בשביל תיקון נשמתו ואפילו כל תפלותיו יהיה רק בשביל זה, כי כשנתתקן ברוחניות נתתקן ממילא בגשמיות גם כן, ושיהיה כל השתדלותו בתר קוב"ה כי (תהלים קמ"ה) טוב ה' לכל היינו לכל הדברים הן לרפואה והן לפרנסה וכיוצא וכו' וענין מצוות נר חנוכה שהיא להמשיך כל התיקונים הנ"ל עד שיהיה נמשך שלום הכללי שהיא בחינת (ישעיה י"א) וגר זאב עם כבש וכו' הנאמר לעתיד, עד שעל ידי השלום הנ"ל יתבטלון כל המשא ומתן כמו שכתוב (זכריה י"ד) ולא יהיה כנעני עוד בארץ שזה בחינת עד שתכלה רגל מן השוק וענין שעיקר הרפואה על ידי שלום בבחינת (ישעיה נ"ז) שלום שלום וכו' אמר ה' ורפאתיו, וענין שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא תיקון עון קרי רחמנא ליצלן:

בסימן ט"ו מבואר שעל ידי משפט היינו שהאדם שופט את עצמו על כל עסקיו, על ידי זה מעלה היראה לשורשה שהוא הדעת וזוכה ליראה ברה ונקיה, ליראה את השם הנכבד יראת הרוממות, ועל ידי הדעת זוכה לטעום טעם אור הגנוז היינו להשיג הנסתר שבתורה, שהם סודות התורה שיתגלו לעתיד שזה בחינת קודש בחינת בית המקדש בחינת עולם הבא, בחינת אילנא רברבא דכל נשמתין נפקין מיניה וכו' ועיין פנים עוד הראיתיך לדעת בקיצור גדול מכל המאמרים הנ"ל, איך שכולם סובבים והולכים על סוד עולם התיקון והנהגה שלעתיד והגאולה העתידה וביאת המשיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו ורבינו הקדוש זצוק"ל מתחיל לדבר כפשוטו מענינים המוכרחים לכל אדם כל אחד כפי מדריגתו, ונכנס מענין לענין עד שבא לדבר מענינים נוראים ונפלאים מאוד מאוד, הנהגה שלעתיד וסוד עולם התיקון, ורצונו הקדוש להמשיך עלינו הארה מזה גם בזה העולם וממילא תתקרב הגאולה על ידי זה, ויבוא העולם לשלימות תיקונו כמו למשל בסימנים הסמוכים שלפנינו כגון בסימן י"ג מתחיל לדבר משבירת תאות ממון על ידי הרוח נדיבה של צדקה, (שזה שייך ומוכרח לכל אדם) ומבאר בזה סוד בחינת התגלות משיח, והחסד שיתמשך לעתיד שעל ידי זה יהיה בנין בית המקדש ויתגלה הדעת ויתגלה אורייתא דעתיקא סתימאה, ומבאר בזה איך שהחכם הדור עוסק גם עתה בזה ושזה בחינת תיקונא דמרכבתא עילאה ותתאה, ושעל ידי זה נמשך השגחה שלימה וכו' כנ"ל וכן בסי' י"ד מתחיל לדבר מענין שצריכין להעלות כבודו יתברך מזילותא דגלותא, שזה על ידי התקרבות הרחוקים גרים ובעלי תשובה ומבאר בזה איך שהתלמידי חכמים צריכין על ידי לימודם להביא ברכה והארה בשרשי נשמות ישראל במחשבה דקוב"ה וכו' וכו', עד שזוכין על ידי זה שנשלם פגמי היראה וזוכין לבחינת שלום בעצמיו ולתפלה בשלימות, עד שנמשך שלום הכללי שלום בכל העולמות, בחינת השלום שלעתיד בחינת (ישעיה י"א) וגר זאב עם כבש וכן (זכריה י"ד) ולא יהיה כנעני עוד בארץ וכו' ובאמת גם התחלת הענין רומז גם כן להמשיך מענין עולם התיקון והנהגה שלעתיד שאז יתעלה כבודו יתברך בחינת (יחזקאל מ"ג) והארץ האירה מכבודו, ויתקרבו גרים ובעלי תשובה שזה בחינת (תהלים ק"ג) רם על כל גוים ה' וכו' שמביא שם וכן בסי' י"ג הנ"ל שמתחיל לדבר משבירת תאות ממון על ידי צדקה, רומז גם כן לענין ההנהגה שלעתיד שאז יתבטל חמדת הממון שמבאר אחר כך וכן בסי' ט"ו הנ"ל מתחיל לדבר מבחינת משפט שצריך האדם לדין ולשפוט את עצמו על כל עסקיו (וזה נוהג ומוכרח בוודאי בכל אדם ובכל זמן), ומבאר אחר כך שזוכין על ידי זה להשיג הנסתר שבתורה ולטעום בזה העולם טעם אור הגנוז, היינו התורה שיתגלה לעתיד וכו' כנ"ל, ומזה תבין ותקיש גם לשאר מאמריו הקדושים ז"ל:

כלל דברינו אלה הנ"ל המה להעיר כל מעיין להבין ולהשכיל היטב בקדושת דברי תורתו ומאמריו הקדושים ז"ל, כי מלבד העמקות הקדוש שיש בהם לפי פשוטן של דברים הגלוים לכל, מלבד הסודות הגבוהים והרמים והגנוזים ונעלמים בהם, על פי סודות דרכי הקבלה הקדושים שבזוה"ק וכתבי האריז"ל מלבד כל זה צריך המעיין לצייר בדעתו כאילו עומד מרחוק ומציץ מן החרכים, נפלאות הבנינים והקשרים הקדושים שבכל מאמר ומאמר, ונפלאות נוראות התגלות קדושת ההשגות בעצמן, ונפלאות נוראות הלבשות ההשגות ורמיזותם בהתורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, כגון באיזה פסוק או מאמר מדברי רז"ל וכן לשים עיונו היטב בכל מאמר ממה הוא מדבר, היינו מאיזה ענינים של בחינת עולם התיקון, וגדולות קדושת הצדיקים ומעלת המתקרבים אליהם וכל כיוצא בזה כנ"ל וכן ממי הוא מדבר כי ברוב דבריו ז"ל מביא פסוק או מאמר רז"ל, שמדבר מצדיק קדמון גדול וקדוש מאוד, כגון יעקב יוסף משה משיח דוד בועז וכל כיוצא בזה:

* * *

זה המאמר נאמר בשבת בסעודת שחרית באמצע הקיץ שנת תקס"ג, ואז נתקבצו אליו פתאום על אותו שבת כי לא היה אז זמן קיבוץ כלל (כמבואר במקום אחר שעיקר זמן הקהילה והקיבוץ אליו ז"ל בקביעות על פי דעתו היה ששה פעמים בשנה), ובתחילה הקפיד קצת ואמר שאנו עושים לעצמינו שבתים, היינו כי הוא בעצמו עשה וקבע לנו שבתים לבוא אז אצלו, ועכשיו עשינו לעצמינו שבת על קיבוץ, ואחר כך אמר אז הייתי רוצה לעשות איזה דבר אודות הגזירות (שקורין פינקטין), שנשמע בעולם שרוצין לגזור על ישראל חס ושלום, היינו שהיה רוצה לעסוק בהם להמתיקן ולבטלם אך כשאני בעצמי מה אני כי אני בעצמי איש פשוט, על כן נתקבצו העולם פתאום כדי שאני אוכל לעשות מה שאני צריך לעשות בזה ואמר אז ענין הנדפס בסימן קס"ו שאצל אלישע פעם כתוב אלישע סתם ופעם כתוב איש האלקים, ואיתא בדברי רז"ל שכשהיה בעצמו נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו נקרא איש האלקים ואמר אז תורה שני פעמים, בליל שבת אמר התורה אמצעיתא דעלמא היכא שבסי' כ"ד, ובבוקר בסעודת שחרית אמר המאמר זה הנ"ל שהוא ר"י משתעי, ואמר אז שיש שבעים אומות והם כלולים בעשו וישמעאל, שזה כלול מחמשה ושלשים אומות וזה כלול מחמשה ושלשים אומות, ולעתיד יכבשו אותם תרין משיחין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ויש צדיק אחד שהוא כלול מתרין משיחין יחד (עיין זוה"ק פ' פנחס רמ"ו: ובדף רנ"ב) ועוד אמר אז כמה דברים יותר ממה שנדפסו, ואז נשבר השולחן מרוב העולם שקו עצמן עליו, והקפיד וכו' והזכיר אז הפסוק ונהרו אליו כל הגוים, וזה הפסוק שייך להתורה הנ"ל כמובא שם, כי כך היה דרכו ז"ל שכל שיחותיו שייך להתורה שעסק בה אז, וכמבואר במקום אחר ועיין פנים עוד בספר חיי מוהר"ן:

מאמר ויהי הם מריקים שקיהם

נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ו, ובאותה שנה נתגיירו גרים הרבה מחמת שמצאו בספריהם היפוך אמונתם, וזה הענין מבואר היטב בזה המאמר הנ"ל מהיכן בא זאת שהעכו"ם ימצאו בספריהם היפוך אמונתם וכו' ע"ש:

שם במאמר הנ"ל אות ה"א, וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי, מרדכי הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה כמו שכתוב (אסתר ב) איש יהודי כמאמר רבותינו ז"ל (מגילה י"ג) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר, כי זה הצדיק שעוסק לגלות ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, ואפילו בפחות שבישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו כי נקרא פושע ישראל, יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות וכן בפרטי פרטיות כי יש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה ניענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה וכו' כמבואר באות א' והצדיק הזה בעצמו הוא בחינת מרדכי שנקרא איש יהודי על שם שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, היינו כי הוא מגלה ומודיע זאת, שמה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ל"ו) כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כי ישראל עלו במחשבה תחילה וכן כל כיוצא בזה שאמרו רבותינו ז"ל בשבח מעלת קדושת ישראל, אין כוונתם רק על הצדיקים והגדולים שבישראל לבד, רק אפילו הפחות שבישראל כל שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ושם ישראל נקרא עליו, והשם יתברך מקבל התפארות ממנו ועיין לקמן באות וא"ו, ובשם ישראל יכונה אלו הגרים כי אף על פי שאינם בתולדה מעדת ישראל, אף על פי כן מאחר שגיירו עצמן וכפרו בעבודה זרה, גם הם מכונים בשם ישראל אך יש טוב כזה שהוא גם כן בחינת חלקי נשמות ישראל שכבוש תחת יד העכו"ם, שזה בבחינת ישראל שנטמעו בין העכו"ם, ואז הטוב הזה בתחילתו הוא זוכר את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון מאוד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב עד שכובשין אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם כל כך עד שהטוב בעצמו שוכח את מעלתו, כמבואר באות ו', ואז הטוב הזה אין יכולין לקרותו גם בשם כופר בעבודה זרה, כי נתפס ונקשר אצלם מאוד, ונטמע בין העכו"ם ממש אך אף על פי כן, מחמת שבעצם שורשו הוא טוב והוא מחלקי נשמות ישראל, על כן אינו כופר לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שהוא מאמין בעבודה זרה גם כן, כמובן לקמן ממה שכתב לתקן עולם במלכות שדי זה בחינת תשובה וכו', ששב בתשובה על פגם עבודה זרה וכו', כי יש די באלקותו לכל בריה ואין צריך לשום עבודה אחרת וכו' מובן מזה שמקודם ששב בתשובה לא היה די לו באלקותו, אלא היה תועה חס ושלום גם אחר עבודה אחרת שהוא בחינת עבודה זרה (ואפשר שזה בעצמו גם כן ענין בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי וכו' שמובא בתחילת אות ד', ורבותינו ז"ל במנחות דף ק"י דרשו על זה דקרו ליה אלהא דאלהייא, היינו כי הסטרא אחרא והקליפות אין להם שום חיות מעצמן, רק ממה שיש להם איזה יניקה מניצוצי הקדושה שנתפסו ונכבשו ביניהם שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על כן מחמת זה אין יכולים לכפור לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שמתעים גם אחר עבודה אחרת ואין די להם באלקותו יתברך, ותועים אחר העבודות זרות ועובדים להם ומקטירים להם ומגישים להם לעשותם אמצעי חס ושלום, כפי טעות שטות דעתם כידוע כל זאת מדברי הקדמונים ז"ל)

והנה עיקר הנפילה של הטוב הזה שנכבש כל כך עד ששכח את מעלתו, היינו ששכח מעלתו מעצם שרשו שהוא מחלקי נשמות ישראל, שעלו תחלה במחשבה דקודשא בריך הוא, ובשבילם היתה כל הבריאה בשביל שצפה הקדוש ברוך הוא על כל ההתפארות שיקבל בפרטיות ובפרטי פרטיות מכל חלק מחלקי נשמות ישראל, אפילו מאותן שנפלו ונכבשו ונטמעו בין האומות, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, היינו שכופר בעבודה זרה ומתפאר עצמו עם אמונתו יתברך, שמאמין באלקי עולם, ויודע שיש די באלקותו יתברך לכל בריה, בפרט לנשמות ישראל שהם אחדות אחד עמו יתברך, אז אף על פי שנפל כמו שנפל ונכבש בין העכו"ם עד שמבטלין אותו מכמה מצוות וכן כל כיוצא בזה, אף על פי כן ידע ויאמין כי כמו שהוא מתפאר עצמו עם אמונתו הקדושה, כמו כן כביכול השם יתברך מתפאר עמו גם כן בפרטיות, כמו שכתוב את ה' האמרת היום וה' האמירך וכו' ודרשו רבותינו ז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני וכו', שזה בחינת תפילין של ישראל ותפילין של השם יתברך אבל כשזה הטוב נופל בדעתו מחמת שנכבש בין העובדי כוכבים, ונתרחק מקדושת ישראל ומקיום המצוות, עד שעל ידי זה שוכח את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון ונורא כזה, אזי יכול לתעות אחר עבודה זרה חס ושלום שיאבד על ידי זה באמת את מעלתו כביכול, ואז יש להעבודה זרה יניקה חס ושלום מפגם חלקי מזבח ועל כן התיקון לזה צדקה, כי על ידי זה נעשה אויר הנח והזך, ואז כשהצדיק שהוא בחינת מרדכי מדבר דיבורים שלו שהם כפירה בעבודה זרה, והוא עוסק לגלות התפארות של כל ישראל אפילו של הפחותים שבהם, ומגלה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ויש להשם יתברך התפארות ממנו, אף על פי שהוא נכבש בין העכו"ם כנ"ל, והדיבורים של הצדיק הנ"ל נכתבים ונחקקים באויר עד שנכתבים גם בספריהם, אזי כשהטוב הזה שהוא חלקי נשמות ישראל שנכבשו ביניהם מוצא בספריהם דיבורים שהם היפוך אמונתם וכפירות עבודה זרה, אזי נזכר זה הטוב את מעלתו איך שבא ממקום עליון כזה, דהיינו שהוא חלקי נשמות ישראל שכל העולמות נבראו בשבילם, והקדוש ברוך הוא נמלך עם נשמות ישראל לברוא את העולם כי אף על פי שבמדרש מבואר שנמלך עם נשמות הצדיקים, רוצה לומר כי הם מגלין זאת לישראל כנ"ל, היינו כי ראה ההתפארות שיקבל מכל חלקי נשמות ישראל בפרטיות ובפרטי פרטיות, ובשביל זה ברא כל חלקי הבריאה עם כל השינוים שבהם בפרטיות ובפרטי פרטיות, ואז זה הטוב מתגעגע מאוד ומושך עצמו לחזור למקומו עד שמושך ותולש עמו גם מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים וכו', ועל ידי זה נשלם המזבח, ועל ידי שלימות המזבח נשלם השכל וכו', עד שזוכין לראות על ידי זה אור הצדיק האמת, שמגלה היראה ואהבה על ידי שעוסק לגלות התפארות של ישראל

ובאמת בענין הטוב בעצמו שנכבש נעשה גם כן בחינת הנ"ל, כי על ידי שנזכר את מעלתו שזה נמשך על ידי שהצדיק מגלה ההתפארות אפילו של הטוב הזה גם כן (שזה בעצמו בחינת ביטול כל עבודות זרות בחינת כפירה בעבודה זרה, כי עיקר יניקת העבודות זרות הוא רק ממה שהטוב שוכח את מעלתו כנ"ל, אזי נופל על הטוב הזה יראה גדולה שזה בחינת אנא בריה קלה שבים ואזלינא לפומא דלויתן, היינו לכליון והפסד חס ושלום, וכן נתעורר בו אהבה גדולה למשוך עצמו בכל כחו לחזור למקומו כנ"ל וזה שתיכף אחר ואזלינא לפומא דלויתן אמר רב אשי האי עיזי דימא, היינו היראה שנתגלה על ידי התפארות וזה דבחישא בחינת הצדיק שמחפש תמיד אחר התפארות שבכל אחד מישראל יש לפרש דרוצה לומר שההתעוררות של הטוב הזה, זה נמשך מבחינת היראה שנתגלה על ידי שהצדיק מחפש דווקא אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל אפילו בהפחותים שבהם, כי בצדיקים וגדולים שבישראל אין צריך הצדיק לחפש כל כך, כי עליהם נאמר (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר אך על ידי התפארות שלהם לבד אין התגלות המלכות כל כך עדיין עד שעל ידי זה תתגלה היראה, כי צדיקים שבדור מועטים כמו שארז"ל (סוכה מ"ה:) ואמרו עוד ראיתי בני עלייה והמה מועטים, רק עיקר התגלות היראה הוא על ידי ההתפארות שמוצא הצדיק בכל אחד מישראל אפילו בהפחותים, ששם צריכין לחפש אחר ההתפארות שמקבל השם יתברך מהם, עד שעל ידי זה נתגלה גם ההתפארות שרוצה השם יתברך לקבל גם מהטוב הזה הכבוש ביניהם, ועל ידי זה נופל על הטוב הזה יראה גדולה והתעוררות גדול אך אף על פי כן עדיין על ידי היראה לבד, אפשר שלא היה יכול עדיין לחזור למקומו מאחר שנכבש כל כך ביניהם ונפל בדעתו כל כך אך ואית ליה קרנא בחינת אהבה וכו', כי נתעורר בו גם על ידי זה אהבה גדולה עד שעל ידי זה מושך עצמו לחזור למקומו, עד שנעשין על ידי זה גרים ועל ידי זה בעצמו נתגלה אור הצדיק שעוסק בזה לגלות היראה ואהבה, על ידי שעוסק לגלות ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל:

שם אות ג', כי עיקר יניקות הכסילות דהיינו הקליפות הוא רק מבחינת מזבח וכו' (עיין זוהר הקדוש תרומה דף קל"ט מענין מזבח הנחושת וכו', וע"ש גם בדף קפ"א ובדף רס"ח:) ולבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי מענין האכילה מובן ונראה שהכל נברא רק בשביל האדם, ועיקר התכלית והנקיון של כל חלקי הבריאה שהם דומם צומח חי מדבר, הוא רק על ידי האדם המדבר, שממנו מקבל השם יתברך התפארות מכל פרטי תנועותיו שהם לעבודת השם יתברך, שההתפארות הזאת הוא שורש כל הרצונות של הבריאה וממילא מובן שגם בגדר האדם עיקר התפארות שלו יתברך הוא רק מישראל, בחינת (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר, ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"א) אתם קרוים אדם וכו', ובשבילם היתה כל הבריאה ועל כן הותר להאדם לאכול מכל חלקי הבריאה הנ"ל, מאחר שכולם נבראו רק בשבילו, ואדרבא זהו עיקר תיקונם שבשביל זה נבראו, כשאדם אוכל אותם ומקבל מהם כח לעבודת הבורא יתברך, שעל ידי זה השם יתברך מקבל התפארות ממנו, על ידי זה נתתקן ועולה החיות אלקות שבכל חלקי הבריאה הנ"ל לתכלית שורש תיקונם שבשביל זה נבראו

וזה בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושים שנעשה על ידי אכילת ישראל כידוע (עיין לקוטי תורה להאריז"ל פרשה עקב), כי מתחלה היה החיות הזה מלובש כביכול בקליפות היינו בגשמיות המאכל, ועכשיו כשישראל אכלו אותו בקדושה, אזי עולה החיות דקדושה שבמאכל זה לשורש קדושתו ונתגלה על ידו גם כן התפארות של השם יתברך, ומגשמיות המאכל נעשה קיא צואה ונה למטה אל החוץ ויש בזה הרבה לבאר איך שבכל בחינה ובחינה יש בחינת חיצוניות ופנימיות בחינת קליפה ופרי, שזה בחינת מה שהחטה מתלבשת במוץ ותבן, ואמרו רבותינו ז"ל בדרך משל שלהמוץ ותבן נדמה שהם העיקר, וכל מה שטרח בעל הבית הוא רק בשבילם, עד שבא עת וזמן האסיף אז נראה לכל שעיקר טורח הבעל הבית היה רק בשביל הפנימיות שהוא החטה, והמוץ והתבן הולכין לאיבוד אך בחטה עצמה יש גם כן קליפה סביבה שהם הסובין והמורסן, וגם בפנימיות החטה שהוא עיקר מאכל האדם יש גם כן קליפה ופרי, כי מהגשמיות שלה נעשה פסולת גמור קיא צואה, והפנימיות שבה הוא רק הכח המלובש בה מהשם יתברך להחיות על ידה את האדם, והאדם בכח הזה יעבוד את השם יתברך, שזה בחינת (דברים ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכידוע

והנה הבחינה זו של קליפה ופרי יש כמעט בכל המדריגות, וכמבואר בזוהר הקדוש הרבה מענינים אלו, איך שאלין קליפין לאלין כי מה שבמדריגה זו הוא בחינת פנימיות הוא במדריגה שלמעלה הימנה בחינת חיצוניות, ואפילו בכח החיות שמקבל האדם על ידי אכילתו יש גם כן בחינה זו, כי מתחילה מקבל הכבד ואחר כך הלב ואחר כך המוח וכמבואר בזוהר הקדוש וכן בכלל הבריאה בחינת דומם צומח חי הוא בחינת חיצוניות, לבחינת האדם שהוא פנימיות כוונות הבריאה אך בגדר האדם בעצמו כל העובדי כוכבים והמזלות הם בחינת חיצוניות וקליפות, והפנימיות הוא רק קדושת ישראל ובישראל בעצמן יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות, בחינת עלין ועצים ופירות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ובכל אחד מישראל יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות והנה למשל אף על פי שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא מן הארץ שהוא גדר דומם, אף על פי כן מעלת הצומח ומדריגתו גדול ממדריגת הדומם וכן מדריגת החי גדול יותר מן הצומח, אף על פי שכל חיותו על ידי שאכל מהצומח, כי אדרבה בזה ניכר מעלתו עליו שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא בשביל החי וכן תכלית הכל הוא רק בשביל האדם, אף על פי שהאדם מקבל כחו וחיותו על ידם והנה בחינת הקליפה ופרי הנ"ל הם בחינת חשך ואור, בחינת חכמה וכסילות כי בוודאי אין להחושך והכסילות שום הויה וחיות רק ממה שעל ידם ניכר מעלת יתרון האור והחכמה, שזה בחינת (קהלת ב) כיתרון האור מן החשך כך יתרון לחכמה מן הסכלות, והם בבחינת קליפה ופירי הנ"ל, כי רצונו יתברך לעת עתה בקיום שניהם בשביל קיום הבחירה, שעל ידי זה הוא עיקר ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל, ועיקר התגלות מלכותו יתברך שהוא רק על ידי האדם הבעל בחירה והנה מחמת שכח החיות שבמאכל מלובש בגשמיותו שהוא בחינת קליפה בחינת כסילות, על כן יש להכסילות יניקה מבחינת האכילה אך כשהאדם אוכל בקדושה, היינו רק בשביל שיהיה לו כח וחיות לעבודת ה' שיקבל השם יתברך התפארות מזה, על ידי זה אין הכסילות מקבל ויונק מהאכילה רק כדי חיונו בצמצום ולא יותר, ועל ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כי נתגלה על ידי זה שהעיקר הוא הפנימיות שהוא החכמה שממנה עיקר החיות כמו שכתוב (קהלת ז) והחכמה תחיה וכו', וכמבואר בזוהר הקדוש שזה עיקר פנימיות החיות של המזון גם כן, רק שברצונו יתברך החיות הזה דקדושה משתלשל ממדריגה למדריגה, עד שמתלבש בגשמיות המאכל שהוא מבחינת כסילות, בכדי לאכפיא סטרא אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא, שגם הכסילות יהיה נעשה כסא ומרכבה אל הקדושה, שהוא בחינת חיות החכמה דקדושה מה שאין כן כשאוכל כזולל וסובא חס ושלום, אז אין נתגלה באכילה זאת שנבראת רק בשביל קדושת התפארות שיקבל השם יתברך מזה, מאחר שאינו אוכל בשביל כוונה זו כלל, רק שנלכד בגשמיות תאוות המאכל שהוא בחינת הכסילות ועל ידי זה מתגבר הכסילות ביותר ושוטף על השכל, עד שבא לטירוף הדעת חס ושלום היינו שהכסילות מתגבר כל כך עד שהכסילות טורף וחוטף גם הפנימיות, שהוא בחינת חיות נקודת החכמה ודעת, וממשיכו גם כן אל הכסילות עד שנעשה בבחינת (ירמיה ד) חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו שאינו יכול להשתמש בשכלו להטיב רק להרע כמבואר באות ב' ועל ידי הכסילות הזה אינו יכול להבין ולראות אור הצדיק שעוסק בזה, לגלות ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל שזה עיקר שורש הבריאה, שענין זה מובן ונראה מתוך ענין האכילה דקדושה דייקא וכנ"ל, וזה שכתוב שם שעל ידי אכילה בכשרות מכניעין וטורפין את הקליפות והכסילות, כי אף על פי שגם אחר אכילת איש הכשר יש לו בלבול הדעת קצת, מחמת שיניקת הכסילות הוא משם כמבואר לעיל באות זה, אבל הוא רק לפי שעה, כי אחר כך על ידי שנתברר ועולה החיות דקדושה, שהם בחינת ניצוצי הקודש המלובשים בהמאכל, שבשרשם הם בחינת ניצוצי החכמה, כי (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית, ונכללין בכח וחיות האדם שהוא בחינת חכמתו ושכלו, ופסולת גשמיות האכילה שהוא בחינת כסילות נעשה קיא צואה ונה ונופל אל החוץ, על ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם שכלו וזה בחינת טרף שטורף את הכסילות, כי מוציא ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים בתוכו אבל על ידי פגם האכילה אזי על ידי זה אדרבא הכסילות טורף את דעתו, כי גם ניצוצי הדעת שהיו בו מקודם נטרפין ונתבלבלין גם כן עד שאינו יכול להשתמש בהם להטיב כנ"ל:

ולהשלים פגם המזבח הוא על ידי גרים כי גרים נעשין גם כן על ידי בחינה זאת כי על ידי שהתגבר הכסילות והקליפות כל כך עד שנתפסו ונכבשו ביניהם גם מנצוצי הקדושה שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על ידי זה נתהפך עליהם הגלגל אחר כך, עד אשר לא די שנמלט הטוב שהם הניצוצות הנ"ל ויצאו מהם, כי אם שמשך ותלש גם מהרע שלהם שזה בחינת הגרים שנתגיירו, שזה ממש ענין הנ"ל שנעשה על ידי תיקון האכילה, שלא די שלא התגבר על ידי זה הכסילות על השכל, כי אם גם להיפוך שהוציאו גם ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים מכבר בהכסילות בעצמו והיו מעצמות חיותו שזה בחינת הגרים (וכמבואר גם בלקוטי תנינא במאמר תקעו תוכחה סי' ח) ועיין בליקוטי תורה הנ"ל שכתב שם בתחילתו דע כי כל האכילה הוא בעולם העשיה וכו' ובזה מובן קצת מה שכתוב בסוף המאמר שעיקר החסרון שנתעכר המוח הוא תלוי רק בכלי המעשה וכו' וכן באות ב' שעל ידי עכירת המעשים נתחשך שכלו בכסילות ובאות ג' מבואר שהתגברות הכסילות על השכל הוא על ידי אכילה שאינה כראוי שאוכל כזולל וסובא אך כפי הנ"ל פגם האכילה הוא בעצמו גורם בחינת עכירת המעשים כי אכילה הוא בעשיה כנ"ל ועיין בזוהר הקדוש פרשת בלק דף קצ"ח מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא וכו' דעיקרא ויסודא אכילה ושתיה כד עבדין כשאר עממין, דא גרים להון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא וכו' דכתיב (תהלים ק"ו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (מעשיהם דייקא כנ"ל), וכתיב (במדבר כ"ה) ויאכל העם וישתחוו לאלהיהם (כי עיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח כמבואר באות ד'), ובגין דא (דברים כ"א) ורגמוהו כל אנשי עירו, אילין כל שאר עמין וכו' (כי על ידי זה מתגברין העכו"ם שהם מבחינת הכסילות כנ"ל) וכן מבואר עוד בזוהר הקדוש בכמה מקומות ובשאר דברי רבותינו ז"ל שאין היצר הרע מצוי אלא מתוך ריבוי אכילה ושתיה

ועיין שם עוד בסוף המאמר, שעיקר התיקון דהיינו שלימות השכל תלוי גם כן בכלי המעשה דהיינו הצדקה שנקראת מעשה, כמו שכתוב (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום עיין בפרי עץ חיים בכוונות קרבן התמיד כי מבואר שם שהקליפות שבעשיה הם רעות וקשות מאוד ונקראים עבודה זרה (הובא גם במאמר בני לן סי' כ"ח), וכבר מבואר באות ד' שעיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח, ועל כן עיקר התיקון על ידי הצדקה שהוא גם כן בחינת עשיה בחינת והיה מעשה הצדקה שלום, כי על ידי צדקה נעשה אויר הנח והזך על ידי בחינת הון יוסיף רעים רבים, שזה בחינת מרבה צדקה מרבה שלום, ועל ידי זה נזדכך האויר של עולם העשיה ונעשה בבחינת אויר מעופף, עד שהולך הדיבור של הצדיק ונכתב בספריהם היפוך אמונתם, עד שעל ידי זה נעשין גרים ונשלם המזבח ואזי נשלם השכל (שזה בעצמו בחינה זו הנ"ל שעל ידי האכילה דייקא שהיא בכשרות נשלם השכל), וזוכין לראות אור הצדיק שמגלה ההתפארות שהשם יתברך מקבל מעולם העשיה דייקא, כי סוף מעשה דייקא במחשבה תחילה, בחינת ישראל עלו במחשבה תחילה, שזה גם כן בחינת המבואר לעיל, כי אף על פי שהעולם העשיה מקבל כח וחיות מהעולמות שלמעלה ממנו אף על פי כן הוא עלה במחשבה תחלה, וכולם נבראו רק בשביל ישראל שהם בעולם העשיה, שזה ממש ענין בחינת הצדקה, כי גם הצדקה אף על פי שהעני מקבל מבעל הבית הוא עושה יותר עם בעל הבית כמאמר רז"ל (ויקרא רבה לב) עושה דייקא בחינת עשיה הנ"ל:

מאמר זה נאמר בטירהאוויציע (כמדומה שהיה בשנת תקס"ד), ואיזה זמן קודם שאמר מאמר זה נכנסתי פעם אחד אליו אני וחבירי ובאנו לחדרו והיה שוכב על מטתו, והתחיל לדבר אתנו ואמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם, כי יש כמה מיני חיים והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה ואחר כך התחיל לדבר ולזרוק מפיו הקדוש דיבורים, וגילה קצת ראשי פרקים ממאמר הנורא הזה, ולא גילה לנו אז כל המאמר בפירוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה וכו' (כל זאת הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיי"ש עוד):

במאמר זה אות ב', ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' היינו כי עיקר ביאת האדם לעולם הזה ותכלית כל מעשיו הוא שיעשוע עולם הבא, והתכלית הוא קרוב להמחשבה ביותר כנ"ל אם כן היה צריך זאת להיות במחשבת האדם תמיד ולזכור תמיד רק התכלית הזה אך מחמת שזה התכלית נאמר עליו (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים וכו', היינו שאין לשום בריה שום השגה בנעימות הטוב הגנוז והצפון של זה התכלית רק להשם יתברך לבדו נודע זאת בחינת (שם) אלקים זולתך וכו', על כן אי אפשר לקרב זה התכלית למחשבות בני אדם אבל הצדיקים באמת גם הם יכולין לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא וכו', כי אף על פי ששלימות ענין זה ידוע ונראה רק להשם יתברך, אף על פי כן יש גם להצדיקים איזה תפיסה בזה, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית וכו':

שם ויחר אף ה' במשה פירוש זאת ההקטנה וכו' זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' וכו' אמר המחבר ובזה מיושב היטב שיטת ריב"ק זבחים דף ק"ב (ונראה שגם שיטת החכמים עמו ערש"י שם), שאמר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם חוץ מזה וקשה למה באמת לא עשה חרון אף הזה רושם במשה חס ושלום, אבל לפי פירוש רבינו זצ"ל בכאן ניחא, כי אדרבה הכתוב מבאר ומיישב ענין של משה שטען כל כך עם השם יתברך ולא רצה לילך בהשליחות, זה היה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה', וזהו בעצמו הרושם שעשה כי על ידי זה לא רצה משה להיות מנהיג:

שם, אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ומתרצים בהנהגתו וכו' ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי מתחלה על ידי מיעוט אמונה שיש בישראל חס ושלום נשתלשל בהצדיקים חרון אף ורוגז והסתירו פניהם מן העולם, ולא נתרצו להנהיג את העולם, ועל ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות שזה בחינת ברוגז רחם תזכור כנ"ל, על ידי זה נמתק גם החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות וכו' כנ"ל, היינו שאדרבא נתהפך הרוגז לרחמים, שאמרו בלבם אדרבא וכי כך הוא המדה שבשביל שיש מיעוט אמונה בישראל אנחנו מסתירים פנינו מהם לגמרי, ויוכלו לבוא חס ושלום על ידי זה למה שיבואו, ולא עוד אלא שנדמה לנו שאין אנו ראויים להנהיג העולם, ובאמת אדרבא מאחר שאין מנהיג ומנהל לישראל וגם נתמעט האמונה ביניהם, בוודאי הרחמנות שעל ישראל גדול מאוד, אם כן עלינו נפל חובת היום לקבל העטרה של המלכות והמנהיגות לטובת ישראל, מאחר שאנו חזקים בעזרת השם יתברך באמונתו הקדושה בשלימות, ואין בנו שום צד מינות חס ושלום או שום דרכי אמורי וכיוצא וכמבואר באות ג' על כן מוכרחים אנחנו לקבל עלינו השררה והמנהיגות, בכדי להשלים האמונה גם אצל כלל ישראל ולהביאם גם כן אל התכלית הטוב, וזה גם כן בחינת ויחר אף ה' במשה הנ"ל, כי מתחלה היה קישוי שעבוד לישראל על ידי בחינת החרון אף, ואחר כך כשנתעוררו רחמיו יתברך על ישראל ומשה מיאן בשליחותו והקטין עצמו מחמת החרון אף הנ"ל, אז חרה אף ה' במשה וגזר עליו בהכרח לקבל המנהיגות, מחמת גודל הרחמנות שיש על ישראל כנ"ל וזה שכתב אחר כך שזה בחינת קרטליתא, פירוש ארגז זה בחינת רוגז הנ"ל, דמיקבע בה אבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, בחינת רחמנות הנ"ל, היינו כנ"ל כי הרוגז בעצמו שהיה על ידי מיעוט אמונה נתהפך אחר כך ונמתק לרחמים, שעל ידי זה בעצמו נתעורר אחר כך ברחמים להנהיג את ישראל בכדי להשלים אצלם האמונה כנ"ל ומה שכתב שאבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, רוצה לומר כי עטרה למלך עושים מאבנים טובות וכמבואר גם לעיל בסוף סימן ו', וגם המלכות בעצמה נקראת אבנא טובא כמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות:

שם, והדרו לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא זה בחינת אמונה וכו' רוצה לומר כי עיקר המלכות הוא על ידי הרחמנות שתלוי רק באמונה כנ"ל באות ב' ובאות ג', וכן הצדיק מקבל המלכות וההנהגה רק בכדי להשלים אמונת ישראל כנ"ל (וכמובן גם בסי' כ"ב במאמר חותם בתוך חותם):

שם באות ג', והמלכות תהפך למינות וכו' רוצה לומר תהפך דייקא, כי המינות הוא היפוך ממש מהמלכות שעיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים תלוי באמונה כנ"ל:

שם באות ד', אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר דרוצה לומר שמתגבר באפיקורסית ומינות, היינו שמכניס חס ושלום בכלל ישראל הרוצה למשול עליהם ולהנהיג אותם אפיקורסית ומינות חס ושלום, אזי האמונה נפרדת מהמלכות ואזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו (רק שאף על פי כן מן השמים אין מניחים אותו ליקח אותם כמבואר באות ואו), כי כל זמן שישראל מחזיקים באמונה אף על פי שיש בהם מיעוט אמונה חס ושלום, אף על פי כן האמונה מחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה של ישראל, שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה, אם לא שהוא מתגבר להכניס בישראל חס ושלום אפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה כנ"ל, וכן משמע גם באות ה"א:

שם ביאור המאמר של המשתעי, וחזינין האי קרטליתא דמיקבע בה אבנים טובות ומרגליות רוצה לומר בחינת הרוגז שנמתק על ידי הרחמנות שעל ידי זה נתעטרו הצדיקים במדת המלכות וההנהגה, והדרי לה מיני דכוורא דמיקרי בירשא, זה בחינת מדת האמונה שמחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ונחית בר אמוראי לאתויה שרצה אחד שאין אמונתו בשלימות רק יש בו עדיין גם מדרכי האמורי, ועל כן נקרא בר אמוראי ורצה ליקח את הקרטליתא הנ"ל היינו המלכות וההנהגה הנ"ל, ונדמה לו שהוא מחמת רחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה ובעי דנשמטי לאטמיה היינו שהבירשא הנ"ל שהוא בחי' האמונה הנ"ל, רצה לשמוט ולתלוש ממנו, בחינת (ישעיה ל"ג) אוטם אזנו משמוע דמים, כי רצה להפיל אותו לשנאת החכמים, וזרק זיקא לא היינו הבר האמוראי הנ"ל התגבר עצמו במינות כל כך, עד שהפריד את האמונה שהוא בחינת בירשא מלהחזיק בהמלכות שהוא בחינת הקרטליתא, וזה ונחית היינו הבירשא הנ"ל ואז היה יכול הבר אמוראי ליקח הקרטליתא, היינו עם בחינת המלכות וההנהגה שמתנהג על ידי הדיבור שעיקר שלימות האותיות שלימות הדיבור הוא על ידי אמונה, שזה בחינת דאתתא דרבי חנינא בן דוסא וזה דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, כי על ידי שלימות אותיות אמונה שבמלכות, שהוא אצל הצדיקים המנהיגים את העולם, על ידי זה הם אוחזים בהתכלית שהוא בחינת עולם הבא, ומשיגים אותו עד שאפילו שאר ישראל כל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זה התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות, שזה גם כן בחינת קרטליתא הנ"ל וכמבואר לעיל באות ב'

ונראה לעניות דעתי בדרך אפשר, דרוצה לומר כי להמינות ופגם אמונה אין לה אחיזה ושליטה כי אם בעולם הזה, וכל זה על ידי שהתכלית שהוא שיעשוע עולם הבא רחוק לעת עתה ממחשבות בני אדם ואין להם השגה ותפיסה בו, אבל לעת התכלית אזי יתבטל כל המינות ותתפשט ידיעת אמונה הקדושה בעולם כי הלא אפילו קודם לתכלית האחרון באמת רק בימות המשיח לבד תתפשט גם כן האמונה בעולם, כמו שכתוב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ועל כן אז יהיה שלימות האותיות והדיבור כשמדברין בהם דיבורים שהם ההיפוך חס ושלום מהאמונה הקדושה וכל העולמות נבראו באותיות, ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחינת עולם הבא, כי תכלית הבריאה הוא שיעשוע עולם הבא ואז יכירו וידעו אותו יתברך שבשביל זה היתה כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכמו כן שלימות האותיות הוא בחינת היוד שהיא בחינת עולם הבא, והצדיקים על ידי שמקבלין העטרה והמלכות ושלימות אותיות אמונה שבה זוכין להשיג את התכלית גם בעולם הזה, וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, לכל אחד לפי שורשו שיש לו בנשמת הצדיק כנ"ל, ועל כן אין להמלכות דהסטרא אחרא שום שייכות ואחיזה בבחינת המלכות דקדושה שמאיר בה אור התכלית של עולם הבא כנ"ל:

שם אות ז', כי התכלת מעורב שחור עם לבן וכו' אפשר דרוצה לומר כי הנשמה השיגה אור גדול מידיעת השם יתברך גם קודם ביאתה לזה העולם המעשה, וכמו כן לענין כלל הבריאה גם כן, רק השם יתברך רצה להטיב מטובו לאחרים ולזכות את נשמות ישראל בהשגה יותר גדולה בעולם הבא, ודייקא על ידי שעמד בנסיון בחירתו בעולם הזה, וזה היה כביכול תחלת המחשבה של הבריאה בכדי לבוא על ידה לתכלית הזה הטוב, שזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שעיקר שלימות השגת התכלית הוא על ידי בחינת הבריאה ועולם המעשה, שבו התכלית רחוק ממחשבות בני אדם שזה בחינת שחור ועל ידי בחינת תחלת המחשבה היינו מה שדייקא מזה העולם נמשכין ומדבקין עצמן ומחכים לזה התכלית, בבחינת עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו, שזה בחינת חיבור שחור ולבן כי באמת זהו עיקר השלימות לדבק את עצמו בזה התכלית גם בעולם הזה, כי מה שהעולם רחוקים מהתכלית הוא מחמת שהם לעת עתה בעולם המעשה, והתכלית הוא בחינת סוף המעשה, כי שיעשוע עולם הבא הוא בסוף עולם המעשה, בבחינת (עירובין כ"ב) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואדרבא עיקר השכר יהיה על שזה התכלית רחוק בטבע ממחשבות בני אדם, ועל ידי זה יש בחירה שזה בחינת (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, ועל ידי שהאדם בעולם הזה שהוא רחוק מהתכלית ואין להאדם שום השגה בו, ואף על פי כן משם מדבק את עצמו אל התכלית זהו עיקר השלימות וזה בחינת תכלת חיבור שחור עם לבן, היינו שגם בעולם הזה יהיה מחשבתו מקושר אל התכלית ויסתכל על הסוף האחרון בבחינת (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה את הנולד (שזה בחינת הבת קול) שמהפך כל דבר מראשו לסופו היינו שגם בעולם הזה מסתכל בכל עניניו רק על התכלית שהוא הסוף כי באמת זה הסוף הוא בחינת הראש לכל הבריאה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ומי שמפריד חס ושלום בזה העולם מחשבתו לגמרי מזה התכלית בוודאי לא ישיג אותו גם אז, רק אדרבא להיפוך יקבל עונש קשה חס ושלום נמצא כל הלבנונית של התכלית של שיעשוע עולם הבא מחובר עם השחרורית של זה העולם, כי דייקא על ידו זוכין לזה התכלית הטוב כשמטיב את מעשיו ומדבק מחשבתו היטב גם בעולם הזה בתכלית הזה

ועיין שם בסוף אות ו' מענין בכל דרכיך דעהו שזה גם כן בחינה זו הנ"ל, כי כשמשים אל לבו כי כל דבר נברא באותיות והאותיות הם עיקר החיות של כל דבר, ושלימות האותיות הוא הנקודה האחרונה שהיא יו"ד בחינת עולם הבא שהוא התכלית וכו', נמצא כי ראשית בריאת כל דבר והוייתו וחיותו ותכליתו הכל הוא התכלית שהוא היו"ד בחינת עולם הבא, רק מחמת שבעולם הזה הכל נעלם ונסתר, כי גם החיות של כל דבר שהוא האותיות גם כן נעלם ונסתר, וכביכול גם אין שלימות להאותיות והדיבור מחמת שלא נתפשט אמונתו יתברך בעולם הזה עדיין בשלימות עד לעתיד אך הצדיקי אמת שזכו לאמונה בשלימות שאין שלימות אחריו כמבואר באות ג', ונתעטרו בהעטרה של המלכות דקדושה שבה עיקר שלימות האותיות שעל ידי האמונה, על ידי זה הם יודעים ומשיגים את התכלית וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, וזה כל ישעם וכל חפצם לקבל את המלכות וההנהגה בכדי להשלים האמונה אצל ישראל ולקרב מחשבתם אל התכלית ועיין זוהר פנחס דף רל"ט כתיב עין לא ראתה וכו' ובאידרא זוטא ר"צ:

אמר המחבר, המאמר זה הנ"ל עמוק מאוד ועניניו דקים ורוחניים מאוד כמובן לכל מעיין, אך אף על פי כן לא מנעתי את עצמי לבאר בו קצת הנראה לעניות דעתי כפי פשוטן של דברים, לבד מהנסתרות שיש בו שהוא בחינת עין לא ראתה וכו':

מאמר זה נאמר שנת תקס"ד בשבועות שחל אז ביום ד' וה':

שם במאמר זה אות ג', חיות אש ממללות חיות אש בחינת חוה אשה (רוצה לומר, כי נקראת חוה כי היתה אם כל חי) היינו בחינת לשון הקודש רוצה לומר כי לשון הקודש הוא בחינת חוה אשה כנ"ל עוד יש לומר כי ידוע כי גדר האדם שהוא חי מדבר הוא כנגד יסוד האש, ועל כן הדיבור השלם שהוא לשוןהקודש הוא בחינת חיות אש ממללות כפשוטו, ועל ידו מתמלל ומשתבר אש המדורה של שבעים כוכבים, שזה בחינת (תהלים קמ) ימוטו עליהם גחלים באש המבואר לקמן באות ה"א:

שם באות הנ"ל, ענין שלימות לשון הקודש עיין קיצור ליקוטי מוהר"ן ובליקוטי עצות דיבור אות ג' שפירש דרוצה לומר שישמור את הלשון והדיבור שלא לפגום אותו בדיבורים פגומים חס ושלום של דברים בטלים ולשון הרע ושקרים וכיוצא, רק אדרבא לקדש את הדיבור בדיבורים קדושים של תורה ותפלה וגם התפלה שמתפלל בינו לבין קונו ומפרש שיחתו לפניו יתברך בלשון אשכנ"ז שאנו מדברים בו, גם זה בכלל שלימות לשון הקודש יחשב

(אמר המחבר, בפרט לפי המבואר כאן שעיקר עשייה ותיקון של לשון הקודש תלוי ביראת ה' היא אוצרו, שזה זוכין ביותר על ידי שמרבין בתפלה ותחנונים ושיחה לפניו יתברך, בבחינת (תהלים קמ"ב) אשפוך לפניו שיחי, ודייקא בלשון שמדברים בו שעל ידי זה נתעורר לבו ביותר וכמבואר במקום אחר ועיין לעיל במאמר אור הגנוז סי' ט"ו שעל ידי משפט שהוא בחינת השיחה הנ"ל זוכין ליראת ה'):

שם, ושם יוסף על שם וכו' בבחינת (בראשית ל) אסף אלקים את חרפתי עיין רשב"ם שפירש שנקרא יוסף על שם אסף אלקים וכו', רק שהוסיפה גם היוד של יוסף על שם יוסף ה' לי בן אחר ועיין תרגום יונתן שם כבש ה' יתברך חיסודי וכדין עתיד יהושע בריה דיוסף למיכנש ית חיסודא דמצראי מעל בני ישראל ולמיגזר יתהום מעיברא לירדנא (רוצה לומר כשמל את ישראל בגלגל שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם) מבואר ממש לענינינו וכן לענין כי פי המדבר אליכם הנ"ל בפנים, עיין רש"י שם והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם שאני מהול ככם, ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש מבואר כל הענין כי לשון הקודש ותיקון הברית שזה בחינת מצוות מילה תלוים זה בזה ועל ידי זה בא כבוד:

שם, ונחש שהוא הרע הכולל הנ"ל כשאין שלימות בלשון הקודש אזי הוא הולך ושולט על לשון הקודש וכו' בזה מבאר סוד הנחש שהוא בחינת הרע של שבעים לשון בחינת שלש קליפות הטמאות לגמרי, והוא בחינת אשת כסילות שהלך ופיתה את חוה שהיא בחינת אשה חכמה לשון הקודש, על ידי שהכשילה באכילת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת לשון תרגום שמעורב טוב ורע שהוא בחינת קליפות נוגה, שלפעמים עולה ונכללת בקדושה ולפעמים להיפוך חס וחלילה, והוא בחינת אשה משכלת שהיא בחינת ממוצע בין האשת כסילות ובין האשה חכמה הנ"ל כי משכיל כשהוא בשין שמאלית הוא מלשון משכיל וחכם, ובשין ימנית הוא בחינת משכל חס ושלום, כמו כן הבחינה הנ"ל לפעמים נכללת בקדושה ולפעמים להיפוך חס ושלום ועיקר שלימות הבנין של לשון הקודש הוא על ידי שמעלה הטוב שבתרגום ללשון הקודש ומפיל את הרע שבו, שעל ידי זה נופלין כל העין לשון, בבחינת לשון נופל על לשון כמבואר בפנים:

שם באות ה"א, שהוא הרוח סערה הרוח שטות וכו' כי הרוח סערה היא הראשונה משלש קליפות הטמאות, כמו שכתוב ביחזקאל א' וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת (הם שלש קליפות הטמאות לגמרי כידוע) ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש ועיין זוהר ויקהל דף ר"ג ובמקדש מלך שם:

שם באות וא"ו, וזה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר וכו' נראה לפי עניות דעתי לפרש סמיכות הענין, כי אז התפלל משה על חטא המרגלים שהוציאו דבה על ארץ ישראל ובזה פגמו בהדיבור של לשון הקודש בפרט, כי ארץ ישראל מקושר גם כן לבחינת לשון הקודש ולתיקון הברית ששניהם תלוים זה בזה וזהו שאמר להם יהושע בגלגל שאי אפשר להם לירש את הארץ עד שימולו את עצמן, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני יהושע ה') על פסוק (יהושע ה) וזה הדבר אשר מל יהושע וכו' דבר דיבר להם וכן מבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שארץ ישראל הוא בחינה אחת עם בחינת תיקון הברית, שהוא בחינת שלימות לשון הקודש כנ"ל ועל כן כשבחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל לשון, נתן לנו גם כן קדושת ארץ ישראל ששם משכן השכינה, שזה בחינת לשון קודש רוח הקודש, ועל כן אמרו רז"ל שעיקר רוח הקודש הוא בארץ ישראל ועיין בזוהר הקדוש שמות דף קנ"ב שבמקום הבית המקדש ששם מקור קדושת ארץ ישראל, שם מאירין כל האותיות שבאלף בית (שהם בחינת לשון הקודש), ועל כן כשדיברו המרגלים לשון הרע על ארץ ישראל בזה פגמו מאוד בבחינת לשון הקודש וכשהתפלל משה לתקן זאת אמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח ה' וכו' בכדי שעל ידי זה יתתקן הדבר וזהו שאמרו רז"ל סנהדרין קי"א שבשעה ששמע משה ארך אפים לרשעים לא היה מסכים לזה וכו', ועל כן אמר עכשיו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, ארך אפים אף לרשעים כי באמת עיקר האריכת אפים לרשעים הוא רק בשביל זה, אולי יחזרו בתשובה או שיצאו מהם בנים הגונים, וזה עיקר שלימות הקדושה בחינת לשון הקודש כשמעלין לתוכה גם הטוב שבתרגום וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי צדיקים גמורים הם בחינת לשון הקודש בעצמו, ובעלי תשובה הם בחינת עליית הטוב שבנוגה ללשון הקודש שזה עיקר שלימותו ועל כן עכשיו בשעת חטא המרגלים התפלל משה שיאריך אפו אף לרשעים שעל ידי זה נשלם כח ה' של לשון הקודש ביותר כנ"ל:

וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל שבת פ"ט, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהוא קושר כתרים לאותיות, אמר לו הקדוש ברוך הוא וכו' היה לך לעזרני, מיד אמר ועתה יגדל נא כח ה' וכו' ובמנחות דף כ"ט אמרו רז"ל ששאל אז משה עליו השלום להקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מי מעכב על ידך, אמר לו הקדוש ברוך הוא עתיד וכו' ועקיבא בן יוסף שמו והוא ידרוש על כל קוץ וקוץ וכל הנ"ל מכוון לענינינו היטב, כי כמו שכל העולם נברא מחוסר תיקון, מחמת שאין שלימות ללשון הקודש שבא מלמעלה רק כשמעלין בזה העולם הטוב שבתרגום, ועל כן גמר תיקון כל הדברים הוא על ידי בני אדם שבזה העולם דייקא כמו כן כלליות התורה שהיא בחינת לשון הקודש, עיקר שלימותה גם כן רק על ידי הדרשות של החכמים שבזה העולם דייקא ועל כן היה הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות, ולא כתב הכל בפירוש רק הניחן על גמר התיקון על ידי הדרשות של ר' עקיבא דייקא, וזהו בעצמו גם כן הענין שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היה לך לעזרני, היינו כפשוטו לברך אותו כביכול בשעת כתיבת התורה, כי עיקר השלימות על ידי זה העולם דייקא, ומיד אמר ועתה יגדל נא כח ה' היינו שבאמת אמר זה בשעה שהתפלל על חטא המרגלים, אבל הטענה היתה כאשר דברת לאמר, רוצה לומר שרמזת אז שעיקר השלימות תלוי בזה העולם דייקא, כי צריכין להעלות גם הטוב שבתרגום ללשון הקודש, שזה נעשה בזה העולם דייקא, וכפי ענין זה ראוי שתאריך אפך גם להם כנ"ל נמצא כי פשוטו של מקרא ודרשות חז"ל בזה הכל הולך אל מקום אחד כפי מה שרימז לנו רבינו ז"ל בפסוק זה כנ"ל:

והנה מה שכתב רבינו ז"ל שנתעוררין ונתגדלין הכח של האותיות וכו' רוצה לומר כ"ח אתוון דמעשה בראשית וגם בפסוק זה ועתה יגדל נא וכו' יש כ"ח אתוון (ועיין לק"ת להאריז"ל ד"פ פ' שלח), ובזה יש סמיכות למה שכתוב בהגהת רמ"א סימן נ"ו, ושורש הדבר מהקדמת תיקוני הזהר דף י"ג לאמר בשעת אמירת הקדיש ועתה יגדל נא כח ה', כי הקדיש נתקן בלשון תרגום והוא שבח גדול ונורא מאוד, שזה בחינת עליית הטוב שבתרגום ללשון הקודש, שזה בחינת ועתה יגדל נא כח ה' וכו' כמבואר כאן אך מובא בשם האריז"ל שלא היה נוהג לאמרו, ועיין בכוונות האריז"ל מענין כ"ח תיבות וכ"ח אתוון שיש בקדיש וכו':

שם בסוף המאמר, ובין שומע מפי חכם ללומד בספר יש חילוק גדול ביותר כי ספר הוא רק לזכרון וכו' והזכרון הוא בכח המדמה וכו' רוצה לומר ומדמה הוא בחינת תרדימה בחינת תרגום כידוע, ועל כן דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ויש דברים בגו וכו' רוצה לומר כי פסוק זה כתב זאת זכרון בספר נאמר על מלחמות עמלק שנאמר בו (דברים כ"ה) אשר קרך בדרך, שהרוח סערה יונק מלשון הקודש על ידי בחינת תרדמה בחינת תרגום כמבואר באות ה"א, ותרגום הוא בחינת כתב כנ"ל וגם כי יש להבין עוד כי התורה שבכתב שהיא עיקר לשון הקודש נכתבה בכתב דייקא, ותרגום נאמר בעל פה דייקא וכן רוב התורה שבעל פה הוא בלשון תרגום, אך יש דברים בגו (ועי' בלקוטי הלכות הלכות תפלת ערבית הלכה ב'):

מאמר זה נאמר בר"ה שנת תקס"ה, ור"ה חל אז ביום חמישי וששי ונאמרה בין השמשות כדרכו תמיד, דהיינו סמוך לתחלת הלילה השייך ליום ב' דראש השנה וכבר חשך היום, ואני ישבתי סמוך מאוד אליו ז"ל והסתכלתי בו וראיתי שבשעה שהתחיל המאמר אז אמר התיבות ט' תיקונין יקירין איתמסרו לדיקנא בכחות גדולות מאוד מאוד, עד מיצוי הנפש ובאימה ויראה ורתת וזיע אשר אי אפשר לשער ותפס את זקנו אז כמה פעמים בכחות גדולות וכו' ואי אפשר לצייר זאת בכתב וכו' עיין פנים ואז התחיל בהתחלת התורה תיכף לדבר מארץ ישראל, ואמר בזה הלשון מי שרוצה להיות יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל כשמנצחין המלחמה אז נקראין איש מלחמה, כי קודם שמנצחין המלחמה אז אל יתהלל חוגר כמפתח, רק כשמנצחין המלחמה אז הוא איש מלחמה ואחר כך התחיל לדבר מהנשמה ונתלהב מאוד, והרים קולו ואמר יש נשמה וכו' כנדפס בספר בסימן זה הנ"ל, רק שבכתיבתו התחיל תיכף מהנשמה אבל באמירתו התחיל מארץ ישראל כנ"ל ואחר שגמר התורה הנ"ל אחר כך בעת השיחה, שאלתי אותו מה כוונתו בזה שאמר על ארץ ישראל שהיא גדולה כל כך ושזה עיקר נצחון המלחמה, וגער בי וענה ואמר, כוונתי ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: איך מיין טאקי דאס ארץ ישראל מיט דיא שטיבער מיט דיא הייזער, כלומר שכל כוונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל כוונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני ישראל נוסעים לשם, שרצונו שכל איש ישראל כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת כנ"ל יסע לארץ ישראל, ואף על פי שיש לו מניעות רבות על זה ישבר כל המניעות וילך לשם, כי זה עיקר נצחון המלחמה כשזוכין לבוא לארץ ישראל וכנ"ל וכו' עי' פנים עוד מענין מה שהיה בעת שנתן המאמר הזה להעתיקו וכו' מענין היאר צייט של אמו ז"ל וכו' ע"ש (כל המבואר לעיל הועתק מספר חיי מוהר"ן):

במאמר זה הנ"ל ומי שרוצה להמשיך ביאורי התורה רוצה לומר עכשיו אחר שנסתלק הנשמה הנ"ל ונסתלקו ביאורי התורה הנמשכין על ידה, על כן מי שרוצה להמשיך עכשיו ביאורי התורה צריך מתחלה להמשיך לעצמו דיבורים חמים וכו' כמבואר בפנים וכן מבואר בסוף המאמר כל מה דאתטמר וכו' אשתכח, פירוש אשתכח עכשיו על ידי הזקן הזה כל מה שהיה משתכח על ידי נשמה שנסתלק וכו':

שם והדיבור נמשך מלב העליון וכו' עיין באות ה' שהשכינה היא בחינת לב הנ"ל:

שם באות ד' ובאות ה"א, וזה (תהלים ק"י) מטה עוזך ישלח ה' מציון וכו' עיין ילקוט שמעוני פרשה חוקת בשם מדרש ילמדנו, קח את המטה זהו שאמר הכתוב מטה עוזך ישלח ה' מציון וכו' דבר אחר קח את המטה זהו שאמר הפסוק (משלי כ"ב) אולת קשורה בלב נער אלו ישראל וכו' שבט מוסר ירחיקנה ממנו לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה מרדות הם צריכין בכדי להכניע הרע שבעדה ועיין רשב"ם שפירש גם כן כעין זה:

שם באות יו"ד, אעברה נא בארצך וכו' כדי שיוכלו לילך בדרך המלך מלכו של עולם וכו' נראה לעניות דעתי שרומז בכאן מה שכתבנו לעיל שבשעת אמירת התורה הנ"ל התחיל לדבר מארץ ישראל, ואמר מי שרוצה להיות יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל וזהו שרמזו גם בכאן שאמרו שאין רצונינו בתענוגי עולם הזה וכו' אלא רצונינו דרך המלך נלך וכו' לילך בדרך המלך מלכו של עולם, היינו כנ"ל לילך ממדריגה למדריגה בעבודת ה' ועיין בזוהר לך לך ד' פ' ע"א וכדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא עד דסליק לדרגיה וכו' כיון דאתעטר אברהם בדרגוי בארעא קדישא וכו' ועיין פרשה ויצא ק"נ: ושבתי בשלום אל בית אבי דתמן הוא ארעא קדישא תמן אשתלים וכו' באתר דא אסלק מדרגא דא לדרגא אחרא כדקא יאות ותמן אפלח פולחניה מכוון לענינינו:

שם בפירוש המאמר ספרא דצניעותא נימין על נימין מקמי פתחי דאודנין עד רישא דפומא היינו קודם ששמעו אם יכולין לקבל פתחו פיהם ואמרו נעשה רוצה לומר כי עיקר הכח של המטה עוז של הצדיק שיש לו ממצוות וממעשים טובים שלו הוא על ידי הבחינת נעשה ונשמע שבהם, היינו מה שגם אלו המצוות שכל ישראל עושין ומקיימין כגון ציצית ותפילין וכיוצא, אבל הצדיק עושה אותם בהתלהבות ודביקות גדול ובתשוקה גדולה שזה בחינת נעשה ונשמע דקדמו פומיכו לאודניכו:

שם אשתכח מתחות תרין נוקבין (היינו נקבי החוטם שהוא בחינת תפלה), ארחא מלייא (בחינת יראה כי אין מחסור ליראיו) דלא איתחזיין (היינו השערות הנ"ל שהם בחינת המצוות ומעשים טובים אינן נראים שם כלל), היינו שהתפלה שלו היא עם יראה גדולה כל כך עד שאינם נראים אז כלל כח המצוות ומעשים טובים שלו בבחינת (משלי כ"ה) אל תתהדר לפני מלך רק ברוב עם הדרת מלך, שהוא בחינת התפלה שהוא בהתקשרות עם נפשות השומעים, שעל ידי זה ניתוסף קדושה יתרה למעלה בחינת ברוב עם הדרת מלך כנ"ל וזהו שאמר תיכף אחר כך תיקונא רביעאה עלעין אתחפיין וכו' בחינת התקשרות עם נשמותיהם וכו':

הנה לעיל מבואר מה שאמר רבינו ז"ל, שאי אפשר להיות איש יהודי דהיינו לילך מדרגא לדרגא כי אם על ידי ארץ ישראל ואמר אחר כך שכוונת דבריו כפשוטו ארץ ישראל זה הידוע לנו עם אלו הבתים והחצרות כנ"ל, ואם כן יש להבין איך הלך רבינו ז"ל בעצמו מדרגא לדרגא קודם שהיה בארץ ישראל (כידוע שגם אז היה חידוש גדול צדיק נפלא ונורא כמבואר במקום אחר), וכן עוד כמה צדיקים גדולים שלא יכלו לבוא לארץ ישראל כגון הבעש"ט ז"ל ועוד כמה כיוצא כידוע על כן נראה לעניות דעתי דיש לומר שבוודאי צריכין להיות בארץ ישראל זה ממש, אך קודם שזוכה להוציא מכח אל הפועל ענין זה, אז על כל פנים על ידי השתוקקות והגיעגועים והכיסופין שנכסף להיות בארץ ישראל נמשך עליו על ידי זה גם כן הארה מקדושת ארץ ישראל עד שזוכה על ידי זה גם כן לעלות מדרגא לדרגא בעבודת ה', אך הכיסופין צריכין להיות באמת לאמתו, דהיינו שבעת שמוצא שעת הכושר להוציא מחשבתו אל הפועל, אזי ישבר כל המניעות עד שיבוא בפועל ממש לארץ ישראל וזהו עיקר נצחון המלחמה כנ"ל אך קודם שזוכה לזה אז אף על פי כן על ידי הכיסופין האמתיים לבד נמשך עליו גם כן קדושת ארץ ישראל כנ"ל וסעד לדברינו אלה ממה שמבואר לקמן בסי' קנ"ה מאמר אריכת אפים שעל ידי ארץ ישראל זוכין לאריכת אפים ולבטל כל הכעס והעצבות וכו', וסיים שם וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך שיהיו לו כיסופין וגיעגועים לארץ ישראל וכו', וזהו שקודם קריאת שמע אנו מבקשים והוא יוליכנו קוממיות לארצנו וכו', עיין שם מבואר קצת כדברינו הנ"ל בפרט כפי מה ששמעתי מאחד מאנ"ש שאמר בדרך צחות על ענין הנ"ל שאמר רבינו ז"ל שאי אפשר לילך מדרגא לדרגא כי אם על ידי ארץ ישראל כנ"ל, היינו כי מבואר במאמר חותם בתוך חותם סימן כ"ב שכשרוצה לעלות ממדריגה למדריגה צריך להיות לו ירידה קודם העליה וכו' ע"ש, ועל כן צריך לזה קדושת ארץ ישראל שעל ידי זה זוכין לאריכת אפים כנ"ל ואז יוכל להתחזק ולעמוד על עמדו בעת הירידה עד שזוכה על ידי זה דייקא לתכלית העליה, ואם כנים דבריו בכוונת דברי רבינו ז"ל בוודאי יש סעד גדול לדברינו מסימן קנ"ה הנ"ל:

שם במאמר הנ"ל בסופו, גם קודם שאמר התורה הזאת סיפר איזה זמן מקודם מעשה נוראה שראה במקום שראה בהקיץ או בחלום, ואמר שהתורה טי"ת תיקונין הנ"ל הוא פירוש על המראה הנוראה הזאת שסיפר וכו':

אמר המחבר, הנני להעתיק לך את כל הנ"ל כפי אשר מבואר בספר חיי מוהר"ן וזה לשונו שם: מה שסיפר רבינו זצ"ל תחלת הקיץ שנת תקס"ד ענה ואמר אספר לכם מה שראיתי ותספרו לבניכם:

אחד היה שוכב על הארץ וסביבו היו יושבים עיגול וסביב העיגול עוד עיגול וסביב העיגול עוד עיגול וכן עוד כמה עיגולים, וסביב היו יושבים עוד כמה אנשים בלי סדר, ואותו שהיה יושב באמצע (כלומר שהיה יושב מוטה על צדו) היה עושה בשפתיו וכולם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו ואחר כך ראיתי והנה איננו (אותו האמצעי) וכולם שהיו יושבים סביבו הפסיקו לעשות בשפתותיהם ושאלתי מה זה, והשיבו לי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו לדבר ואחר כך התחילו כולם לרוץ ורצתי אחריהם, וראיתי מרחוק שני פאלאצין היינו בנינים נאים ויפים מאוד, ושם היו יושבים שני שררות והם רצו לשם להשררות והתחילו לטעון עמהם למה התעיתם אותנו, ורצו להרגם וברחו השררות לחוץ וראיתים, והוטב בעיני מאוד מהות שלהם, ורצתי אחריהם וראיתי מרחוק אהל יפה וצעקו משם להשררות חזרו לאחוריכם ובקשתם כל הזכיות שיש לכם, ונטלתם בידכם ותלכו להנר התלוי שם ושם תפעלו כל מה שתרצו וחזרו לאחוריהם וקבלו הזכיות שלהם, והיה שם חבילות זכיות ורצו להנר ורצתי אחריהם, וראיתי נר (דלוק) תלוי באויר, ובאו השררות והשליכו הזכיות אל הנר ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם, והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר, ושתו כולם מהנהר ונעשו בריות בקרבם, וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה רק בריות, ואחר כך התיעצו לחזור למקומם ואמרו איך נוכל לחזור למקומנו ענה אחד נשלח להאחד העומד שם ואוחז חרב בידו משמים לארץ ואמרו את מי נשלח, והתייעצו לשלוח להבריות, והלכו הבריות לשם ורצתי אחריהם וראיתי אותו מאוים עומד משמים לארץ וחרבו בידו משמים לארץ ולה כמה פיות, היינו פה אחד (היינו חד ובלשון אשכנז שארף) למיתה ופה אחד על עניות ופה אחד על חולשות, וכן כמה פיות על שאר עונשים והתחילו לבקש שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך עתה היה לנו לעזר והבא אותנו למקומינו (ואמר איני יכול לעזור אתכם) ובקשו תן לנו הפה של מיתה ונהרוג אותם ולא רצה וביקשו פה אחר ולא רצה ליתן להם שום פה שקורין שארף וחזרו בתוך כך בא פקודה להרוג את השררות והסירו את ראשם, בתוך כך חזר המעשה כשהיה שהיה אחד שוכב על הארץ כנ"ל וסבבו עיגולים וכו' ורצו להשררות וכו' הכל כנ"ל רק עתה, ראיתי שהשררות לא השליכו הזכיות אל הנר רק לקחו את הזכיות והלכו אל הנר ושברו את לבם בתחנונים לפני הנר ונפלו ניצוצות מהנר לתוך פיהם ובקשו בתחנונים עוד ונעשה מהנר נהר וכו' ונעשו בריות בקרבם כנ"ל, ואמרו לי שאלו יחיו, כי הראשונים נתחייבו הריגה על שהשליכו הזכיות להנר ולא בקשו בתחנונים כמו אלו:

ולא ידעתי מה זה, ואמרו לי לך אל החדר הזה ויאמרו לך פירוש על זה והלכתי לשם, והיה יושב שם זקן אחד ושאלתי על זה, ותפס זקנו בידו ואמר לי הרי זקני הוא פירוש על המעשה ושאלתי איני יודע עדיין, ואמר לי לך אל החדר הזה ושם תמצא פירוש, והלכתי לשם וראיתי החדר ארוך ורחב עד אין קץ וכולו מלא כתבים ובכל מקום שפתחתי ראיתי פירוש על המעשה כל זה שמענו מפיו הק' פה אל פה ואמר שכל התורות שהוא אומר יש בהם רמזים מהמעשה הזאת, והתורה המתחלת טי"ת תיקונין יקירין אתמסרו לדיקנא סי' כ' הנ"ל היא כולה פירוש על זאת המעשה והמשכיל יבין שם כמה רמזים נפלאים מזאת המעשה ע"ש באריכות

ולבאר קצת בקצרה זה שהיה שוכב על הארץ וכו' זה בחינת הנשמה שהיא מסובלת ביסורים פת במלח תאכל וכו' ועל הארץ תישן ואפשר שלזה מרמז מה שכתב לעיל אחד היה שוכב על הארץ דייקא כנ"ל וסביבו היו יושבים בעיגול וסביב העיגול עוד עיגול וכו', וכן עוד כמה עיגולים וסביבם היו יושבים עוד אנשים בלי סדר, ואותו האמצעי היה עושה בשפתיו וכולם סביבו היו עושים בשפתותיהם אחריו, מרמז על מה שכל מפרשי התורה הן מקבלין מזאת הנשמה, ומחמת שגם במפרשי התורה יש בהם כמה מדריגות כי יש בהם גדולים וקטנים, ויש מפרשים על פי סודות התורה, ויש על פי רמז או דרש, ויש על פי פשוט, ויש שאין יכולים לחשוב אותם בין מפרשי התורה, רק שאף על פי כן יש להם גם כן איזה שייכות וחלק בפירושי התורה, כמצוי גם אצל אנשים פשוטים שמזמין להם השם יתברך איזה פירוש וחידוש אמיתי בתורה על פי פשוט או בדרך חידוש ודרש וכל ביאורי התורה הכל נמשך על ידי הנשמה הזאת, רק שמפרשי התורה העוסקין בזה בקביעות הם בבחינת עיגולים להנקודה האמצעית שהיא הנשמה הנ"ל, כי מקבלין ממנה בקביעות, ושאר אנשים הם בחינת שיושבים סביבם בלי סדר כנ"ל ומה שהשיבו לו על זה האמצעי שנתקרר ונגוע ופסק מלדבר והפסיקו הם גם כן מלדבר, זה בחינת שכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת (ירמיה כ"ג) הלא כה דברי כאש ודבריה מצטנין אזי היא נסתלקת, ואזי נסתלקין גם ביאורי התורה הנמשכין על ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום ביאור בהתורה, ואז נתעורר מריבה על הצדיקים זה בחינת מה שרצו להשררות והתחילו לטעון עמהם ורצו להרגם וכו' והנה התורה הקדושה מרמזת לנו כל הענין הזה (כפי מה שביאר לנו רבינו הקדוש והנורא ז"ל) בפרשת חקת בענין מדבר צין בחינת דיבור מצונן ששם מתה מרים בחינת הנשמה הנ"ל, ואז נסתלק הבאר בחינת ביאורי התורה הנמשכין על ידה, ואז ויקהלו על משה ואהרן הם בחינת שני השררות הקדושים הנ"ל (ולא לחנם הוטב בעיניו מאוד מהות של השררות), וירב העם עם משה וכו' בחינת המריבה שנתעורר אז, והטענות שטענו עם השררות הנ"ל ורצו להרגם וברחו מפניהם כמו שכתוב (במדבר כ) ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ופירשו המפרשים ז"ל שבאו כדמות בורחים מפניהם, וכן אמרו רז"ל הובא בילקוט כיון שראו משה ואהרן פניהם זועמין ברחו להם לאהל מועד וכו' האהל יפה הוא אהל מועד

וזה שצעקו משם להשררות לחזור לאחריהם וליטול הזכיות שלהם ולילך להנר התלוי באויר, הוא מה שאמר השם יתברך למשה (שם) קח את המטה היינו המטה עוז של הזכיות שלהם וכו', ודברתם אל הסלע לעיניהם, סלע הוא בחינת הלב העליון התולה באויר והוא כמו נר דליק (עיין בהקדמת התיקונים י"ג: ומפורסם עוד בכמה מקומות בזוהר הקדוש, ועיין בלקוטי תנינא סי' צ"א שהלב הוא בחינת מגדל הפורח באויר וכו') אך כוונת השם יתברך היתה שיקח המטה עוז בכדי להכניע הרע שבעדה, ואל הלב העליון יתפלל בתחנונים ופיוסים ובהתקשרות עם נשמותיהם, ואז והוצאת להם מים מן הסלע להשקות את העדה ואת בעירם היינו בחינת אלו היושבים בעיגולים שהם מפרשי התורה בקביעות וגם אלו האנשים הפשוטים שהם מקבלין ושותים גם כן ממימי הביאורים כנ"ל (או שכוונתו יתברך גם על אותן דאכלין רק מוץ ותבן דאורייתא כמבואר בזוהר הקדוש, והם בחינת בעירם ממש, אף על פי כן גם עליהם חס הקדוש ברוך הוא ורצה להשקותן ממימי התורה כמאמר הכתוב (משלי י"ב) יודע צדיק נפש בהמתו כמו שדרשו רז"ל גם כן בענין זה עצמו, עיין ילקוט הנ"ל):

ומשה לא עשה כן רק שהשתמש עם מטה עוזו בשעת תפלתו, שזה בחינת מה שהשררות השליכו הזכיות בכח אל הנר שהוא הלב העליון שזה בחינת ויך את הסלע וכו', ונפלו מהנר ניצוצות לתוך פיהם היינו מה שהמשיכו לעצמם מן הנר הנ"ל דיבורים חמים כגחלי אש והחזיר עצמו הנר ונעשה מהנר נהר, כי מהלב הזה עצמו ממשיך ביאורי התורה שהם בחינת מים בבחינת (תהלים ק"ה) פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר (ועיין בילקוט הנ"ל שהתפלא גם כן על זה כי דרך הצור להוציא אש שנאמר (שופטים ו) ותעל האש מן הצור וכאן הוציא מים וכו'), ושתו כולם מהנהר (כמו שכתוב (במדבר כ) ותשת העדה ובעירם שקיבלו כולם מימי ביאורי התורה), ונעשו בריות בקרבם (בחינת ותורתך בתוך מעי המבואר בפנים), וכשפתחו לדבר יצאו מהם הבריות (בחינת וברוח פיו כל צבאם המבואר בפנים), וראיתים רצים ושבים ואינם מין אדם ולא מין חיה וכו', כי הם כחות הרוחניות שנעשו מהחידושי תורה והן מלאכים ממש, והן הן המלאכים ששלח משה אל מלך אדום שהוא בחינת זה העומד מאוים משמים לארץ ואוחז חרב משמים לארץ, היינו בחינת אדום הממונה על החרב כמו שכתוב ועל חרבך תחיה, והוא יונק ממזל מאדים שהוא בשמים, והחרב הזאת יש לה כמה פיות וכו' כמבואר במאמר זה שהוא ממונה על כל העונשים (ועל כן היה מאוים כל כך כנ"ל), ולפעמים מקבלין ממנו כח לענוש הרשעים בחרבא וקטלא, ולפעמים רק להכניע אותם בלבד ולהביא מורך בלבבם, וכן עוד כיוצא בזה כמבואר בפנים ובאו אצלו והתחילו לבקש ממנו שזה זמן רב היו לנו יסורים ממך, עתה היה לנו לעזר והבא אותנו אל מקומינו, שזה בחינת (במדבר ז) אתה ידעת את כל התלאה וכו' אעברה נא בארצך וכו', ולא פעלו אצלו שום דבר (שזה בחינת (שם) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי וכו' וימאן אדום וכו'), וחזרו (בחינת ויט ישראל מעליו), בתוך כך בא פקודה להרוג את השררות, זה בחינת מה שכתוב תיכף אחר כך ויאמר ה' וכו' יאסף אהרן אל עמיו וכו' על אשר מריתם את פי למי מריבה ואחר כך היה הסתלקות משה וכו' בתוך כך חזר המעשה כשהיה רק שעתה לא השליכו השררות הזכיות אל הנר רק לקחו הזכיות והלכו אל הנר ושברו את לבם והתחילו לבקש בתחנונים וכו', ואמרו לי שאלו יחיו וכו', כי כך היתה כוונת השם יתברך כנ"ל וכמבואר בפנים: ומחמת שכל התיקונים הנ"ל שצריכין להמשכת התורה בשלימות כפי אמתת כוונת רצונו יתברך, הכל כלול ומרומז בהטי"ת תיקונין יקירין דאתמסרו לדיקנא כמבואר בפנים, על כן תפס הזקן הקדוש את זקנו הקדושה בידו ואמר לו הרי זקני היא פירוש על המעשה ומה שתפס זקנו בידו דייקא, יש לומר כי עיקר כלליות התיקונים העיקר הוא על ידי התפלה ושהתפלה תהיה בשלימות התיקונים המבוארים בפנים, והתפלה היא בחינת ידו בחינת ויהי ידיו אמונה כמבואר בפנים:

ועתה אתה המעיין עמוד והתבונן בנוראות נפלאות ההתגלות הקדוש הזה, ובנוראות נפלאות הקשר והבנין הזה הקדוש והנורא של המראה הנוראה הזאת עם קשר כמה פרשיות וענינים שבתורה הקדושה, מסוד הכאת הצור ושליחת המלאכים לאדום עם קשר המאמר הנורא של הספרא דצניעותא טי"ת תיקונין וכו' ועם ההתגלות הנפלא והנורא שגילה רבינו הקדוש על זה ועיין עוד בפנים בספר חיי מוהר"ן שהאריך קצת במעלת גדולת וקדושת רבינו ז"ל, ובגדולת מעלת קדושת השגתו הנוראה והנפלא מאוד עין לא ראתה וכו':

ועיין בליקוטי הלכות בכמה מקומות ובפרט בהלכות גזילה הלכה ה"א איך שאף על פי שדרכי המאמר הזה גבוהים ונשגבים מאוד, אף על פי כן יכולין להוציא ממנו דרכים ישרים ונפלאים המוכרחים ונחוצים מאוד לכל אחד כפי מדריגתו, עיין שם שהאריך בזה בדברים נפלאים ונוראים מאוד ולא העתקתים פה מיראת האריכות, בפרט כי כבר נתרחב הענין קצת על ידי העתקת המראה הנוראה עם קצת הביאור שבזה, אף על פי שבאמת עדיין עדיין הדברים סתומים וחתומים עד עת קץ, כי מאוד עמקו מחשבותיו הקדושים ז"ל וכל שיחותיו הקדושים מלאים רזין ורזין דרזין עד אין קץ וסוף, מכל שכן ענין נפלא ונורא כזה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכו' אור זרוע לצדיק וכו':

מאמר זה נאמר בשבת נחמו שנת תקס"ד, וקודם לזה שמעתי ממנו ז"ל באותו הקיץ איזה ענינים ממאמר הנ"ל פיסקא פיסקא, ואחר כך אמרו בשלימות בדרך בשבת נחמו כנ"ל, וקודם לזה עמדתי לפניו בערב ראש חודש מנחם ביום ראשון בשבת לעת ערב, והיה אז מאוים מאוד ושכב על מטתו וכו' (עיין פנים השיחה שהיה אז מענין שכל דבר שהוא רוצה לעשות הוא מוכרח לעשותו במסירת נפש וכו'), ואז סיפר לפני ואמר בזה השבת הקשו קושיא למעלה ואני אמרתי עליה תירוץ והקשיא היא כי יש מקיפים אצל השכל ויש מקיפים להתורה ומה לעשות שיכנסו המקיפים לפנים וכו' כנדפס בסוף המאמר הנ"ל:

אחר כך עמדתי לפניו עוד עד אחר שקיעת החמה, בתוך כך נכנס אליו המשרת שלו ואמר בזה הלשון: רבי תנו מעות על נרות (ובלשון אשכנז רבי גיט געלט אויף לעכט), ענה ואמר אלי השמעת מה שהוא אומר, גם את זה תזכור, כי גם זה הוא תירוץ על הקשיא (היינו על הקשיא הנ"ל שהקשו למעלה בענין המקיפים) אם תהיה איש כשר תזכה להבין זאת:

אחר כך נסע לדרך ואמר המאמר עתיקא הנ"ל שם בדרך בשבת נחמו כנ"ל, ובהיותו בדרך נפטרה בתו הקטנה פיגא ז"ל ובבואו לביתו העלימו ממנו ולא הודיעו לו כלל כי לא נתגדלה אצלו בביתו רק בעיר הסמוכה בקהילת לאדיזין שהיתה שם אצל מינקת על כן היו יכולים להעלים ממנו והוא ז"ל תיכף כשירד מהעגלה ונכנס לביתו, מצא אנשים מאנ"ש שבאו אליו מקהילת נעמרוב, אז תיכף אמר לפניהם דברי תורה הרבה ממאמר עתיקא הנ"ל, והכניס בתוך דברי תורתו ענין שבעת ימי אבילות כמבואר שם באות ה"א וגם בדרך קודם כניסתו לעיר הבינו מדבריו שיודע ברוח קדשו שנסתלקה, ואחר כך כשנכנס לביתו שאל וחקר את בני ביתו והעלימו ממנו, ולא נהג אבילות כלל ולא נודע לו מפי אדם עד אחר ראש השנה, ואז נהג שעה אחת אבילות כדינא כי כבר היה אחר שלשים, ואמר אז שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהוג אבילות אף על פי שיודע על פי השגות

ואחר כך בימי אלול הייתי אצלו בעצמו (כי אז בבואו לביתו לא הייתי בעצמי רק כל הנ"ל שהיה בעת כניסתו לביתו שמעתי מחברי שהיה אצלו אז) ותיכף כשנכנסתי אצלו והוא ז"ל היה יושב בכובד ראש בצער, והתחיל לדבר תיכף מענין חיים ומיתה ענה ואמר לי הלא בין חיים למיתה אין חילוק כי אם באמה אחת שעכשיו האדם כאן ואחר כך שוכן שם, והטה בידו על הבית עלמין כלומר, מי שהוא צדיק ואף במיתתו הוא חי מה חילוק אצלו בין חיים למיתה, רק שמקודם היה דר כאן ועכשיו קבע דירתו שם בקבר והוא חי שם ואז התחיל לומר חיים נצחיים הוא רק אצל השם יתברך, ומי שהוא נכלל בו יתברך הוא חי גם כן חיים נצחיים וכו', כמבואר כל זה אצל המאמר הנ"ל (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן):

שם במאמר הנ"ל אות ג', וגדולו מן הארץ, כי צריך המקבל הזה להיות חכם וכו' היינו שיהיה לו חומר ממוזג לקבל חכמה ושכל וכמבואר לקמן בסי' נ"ג, וכמבואר במקום אחר בשם רבינו ז"ל שיכול האדם להיות צדיק אף על פי שאינו למדן, אבל להיות בעל השגה לזה צריכין להיות למדן בגמרא פירוש תוספות וזה בחינת וגדולו מן הארץ, היינו שגם טבע גופו וחומרו שהוא בחינת ארץ (כידוע וכמבואר גם לעיל בסימן י"ד) יהיה גם כן מוכן וממוזג לזה כנ"ל ועיין מדרש רבה בראשית פרשה י"ג ואד יעלה מן הארץ, רשב"ל אומר אין עננים אלא מלמטה (היינו מן הארץ) וכו', לאחד שאמר לחברו הלוני סאה של חטים אמר לו הבא קופתך ומדוד, כך הקדוש ברוך הוא אומר לארץ אייתי ענניך וקבל מטר (הובא בתוספת סוכה דף י"ב ד"ה בפסולת) ובזה מבואר כל ענין הנ"ל ביותר:

שם אות ה"א, כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו רוצה לומר כי כבר נתבאר לעיל אות א' שעל ידי המהירות של תנועת השכל של השפע אלקי על ידי זה נולד חום בלב, ועל כן כיון שמקיף של זה גדול ממקיף של זה על כן אם היה משיג המקיף הגדול ממדריגתו היה נכווה על ידי זה ממש על ידי גודל אור ההתלהבות שהיה נולד בלבו גם כן למעלה ממדריגתו עד שלא היה יכול לסבול כלל כמו מי שנכוה ממש מה שאין כן על ידי השגת המקיף שכפי מדריגתו על ידי זה נולד ההתלהבות בלבו גם כן כפי מדריגתו ויוכל לסובלו ועיין בסוף המאמר מבואר בענין אחר קצת:

שם באות הנ"ל, מבואר מענין ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה ועיין מדרש רבה סוף פרשה ויחי מבואר שז' ימי אבילות הם כנגד ז' ימי המשתה:

שם באות וא"ו, כולו אומר כבוד יש לומר כי כבוד מרמז על בחינת חכמה כידוע וכמבואר בדבריו ז"ל גם כן היינו בחינת השגת החכמה והשכל הנ"ל שהוא בחינת מקיפין בחינת חופה, וזה שכתוב (ישעיה ד) כי על כל כבוד חופה וזהו שכתוב אחר כך ומרים שפגמה בכבוד משה, כי החכמים בעלי השגה אמתיית הנ"ל זוכין לכבוד כמו שכתוב (משלי ג) כבוד חכמים ינחלו, בפרט משה רבינו ע"ה שזכה לשפע אלקי בחינת אור הפנים בשלימות כמו שכתוב כי קרן עור פניו וזכה בשלימות לקדושת שבעת הנרות, כי זכה לקדושת החוטם בשלימות שהוא בחינת יראה כנ"ל, על כן זכה להיות עניו שפל וסבלן ולא חרה אפו על בזיונו, כי יראה קשורה בענוה כמו שכתוב (משלי כ"ב) עקב ענוה יראת ה' ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת א-ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתא, ועל כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ל"ג:) יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, ושיבחה אותו התורה כאן במעלה היותר גדולה שהוא הענוה, וזכה לקדושת הפה עד שנאמר בו (במדבר י"ב) פה אל פה אדבר בו, וזכה לקדושת העינים עד שנאמר בו (שם) ותמונת ה' יביט, וזכה לקדש את אזניו עד שנאמר בו (שם) בכל ביתי נאמן הוא שגילה לו השם יתברך כל סודותיו כביכול:

שם מצורע חשוב כמת (נדרים ס"ד:) כי המת לאחר מותו אינו יכול להמשיך שכל הפנים בעולם כמובן לעיל בפנים, וכן מצורע דא סגירו דנהורא עילאה היינו אור הפנים כנ"ל, רק שהמת והניח ברכה אחריו שהם בניו שעוסקים הם שימשיכו שכל הפנים בעולם אז גם נשמתו עולה לאור הפנים כנ"ל אבל המת בלא בנים קשה לו לתקן אור הפנים כמובן לעיל בפנים והגם שהתורה מצאה לו גם כן תקנה לייבם את אשתו ואז זה הנפטר בלא בנים יחזור ויתגלגל בזה העולם, אף על פי כן הלא גם אז אתתיה אימיה ונמצא שאבד את בת זוגו, וממי יוליד בנים גם עכשיו אם לא שיהיה בבחינת פן יקדמנו אחר ברחמים וכו' כמבואר בפנים, וזהו שאמר אל נא תהי כמת וכאיזה מת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו היינו כמת בלא בנים רחמנא ליצלן, שמיתה כזאת היא עיקר בחינת סגירו דנהורא עילאה חס ושלום כנ"ל:

ולבאר בקצרה קשר הענין של אות ה' ו' ז' כי עיקר האדם הוא השכל והדעת כמבואר לקמן, ועיקר יצירתו היתה בשביל להשיג הדעת האמת של השגת אלקותו יתברך, ובהשגת הדעת הזה יש שני בחינות בבחינת אחור וקדם צרתני היינו השכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות והוא מכונה בשם אחור מחמת שבא באיחור הזמן שאחר ההקדמות, ויש שכל שבא לאדם רק על ידי שפע אלקים וזה מכונה בשם קדם בשם פנים והגם כי בשניהם יש צורך להעולם, כי גם מי שזוכה לשפע אלקי צריך להשתמש לפעמים גם בבחינת השכל השני, בפרט בשביל בחינת הולדה דהיינו בכדי שיוכל להלביש אור השגת שכלו באיזה לבושים בכדי שיוכלו גם שאר בני העולם ליהנות ממנו ולהטיב מטובו לאחרים (שזה ממש גם פירוש הפשוט של אחור וקדם צרתני בחינת יצירת האדם זכר ונקבה בשביל להוליד על ידה בנים ושתהיה לו לעזר), אף על פי כן עיקר שלימות תכלית האדם הוא לזכות לבחינת השכל הזה של השפע אלקי שהוא בחינת פנים בחינת המשכת אור הפנים בעולם

והנה כל זמן שהאדם חי הוא עוסק בזה להמשיך שכל הפנים בעולם על ידי מעשיו הטובים, ולאחר הסתלקותו אז צריך להשאיר בניו אחריו שיעסקו הם בזה (וזכר ונקבה דייקא כנ"ל) ועל כן תיכף בשעת הנשואין שהוא בשביל הולדת הבנים עוסקין אז בזה שזה בחינת קידושין וחופה וז' ימי המשתה כמבואר בפנים, וכשנפטר האדם מתאבלין עליו ז' ימי אבילות כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים על ידי זה (ועיין לק"ת להאר"י ז"ל פרשה ויחי שז' ימי אבילות הם כנגד ז' בחי' מקיפין וכו') וזה גם כן בחינת הקריעה מה שקורעין על המת, כי המקיפין הנ"ל הם בחינת לבושין כמבואר בסוף המאמר, וזה קרע גימ' ש"ע כנגד ש"ע נהורין של אור הפנים בחינת המקיפין הנ"ל והנה הנפטר בלא בנים רחמנא ליצלן, נמצא שאין מי שיעסוק עכשיו אחריו בענין המשכת שכל הפנים בעולם, ונתנה התורה עצה לייבם את אשתו, ואזי יתגלגל הנפטר הנ"ל ויעסוק הוא בעצמו עוד הפעם בזה, ואם אין אחיו רוצה לייבם את אשתו צריכה לחלוץ נעלו (יש לומר שנוגע למה שכתוב בספר אוצרות חיים דף ק"כ בענין הנעל הנמשך גם כן מן החשמל והחשמל הוא סוד מלבוש של בחינת המקיפין כמבואר בסוף המאמר הזה, ועיין בתחלת פע"ח שער התפלה) וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם ועיקר הבושה הוא בפנים וכו' ועיין בסוף אות ז' שכתוב שם כי הכלימה אזיל סומקא ואתי חיוורא שזה בחינת לידה בחינת דם נעכר ונעשה חלב

ובזה יש להבין תוכן הענין כי מבואר בפנים שיש בחינת מקיף ובחינת מקיף למקיף, היינו כי מתחלה צריכין להמשיך המוחין מהעלם אל הגלוי מבחינת עבור לבחינת לידה ואז המוחין בבחינת מקיפין עדיין, ואחר כך צריכין להמשיך המוחין לפנים שזה בחינת השגת המקיפין בשלימות

והנה גם בהולדת הבנים שהוא רק בשביל המשכת המקיפין שכל הפנים יש גם כן בחינה זו בחינת עיבור ולידה ומוחין והנה כשמוליד בנים הוא רק בבחינת המשכת המקיפין שכל הפנים מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בחינת המשכת המוחין זה תלוי בבחירתם של הבנים עצמם אם יזכו לצעוק אל ה' עד שיהיו נולדין המוחין ויקדשו את השבעת הנרות עד שימשיכו המוחין לפנים, ועל כן זה היבם שלא רצה לייבם את אשת אחיו לא פגם רק בזה שלא השתדל להמשיך נשמת אחיו בעולם מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה, אבל בענין המשכת המוחין עצמן אפשר שגם אם היה מייבם אותה והיה ממשיך נשמת אחיו בעולם, אף על פי כן לא היה זוכה אחיו להמשיך המוחין בבחירתו נמצא שעיקר הפגם של היבם היה בבחינת המשכת נשמת אחיו מהעלם אל הגילוי לבחינת לידה שהוא בחינת דם נעכר ונעשה חלב בחינת אזיל סומקא ואתי חוורא, על כן וירקה בפניו ובזה הרוק הוא נכלם והכלימה היא אזיל סומקא ואתי חוורא (ועיין לקוטי תורה פרשה כי תצא שבזה הרוק שרוקקת יוצא ממנה האי רוחא דשדי בגוה וכו' עיין שם נמצא שזה בעצמו הוא גם כן בחינת לידה, כי בתחלה היה נקשר בבטן אשתו ומצפה שיהיה תיקונו על ידי אחיו היבם ועכשיו יצא ממנה ויתתקן על ידי תחבולה אחרת שימצא לו השם יתברך ובזה אפשר לומר שזהו שהקפידו רבותינו ז"ל שיהיה רוק דווקא שהוא לבן ולא דם (ועיין לק"ת שם), כי הלידה הוא בבחינת אזיל סומקא ואתי חוורא כנ"ל):

שם אות ז', בין בתפלה בין בתורה כשנתעלם המוחין וכו' רוצה לומר כי יש שכל ומוחין בעבודת ה' שזה בחינת המוחין והחיות של תפלה, ויש שכל ומוחין של תורה כגון השכל של חידושי תורה ואפשר שזה כוונתו גם כן בסוף המאמר במה שהקשו כי יש מקיפין אצל השכל וכו' רוצה לומר בהשגת וידיעת השכל באלוקותו יתברך ובמדותיו יתברך ובהנהגותיו הקדושות שבזה נכלל גם כן בחינת המוחין של תפלה, ויש מקיפין להתורה רוצה לומר של הלכות התורה וסודותיה וכו':

שם סוף אות הנ"ל, צור ילדך תשי ר"ת של צעקתינו יודע תעלומות וכו' עיין בספר ברית מנוחה דרך ד' ששם צי"ת שבשם מ"ב מקורו מפסוק צור ילדך תשי מבואר לענינינו:

שם אות ח', זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחינת עיבור רוצה לומר כי אם היה המוחין כבר בבחינת לידה על כל פנים אף על פי שלא זכה עדיין להמשיכן לפנים והם עדיין בבחינת מקיפין אף על פי כן היה מבין בתורתו איזה חידוש, כי השכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה כמבואר באות ד' וכשאין מבין בה שום חידוש מסתמא אין המוחין עדיין גם בבחינת מקיף רק בבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף וכו', ואז אין לדרוש אותה לרבים וכו' וכשזוכה להוליד המוחין ולהכניס אותם בפנים, אז מחויב לגלות הסגולה לעם סגולה ולהטיב מטובו לאחרים:

שם בסוף אות ט', נחמו נחמו היינו מקיף ומקיף למקיף שהידיעה הוא עיקר הנחמה וכו' רוצה לומר גם כן כנ"ל, כי שמולידין המוחין מבחינת עיבור בחינת מקיף למקיף לבחינת לידה בחינת מקיף לבד, זה גם כן כבר בחינת נחמה, כי ניתוסף בו ידיעה חדשה קצת על ידי שהשכל הפנימי מקבל חיות מהמקיף הזה, ואחר כך כשזוכה להמשיך המקיף לפנים שזה בחינת ידיעה שלימה אז עיקר שלימות הנחמה:

שם בסוף המאמר, ש"ע נהורין בגימטריא ב"פ אל במילואו כי אל הוא אור הפנים רוצה לומר כי ב' פעמים הקף בגימ' ש"ע ושני פנים הקף יש לומר שמרמז לבחינת מקיף ומקיף למקיף הנ"ל ועיין בכוונות אלול מבואר גם כן מענין ב' פעמים אל, כי עיקר הזמן לזה הוא בחודש אלול ובזה מובן גם כן סוד מה שהתפלל משה על רפואת מרים שנצטרעה על שפגמה כביכול בכבוד משה שהוא בחינת שפע אלקי אור הפנים על כן התפלל עליה אל נא רפא נא לה, אל דייקא שהוא בחינת אור הפנים ויש בענין זה של מרים עוד נפלאות גדולות, כפי הנשמע מאנ"ש שרימז בזה על בתו מרים ז"ל, שהיתה כלתו של הרב הגאון וכו' מוואלטשיסק ונסעה לארץ ישראל ונתייבמה שם וזה היה כמה שנים אחר פטירתו של רבינו הקדוש זצוק"ל, ויש בזה עוד ענינים הרבה ואיני בקי בהם בבירור כל כך לכן העתקתי רק ברמז קצת:

לענין המקיפים המבוארים במאמר הנ"ל שכל אחד ישיג לעתיד כפי טרחו בעבודת ה' וכו' אמר רבינו ז"ל שיש עובדות כאלו בזה העולם שזוכין על ידם שגם בעולם הבא יזכה בכל פעם לעלות מדרגא לדרגא ולהשיג בכל פעם מקיפין חדשים:

שם באות ט', הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו הגדולה שעשה ה' עם העכו"ם הגדיל ה' לעשות עם אלה, היינו שהגדולה הזאת היתה לישראל (כי אז ידעו ויבינו אפילו העובדי כוכבים שגדולתם היתה לנו גדולה וכו') אמר המחבר שמעתי מאבי ז"ל שפירש בזה מאמר רז"ל במס' עבודה זרה ב: שיאמרו העובדי כוכבים לעתיד לבוא רבונו של עולם הרבה שווקים תקננו וכו' הרבה כסף וזהב הרבינו וכלם לא עשינו אלא בשביל ישראל וכו', לכאורה קשה איך יעיזו פניהם כל כך לומר שקר וכזב כזה בפני השם יתברך בעצמו שלא עשו הכל אלא בשביל ישראל אבל לפי הנ"ל מיושב היטב, כי אדרבא דייקא אז על ידי שיתרבה הדעת כל כך עד שגם הם ידעו ויבינו שהכל היה באמת רק לטובת וגדולת ישראל כנ"ל, ועל כן יהיה להם פתחון פה לומר כל זאת והקדוש ברוך הוא יאמר להם אמת הדבר שהכל נעשה רק לטובת ישראל אבל לא לזאת היתה כוונתכם כי הכל עשיתם רק לצורך עצמיכם וכו' כמבואר שם:

מאמר חותם בתוך חותם נאמר ביום ב' יום חמישי לעשרת ימי תשובה שנת תקס"ה וראש השנה חל אז ביום ה' ו', ובשבת תשובה שלאחריו היינו מסופקים אם נזכה שיכנס מחדרו אלינו לישב עמנו בסעודה שלישית ולגלות לנו תורה, כי לא היה דרכו לישב עמנו בסעודה שלישית כי אם בעתים ידועים וכמבואר במקום אחר והיינו עומדים ומצפים סמוך לחדרו ובתוך כך פתח פתאום הדלת מחדרו בבהלה גדולה, וכל האנשים אשר עמדו שם בסמוך נפל עליהם פחד גדול ונבהלו ונשתוממו מאוד וקרא בתחלה שתבוא בתו הגדולה אליו ונכנסה תיכף לחדרו, והתחיל לדבר עמה מענין פטירת בתו הקטנה פיגא ז"ל, והתחילה שוב להכחיש ולהעלים, ואמר הלא כבר אני יודע האמת שנפטרה והוכרחה להגיד לו בפירוש ולא נכנס מחמת זה אלינו לסעודה שלישית, ונהג שעה אחת אבילות במוצאי שבת ואחר כך נכנס אצלינו לביתו הגדול ודיבר עמנו כדרכו, ואז שאל לאחד אם בכה בראש השנה, ואמר אז שעיקר מעלת הבכיה כשהיא מחמת שמחה, וגילה אז ענין הנפלא בשמך יגילון כל היום ר"ת בכיה כמבואר בסי' קע"ה ואמר אז שהיה לו אז (מה שקורין בלשון חסידות) הארה גדולה לומר תורה, אך על ידי זה הנ"ל נתבלבל הדבר, וסיפר שבתו הקטנה הנ"ל שנפטרה באתה אליו בקובלנא רבא וכו' (עי' פנים), ואז הוכרח לשאול עד שהודיעו לו כנ"ל וכו', ומחמת זה נתבלבל הדבר ולא אמר אז התורה הגדולה שהיה מוכן לומר כנ"ל:

ובחמלת ה' חסדו גבר עלינו וסיבב השם יתברך אחר כך שאף על פי כן לא אבדנו את התורה הזאת כי זכינו אחר כך ביום ב' שגילה לנו אז תורה גבוה ארוכה ורחבה ועמוקה מאוד והוא מאמר חותם בתוך חותם הנ"ל והמאמר הזה נאמר פתאום כי בתחלה ישב ודיבר עמנו כדרכו, ומקודם צוה לאיש אחד להביא לו שמן ופתילה לתקן לו נר של שמן זית, ואחר כך הדליק הנר בעצמו, כי כן היה דרכו כמה פעמים שהיה פתאום מדליק נר של שמן זית, והדבר היה מובן שהיה ממתיק דינים בזה ואז סמוך להדלקה והנר היה דולק סמוך לשולחנו, והוא ז"ל דיבר עמנו באימה גדולה ובתוך כך צוה להביא לפניו סליחה והביאו לפניו, ופתחה ואמר קצת מאיזה סליחה של יום כפור, והכל היה בפני כולנו שהיינו עומדים סביבו והוא ישב על כסאו סמוך לשולחנו בחדרו בתוך כך התחיל לדבר מגן עדן והגיהנם שהגן עדן והגיהנם הם בזה העולם וכו', ונכנס מענין לענין עד שגמר כל המאמר חותם בתוך חותם הנ"ל, ונשתהה המאמר בערך ארבעה שעות, וכל מה שעבר אז אי אפשר לספר בכתב, אשרי השעה אשרי הרגעים שזכינו לעמוד לפניו, ואחר כך בשבת אחר סוכות אמר שבשביל התורה הזאת נתן אלף אדומים לשומר הפתח למעלה במקום שהיה שם וכו' כמבואר במקומו:

כשאמר אז שכל הקולות הם בחינת עזות, אמר אז שאפילו קול קישקוש המטבעות של נתינת הצדקה הוא גם כן בחינת עזות דקדושה וכו'

כשאמר הענין של מאמר רז"ל (ראש השנה כ"ז:) התוקע בבור וכו' עיין שם מענין התגלות סוד קול ההברה וכו' אז אמר בעצמו שיש בזה קשיא לכאורה, כי שם מבואר שמי שאינו בבחינת בשר אינו יכול לשמוע הקול בעצמו כי אם קול ההברה, ואיך אמרו רז"ל אותם העומדים בחוץ ופירש רבינו ז"ל שרוצה לומר אותם שאינם בבחינת בשר ואף על פי כן אמרו אם קול שופר שמע יצא וכו' וקשה על זה לכאורה הלא הוא ז"ל ביאר בעצמו למעלה שאותם שאינם בבחינת בשר אי אפשר להם לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא בחינת קול שופר ואינם שומעין רק קול הברה, כך דיקדק הוא ז"ל בעצמו ולא ביאר הענין לתרץ הדבר בפירוש, רק אמר בשיחתו הקדושה הלא גם כן אין מבינים ענין הנ"ל, אך מדבריו מובן שיש בזה דברים בגו והנראה מדבריו הוא שגם מי שאינו זוכה עדיין להיות קרוב להנשמה ולהצדיק האמת בבחינת בשר הנ"ל, אף על פי כן אם יכריח עצמו הרבה ויטה אזנו היטב בכח גדול לשמוע קול הנשמה וקול הצדיקים אמתיים, יש לו גם כן תקוה לשמוע הקול דקדושה בעצמו רק שצריך להטות אזנו היטב, והוא ממש כמו לענין דין הנ"ל בפשיטות לענין קול שופר, שאותם העומדים בפנים בודאי שמעו קול שופר וכמבואר בשולחן ערוך, רק אותם העומדים בחוץ הם צריכים הבחנה אם קול שופר שמעו או קול הברה, כמו כן גם כן לענין מה שפירש רבינו ז"ל אותם העומדים בחוץ שאינם בבחינת בשר הם צריכים לדקדק היטב לידע אם קול שופר שמעו או רק קול הברה, אבל אם יכריחו עצמן מאוד ויטו אזנם היטב היטב יוכלו גם הם לשמוע הקול דקדושה בעצמו ולא קול הברה אבל מי שזוכה שהוא בבחינת בשר, זה אין צריך הבחנה כלל, כי בוודאי ישמע בחינת הקול שופר שהוא הקול דקדושה בעצמו וכו' כך נראה לפי עניות דעתי (כל הנ"ל בענין המאמר הנ"ל הועתק מספר חיי מוהר"ן):

ועיין עוד בספר חיי מוהר"ן הנ"ל בענין הסיפורים וענינים שהיה בשבת הנ"ל שאחר סוכות, שהיה הפארשפיל של הנשואין של בתו מרים ז"ל הנ"ל, ומבואר שם שסיפר אז שבאותו הראש השנה נתנו לו עקספענץ אלף אדומים אחר כל ההצטרכות (היינו שנתנו לו מלמעלה שפע הזאת לבד מההצטרכות שלו על כל השנה), והיה במקום שהיה, והוא אוהב תורה מאד, והיה שם מקום שאמרו שם תורה גבוה מאוד והלך לשם ועמד שם שומר על הפתח וכו' ונתן לו האלף אדומים (היינו השפע הזאת), ונכנס לשם ושמע מה ששמע וכו', ומאמר חותם בתוך חותם הנ"ל הוא מאותו התורה של המקום הנ"ל, רק הוא מעט ומקצת וכו' עיין פנים:

שם במאמר הנ"ל סוף אות ה', היום הזה זה בחינת קול שופר שמצוותו ביום בבחינת יענך ה' ביום צרה וכו' לכאורה אינו מובן כלל, ואפשר דרוצה לומר כי במזמור זה יש ע' תיבין כנגד ע' קלין של היולדת, שהם בחינת כלליות הקולות דקדושה, וכמובן בסי' כ"א ובסי' ל"ו ועל כן גם כאן שמבאר שלשבר העזות דסטרא אחרא הוא רק על ידי קולות דקדושה זה גם כן בכלל יענך ה' ביום צרה על ידי הקולות הנ"ל או יש לומר שסמך על סוף המזמור הנ"ל שסיים יעננו ביום קראינו שנענין על ידי קריאת הקולות דקדושה:

וכן מובא גם בכוונות יענך ה' ביום צרה ר"ת בגימטריא יב"ק, וכן יעננו ביום קראינו ר"ת יב"ק, נמצא שיש להם סמך זה לזה או יש לומר כפשוטו דרוצה לומר כי יענך ה' ביום צרה הוא על דרך מאמר הכתוב (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, שזה בחינת תקיעת שופר כמובא בכוונות, ומובא גם כן בדבריו ז"ל במאמר פתח ר' שמעון סימן ס' ועי' זוהר בשלח דף ס' בענין מן המצר הנ"ל לענין תקיעת שופר ועיין זוהר ויקהל קצ"ו:

בענין וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם וכו', גם כן לענין תקיעת שופר

אך אף על פי כן לבאר קצת מה שמכנה ענין תקיעת שופר בתיבת היום הזה מחמת שמצוותו ביום, יש לומר דרוצה לומר על דרך מאמר רז"ל (ראש השנה כ"ח) לילה לאו זמן שופר ולענינינו יש לרמז בזה, כי כל זמן שהאדם משוקע לגמרי בחושך חס ושלום אז אינו מרגיש בצרת נפשו כלל, והוא כאבן דומם חס ושלום, ואינו מתאנח וצועק על צרת נפשו כלל וכעין שפירשו הקדמונים ז"ל (שמות ב) וימת מלך מצרים אז ויאנחו בני ישראל מן העבודה, כי התחילו להרגיש בצרת נפשם, מה שאין כן קודם לזה היו מונחין בשפלות ומרירות כזה עד שלא היו מתאנחין וצועקין כלל נמצא שבחינת הקול שופר שהוא בחינת מקול אנחתי היא גם כן כבר איזה צמיחת קרן ישועה, מאחר שמרגיש כבר בצרת נפשו וצועק לה' העונה בעת צרה וזה בחינת מה שתקיעת שופר מצוותו ביום דייקא, היינו כשנמשך עליו איזה הארה מהנשמה והדעת להרגיש בצרתו איך שעזות הגוף וערלת בשר גבר כל כך עד שאינה יכולה הנשמה להתקרב להגוף, אז מתאנח וצועק על זה ובאמת האנחה והצעקה עצמה הוא גם כן כבר מצד הארת הנשמה שמרחמת על הגוף גם כן ורוצה להאיר בו, ועל כן הוא בבחינת אור יום בחינת תקיעת שופר שמצוותו ביום, רק שהארה זאת הוא בחינת אור היום בתחילתו, ועל ידי האנחה והצעקה עצמה זוכה לשבר עזות הגוף ולמול ערלת בשר, ואז יוכל לקבל אור העצם שהוא הארת הנשמה בשלימות:

שם אות ז', מענין קול הברה וכו' אם עונינו ענו בנו וכו' לבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי כל היסורים והצרות ששולח השם יתברך על האדם חס ושלום בפרט או בכלל, הכל הוא רק בכדי לשבר על ידי זה עזות הגוף ולעוררו בתשובה, בכדי שתוכל הנשמה להתקרב אליו ולהאיר לו אשר זה שלימות תכליתו, ועל כן כשבאין יסורים על האדם אז אין עצה וכו' רק לצעוק אל ה' וכו' כמו שכתוב ויצעקו וכו', כי על ידי הקולות של הצעקות ממילא נשבר עזות הגוף ואז ניצולין ממילא מכל הצרות אמנם לפי זה צריך להיות הצעקה העיקר רק על ענין זה שגבר עזות הגוף כל כך עד שאין הנשמה יכולה להתקרב אליו ונתרחק מהשם יתברך על ידי זה מאוד, וזה גרם כל הצרות בגשמיות בכדי לשבר על ידי היסורים על כל פנים עזות הגוף נמצא מובן ממילא שצריכין לצעוק רק על זה, מה שאין כן אם אינו נתעורר בתשובה על ידי היסורים להשתדל מעתה לשבר עזות הגוף ושיהיה כל צעקותיו על ענין זה, רק גם בשעת היסורין הוא צועק רק להנצל מן היסורין עצמן ושיהיה לו פרנסה בריוח וכל טוב, על זה אמרו רז"ל בתיקונים (תיקון ו) צווחין ככלבין הב לן חיי הב לן מזוני, ככלבים דייקא בחינת והכלבים עזי נפש, כי חסרון הפרנסה ושאר היסורין כיוצא בזה בא רק לשבר עזות הגוף, וכאן שאינו נתעורר על ידי זה לצעוק הוא גם כן על זה לשבר עזות הגוף רק הוא צועק כפשוטו על חסרונותיו, נמצא שהצעקות אלו בעצמן הם גם כן רק מבחינת עזות הגוף שזה בחינת צווחין ככלבין הנ"ל

והנה רבינו ז"ל גילה לנו בזה מאין נמשך בחינה זאת, שגם בשעת הצעקה הוא צועק רק על חסרונותיו בגשמיות ולא על התכלית האמת שרק בשביל זה באו עליו היסורים ענין זה בא מחמת שהנשמה נתרחקה כל כך מהגוף, והגוף גבר בעזות כל כך עד שאינו בבחינת בשר להנשמה שהוא בחינת העצם, על כן אפילו כשנתעורר איזה קול דקדושה שהוא קול הצעקה שהוא בעצמו צועק, וכל הקולות דקדושה נמשכין רק מצד הארת הנשמה כנ"ל אבל מחמת שנתעורר כנגדו קול הברה שהוא קול המחבלים שנבראו על ידי עוונותיו, והם צועקים גם כן הב לן חיי הב לן מזוניה, וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה אז הם נחים אבל כשנתעורר קול דקדושה שהוא קול הצעקות הנ"ל, שעל ידם זוכין לשבר עזות הגוף, וכשיזכה לזה לשבר עזות הגוף בשלימות אזי ממילא יהיו כלין ואובדין כל המחבלין הנ"ל על ידי תשובתו השלימה, על כן הם נתעוררין אז לקטרג עליו ולצעוק כנגדו בקולותיהם הב לן חיי הב לן מזוני, ובזה מבלבלין את דעתו עד שגם הוא בעצמו אינו זוכה לשמוע הקול דקדושה שלו רק קול הברה היינו שגם הוא אינו צועק על ענין התכלית האמת שיזכה לשבר עזות הגוף ולקבל הארת הנשמה בשלימות, רק גם הוא צועק רק על חסרונותיו הגשמיות וצרכי גופו, ואז הקולות שלו בעצמן הם בחינת עזות הגוף בחינת צווחין ככלבין הנ"ל שזה בחינת שאינו שומע הקול דקדושה רק הקול הברה שהם הקולות של המחבלים הנ"ל, על כן אינו מתעורר בתשובה בצעקתו רק צועק למלאות חסרונות הגוף וממילא מובן כפי הנ"ל כי על ידי הקולות כאלו קשה להנצל מן היסורים ולקבל ישועה, כי עיקר הישועה שבאה על ידי הצעקות הוא מחמת כי על ידי הצעקה עצמה נשבר עזות גופו וממילא אין צורך להיסורים וניצול מהם, מה שאין כן על ידי הקולות הנ"ל שהוא בחינת ששומע רק הקול הברה, והם בעצמם בחינת עזות הגוף, ואיך יהיה ניצול על ידם מהיסורים שבאו עליו רק בשביל לשבר עזות גופו וזה שצועק ירמיה הנביא על ענין זה (ירמיה יד) אם עוונינו ענו בנו שהעוונות צועקין בתוכינו שזה בחינת הקול הברה הנ"ל, ועל ידי צעקות כאלו בוודאי קשה לקבל ישועה כנ"ל, אף על פי כן ה' עשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד

אך אף על פי כן יש להבין, אם כן מאחר שהגוף עז כל כך עד שאינו נשבר עזותו על ידי הקולות רק אדרבה הקולות בעצמן הם רק על צרכי גופו לבד, ואם כן אם השם יתברך ירחם עלינו למען שמו לבד ויושיע לנו גם בגשמיות, ויסיר ממנו כל היסורין, ואזי בוודאי יתגבר הגוף בעזות יתירה עוד, ואם כן קשה וכי זה הוא הרחמנות באמת שירחם עליו ה' למען שמו והוא ישאר בעזות גופו לעולם חס ושלום, ועל כן ההכרח לומר שירמיה התפלל עצמו על זה שיעשה השם יתברך למען שמו בדבר זה עצמו, ויתן בלבנו שנזכה להטות אזנינו היטב לקול דקדושה בעצמו ולא לקול ההברה, ואף על פי שאין אנחנו בבחינת בשר אף על פי כן נזכה לשמוע הקול דקדושה בעצמו שהוא רק מצד הארת הנשמה, ועל ידי זה יהיה נשבר עזות הגוף ואז ממילא ננצל מכל היסורים, ונזכה לקבל ישועה שלימה גם בגשמיות כנ"ל (ויש לומר עוד שזהו שדרשו רבותינו ז"ל הובא בפירש"י שם עשה למען שמך המשותף בשמינו, כי ידוע שהשם של האדם מורה על חיותו ונשמתו בבחינת (סראשית ב) נפש חיה הוא שמו, והנה הנשמה יריאה להתקרב אל הגוף כשהוא עז וחזק בתאוותיו, כי תוכל ללכוד בעזות ותוקף הגוף כמבואר באות ה', מה שאין כן השם יתברך כביכול אינו מתיירא מזה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"א) על פסוק (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וכו', ואם כן עשה למען שמך המשותף בשמינו היינו בנשמותינו, והמשך עלינו הארה משמך הקדוש והנורא שהארה זו תוכל להאיר גם בגוף שהוא עז וחזק מאוד, עד שיהיה נשבר העזות שלו ויקבל אור הנשמה) ובזה מובן ומיושב הדיקדוק הנ"ל בענין זה באות ג' בשם רבינו ז"ל בביאור יותר, כי גם העומדים בחוץ יכולין לשמוע קול שופר על ידי זה שיצעקו על זה בעצמו, בבחינת אם עוונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך וכנ"ל:

שם וכן לענין החכם אם אינו בבחינת בשר להחכם אז אינו שומע רק הקול הברה היינו קול העוונות וכו' היינו שאינו שב בתשובה על ידי התוכחה של החכם, רק אדרבא נופל בדעתו על ידי זה ביותר ומתגרין בו העוונות ועזות גופו ביותר חס ושלום:

וכפי זה יש לפרש גם לעיל כפשוטו ובדרך קצרה, כי כשנתעורר קול דקדושה אזי תיכף נתעורר כנגדו קול הברה היינו הקול של העוונות שצועקין כנגדו ומקטרגין עליו, ואז אם אינו בבחינת בשר להנשמה קשה לו לשמוע הקול דקדושה (הן של עצמו הן של החכם) שהוא בחינת קול שופר בחינת עזות דקדושה שהיא בחינת שמחה (כמבואר בפנים), שזה בעצמו גם כן בחינת מה שעיקר מעלת הבכיה היא כשהיא מתוך שמחה כנ"ל, ועל ידי כל זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא אבל אם אינו זוכה אזי אינו שומע רק הקול הברה, היינו הקול של העוונות שמקטרגין עליו וצועקין כנגדו, היינו שבאין אז על דעתו ומחשבתו כל עוונותיו ומבלבלין את תפלתו וצעקתו ונחלש דעתו ביותר, ואז מתגבר עליו העזות דסטרא אחרא ביותר, ואז צריכים להתפלל שירחם עלינו השם יתברך רק למען שמו לבד, שזה בחינת אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך וכנ"ל:

שם אות ח', וכשהבשר בבחינה הזאת אז (ישעיה מ"א) ולירושלים מבשר אתן וכו' יש לומר דרוצה לומר, כי כשזוכה לבחינת בשר הבחינה הזאת הוא כמו בחינת מבשר על בנין ירושלים (ישעיה א) קריה נאמנה, כי מתחילה היה רחוק מאוד מבחינה זו מאחר שהיה רחוק כל כך מקדושת נשמתו ומקדושת הצדיק עד שלא היה נשמע לו הקול דקדושה כלל, אם כן במה יזכה לשבר עזות גופו עזות דסטרא אחרא, ולהתקרב אל הרועים דקדושה ולהשלים את האמונה, אבל עכשיו שזכה לבחינת בשר בוודאי יזכה לשמוע הקול דקדושה וכו', ועל ידי זה יזכה לשלימות האמונה בחינת בנין ירושלים, נמצא שבחינת בשר הוא בחינת מבשר לירושלים כנ"ל:

ועיין משלי י"ד חיי בשרים לב מרפא ופירושו מלשון בשר, ורבותינו ז"ל במדרש וירא פ' נ"ז דרשו מלשון בשורה, ועיין מדרש נשא פרשת י"ד ולהג הרבה יגיעת בשר, אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא נותן לך לב בשר וכו' מבשרך בשורות טובות וכו' מכוון ביותר לענינינו:

ענין תורת ה' ותפלת ה' שבאות י' שזה בחינת בראשית ברא וכו' כמבואר שם, הגם כי הדברים גבוהים ורמים מאוד ומופלא מאתנו לגמרי, אף על פי כן נראה לעניות דעתי לקרב אל השכל קצת, כי באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא, והקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו על פי התורה, וכמובן באות א' גם כן שגזר דין צריך להיות דין תורה, ובחינת ההנהגה זו היא על פי תורת ה', והשם יתברך רב חסד ומטה כלפי חסד וכל מה שיכול לזכות את ישראל על פי תורת ה' בוודאי מזכה אותם, אף על פי כן מגלה הדין לבחינת לימודי ה' בכדי שילכו להוכיח את ישראל ולהחזירם למוטב כדי להמתיק הדין ואך יש גם כן בחינת תפלת ה' שהוא בחינת קודם הבריאה, היינו שלפעמים השם יתברך מתפלל כביכול, היינו שממשיך ומעורר רחמים כאלו שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה' שעל ידה הנהגת הבריאה כי אף שמבואר בפנים שגם תורת ה' ממש הוא למעלה מבראשית נקודת הבריאה, היינו שאין לכלל מדריגת הנבראים השגה בה מאחר שהוא תורת ה' ממש, אך אף על פי כן השם יתברך מנהיג את הבריאה על פי בחינת תורת ה', אך מחמת רוב רחמיו וחסדיו הוא מתפלל גם כן וממשיך על ישראל רחמים כאלו שהם למעלה מבחינה זו ומי שזוכה להכלל באין סוף ממש כביכול למעלה מראשית נקודת כל הבריאה שאז תורתו תורת ה' ממש ותפלתו תפלת ה' ממש, אז גם הוא יכול לעורר ולהמשיך בחינת רחמים הנ"ל שהם כביכול למעלה מבחינת תורת ה' אך מאחר שאי אפשר לו להיות בבחינת הכלליות הנ"ל באין סוף יתברך בביטול גמור ובתמידות כדי שלא יתבטל ממציאותו לגמרי, רק שבחינת הכלליות הזה צריך להיות בבחינת רצוא ושוב וכמבואר גם כן בסי' ד' מאמר אנכי וכו' וגם כי הלא נראה בחוש שאף על פי כן עדיין הוא בכלל הנבראים, על כן כשזוכה להמשיך ולעורר על ישראל רחמים על ידי תפלתו שהוא בחינת תפלת ה', אז נעשה גם בחינת ההנהגה של רחמים אלו בבחינת תורת ה', מאחר שזכה אחד מכלל הנבראים להמשיך ולעורר רחמים כאלו, אז גם רחמים אלו נעשים ונכללים בבחינת תורת ה' ואפשר שגם אלו הרחמים שהשם יתברך בעצמו מעורר וממשיך על ידי תפלתו כביכול, מאחר שכבר נמשכו רחמים כאלו בהנהגת הבריאה, אולי שגם הם נכללים אז בבחינת ההנהגה של תורת ה', ואז השם יתברך מתפלל ומעורר עוד רחמים גדולים ביותר וכן בכל פעם עד אין סוף כי רחמיו יתברך רבים וגדולים מאד עד אין סוף ממש, וכמו כן גם אלו הצדיקים שזוכין לתורת ה' ולתפלת ה' ממש, אז הרחמים שמעוררים וממשיכים על ידי תפלתם נעשים ונכללין אז בבחינת תורת ה', ואז עולין עוד ממדריגה למדריגה בבחינת הכלליות באין סוף בעצמו, כי בכל פעם ממשיכין על ידי תפלתם שהוא בחינת תפלת ה' ממש רחמים גדולים גבוהים ועצומים ביותר, וגם מהרחמים אלו נעשין אז בחינת תורת ה', ומתפללין עוד וממשיכין עוד רחמים גדולים ביותר, וכן עד אין סוף ממש כביכול ובזה מיושב מה שלכאורה אינו מובן בענין אלו הצדיקים שזכו ליכלל באין סוף ממש, עד שתורתם תורת ה' ותפלתם תפלת ה' ממש, אם כן מה עושין אחר כך כי בוודאי גם אחר כך צריכין לילך ממדריגה למדריגה מבחינת נעשה ונשמע זה לגבוה ממנו, ואיך שייך זה אז מאחר שכבר השיגו תכלית מדריגת בחינת הנעשה ונשמע הגבוה מעל גבוה שהוא בחינת נעשה ונשמע של השם יתברך בעצמו שהוא בחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש אך כפי הנ"ל מובן קצת, ויראתי להאריך עוד בדברים וענינים נשגבים כאלו, ואם שגיתי חס ושלום והוא רחום יכפר:

ועיין בשער ההקדמות ע"ה: שכתב, כי המלכות של אצילות נעשה בחינת אין סוף אל הבריאה וכו' וגם ידוע כי כל עולם ועולם כלול מבחינת עשיה יצירה בריאה אצילות וכו' ועיין זוהר נח ס"ה וכל אינון נהורין וכו' כולהו איקרון אין סוף וכו' ע"ש עוד ובכמה מקומות שם:

שם סוף אות י"א, העונשים של כל הדברים החליף אברהם אבינו על שיעבוד מלכיות אך עונש העזות נשאר בגיהנם יש לומר שזה כי מאחר ששיעבוד מלכיות בעצמן הוא גם כן רק על ידי עזות מלכותא בלא תגא, על כן אי אפשר שיהיה העונש של עז פנים על ידי שיעבוד מלכיות רק על ידי גיהנם בחינת עז פנים לגיהנם:

שם, על ידי שפגם בעזות יכול לבוא לקלקול אמונה וכו' עיין סוטה ל"ב: לענין שעירת חטאת דעבודה זרה, התם ניכסוף וליזיל כי היכי דנכפיר ליה, היינו מאחר שבוודאי פגם בעזות על כן תיקונו על ידי הבושה שמתבייש:

שם בסוף המאמר ממש, בענין כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו אוי לאותה בושה וכו' כבר דקדקנו בזה לעיל בסי' ו' במאמר קרא את יהושע, וכי שייך לומר שזה יהיה השכר של עולם הבא מה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו, עיין שם מה שביארנו בזה וכפי ענין המאמר זה חותם בתוך חותם הנ"ל יובן גם כן כי מבואר באות י"א שלעלות ממדריגה למדריגה צריך להיות ירידה קודם העליה והפירוש הפשוט כי מאחר שגם מדריגתו הראשונה היתה מדריגה טובה וטוב לו גם במדריגה זאת, על כן צריך להיות לו ירידה ועל ידי זה מתחזק ביותר לעלות מירידתו עד שעולה במדריגה גבוה יותר ממדריגתו הראשונה, ועל כן לעתיד שאז לא שייך שום ירידה ממש ממדריגתו מאחר שנתבטל הבחירה, על כן יהיה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו ואוי לאותה בושה ועל ידי זה יתחזק לעלות ביותר, כי לעתיד יהיה כולו תשובה כנ"ל באות י"א עצמו והתשובה הוא שיזכו בכל פעם להשגה יתירה כמבואר בסימן ו' הנ"ל ואיך יזכו לעלות להשגה יתירה בלי ירידה מקודם אך על ידי הבושה הנ"ל יתחזק לעלות להשגה יתירה ביותר כנ"ל:

עוד יש לומר כפשוטו ממש, כי כבר מבואר לעיל שבחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תורת ה' הוא בחינת בראשית מאמר השלם בחינת יראה בחינת בושה בחינת חכמה עילאה עדן עילאה נמצא שאדרבא הבושה והכלימה שכל צדיק יתבייש בפני חבירו הגבוה ממנו במדריגה זו הבושה בעצמה היא בחינת עדן עילאה בחינת ובושת פנים לגן עדן כמבואר בפנים ואפשר שעל ידי הבושה זו בעצמה שמתבייש לפני המדריגה גבוה, על ידי זה זוכה לשמחה ולעזות עד שמתגבר לעלות גם הוא למדריגה זאת כנ"ל ועי' בליקוטי הלכות, הלכות נשיאת כפים ה"ד:

שם בענין אלעזר זעירא וכו' היינו שחשדוהו שיש לו גדלות וכו' ובגמרא מבואר להדיא סבר יוהרא הוא, ומבואר על פי מאמר רז"ל ב"ב דף צ"ו כל המתגאה וכו' אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך, מבואר שעל ידי גדלות ויוהרא אין זוכין לכנוס אל נווה קדשך שהם בחינת השבעה רועים שהם כלליות הקדושה שעל ידם נשלם האמונה הקדושה שהוא בחינת ירושלים כמבואר בפנים:

שם בענין שכל העולם אחד מששים בגיהנם עיין תענית י' כל העולם אחד מששים בגן וגן אחד מששים לעדן ועדן אחד מששים לגיהנם, וצריך לומר דרוצה לומר גם כאן כל העולם היינו עם הגן ועדן הם אחד מששים לגיהנם, והיינו כי זה שפגם בעזות דקדושה שהוא נמשך בשרשו מבחינת הגן ועדן כמבואר בפנים על כן עונשו לירד לגיהנם שהוא ההיפוך ממנו והוא ששים פעמים כמותו (ועי' ברכות דף נ"ז שאש שלנו הוא אחד מששים לגיהנם ועזות הוא מיסוד האש כידוע):

בענין המבואר שם באות ד' ובאות ה' שכל הקולות הם בחינת עזות ועל ידי זה נשבר עזות הגוף עזות דסטרא אחרא וזוכה להתקרב אל הרועים דקדושה, ואחר כך באות ט' מבואר שלבוא לעזות דקדושה הנ"ל הוא על ידי שמחה היינו על ידי נעשה ונשמע וכו' הענין הוא לעניות דעתי, כי כל הקולות דקדושה הם בחינת עזות דקדושה, היינו שהם מבחינה הזאת כמו שכתוב (תהלים ס"ח) הן יתן בקולו קול עוז, ועל כן על ידם נשבר עזות דסטרא אחרא אבל לבוא למדה זו של עזות דקדושה בעצמה בשלימות הוא על ידי שמחה בבחינת (נחמיה ח) כי חדות ה' היא מעוזכם, והשמחה הוא מבחינת נעשה ונשמע שהוא בחינת תורה ותפלה נגלה ונסתר, ועיקר שלימות השמחה היא מבחינת הנשמע שהוא בחינת תפלה בחינת יראה, היינו שעיקר שלימות השמחה שהיא בחינת עזות דקדושה זוכין על ידי שאין האדם רוצה לעמוד על מדריגה אחת בעבודת ה', שהמדריגה הזאת שהשיג כבר ועומד בה עכשיו היא בחינת נעשה בחינת תורה אצלו, רק משתוקק בכל פעם להשיג את הנסתר ממנו ולעלות בכל פעם למדריגה גבוה ביותר, שזה בחינת נשמע בחינת נסתר בחינת תפלה בחינת יראה בחינת בושה, כי לא השיג עדיין המדריגה הזאת והיא בבחינת אין סוף אצלו נגד מדריגתו שהוא עומד בה אך אף על פי כן הוא נכסף ומשתוקק בכל לבו לבוא למדריגה זו הגבוה ממדריגתו, ומתפלל על זה ומתדבק אליה בדביקות גדול ובביטול גמור וביראה ובושה גדולה, כי מתבייש מאוד לפני מדריגה זו הגבוה ונסתר ממנו ונכסף ומשתוקק מאוד לבוא אל מדריגה הזאת ולהכלל בה, ועל ידי היראה ובושה הגדולה הזאת דייקא זוכין לשמחה בבחינת (תהלים ב) וגילו ברעדה, שזה בחינת השמחה של שני העדיים של נעשה ונשמע בחינת (ישעיה ל"ה) ושמחת עולם על ראשם, כי נעשה ונשמע הוא בחינה הזאת היינו שנעשה לעת עתה מה שאנו יכולים לעשות ולקיים כפי מדרגתינו שאנו בה עכשיו (רק שאם נאמר בדעתינו שכבר השגנו השלימות במדריגה זו זה עיקר חסרון השלימות, כי עיקר השלימות באין סוף יתברך, על כן אפילו מי שזוכה לשלימות אמיתי שאין שלימות אחריו בכל הנבראים יותר מזה ואז אין לו להתבייש משום נברא, אף על פי כן יש לו להתבייש עדיין מהקדוש ברוך הוא בעצמו, כי גם הוא יתברך מקיים התורה ומתפלל וכו' כמבואר בסוף המאמר) ונשמע היינו שנכסף ומשתוקק תמיד בדביקות גדול ובכל לב, כי שמיעה בלבא תלייא (כמבואר באות ט') לשמוע ולהשיג את בחינת המדריגה הגבוה ממדריגתינו והנסתר מאתנו, וכן בכל פעם עד אין סוף ממש ובחינה הזאת של הנשמע הוא עיקר השלימות של בחינת הנעשה ונשמע לכל אחד כפי מדריגתו, כי הבחינה הזאת היא עד אין סוף כנ"ל על כן משם עיקר השמחה, ועל ידי שמחה הזאת זוכין לעזות דקדושה כל אחד לפי מדריגת הנעשה ונשמע שלו ומי שהוא במדריגה קטנה עדיין שלא זכה עדיין לשבר עזות גופו בשלימות, זוכה על ידי הנ"ל לצעוק קולות דקדושה ולהתאנח מאוד על שפלות מדריגתו, והקולות הם גם כן בחינת עזות דקדושה ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא וכן על ידי שמתגבר לצעוק קולות דקדושה, וכן על ידי קולו של החכם האמיתי, על ידי זה נמשך עליו הארה מבחינת העזות דקדושה שזוכין על ידי השמחה של בחינת נעשה ונשמע, ועל ידי זה נשבר העזות דסטרא אחרא, וזוכה להתקרב אל הקדושה ולבנין ירושלים קריה נאמנה

ומה מתקו בזה הענין הנ"ל דברי רז"ל שדרשו על פסוק שמע ישראל וכו' (הובא לקמן בסי' ק"כ) משל למלך וכו' כך הקדוש ברוך הוא קידש את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את נעשה שעשו את העגל, אמר להם משה אבדתם את נעשה שמרו ונשמע הוי שמע ישראל וכו' עד כאן כי באמת ענין הנשמע היינו שלא להסתפק במדריגתו רק להשתוקק בכל פעם לבוא למדריגה הגדולה מזו, זה הענין עולה עד אין סוף ממש כנ"ל, וכן הוא יורד עד אין תכלית גם כן, כי מי שדרכו להסתפק במדריגתו שהוא בה אזי כשיורד ממדריגה זו גם כן למדריגה פחותה ממנה עוד אזי הוא מסתפק גם במדריגה זו הפחותה, וכן על ידי זה עצמו יוכל להיות יורד חס ושלום בכל פעם למדריגה הפחותה ביותר וכמו שפירשו הקדמונים ז"ל על פסוק אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, היינו שצריך האדם להשכיל על דרכיו להשתדל לעלות בכל פעם ביותר במדריגת עבודת ה', כי באם לאו יורד חס ושלום למטה בכל פעם עד שיוכל לירד עד שאול חס ושלום, כי האדם אינו עומד על מדריגה אחת, ואם אינו עולה הוא יורד חס ושלום אבל מי שהוא במדריגת נשמע הנ"ל אזי אפילו כשעומד על מדריגה גבוה ביותר בעבודת ה' אינו מסתפק בזה רק רוצה לעלות עוד יותר, ולא עוד אפילו יורד חס ושלום גם ממדריגתו הראשונה אז בוודאי אינו מסתפק עצמו במדריגה זו שירד אליה, רק מצפה שיעלה מירידתו זו למדריגה גבוה ביותר ממדריגתו שהיה בה קודם הירידה, ושהירידה זו תהיה תכלית העליה בחינת (הושע י"ד) כי כשלת בעונך המבואר באות י"א שזה בחינת אבדתם את הנעשה, היינו שירדתם גם ממדריגה זו שהייתם בה מקודם על כל פנים שמרו את נשמע, ואז תצפו לעלות ממדריגת ירידתכם ולא עוד שאפשר שעל ידי זה תתהפך הירידה לתכלית העליה ותזכו על ידי זה לבחינה הגבוה ממדריגתכם הראשונה שהיתה הבחינה הזאת גם קודם הירידה בבחינת נשמע אצליכם, ועכשיו תזכו להגיע אליה ולהשיג אותה:

בענין המבואר במאמר זה שצריכין לעלות בכל פעם ממדריגה למדריגה ולעשות מהנשמע שהוא בחינת תפלה נעשה שהוא בחינת תורה ובלקוטי תנינא מבואר שצריכין לעשות מתורה תפלה דהיינו כשלומד בספר איזה ענין עבודת ה' או שומע איזה דרך בעבודת ה' מצדיק אמת אזי יעשה מזה תפלה ויתפלל להשם יתברך שיזכה גם הוא לכל זה וכו' עיין בזה בלקוטי הלכות או"ח ר"ח הל"ה וביו"ד הל' ס"ת הל"ב ובחו"מ הל' מתנה הל"ה שביאר, כי באמת שני הענינים הכל אחד, כי כשעושה מהתורה תפלה היינו שמתפלל לקיים מה שנאמר בה בשלימות המעשה ובשלימות הכוונה וכו', נמצא שאז בשעה שמתפלל על זה ומשתוקק לזכות לזה מסתמא מדריגת התורה הזאת היא למעלה ממדריגתו והיא בבחינת נסתר ממנו בחינת נשמע, מאחר שלא זכה עדיין לזה רק שהוא משתוקק ומתפלל שיזכה לבוא למדריגה הזאת נמצא שאז עדיין המדריגה הזאת אצלו רק בבחינת נסתר בחינת תפלה בחינת נשמע כנ"ל, ואחר כך כשמתפלל על זה הרבה וחותר כל כך עד שזוכה לבוא ולהשיג המדריגה הזאת אז כבר הוא אצלו בבחינת נגלה בבחינת נעשה בבחינת תורה נמצא שבחינה זאת שהיתה תחלה אצלו בחינת נסתר בחינת תפלה נעשה עכשיו אצלו בבחינת נגלה בחינת תורה נמצא שמה שמבואר כאן לעשות מבחינת תפלה בחינת תורה ומה שמבואר שם לעשות מתורה תפלה הכל הולך אל מקום אחד ועי' עוד בליקוטי הלכות בהל' מתנה הנ"ל ובהל' מעקה ועוד בכמה הלכות המיוסדים על מאמר זה הנ"ל עיין שם ותראה נפלאות גדולות מתורתינו הקדושה ודרכים נפלאים ביראת ה' כל היום:

מאמר צוית צדק וכו' נאמר בחורף תקס"ג:

אות א' ואלו בני אדם וכו' עיין ברכות ו: אשר הלך חשכים ואין נוגה לו וכו' מאי טעמא משום דהוי ליה לבטוח בשם ה' ולא בטח מכוון לענינינו שכשפוגמין באמונה ובטחון בהשם יתברך ורודף אחר הממון הוא בחינת חשך אנפין חשוכין:

שם במאמר הנ"ל אות ג' כשבקשה רחב וכו' אמרה ונתתם לי אות אמת וכו' ואמרו לה את תקות חוט השני תקשרי לך תקוה זה בחינת אמונה וכו' וחוט השני זה בחינת זריחת אור הפנים עיין זוהר ויחי רמ"א:

שדקדקו בזה דהא קא יהבו לה מאי דלא קא בעאת, עיין שם מה שביארו בזה ולשיטת רבינו ז"ל יתפרש גם כן על אופן זה, היא בקשה סימנא יי על כן אמרה ונתתם לי אות אמת שהוא בחינת אור הפנים בחינת חיים כנ"ל והשיבו לה שאי אפשר להאיר לה עדיין אור האמת בעצמו, רק שתקשר את עצמה בבחינת אמונה ואמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת ועל כן נקראת בחינת אמונה השלימה בשם תקות חוט השני, ועל כן כשתקשר עצמך בהאמונה הקדושה תהיה ממילא דבוק ומקושר באור הפנים דקדושה שהוא בחינת אמת כי אין אמונה בלא אמת וכמבואר גם באות א'

ולענינינו יש לומר דרוצה לומר, כי לזכות לשכל זה להסתכל באור האלקות שהוא בחינת אור האמת עצמו בחינת אור הפנים וכו', לזה השכל בשלימות זוכה רק הצדיק האמת בבחינת לב מבין דתמן צדיק אשתזיב מינה, והקטנים במעלה צריכין לקשר עצמן היטב אל הצדיק ולבטל דעתם אליו באמונה שלימה על ידי זה זוכין גם הם לקבל איזה זריחה מבחינת אור הפנים שמאיר עליהם על ידי האמונה הקדושה, עד שגם הם זוכין לביטול תאוות ממון ולחיות חיים אמיתיים שהם בחינת אנפין נהירין וכו':

שם אות ה', וכל המצוות שאדם עושה בלא ממון וכו' זה הבחינה נקרא צדק רוצה לומר מאחר שאינו רוצה לפזר ממון בשבילה אם כן הוא רחוק עדיין מבחינת אנפין נהירין בחינת אמת, על כן נקראת המצוה אז רק צדק, כי אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת, ועל כן כשמשבר תאות ממון בשביל המצוה שאז הוא דבוק בבחינת פנים דקדושה בחינת אמת אז המצוה נקראת אמונה:

שם ומי איכא שליא לפרידה כי עכו"ם אין לה אפילו בית ולד רוצה לומר כי רק הממון והשפע יש לה שורש למעלה שהוא אור צח ומצוחצח, דשם בוודאי רואין איך שכל השפע נמשכת רק מבחינת אור הפנים בחינת אמת בחינת קושטא קאי כמו שמבאר רבינו ז"ל אחר כך לקמן, אבל העבודה זרה שהוא התאווה של ממון זה אין לה שורש כלל, ועל כן אין לה גם כן אפילו בית ולד מאחר שאין לה שורש לקבל משם, על כן אינה יכולה להשפיע גם כן בבחינת (זוהר ח"ב קג) אל אחר אסתרס ולא עביד פירין ואין לה אפילו בית ולד ועל כן מאחר שאין לה שורש כלל ממילא מי שכבר כרוך אחריה ונופל לעבודה זרה זאת של ממון, בוודאי אינו יכול לצמצם דעתו כלל להסתכל על השורש של הממון שהוא אור צח ומצוחצח ונמשך מבחינת אור האמת אור הפנים, והוא כבר משוקע בההיפוך ממש ונדמה לו שימשוך שפע על ידי העבודה זרה של תאוות ממון שהוא השקר והחשך בחינת אנפין חשוכין, ואיך אפשר לו במדריגתו זאת להסתכל על שורש השפע ועל כן השיב להם ומלחא מי סריא היינו שאני השבתי לכם רק לשיטת שאלתכם, שאם היה איזה אפשרות גם למי שזכה לתיקון הברית שיפול חס ושלום לתאות ממון אז היה עצתו שיסתכל על השורש של השפע, כי הוא בוודאי יכול להסתכל באלקות בבחינת (איוב י"ט) מבשרי אחזה אלקי, אבל באמת שאלתכם אינה צריכה תשובה כלל, כי מי שזכה לתיקון הברית ומאיר עליו אור פני מלך חיים כמבואר באות ב', על כרחך אי אפשר לו כלל ליפול לתוך החשך של תאוות ממון חס ושלום, כי האור דוחה את החשך ומלח ממון חסר, כי על ידי תיקון הברית נתבטל ממילא תאוות ממון וכמבואר בפנים:

ועיין זוהר יתרו דפ"ז כמה פנים לפנים אית ליה וכו' פנים דנהרין פנים דלא נהרין וכו', זכאין ישראל דאינון אחידין באנפין עילאין דמלכא וכו', ועכו"ם אחידין באינון פנים רחיקין באינון פנים תתאין וכו', ובגיניה דאברהם כד אתגזר ישמעאל זכה דשוי מדוריה וחלקיה באתר דשליטא על כל אינון פנים רחיקין ותתאין וכו', הדא הוא דכתיב (בראשית ט"ז) על פני כל אחיו ישכון, אמר ר' יהודה קודשא בריך הוא בגין כך אכריז ואמר (שמות כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו':

בסוף המאמר צוית צדק הנ"ל וזה שכתוב (בראשית ג) ועפר תאכל כל ימי חייך וכו' עיין רעיא מהימנא פנחס ר"ל שונאי בצע כבר נש שמח בחלקו ולא כערב רב בנוי דשפחה בישא דאינון כחויא דכל ארעא קדמיה, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס"ה) ונחש עפר לחמו, ויל למשבע מעפרא דיל דתחסר ליה והכי מארי בצע דלא שבעין מכל ממון דעלמא וכו', מכוון קצת לענינינו:

בענין מזוזה המבואר באות ד' עיין רעיא מהימנא זוהר פרשת פנחס דף רנ"ז שכינתא אתקריאת מזוזה מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאתוון דהוי"ה ומסטרא דצדיק רזא דברית אתקרי שדי וכו', ועיין שם גם בדף רנ"ח מזוזה רשים שדי צדיק ושכינתא תרעא דמזוזה וכו' ועיין בדף רס"ו זקפו רישא ומסתכלין ברשימו קדישא ובפירוש הרמ"ז שם ועיין בתיקונים תיקון כ"ב ד' ס"ו מענין שקר אין לו רגלים ומענין אל אחר וכו' אבל ציורין יון אינון רשימין בשמא דקודשא בריך הוא בהאי רשימא דמזוזה דאיהו שדי מלבר הוי"ה מלגאו והאי איהו רשימו דברית מילה ועיין שם עוד ותבין לענינינו ועיין בלקוטי תורה להאר"י ז"ל פרשה ואתחנן מזוזה עולה אדני וכו' וענין שדי מלבר והוי"ה מלגאו ועיין שם בליקוטי איוב על פסוק והיה שדי בצריך אל תקרי בצריך אלא בציריך בחינת צירים ודלתות וכו' ומזה תבין מה שכתוב גם בכאן במאמר זה וזה (איוב כ"ב) והיה שדי בצריך היינו על ידי מזוזה וכו', כי מזוזה הוא בחינת והיה שדי בחינת והיה מלגאו שדי מלבר (כי שם שדי נכתב מבחוץ על המזוזה כנגד תיבת והיה אם שמוע וכו' שמבפנים) ובצריך כנ"ל:

ועיין מסכת מגילה ט"ז: דברי שלום ואמת, מלמד שצריכה שרטוט כאמתה של תורה ופירשו התוס' בגיטין ו: ד"ה אר"י, ובסוטה י"ז: ד"ה כתבה איגרת, ובמנחות ל"ב: ד"ה הא מורידין בשם רבינו חננאל ורבינו תם דרוצה לומר כמו מזוזה שצריכה שירטוט והיא נקראת אמתה של תורה מפני שיש בה יחוד מלכות שמים וכו' הרי מצינו שמזוזה היא בחינת אמת שזה בחינת שלימות האמונה וקבלת מלכות שמים כי אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת וגם מזוזה גימטריא אד"ני שהיא בחינת מלכות בחינת אמונה ורשום בה אמת ואמונה וברית, שכל הבחינות האלו הם בחינת שבירת תאוות ממון:

ועל פי פשוטו יש לומר דהענין הוא, כי המשא ומתן נקרא צאתך בחינת שמח זבולן בצאתך, והאדם יוצא דרך פתח ביתו אל החוץ לעשות משא ומתן ולהרויח בו, ולהכניס את השפע אל הבית פנימה גם כן דרך הפתח, ומחמת שהבעל דבר אורב על זה מאוד בצאת האדם אל החוץ לעשות המשא ומתן לבלבל את דעתו בעצבון הפרנסה ומרירות דעלמא מאוד, ושירדוף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות ולסכן עצמו בסכנות דרכים בשביל איזה ריווח מעט כאילו הקולר תלוי בצאוורו לשלם איזה חוב המוטל עליו לשלם בחיוב גמור במסירת נפשו חס ושלום, ואם האדם נמשך אחר זה חס ושלום יוכל לכלות ולבלות בזה כל ימיו חס ושלום בטרדות תאוות ממון וכן בהכניס האדם השפע אל הבית פנימה אורב עליו גם כן הבעל דבר להכניס במחשבתו אשר בכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כל הנ"ל נקשר הוא חס ושלום בפנים דסטרא אחרא אנפין חשוכין עבודה זרה ממש שכלולים בה כל העבודה זרות שבעולם רחמנא ליצלן ועל כן צריך האדם בצאתו לחוץ בשביל המשא ומתן וכיוצא, וכן כשנכנס לביתו פנימה לקשר את עצמו אל קדושת מצוות המזוזה הכתובה בפתח ביתו, ולהזכיר את עצמו היטב בפשיטות במה שנכתב בפרשיות המזוזה שהוא יחוד מלכות שמים ואמונת אלקות ולאהבה את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו וקורא הממון מאוד שלשון זה מורה על ריבוי מופלג מלשון מאד מאד, כי טבע האדם להיות להוט אחר תאוות ממון בענין מופלג מאד, עד שאינו יכול למלאות תאוותו בזה לעולם, כמאמר רז"ל יש לו מנה רוצה מאתים וכן לעולם והזהירה התורה להאמין בהשם יתברך ולאהוב אותו יתברך גם בכל מאודו, ובפשיטות הוא להיות מרוצה להפקיר כל ממונו בשביל קידוש שמו יתברך, ולעשות משא ומתן באמונה שלא ליגע בממון של חבירו חס ושלום, ושלא להחליף בדיבורו בשביל תאות ממון וליתן צדקה מממונו וכן כל כיוצא בזה ועל ידי זה בעצמו נתקשר באור האמת אור הפנים אמונת אלקות, ויודע שהכל רק בהשגחת השם יתברך והוא יתברך יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה כי רק הוא יתברך הנותן כח לאדם לעשות חיל וגם צריך לקשר עצמו אל פנימיות קדושת מצוות מזוזה שסגולתה לבטל חמדת הממון כנ"ל:

בענין מלח ממון חסר המבואר שם שרוצה לומר על ידי תיקון הברית שהיא בחינת מלח נתמעט תאוות ממון וכן מבואר גם בסוף המאמר ובאמת הפירוש הפשוט בגמרא שם הוא למלוח את הממון שיתקיים אצלו הוא לחסרו על ידי צדקה וזה שכתוב שם ואמרי לה חסד לעשות ממנו חסד וכפירש"י שם אך האמת שגם רבינו ז"ל פירש כפשוטו גם כן, רק שגילה לנו סוד פנימיות כוונת לשון חז"ל שאמרו בלשון זה מלח ממון חסר כי באמת על ידי צדקה זוכין גם כן לשבר תאוות ממון כמבואר בסי' י"ג במאמר להמשיך השגחה וכו', כי צדקה הוא גם כן בחינת תיקון הברית כמבואר לקמן בסי' רס"ד וכמובן גם בתיקונים, וכן על ידי צדקה נמשך עליו הארת כח וזכות בחינת צדיק בחינת (תהלים לז) וצדיק חונן ונותן כידוע, ועל ידי זה זוכה לבטל תאוות ממון ואז נתקיים אצלו העשירות כי עיקר קיום העשירות נמשך רק משבירת תאוות ממון שהוא בחינת אמת בחינת קושטא קאי אבל שקרא לא קאי כי שקר אין לו רגלים, כי על ידי תאוות ממון שהוא בחינת עבודה זרה בחינת שקר אינו יכול להמשיך עשירות שהוא בחינת רגלין, כי אל אחר אסתרס ולא עביד פירין, ואפילו כשנדמה לו שיש לו איזה עשירות אבל אין לו קיום אצלו כלל בבחינת שקרא לא קאי נמצא כי הפירוש כפשוטו גם כן, כי על ידי שמחסר ממונו על ידי צדקה שזה בעצמו בחינת שבירת תאוות ממון כי מחסר ממונו לעשות צדקה, על ידי זה דייקא יש קיום לממונו ועשירותו אך אגב רמזו לנו רז"ל שרשי הדברים, שלתקן תאוות ממון ולחסר ממונו וליתן צדקה בשלימות ולהנצל מאנפין חשוכין פנים דסטרא אחרא ולהתקשר באלקותו באור הפנים דקדושה, זה זוכין על ידי מלח שהוא בחינת צדיק בחינת תיקון הברית, שמחמת זה עצמו הצדקה מסוגל לקיום העשירות כי הוא גם כן מבחינה זו כנ"ל ויש לומר שרמזו בזה שאמרו מלח ממון חסר ואמרי לה חסד, והחילוק בין לשון ראשון לשני הוא רק בין ריש לדלת, לרמז שעל ידי שמחסר ממונו ועושה עמו צדקה וחסד, על ידי זה ממשיך עליו בחינת ברית מלח עולם בחינת צדיק שהוא בחינת קוצא דאות ד' כידוע, וכמובא גם בדבריו ז"ל בסי' יו"ד במאמר ואלה המשפטים, ובסי' ל"ו במאמר בקרוב וכו', ואז נעשה מאחר בריש אחד בדלית, היינו שניצול מפנים דסטרא אחרא בחינת אל אחר וזוכה לאמונת אלקות בחינת ה' א' ה' אחד ואז יש קיום לממונו ועיין בזוהר הקדוש ויחי דף רמ"א בענין אלמלא מלחא לא הוי יכיל עלמא למסבל מרירותא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ"ו) כי כאשר משפטך לארץ צדק למדו יושבי תבל וכו' ומלח איהו ברית וכו' ר' חייא אמר כתיב (תהלים י"א) כי צדיק ה' צדקות אהב דא מלחא בימא מכוון לענינינו ועיין מקדש מלך שם, ועיין גם כן בזוהר בלק קצ"ח:

בענין היינו צדק היינו אמונה וכו' אמונה אתקריאת כד אתחבר בה אמת וכו', ומביא שם גם כן הפסוק (ישעיה כ"ו) כי כאשר משפטך לארץ צדק למדו וכו' ועיין זוהר בחוקתי קי"ג: דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה וכו' ועיין באידרא זוטא האזינו דרצ"ב כד מתבסמא האי צדק ממשפט כדין אקרי צדקה ועלמא מתבסמא בחסד וכו' ועיין בזוהר אמור פ"ט: לך ה' הצדקה וכו' מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירו אחידת ביה וכו' צדקה אמת קשוט ונהורא דכולא ונהירו דאנפין חידו דכולא וכל הנ"ל מכוון לענינינו:

בענין מה שמבואר במאמר הנ"ל שעיקר המעמד פרנסה הוא רק על ידי אמת שהוא בחינת פנים דקדושה וכו' עיין זוהר תרומה קנ"ה ועל דא אקרי לחם הפנים דהא מזונא וסיפוקא דעלמא מאינון פנים עילאין קא אתיין מבואר כדברי רבינו ז"ל:

שייך לעיל אות ג', וחוט השני זה בחינת זריחת אור הפנים כמו שכתוב (בראשית ל"ח) ותקרא שמו זרח וכו' בזה יש להבין קצת מאמר רז"ל ומובא בפירש"י שם (אצל ענין זרח) ד' ידות כתובות כאן כנגד ד' חרמים שמעל עכן וכו' היינו, כי הוא פגם על ידי חמדת הממון כמו שכתוב שם (יהושע ז) ואראה בשלל אדרת שנער וכו' ואחמדם ואקחם, ובחינת חוט השני של זרח הוא ההיפוך מזה כי הוא בחינת זריחת אור הפנים בחינת ביטול חמדת הממון:

שם בענין הק"ם קלין שצועקת השכינה קלני מראשי קלני מזרועי על אלו הנופלים בתאוות ממון וכו' ע' פעמים שני מיני קולות קלני מראשי ומזרועי יש לומר שהוא כנגד בחינת כחי ועוצם ידי עשה לי, כחי הוא בחינת העצה כמו שתירגם על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני ניכסין ושורש העצה מחכמה כמו שכתוב (ירמיה י"ח) ועצה מחכם שזה בחינת כחי בחינת חכמה שהיא כח מה, וזה הנופל לתאוות ממון נדמה לו שבחכמתו ובכח גבורות ידיו עשה לו את כל החיל הזה, ועל כן צועקת השכינה כביכול על זה קלני מראשי נגד בחינת כחי שהוא בחינת חכמה שבראש, קלני מזרועי נגד בחינת ועוצם ידי, כי באמת הכל הוא רק מאתו יתברך בבחינת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וגם כי ע' קלין צועקת קודם שמולידין וממשיכין השפע וע' קלין צריכין לצעוק שלא ליפול לתאוות ממון שלא יאמר כחי ועוצם ידי וכו' שעל ידי זה כל מה שממשיך שפע ביותר חסר לו יותר ואז השפע כלא נולד דמי וזה גם כן בכלל קלני מראשי, היינו כשהשפע עדיין בכח רק בבחינת מחשבה גם אז פוגם הנופל לתאוות ממון על ידי שחושב מחשבות רבות ותחבולות ודאגתו הרבה איך להמשיך פרנסה, כאילו הדבר תלוי רק בחכמתו וכחו ועצותיו ומחשבותיו, ולא דעת ולא תבונה לו שהכל רק מהשם יתברך וצריכין רק להתחזק ולישא עיניו למרום ולהתפלל אליו יתברך שימשיך לו שפע ופרנסה, ויאמין כי בוודאי השם יתברך כביכול חושב מחשבות בשביל פרנסתו כי הוא זן ומפרנס לכל וזה גם כן בחינת קלני מזרועי, היינו גם אחר שיצאה השפע אל הפועל בכחו וזרוע עוזו של השם יתברך, גם אז פוגם ותולה הכל בכחו ועוצם ידו ועל ידי זה חסר לו בכל פעם יותר כנ"ל וזה בחינת (תהלים כ"ג) ה' רועי לא אחסר, היינו כשאני יודע שהשם יתברך הוא רועי וכל פרנסתי רק ממנו יתברך אזי אין חסר לי לעולם ועיין עוד מענין הקלין הנ"ל בהל' גניבה הל"ב:

מבואר לעיל (אצל מאמר ר"י משתעי סי' ט"ז) שנאמר בקיץ תקס"ג בסעודת ליל שבת ושמעתי מפי הר"ר נתן ז"ל שאמרו רבינו ז"ל ביראה גדולה ובהתלהבות גדול עצום ונפלא מאוד עד שלא היו השומעים יכולין להבין כלל מה הוא אומר וכו':

במאמר זה הנ"ל סוף אות ב', מלכות דעשיה היינו בחינת קדושת השכינה המלובש בעשיית המצוות העולה מהקליפות על ידי שעושין את המצוה בשמחה כנ"ל:

שם אות ג', תורת אלקיו בלבו, בחינת המצוה שהוא בחינת השכינה שהיא בחינת לב כנ"ל:

שם לא תמעד אשוריו שהיא הולכת לעורר, שזה בחינת מלבשת את נה"י שהם כלי ההליכה בחינת הליכות אלי וכו':

שם אות ה', מקדש ה', היינו השכל, כמאמר רז"ל כל שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק וכו', כוננו ידיך, בחינת הידים שהם כלי הברכה:

שם אות ו', וקמה בידך ממלכת ישראל וכו' כי האמונה היא בחינת מלכות כידוע, וכמו שכתוב (שמואל א' ב) ובניתי לו בית נאמן, שפירושו על קיום ההתמנות והגדולה והכבוד:

שם, מלכות דיצירה נעשה ממנה חב"ד דעשיה כי האמונה שממשיך לתוך ברכת השכל הוא מבחינת עולם ומדריגה הגבוה מבחינת ומדריגת השכל הזה, שזה בחינת מה שמלכות בחינת אמונה שבעולם היצירה נעשה ממנה חב"ד דעשיה:

שם אות ז', ואהיה עמך ואברכך כי שם אהיה הוא בכתר כידוע (עיין פרדס שער כ"ג פרק י"ז):

שם, וגם שם צריך אמונה בבחינת אמון מופלא כי כתר הוא בחינת פלא כידוע:

שם, מפנימיות חג"ת רוצה לומר פנימיות הברכות שהוא חב"ד, כי חג"ת מלביש את חב"ד כנ"ל, ומפנימיות מלכות דיצירה שהיא בחינת האמונה הנ"ל נעשה כתר דעשיה ועיין בפרי עץ חיים שער התפלה ובהג"ה שם, ובמשנת חסידים ובסידור קול יעקב:

שם, ברוך זה בחינת ידים, כי הם כלי הברכה כנ"ל כבוד ה', בחינת מלכות בחינת אמונה כידוע ועיין בפרדס שער ערכי הכינויים, ובכוונות האריז"ל על ממקומו הוא יפן ברחמים:

שם בסוף המאמר אייתו אשלי ומשחו וכו' רוצה לומר שהשיב להם שאין צורך לירד כלל להיכלי התמורות להעלות משם הקדושה כמו שמצינו שלעתיד בעת הגאולה האחרונה שתוגדל השמחה מאד עד שיצאו ישראל מהגלות בגשמיות גם כן כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) כי בשמחה תצאו, אז לא יצטרכו ישראל לירד לבין העכו"ם, ולחפש שם אחר איזה איש ישראל שנטמע בין העכו"ם, רק העכו"ם בעצמם יביאו אותם מנחה לה', וכמו שכתוב (ישעיה ס"ו) והביאו את כל אחיכם וכו', עיין פירש"י שם, והקליפות יתבטלו אז ממילא על ידי גודל ריבוי השמחה כמו כן גם עכשיו על ידי עשיית המצוות בשמחה, עולה הקדושה מאליה מבין היכלי התמורות, כי הם בעצמם מוכרחים להוציא ולהחזיר ולהעלות למקומם כל הניצוצות הקדושה שביניהם, והם נתבטלין וכלין לגמרי על ידי השמחה וזה אייתי אשלי שלא יצטרכו לירד אליכם, רק אתם בעצמיכם ובעל כרחכם תקימו את בית ישראל שנקראים חבל נחלתו, וזה ומשחו היינו שיתבטלו ויכלו, בבחינת (שמואל ב ח) וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וכו' ואפשר דרוצה לומר כי שם כתיב ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נושאי מנחה והנה רבותינו ז"ל דרשו על זה (סנהדרין לט) היינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ליזל ביה נרגא, היינו שדוד שבא ממואב הוא עצמו דייקא נוקם בהם והרג אותם הרי מצינו ענינינו מבואר שאף על פי שבימי משה כתיב (דברים כ) אל תצר את מואב, זה היה בשביל הפרידות טובות שהיו עתידין לצאת מהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ואחר כך יצאה רות מהם ובאה מעצמה ונתגיירה, שזה בחינת שעלתה הקדושה (שהיתה כבושה בתוכם) מאליה בלי שום תחבולה ומלחמה, וממנה יצא דוד שנקם בהם והרג אותם והנה הענין שמדדם והניח חבל אחד להחיות, כי מסתמא הבין אותם שיצאו כבר כל ניצוצות הקדושה מביניהם הרג אותם לגמרי, ואותם שהיה עדיין איזה ניצוצות ביניהם מבחינת המלכות דקדושה, הניח אותם להחיות והיו נושאי מנחה לדוד שזכה לבחינת מלכות, ועל ידי זה נתבררו ועלו הניצוצות הקדושות שביניהם ועל כן היו נושאי מנחה דייקא, בבחינת (ישעיה ס"ו) והביאו את כל אחיכם מנחה לה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה וכו'

וזהו שרימז רבינו ז"ל בלשונו הקדוש ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה וכו' ואז יתבטלו הקליפות לגמרי וכו' וכו' ועל ידי השמחה יתבטלו הקליפות בבחינת וימדדם בחבל וכו', היינו כי לעתיד תגדל השמחה והקדושה כל כך עד שהקליפות יחזירו מעצמם כל הניצוצות הקדושות שביניהם והם יתבטלו לגמרי אך גם עכשיו יכולין להמשיך בחינה זו כל אחד כפי קדושת עבודתו, והעיקר על ידי עשיית המצוה בשמחה, שעל ידי זה עולין ניצוצות הקדושות מאליהם מבין הקליפות והם כלין ואובדין, רק שאינם כלין ואובדין כל הקליפות לגמרי ממש, כי זה יהיה רק לעתיד ועכשיו נמשך גם כן בחינת ביטול הקליפות כפי בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושות שנמשך בכל פעם, כמו כן הקליפות כלין והולכין, שזה בחינת וימדדם איזה להמית ואיזה להחיות, מחמת שיש עדיין איזה ניצוצות הקדושות מבחינת המלכות דקדושה ביניהם, רק שזו המדידה גופא נעשה גם כן ממילא, כאילו הם בעצמם מודדין איזה מהם לכלות ולהמית לגמרי, שזה בחינת ומשחו היינו המדידה לכלות אותם ועיין בזוהר בלק ק"צ וימדדם בחבל וכו' מה כתיב (דברים ל"ב) ישראל חבל נחלתו דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלת ה' וכו', וימדדו בחבל כל אינון דהוה מההוא זרעא האי חבל אחיד בהו וכו', מהו מלא החבל אלא ההוא דכתיב ביה (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, והוה אמר דא הוא לאחייה ודא הוא לקטלא וכו' (ועי' מקדש מלך שפירש שחבל הוא מלכות וכו'), וזה בחינת אייתי אשלי ומשחו המבואר במאמר זה:

והנה רבינו ז"ל פירש אייתי אשלי ומשחו, היינו עיקר עליית הקדושה על ידי שמחה וכו' וענין זה אינו מבואר כלל בתשובתו, כי הוא השיב להם רק על זה שאין צורך כלל לכנוס בין הקליפות להעלות הקדושה משם רק הם בעצמם מחזירים את הניצוצות הקדושה שביניהם ומביאין אותם למקומם כמו שיהיה לעתיד וכו', אבל מה שענין זה נעשה על ידי שמחה זה אינו מבואר כלל אך באמת זה פשוט ואין צריכין לבאר ומקרא מלא דיבר הכתוב (ישעיה נ"ה) כי בשמחה תצאו, כי מאחר שהקליפות הן בחינת עצבות והקדושה הוא בחינת שמחה, ממילא מובן כי עיקר עליית הקדושה מביניהם הוא על ידי שמחה ועיין זוהר בלק רי"ב כד יפקון ישראל מן גלותא שכינתא נפקא עמהון ועמה יפקון הדא הוא דכתיב כי בשמחה תצאו וכו':

ועיין בליקוטי הלכות, הלכות הודאה הלכה ה' אות י' שכתב שם; הנה כלל דברי רבינו ז"ל בזה שלעתיד בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד ועל ידי זה יתבטלו הקליפות וכו', אבל עדיין אין אנו מבינים מה נעשה עתה בעומק הגלות הזה שעיקר הגלות הוא עצבות וכו', ובמה נזכה עתה לזה לשמח נפשינו להכניע הקליפות והיכלי התמורות ולצאת מגלות הנפש בפרטיות וכו' אך עיקר הענין הוא על פי מה שכתב רבינו ז"ל לקמן בסימן ר"נ שכשהקדוש ברוך הוא רוצה להושיע את ישראל הוא ממשיך השגחה מקץ האחרון, וכמו כן גם כאן שהשיב להם שבסוף האחרון בצאת ישראל מהגלות תוגדל השמחה מאוד וכו' שזה בחינת אייתי אשלי ומשחו, ורומז בזה שבזה עצמו מוציאין כל נפש ונפש מישראל מגלותו גם עתה שעיקר הגלות הוא העצבות וכו', ועל כן העצה הוא שיזכור את עצמו בכל פעם בסוף האחרון סוף כל סוף יושיע ה' את ישראל בוודאי בכלל ובפרט, ושלעתיד תוגדל השמחה מאוד והקליפות שהם בחינת עצבות יתבטלו לגמרי וכנ"ל, ועל ידי זה בעצמו יוכל לשמח את עצמו גם עתה עד שעל ידי זה יצא מגלותו מבחינת היכלי התמורות ויברר הקדושה משם עד שיזכה להשיג אור האין סוף כנ"ל, וע"ש עוד שהאריך שם בדברים נפלאים מאד בענין המאמר הזה:

אות ג' מענין החיצוניות ופנימיות ועיין בסוף המאמר שאמר שזה בחינת הרמה וכו' עי' בפרי עץ חיים בשער התפלה ובכוונות שבת:

שם אות ד', ואי אפשר להכניע הקליפות וכו' אלא על ידי גדולת הבורא כמובא בכוונות של הודו לה' קראו בשמו וכו', והתגלות גדולת הבורא הוא על ידי צדקה וכו' כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין, וכל הענין שם עיין זוהר הקדוש פרשת יתרו צ: אמר רבי יצחק כתיב מאין כמוך ה' גדול אתה וגדול שמך וכו' גדול אתה היינו לי הכסף וגדול שמך היינו ולי הזהב אלין תרין גוונין לא מתחזיין ולא מתפארין בר כד אינון גליפין בישראל כאן מתחזיין גוונין ואתפארו כמה דאת אמרת (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר רבי יהודה פתח שוש אשיש בה' וכו' כי (ישעיה ס"א) הלבישני בגדי ישע גוונין דאתגליפו לאסתכלא ביה וכו' ישע איסתכלותא וכו' מאי טעמא משום דכתיב מעיל צדקה יעטני צדקה ממש דגוונין ביה אתגליפו ועיין שם עוד מענין שוש אשיש בה' (שזה בחינת מה שכתב רבינו ז"ל באות ה' שצריך לעורר שמחה של מצוה על עצמו וכו'), וסיים וכדין כתיב (ישעיה י"ב) ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו, יש לומר שמרמז לכוונת הודו הנ"ל:

שם במאמר הנ"ל אות הנ"ל, ועל ידי צדקה מממונו נתקן כל ממונו רוצה לומר כי עיקר התגלות הגוונין הוא רק בממון של צדקה, כי על ידי צדקה נתגלה שיודע ומאמין שהממון הוא רק של השם יתברך בבחינת לי הכסף וכו', ועל כן הוא נותן אותו לצדקה לשם השם יתברך ולעשות בזה רצונו יתברך, רק שעל ידי זה ממילא נתתקן כל ממונו, כי על ידי הצדקה נתגלה שמאמין שכל ממונו הוא של השם יתברך, ועל כן על ידי זה נתגלין הגוונין ומאירין בכל ממונו ונעשה כל ממונו בבחינת לי הכסף ולי הזהב וכו' ואפילו זה הממון שלוקחים העכו"ם מאתנו, שעל פי רוב נותנים זה הממון להעכו"ם גם כן רק בשביל השם יתברך בשביל קיום דת ישראל וכיוצא ועל כן נחשב גם כן לצדקה כ"ש (ישעיה ס) ונוגשיך צדקה וכו' עיין ליקוטי הלכות, הלכות מעקה ושמירת נפש הלכה ד אות ה', מבואר שם שכשאמר רבינו ז"ל המאמר הזה שמדבר מעליית מדרגא לדרגא שמתגברת ומשתטחת הסטרא אחרא והקליפות וכו' בכל פעם אמר אז בפירוש: שגם מי שהוא בתוך הארץ ממש כשנתעורר לעלות משם בהכרח שילך מדרגא לדרגא ואז משתטחין כנגדו בכל פעם על כן יש להאדם מלחמות גדולות ומניעות רבות בכל פעם שרוצה לגשת לאיזה עבודה מעבודת ה' וצריך התחזקות גדול ועצום מאוד בכל פעם וכו' ע"ש:

אמר המחבר, ממאמר זה יכולין לפרש מדרש פליאה, הובא בספר מאמר מרדכי ובשאר ספרים גם כן וזה לשונו הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דרבי ישמעאל ראה והוא על פי מה שמבואר במאמר זה שעל הים נתגלה בחינת ברית כמאמר רז"ל (מדרש רבה וישב פ"ז) הים ראה וינוס ויצא החוצה והענין הוא כי ידוע מהקיטרוג שהיה בשעת קריעת ים סוף הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואם כן יש להבין במה נמתק זה הקיטרוג כשראה את ארונו של יוסף שזכה לשמירת הברית אך על פי הנ"ל מבואר היטב, כי על ידי תיקון הברית זוכין להדרת פנים היינו בחינת הזדככות החכמה בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ועל ידי זה זוכין להזדככות קול רנתו, ועל ידי זה זוכין לשלום, ועל ידי זה משליכין הכל אלילי כספם וזהבם ופונים רק אל השם יתברך לעבדו שכם אחד נמצא שעל ידי בחינת ברית נתבטלין כל העבודה זרה כנ"ל על כן על ידי זה נמתק הקיטרוג שעל הים וזה שכתוב יונתי בחגוי וכו' שמדבר שם מהדוחק שהיה לישראל על הים מחמת הקיטרוג הנ"ל, הראיני את מראיך בחינת הדרת פנים, השמיעיני את קולך בחינת הזדככות הקול שעל ידי כל זה היה קריעת ים סוף וזהו שאמר המדרש גם כן הים ראה, מה ראה היינו הגם כי מבואר ראה וינוס, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על זה שראה ארונו של יוסף, אבל מכל מקום יש להבין איך נמתק הקיטרוג על ידי זה ועל זה תירץ ברייתא דרבי ישמעאל ראה, היינו שעל ידי בחינת זכותו של יוסף בחינת ברית נמשך בחינת הארת פנים שהוא בחינת ברייתא דרבי ישמעאל, היינו שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, והדרת פנים הוא בחינת יעקב שעל ידי זה בא שלום, ועל ידי זה נתבטלין כל העבודה זרה, ויטו כולם שכם אחד לעבודתו יתברך, שזה בחינת (בראשית נ"ב) ויבוא יעקב שלם עיר שכם, ועל כן על ידי זה נקרע הים וזה שכתוב מה לך הים כי תנוס, היינו בחינת הקשיא הנ"ל, והתירוץ מלפני אלהי יעקב, היינו בחינת התגלות אלקות שנמשך על ידי בחינת יעקב בחינת הדרת פנים שעל ידי זה יתתקן כל העולם כנ"ל ועיין זוהר בשלח דמ"ז ר"י אמר זכותא דיעקב אגין עלייהו דישראל וכו' ע"ש:

ועיין מדרש רבה בשלח פרשת כ"ג נאים אנו לומר שירה לפניך וכו', היינו בחינת הדרת פנים שהוא בחינת יופי ונוי בחינת ואנוהו המבואר בפנים, שעל ידי זה נזדכך קול רנתו שזה בחינת השירה והרי המילה מעידה עלינו שאנו טהורים, לכך נאמר (שמות ט"ו) את השירה הזאת, ואין זאת אלא מילה שנאמר (ישעיה נ"ט) זאת בריתי היינו כי להדרת פנים זוכין על ידי שמירת הברית כמבואר בפנים:

אות ח' בהיינו דעאל, היינו בזה שנכנס בו רוח שטות היינו הרהורי זנות והוא משבר תאוותו וכו' יש לומר שזה גם כן בכלל מה שמבואר לעיל שדרך השלום והרפואה להתלבש במרירות וכו', כי ההרהורים הנ"ל הם עיקר בחינת המרירות בחי' מיין מרירין כמבואר לקמן סי' נ', וכמו שכתוב (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות וכו', וכשזוכה לשבר תאוותו על ידי זה הוא מוציא כל ניצוצי הקדושה של פגם הברית נמצא שעל ידי זה דייקא עיקר רפואתו שהוא בחינת שלום וזה (שמות ט"ו) ויורהו ה' עץ, ודרשו רז"ל (ילקוט שמעוני שם) שדרך הקדוש ברוך הוא להמתיק מר במר, היינו כנ"ל שדייקא על ידי שמתגרין בו ההרהורים המרים והוא משבר אותם על ידי זה ממתיק המרירות של פגם הברית שפגם מכבר וצריכין לבאר עוד בזה:

אות ב', כי תולע הוא בחינת אמונה וכו' והוא בחינת אברהם וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר, שמרמז למה שכתוב בכוונות התמיד מענין עולת גימ' אב"ג ית"ץ שהוא בחסד וכו' בסוד (בראשית כ"ב) וישכם אברהם בבוקר והוא סוד (ישעיה מ"א) אל תיראי תולעת יעקב וכו' וכתב שם בפע"ח בהג"ה כי תולעת הוא בגימטריא השם ש"קוצי"ת וכו' (ועיין בלק"ת פ' תרומה), וידוע כי שם זה הוא במלכות שהוא בחינת אמונה, כי האמונה בחינת מלכות והחסד קשורים זה בזה, עיין סימן ל'-מישרא (כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, וכשנשלם האמונה נמשכין חסדים כמבואר גם בסימן י' ובסימן י"ג) וכמו שכתוב אמונתי וחסדי עמו וכו', ובמאמר זה מביא גם כן בתחלה, וכשיש ליראי השם חרפות ובושות וכו', עצה על זה אנכי תולעת וכו' וזה שכתוב אחר כך כי תולע הוא בחינת אמונה, היינו בחינת השם הנ"ל שהוא במלכות בחינת אמונה, והוא גימטריא תולעת, והוא בחינת אברהם שהוא בחינת חסד, היינו השם אב"ג ית"ץ שהוא בחסד והוא בגימטריא תולע, כי שניהם קשורים זה בזה כנ"ל, ועל כן אברהם היה ראש למאמינים והיה איש החסד, ועל כן על ידי זה משבר ומבטל העבודה זרה והכפירות ומתגבר על האויבים וכו', ובזה החסד הוא מתקן את האלפין וכו':

שם אות ג', כי המכניס אורחים תלמידי חכמים לתוך ביתו כאילו הקריב תמידין רוצה לומר וכוונת קרבן התמיד הוא בחינת ביטול העבודה זרה וסוד בחינת השם של חסד שבגבורה ובחינת האלפין הנ"ל ועל כן גם על ידי שמכניס אורח תלמיד חכם לתוך ביתו, וכבוש תחת יד רבו ומשמש אותו, נעשה גם כן בחינת תקון הנ"ל ועיין שם מה שכתב שם, ובזה השמוש שעומד עליהם ומשמש אותם זוכה לחסד הנ"ל, אפשר שמרמז למה שכתוב אצל אברהם בשעת הכנסת אורחים והוא עומד עליהם וכו':

ועיין בלקוטי הלכות, הל' ברכת המזון הלכה ד' שביאר שם, שכל הטילטולים של ישראל בפרט של הצדיקים והתלמידי חכמים, שהם נעים ונדים ומטולטלים בדרכים לפעמים, הכל רק בשביל לברר ולהעלות התורות הנפולות בחינת אלפין הנפולין שהם בחינת אווירא דעלמא, שזה בחינת הליכת ישראל במדבר עם המשכן והארון והלוחות ושם דייקא בררו כל מצוות התורה וכו', שזה בחינת (במדבר י) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו' ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, שחזרו ושבו האלפין הנפולין שנתבררו ונחו על מקומם בשלום ועל כן זה התלמיד חכם הצדיק שהוא מטולטל בדרך, ובכל מקום שהוא הולך אז גם השכינה והתורה הולכין עמו וכמבואר בזוהר הקדוש, וכל טלטולו הוא רק בשביל בירור האלפין הנ"ל על כן מי שזוכה להכניס אורח הקדוש הזה לתוך ביתו, הוא נותן מקום מנוחה ממש לבחינת התורות הנפולות שנתבררו על ידו כנ"ל, ועל כן על ידי זה דייקא הוא מתקן ומעלה האלפין הנפולין כי הם בחינה אחת ממש וכו' ועיין שם עוד נפלאות מענין מאמר זה הנ"ל:

שם במאמר הנ"ל אלף בית וכו' הא ואו זיין חית, היינו הצעקות ומריבות וחרפות ובזיונות הנמשכין מהתורות הנפולות של התלמיד חכם שד יהודי, שזה בחינת התולע הטמא הנ"ל הזה, בחינת (איכה ג) לעות אדם בריבו וכו' המבואר בכוונות הנ"ל, טית טוביה גניז בגויה וכו', היינו על ידי הכנסת אורחים תלמידי חכמים לתוך ביתו זוכה להוציא גם הטוב הגנוז בהתורות הנ"ל בבחינת תוכו אכל קליפתו זרק, ועל ידי זה מתקן האלפין הנ"ל שזה בחינת יוד:

מאמר האי גברא דאזיל בעי אתתא

זה המאמר נאמר בקיץ שנת תקס"ו בחג השבועות שחל אז ביום ו' ז', ובאותו העת לבש פעם ראשונה בגדים לבנים, ואזי נכלל בהמאמר הזה בגדים לבנים כמבואר באות ג', גם איש אחד הביא בתו הבתולה שהיה לה חולי נופל רחמנא ליצלן, וגם הביא יין וכל זה נכלל שם באות ז' ח' וכו' וכו', ועוד כמה דברים נפלאים שראינו בעינינו שנכללו בהתורה הזאת, מלבד הנסתרות כי עצם כוונתו בכלל ופרט אי אפשר להשיג גם אמר שהתורה הזאת עומדת על ענין הצרפת, כי מדבר שם מכסף וממון דהיינו מענין תיקון הכללי של המשא ומתן, וכן מדבר שם מענין תיקון הדיבור שהוא על ידי שבח הצדיקים, ומבגדים לבנים היינו מתקון הכללי שהוא תקון הברית שזה עיקר בחינת צדיק כידוע, וזה כסף נבחר לשון צדיק סופי תיבות פרנק (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן):

שם במאמר הנ"ל אות ב' כשמשבחין ומפארין את הצדיקים על ידי זה נתרומם הדעת רוצה לומר כי על ידי זה נתעורר הרשימו והארה של כח וזכות הצדיקים האלו שמשבחין אותם, ועל ידי זה נתרומם הדעת, ואז נמשך הדיבור מהדעת ויש בו טוב, ועל ידי זה הוא נשמע ונתקבל:

שם אות ג', ועל ידי זה עושה פירוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה נראה לפי עניות דעתי דרוצה לומר, שבזה שנמצא רבב על בגדיו שמרמזין לבחינת המלכות בחינת השכינה, בזה מרמזין לו שגם ברוחניות פגם כביכול בבחינת המלכות על ידי מעשיו הפגומים ועל ידי זה עושה פירוד וכו':

שם, בבחינת (ישעיה ס"ג) מדוע אדום ללבושיך וכו' הגם שפסוק זה נאמר על שעת הישועה והנקמה, מכל מקום ידוע שבשעת הנקמה כביכול הוא מתלבש בזאת הבחינה שהיה בשעת הפגם והשפלות וכביכול כמרומז בדברי רבותינו ז"ל:

שם, בבחינת (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, בכל עת דייקא היינו שלא יהיה שליטה להשפחה בישא בשום עת כלל, רק בכל עת יהיו בגדיך לבנים היינו ההיפוך מבחינת מדוע אדום ללבושיך הנ"ל, רק בבחינת דם נעכר ונעשה חלב, שאז בימי ההנקה האשה בחזקת מסולקת מדם טמא והיא בחזקת טהרה אז:

שם אות ד', בבחינת (איוב כ"ב) והיה שדי בצריך וכו' וגם הפירוש הפשוט אתי שפיר לפי זה, כי על ידי תקון הברית נכנעת השפחה בישא עת רעה, ואז ניצולין מכל הצרות:

(שם אות ה', לא תאכלו על הדם וכו' (כי אכילת ישראל אסור להיות מבחינת התגברות הדמים, שאז הקדושה בבחינת עניות ושפלות והשפע הולכת אל החיצונים רחמנא ליצלן, שזה בחינת שליטת השפחה בישא עת רעה, ואכילת ישראל אסור להיות בבחינה זו רק מבחינת דם נעכר ונעשה חלב):

שם אות ו', כי רבי שמעון היה קשת הברית וכו' ועל כן לא נראה הקשת בימיו כמאמר רבותינו ז"ל:

שם אות יו"ד, שקיל סיכתא וכו' היינו בחינת דברי תורה וכו' דצה לתתא ולא עאל וכו' רוצה לומר כשאין לוקחין הדיבור מהדעת, כי המוחין עדיין בבחינת שינה ותרדמה, אז לא עאל היינו שאינו נשמע ונתקבל, אף על פי שהדיבורים הם בבחינת דברי חכמים כדרבונות וכו', אף על פי כן לא נתקבלו דלי דצה לעילא ועאל היינו כשהרים את המוחין והדעת ואז לקח הדיבור מהדעת ונשמע ונתקבל וזה כבר מבואר לעיל שעיקר התעוררות המוחין מתרדימותן, והתרוממות שלהם הוא על ידי בחינת צדיק בחינת כנשר יעיר קנו וכו', שעל ידי זה ממשיכין לבנונית מן המוחין בבחינת (שיר השירים ד) ונוזלים מן לבנון שזה ענין בתר דשכיב ר"ש וכו' או בחיוהי דר"ש וכו' כנ"ל וזה שכתוב האי נמי אתרמיא ליה בת מזליה, היינו בחינת המוחין בחינת ונוזלין מן לבנון ויש לומר שזה פירוש אתרמיא ליה בת מזליה היינו בחינת התרוממות המוחין, היינו מאחר שתיקון כל דבר תלוי העיקר בהתרוממות המוחין, והתרוממות המוחין הוא רק על ידי תיקון הכללי וכו' כמבואר בפנים:

שם לעיל אות ט', כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין וכו' בחינת זרע גד וכו', כי זה מרמז על בחינת צדקה שהוא בחינת (הושע י) זרעו לכם לצדקה, והוא בחינת ג"ד גומל דלים כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת ק"ד):

שם אות ד', עיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על ידי תיקון הברית בבחינת (שמות י"ט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי עיין זוהר בשלח ס"ט לא בעא קודשא בריך הוא למיהב להו אורייתא עד דקריבו בהדיה ובמה קריבו בהדיה בגילויא דרשימא דא וכו' לא קריבו ישראל לטורא דסיני עד דעאלו בחולקא דצדיק וזכו ביה וכו':

שם סמוך לסוף המאמר, כי העינים הן בחינת שערות וכו' עיין ב"ב דט"ז הרבה נימין בראתי באדם וכו' שאלמלי ב' יונקות בגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם:

זה המאמר נאמר בשבת חנוכה תקס"ז בסעודה שלישית, ואז התחיל התורה על פסוק (בראשית מ"א) ויהי מקץ וכו', ולא גמר לגלות פירוש הפסוק איך שייך התורה הזאת לפסוק הנ"ל ובמוצאי שבת אחר הבדלה דיבר עמנו ואמר: שאם היה רוצה לסיים התורה על פסוק הנ"ל היה צריך עוד הפעם לומר תורה כמו שאמר (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיי"ש עוד):

במאמר הנ"ל (אות ד') אבל על ידי אהבת ממון הוא נופל לאוכמא דסטרא אחרא וכו' בחינת בעצבון תאכלנה וכו' רוצה לומר שגובר עליו עצבות ודאגת הפרנסה ותאוות הממון כל כך עד אשר חשך משחור תארו (ובלשון אשכנז ער ווערט פאר שווארצט עבור טרדת ודאגת הפרנסה) וזהו ההיפוך מבחינת השכל התחתון הנ"ל שהוא בחינת שערא אוכמא שזוכין אליו על ידי שהוא שונא בצע, וכן השכל התחתון הנ"ל הוא בחינת שערא בעיגולא, ועל ידי אהבת ממון הוא נופל לעיגולא וסיבובים מסטרא אחרא היינו שהוא מסבב בתמידות אחר השגת הממון, וכל העיגולים וסיבובים שלו הן במקומו, הן מה שהוא מסבב ומשוטט לפעמים ממקום למקום, הכל הוא עבור השגת הממון והפרנסה שזה בחינת (במדבר י"א) שטו העם וכו', וכל זאת בשטותא היפוך החכמה שהיא מבחינת שונא בצע כנ"ל:

שם אות ו', זעקת מושל בכסילים וכו' שרוצים לינק ולהמשיך לתוך החכמות שלהם שהם כסילות באמת את בחינת החכמה האמתיית בחינת חכמה תתאה הנ"ל הגם כי הדברים עומדים ברומו של עולם אף על פי כן יכולין לקרב הדבר אל השכל קצת כי אפשר דרוצה לומר על פי המבואר לעיל כי החכמה תתאה הנ"ל היא בחינת שיעורא דאתוון דאורייתא, בחינת כלל מצוות התורה שבהן מלובש חכמתו יתברך, שזה בחינת התלבשות השכל העליון בשכל התחתון, כי השיעורים של כל מצוה הוא כי כן חייבה חכמתו יתברך וכו' כנ"ל אות ג' וכשמתגברים חס ושלום החכמות חיצוניות שהם חכמות העכו"ם, אזי רוצים להמשיך גם החכמה תתאה הנ"ל לתוך חכמתם, היינו שרוצים לפרש גם טעמי מצוות התורה הקדושה על פי חכמתם המוטעת שהיא כסילות באמת, ועל ידי זה גורמין חס ושלום שאין ענפי השכל העליון של חיוב חכמתו יתברך, מאירין בתוך החכמה תתאה שהיא בחינת כלל מצוות התורה בשלימות, כי הם רוצים להעלים ולהסתיר את כל זה, בזה שרוצים להסביר גם טעמי מצוות התורה על פי השכל האנושי של חכמות חיצוניות, וכלל הארבע מלכיות דסטרא אחרא הוא קליפת עמלק כמבואר לקמן ועיין בליקוטי תנינא סי' י"ט ותמצא סעד קצת לדברינו אלה, וזה בחינת (ירמיה כ"ה) שאג ישאג על נוהו המבואר במאמר זה:

שם, ועל כן אברהם היה איש חסד וכו' כדי להעלות בחינת המלכות מהם רוצה לומר כי כבר מבואר לעיל באות ג' שאברהם זכה לבחינת זו בחינת (בראשית כ"ד) וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לו וכו' ובכל שמה וכו', ועל כן רדף אחר הד' מלכים כדי להכניעם ולהציל מהם את לוט שממנו יצא משיח שהוא עיקר שלימות המלכות דקדושה

שם, כי אברהם תיקן שחרית וכו' וגם פשוטו מרמז על זה כי התפלה היא גם כן בחינת מלכות כידוע (ועיין לקמן סי' מ"ט לשמש שם וכו' ובלקוטי תנינא סי' פ"ד), ואברהם הוא הראשון שתיקן סדר התפלה בחינת אברהם תיקן שחרית:

שם, שהם בחינת אחד חכם וכו' עיין בכוונות מבואר שסמך החכם להרשע, שזה בחינת סמיכת אור האצילות לעשיה, כי מחמת שעשיה נמוך מאוד ויש בה רוב קליפות, על כן צריכין להאיר אליה מאור האצילות ואין מספיק לה מאור היצירה וכו' עיין משנת חסידים וזה סעד לדברי רבינו ז"ל בתחלת זה המאמר אות ב' שכל מה שהוא קטן ביותר צריך לבקש אחר רבי גדול ביותר וכו':

שם, ישמעאל הוא בחינת בן שאינו יודע לשאול וכו' עיין בכוונות מבואר שהוא כנגד בחינת המלכות (ועיין סידור קול יעקב) שזה בחינת ישמעאל עשה תשובה, שזה בחינת תיקון המלכות כמבואר לקמן באות זה

שם, ועיקר התשובה וכו' לעשות תשובה ולשאול כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים וכו' כי על ידי הפגמים חס ושלום פוגמין בבחינת המלכות היינו שגורמין חס ושלום שנסתלק אור הדעת והחכמה עליונה, בחינת ענפי השכל העליון ואינם מאירין בשלימות בבחינת המלכות, על כן צריכין לעשות תשובה ולשאול כפרה על שאינם ידועים, כי אפשר שחטא חס ושלום ואינו יודע כלל, מחמת שנסתלק אור הדעת מלהאיר בשלימות בבחינת המלכות, בחינת חכמה תתאה שהוא בחינת כלל מצוות התורה כנ"ל:

ועל פי פשוטו יש לומר, כי מחמת שהבן הזה הוא כנגד היצירה, שהוא בחינת טוב ורע, על כן אינו יודע כלל איך לשאול אם כהחכם שכולו טוב, וכן כהתם, או לשאול כהרשע חס ושלום שכולו רע, על כן שותק ואינו שואל כלל ועל כן מרומז בו תשובת הרשע בעבור זה עשה ה' לי, כי בזה מבטלין ומכניעין את בחינת הרע שבבן הזה גם כן ונשאר כולו טוב, שזה בעצמו בחינת ישמעאל עשה תשובה וזהו שדרשו רבותינו ז"ל גם כן על פסוק וה' בירך את אברהם בכל, שעשה ישמעאל תשובה בימיו ושלא יצא עשו לתרבות רעה בימיו וכן דרשו בת היתה לו וכו' שמרמז על בחינת תיקון המלכות כנ"ל, ועל ידי זה בעצמו נתבטל הרע מישמעאל שהוא כנגד בחינת המלכות כנ"ל ועשה תשובה בימיו, וכן הרע של עשו לא יצא אל הפועל בימיו גם כן מחמת הנ"ל:

שם, שחרית נוטריקון וכו' כי הוא תיקן בחינת החכמה תתאה שהיא בחינת וכלליות כל הד' מלכיות דקדושה ועל כן כולם מרומזין בתיבה זאת כי היא כוללת כולם וזה לעומת זה יש בחינת קליפת עמלק שכולל כל הד' מלכיות דסטרא אחרא, על כן חתכו שמואל לד' חתיכות, להורות שבהכנעה זו שהכניע אותו בזה הכניע כל הד' מלכיות דסטרא אחרא, וחתך והבדיל מהם בחינת הד' דקדושה והעלה אותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים וכו':

שם, לתשובת השנה זה בחינת שלש רגלים שהם ימי דין וימי תשובה וכו' ואז עת צאת המלכים וכו' להעלותה אל האור הפנים על ידי שמחת המצוות שמתקבצין לתוך הרגלים רוצה לומר כי כבר נתבאר לעיל שהמלכות בחינת חכמה תתאה הוא בחינת השיעורים של כלל מצוות התורה, ועל ידי השמחה של המצוות של כל השנה שמתקבצין לתוך הלב של השנה שהוא בחינת השלש רגלים, על ידי זה עולה המלכות אל אור הפנים המאיר אז כמבואר באות ה"א אך מחמת שעל ידי הפגמים של ישראל נותנין כח לבחינת המלכות דסטרא אחרא לינק ממנה חס ושלום, ובזה בעצמו מכבידין עליה שלא תוכל לעלות אל אור הפנים, כי הפגמים חס ושלום הם ההיפוך ממש מבחינת שמחת המצוות כמובן אך מחמת שהשלש רגלים הם ימי דין וימי תשובה, כי בקדושה השמחה צריכה להכלל גם מבחינת היראה כמאמר רבותינו ז"ל (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, בפרט כפי הנ"ל כי השמחה היא בחינת אור הפנים, והיראה הוא בחינת מוראה של מלכות שמקבלת חיות מאור הפנים, שזה בחינת מה שהשלש רגלים שהם ימי שמחה הם ימי דין ויראה גם כן והם ימי תשובה, ועל ידי התשובה יוצאת המלכות מגלות הד' מלכיות, בחינת (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, כי על ידי התשובה נתתקן הפגמים הנ"ל, ואז עולה המלכות מביניהם ומקבלת חיות מאור הפנים שמאיר בשלש רגלים כנ"ל ועיין בסימן קל"ה מבואר שם קצת מדברים אלו הנ"ל:

שם אות ז', כל טובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים וכו' בזה קיים רבינו ז"ל בזה המאמר בעצמו בחינת התוכחה שהוא בדרך בזיון:

שם באות ח', מובן ומבואר שעיקר התוכחה של הצדיק היא לכל אחד לפי בחינת התפלה שלו והענין כי עיקר התוכחה הוא על מה שפגמו בבחינת המלכות בבחינת חכמה תתאה, ונתנו כח להמלכות דסטרא אחרא לינק ממנה חס ושלום כנ"ל, וזה בעצמו בחינת התגברות הבלבולים בשעת תפלה, כי התפלה היא בחינת מלכות כנ"ל, והבלבולים והמחשבות זרות הם בחינת חכמות חיצוניות בחינת מלכות דסטרא אחרא, ועל כן כולם נתעוררין אז, או לקבל תיקון היינו להוציא מהם הניצוצות דקדושה שהם מבחינת המלכות דקדושה, או שבאים לבלבל אותו מתפלתו ומחמת שהתפלה היא בחינת מלכות בחינת (משלי ל"א) אשה יראת ה' היא תתהלל, על כן באים להצדיק שהוא בחינת משיח שהוא שורש המלכות, והוא מורח ומרגיש בהתפלות של כל אחד ערך מעלתו ומדרגתו של כל אחד כפי מה שהוא:

שם באות ח', (תהלים ע"ז) הודעת בעמים עוזך וכו', כי על ידי עזות דקדושה מוסיפין כביכול עוז למעלה, ועל ידי זה השם יתברך משפיע בנו עזות דקדושה, שזה בחינת (תהלים ס"ח) תנו עוז לאלקים וכו' הוא נותן עוז ותעצומות לעם עיין סי' קמ"ז, וזה (בעצמו) [פירוש] (ביצה כ"ה) מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שעזין הן, ועל ידי זה (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן, ועל כן נקרא העזות דקדושה של ישראל עוזך היינו כנ"ל:

שם בקרנא מרא וכו' ויש לפרש שזהו ששאלו ומי איכא קרנא לחמרא, היינו מי ירצה לקבל תוכחה כזאת שהוא בקול ובדרך בזיון בבחינת (ישעיה נ"ח) הרם כשופר קולך וכו', ועל זה השיב להם ומישרא דסכינא מי הוי, היינו מי יוכל לסבול את קול הזעקה של המלכות דקדושה כשנופלת ביניהם כנ"ל שזה בחינת מה שכתוב לעיל באות ז' שצריכין לקבל תוכחתם הגם שהוא בדרך בזיון, בכדי לקבל על ידי זה החסד שעל ידי זה תיקון המלכות ומצילין אותה מזעקתה, כי מה שתוכחתם דרך בזיון צריכין לדון אותם לכף זכות וכו', כי סובלין צער גדול מהבלבולים של התפלות שלנו ואפשר שזה גם כן מרומז בענין ומישרא דסכינא מי הוי, כי כבר נתבאר שנפילת המלכות להגלות זהו בעצמו גם כן בחינת בלבולי התפלה, ועל כן השיב להם שאין להתרעם על הבזיון, כי מי יוכל לסבול קול זעקת המלכות שצועקת על גלותה, שזה בחינת המחשבות זרות שבתפלה, והתפלה כשבאה להצדיק היא צועקת לפניו בקובלנא גדולה על המחשבות זרות המבלבלין אותה וכל זאת מרומז גם כן בפסוק זה המובא לעיל אות ח' (תהלים קמ"א) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני, היינו שאני מרוצה לקבל עלי המהלומות ובזיונות תוכחת הצדיק שעל ידי זה נתגלה חסד, שעל ידי זה נתתקן המלכות שזה בחינת (תהלים קמ"א) שמן ראש אל יני ראשי (עי' פירש"י שם) כי עוד ותפלתי ברעותיהם, פירש"י ברעותיהם של הפועלי און וכו' היינו שאפילו בשעת תפלה באין המחשבות זרות של הפועלי און, שזה בחינת המלכיות דסטרא אחרא ומבלבלין ועל כן כשבאה התפלה אחר כך להצדיק יש לו צער גדול מזה, על כן צריכין לקבל תוכחתו ולדון אותו לכף זכות כנ"ל וזהו שנסמך בשאלה זו תיכף אייתי ליה תרי ביעי וכו' היינו איך יוכל להכיר בהתפלה של מי היא והשיב להם כמבואר בפנים:

אות ו' ענין צירוף האותיות ברל"א שערים עיין ספר יצירה פרק ב' משנה ג' ד' ובפירושו שם ובפרדס רימונים שער הצירוף ובויקהל משה פרק ט' ובשער גן עדן שער אורח צדיקים פתח ה' דרך ו', ומחמת אריכת הדברים קצרתי ולא העתקתי:

במאמר הנ"ל אות ג' ד' עיין זוהר בראשית ל"ד כוכבים ומזלות בברית קיימין וכו' והא תלינין לאנהרא וכו' ע"ש ועיין שם בדף נ"ו שמים וארץ לא קיימו אלא על ברית וכו' ועיין שם בדף ס"ו: בענין ברית דהוא אתר דמהימנותא תליא ביה וכו' ועיין זוהר שמות דף צ"ב שבת רזא דברית קדישא וכו' ועיין זוהר חדש פ' כי תשא זכור את יום השבת ברזא דברית וכו':

שם במאמר הנ"ל אות א', צדקה היא בחינת הגלגלים רוצה לומר כי כמו שכל ההשפעות שבעולם נמשכין על ידי הכוכבים והגלגלים, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה י) אין לך כל עשב מלמטה שאין לו כוכב ומזל מלמעלה וכו', והם מקבלין מזה שלמעלה מהם עד שכולם מקבלים רק מחסד השם יתברך, בבחינת הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים וכמו שכתוב (תהלים קל"ו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, כמו כן צריכין בני אדם שלמטה להתנהג גם כן במדת החסד והרחמים וליתן צדקה, ועל ידי זה ממשיכין שפע אור החסד מלמעלה להכוכבים והגלגלים, שזה בחינת מה שכתוב אחר כך, כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע וכו' היינו כנ"ל:

שם באות ב', להורות שאין שלימות להדעת שהוא התורה ואין שלימות להגלגלים אלא על ידי אמונה רוצה לומר כי עיקר מהלך הגלגלים הוא על ידי התורה כמו שכתוב (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והתורה נקראת דעת כמו שאמרו רבותינו ז"ל וגם צדקה רחמי, העיקר הוא על ידי הדעת כמבואר באות א', ועל כן נקראת התורה גם כן צדקה כמו שאמרו רז"ל, ועיקר שלימותן הוא על ידי אמונה כנ"ל:

שם אות ו', וכשנתגלה החסד וכו', אזי הוא עושה נפשות היינו שעושה נקודות לאותיות התורה וכו' רוצה לומר כמו שמבואר לקמן, כי אותיות התורה הם פועלים, כי הם החיות של כל דבר וכו', כי הם מנהיגים את העולם, אך האותיות עצמם הן כגולם ואין להם שום תנועה וחיות כי אם על ידי הנקודות שנעשין על ידי הכיסופין שהם בחינת אהבת חסד נמצא שעל ידי בחינת ברית, שעל ידי זה נתגלה החסד, שעל ידי זה נעשין הנקודות לאותיות התורה שכל הנהגת העולם על ידם, על ידי זה נעשין פעולות טובות בעולם:

שם אות ט', ומי שהוא במדריגת אברהם היינו בחינת בעל נפש וכו' רוצה לומר כנ"ל שעל ידי בחינת אברהם שהוא בחינת אמונה ושמירת הברית על ידי זה עביד תולדין, בחינת (בראשית י"ב) ואת הנפש אשר עשו בחרן, ואחר כך מבאר שהוא עושה נקודות שהם בחינת נפשות לאותיות התורה וכו' נמצא שהוא בחינת בעל נפש, אזי בוודאי כל אכילותיו וסעודותיו בבחינת לחם הפנים, היינו כי מאיר בפרנסתו אור השגחת השם יתברך שהוא בחינת אור הפנים, שזה בחינת (בראשית י"ז) התהלך לפני וכו' שזה נאמר לאברהם בשעה שנצטווה על מצוות מילה, כי ברית הוא בחינת שמש כידוע וכמובא בזוהר שמות י"ג: ועל כן נאמר אצל אברהם (שם י"ח) כחום היום ודרשו רז"ל (בבא מציעא פ"ו:) שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, וזה היה גם כן אחר שנימול, כי עכשיו מראה החמה עמוקה מן הצל, היינו שאור השגחת השם יתברך מוסתר ומכוסה בתוך דרך הטבע, בהנהגת המזלות והעכו"ם שהם תחת הכוכבים והמזלות, כמו שכתוב (דברים ד) אשר חלק ד' אלקיך אותם לכל העמים, גדלה הצלחתם ויש להם פרנסה בריווח, וישראל נבזים ושפלים וניזונים מתמצית, ופרנסתם באה להם ביגיעות גדולות, וכל זאת הוא בחינת מראה החמה עמוקה מן הצל, שהצל של הנהגת הטבע והמזלות מסתיר אור השגחת השם יתברך, אף על פי שבאמת גם הטבע בעצמה מתנהגת בהשגחתו יתברך, אף על פי כן היא בבחינת צל ועל כן נקראים העכו"ם צל כמו שכתוב (ישעיה י"ח) צלצל כנפים כי הם מכסים אור השמש הוא אור השגחת השם יתברך, וזה רק מחמת שאור החמה אין מאיר בשלימות, ואין זה אלא מראה החמה מראה דייקא וכו'

נראה לעניות דעתי דרוצה לומר מחמת שהנהגתו יתברך מלובש בבחינת מט"ט, שזה בחינת שמלכך נער, והוא בחינת ברית תתאה, בחינת (שמות כ"ג) כי שמי בקרבו שמו כשם רבו (סנהדרין ל"ח), ואף על פי כן הוא רק בחינת מראה החמה (ועיין מאמר אני ה' הוא שמי סי' י"א) וידוע כי הוא נקרא בעל כנפים, ועל כן משם נמשך ונשתלשל מה שנתלבש אור השגחתו יתברך בדרך הטבע בהנהגת המזלות שזה בחינת צלצל כנפים כנ"ל וידוע שמט"ט שלטנותיה בימי החול (ועיין סימן י"א הנ"ל), ובשבת נתגלה כביכול אור השגחת השם יתברך בעצמו וזה בחינת (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו' ודרשו רבותינו ז"ל (תענית ח) שמש בשבת וכו', כי שבת הוא מבחינת ההנהגה שלעתיד, שאז עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה, שזה בחינת וזרחה לכם וכו' שמש צדקה, אזי יתקיים ומרפא בכנפיה, היינו שלא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, שאז יתגלה אור פני ה' ויתבטל הצל בבחינת (במדבר י"ד) סר צלם ועל כן על ידי שמירת הברית בשלימות, שזה בחינת ברית עילאה בחינת אור השמש ממש, שזה בחינת כחום היום דאברהם, על ידי זה כל הכוכבים ומזלות וכל העכו"ם שתחתיהם טורחים בשביל פרנסה של ישראל, בבחינת לחמנו הם סר צלם מעליהם, ואז האכילה בבחינת לחם הפנים כי מאיר בה אור פני ה' ועל כן נקרא לחם הפנים לחם חם ביום הלקחו, ועל פי פשוטו רוצה לומר כי היה בו מעשה נסים שביום הלקחו היה חם כמו שנאפה עכשיו, וזה למעלה מהנהגת הטבע, שזה בעצמו בחינת כחום היום דאברהם שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, היינו שנתגלה אור השגחתו יתברך למעלה מדרך הטבע, שזה בחינת שהאיר אור השמש בלי לבוש ונרתיק

וזה בחינת (תהלים ק"י) שב לימיני דרגיה דאברהם בחינת חסד שהוא ימין, עד אשית אויבך הדום לרגליך, כי הם טורחים בשביל פרנסתך, היינו כי על ידי החסד הזה שהוא בחינת אהבה והשתוקקות דקדושה, עושה נקודות טובות להאותיות ונצטרפין האותיות לעשות פעולות טובות, ואז ממילא נכנעין כל הכוכבים ומזלות תחתיו, כי כולם מתנהגין רק על ידי אותיות התורה, והאותיות מתנהגין על ידי הנקודות, והנקודות נעשין על ידי הכיסופים טובים שלו, שהם בחינת אברהם בחינת חסד בחינת ימין כנ"ל, וכל זאת זוכין על ידי שמירת הברית ועל כן אמר לו השם יתברך לאברהם בשעה שנצטווה על המילה: התהלך לפני, היינו שיהיה הרגלין שלו על ידי זה בבחינת פנים, כי גם בפרנסתו שהוא בחינת רגלין יאיר בה אור פני ה' כביכול, והיה תמים בחינת תמים תהיה עם ה' אלקיך, שלא תצטרך לדרוש אחר כוכבים ומזלות כי תהיה למעלה מהם, כי עיקר קיומם ושלימותם תלוי בקיום האמונה התלויה בשמירת הברית, שזה בחינת (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, המבואר בפנים לעיל אות ג':

שם, ולא יראו את פני ה' ריקם ברגלים שאז נתגלין פני ה' בחינת פנים וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הם נקראים רגלים מלשון רגלין, ונתגלין בהם אור פני ה' כי הם ימים שנעשו בהם נסים לישראל למעלה מדרך הטבע, שזה בחינת התגלות פני ה' כנ"ל נמצא שנמשך בזה בחינת התהלך לפני היינו שמאיר אור פני ה' בבחינת רגלין, ואז מחוייב כל אחד מישראל לעלות ולראות את פני ה', ונאמר אז (דברים ט"ז) ולא יראו פני ריקם, כי על ידי זה נתעלה ונתתקן כל פרנסתו ולחמו, בבחינת לחם הפנים ונראה לעניות דעתי שרימז בזה למה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה דכ"ו) שמראין לעולי רגלים את הלחם הפנים שהוא לחם חם ביום הלקחו ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום, היינו כנ"ל כי בזה נתגלה שהשם יתברך מאיר עליהם אור השגחתו ואור פני ה' יתברך למעלה מדרך הטבע וגם נראה לעניות דעתי שרימז בזה גם לענין הצדקה, כי עיקר החשיבות הצדקה הוא אמונה כמבואר בפנים באות א', היינו כשנותן צדקה על ידי שמאמין בהשגחתו יתברך שכל הפרנסה נמשכת רק מאתו יתברך, כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל, על ידי זה נתתקן כל פרנסתו עד שהיא בבחינת לחם הפנים בחינת התהלך לפני הנ"ל, וזה בחינת שמש צדקה דייקא, כי על ידי צדקה ממשיכין גם כן בחינת התגלות אור השמש הנ"ל:

שם, כיון ששבת וי אבדה נפש וכו' היינו כי שבת הוא בחינת ברית ובחינת אמונה, ועל ידי זה חסד מתגלה ואהבה והשתוקקות בחינת וי אבדה נפש, ועל ידי זה בעצמו נתהוה הנפש היתרה:

שם, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה (קדושין מ) עיין ירושלמי פאה פ"א שאמרו רבותינו ז"ל שם על זה במה דברים אמורים בישראל וכו' היינו כנ"ל, כי ישראל הם מאמינים ונמולים ועל ידי זוכין לאהבה וכיסופין דקדושה, וכשבא להם איזה מחשבה רעה היא רק מבחינת (קהלת ח) יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ועל כן אינו מצרפם למעשה כי אין המחשבה שלהם אבל בעכו"ם הוא להיפוך, כי הם רחוקים מאמונה וברית:

שם, התפלה נקראת רגל רוצה לומר לענין עד אשית אויביך הדום לרגליך הנ"ל, היינו שיהיה נכנעין תחת התפלה שהיא בחינת רגל כי על זה נסדר סדר התפלה היינו להוציא הכיסופין על ידי הדיבור פה שעל ידי זה נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפועל, ועל ידי זה נצטיירין האותיות לעשות פעולות טובות כנ"ל, ועל ידי זה כל הכוכבים והמזלות והעכו"ם אשר תחתיהם, נכנעין תחת זה האדם וטורחין בשבילו כנ"ל לענין לחם הפנים הנ"ל, עיין זוהר תרומה קנ"ה, ועל דא איקרי לחם הפנים דהא מזונא וסיפוקא דעלמא מאינון פנים עילאין קא אתיא וכו', לחם הפנים מיכלא דאינון פנים וכו' חום הוה מתקרב וחום הוה מתעדי מתמן, והא אוקמוה דכתיב (שמואל א כ"א) לחם חם ביום הלקחו:

שם, על כן צריך שיהיה למדן וחסיד וכו' עיין זוהר פנחס רי"ג: והאי צדיק חסיד איקרי וכו', ועיין שם במקדש מלך שזה משום סד מתגלה בפומא דאימא וכו':

מי האיש החפץ חיים

שם אות ג', עושי דברו לשמוע בקול דברו היינו שהדבר היינו אותיות התורה מקבלין אור רב מלמעלה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על פי מה שמבואר לקמן באות ד' ה' שבכל המדות שורה בהם אהבתו יתברך, ויש עוד אהבה למעלה מזו שהוא בחינת אהבה שבדעת והנה בהמדות שהם בחינת ימים יש כנגדם בחינת ימי רע שהם מדות רעות (שזה בחינת יום ולילה אור וחשך שיש בכל יום), אבל הדעת הוא למעלה מהמדות ושם אין שום אחיזה להרע כלל, בחינת (ישעיה י"א) לא ירעו ואל ישחיתו כי מלאה הארץ דעה, כי שם (תהלים קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך, כי הוא בחינת (זכריה י"ד) יום אחד וכו' אשר הוא לא יום ולא לילה המבואר לקמן בפנים אך כל זמן שהימי טוב מלובשין בימי רע, אזי אי אפשר להם לקבל אור מלמעלה היינו מבחינת אור האהבה שבדעת בכדי שלא יקבלו הימי רע על ידי זה יותר מכדי חיונו, אבל כשמלקטין ומבררין האותיות התורה שהיו מלובשין בהימי רע ומעלין אותם משם, אז נמשך עליהם אור רב מלמעלה, היינו שיכולין לקבל איזה הארה והתנוצצות מאור האהבה שבדעת, שזה בחינת זכיין למשמע קלין מלעילא:

שם אות ו', וזהו שאמרו רבותינו ז"ל כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' רוצה לומר כי מי שזוכה שכפה את יצרו וביטל הימי רע שלו לגמרי אז הימי טוב שלו לבד היינו האהבה שיש לו עם השם יתברך בזמן ובמדות, הוא בחינת אהבה שבדעת לפי מדריגתך, וגם כי על ידי זה הימי טוב שלו מקבלין מאור האהבה שבדעת כנ"ל, ועל ידי זה שתקבל ממנו הארת אהבה שבדעת על ידי זה ממילא יתבטלו ויפלו המדות רעות שלך, ויעלו מהם הימי טוב המלובשים בהם, ויקבלו גם כן התנוצצות מאור האהבה הזו שהוא בחינת אהבה שבדעת לפי מדריגתך, שזה בחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת, היינו מה שהוא יכול להוציא מכח אל הפועל ולהביאו לבחינת דיבור הוא לפי מדריגתך בחינת דעת שהוא למעלה מהזמן והמדות וגם כי מאחר שכפה את יצרו ועל ידי זה מקבלין הימי טוב שלו מאור האהבה שבדעת, אשר שם גם חשך לא יחשיך ממך כנ"ל ועל כן בכל מקום שמסתכל שם נופל הרע משם, ועל ידי זה יודע את התורה אפילו מדברים גשמיים, בוודאי מרב כזה תורה יבקשו מפיהו:

שם אות ז', כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל וכו' היינו כנ"ל כי הדעת הוא למעלה מהמדות ועל כן אין שם אחיזה להרע כל כך ועל כן יודע שיש אלקים, וגם יודע שמלא כל הארץ כבודו היינו שאפילו בתוך הימי רע בעצמן יש שם גם כן אלקותו יתברך ואותיות התורה שהם בחינת ימי טוב אך הרשעים הם ברשות לבם, היינו שהימי רע שהם המדות רעות שבלב מתגברין כל כך, עד שאין הלב יכול לקבל אור הדעת הזה ואינו מרגיש אותו כראוי, ועל כן כשמקשר את לבו לדעתו וכופה את לבו להדעת הזה שהוא בעצמו יודע ולבו ברשותו, אזי מקבלין המדות שבלבו בחינת אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו וכו' ועיין נפלאות על פי מאמר זה הנ"ל בהל' סוכה הל"ג פורים הל"ד, ובהל' הלואה הל"ה:

מאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים

אות א' להנקודה השייך ללבו בעת הזאת וכו' רוצה לומר כי מבואר לקמן שצריך כל אחד לעורר את לבו על ידי הנקודה של עצמו, וכן צריך לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו, וכל הנקודות הללו צריכין לקבל מהנקודה הכלליות שהוא הצדיק וכו' וזה שכתוב גם כאן לקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, היינו לפעמים להנקודה של עצמו על ידי שמדבר בינו לבין קונו וכו', ולפעמים להנקודה של חבירו על ידי שמדבר עם חבירו, ובכלל צריך לקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, היינו לפעמים להנקודה של עצמו על ידי שמדבר עם חבירו, ובכלל צריך לקשר את לבו להנקודה הכלליות של הצדיק שהוא שורש כל הנקודות הנ"ל:

ועיין בלקוטי הלכות הלכות מלמדים ותלמוד תורה הלכה ד' שמרחיב הביאור בענין זה של התקשרות לנקודה השייך ללבו בעת הזאת דייקא, והאריך שם קצת בדברים נפלאים ובאופן אחר קצת מהנ"ל:

שם אות ה, ומלאפום וכו' הוא בחינת נקודה עם ואו וכו' בחינת חכמה ובינה וכו' עיין שער ההקדמות עולם הנקודים דרוש ה':

שם אות ז' בסופו, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם וכו' רוצה לומר כי במאמר זה של דברי רז"ל הנ"ל נודע לנו, שהכהונה ניתנה לאברהם שהוא בחינת אהבה, ועל כן כשניתנה הכהונה לפנחס נאמר שם (במדבר כ"ה) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי שם שורה אור האהבה הקדושה וכו' כמבואר בפנים וכן מבואר להדיא במאמר זה כתב יד מלשון החברים אך ליישב ביותר קצת לשון רבינו ז"ל יש לומר שרימז בזה, כי גם שם הוא בחינת הצדיק בחינת ברית שלום, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל עליו שנולד מהול, ועל כן זכה למלכות בחינת מלכי צדק על דרך ויוסף הוא השליט הנ"ל, ועל כן ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא הכהונה משם כי שם שורה אור האהבה אך כבר נתבאר לעיל אות ג' שהצדיק הוא בחינת מלאפום, כי כל השפע שלו היינו הפה והדיבור של הצדיק הן במילואם ובשלימותן, ואחר כך באות ה' ו' מבאר שמלאפום היא נקודה עם ואו, והנקודה היא בחינת פה והואו היא בחינת הלב וכו', ועל כן כשהקדים שם ברכת אברהם לברכת המקום, זה היה כביכול איזה בחינת פגם הפה והדיבור שהוא בחינת הנקודה, ועל ידי זה ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם שנאמר (תהלים ק"י) אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דברתי דייקא כנ"ל, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל בנדרים שם על דיבורו של מלכי צדק ואפשר לרמז דברתי אותיות דברת יוד, והיוד היא בחינת הנקודה בחינת חכמה בחינת (תהלים מ"ט) פי ידבר חכמות המבואר בפנים:

פעם אחת דברו עם רבינו ז"ל ממאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים הנ"ל שמדבר שם מהנקודה שהיא בחינת צדיק וכו' ואמר אז רבינו ז"ל שבזאת התורה יכולין לראות כל הצדיקים שבדור מהות ומדריגת ומעלת כל אחד ואחד (זה הועתק מספר חיי מוהר"ן):

שייך לעיל לענין הנני נותן לו בריתי שלום וכו' יש לומר בדרך צחות, כי ידוע שבשעה שהרג פנחס את זמרי נתלבשו בו נשמת נדב ואביהו, ועל כן זכה לברית כהונת עולם והענין מובן על פי הנ"ל, כי אמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים שפגם נדב ואביהו היה שלא נטלו עצה ממשה ואהרן, וגם לא נטלו עצה זה מזה כי נקודה שלהם בעצמם לא האירה להם שהרי נכשלו, אך על כל פנים היה להם לקבל אחד מחבירו מנקודה שלו, וכן מהנקודה הכלליות של משה ואהרן, ועל ידי שלא נטלו עצה וכו' נכשלו, ועל כן נתתקנו דייקא על ידי פנחס שלא נטל עצה משום אדם, כי הלא אפילו ממשה נתעלמה אז ההלכה, כי גבר אז הפגם כל כך עד שנתעלם אז גם הארת הנקודה הכלליות כביכול ופנחס בנקודת עצמו העיר גם נקודת משה ואמר לו כך מקובלני ממך וכו', ועל כן נתתקנו אז נדב ואביהוא על ידו ונתלבשו בו וזכה לברית כהונת עולם ובזה יש לפרש מה שתירגם והמה בוכים וכו' בכיין וקריין את שמע, היינו כי מאחר שראו ישראל אז שנתעלם אור הנקודה כביכול על כן בכו (ועי' ליקוטי תנינא סימן ס"ז ותבין ביותר), אך אף על פי כן נתחזקו אז להחזיק על כל פנים באמונת ישראל שקיבלו מיעקב אבינו שהוא הנקודה כלליות של כל ישראל כפשוטו כי ממנו יצאו כולם, ועל כן צעקו אז שמע ישראל (אבינו) ה' אלקינו ה' אחד (וזה שנסמך שמע אצל ואהבת כי שם אצל הנקודה הקדושה שורה אור אהבה הקדושה) ועל ידי זה נתעורר אור הנקודה של פנחס, ויקח רמח בידו דא רמח תיבין דקריאת שמע היינו כנ"ל ועיין בסימן ל"ו מה שגילה רבינו ז"ל בפירוש תרגום הזה סוד נפלא:

שם בסוף אות ד', וזה לא עשו אלא כדי להנצל מהרהור של אשה זונה שהיא קליפה הקודמת לפירי ולבוא להתגלות התורה נראה לעניות דעתי שאפשר שרימז לנו רבינו ז"ל סוד מה שהתגרו אז בלק עם בלעם בישראל כל כך, בפרט מה שהתגרו בהם בנות מואב זה היה בחינת קליפה הקודמת לפרי, וכמבואר באות א' ב' שקודם שבאין להתגלות בתורה ועבודה צריכין להצטרף תחלה בהגלות של תאוותיהם ומדותיהם וכלליותם הוא תאוות ניאוף, ואז צריכין לצעוק עין קלין וכו' ועל כן בכאן כשבאו לערבות מואב, ששם היו צריכין לבוא להתגלות התורה שזה בחינת כל ספר משנה תורה שנאמרה בערבות מואב, על כן התגרו בהם אז כל כך בכדי שישברו על ידי זה הקליפה הקודמת לפרי ולבוא להתגלות התורה כנ"ל:

שם אות ה', וכשבא להתגלות התורה אז נעשה מההתגלות נשמות חדשות וכו' רוצה לומר כמבואר שם לעיל ששורש כל הנפשות ישראל מושרשים בעין פנים של תורה ועל כן כשבא להתגלות חדש בתורה נעשה מזה בחינת נשמתין ורוחין חדתין וכו', וכמבואר להדיא אחר כך בסוף המאמר:

שם אות ג' ד', בכיין וקריין את שמע וכו' וזהו שאמרו רבותינו ז"ל ברכות י"ב: בקשו לקבוע פרשת בלק ובלעם בקריאת שמע וכו', כי על ידי קריאת שמע מבטלין ההרהורים הבאים על ידי קליפת בלעם:

שם אות ו', הנה ברך לקחתי בקמץ וכו' כי ברך הוא שם דבר של ברכה, ובשורשו בוודאי הכל בבחינת ברכה כי (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות וכו' חס ושלום, שזה בחינת כי (הושע י"ד) ישרים דרכי ה', כי דרכי ה' בוודאי כולם ישרים ונכוחים, רק מחמת שהאור הוא אז עדיין קמץ וסתים, ונצטייר למטה לפי כלי המקבלים, על כן צדיקים ילכו בם וכו' ועל כן היה בלעם רוצה לציירו לפי בחינת הכלי שלו שהוא בחינת קללה, וכשראה שאינו יכול, הבין כי תיכף בשעת לקיחה שהיה עדיין האור בבחינת קמץ וסתים כבר היה גם אז בבחינת ברכה שזה בחינת הנה ברך לקחתי בקמץ, ולפי שהיה בבחינת ברכה גם בשעת לקיחה על כן הוא בבחינת בירך, שפירושו שהקדוש ברוך הוא בעצמו בירך את ישראל, כי אף על פי שאמר הכתוב (דברים י"א) ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה לפניכם דייקא, כי מלפני הקדוש ברוך הוא יוצא אור פשוט ונצטייר רק למטה לפי כלי המקבלים, אבל אז כביכול השם יתברך בעצמו צייר את האור בבחינת ברכה עד שלא היה יכול להתקלקל ולהצטייר להיפוך חס ושלום אפילו על ידי הכלי של בלעם הרשע עד שגם הוא היה מוכרח לברך את ישראל, וזה שכתוב ובירך ולא אשיבנו:

שם ומפני מה לפי שהעיד עליהם הכתוב וכו', ובשביל זה יעץ בלעם לבלק להכשילם בדבר ערוה כדי לקלקל כליהם וכו' ובזה מובן ומבואר היטב מה שדייקא במספר זה שבפרשת פנחס כתיב החנוכי הפלואי וכו' ודרשו רבותינו ז"ל שמי מעיד עליהם וכו' כמבואר בפנים ולמה לא רימז הכתוב ענין זה גם בשאר מספרים של ישראל וגם מהו הענין של שמי מעיד עליהם שם י"ק דייקא בחינת שבטי י"ק עדות לישראל אך כפי הנ"ל מובן ומבואר היטב, כי דייקא שם י"ק מעיד עליהם, כי מסילוקא דיסודא עד אבא ואימא, שהם חכמה ובינה בחינת המוחין, שהם בחינת י"ה שעיקר שלימות כלי המוחין הוא על ידי תיקון הברית, ועל כן שם זה מעיד עליהם שלא פגמו כליהם על ידי פגם הברית חס ושלום, ועל כן דייקא בכאן העיד הכתוב עליהם על זה אחר שהיה ענין בלק ובלעם, כי זה היה עיקר הענין של בלעם הרשע ימח שמו שרצה לקלל את ישראל חס ושלום, על ידי שיצייר את האור לפי בחינת הכלי הפגום שלו, שהיה משוקע מאוד בתאוות ניאוף ופגם הברית כמו שכתוב (במדבר כ) ההסכן הסכנתי, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין ק"ה:), וסבר שגם אצל ישראל הכלים פגומים חס ושלום מגלות מצרים, וכמו שאמרו העכו"ם אם בגופם שלטו וכו', ועל כן יוכל לקלל את ישראל חס ושלום, (דברים כ"ג) ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה וכו', כי נצטייר האור תיכף לברכה כנ"ל וכל זה מחמת שלימות כליהם על ידי תיקון הברית, כי גם במצרים היו גדורים מעריות כמאמר רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ל"ב) אחת היתה ופרסמה הכתוב ועל כן כשהבין זאת בלעם יעץ את בלק להכשילם בדבר ערוה בכדי לקלקל כליהם, ואף על פי כן לא עלתה בידו, כי רק אותם שנכשלו מתו במגיפה, ותיכף ראה פנחס וקנא קנאת ה' צבאות וכו' ויכפר על בני ישראל ועל כן דייקא אחר המגיפה הזאת כשספרו את ישראל העיד עליהם הכתוב שכליהם שלמים על ידי תיקון הברית וכנ"ל:

שם בסוף המאמר, ויכול הצדיק להוריש בתורתו שמחדש נשמתין חדתין וכו' ולעיל כתיב כי כשמוליד תורה היא כלולה מנפשות ישראל וכו' נראה לעניות דעתי שבתיבות להוריש בתורתו וכו' מרמז למה שכתוב (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב היינו כנ"ל באות א', כי כל נפש מישראל היא מושרש בעין נפש של בית יעקב, ועין נפש של בית יעקב מושרשים בעין פנים של תורה כו', ואחר כך באות ג' מבאר שיש נשמות של שנים עשר שבטי י"ק ויש נשמתין דערב רב, ורימז לנו הכתוב כאן שעל ידי התורה שצוה לנו משה בזה הוריש לנו נשמות קדושות שהם בחינת קהלת יעקב ואולי שזה רימזו רבותינו ז"ל (סוכה מ"ב) תינוק היודע לדבר אביו מלמדו פסוק תורה צוה לנו וכו' ופרק ראשון של קריאת שמע היינו כדי לכלול נשמתו בנשמות של קהלת יעקב וי"ב שבטים וכנ"ל:

בענין מה שכתוב שם באות ה' ו', כי כמו שיש להתורה שני כוחות סם חיים וסם מות חס ושלום, כמו כן בהתורה של הצדיק יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שהוא חס ושלום להיפוך, כמו שכתוב (הושע י"ד) צדיקים ילכו בם וכו' כי זה כלל גדול שאי אפשר לשום אדם להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק אם לא שתיקן תחלה אות ברית קדש כראוי וכו' ולכאורה אינו מובן כי רוב העולם אינם זוכים לתיקון הברית בשלימות בפרט בימי הנעורים, ואם כן יכול להיות אדרבא חס ושלום שהתורה של הצדיק יהיה נעשה לו סם מות חס ושלום אך הא גופא קשיא נמי על סתם לימוד התורה בכלל שיש בה גם כן שני כוחות הנ"ל, אך הם אמרו והם אמרו, הם אמרו במס' תענית דף ז' שהעוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם מות חס ושלום, והם אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וכבר דקדקו התוספות ז"ל הרבה בזה, אך לפי פשוטו המובן הוא כי כשאינו רוצה בלימוד לשמה כלל רק בלימוד שלא לשמה דייקא להתיהר ולקנטר או שלא על מנת לעשות ולקיים כלל, אז בוודאי אדרבא התורה נעשית לו סם המות חס ושלום, אבל בלימוד על מנת לעשות ולקיים, ויודע שתכלית מצוות לימוד התורה הוא הלומד לשמה דייקא, רק מחמת שהוא עדיין אינו במדריגה הזאת ללמוד בכונה זכה ונקיה לשמה לבד דייקא, ומתערב בו עדיין גם מחשבות שלא לשמה שיהיה נקרא רבי וכדומה, ובפנימיות לבבו הוה ניחא ליה טפי אם היה זוכה ללמוד לשמה בבר לבב, מאחר שעיקר שלימות קיום מצוות לימוד התורה ללמוד לשמה, והרי גם הוא לומד על מנת לעשות ולקיים, רק שעדיין מעורב בו גם מחשבות שלא לשמה ומאחר שהוא מרגיש קצת בחסרונו על כל פנים, על כן התירו לו רבותינו ז"ל ללמוד שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכמו שפירשו הקדמונים ז"ל שרוצה לומר שגם כוונתו יהיה שמתוך שלא לשמה יזכה לבוא ללימוד לשמה נמצא ממילא שגם פנימיות כוונות זה הלימוד הוא גם כן בחינת לשמה כנ"ל, ועל כן בא על ידי זה באמת לבחינת לשמה

ועיין כעין זה בהקדמת עץ החיים בשם מהרח"ו ז"ל, שדיקדק בענין שאמרו לענין לימוד הקבלה דמאן דעייל ולא נפיק טב ליה דלא איברי, היינו מי שאינו יודע שיוכל לכנוס בלימוד זה ולצאת ממנו בשלום שלא יושאר בו מבוכות וספיקות חס ושלום אסור לו לכנוס בזה, רק מי שיודע שהוא בבחינת של ר' עקיבא וכיוצא שנכנסו בשלום ויצאו בשלום ודקדק דאם כן מי הוא זה שמותר לו ליכנוס בזה, כי רוב בני אדם בפרט בדורות האחרונים בוודאי אינם במדריגה זו וכו', ועל כן פירש שם שגם אם האדם מובטח שאף על פי שיהיה נראה לו כמה ספיקות ודברים תמוהים בענין הלימוד הזה, יאמר בלבו רק מחמת חסרון שכלו איננו יכול להשיג הענין על בוריו, ולא שחס ושלום בדבר הזה עצמו יש בו שום פיקפוק, לזה האיש מצוה ללמוד עמו זה הלימוד, שמתוך כך מתוך שלא לשמה בא לשמה, ואין איסור אלא למי שאין לו כח לעמוד בהיכל המלך ויבוא לידי כפירה חס ושלום, וזה בחשבו כי הוא חכם גדול ואין העדר מצדו וכו' ע"ש הובא זה גם בדברי אחרוני המקובלים ז"ל ודו"ק בדבריו ז"ל היטב

וכמו כן לענינינו, בוודאי מי שלא זכה לתיקון הברית כראוי ואין המוחין שלו בשלימות אין לו תפיסה כלל בדיבורו של הצדיק, ואז יכול להיות שיהיה נעשה אצלו מההתגלות התורה של הצדיק להיפוך חס ושלום בבחינת לא זכה כו', אך כשמאמין בזה עצמו באמת ויודע חסרונו שעדיין לא זכה לתיקון הברית ולתיקון המוחין בשלימות, ועל כן עדיין אין לו שום תפיסה בדיבורו של הצדיק, רק שאף על פי כן הוא כרוך אחר הצדיק ומשתוקק לשמוע דבריו והתגלות תורתו, כי אולי אף על פי כן יקבל מזה איזה עצה טובה ותיקון ודרך הישר לנפשו גם לפי תפיסת שכלו הפגום, ובאם שרואה ששכלו רוצה להטותו קצת מדרך הישר על ידי שמוצא איזה דברים תמוהים בתוך דברי הצדיק, או ששכלו רוצה להטותו לפרש איזה כוונה שאינה נכונה בדברי הצדיק, שעל ידי זה יוכל להטות מדרך הישר חס ושלום, אז תיכף ומיד עומד על עמדו ומתבונן בדעתו, הלא אין שכלי שלם ותפיסת המוחין שלי אינם בשלימות ואין לי תפיסה כלל בדברי הצדיק, ובוודאי כל דברי הצדיק ישרים ונכוחים, רק שאין לי תפיסה בהם מחמת שלא זכיתי עדיין לתיקון הברית כראוי, אז על ידי זה בעצמו הוא נשמר שלא יהיה נעשה אצלו סם מות חס ושלום, רק אדרבא בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה, המוזכר בדברי הרב מהרח"ו ז"ל הנ"ל, עד שזוכה אחר כך על ידי ההתקרבות להצדיק לתיקון הברית ולתיקון המוחין בשלימות באמת ואפשר לומר שזה גם כן מרומז בענין (במדבר כ"ה) ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל ישראל, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין פ"ב) שנתעלמה הלכה אז ממשה רבינו ע"ה, והפירצה הזאת היתה לעיני כל ישראל, והיה יכול להיות נפגם על ידי זה בחינת קדושת הברית וקדושת המוחין של כלל ישראל חס ושלום, אך (במדבר כ"ה) והמה בוכים פתח אוהל מועד, כי אף על פי שהיה התגרות גדול כל כך, עד שעשה זאת לעיני כל ישראל ולא סקלו אותו באבנים כראוי לו, אף על פי כן על כל פנים, לא הוה ניחא להו גם כן בזה, רק אדרבא בכו וצעקו על זה והיו קורין את שמע, בכדי שינצלו הם על כל פנים מההתגרות של הרהורים של אשה זונה חס ושלום וכמבואר בפנים, על ידי זה בעצמו זכה פנחס להתגבר בקנאת ה' צבאות ויכפר על בני ישראל, וזכו לשלימות המוחין שזה בחינת שמי מעיד עליהם הנאמר דייקא אחר ענין זה וכנ"ל:

ועיין בלקוטי הלכות, הלכות קריאת שמע הלכה ד' שדיקדק גם כן בזה, כי מאחר שכל זמן שלא זכה לתיקון הברית בשלימות אז כלי המוחין שלו פגומים, ונצטייר האור אצלו להיפוך חס ושלום בבחינת קללה, ובבחינת לא זכה נעשה לו סם המות חס ושלום, אם כן רוב העולם שלא זכו לתיקון הברית בשלימות האם נאמר שאפס תקותם חס ושלום, מאחר שכלי המוחין שלהם פגומים ואינם יכולים לקבל עצה אמיתית לא מכלל התורה הקדושה ולא מהדיבורים של הצדיק האמת וכו' עיין שם שהאריך בזה לבאר, שעיקר העצה לכל זה הוא האמונה הקדושה, וכמו שמבואר במאמר הנ"ל שעל ידי אמירת שמע וברוך שם, שזה בחינת כלל אמונתינו הקדושה וקבלת עול מלכות שמים, זוכין על ידי זה עצמו להנצל מהרהורי ניאוף, שזה בחינת תיקון הברית ותיקון המוחין, כמו כן גם בפרטיות על ידי שמאמין באמת בהשם יתברך ובכלל התורה הקדושה, ובדברי הצדיק האמת ומבטל דעתו נגדם באמת, כי יודע האמת שדעתו פגומה מחמת שלא זכה לתיקון הברית בשלימות, על כן כשקשה לו איזה קושיא או שנכנס בו איזה ערמימות, הן בכלל לימוד התורה הקדושה, הן בדברי הצדיק האמת, הוא מבטל דעת עצמו לגמרי ומטה דעתו רק אל האמת לאמתו, ומתפלל על זה להשם יתברך בכל עת, שיגלה לו נקודה האמת שבתורתינו הקדושה ושבדברי הצדיק האמת, וסומך עצמו רק על האמונה הק' באמת, על ידי זה הוא נכלל בהשם יתברך ובהצדיקי אמת ובתורתם הקדושה באחדות אחד עד שעל ידי זה נצטייר האור למעלה לברכה, קודם שיורד לתוך הכלים פגומים שלו בבחינת הנה ברך לקחתי וברך וכו' כנ"ל, ואז גם אחר כך כשיורד האור לתוך הכלים, לא די שאין הכלים יכולים לפגום אותו ולציירו להיפוך חס ושלום, מאחר שכבר נצטייר האור לברכה קודם שירד לתוך הכלי, כי אם אף גם אדרבה זה האור שנצטייר כבר לברכה למעלה, עכשיו כשיורד למטה לתוך הכלי הוא מברר ומתקן ומזכך גם הכלים שלו דהיינו המוחין, וזוכין על ידי זה בעצמו לתיקון הברית ולתיקון המוחין בשלימות וכו' עיין שם שהאריך בזה בדברים נפלאים:

(אמר המחבר אי לאו דמסתפינא הוה אמינא סעד וסמך להנ"ל שעיקר תיקון כלי המוחין והדעת הוא על ידי אמונה (וכמבואר עוד מזה בכמה מקומות בדבריו ז"ל) ממה שמבואר בעץ חיים שער שבירת כלים פרק ג' ששבירת כלי הדעת ירד למקום שעתיד להיות הדעת דבריאה, ואור הדעת עצמו ירד במקום כלי המלכות דאצילות כדי להאיר משם מרחוק בהכלי שלו העומד בבריאה וכבר ידוע שמלכות הוא בחינת אמונה, נמצא מבואר שעיקר תיקון כלי הדעת הוא על ידי אור הדעת שנשאר במלכות דאצילות שהוא בחינת אמונה כנ"ל וכעין שמבואר במאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים סי' ל"ד מענין תיקון שבירת כלי החסד על ידי אור החסד הנשאר ביסוד דאצילות וכו' והוא רחום יכפר):

לענין מה שמבואר במאמר זה שתיקון הברית הוא תיקון הכללי וכן בסימן כ"ט האי גברא וכו' עיין זוהר ח"א קע"ו: כל פיקודי אורייתא מתקשרן בנטירו דברית קדישא ועיין שם גם בדף קצ"ז כל מאן דנטיר ברית קדישא כאלו קיים אורייתא קדישא כלא דהא ברית שקיל ככל אורייתא וכן בח"ג י"ג: ע"ח: וע"ש בדף רכ"ה: כיון דאתתקנת ברית אתקן כלא וכו' ועיין זוהר חדש פרשה חוקת:

אות ג', וזה שאמרו רבותינו ז"ל אגרא דתעניתא צדקתא כי צדקה רמז לאור וכו' היינו שזה שכר התענית שנה על ידי זה החשך וסכלות בחינת חכמות חיצוניות בחינת בהמה, וזוכה להמשיך על ידי זה בחינת צדקה שהוא בחינת אור בחינת תורה בחינת אדם ואחר כך מבאר שבתיבת אדם עצמו מרומז גם כן, שעל ידי התענית מכניעין החומר שכלול מארבע יסודות ונתעלה הצורה והשכל וכו':

שם וזה שכתוב בזוהר נעשה אדם וכו' מה התם צדקה וכו' נמצא מבואר שצדקה היא בחינת אדם, ועל כן כשאמרו רבותינו ז"ל אגרא דתעניתא צדקתא, רמזו בזה שנמשך על ידי התענית בחינת אור בחינת תורה בחינת אדם, שכל זה מרומז בשם צדקה כנ"ל וכוונות דברי רבותינו ז"ל כפשוטו גם כן ששכר התענית היא הצדקה שנותנין ביום התענית, כי מחמת זה הנ"ל צריכין להרבות ביום התענית בצדקה כפשוטו ממש גם כן, כי על ידי התענית מכניעין החומר בחינת חשך סכלות דין בהמה, ועל ידי הצדקה שנותנין אז ממשיכין בחינת אור וחסד וחכמה שהיא התורה בחינת הנפש בחינת משיבת נפש בחינת אדם, שזה בחינת גומל נפשו איש חסד שמביא אחר כך בסוף אות ד':

שם אות ד', אבל יש שני בחינת צדקה וכו' וכן יש שני בחינת תורה וכו' כי עיקר מה שנה הדין והחשך סכלות וכו' על ידי התורה שהיא היפוך מכל הנ"ל הוא רק על ידי התורה של תינוקות של בית רבן שהוא הבל שאין בו חטא היינו שאין אחיזה עדיין כל כך להרע של החומר בההבל הזה, ועל כן יש להתורה הזאת יותר בכח להמשיך ולעורר זכות האבות כדי לות הדין וחשך שכחה וסכלות מן העולם וכן בארץ ישראל האויר שלה הוא גם כן בחינת הבל שאין בו חטא שזה בחינת (שיר השירים ב) הנצנים נראו בארץ דייקא, וכן וקול התור נשמע בארצינו דייקא וזה שכתוב (ויקרא כ"ו) וזכרתי את בריתי יעקב וכו' וזכרתי דייקא בחינת זכרון היפוך השכחה והדין והחשך שזה נמשך על ידי בחינת התגלות זכות אבות, וזה בחינת וזכרתי את בריתי יעקב וכו' אימתי כד והארץ אזכור בחינת אוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל שאין בו חטא וכו', ועל ידי צדקה דארץ ישראל נכללין באוירא דארץ ישראל וכו', ועל כן יש לצדקה זו כח ביותר לות הדין והחשך והסכלות מן העולם ולהמשיך בחינת אור וחסד וכו'

אמר המחבר עיין בבחיי ובמפרשים בענין מה שלא הזכיר משה זכות אבות בענין המרגלים, הוא מחמת שמאסו המרגלים בארץ ישראל שחמדו לה האבות ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר ביותר כי אימתי וזכרתי את בריתי יעקב וכו' היינו זכות אבות כד והארץ אזכור על ידי אוירא דארץ ישראל כנ"ל:

שם אות ו', בענין השוחטים וכו' כי זה כל ענין השחיטה להעלות מחי בחינת בהמה סכלות חשך וכו' לבחינת אדם, כי על ידי השחיטה יוצא הנפש המלובש בדם החי שהוא הבהמה או חיה או עוף שהיה כבוש זמן רב כל כך בהחומריות והסכלות והבהמיות והחשכות של החי שהוא בהמה ממש, ועכשיו הנפש הזה יוצא מהחי ונכלל בדיבור הברכה שעל השחיטה, ועל ידי זה נתתקן הנפש עד שיכול לחזור למקומו ושורשו שהוא השכינה שהוא בחינת מדבר בחינת אד"ני שפתי תפתח בחינת מלכות פה בחינת חרב פיפיות בחינת חרב המדבר, ואזי נעשה על ידי זה יחוד גדול למעלה ונמשך על ידי זה פרנסה לישראל ועל כן נקרא החליף מאכלת כמבואר בפנים וגם כפשוטו שמתיר הבשר לאכילה, ואז נתתקן גם החומריות של החי כי ניתר לאכילת אדם שהוא מדבר, והאדם אוכל אותו ומקבל חיות וכח על ידי זה לדבר דיבורים קדושים לפני השם יתברך נמצא שעל ידי זה מכניעין ומבדילין את גסות החומריות של החי והבהמה, שנעשה פסולת גמור ונה אל החוץ, והפנימיות והרוחניות שבו עולה לבחינת אדם בחינת מדבר כנ"ל ועל כן צריך גם להשוחט שיהיה לו בחינת הבל שאין בו חטא בחינת אוירא דארץ ישראל, בכדי שיוכל על ידי זה להכניע ולות החשך והדין והסכלות והבהמיות של החי שגבר על הנפש המלובש בו, ולהמשיך בחינת אור וחסד בחינת תורה בחינת אדם, ולהעלות הנפש הזאת לבחינת אדם בחינת מדבר כנ"ל ועל כל פנים צריך ליזהר מאד מן הטריפות חס ושלום, וכן לכוון על כל פנים בברכתו שעל השחיטה ולשום את כל הנ"ל על לבו, שהנפש עולה ונכלל על ידי זה בבחינת מדבר מה שאין כן ברכה בלא כוונה היא בעצמה כגוף בלא נשמה כידוע, ואיך אפשר להנפש לעלות על ידי זה מבחינת בהמיות בחינת גוף לבחינת נפש אדם וזה בחינת (סנהדרין צ"ו) הזהרו בוורידין כר"י שמחייב לחתוך את הורידין בעוף בכדי להוציא את הדם שבהם כי העוף דרכו לצלותו שלם, כי הנפש מלובש בדם וצריך להוציא את הדם בשלימות ולהפרישו מן החי, בכדי שתעלה הנפש המלובש בהדם למקומה בשלימות על ידי השחיטה והברכה, והרוחניות שבבשר החי יתתקן על ידי האכילה כנ"ל ועל כן סמך ר"י דבר זה אל ענין השחיטה כמבואר במשנה דהשוחט (חולין כ"ז), אף על פי שטעמו הוא רק משום הוצאות הדם כנ"ל כמבואר בגמרא, אך זה לרמז על הנ"ל שתיקון הנפש שבדם הוא על ידי השחיטה כנ"ל:

שם מנצפך הוא בחינת ורידין בחינת ריו דין וכו' כי ריו דין גימטריא מנצפך שהוא בחינת דינים, שזה בחינת הדמים שבורידין שהם בחינת הדינים הנאחזין הנפש המלובש בהם, וצריכין לות הדין וכו' ולהוציא הנפש מהם ולהעלותה לבחינת חסדים בחינת אדם בחינת השכינה כביכול, שעל ידי זה נעשה יחוד ונמשך שפע ותיקון זה נעשה ביותר על ידי בחינת הבל שאין בו חטא שזה בחינת מנצפך צופים אמרום כמבואר בפנים:

שם אכלו עמי אכלו לחם אד"נ לא קראו (תהלים י"ד) לכאורה הוא טעות סופר כי בתהלים כתיב וי' לא קראו, בפרט שהענין מכוון ונכון גם לפי זה, כי עיקר המכוון שם לפרש דרשות דברי רבותינו ז"ל ומה שכתוב שם שאין עושין מרי"ו דין אד"נ וכו' רוצה לומר כפשוטו כמבואר לעיל שצריכין להמתיק את המנצפך בחי' רי"ו דין ולעשות מזה אד"נ וכו' אך באם שכוונת רבינו ז"ל על שם אד"נ לא קראו יש ליישב בדרך צחות, כי אף על פי שנכתב בהוי' נקרא באד"נ כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ונמצא שכתוב הוי' לא קראו, רוצה לומר גם כן שלא קראו השם אד"נ שזה שם הקריאה כנ"ל ועיין זוהר בראשית נ"ח: שדרש שם על מה שכתוב (תהלים מ"ו) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ ולא כתיב מפעלות ה' עיין שם ודקדקו המפרשים הלא אדרבא כתיב מפורש לכו חזו מפעלות ה', עיין שם במקדש מלך ישובים לזה, ומשם תוכל למצוא ישוב גם לענינינו זה, אך יותר נראה שטעות סופר הוא כנ"ל:

שם אות ה', כי אלו השלשה בחינות הם רומזים וכו' יש לומר כי הכבוד שנותנין לזקן ששכח תלמודו הוא כנגד בחינת הצדקה לעניי ארץ ישראל כי ארץ ישראל היא בבחינת השכינה הנותנת טרף וכו', וכשהעניות גובר שם הוא בבחינת זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו ועל כן כשנזהרין בכבודה ונותנין צדקה לעניי ארץ ישראל, זה בחינת שנותנין כבוד לזקן ששכח וכו', שעל ידי זה חוזר ונתעורר בה אור קדושתה שהוא בחינת הבל שאין בו חטא ונה הדין וכו' ועל ידי התענית נתמעט הדם שבוורידין ונתעלה הנפש זהו בחינת הזהרו בורידין וכו' והזהרו בבני עם הארץ וכו' זהו כנגד התיקון של הלימוד תינוקות של בית רבן שאין בהם חטא עצמן עדיין רק מה שנאחז בהן מאביהן וממתיקין זאת על ידי הלימוד:

שם אות ז' בסופו, דרשו ה' ועזו וכו' בקשו פניו תמיד (תהלים ק"ה) על ידי צדקה של ארץ ישראל וכו' עיין שם מזה מובן שלות ולהכניע ולבטל החכמות חיצוניות שהם סכלות וחשך כנגד חכמות התורה, ולזכות לחכמות התורה הוא על ידי צדקה לארץ ישראל וכמעט שמבואר זה להדיא והטעם כי על ידי צדקה לארץ ישראל נכללין באוירא דארץ ישראל שהוא בחינת הבל שאין בו חטא שעל ידי זה נה הדין והחשך והסכלות שהם בחינת החכמות חיצוניות כנ"ל וממילא מובן מזה גודל הפגם של מלמדי תינוקות שלומדין עם התינוקות (שהבל פיהם הוא הבל שאין בו חטא), לימודים מחכמות אחרות שהם בחינת סכלות וחשך בחינת דין בחינת בהמה כנגד חכמת התורה הקדושה ועל כן בלימודים אלו עם התינוקות חס ושלום בזה מקלקלין ופוגמין את ההבל שאין בו חטא ומגבירין ביותר חס ושלום הדין והחשך והשכחה והסכלות של העולם ה' יצילנו:

עיין בפרי עץ חיים שער העמידה פרק א' בהג"ה שם אדנ"י ג' אותיות הם דין, והם ה' פעמים דין הרומזים לה' גבורות מנצפך ואות א' להמתיקם מפני שא' ציורו ריו ושם ג' אבות כל אחד משם ע"ב שעולין ריו אם כן זו האלף להמתיק הגבורות עכ"ל ומזה תבין ביותר מה שכתוב במאמר זה באות ו' ענין המתקת המנצפך בחינת ורידין ריו דין שיהיה נעשה מזה אדני, וכל זה על ידי בחינת ההבל שאין בו חטא, היינו כנ"ל באות ד' שעל ידי ההבל שאין בו חטא נתגלין האבות בעולם כדי לות הדין וכו', היינו כי האבות הם בחינת ריו בחינת האלף של אד"נ כנ"ל:

מאמר זה נאמר בשבת שירה שנת תקס"ב:

שם במאמר אות ד' בסופו בשעריך ירושלים על ידי התורה רוצה לומר כי הלא עיקר התיקון הוא על ידי לימוד התורה, ומה שמבואר לעיל שדייקא על ידי התורה שלומדין בעניות ובקות שהוא בחינת לילה וכו', הוא מחמת שאז שלטנותא דקץ כל בשר, וכשלומדין אז תורה מכניעין אותה ונתתקן הדיבור נמצא שעיקר התיקון בכלל הוא על ידי לימוד התורה:

שם אות ה', הגה שלישית וזה בחינת שזעיר אנפין מתקנא וכו' הגה זו צריך להיות לעיל אחר תיבות עקרא ושרשא דכל עלמין כך מצאתי בנוסחאות כתב יד והכי מסתברא למבין קצת, כי הבושה והידיעה הזאת נמשכת בשרשה מבחינת מה שהזעיר אנפין מתקנא במלכות ולוקח לעצמו בחזרה הרשימו של המוחין:

שם אות ו', ועל ידי הבושה מחזיר המוחין כמו שכתוב (משלי ב) אז תבין יראת ה' וכו' רוצה לומר כי בכאן חידש פירוש שלישי בפסוק זה כי לעיל פירש אז תבין כו' כי על ידי הבינה יתרה זוכין לבושה על פניו שהוא בחינת תפילין וכן אז תבין יראת ה', פירש בזה תבין שיש לו יראת ה' ודעת אלקים תמצא וכו' וכאן פירש אז תבין יראת ה' שעל ידי הבושה שהיא בחינת יראת ה' מחזיר המוחין כנ"ל באות ה':

שם, כידוע שלא עמדו רגלי אבותיו רגלי דייקא כי אין להם רגלים כמו שכתוב (בראשית ג) על גחונך תלך וכו' אפשר דרוצה לומר על דרך שפירש לעיל סוף אות ד' עומדות היו רגלינו כי הדיבור נקרא רגל וכו' בשעריך ירושלים על ידי התורה וכו' ושם מבואר שעל ידי לימוד התורה מכניעין סטרא דקץ כל בשר וכו' שנמשכת מזוהמת הנחש שיונק מפגם הדיבור שהוא בחינת רגל ויש לומר שעל כן נקצצו רגלי הנחש, רק ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, כי על ידי התורה שקבלו על הר סיני נכנע ונה זוהמת הנחש ונתתקן הדיבור שהוא בחינת רגל ועל כן מי שיש בו עזות שהוא מבחינת זוהמת הנחש, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, רגלי דייקא כי לא פסקה זוהמתן ולא נתתקן עדיין בחינת רגלין שלהם שהוא בחינת הדיבור, שעל ידי זה זוכין ליראה ובושה בחינת תפילין היפוך העזות כנ"ל:

שם אות ז', ועיקר הארת התפילין באים על ידי הלוחות וכו' רוצה לומר כמו שנתבאר לעיל שעיקר התחלת התיקון הוא על ידי התורה שעל ידי זה נתתקן הדיבור וכו', ונכנס בו בושה גדולה, ושב בתשובה ונכנסין בו מוחין חדשים ובינה יתרה ביותר, עד שנתגלה הבושה על פניו, שזה בחינת תפילין בחינת קירון עור הפנים, כמו כן מבאר כאן כפשוטו גם כן כי על ידי חידוד המוחין בתורה שהיא בעצמה עיקר המוחין, על ידי זה ניתוסף בו גם כן הכרה חדשה ומתבייש ביותר שזה בחינת אור התפילין, רק שזה מובן ממילא כי קודם התשובה עדיין ידיעתו בקטנות ואינו יכול לחדד המוחין בתורה גם כן, כי הרוח שטות מטמטם מוחו ולבו וכנ"ל אות ה' ובכאן מבאר שהצדיק הגדול על ידי שנפל קצת ממדריגתו, היינו שנפל קצת ממדריגת המוחין שלו והשגתו הגדולה, היה מתבייש מאד ועשה תשובה על זה, עד שעל ידי זה זכה להתגבר ולחדד המוחין שלו ביותר ממה שהיה במדריגה הראשונה, ואז זכה לבושה יתרה ביותר שזה בחינת אור התפלין בחינת קירון עור הפנים ואולי מרמז בכאן למה שזכה משה רבינו ע"ה לקירון עור הפנים וכן ויראו מגשת אליו, דייקא אחר הנפילה שהיה לישראל אחר קבלת לוחות הראשונות ונאמר בו (שמות ל"ב) לך רד וכו' ואז השתדל משה רבינו ע"ה לקבל לוחות שניות, ואז דייקא זכה לכל הנ"ל:

שם באות ז' הנ"ל, עשות חפציך ביום קדשי וכו' (ישעיה נ"ח) לכאורה אין לו שייכות כל כך למה שמבואר למעלה, שתיקון הדיבור הוא על ידי לימוד התורה בעניות ובקות, וכאן מבאר דבר חדש שהתיקון הוא על ידי שממשיכין מקדושת שבת על ימי החול אך באמת שנייהם עולים בקנה אחד, כי כמו שעל ידי שלומדין תורה (שהיא בחינת שלימות כל התיקונים הנ"ל) בעניות וקות שהוא בחינת לילה שאז שלטנותא דקץ כל בשר וכו', על ידי זה דייקא מכניעין סטרא דקץ כל בשר תחת הדיבור של הקדושה, ואז נתתקן הדיבור בשלימות וזוכה לכל הנ"ל כמו כן בימי החול שאז שולט זוהמת הנחש קץ כל בשר, ואז דייקא כשזוכה להמשיך קדושת שבת, על ידי זה דייקא נה זוהמת הנחש וכו', ונתתקן הדיבור וזוכה לתשובה ולבושה שהיא בחינת תפלין בחינת קדושת שבת ומחמת זה בעצמו שבת לאו זמן תפלין הוא, כי הוא בעצמו אות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין צ"ו), כי תפלין הם סימן על דביקות כנ"ל באות א', היינו אם הוא דבוק בהשם יתברך כל כך עד שהבושה והיראה נתגלתה על פניו, ובשבת אין צריכין לזה כי קדושת שבת בעצמו גורם לזה, כי שבת הוא בחינת תיקון הדיבור וביטול זוהמת הנחש קץ כל בשר, והוא בחינת מוחין בחינת תשובה בחינת יראה בחינת בושה בחינת תפלין כנ"ל:

שם בינה ארץ החיים שממנה תוצאות התפלין כנ"ל רוצה לומר והתפלין נקראים חיים כמו שכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיה כנ"ל, והם יוצאין מבחינת בינה בחינת אז תבין יראת ה' כנ"ל באות ה':

שם, כמו שכתוב שפכי כמים לבך וכו' עיין איכה ב' קומי רוני בלילה וכו' שפכי כמים לבך וכו' ותרגומו קומי וכו' עסוקי במשנה בליליא וכו' ובפתגמי אורייתא וכו' שדיאו היך מיא עקמימיות לבך והדרי בתיובתא וצלאי וכו' מכוון לענינינו:

שם, ירה הם הגבורות כי ירה עם הכולל גימטריא גבורה, וגם לשון ירה מורה על יריה בכח, וגבורה בים הוא בחינת דיבור, כי הוא בחינת ים שכל הנחלים הולכים לתוכו כנ"ל באות ב':

מה שמכין כף אל כף בתפלה וכו' אתם נצבים

זה המאמר נאמר בשבת שקודם ראש השנה של שנת תקס"ג בשבת הראשון שנתקרבתי אליו ודע שבאותו העת שאמר זאת אז היה סמוך לכניסתו לבראסליב, ואז דיבר הרבה מענין מחאת כפיים בתפלה, וספרו לי שבתחלת כניסתו לשם עמד פעם אחד על פתח בית המדרש שבביתו, והוכיח את העולם על אודות התפלה שאינם מתפללין כראוי וענה ואמר שאין שומעין משום אחד שום המחאת כפים ומזה הבינו מיד שהוא רוצה להחזיר העטרה ליושנה, שיחזרו להתעורר ולהתפלל בכוונה ובחיות והתלהבות ובכח גדול, כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעש"ט ותלמידיו הקדושים ז"ל שהיו בדורות שלפנינו גם בעת ההיא קודם השבת שלפני ראש השנה הנ"ל היו אצלו שני חסידים מהחשובים קצת וסעדו אצלו ז"ל, ובתוך שיחתם עמו היו מתלוצצים קצת מאחד שדרכו להרבות במחאת כפים בתפלה, והקפיד רבינו ז"ל על זה, ודיבר אתם קשות ואמר להם: וכי אתם יודעים מהו מחאת כפים בתפלה וכל הענינים שיש בזה, עד שאתם מתלוצצים מזה האיש הנ"ל שלא נתקבל אצליכם מחאת כפים שלו ואחר כך בשבת שאחרי זה שהוא שבת שלפני ראש השנה באתי על שבת, ואז אמר מאמר אתם נצבים הנ"ל על ענין מחאת כפים והוא המאמר הראשון שזכיתי לשמוע מפיו הקדושה, ותיכף כתבתי אותו בעזרת השם יתברך:

גם אחר כך בסמוך אחר סוכות בא איש אחד אליו והוא היה האיש שהיה אצלו קודם ראש השנה, והיה מתלוצץ ממחאת כפים של אחד כנ"ל וכו' והראה לו רבינו ז"ל מאמר אחד בפרי עץ חיים בענין וישם לך שלום שהוא ראשי תבות של"ו, שהוא בחינת (איוב ט"ז) שלו הייתי ויפרפרני וכו', וצוה עליו שיאמר לפניו זה הענין, והוכרח לאמר לפניו ואחר כך אמר לו רבינו ז"ל התורה על ענין מחאת כפים שבסימן מ"ו מענין הג' ידים וכו' עיין שם (כל זה הנ"ל הועתק מספר חיי מוהר"ן וע"ש עוד):

אמר המחבר שמעתי מאיש אחד מאנ"ש שאמר רבינו ז"ל, אנחנו כבשנו את עיר בראסליב במחאת כף וריקודין, כי באמת בתחילת כניסתו לבראסליב דיבר תיכף הרבה מענין מחאת כפים בתפלה כמבואר במאמר אתם נצבים הנ"ל ובמאמרים הסמוכים אליו וכן מאמר משפטים סי' י' נאמר בחורף זה, ובשנה הזאת רקד הרבה כידוע ומבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן קט"ו קט"ז):

שם ארץ אוכלת יושביה, פירוש שהיא מקבלת שפע מבחינת יעקב וכו' רוצה לומר כי פשוטו של מקרא מורה גם כן על זה, כי מחמת שמקבל שפע מבחינת יעקב שהוא בחינת אמת, שמחמת זה מאיר עיקר אור ההשגחה בארץ ישראל כמבואר לקמן, מחמת זה היא אוכלת יושביה, היינו אותם שאינם הגונים לישב בה כגון העכו"ם, כי אינה יכולה לסבול אותם, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים ק"א) (ועיין לקמן סימן קפ"ז):

שם, ראה חיים עם האשה וכו' רוצה לומר לייחד בחינת ישראל שהוא בחינת אמת בחינת תפלין בחינת חיים עם אשה (ר"ת הנותן אמרי שפר), היינו עם ארץ ישראל שעל ידה מקבלין השפע, בחינת הנותן אמרי שפר או אפשר דרוצה לומר כי לפעמים אחר שמקבלין שפע הפרנסה שנמשכת מבחינת חיים בחינת אמת וכו' כנ"ל, פוגמין בה אחר כך על ידי תאות אכילה, שעל ידי זה בא הסתרת פנים חס ושלום שהיא היפוך בחינת חיים על כן מזהיר הכתוב שלא לפגום בהשפע, ולראות שתהיה בבחינת חיים דייקא:

והנה במאמר זה מבואר ששפע ארץ ישראל הוא בחינת אמת בחינת כלליות הגוונין בחינת עשירות, וכשפוגמין בזה חס ושלום בא עליו בושה על ידי שהוא נצרך לבריות מחמת עניות וכו' ומזה תבין דבר נעלם שמחמת שארץ ישראל עכשיו בגלות, על כן דייקא אנשי ארץ ישראל רובם ככולם צריכים לבריות, ואפשר שהוא במכוון גדול לטובה מאת השם יתברך, כי על ידי זה שרוב פרנסת יושבי ארץ ישראל עכשיו הוא מחוץ לארץ על ידי זה נתקדש גם השפע של ישראל שבחוץ לארץ בבחינת שפע ארץ ישראל ועיין זוהר תרומה קנ"ז: ובגין כך אף על גב דישראל לבר מארעא קדישא עם כל דא מחילא וזכותא דארעא אשתכח מזונא וסיפוקא לכל עלמא, ועל דא כתיב (דברים ח) וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, דהא בגינה מזוני וסיפוקא אשתכח בעלמא מאן דאתעדן על פתורא וכו' אית ליה לאדכרא ולדאגה על קדושה דארעא קדישא וכו':

מאמר זה נאמר באסרו חג סוכות תקס"ג:

שם, וזה בחינת בינה ששם נוצר הולד וכו' רוצה לומר כי שם הויה שבבינה הוא בניקוד צירי כידוע ושם נוצר הולד, ושם שני בחינת חסד ודין, כי משם דינין מתערין, וגם כי בינה הוא בחינת סוכה הנ"ל, כי הגידין והעצמות הן בחינת סוכה וכשמכניס כל כח עצמותיו בתוך התפלה זה בחינת סוכה הנ"ל, כי הדיבורים שאדם מדבר בכח ובכוונה גדולה בתפלתו, הם בחינת דבר ה' ממש בחינת (ישעיה נ"א) ואשים דברי בפיך, והם בחינת כח מעשיו כח אתוון דעובדא דבראשית, ומשם מקבלין העשרה מאמרות שהם בחינת חסד בחינת סוכה בחינת חיבוק יד ימין כנ"ל וזה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך בחינת סוכה וכו' (וזה שסיים לנטוע שמים וליסוד ארץ כי הם ממש בחינת דבר ה' כ"ח אתוון דעובדא דבראשית שבהם נבראו שמים וארץ):

שם, אבל הדיבורים וכו' רוצה לומר כי עיקר קדושת ארץ ישראל הוא על ידי כח מעשיו בחינת סוכה הנ"ל, אבל כשנפגם הכח הזה חס ושלום על ידי דיבורים שאינם קדושים, שעל ידי זה נתעורר חס ושלום בחינת סוכת נוצרים סוכת עכו"ם, אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, אזי גוברים העכו"ם חס ושלום, ונתעלם בחינת קדושת ארץ ישראל, ובני ישראל יורדין בגלותא ואז השכינה כביכול בבחינת ריב וכו' בגין בנהא דאינון בגלותא וזה שכתוב (תהלים ל"א) תצפנם בסוכה מריב לשונות, כי על ידי בחינת סוכה הקדושה נצפנים וניצולים מהריב הזה שבא על ידי התגברות הלשונות שאינם קדושים:

שם, ובשביל זה סוכה היינו תפלה בכח הוא סגולה לבנים וכו' ואחר סוכות הוא שמיני עצרת וכו' כי כל זה מחמת בחינת (תהלים קל"ט) תסוכני בבטן אמי וכו', וכן ארץ ישראל מסוגל לבנים מחמת זה, כי עיקר קדושת ארץ ישראל הוא על ידי כח מעשיו, וכח הזה הוא בחינת סוכה בחינת תסוכני בבטן אמי ששם נוצר הולד כנ"ל:סימן מ"ט- לשמש שם אהל בהם

מאמר זה נאמר במעדוועדיווקע שנת תקס"ג בשבת ג' ניסן בסעודה שלישית, ואור ליום ו' ערב שבת קודש שקודם לזה היתה החופה של בתו הצדקת וכו' מרת שרה ז"ל עם בת גילה הרבני המופלג מוהר"ר יצחק אייזיק ז"ל, ואחר החופה דברו ממשיח וכו', ושם במאמר זה הנ"ל מרומז ניסן ושרה ויצחק וחתונה וכלה וכו' ואמר שזאת התורה לא אמר בשבילנו, רק בשביל הגזרות שקורין פינקטען הנשמע אז שרוצין לגזור על ישראל חס ושלום (אשר בעוונותינו הרבים יצאו בימינו), כי שם במאמר זה מדבר מענין הכנעת העכו"ם, כי אעשה כלה וכו' שזה בחינת כלה דאכלה כלה וכו', ואתם הדבקים וכו' ואחר שגמר אמירת התורה הנ"ל היה מרקד הרבה וכו' (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיין שם עוד):

שם במאמר הנ"ל אות א', והוצרך לברוא בני אדם שיקבלו עול מלכותו רוצה לומר כי עיקר התגלות המלכות, הוא על אותם שמקיימים ציווייו ועושים רצונו אף על פי שהוא כנגד רצונם, אף על פי כן מוכרחין לבטל רצונם מפני רצון המלך, וזה שייך רק אצל בני אדם שהם בעלי בחירה, על כן עליהם עיקר התגלות מלכותו יתברך:

שם, וייצר בשני יודין וכו' כי היצירה הוא על ידי חכמה וחכמה היא בחינת יוד כידוע ומובא בדבריו ז"ל כי באמת גם היצירה לביש הי, רק בשביל התגלות מלכות יתברך על בעלי בחירה כנ"ל:

שם, וצריך לצמצם ההתלהבות כדי שישאר בלבו חלל כמו שכתוב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי אף על פי שדוד המלך עליו השלום אמר פסוק זה על מה שזכה להרוג את היצר הרע כמו שדרשו רבותינו ז"ל, אף על פי כן שורש דבר זה הוא גם בתחלת העבודה, שצריך לצמצם ההתלהבות שבוער בלבו עד אין סוף ולעשות חלל בלבו כדי שיוכל לבוא להתגלות המדות אך אחר כך רוצה היצר הרע לקלקל את הבריאה, ומטמטם את החלל שבלבו במחשבות רעות חס ושלום שהם בחינת ערלת לב טפשות לב ועל זה התפאר דוד שזכה להרוג את היצר הרע ונשאר לבו חלל בקרבו כראוי להיות:

שם, ושרים כחוללים כל מעיני בך וכו' היינו לפי החלל שנעשה על ידי מחשבותיו הקדושים וכו', כי מעייני הוא מלשון מחשבה ועיון:

שם אות ד', זה בחינת היא העולה כו' עיין זוהר פקודי דף רלח רלט שם מבואר סוד קרבן עולה שהוא סוד עליית המלכות וכו' עד שמתאחדת עם הבינה וכו' עד אין סוף ושם מובא גם פסוק (עמוס ט) אקים את סוכת דוד, וענין שצריכין לבער המחשבות רעות ולשרפן באש (שזה בחינת אש אכלה דאכלי כלא ושצי כלא כמבואר לקמן באות ז'), ושם מובא גם הפסוק (ישעיה ל) והיה אור הלבנה כאור החמה כמובא לקמן באות ו' עיין שם היטב ובכמה מקומות שם ותבין לכאן ועיין גם בפרשת צו דף כ"ו ודף כ"ז וברמ"ז שם:

שם אות הנ"ל, ובשביל זה נקרא ניסן אביב רוצה לומר כי בניסן נגאלו שזה בחינת עליית המלכות (שזה בחינת באחד בניסן ראש השנה למלכים בחינת ביתא תתאה ומסטרא דיובלא נפקו שזה בחינת ביתא עילאה):

שם אות ה', וזה בחינת השיר שיתער לעתיד וכו' היינו שהתעוררות השיר הזה יהיה על ידי עליית המלכות שיהיה אז, שזה בחינת מלכות דוד שהוא נעים זמירות ישראל, וכתיב (תהלים ל) למען יזמרך כבוד בחינת מלך הכבוד, עיין לקמן אות ו' ז', וזה בחינת שירה חדשה שבחו וכו' והמליכו ואמרו ה' ימלוך וכו' וכן ומלכותו ברצון קבלו וכו' לך ענו שירה וכו':

שם, כי באמת אשה יראת ה' היא בחינת עצה רוצה לומר כמובן מדברי רז"ל שאמרו על מי שמתה אשתו בימיו עצתו נופלת כמובא לקמן ולענינינו הוא, כי עיקר שלימות האשה יראת ה' בחינת המלכות היא כשעולה עד הבינה כנ"ל, ושם מקור העצה בחינת (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש, שזה בחינת (בראשית כ"א) כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה בחינת (משלי י"ב) אשת חיל עטרת בעלה:

שם, וזה עליית התפלה שהיא בלחש שהוא עבודה שבלב רוצה לומר כי אף על פי שעיקר התפילה הוא לדבר בפה דייקא, וגם כי התפלה הוא בחינת מלכות פה, אף על פי כן עיקר בנינה על ידי כוונת הלב שהוא בחינת בינה ביתא עילאה וזה מרומז במה שעיקר התפלה שהיא תפלת שמונה עשרה מתפללין בלחש דייקא, וזה ולחוש לה תקבל עצתה כי שם מקור העצה כנ"ל:

שם אות ו', וזה בחינת תשובה רוצה לומר כי עד עתה דברנו מתיקון ועליית המלכות על ידי שישמור עצמו ממחשבות רעות וימשיך מחשבות טובות לתוך לבו, ועל ידי זה יבא לפעולות ומדות טובות, ועל ידי זה יתגלה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כנ"ל וכן דברנו מתיקון ועליית המלכות על ידי התפלה בכוונת הלב, ועכשיו מתחיל לדבר ממי שפגם כבר בבחינת המלכות על ידי עונותיו חס ושלום, ועיקר העוונות באים על ידי היצרין רעים שהם המחשבות רעות, אף על פי כן גם זה יש לו תיקון על ידי תשובה ועיקר התשובה תלוי בלב בחינת ולבבו יבין ושב, והלב הוא בחינת בינה ביתא עילאה, ועל ידי זה נתתקן גם המלכות ביתא תתאה שזה בחינת תשובה כמבואר בפנים:

שם, וזה (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה רוצה לומר שזה בחינת תיקון המלכות שנגאלת ויוצאת לחירות כביכול, ועולה עד הבינה שהוא בחי' עולם הבריאה בחי' כסא כבוד כידוע וזה (שם) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ואחר כך מבאר שעל ידי זה זוכה להשיג אורייתא דעתיקא סתימאה בחינת סודות הקבלה בחינת והיא נקראת קבלה וכו' וזה בחינת כסא הכבוד שמכסין אותה בבחינת (משלי כ"ה) כבוד אלקים הסתר דבר, ואתה תגיע ותשיג אותה, מחמת שעל ידי תשובתך עלתה המלכות בעלייה גדולה כזו:

שם, כי יתער שיר ונגונא בבחינת פה סח רוצה לומר כי מלכות פה ועל ידי התגלות המלכות אז יתער השיר שזה בחינת (תהלים ל) למען יזמרך כבוד כנ"ל:

שם אות ז' וזה בחינת ציצית וכו' ועל כן בפרשת ציצית מרומז כל הנ"ל (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם וכו' לשמור עצמם ממחשבות רעות למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, בחינת התגלות פעולות ומדות טובות, והייתם קדושים לאלוקיכם בחינת לית קדושה פחות מעשרה, בחינת היוד שממשיכין לתוך הדלת ונעשית הא, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים (שזה היה מסטרא דיובלא בחינת ביתא עילאה כנ"ל), להיות לכם לאלקים בחינת קבלת מלכות שמים ביתא תתאה:

שם, היינו בחינת תכלת וכו' עיין בפרי עץ חיים בכוונות ציצית שם מבואר שתכלת מרמז על מוחין גבוהים מאוד, שאי אפשר להמשיכן עתה בהתגלות רק בהעלם ממשיכין בחינת המוחין הנ"ל גם כן ע"ש היטב ותבין לעניינינו:

שם, ואתם הדבקים וכו' עיין שם בזוהר מבואר שעבודת ישראל והשגתם הוא רק בבחינת האשא תכלא בחינת ביתא תתאה, והשגת משה היא בבחינת האשא חוורא ביתא עילאה ושם מבואר גם מענין דלת והא, ועיין שם גם מענין קרבנות:

שם, ועשירית האפה וכו' עד כאן נתבאר סוד קרבן העולה, ועכשיו מרמז סוד המנחה, אחר כך מרמז סוד הנסכים הרוצה לנסך וכו', וגם כבר מבואר מענין השיר:

שם, לשמש שם וכו' וזריחתו של הצדיק, היינו השגתו אינו אלא על ידי ישראל כמאמר (שמות ל"ב) לך רד וכו', וכשישראל נכנסין חס ושלום בחכמות חיצוניות של העכו"ם, אזי נופל הצדיק מהשגתו ונתחפה ונתכסה השגתו וכו' רוצה לומר כי כבר נתבאר בשם הזוהר שהשגת משה היתה בבחינת אשא חוורא בחינת ביתא עילאה, אף על פי כן כשפגמו ישראל שאחיזתם והשגתם בבחינת ביתא תתאה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, כי זה בחינת לא אבא בעיר עד דבקרבך קדוש הנ"ל ועל כן כשישראל נכנסין חס ושלום בחכמות חצוניות, היינו שפוגמין בבחינת החכמה שבלב על ידי שנכנסין בחכמות חצוניות בחינת מחשבות רעות שהם בחינת טפשות בחינת ערלת לב, שעל ידי זה פוגמין בבחינת ביתא תתאה בחינת מלכות ששם עיקר אחיזתם והשגתם, על ידי זה נופל הצדיק גם כן מהשגתו אף על פי שהשגתו הוא בבחינת ביתא עילאה ששם אין מגיע הפגם כל כך, אף על פי כן על ידי פגם בחינת הביתא תתאה, על ידי זה נחפה ונתכסה כביכול בחינת האור של ביתא עילאה גם כן בבחינת כבוד אלקים הסתר דבר הנ"ל, שזה בחינת אור התכלת שנתעלם עכשיו בעוונותינו הרבים, ואין ממשיכין אותו רק בהעלם והתלבשות כנ"ל וכמו כן אצל הצדיק נתכסה השגתו, וכשישראל יוצאין מחכמות הנ"ל, אזי נשלם אור ביתא תתאה ונתגלין בה הגבורות עליונות שקבלה מאימא וכו' ואז גם הצדיק יוצא מהחופה והמכסה שהיה לו עד עכשיו, ובגבורות אלו הנ"ל מתגבר הצדיק לרוץ אורח וכו' ומכלה ושצי את העכו"ם והקליפות, ועל ידי זה זוכה להשגת אורייתא דעתיקא:

שם, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די וכו' רוצה לומר שנעשה מדלת הא על ידי היו"ד שנמשך לתוכה, שזה בחינת די שעלתה המלכות מדלותה לבחינת עשירות גדול:

שם, ועשירית האיפה עשירות שהוא בחינת איפה איה פה וכו' הגם שעשירות הוא בשין ימנית וזה כתיב בשמאל הלא בעתיקא לית שמאל תמן, זה נכתב בדרך צחות, והאמת כי לפעמים מתחלף, וכמבואר לעיל על פסוק (תהלים פ"ז) ושרים כחוללים שנכתב בימין, ופירש שם מלשון שררה ומלכות:

ועיין בלקוטי הלכות, הלכות תפלת המנחה הל"ז מבאר שם הרבה בענין המאמר הנ"ל ומאריך שם בדברים נפלאים:

לענין המבואר באות א' שמחשבות רעות הן היצר הרע וכו' עיין זוהר ויקרא ד"ה ע"ב כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו', מחשבה דבר נש הוא רישא דכלא ומההוא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין לאסטא' ארחוי וכו', ומההוא מחשבה אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע וכו', ומההוא מחשבה אשתכחו עבירות חטאות וזדונות וכו' ועיין עוד ממה שצריכין לשמור מאוד את המחשבה שלא לחשוב מחשבות רעות רק מחשבות טובות לדבק מחשבתו בהשם יתברך, ושזה כלל העשרת הדברות וכלל כל התורה וכו' זוהר חדש פרשת כי תשא ועיין עוד מענין המחשבה ומענין קרבן עולה בזוהר חדש הנ"ל פרשת צו ועיין בתיקונא שבעין ק"ל: בכל אבר ואבר בעי בר נש לאמלכא לקודשא בריך הוא ולתקנא ליה אתר דכיא ונקייא לשריא ליה תמן, ובגין דא צריך בר נש לבערא מניה מכל אבר ואבר כל מחשבין וכל הרהורין בישין דטנופין דאינון קליפין, וצריך לאוקדא לון וכו':

לענין מה שמבואר באות ב' מענין תיקון התפלה שהעיקר הוא על ידי כוונת המחשבה שבלב וכו' עיין זוהר בראשית דכ"ד ושם מבואר מענין לית קדושה פחות מעשרה וענין וכד איהי סליקת וכו' מלאכייא אמרי איה מקום כבודו וכו' וצריך לסלקא לה עד אין סוף וכו' עיין שם ובמקדש מלך מענין נפלאות עליית המלכות על ידי תפלה בכוונה ותבין משם הרבה לענינינו:

ועיין זוהר ויחי דר"י מענין תפלה בלחש דייקא וסימנך (בראשית מ"ה) והקול נשמע לעילא לעילא וכו' בית פרעה ביתא דאתפרעו ואתגליין מניה כל נהורין וכו' עיין מקדש מלך שפירש דרוצה לומר עד הבינה וכו' ועיין בדף רכ"ט צלותא דבר נש אתכוון בה איהו לעילא לעומקא עילאה וכו' ופירושו גם כן עד הבינה וכו' עיין שם גם בע"ב ועיין עוד מענין תפלה בלחש בזוהר תרומה קל"ח: ובמקדש מלך שם ותבין משם לענינינו ועיין זוהר ויקהל ר"ב מלא דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה (פירוש בינה וכו') ומלה דעלמא עילאה לא אצטריך למשמע וכו' (רוצה לומר על כן מתפללין בלחש), ועיין שם עוד וגם בדף ר"א מגודל נפלאות מעלת עבודת התפלה וכו' ועיין גם בדף רי"ג: מענין בחינת תשובה המבואר באות ו' עיין זוהר ויחי דרי"ט מאי תשובה דא תשובה דאמא דתבת בקיומא וכו' ועיין שם גם כן מענין אז תתענג על ה' דייקא וכו' ועיין מקדש מלך שם שפירש דאתיא מעתיקא קדישא היא בינה וכו' ועיין בסבא משפטים דף ק"ו מענין בעל תשובה בעל תשובה ממש ועיין מקדש מלך שם:

ועיין זוהר ויקרא דף ט"ו ט"ז מענין התשובה ותבין לענינינו ועיין שם בפרשת אחרי מות סט: ובדף ע ועיין שם גם בדף עד: ובדף ע"ה, ועיין זוהר פנחס רנח: כל חובין דישראל מטיין לגבי מלכות ותשובה דאיהו בינה מלבנת לון וכו' ועיין עוד מענין התשובה בזוהר חדש פרשת אחרי מות ועיין בתיקונים תיקונא חד ועשרין דף ס כל מאן זר בתיובתא כאלו חזר ו"ה עם י"ה ועקרא לסלקא כלא במחשבה וכו' ועיין בתיקון סג צ"ד: מי ירפא לך מי וודאי דאיהי תיובתא וכו' ע"ש ועיין בתיקון שתין ותשע דף קטו: מ"י יעמוד מי וודאי דאיהו אימא עילאה תשובה וכו' ע"ש, ועיין בתיקונא שבעין דף קלב:

לענין המבואר באות א' מענין הצמצום של חלל הפנוי בשביל התגלות המלכות וכו' עיין בספר ויקהל משה פרקא קמא בתחלתו וכן בפרק ב ובספר זוהר הרקיע על זוהר בראשית דף טו דברי המתחיל בריש הורמוניתא:

וזה שאמרו רז"ל (תענית י"א:) צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא וכו' לכאורה אין לזה קשר כלל להענין, ואפשר לומר כי על ידי פגם הברית פוגם בנפשו חס ושלום, כי הכלבים מתגברים על בחינת נפש שלו, כי הם בחינת עזי נפש, וזה בחינת (תהלים כ"ב) הצילה וכו' נפשי דייקא, ואז המיין מרירין ממררין את נפשו בבחינת ונפשו מרה לו, ואזי נפשו בבחינת ונפש רעבה הן ברוחניות הן בגשמיות כי כשזוכה לתיקון הברית שזה בחינת מיין מתוקין אזי טועם מתיקות בדיבורי התפלה ומשביע בהם את נפשו ברוחניות, בבחינת (תהלים ס"ג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי, וגם בגשמיות יש לו שביעה באכילתו בבחינת (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו, וצדיק הוא מאן דנטיר ברית כמאמר רז"ל (זוהר ח"א נ"ט:) אבל על ידי פגם הברית מתגברין עליו בחינת (ישעיה נ"ו) הכלבים עזי נפש, וממררין את נפשו ומבלבלין את תפלתו, וגם בגשמיות אין לו שביעה על ידי בחינת הכלבים עזי נפש לא ידעו שבע ועל כן באמת אמרו רז"ל הפסח נאכל על השובע כדי שלא יבא לידי שבירת עצם (ועיין תוספות פסחים דף קב ד"ה מפטירין), כי פסח תלוי בתיקון הברית, שזה בחינת (שמות י"ב) ועצם לא תשברו בו הוא בחינת שובע כנ"ל אבל פגם הברית הוא בחינת פגם הנפש פגם העצמות, שזה בחינת (תהלים ו) כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד עיין לקמן במאמר ויבן ה' את הצלע סי' סז ואז אין לו בחינת שביעה כנ"ל וזהו שאמרו צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ואין יודע להשביע נפשו בשביל זה ליכול כלבא לשירותא וכו' דיתיב דיתיב דייקא כמובא בפנים ועיין גם במאמר תפלה לחבקוק סי' יט שתיקון האכילה הוא על ידי תיקון הברית ושלימות לשון הקודש וכו' ועיין בליקוטי תנינא במאמר תקעו אמונה סי' ה אות טו מענין (קהלת ה) מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, מתוקה הוא בחינת תיקון הברית מיין מתוקין וכו':

נאמר בליל א' של שבועות תקס"ג, וחזר ונשנה אחר שבועות לפני הר"ר נתן ז"ל והוא יושב וכותב על הספר בדיו ואלו התיבות כי קודם הבריאה וכו' נאמרו במתינות גדול ובדיוק כל תיבה מה שאי אפשר לבאר על הכתב:

שם בסוף המאמר ומאחר שיהיה כולו אחד איך שייך חילוק (בקיבול שכר שלעתיד) בין אחד לחבירו לפי מדריגתו, אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו וכו' אמר המחבר בזה מובן ומבואר היטב פירוש הפסוק (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ולכאורה אינו מובן מה דפתח בלשון יחיד צדיק כי טוב, וסיים בלשון רבים כי פרי מעלליהם יאכלו (ועיין סוף מס' סוכה רמזו רז"ל שהוא על דרך טוב לצדיק טוב לשכינו עיין שם) אך כפי הנ"ל מובן, כי עיקר תקות הצדיק וקיבול שכרו הוא בעולם הבא שאז יהיה בחינת כולו טוב כולו אחד ועל כן נאמר על זה עין לא ראתה כו' כמבואר בפנים ועל כן פתח בלשון יחיד כי אז יהיה כולו אחד, וכל הצדיקים מכונים אז בשם צדיק אחד, וכמו כן קיבול שכרם שזה בחינת אמרו צדיק כי טוב כי אז יהיה כולו אחד כולו טוב אך אף על פי כן בענין השגת האחדות והטוב של עולם הבא, לא יהיה כולם שוה רק כל אחד כפי מדרגתו, שזה בחינת כי פרי מעלליהם יאכלו בלשון רבים, כי אף על פי שקיבול השכר של הצדיקים אי אפשר לאמר כל אחד בלשון יחיד, כי אז יהיה כולו אחד כולו טוב שזה בחינת אמרו צדיק כי טוב כנ"ל, אף על פי כן כי פרי מעלליהם יאכלו, כי יהיה צדיקים רבים, וכל צדיק וצדיק יקבל אז אור האחדות וטובו כפי פרי מעלליו וכפי עבדותו שעבד את השם יתברך בזה העולם ובאמת אי אפשר להבין זאת כי יש בזה סוד כנ"ל, כי זה בחינת (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וכן לענין העונש של רשעים רחמנא ליצלן אמר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו כי מאחר שנמשך בעולם הזה אחר הטומאה והשקר והרע, ועל כן לעתיד לבא שיהיה כולו טוב ויתבטל הרע, אז גם על הרשעים נאמר (שם צ"ב) כי הנה אויביך ה' כי (משלי י"א) הנה אויביך יאבדו, נאמר (שם א) ודרך רשעים תאבד ובאבוד רשעים רנה:

או יש לומר דרוצה לומר כי פרי מעלליהם יאכלו, כי זה יהיה עיקר קיבול שכרם על שגם בעולם הזה שהוא בחינת חשבונות רבים בחינת הריחוק מאחד ושולט בו הנגדיות והרע והטומאה והשקר והצדיקים זכו בעולם הזה לכבוש את יצרם ולשבר ולבטל את הרע והטומאה וכו', וזכו להמשיך השגחת השם יתברך עד שעל ידי זה נכלל גם אחר הבריאה שהוא בחינת רבים בקודם הבריאה שהוא בחינת כולו אחד כולו טוב כולו קודש על ידי זה דייקא יזכו לעתיד לקבל שכרם ולהשיג אור האחדות וטובו כל צדיק כפי מדרגתו כנ"ל נמצא כי קיבול שכרם של הצדיקים וחילוק המדריגות שיהיה ביניהם גם אז, הוא דייקא על ידי בחינת הריבוי והנגדיות שיש בעולם הזה שזה בחינת (תהלים ל"ח) פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, נגד דייקא וכמבואר במקום אחר ועיין זוהר פרשת בלק קצ"ו אשר הלך חשכים אשר הלכו מיבעי ליה אר"א בגין דאינון שראן בחיבורא ומיד אתפרשן וכו' ועיין שם במקדש מלך כי בקדושה בתחלה היתה הנוקבא מחוברת בזכר אחור באחור ואחר כך ננסרה וחזר להתחבר עמו פנים בפנים, והקליפה כאשר ננסרה ונפרדה אז בא יום השבת ונשארה בפירודא ולא יכלה עוד התחבר פנים בפנים, וזה שכתוב שארי בחיבורא וסיים בפירודא וכו' עיין שם בשם האריז"ל ובזה יש לפרש גם כן הפסוק הנ"ל, כי בתחלה הם בחיבורא ואחר כך ננסרים ונזדווגים אחר כך פנים בפנים בכדי לעשות פירות שזה בחינת כי פרי מעלליהם יאכלו, אבל אל אחר אסתרס ולא עביד פירין, שזה בחינת מה שדרשו רבותינו ז"ל בקידושין דף מ' על פסוק זה עצמו הזכיות יש להם קרן ופירות שנאמר (ישעיה ג) כי פרי מעלליהם יאכלו עבירה אין לה פירות וכו' היינו כנ"ל:

ולענינינו הוא כי הרשעים נמשכים אחר הריבוי והפירוד בחינת ההתרחקות מאחד, על כן לעתיד שיהיה כולו אחד אז דרך רשעים תאבד כנ"ל אבל הצדיקים אדרבא דייקא על ידי הפירוד והנגדיות והריחוק מאחד שבעולם הזה, והם זוכים בעולם הזה לשבר את כל זאת ולכלול אחר הבריאה בקודם הבריאה שזו בחינת החיבור אחר כך פנים בפנים שנעשה דייקא על ידי הנסירה כנ"ל, ועל ידי זה דייקא זוכין לפירות בעולם הזה ובעולם הבא, בבחינת כי פרי מעלליהם יאכלו כנ"ל ועיין בלקוטי הלכות יו"ד הלכות ריבית הל"ה שמאריך שם בענין המאמר הנ"ל בדברים נפלאים:

נאמר תחלת שנת תקס"ג, ויש בזה סיפור שלם ונפלא איך שהמאמר הזה נאמר בבחינת עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כי הר"ר נתן ז"ל קיים ענין זה מתחלה מדעתיה דנפשיה, ובאותו היום בא אל רבינו זצ"ל וכיון ברוח קדשו הנורא והנפלא מאד, וגילה לפניו הענין הנפלא הזה ואי אפשר להאריך בסיפור זה כאן

נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ג, ויש כמה וכמה סיפורים נפלאים מענין זה המאמר, אך איני בקי בהם כל כך, ושמעתי מהר"ר נתן ז"ל שהזכיר אז רבינו ז"ל מענין מה שלפעמים לרפואות כאב הראש מקיזין גידי הרגל (ואין בזכרוני לענין מה סיפר זאת) ולעניות דעתי יש לסיפור זה שייכות לענין המבואר שם באות ב', שכל העולם הזה הוא התלבשות מדריגות התחתונות של הקדושה, היינו בחינת רגלין של הקדושה בחינת (ישעיה ס"ו) והארץ הדום רגלי, אף שגם מדריגות העליונות של הקדושה יש מהם גם כן התגלות בעולם הזה, אך שאין ההתגלות מתלבש בעצם בעולם הזה כי אם הארה שמאיר בבחינת רגלין, אבל בחינת רגלין מתגלין בעצם בזה העולם וכו' וגם אחר כך מבאר איך שצריכין להמשיך המוחין שבראש להעמיק מחשבתו ולהגדיל בינתו להבין הרמזים וכו' שהם בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם, אך ההגדלת השכל צריך להיות במדה ובצימצום וכו' גם צריך שיהי' לו מדת ההסתפקות וכו' עיין פנים ועיין סוף המאמר שאמר אז שזה בחינת הדלקת נר חנוכה בחינת לאמשכא משח רבות קודשא ולאדלקא בוצינא וכו' ועיין בכונות חנוכה מבואר, כי יש ג' יחודים א' נגד נה"י כי עד שם מגיע קומתה לבד ובזה היחוד הוא הוי"ה אד"ני, ולפעמים היא נגד החזה ואז הוא הוי"ה אלקים, ולפעמים היא שוה עד הכתר שלו ואז הוא הוי"ה אהי"ה, וג' יחודים אלו הם גימטריא נר וכו', ובחנוכה ממשיכין לה אור מג' יחודים אלו וכו', וזהו כוונת הדלקה וכו' כי בחנוכה הוא כנגד נה"י וכו', ואז ממשיכין לה אור מן הראש וכו' ולפי שעיקר ההמשכה הוא מאותו האור שנמשך אליה מן הראש שהוא יחוד הוי"ה אהי"ה, כי כשהם מלאים ביודין הם בגימטריא רגל ואין האור הזה יכול להמשיך אליה אלא זמן מועט, לכן גם מצוות הדלקת נר חנוכה אינו אלא זמן מועט וזהו עד שתכלה רגל מן השוק וכו' ולכן אסור להשתמש לאורה וכו', ועיין שם בכוונות ותמצא כי כל דברי רבינו ז"ל הנ"ל מבוארים שם:

על כל פנים מבואר להדיא שאור היחוד שבבחינת ראש הוא בגימטריא רגל וצריכין להמשיכו עד בחינת הרגלין כנ"ל, וזה מרומז גם כן בענין לאמשכא משח רבות קודשא, היינו בחינת המוחין שבראש של הזכרון הקדוש בעלמא דאתי שהוא גם כן בחינת שמן כידוע, ולאדלקא בוצינא היינו הג' יחודים הנ"ל שהם גימטריא נר וגם כי ידוע בכתבי האריז"ל כי כל הואו קצוות נקראים בוצינין וכו' היינו להמשיך אור המוחין של הזכרון לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, עד שיבין כל הרמזים וכו', שהם בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם, שזה בחינת (משלי ל) מי הקים כל אפסי ארץ המובא בסוף המאמר:

שם אות ג' בבחינת שמאלו תחת לראשי וכו' עיין מדרש רבה שיר השירים ב' שמאלו תחת לראשי ציצית וימינו תחבקני אלו תפלין:

שם בסוף המאמר הנ"ל, שנתיים ימים הוא בחינת מוציאי דבה הנאמר בהם יום לשנה יום לשנה שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדושה שהוא בחינת (ויקרא ה) וקמץ הכהן וזה מקץ שהוא בחינת פגם הקמת וכו' נראה לעניות דעתי שמרמז בכאן טעם לעונש המרגלים מוציאי דבת הארץ שנאמר בהם (במדבר י"ד) יום לשנה וכו', הוא כי על ידי לשון הרע נסתלק ממנו הדעת דקדושה ונופל לאהבת הבהמיות שהם בחינת מדמה בחינת חלום וכמבואר שם וזה רואין בחוש שבחלום נתארך הזמן, כי ברבע שעה נדמה לו בחלומו שעבר עליו זמן רב שנה ויותר, ועל כן היה עונשו גם כן באופן זה יום לשנה ועי' בלקוטי תנינא סימן ס"א ותבין ביותר, וגם כי על ידי אהבה נתאחד הזמן על ידי ששנה שלימה נחשב אצלו כמו יום אחד שזה בחינת (בראשית כ"ט) ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו וכו' אבל על ידי לשון הרע שעל ידי זה נפגם אהבה דקדושה בחינת וקמץ הכהן ונופל לאהבת הבהמיות, אזי אדרבה נתארך הזמן אצלו ביותר, שזה בחינת יום לשנה שזה בעצמו בחינת מקץ בחינת התגברות הזמן בחינת אחרית הימים, עיין בלקוטי תנינא סימן ע"ט:

ובאמת כל הנ"ל מובן ממילא ונראה בחוש, כי כשנופל חס ושלום מהדעת דקדושה שזה בחינת הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, ונופל לאהבות הבהמיות וכל מחשבותיו טרודות בהבלי עולם הזה, אזי הוא חי חיי צער תמיד וכל ימיו כעס ומכאובות, וכל יום ארוך אצלו כמו שנה מחמת גודל ההרפתקאות והתלאות והמרירות העובר עליו בכל יום, בחינת (דברים כ"ח) והיו חייך תלוים לך מנגד בקר תאמר מי יתן ערב וכו', וממש הוא קץ בחייו כאלו כבר היה חי מאה שנה ויותר, ובאמת חיות כזה הוא בחינת קיצור ימים בחינת (איוב י"ד) קצר ימים ושבע רוגז ואלו אלף שנים יחיה וכו' אבל מי שזוכה לבחינת הדעת דקדושה ולשמור את הזכרון לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, אזי נתקצר ונתאחד הזמן אצלו מחמת גודל דביקתו בעבודת השם יתברך באהבה גדולה עד שנדמה לו על שנה שלימה שפרחה ועברה כמו רגע (וזה בחינת (תהלים ב) אני היום ילדתיך שבסי' ס"א הנ"ל), ובאמת הזמן שלו שבעולם הזה נכלל ונתאחד בבחינת עלמא דאתי ממש שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם עיקר אריכת ימים בחינת יום שכולו ארוך ועיין בסיפורי מעשיות בהמעשה של הז' בעטלירס מענין הזקן שהתפאר באריכת ימים שלו וגם כי מי שנופל מהדעת דקדושה ואינו מדבק מחשבתו בעלמא דאתי באמת רק כל מחשבותיו ותחבולותיו משוטטות בעניני העולם הזה הוא חי באמת חיים קצרים מאוד כי כל ימי חיי עולם הזה הבל (קהלת א) ומה יתרון לאדם וכו', וכמבואר בכתובים הרבה מענין קיצור חיות וקיום האדם בעולם הזה כי לא הרבה יזכור את ימי חייו וכו' (קהלת ה) ימינו כצל עובר (תהלים קמ"ב) וכו' ואף על פי כן מחמת הקטנות הדעת של האדם נדמה לו כאלו הוא עולם של זמן ארוך מאוד, ורוצה לקבוע דירתו בעולם הזה ולמלאות בו תאותו, וטרוד כל ימיו באהבת הבהמיות שלו נמצא שעל ידי שטות דעתו וטעותו נתארך אצלו הזמן, כאלו ידוע לו שיש לו עוד זמן ארוך לחיות בזה העולם, ועל ידי זה בעבודת ה' דוחה את עצמו מיום אל יום, עד אשר על ידי זה מאומה לא ישא בעמלו חס ושלום שזה בחינת קיצור ימים חס ושלום אבל מי שדבוק בדעת האמיתי אינו מסתכל כלל על הבלי הזמן, כי יודע כי גשמיות הזמן קצר מאוד והוא מדבק את עצמו רק בעלמא דאתי שהוא באמת יום שכולו ארוך, עד שזוכה על ידי זה להבין גם הרמזים של עלמא דאתי המלובשין בכל עסקי העולם, ואז כל עשיותיו ומלאכתו ועסקיו וכל מחשבה דיבור ומעשה שלו אפילו מעניני העולם הזה הם גם כן בחינת עלמא דאתי, ואף על פי כן יש לו הסתפקות בעניני עסקי העולם הזה, ועיקר השתדלותו בתורה ותפלה ועבודת ה', שבהם יש התגלות ביותר מבחינת קדושת האור של עלמא דאתי, אצל אדם כזה נתבטל בחינת גשמיות הזמן של העולם הזה מחמת שהוא רק בבחינת המדמה אבל בפנימיות הדעת הוא קצר וקטן מאוד, וכל ימי חיינו הבל לפניך הבל ממש (וכבר ידוע מאמר החכם בפשיטות גם כן העבר אין והעתיד עדיין וכו'), והיכן הוא הזמן שעבר מיום בריאת העולם עם כל הדורות שעברו בו עם כל עמקות מחשבות ודיבורם ומעשיהם ותחבולותיהם של כל אחד ואחד, ואף על פי כן הוא דווקא חי גם בעולם הזה חיים ארוכים וטובים מאוד, מאחר שמדבק מחשבתו רק בעלמא דאתי שהוא יום שכולו ארוך כולו טוב, ואפילו בעניני העולם הזה הוא מסתכל ומבין בכל עת הרמזים הקדושים שמרמז לו השם יתברך איך להתקרב אליו על ידם, ועל ידי זה הוא חי חיים טובים חיים חדשים בכל עת וימי חייו גדולים ורחבים וארוכים מאוד, מאחר שמשיג הטוב הגנוז בהם, וכמובן במאמר במה הארכת ימים סי' פ"ד שזה בחינת (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים, אברהם דייקא שזכה לאהבה דקדושה שזה בחינת שלימות הדעת, בחינת מסטרא דימינא מוחא חוורא ככספא, שעל ידי זה זוכין לבחינת ביטול הזמן והתאחדותו, בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל שזה עיקר בחינת אריכות ימים כנ"ל, ועיין נפלאות רבות מענין המאמר הנ"ל בלקוטי הלכות, הלכות בה"ר וב"פ הל"ה:

והנה בכאן מבואר שעל ידי מוציא דבה נפגם הקמץ שהוא בחינת כהן וכו' ועיין במשנת חסידים מס' תשובה שהמוציא דבה יאמר פסוק (תהלים ק"י) נשבע ה' ולא ינחם ויכוון בשם קדוש התובע דינו של מוציא דבה שהוא ש"ה לן שהם אותיות שניות של ארבע תיבות אלו וכו' ומרומז בפסוק יום לשנה וכו' ובזה תבין סיום הפסוק נשבע ה' וכו' אתה כהן לעולם ובזה מובן ביותר ענין שנתים ימים בחינת יום לשנה הנ"ל:

שייך לענין הנ"ל, שעל ידי לשון הרע מתגבר המדמה שהוא בחי' פרעה וכו' ובזה יש לפרש מה שנאמר (שמות ב) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, ופירש"י ראה שיש בישראל דלטורין אמר שמא אינם ראוים ליגאל היינו כנ"ל, כי על ידי לשון הרע מתגבר בחינת גלות פרעה וכו':

שמעתי שנכתב בק"ק זאסלאב שנת תקס"ז:

שם במאמר הנ"ל אות ח' וזהו (תהלים ל"ז) קוה אל ה' וכו' ובזה יובן סמיכות הכתובים (שם) צופה רשע לצדיק וכו' ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו כמבואר במאמר זה לעיל אות ג' וסמוך ליה אחר כך קוה אל ה' וכו', היינו כמבואר במאמר זה אות ח' הנ"ל:

שם באות ט', ורצתי אחריו שלש פרסאות היינו בחינת התפלה שהם ג' תפלות ועל ידם מתנוצץ אור ג' אבות שהם בבחינת רגלי הכסא וכו' רוצה לומר כי פרסה הוא מלשון רגל כידוע וכבר מבואר לעיל אות ה' שרגל זה בחינת התפלה, ועל כן השלש תפלות נקראים כאן שלש פרסאות ועל ידם מתנוצץ אור ג' אבות (כמבואר לעיל אות ח' וגם ידוע מאמר רז"ל תפלות אבות תקנום, כי הג' אבות תקנו השלש תפלות), והאבות הם בבחינת רגלי הכסא, ועל כן גם הם מרומזים בענין השלש פרסאות:

ועיין מדרש רבה דברים פרשה א' מענין עוג שהיה מכניס עין רעה ביעקב ובניו ומה שנאמר בו (דברים ג) כי בידך נתתני אותו כבר פסקתי דינו מימות אברהם יצחק ויעקב וכו' כי הכנעתו על ידי אור זכות אבות ותבין לענינינו:

שם, כי קודם כריתת הרשעים הי' פני ה' מכוסה ומוסתר בעושי רע כדי להכריתם וכו' רוצה לומר כמו שמבואר לעיל באות ג', שהשם יתברך כובש משפטו ממנו והרשע זוכה בדין, וכל זאת בכדי להציל את הצדיק מרע עין של הרשע ולחזק מאור עיניו של הצדיק עד שרואה ומשיג צדקתו של השם יתברך ונתחזק אמונתו, וזוכה לתפלה כתיקונה ולירושת ארץ ישראל, ועל ידי זה בהכרת רשעים תראה, ואז כשרואין בכריתת רשעים ממש תיכף נתגלה פני ה' לעושי טוב וכו', ועיין בלקוטי הלכות הלכות פורים הל"ה:

שם, מענין כפילת הפסוק כל הנשמה תהלל וכו' עיין בפרי עץ חיים מבואר שיוצא מראשי תיבות של אלו התיבות שם קדוש כה"ת וכו' וזה סוד רק בעיניך תביט עם ד' אותיות עולה כ"ה"ת והענין וכו', הרי כה"ת ב' עינים שבהם מביט ובכח השם הזה הוא מסתכל ברשעים ומענישם וזה סוד (תהלים צ"א) ושלומת רשעים תראה, ובזה מבואר ביותר דברי רבינו ז"ל הקדושים ולענינינו לקרב הדברים אל השכל קצת נראה לעניות דעתי, כי הגם שהצדיק מתפלל תפלותיו בכל יום מסתמא כתיקון, אף על פי כן כשהרשע רודף אותו וצופה עליו ומבקש להמיתו חס ושלום, אז כשהצדיק רואה צדקת ה' איך שבזה שמכה את רשע בדין הוא עושה טובה גדולה להצדיק, אז הוא מתחזק ביותר בתפלתו שזה בחינת פרה דקבילת משור הנ"ל נמצא שהרע עין של הרשע גרם להצדיק חיזוק התפלה ביותר, עד שעל ידי זה עצמו זוכה הצדיק לראות בהכרת רשעים כנ"ל, ואז מתחזק עוד ביותר בתפלתו שזה בחינת כפילת הנשימה שבא על ידי עין הרע שאז גם ההלל צריך לכפול היינו בחינת חיזוק התפלה ביותר הנ"ל, בפרט שצריכין להתחזק בתפלה והלל והודאה להשם יתברך שהציל אותו מעין הרע הזאת, והוא רואה בהכרת רשעים שאז נתגלה כביכול ה' פני ה' לעושי טוב וכו' כמבואר בפנים:

ועיין לקמן בסי' ר"ח גם כן על פסוק (תהלים ל"ז) צופה רשע לצדיק וכו' שכתב שם אבל אלו הרשעים מרבים במחלוקת מרבים במכסה וכו' וזהו ומבקש להמיתו כמו כשמכסין את האדם מראשו ועד רגליו עד שאי אפשר לו להנשים וכו' נמצא מבואר שהרשעים רוצים לבטל נשימת הצדיק וחיותו לגמרי חס ושלום וכן במאמר זה הנ"ל אות ד' מבואר גם כן, כי מתחלה נעקם לבו וכו' (וממילא מובן כי אז היה קשה לו להתפלל), ואחר כך בשרואה צדקת ה' ונתיישר לבו בשלימות אמונה אז מחזק את עצמו ומתפלל שזה בחינה הנ"ל, שלא די שאין הרשע מבטל את הצדיק מתפלתו ואמונתו שזה עיקר חיותו ונשימתו כמו שכתוב (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה וכתיב (תהלים מ"ב) תפלה לאל חיי (וכמבואר בדבריו ז"ל במאמר אמור אל הכהנים סי' ב' ובמאמר תהומות סי' ט' ובשאר מאמרים) אף גם גורם לו להתחזק יותר בתפלתו גם בעת הצלחת הרשע שאז הוא בחינת פני ה' בעושי רע וכו' כנ"ל, שזה בחינת מה שגם בעת כפילת הנשימה שבא על ידי עין הרע צריכין אז גם ההלל לכפול כנ"ל, בפרט כשזוכה להנצל מעין הרע הזה ורואה בהכרת רשעים שאז נתגלה פני ה' לעושי טוב, אז בודאי צריך להתחזק בתפלה ביותר, שזה בחינת כפילת הפסוק כל הנשמה תהלל וכו' שיוצא מראשי תיבות של השם הקדוש כה"ת, שבכח השם הזה הצדיק מסתכל על הרשעים ומענישם בבחינת רק בעיניך תביט וכו' כנ"ל:

ועיין בסידור קול יעקב בכוונות ובא לציון מבואר לכוון בסופי תיבות של פסוק כי לא עזבת" דורשיך" ה' בשם הקדוש ת"כ"ה והוא מסוגל להכניע הקליפות ולהכרית הרשעים וכו' ובפרי עץ חיים מבואר שהמכוון אז בזה השם ניצול באותו יום מאדם רע וע' במגלה עמוקות אופן קצ"ה מובא גם כן ענין זה, ושם מבואר שזה סוד מה שהתפלל משה ליכנוס לארץ ישראל וכו' עיין שם (וביותר מבואר הענין לפי דברי רבינו ז"ל במאמר זה שעל ידי ירושת ארץ ישראל זוכין לראות בהכרת רשעים בחינת (תהלים ל"ז) וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה וכו' כנ"ל) ועיין שם עוד שזה מרומז גם בסוף התפלה על כן נקוה לך וכו' לראות מהר"ה בתפאר"ת עוז"ך ס"ת מרמז על שם הקדוש הנ"ל ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר הענין ביותר, כי כל תפלתינו עכשיו הוא שאנו מחזקים עצמינו בתפלה גם בעת הגלות וזמן הצלחת הרשעים שאז כביכול פני ה' מכוסה ומוסתר בבחינת (תהלים ל"ד) פני ה' בעושי רע וכו', ואנו מאמינים כי צדיק ה' ושכל זה הוא לטובתינו וכו' כנ"ל וכבר נתבאר שעל ידי תפלה כתיקונה זוכין לראות בהכרת רשעים שאז נתגלה פני ה' לעושי טוב, שזה בחינת מה שמט"ט שר הפנים שהוא ביצירה מאיר לעשיה וכבר ידוע מה שמבואר בזוהר הקדוש כי תפארת מקנן ביצירה וזה בפנימיות עוד יותר שזה בחינת התגלות פני ה' ממש, על כן מתפללין בסוף התפלה לראות מהרה בתפארת עוזך וכו' כי עכשיו כביכול פני ה' מוסתר, וכמובן גם במאמר אית לן בירא סי' ל"א וכל זה גם כן לטובתינו, ואנו מתפללין שנזכה לראות בהכרת רשעים שזה בחינת והגילולים כרות יכרתון, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות י) חוטאים לא נאמר אלא יתמו חטאים וכו' (תהלים ק"ד), וזה להפנות אליך כל רשעי ארץ וכו' לפניך ה' אלקינו יכרעו ויפולו וכו' וכו' שכל זה בחינת התגלות פני ה' לעושי טוב בחינת לראות מהרה בתפארת עוזך לראות דייקא כנ"ל ושם מרומז השם כ"ה"ת הנ"ל שהוא בחינת עינים בבחינת רק בעיניך תביט וכו' כנ"ל ובזה מבואר גם כן מה שכתב רבינו ז"ל בקשו פניו תמיד, כי על ידי תמיד שהוא בחינת ארץ ישראל כמו שכתוב (דברים י"א) עיני ה' אלקיך בה תמיד, על ידי ארץ ישראל תזכו לראות בהכרת רשעים היינו כנ"ל, כי מחמת שעיני ה' אלקיך בה תמיד, ועיני ה' הם בבחינת השם כ"ה"ת הנ"ל, שעל ידו רואין בהכרת רשעים ונתגלה פני ה' על ידי זה ועיין שם במגלה עמוקות אופן קצה הנ"ל, מענין מה ששלחה אסתר להת"ך, מרמז גם כן על שהשתדלה בכח השם הזה הקדוש הנ"ל וגם זה מבואר ביותר על פי מה שמבואר בלקוטי הלכות הל' פורים הל"ה הנ"ל:

ועיין שם עוד בפרי עץ חיים הנ"ל שכתוב ששם כה"ת הנ"ל עולה במספר שמיעה שהיא באוזן וכו', ואחר כך כתב הרי כה"ת ב' עינים וכו' כנ"ל ובזה מבואר סמיכות הפסוקים (תהלים ל"ד) עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, שכל זאת הוא בחינת השם כה"ת הנ"ל, (שם) פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם, ועל ידי בחינת השם הנ"ל נתגלה פני ה' לעושי טוב כנ"ל לענין השם הקדוש כה"ת הנ"ל וכפי מה שמבואר לעיל שאפילו קודם כריתת רשעים שאז כביכול פני ה' מוסתר בעושי רע וכו', אף על פי כן הצדיק רואה בעיניו שזה מצדקת השם יתברך וכו' בחינת (תהלים ל"ו) צדקתך כהררי אל אף על פי שמשפטיך כבוש בתהום רבה ובזה מובן מה שמציין בשערי ציון בהע"ב פסוקים המכוונים לע"ב שמות וכו' (שם קי"ט) ידעתי ה' כי צדק משפטיך וכו' כה"ת, וזה שסמוך לזה (שם פ"ח) למה ה' תזנח נפשי תסתיר פניך ממני, כי אז פני ה' מוסתר עדיין כנ"ל:

מאמר וביום הביכורים סי' נ"ו נאמר בחג השבועות שנת תקס"ה שחל אז ביום ב' וביום ג', ויש בזה כמה סיפורים ואין כאן מקום לבארם ומבוארים היטב בספר חיי מוהר"ן ז"ל:

שם במאמר הנ"ל אות ג', ועל כן צריך לעסוק בתורה בפה דייקא, כי כשצריכין לקרוא את אחד בשמו צריך לקרותו בפה דייקא ואי אפשר לקרותו בשמו במחשבה בעלמא, כן אי אפשר לקרותא את חי החיים כי אם על ידי הפה ולא על ידי המחשבה לבד וכו' רוצה לומר כי הגם שחי החיים יודע גם מה שבמחשבת האדם, אך מחמת שעיקר חיות האדם הוא בחינת המחשבה והשכל שהוא בחינת למעלה מואו קצוות למעלה מהמדות, ובאמת צריכין לקבל את החיות במדה, כי בלא מדה וצימצום אי אפשר לקבל החיות מהשם יתברך מחמת ריבוי אור, שמטעם זה צריכין לקבל החיות על ידי עסק התורה דייקא שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא ששם נגבל החיות כביכול במדה בבחינת (תהלים ל"ט) ומדת ימי מה שהוא כמבואר שם לעיל, מטעם זה עצמו צריכין לעסוק בתורה בפה דייקא שהוא בחינת גבול ומדה, ולא על ידי המחשבה שהיא בבחינת למעלה מהמדות כנ"ל:

שם, בענין מה שעל ידי עסק התורה שעל ידי זה ממשיך אריכות ימים לתוך המלכות והאריכות ימים הזה הוא בעצמו בחינת הדעת ועל ידי זה הדעת נתגלין ההסתרות וכו' כמבואר שם בפנים רוצה לומר כי המלכות דקדושה הוא בחינת סוף דבר כמבואר באות ח' לקמן וכידוע, וממנה מקבלין חיות כל המדריגות התחתונות והנמוכות מאוד אפילו אותן שהם בבחינת הסתרה שבתוך ההסתרה בבחינת (תהלים ק"ג) ומלכותו בכל משלה כידוע, רק מחמת שכשהמלכות היא בבחינת קטנות ואין מתגלה בה אור המדריגות העליונות על כן יכולין אז ההסתרות להתגבר ולהעלים אורה לגמרי וכשהצדיק שהוא בחינת מרדכי ממשיך על ידי עסק התורה שלו אור הדעת והשכל שהוא בחינת אריכות ימים לתוך המלכות, על ידי זה מאיר אור המלכות באור גדול עד שמאיר אור הדעת הזה גם בתוך כל המדריגות התחתונות שמקבלין חיות מהמלכות, ועל ידי זה נתגלין כל ההסתרות ונעשה מהם תורה כמבואר בפנים:

שם, ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים מפרש בג' בחינות, יש שנשו וקפצו ממקומו של עולם, ויש שהם בחינת שכחה מלשון (בראשית מ"א) כי נשני אלקים וכו', ויש שהם בבחינת (ירמיה נ"א) נשתה גבורתם וכו' עיין רש"י פרשת וישלח על פסוק על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה כלל שם שלשה בחינת הנ"ל יחד וכתב שם ולמה נקרא שמו וכו' לפי שנשה ממקומו ועלה והוא לשון קפיצה, וכן נשתה גבורתם וכו', וכן כי נשני אלקים וכו', והוא מימרא דר' יהושע בן לוי במס' חולין דצ"א רק שם אינו מביא הפסוק כי נשני וכו' רק שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר נשתה גבורתם היה לנשים ולהבין כוונת רבינו ז"ל שפירש בג' בחינת הנ"ל נראה לעניות דעתי פשוט, כי רבינו ז"ל ביאר לעיל ענין הסתרה והסתרה שבתוך ההסתרה כי עבר ושנה נעשה לו כהיתר וכו' וזה בחינת הסתרה אחת וכו' ואז קשה גם כן מאוד למצוא את השם יתברך מאחר שכבר נעשה לו כהיתר אבל על כל זאת אפשר לייגע ולחתור עד שימצא אותו יתברך שמו, אך אם חס ושלום אחר שעבר ושנה עושה יותר עבירות חס ושלום אזי נסתר ממנו, אפילו זאת שידע שנעשה לו כהיתר רק שאיננו יודע כלל משום נידנוד עבירה והכל הוא ישר בעיניו וזה בחינת הסתרה שבתוך הסתרה וכו' ובאמת גם שם מלובש השם יתברך וכו' רק שעל ידי ריבוי העבירות הפך דברי אלקים חיים לגמרי וכו', על כן צריך לגלות ההסתרות הנ"ל והנה לפי זה צריכין להבין באיזה בחינה היה קודם זה, כי הלא עבר ושנה שאז נעשה לו כהיתר אז הוא בחינת הסתרה אחת, ומאיזה בחינה בא העבירה ראשונה שעבר בפעם הראשון שאז לא נתהפכו עדיין הצירופין אצלו ולא היה עדיין בבחינת הסתרה, אם כן מהיכן בא לעבור על מצוות ה' חס ושלום ומוכרח לומר שאף על פי שידע אז עדיין שהוא עבירה, אף על פי כן נדמה לו שנשתה גבורתו ואין לאל ידו להתגבר על יצרו ובאמת זה גופא גם כן בחינת הסתרה, כי כבר אמר השם יתברך (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו אם תרצה תתגבר עליו וכמו שאמרו רז"ל ובאמת אמרו רז"ל בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו' רק שאז בפעם ראשונה אין ההסתרה מצד הסתרת השם יתברך והתורה שנסתרו ממנו חס ושלום, רק אזי ההסתרה הוא רק מצדו שנסתר ממנו כחו ובחירתו שנדמה לו שאי אפשר לו להתגבר על יצרו (ועיין בקידושין דף מ"ח) ונגד זה חישב רבינו ז"ל ג' בחינות נשים, א' אלו שנשו וקפצו ממקומו של עולם ונתרחקו מהשם יתברך, היינו אלו שהם בבחינת הסתרה שבתוך ההסתרה שהכל נעשה ישר בעיניו חס ושלום כנ"ל ויש שכבר היו קצת אצל השם יתברך רק שכבר שכחו אותו ית' וזהו בחינת נשים לשון שכחה רוצה לומר אלו שהם בבחינת הסתרה אחת בחינת נעשה לו כהיתר, שאף על פי כן מבלבל אותו קצת עדיין חשש איסור רק שנעשה לו כהיתר שזה בחינת שכחה ויש שגם עתה זוכרים את השם יתברך רק שנשתה גבורתם וכו', היינו קודם שעבר ושנה אז ההסתרה שלו הוא רק בבחינת זו שנשתה גבורתו וכו' כנ"ל (ומחמת שהנגיעה בכף ירך יעקב בגיד הנשה מרמז על שפלות מדריגת הקדושה בזמן הגלות, שאז עיקר זמן ההסתרות בחינת (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני, שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (זוהר ח"א ק"ע:) שגיד הנשה מרמז על תשעה באב, שאז עיקר זמן התגברות ההסתרות, על כן רמזו רז"ל בזה כל הבחינות הנ"ל) ומרדכי שהוא הצדיק שזכה לבחינת המלכות הנ"ל, הוא עוסק לגלות כל הסתרות הנ"ל לכל אחד לפי בחינתו, והכל על ידי עסק התורה שלו כנ"ל וכמבואר בפנים (ועיין עוד מענין התגברות היצר הרע על האדם בפעם הראשון בספר זוהר הרקיע על הסבא דמשפטים):

שם במאמר הנ"ל, (אסתר ב) לדעת את שלום אסתר שעל ידי זה עושה דעת מהסתרה שבתוך הסתרה וכו' רוצה לומר על דדך שאמרו רז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מניין שנאמר (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר וכו' ועיין לקמן אות ז' מבואר שלפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום וכו', וזה שכתוב לדעת את שלום אסתר:

שם אות ז', ועל כן המקוה מושיע מכל הצרות וכו' רוצה לומר כי מאחר שמקוה של שבועות מרמז לשער החמשים של בינה, הרי ראינו כי מקוה הוא בחינת בינה ודעת, שעל ידי זה נתבטל הכעס ונתרבה החסד והרחמנות גם על ידי סתם מקוה שאינה של שבועות, ומכל שכן על ידי מקוה של שבועות שהוא בחינת חסד עליון ורחמים גדולים:

שם אות ח', עוגה היינו מצה בחינת מחלוקת שהוציאו ממצרים כי במצרים שהיה הדעת בגלות בוודאי לא היה המחלוקת לשם שמים וכו' נראה לעניות דעתי שרימז לנו בזה שבמצרים היה מלובש שם דעת גדול מאוד שהוא בחינת הדעת של בחינת מחלוקת לשם שמים, שזה בחינת מה שכתב לעיל באות ד' שבהסתרה שבתוך ההסתרה שם מלובש תורה גבוה דייקא בחינת סתרי תורה וכו', בחינת (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים וכו', כי בארץ מצרים וכו' שם דייקא מלובש ומוסתר השם יתברך בעצמו, היינו תורת ה' סתרי תורה וכו', שזה בחינת הדעת העליון של מחלוקת לשם שמים רק שכל זמן הגלות שהיה הדעת בגלות היה בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה, ובליל פסח נתגלה אור הדעת הזה בבחינת ועברתי בארץ מצרים ואתגליתי, וזה בחינת מצה שהוא בחינת מוחין גדולים, והוא בחינת מחלוקת ומצה ומריבה, היינו בחינת הדעת הזה של מחלוקת לשם שמים ועל כן היתה הגאולה על ידי משה דייקא, שהוא בחינת הדעת הגדול של מחלוקת לשם שמים, וזה עוגה שהוציאו ממצרים, כי במצרים שהיה הדעת בגלות בוודאי לא היה מחלוקת לשם שמים וזה שמצינו שסיפרה התורה הקדושה (שמות ב) ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ואמרו רז"ל (שמות רבה א ל) שהם דתן ואבירם שמחלוקתם שלא לשם שמים וכו' ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר עיין רש"י שם שראה משה הדעת בגלות כל כך עד שנעשה מזה בחינת מחלוקת שלא לשם שמים, מחמת שהיה מלובש שם בגלות דעת העליון של בחינת מחלוקת לשם שמים כנ"ל, והבין שההסתרה גדולה מאוד עד שהוכרח גם הוא לברוח משם וכו', והם הם שחלקו על משה ואהרן גם בתחלת ביאתם אל פרעה, (שמות ה) ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט, והם הם שחלקו על משה גם אחר כך במחלוקת קרח, והם הם שהותירו מן המן שהכל בחינה אחת כמבואר בפנים ובזה מבואר גם מה שכתוב בסוף המאמר בהקריבכם מנחה חדשה לה' (במדבר כ"ח) זה בחינת תורה חדשה תורת ה' וכו', בשבועותיכם זה בחינת הדעת וכו' בחינת מקוה של שער הנון וכו', מקרא קודש יהיה לכם וכו' זה בחינת רוח הקודש בחינת רוח הדופק וכו', כי שבועות הוא בחינת שכל עליון וגבוה מאוד, בחינת שער החמשים של בינה שעליו ארז"ל (ראש השנה כ"א:) שגם משה בחייו לא השיג זאת, שזה בחינת הדעת של מחלוקת לשם שמים שגם משה לא השיג זאת כביכול כמבואר לעיל בפנים, שעל זה ביקש משה (שמות נ"ג) הודיעני נא את דרכיך וזה בחינת אלו ואלו דברי אלקים חיים דייקא, שהוא בחינת בינה כמבואר בכוונות על ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים, והדעת העליון הזה הוא בחינת הסתרי תורה שמלובשין בתוך הסתרה שבתוך הסתרה, וכשחוזר ומהפכה לדעת נעשה ממנה דייקא תורת ה' ממש, שזה בחינת בהקריבכם מנחה חדשה לה' וזה בשבועותיכם, שאז מאיר אור השכל העליון הזה, על ידי שקבלו אז התורה שעל ידי זה נתגלין כל ההסתרות ונתהפכין לדעת, ונמשך ונתגלה שכל עליון ורחמים גדולים שזה בחינת (שבת ק"ה) יהיבא כתיבא נאמנים אמריה הנ"ל באות ז' ומחמת שלבוא למחלוקת לשם שמים צריך לזכך ולטהר את השמים וזה על ידי אנחה (ואפשר שזה בחינת מה שכתוב (שמות ב) ויאנחו בני ישראל מן העבודה), שעל ידי זה מחיה ומבריא את הרוח הדופק שזה בחינת מקרא קודש יהיה לכם וכו' כנ"ל וזהו שהתחיל השם יתברך העשרת הדברות (שם כ) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, היינו שהארה הזאת שנתגלה בעת יציאת מצרים שזה בחינת הדעת העליון שהיה מלובש שם בגלות בתחלה, ועכשיו נתגלה בחינת (שם י"ב) ועברתי בארץ מצרים כנ"ל, רק שאז נתגלה הארה הזאת רק בבחינת אתערותא דלעילא ותיכף אחר יום ראשון נסתלקה, ועכשיו חזרה ונתגלה ונמשכה עליהם הארה גמורה משם על ידי אתערותא דלתתא כידוע ובזה תבין גם מה שכתב רבינו ז"ל בתחלה באות ג' בענין הסתרה שבתוך הסתרה, שעל ידי ריבוי העבירות הפך דברי אלקים חיים לגמרי דברי אלקים חיים דייקא, כי שם דייקא מלובש הדעת העליון הנ"ל, רק שהפך אותם על ידי בחינת ההסתרות והצדיק שזכה לבחינת מלכות הוא עוסק בזה לגלות ההסתרות ולהפכן לדעת, שאז נעשה מזה תורת ה' דייקא, שזה בחינת וביום הביכורים בחינת מלכות, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם וכו' כמבואר בפנים:

במאמר הנ"ל אות ב' שהמלכות יהיה אצלו בן חורין שזה בחינת מרדכי מר דרור וכו' יש לומר שמרמז בזה שהמלכות דקדושה מקושרת בבינה שהוא בחינת יובל הגדול בחינת דרור וחירות, שזה בעצמו גם כן בחינת החיות שצריך להמשיך לתוך המלכות, כי בינה הוא חיי המלך כידוע וכמובן גם אחר כך באות ג' וכפי המבואר לעיל וכן מובן מזה קצת מה שבמגילת אסתר מתחיל הסיפור ממלכות אחשורוש וכו', ואיך ששלח כתבים אחר כך (אסתר א) להיות כל איש שורר בביתו וכו', כי כל ענין מגילת אסתר הוא איך שהמלכות דסטרא אחרא בחינת המן עמלק התגרה מאוד במרדכי שהוא בחינת מלכות דקדושה, בפרט בעת תוקף ההתגברות של ההסתרה שבתוך הסתרה עד שנלקחה אסתר לבית המלך וכו', והשם יתברך היה בעזרינו והפך ההסתרה לדעת וכו', עד שדייקא על ידי זה שנלקחה אסתר לבית המלך היה כל הנס של פורים עד (שם ח) ותשם אסתר את מרדכי על בית המן וכו' וזה שמתחיל לספר איך שגברה אז ההסתרה, והתגבר בחינת מלכות דסטרא אחרא בחינת מלכות אחשורוש, וכמאמר רז"ל (מגילה י"ט) כשבת המלך וכו' על כסא מלכותו, שמנה וטעה וסבר שכבר כלה זמן ההבטחה של בנין בית שני ושוב לא יבנה חס ושלום ועל זה עשה משתה גדול וכו' רק מחמת שהשתמש עם המלכות רק להנאתו ולצרכו, והיה המלכות בידו כעבד למלאות תאוותו, שזה ענין המלכות דסטרא אחרא היפוך בחינת המלכות דקדושה שהוא רק לעבודת השם יתברך וכו', על כן שלח אחר ושתי בשביל תאוותו להתפאר ביופיה לפני העמים והשרים, והיא לא רצתה לבוא אליו ובזיתה אותו בדברים מגונים, ועל ידי זה נתבלבלה כל הסעודה, ונראה אז בחוש שהמלכות דסטרא אחרא אין בה ממש, כי הלא הוא מולך בכיפה ולבסוף אין לו ממשלה אפילו בביתו על אשתו, שזה בחינת הכתבים ששלח אחר כך, להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו (כי עיקר המלכות והממשלה הוא על ידי דיבור בבחינת מלכות פה), ושחקו ממנו הכל כמאמר רז"ל (מגילה י"ב:) אלמלא אגרות הראשונות וכו' וזה היה סיבה להצלת ישראל והתגברות בחינת המלכות דקדושה שיש בכל אחד מישראל בבחינת (אסתר ט) ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם וכו':

שם באות ד', על כן שם דייקא מלובש ומוסתר השם יתברך בעצמו, היינו תורת ה' ממש סתרי תורה, על כן מהסתרה שבתוך הסתרה כשחוזר ומהפכה לדעת, נעשה ממנה דייקא תורת ה' ממש וכו' נראה דרוצה לומר, כי בחינת אסתר מרמז על הסתרה שבתוך הסתרה, אבל כשחוזר ומהפכה לדעת, אזי נקראת אסתר, על שם שהדעת הזה הוא בחינת נסתר שבנסתר בחינת רזין דרזין שזה בחינת תורת ה' ממש בחינת מנחה חדשה המבואר בסוף המאמר (ועיין במאמר אני ה' הוא שמי סי' י"א אות ז', ובמאמר אשרי העם סי' י"ג, ובמאמר מי האיש החפץ חיים סי' ל"ג מענין פנימיות התורה שיתגלה לעתיד וכו'):

שם באות ה', המלכות דקדושה הוא בחינת סוף דבר כי היא בחינת מדה האחרונה מהעשר ספירות והיא בחינת מאסף לכל המחנות דקדושה, כי הצדיק הזה שהוא בחינת מלכות דקדושה הוא עוסק לגלות כל הסתרות ואת כל ני ישראל יכנס אבל המלכות דסטרא אחרא היא להיפוך, כי כל עסקו להגביר ולהגדיל בחינת ההסתרות ולתפוס על ידי זה ניצוצות הקדושה, שהם בחינת חלקי נשמות ישראל לתוך רשתו ומצודתו ומחמת שהוא מתיירא שלא יוציאו בלעו מפיו, על כן הוא מתגבר ומאסף ממון וכו', והניצוצות הקדושות שהם אלו הנפשות שנלכדו במצודתו, קצת קשה להם לצאת משם מחמת שמתבטלין לגבי רבוי הממון שאצלו, בפרט כי בהממון בעצמו יש גם כן בחינת ניצוצי הקדושה גוונין עילאין וכו', ועל ידי זה מתגבר המלכות דסטרא אחרא על אלו הנפשות בתאוות הממון והעשירות, שעל ידי זה עיקר התגברות ההסתרה שבתוך הסתרה שמתגבר על אלו הנפשות אך אף על פי כן יש כח במלכות דקדושה בחינת מרדכי, על ידי עסק התורה שלו להוציא ממנו כל הממון וכל הניצוצות הקדושות שבלע וכמו שיש לו כח להפוך כל ההסתרות לדעת כנ"ל, כמו כן הוא מוציא ממנו כל העשירות (שעל ידי זה מתגברת ההסתרה ביותר כנ"ל) ומהפכו לדעת, כי עושה ממנו תורה שנקראת (משלי ל"א) אשת חיל נראה לעניות דעתי שמרמז בזה כי אחר שנתגלה ההסתרה שבתוך ההסתרה ונתהפך לדעת נעשה ממנה דייקא סתרי תורה, ואז נקראת אסתר על שם סתרי תורה, ואז המלכות בבחינת (משלי י"ב) אשת חיל עטרת בעלה כידוע ובפשיטות רוצה לומר כי מחזיק בהעשירות זה לומדי תורה ועיין במאמר פתח ר' שמעון סי' ס' שיש בחינת התבוננות כזה בהתורה שצריך לזה עשירות גדול והון רב נמצא שעל ידי שמוציא ממנו העשירות על ידי זה בעצמו נתרחב דעתו ביותר עד שיכול להשיג סתרי תורה ועיין זוהר בראשית כ"ו ע"ב מחנה דן שהיה לצד צפון שמשם בחינת עשירות, ובזה תבין ביותר קשר הענין המבואר בפנים:

שם אות ז', וזה בחינת מן רוצה לומר כי מן היא בחינת פרנסה בנקל בלי טורח שהיא בא על ידי הגדלת הדעת כנ"ל באות ו':

שם, מאמר פשוט זה בחינת התגלות הדעת כי הדיבור הוא התגלות הדעת וכו' רוצה לומר כי עיקר התגלות הדעת הוא כשממשיכין אור הדעת שיאיר בבחינת המדות שהם הואו קצוות, עד שיתגלה ויאיר גם בבחינת המלכות שהוא בחינת דיבור בחינת מלכות פה שהוא בחינת תכלית הגבול והצימצום מבחינת המדות, שזה בחינת (משלי ד) כי חיים הם למוציאיהם בפה דייקא (עירובין נ"ד) וכו' הנ"ל באות ג' וכמבואר לעיל, שזה גם כן בחינת שבועות שהוא בחינת שכל עליון ודעת גדול מאוד, ונקרא עצרת מלשון מלכות כמבואר בסוף המאמר וגם כי כבר מבואר לעיל שעיקר התגלות הדעת העליון הזה הוא על ידי זה הצדיק שזכה לבחינת מלכות, שעל ידי עסק התורה שלו ממשיך אריכות ימים לתוך המלכות, עד שנתגלין כל ההסתרות ונתהפכין לדעת שזה בחינת יהיבא כתיבא נאמנים אמריה כנ"ל:

מאמר שאלו את ר' יוסי בן קיסמא סימן נ"ז שמעתי שנאמר פיסקא פיסקא, ויש בזה כמה סיפורים נפלאים איך שנתגלגל התגלות כל ענין וענין מזה המאמר, אך איני בקי היטב בכל זאת:

שם במאמר זה אות א', יקום ולא יאמין בחיין וכו' שיקים את האמונה הנפולה שלא האמין בצדיקים וחכמים אשר גם במיתתם קרוים חיים וכו' ואחר כך באות ב' מבאר שכשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כשאין לו אמונת חכמים אז אפילו בחיין חיותן של החכמים נחשב גם כן אצלו בחינת הסתלקות החכמים מאחר שאין מאמין בהם וכן להיפוך, מי שזוכה לאמונת חכמים בשלימות אין שייך אצלו לומר הסתלקות החכמים או מיתתן חס ושלום, מאחר שבאמת צדיקים אפילו במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח:) ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר מאוד התכת הכתובים (ישעיה כ"ט) יען כי נגש העם וכו' בשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני לכן הנני יוסף להפליא העם הזה וכו' ואבדה חכמת חכמיו היינו כשם שהם מכבדים ויראים אותי בנגלה לעיני בני אדם, רק שפנימיות לבבם רחק ממני, כן עונשם חס ושלום שיהיה חכמים בדורותיהם, רק אף על פי כן תאבד חכמתם של החכמים מחמת שהעם לא יאמינו בהם ולא יקבלו את אור חכמתם, וזהו מדה כנגד מדה כי אף על פי שיהיה להם חכמים, אף על פי כן לא יקבלו העם את הפנימיות שבהחכמים, היינו אור חכמתם מחמת חסרון אמונה כנ"ל:

שם אות ב', ולהקים אמונה הנפולה הוא על ידי בחינת יעקב היינו על ידי נדר וכו' ויעקב הוא בחינת נדר שהוא ראש לכל הנודרים יש לפרש על דרך שהקשה בזוהר ויצא ק"נ: על פסוק (בראשית כ"ח) וידר יעקב נדר וכו', כיוון דכל האי אבטח ליה הקדוש ברוך הוא אמאי לא האמין עיין שם מה שתירץ ועיין שם גם בדף קנ"א והנה יעקב אבינו עליו השלום בוודאי האמין בשלימות בהבטחת הקדוש ברוך הוא, רק שלא האמין בעצמו בשלימות וחשב שמא אין חלומו אמת וזה גם כן לפעמים נחשב לפגם אמונת חכמים מה שהחכם האמת אינו מאמין בעצמו בשלימות וכמבואר במאמר חדי ר"ש סי' ס"א, על כן וידר יעקב נדר להקים האמונה הנפולה ואפשר לפרש שזה גם כן הענין מה שנאמר אחר הסתלקותו של אהרן הכהן (במדבר כ) ויראו כל העדה כי גוע אהרן וכו' וישמע הכנעני מלך ערד וכו' וידר ישראל נדר וכו' ודרשו רבותינו ז"ל על שם נדרו של יעקב וכו', כי כבר נתבאר שכשזוכין לאמונת חכמים בשלימות אין שייך לומר הסתלקות חכמים, כי צדיקים במיתתן קרוים חיים, והיינו בהיפוך מהעונש של פגם אמונת חכמים שעל ידי זה אף על פי שיש חכמים אבל פנימיות חכמתם נעלם ונאבד מן העולם על ידי חסרון אמונה כנ"ל אבל על ידי אמונת חכמים אם אדרבא להיפוך, אף על פי שבנגלה נסתלקו החכמים חס ושלום, אבל הפנימיות שלהם נשאר בעולם, דהיינו אור חכמתם וזכות צדקתם ותורתם מגין על העולם גם עכשיו ועכשיו כשנסתלק אהרן ונסתלקו ענני כבוד זה מורה על איזה בחינת פגם באמונת חכמים שזה עיקר בחינת הסתלקות החכמים, כי באם לאו למה נסתלקו ענני כבוד שהיה בזכות אהרן הלא הוא חי גם עכשיו ואפשר לומר שזה בכלל דברי חז"ל שאמרו שהיה מהרהרים אחר משה וכי אפשר שמת אהרן וכו' עד שהראם מוטל במטה וכו', ובזה גילו דעתם שחושבים זאת לבחינת הסתלקות ומיתה ממש, עד אשר היה קשה להם לקבל זאת בדעתם וכי אפשר שישלוט בו מלאך המות, ובאמת לא שלט בו מלאך המות ומת בנשיקה וגם עכשיו הוא חי נמצא שזה היה בחינת פגם אמונת חכמים על ידי זה וישמע הכנעני וכו', והתיקון לזה וידר ישראל נדר וכו' ועיין זוהר חוקת דקפ"ג לענין פטירת אהרן וכו' זכאה חולקיהון דצדיקייא וכו' ואף על גב דאינון באתר אחרא בעלמא אחרא עילאה זכותהון קיימא בעלמא דא לדרי דרין וכו' ומה שכתוב בפרשה עקב (דברים י) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכו' ופירש"י ששם עשו אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה להם שנסתלקו ענני כבוד ומלחמת מלך ערד וכו', היינו גם כן כנ"ל כי אדרבא כשיודעין ומאמינים שהצדיק והחכם לא מת כלל, כי גם במיתתו קרוי חי רק שנסתלק ונתעלם מאתנו ואין אנו רואים אותו בהתגלות, וגם הפנימיות שלו שנשאר לנו גם עכשיו צריכים להשתדל ולהתייגע ולחפש אחריו ביותר, כי גם על זה נופל שכחה והעלמה גדולה אחר פטירת הצדיק כמבואר להדיא לקמן בסימן קצ"ב בבחינת (תהלים ל"א) נשכחתי כמת מלב וכו' כשמשים אל לבו כל זאת אז מתגבר בהספד ואבל על פטירת הצדיק ביותר, מאחר שיודע שבאמת הוא חי, על כן אי אפשר להשכחה להתגבר כל כך עד שיהיה מתעצל על ידי זה בהספדו גם כן, רק אדרבא הוא מזדרז ביותר בהספד ואבל עליו על שאף על פי כן נתעלם ונגנז האור מאתנו כנ"ל שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (שבת קנג) שאמר לו רב לרב שמואל בר שילת אחים בהספדאי דהתם קאימנא היינו כנ"ל, כי תדע שאני חי ועומד שם ושומע הספד, וכל מה שמספידין בחמימות יותר כמו כן תזכו למצוא פנימיות קדושתו ביותר גם אז ועיין נפלאות על פסוק זה בלקוטי הלכות הלכות שלוחין הל"ה אות י"ז, ועיין שם באריכות מענין הנ"ל שצדיקים גם במיתתן קרוים חיים, ועיין עוד נפלאות רבות מכלל ענין מאמר זה הנ"ל בלקוטי הלכות הל' שבת הלכה ו':

שם אות ח', חמץ וכו' הוא בחינת תענית בחינת (שמות י"ב) כל מחמצת לא תאכלו לא תאכלו זה בחינת תענית הנ"ל לקרב הדברים אל השכל קצת נראה לעניות דעתי, כי מבואר בכתבי האריז"ל כי חמץ מרמז על בחינת מוחין דקטנות שיש שם אחיזה להחיצונים (ועיין משנת חסידים), ומבואר בכתבי האריז"ל בשער תיקוני העוונות כי ביום התענית ניזונין ממוחין דקטנות לבדן וכו' עיין שם נמצא מבואר כי החמץ שמרמז על בחינת מוחין דקטנות הוא בבחינת מוחין דקטנות, ועל כן נאמר בו בפסח כל מחמצת לא תאכלו כדי שלא יתן מקום להחיצונים להתאחז בו אז כמבואר בכוונות, ואז צריכין לאכול מצה שמרמז על מוחין גדולים מוחין דאבא, שזה בחינת הארה הגדולה שמאיר בשבת, שעל כן נקרא שבת בשם קדש כמו שכתוב (שמות ל"א) ושמרתם את השבת כי קדש הוא, ויום טוב נקרא רק מקרא קדש כמבואר בכוונות יום טוב ובכוונת של שבת, בפרט הסעודה שבשבת בבוקר שעליו נאמר (ישעיה נ"ח) אז תתענג על ה' על ה' דייקא, והוא בבחינת מוחין דאבא כמבואר בכתבי האריז"ל, שזה גם כן בחינת סוד אכילת מצה בליל פסח כמבואר בכוונות פסח וזה שכתב רבינו ז"ל מצה היא בחינת עונג שבת היינו כנ"ל וזה שכתוב לעיל באות ז' כי אכילת שבת קודש הוא וכו', היינו בחינת קודש הנ"ל הנאמר בשבת, ואז נכנע הכבד גם כן ונתבטל כוחו וכו' נמצא שמה שנכנע הכבד שהוא בחינת אדום לפני המוח, על ידי תענית שאז ניזונין ממוחין דקטנות שמשם בעצמו יונקין החיצונים לפעמים חס ושלום, ועל ידי התענית נכנעין לפני המוח כנ"ל זה בחינת חמץ כנ"ל, שזה בחינת (ישעיה ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, וההכנעה שנכנע הכבד וכל האויבים והחיצונים על ידי עונג שבת שהוא בחינת מוחין גדולים מוחין דאבא זה בחינת מצה וזה (עיין טעמי המצוות לר"מ הבבלי) אין בין חמץ למצה אלא משהו נוטריקון והיה מעשה הצדקה שלום, היינו שעיקר ההבדל ניכר על ידי השלום שנתרבה על ידי הצדקה, שעל ידי נתינת הצדקה של התענית בחינת (ברכות ו:) אגרא דתעניתא צדקתא נמשך ונתרבה גם כן השלום, רק שאין לו בחינת פה ודיבור עדיין, ועל ידי עונג שבת אז כשנותנין גם כן צדקה נמשך ונתרבה השלום שיש לו פה וכו' כמבואר בפנים ועיין בלקוטי הלכות הלכות פסח הלכה ו':

ועיין בזוהר פנחס דרנ"ב גער חית קנה דא קנה דאתאחיד בי' עשו דאיהו רומי רבתא וכו' קנה מץ וכד אתי פורקנא לישראל יתבר לי' וכו' ומתעבר מיד חמץ מעלמא וכו' ויתגלה מצה בעלמא דאיהו בית מקדשא דבית ראשון ובית שני וכו' ואינון לקבל לחם משנה וכו' מכוון לדברינו הנ"ל שמצה הוא בחינת עונג שבת בחינת הכנעת עשו הוא אדום שאחיזתו בכבד וכו', ולפי דברי רבינו ז"ל שמצה הוא בחינת עונג שבת, יתכן מאוד מה שכתוב (ויקרא כ"ג) ממחרת השבת על יום ראשון של חג המצות שבו עיקר חיוב אכילת מצה בלילה הראשונה, וכן מה שכתוב (שמות י"ב) תשביתו שאור מבתיכם וכו' תשביתו דייקא כמו שכתב רבינו ז"ל באות ה', ועל שם זה נקרא שבת כי בסגולתו להשבית אויב ומתנקם, וכבר נתבאר שאחיזתם אז בבחינת שאור וחמץ כנ"ל:

נשמט ושייך לאות ג', נוטריקון בשמן קדשי משחתיו (תהלים פט), מצאתי דוד עבדי (בחינת מלכות אמונה אבן ישראל כידוע), בשמן קדשי משחתיו (בחינת נדר בחינת ויצוק עליה שמן, כי על ידי נדר עולה לבחינת פליאות חכמה שהוא בחינת שמן כידוע, וממשיך משם הארה על האמונה שהוא בחינת אבן בחינת מלכות דוד), אשר ידי תיכון עמו אף זרועי תאמצנו, בחינת תיקון הידים המבואר בפנים, ועל ידי זה זוכין לעונג שבת ולהשבית אויב ומתנקם וכו' וזה לא ישיא אויב בו וכו' וכתותי מפניו צריו וכו' כמבואר בפנים:

שם סוף אות ח', והקמת אמונה הוא על ידי נדר וכו' רוצה לומר כי מתחלה מדבר שכשהאמונה בשלימות אזי נפתחין שערי הקדושה ונופל שער ארם פעם אחת ועכשיו מדבר שכשנבנה חס ושלום פעם שנית שער ארם על ידי שנפלו מאמונה חס ושלום צריכין להקים אותה על ידי נדר, ואז נבנה פעם שנית שער הקדושה ונופל שער ארם שנית אך לפעמים נבנה שער ארם על ידי כעס ושנאה ומחלוקת וכמו שאמרו רז"ל, אבל על ידי עונג שבת זוכין לשלום וכו' ונופל פעם שלישית שער ארם ובן דוד בא:

מאמר תלת נפקין מחד סי' נ"ח ומאמר היכל הקודש סי' נ"ט שניהם במאמר אחד נאמרו בר"ה תקס"ו שחל אז ביום שלישי ורביעי:

מאמר תלת נפקין אות ד' שבחינת שבת מקבל מיוסף לחם משנה וכו' ועיין זוהר ויחי דרמ"ו ודא הוא לחמו לחם ואו ועל דא כתיב (שמות ט"ז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וודאי וכו', וכד איהו נקיט וודאי הוא יתן מעדני מלך ומאן מלך כנסת ישראל וכו', והוא יהיב לה על ידא דצדיק דרגא קדישא את קיימא, ומהכא לשאר דרגין דלתתא וכו', בספרא דרב המנונא סבא אמר הכי (בראשית מ"ט) מאשר שמנה לחמו דא לחם שבת דאיהו פנג על חד תרין כדכתיב (שמות ט"ז) לקטו לחם משנה וכו' עיין שם ועיין בכוונות ובסידור קול יעקב בפירוש על הפזמון למבצע על רפתא וכו' ועיין בספר דבש לפי ערך יוסף שהביא בשם הרב מוהר"ר העשיל שענין לחם משנה של שבת מרמז על יוסף, כי שני פעמים לחם גימטריא יוסף וכו' מכוון גם כן לענינינו והנה מענין הנ"ל תבין מעלת הזוכין להיות בשבת אצל הצדיק והחכם האמת שבדור, מאחר שעיקר הארת שבת הארת התשובה נמשך מהצדיק והחכם שבדור כמבואר בפנים:

שם באות ז', ותשובה מאהבה זה בחינת לחם משנה וכו' היינו שזה בחינת מה שכתוב לעיל באות ה' ששבת משלח הארותיו לכל המדריגות, ועל ידי הארה הזאת נתעורר העולם לתשובה מאהבה שהיא גם כן בחינת לחם משנה וכו':

שם אות ט', על חמוקי יריכיך תורה הצפונה וכו' כי עיקר החידושי תורה בשבת צריך להיות ברזי תורה וחכמת הקבלה כמבואר בכוונות, וכן בפזמון של אסדר לסעודתא, במלין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא לעטר פתורא ברזא יקירא וכו':

שם אות י', כי שבת תלוי בשמירת הדיבור וכו' עיין זוהר בראשית דף לב, שבת איקרי דיבור, ובגין דא דיבור ול אסור בשבת וכו':

שם אות ט', כי הגדולה של הכשרי הדור הוא כלי אל התחדשות התורה וכו' אולי רוצה לומר על דרך שאמרו רז"ל אין כבוד אלא תורה וכמובא בסי' ל"ז עוד יש לומר שסוד מאמר זה נוגע לענין, מה שכשזכו מרדכי ואסתר (שהיו מבחינת משה כמובן בדברי רז"ל וכן במאמר משפטים סי' י) להכניע קליפת המן עמלק, אז קבלו ישראל התורה מחדש ובאהבה גדולה כמו שאמרו רז"ל (אסתר ט) הדר קבלוה וכו' וגם על המגילה בעצמה דרשו ז"ל (מגילה ט"ז:) דברי שלום ואמת כאמתה של תורה, שכל זה בחינת התחדשות התורה שהיה אז וכל זה היה על ידי גדולת מרדכי ואסתר כמו שכתוב (אסתר י) ופרשת גדולת מרדכי וכו' והאיש מרדכי הולך וגדול, עד שכל ישראל זכו אז לגדולה וכבוד גדול כמו שכתוב וכל שרי המלך וכו' מנשאים את היהודים וכו', ונאמר ליהודים היתה אורה וכו' ויקר וזה שאמרו רז"ל (אסתר ח) אורה זו תורה היינו בחינת התחדשות התורה הנ"ל, ושמחה זה יו"ט היינו בחינת הארת שבת שהוא תחלה למקראי קודש בפרשת המועדים, ועליו נאמר וביום שמחתכם כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספרי וששון זו מילה בחינת ברית ויקר אלו תפלין שנאמר וראו וכו' היינו בחינת הגדולה והכבוד כנ"ל:

מאמר פתח ר' שמעון סימן ס' נאמר בראש השנה תקס"ז שחל ביום שבת וביום ראשון, ויש הרבה סיפורים לענין זה המאמר איך שנאמר, ואינני בקי בהם כל כך אך זאת שמעתי מאבי ז"ל וגם משאר אנ"ש, שהיה התעוררות גדול ונורא מאוד בין כל אנ"ש שהיו שם, בעת שהכין את עצמו רבינו הקדוש זצ"ל לומר זה המאמר, ויש מהם שבא על דעתם ומחשבתם תיבות אלו מי איכא דניים ע' שנין (מה שמבואר אחר כך בסוף המאמר) באשר שעברו כל ימיהם בשינה ומוחין דקטנות, ויש שבא על דעתם מחשבות אחרות של הרהורי תשובה אמתיים והכל מענין שביאר אחר כך רבינו ז"ל בזה המאמר ומזה ראו כן תמהו והבינו בחוש ההרגש ממש, שבעת שמכין את עצמו רבינו ז"ל לומר חידושי תורה לפניהם הוא משתדל תחלה עם נפשות השומעים ברוחניות, להעלותם מדלות שפלותם ולעוררם בתשובה (וכמובן גם במאמר אשרי העם סי' י"ג ויבואר במקום אחר ביותר), ועל ידי זה באו אז כל המחשבות והרעיונים טובים על לבם ודעתם ממילא גם בעת שאמר רבינו ז"ל זה המאמר היה התעוררות נפלא מאד לתשובה אמיתיית בין כל אנ"ש שהיו שם, ובשעה שאמר רבינו ז"ל אלו התיבות ששופר מרמז עורו ישינים מתרדמתכם, געו כולם בבכיה גדולה מאוד ורבינו ז"ל היה יושב אז ודומם ושותק עד שפסקה הבכיה קצת, ואז חזר לגמור את המאמר הקדוש הזה וכן שמעתי מאבי ז"ל שאמר להם רבינו ז"ל, שהיה לו בכח להחזיק אותם ולעסוק עמהם בזה המאמר ג' ימים רצופים מעת לעת שלא ידעו בין יום ולילה כמובא בזוהר הקדוש באיזה מקומות אצל החברייא של רשב"י ז"ל:

ובספר חיי מוהר"ן מבואר שאחר שאמר רבינו ז"ל מאמר פתח ר' שמעון הנ"ל אמר רבינו ז"ל שהיתה חתונה יפה (ובלשון אשכנז סע גיווען א שיין חתונקילע), והיה ראוי לבקש השם יתברך עם הפמליא של מעלה על החתונה, ואמר לו הר"ר נתן ז"ל בוודאי היו בכאן, השיב רבינו ז"ל מן הסתם (וכאומר שבוודאי ובלתי ספק שהיה שם השם יתברך עם הפמליא של מעלה)

והנה קודם ראש השנה הנ"ל בקיץ בדרך נסיעתו למעדוועדיווקע וטשעהרין התחיל רבינו זצ"ל לעסוק בסיפורי מעשיות, וסיפר אז המעשה הראשונה מסיפורי מעשיות, וכל מי ששמע זו המעשה מפיו הקדוש היה לו הרהור תשובה באמת וכמבואר במקום אחר ובראש השנה תקס"ז שאחר הקיץ הנ"ל, אמר מאמר זה של פתח ר"ש הנ"ל, ושם מבואר ומרומז נוראות ונפלאות מענין הסיפורי מעשיות שלו, כמובן שם באות ו' וכפי המובן מדברי רבינו ז"ל המאמר הזה של פתח ר' שמעון הוא פירוש וביאור על המעשה הראשונה שבסיפורי מעשיות הנ"ל, וכמבואר גם בהקדמה שניה לספר סיפורי מעשיות:

במאמר זה הנ"ל אות א', הפסולת יהיו שלך וכו' רוצה לומר כי אצל הצדיק העיקר הוא המכוון דהיינו ההתבוננות שזוכה על ידי העשירות, והעשירות הוא רק בחינת סיבובים והקדמות שעל ידם באים אל המכוון שזה בחינת פסולת שננסרין ונפסלין סביב המכוון כמו כן גם כן העשירות הוא בחינת פסולת נגד ההתבוננות, שהוא עיקר המכוון אצל הצדיק, רק שממילא מאחר שעל ידי העשירות בא אל המכוון שהוא ההתבוננות שזה ההתבוננות הוא טובת כל ישראל, כמו שבכלל משה קיבל הלוחות ומסרן לכלל ישראל, וכן קיבל כל התורה ולמדה לישראל, רק שהפסולת של הלוחות ממילא נשאר שלו כמו שאמר לו השם יתברך ומשם נתעשר משה כמו כן בפרטיות אצל הצדיק על ידי העשירות בא אל ההתבוננות ומאיר בזה עיני כל ישראל והפסולת שהוא העשירות ממילא נשאר שלו, כי לא סגי בלאו הכי כנ"ל:

שם, והואו הוא בחינת הלוחות וכו' רוצה לומר כי הואו של ממון נכללת בתיבת משם, שרוצה לומר מהלוחות שהם בחינת ואו משם נתעשר משה:

שם אות ב', ולבוא לעשירות הזאת הוא על ידי בחינת תיקוני עתיק בחינת אריכות ימים וכו' הגם כי הדברים נפלאים מאתנו כמובן, אף על פי כן אפשר דרוצה לומר גם זאת, על פי המבואר בזוהר ויקרא דכ"ה ע"ב על פסוק (ישעיה מ"ה) הרעיפו שמים ממעל וכו' בענין דמזוני לאו בזכותא תליא שהוא בחינת שמים אלא ממעל וודאי מעתיקא קדישא קאתיא וכו' עיין שם ובמקדש מלך פירש שרוצה לומר מזלא קדישא דאריך וכו' ועיין שם גם בפרשת אחרי דע"ט ע"ב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, על דייקא דהא מזוני במזלא תליא, ופירש שם גם כן במקדש מלך כנ"ל ועיין גם באדר"ז רצ"ב: גם כן בענין זה ועיין לקמן באות ט' שתיקוני עתיק הוא בחינת הדיקנא שהוא בחינת מן המיצר וכו' ענני במרחב וכו' שהיא קצרה מלמעלה ואחר כך הולכת ומתרחבת שזה בחינת האריכות ימים, היינו שמאריכין ומרחיבין ימיו בכל עת וכו' ועל כן אפשר לומר שעל ידי האריכות ימים הנ"ל שזה בחינת תיקוני עתיק, על ידי זה זוכה לקבל בתוכו את העשירות שנמשך בשרשו מבחינת עתיקא קדישא כנ"ל:

שם אות ג', ותיכף כשרצו ליכנוס לשם הרגישו זאת על ידי שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם יופי הנשים וכו' שזה בחינת מה שאמר אברהם לשרה (בראשית י"ב) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וכו' אמרי נא אחותי את ופירש כאן רבינו ז"ל שאסר באמת הזיווג על עצמו כאילו היא אחותו, וזה היה בבואו למצרים וכן אחר כך בארץ פלשתים שאז גילה דעתו וטעמו (שם כ) כי אמרתי רק אין יראת אלקים וכו' ואחר כך תיקן זאת וכו', וכן היה גם כן אצל יצחק וכו' כמבואר בפנים:

שם, אות ו' בקרב שנים חייהו פירש"י עוררהו וכו' בקרב שנים היינו בחינת המעשיות של עין פנים שהם עין שנים וכו', אבל יש שנפל מכל העין פנים עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים כי אם על ידי סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שכל העין פנים עין שנים מקבלין חיות משם וזה בחינת עתיק וכו' וזה בחינת ורב חסד וכו' עיין באידרא נשא דקל"ח ע"ב ה' שמעתי שמעך יראתי וכו' האי בזעיר אפין אתמר כד אסתכל וידע מה כתיב (חבקוק ג) ה' פעלך בקרב שנים חייהו האי לעתיק יומין אתמר וכו' מאן פעלך זעיר אפין בקרב שנים אינון שנים קדמוניות וכו' חייהו למאן חייהו לזעיר אפין דכל נהירו דיליה מאינון שנים אתקיימו ובגין כך אמר חייהו וכו' ולכאורה מבואר כאן דרוצה לומר בקרב שנים על השנים קדמוניות שלא כפירוש רבינו ז"ל אך באמת גם רבינו ז"ל פירש זה הפסוק על שני דרכים, בתחילה פירש שקאי על סיפורי מעשיות של בקרב שנים סתם שמרמזין על בחינת זעיר אפין שהוא בחינת הע' פנים לתורה, וזה חייהו עוררהו לעורר אותו באלו המעשיות של הע' שנים כי לא שכיח שיפול אחד מכל הע' פנים לתורה, אם כן יכולים לעוררו על ידי איזה פנים מהעין פנים אך יש מי שנפל מכל הע' פנים, עד שאי אפשר לעוררו בשום פנים כי אם על ידי סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שכל הע' פנים ע' שנים בחינת זעיר אפין מקבלין חיות משם כמבואר באידרא הנ"ל, אז הפירוש כפירוש הזוהר בקרב שנים על שנים קדמוניות שהם החיות של פעלך שהוא בחינת ז"א כנ"ל וזהו שכפל עוד הפעם בקרב שנים תודיע, היינו שימשיך החיות של שנים קדמוניות שמשם מקבלין כל השבעים שנה חיותם וילביש אותו בבחינת השנים סתם, שזה בחינת מה שכתב רבינו ז"ל לעיל שלפעמים מלבישין תורה גבוה בתורה נמוכה וקטנה ממנה וזה שכתוב בקרב שנים תודיע, היינו שיודיע לו האור הגדול של בחינת שנים קדמוניות על ידי שילביש אותו בהלבוש של בחינת בקרב שנים סתם וזה (שם) ברוגז רחם תזכור שפירש שם באידרא הנ"ל להאי חסד עילאה דביה איתער רחמין לכולא וכו' ור"ל בחינת החסד העליון של בחינת ורב חסד שהוא בחינת עתיק בחינת שנים קדמוניות כמבואר שם לקמן דק"מ ע"ב וכן פירש גם כן בסדר קול ברמה, ורוצה לומר שבזה החסד העליון יכולין להחיות ולעורר רחמים על הכל, אפילו לזה שנפל מכל העין פנים לתורה שהם בבחינת חסד סתם והוא נפל מכולם עד שהוא בבחינת רוגז, אף על פי כן יכולין לרחם גם עליו ולעוררו על ידי בחינת ורב חסד בחינת חסד עילאה הנ"ל ומה שכתוב שם באידרא דביה איתער רחמין לכולא למאן דבעי לרחמא ולמאן דיאות לרחמא רוצה לומר למי שיש לו על כל פנים איזה התעוררות קצת בבחינת אתערותא דלתתא כנזכר לעיל גם בדברי רבינו ז"ל גם רוצה לומר למי שהוא תלמיד הגון על כל פנים וכמבואר לקמן באות ז' ובאות ח' בדברי רבינו ז"ל ועיין בזוהר בראשית דף ז' ע"ב ה' פעלך וכו' בקרב שנים חייהו כמו חייו, וכל מאן דאתקשיר באינון שנים קדמוניות חיין אתקשרו ביה, בקרב שנים תודיע להאי דרגא דלית ביה חיין כלל, כי דייקא למי שנפל מכל בחינת הע' פנים שזה בחינת שאין לו חיות כלל, אף על פי כן יכולין להחיותו גם כן על ידי שילבישו לו את האור הגדול של בחינת שנים קדמוניות ששם מקור החיים של כל השבעים שנים ועיין שם בפירוש הרמ"ז ותבין ביותר ועיין גם בפירוש הרמ"ז על זוהר בשלח דף מ"ה ע"א מענין זה:

שם אות י', ולזה צריך שיהיה לימודו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, היינו שעל ידי לימודו עם תלמידו יהיה (סנהדרין צ"ט) כאלו עשאו לחבירו וכאלו עשאו לדברי תורה וכו' אפשר דרוצה לומר כי מאחר שלומד באופן זה אפילו אם בשעת התחלת הלימוד אז התלמיד אינו הגון, הלא הרב לומד עמו בכוונה זו בכדי לעשות אותו אדם חדש ממש שזה בחינת כאלו עשאו לחברו, ונמצא שמעתה יתחדש לטובה ויהיה תלמיד הגון, ואם חס ושלום לא רצה גם עכשיו אחר הלימוד להתחדש לטובה, נמצא שלא פעל עמו הרב תכלית כוונת תלמודו שיהיה כאלו עשאו לחברו, אז אף על פי כן לא יהיה הלימוד בבחינת (חולין קל"ג) הלומד תורה לתלמיד שאינו הגון רק יהיה נחשב כאלו לא למד עמו כלל שום דברי תורה, כי הלא הוא למד עמו על אופן שיהיה כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאו לדברי תורה, מה שאין כן עכשיו שלא פעל כוונתו שיהיה כאלו עשאו לחברו אז גם כן כאלו לא עשאו לדברי תורה, וכאלו לא למד עמו דברי תורה כלל, וזהו על ידי שהשם יתברך שומר אותו שלא יהיו דברי תורתו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון רק יהיה נשכחין ממנו כו' ולבאר יותר קצת כי רבותינו ז"ל למדו זאת שהוא כאלו עשאו לדברי תורה מפסוק (דברים כ"ט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם נמצא שפירשו ושמרתם שילמד דברי תורה לחברו, כי זה בחינת שמירה לדברי תורה, כי אם לומד בעצמו לבד יכול להיות שיהיו נשכחין ונאבדין ממנו חס ושלום וכשילמוד עם חברו אזי הם בבחינת משומרין על ידי שחברו יזכרם וכל זה כשהתלמיד הוא הגון שאז נחשב הלימוד כאלו עשאו לחברו שזה בעצמו גם כן בחינת שמירה לדברי תורה, כי כבר הם משומרין מאחר שעל ידם נעשה הולדה חדשה ואדם חדש, ועל דרך שאמרו רז"ל (סנהדרין י"ט:) גם כן המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, מה שאין כן אם התלמיד אינו הגון, אז לא די שאין הדברי תורה משומרין על ידו, רק אדרבא הלימוד הזה שלמד עמו נחשב פגם חס ושלום להדברי תורה, וכאלו כתבן על עור בהמה טמאה, וגם יכול להזיק להרב עצמו חס ושלום כמבואר בפנים על כן מאחר שכוונת הרב לטובה, והמניעה הוא רק מצד התלמיד, אז הקדוש ברוך הוא שומר אותו שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של זה התלמיד רק יהיו נשכחין ממנו ובזה מדוקדק מאוד לשון רבינו ז"ל שכתב אזי השם יתברך שומר אותו וכו', שומר אותו דייקא כי מאחר שכוונת הרב לקיים בלימודו עם תלמידו מצוות (דברים כ"ט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, והלימוד לתלמיד שאינו הגון הוא בחינת ההיפוך מכל זה חס ושלום, על כן הקדוש ברוך הוא שומר אותו וכו' כנ"ל ואפשר לומר שענין הלימוד שעל ידי זה יהיה כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאו לדברי תורה זהו בעצמו בחינת העסק שעוסק הרב לעורר בני אדם משינתם כמבואר לעיל אות ו' כי יש בני אדם שישינים את ימיהם ואף שנדמה להעולם שהם עובדים את ה' וכו', אף על פי כן כל עבודתם אין להשם יתברך נחת מהם וכו' כי הוא בלא חיות ושכל שהוא בחינת פנים וכו', ועל כן צריך לעוררם משינתם וכו' וכשמעוררם משינתם על ידי לימודו עמהם שזה בחינת חייהו עוררהו הנ"ל, על כן נחשב כאלו עשאו לחברו ממש וכאלו עשאו גם כן לדברי תורה, כי מתחלה היו הדברי תורה של התלמיד בלא חיות ושכל, ולא היו יכולין להתעלות למעלה, ועכשיו יש בהם חיות ושכל ונחשב כאלו עשאן ממש וזה שכתוב (דברים כ"ט) ושמרתם וכו' ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, היינו שיהיה נמשך חיות ושכל בהמעשה והעבודה כנ"ל וכבר ידוע בכתבי האריז"ל כי הזכירה הוא מבחינת פנים וכו' והשכחה הוא מבחינת הסתרת פנים בחינת אחורים (שזה בחינת עד אנה תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני), ועל כן זה התלמיד שאינו הגון שאינו רוצה לקיים תכלית כוונת הלימוד של הרב שיהיו כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאן לדברי תורה, וזהו על ידי שעוסק לעוררם משינתם ולהמשיך בהם חיות ושכל שהוא בחינת פנים, ועל כן השם יתברך מפיל עליו שכחה וכו' כנ"ל:

וכפי מה שמבואר למעלה שיש שנפל מכל הע' פנים לתורה שאז אינו בכלל אדם כלל, כי זאת התורה אדם, וכמו שאמרו רז"ל והצדיק עוסק לעוררו על ידי בחינת שנים קדמוניות שכל הע' פנים מקבלין חיות משם, זה הלימוד בוודאי הוא ממש כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאן לדברי תורה, כי כל הדברי תורה מקבלין חיות משם כנ"ל:

שם אות ח', וזה אי אפשר כי אם על ידי שמור פתחי פיך כנ"ל רוצה לומר שלא יהיה בבחינת (ירמיה י"ב) קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם כנ"ל בפנים:

שם, ואלה לחרפות היינו בחינת (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי בחינת שכחה וכו' נראה לעניות דעתי שאפשר שרבינו ז"ל רימז בזה לבאר מה שכתוב לעיל שהשם יתברך שומר את הצדיק הרב האמת שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון רק יהיו נשכחין ממנו, וזה על ידי שהשם יתברך מעמיד על הצדיק הזה חולקים שמחרפין ומבזין אותו ואזי כשהצדיק מגלה לימודו וחידושי תורתו הנפלאים, שעל ידי זה הוא מעורר בני אדם מהשינה, וכן על ידי שיחותיו וסיפורי מעשיותיו הנפלאים, שכל זה הוא בבחינת (דניאל י"ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אז אלה לחיי עולם, היינו התלמידים הגונים נתעוררין על ידי זה לחיי עולם, היינו לעבוד השם יתברך בחיות ושכל נפלא, ונפתח להם הדיבור שהוא בחינת (בראשית ב) לנפש חיה לרוח ממללא ואלה לחרפות וכו', היינו בחינת חרפה שברה לבי בחינת שבירת הלוחות בחינת שכחה וכו' כי התלמידים שאינם הגונים כששומעין החרפות והבזיונות שאלו החולקים על הצדיק מבזים ומחרפים אותו ודוברים עליו עתק, אזי נשבר לבם בבחינת חרפה שברה לבי ונשכח מהם הכל, ובאמת זהו לטובת הצדיק בכדי שלא יהיו דבריו נכתבין בלב התלמידים שאינם הגונים שהוא בחינת עור בהמה טמאה ועיין בלקוטי הלכות, הלכות תפלת המנחה הלכה ו אות י"א מבואר גם כן מענין זה ויותר נראה דרוצה לומר כפשוטו, כי אף על פי שגם הם נתעוררים לפי שעה אבל אחר כך נשכח מהם, וזה להם לחרפה גדולה בבחינת (דניאל י"ב) לחרפות ולדראון עולם:

שם אות ט', תקיעה הוא בחינת העדר הדיבור וכו' רוצה לומר כי עיקר ההולדה ופקידת עקרות נעשה דייקא על ידי שהיה תחלה בחינת העדר הדיבור, והיה הדיבור מצומצם אצלם כל כך זמן רב שהיו חרשים ואלמים, ועכשיו כשיוצא הדיבור הוא יוצא בכח גדול וכו' וזה הכח בא לכלי ההולדה וכו' כמבואר לעיל בדבריו ז"ל אות ח' נמצא שאחר כך נעשה תיקון גדול גם על ידי בחינת העדר הדיבור שהיה מקודם, וזה מרומז בבחינת התקיעה וזה שכתב רבינו ז"ל אחר כך כי על ידי השופר וכו' דהיינו שכח הדיבור היוצא בכח מאלו שנתעוררו משינתם שמתחלה היו בבחינת העדר הדיבור וכו' היינו כנ"ל:

שם מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעין רוצה לומר וממילא מובן כי הוא מבחינת שנים קדמוניות שהם למעלה מבחינת השבעים שנה שבעים פנים או יש לפרש ששאל לו כי מי שיש לו איזה אחיזה עדיין באיזה פנים מהשבעים פנים לתורה, ממילא אין צריכין לעסוק עמו לעוררו על ידי בחינת שנים קדמוניות, מאחר שיכולים לעוררו על ידי איזה בחינה מהשבעים פנים שהם בחינת שבעים שנה, וממילא מאחר שאתה עוסק על ידי בחינת השנים קדמוניות, מובן ממילא שעוסק לעורר גם הנפשות הנפולות מאוד שנפלו מכל השבעים פנים, ובהם בוודאי יש לחוש שמא יש ביניהם תלמידים שאינם הגונים לגמרי, מאחר שהם נפשות הנפולות כל כך ויותר היה לך לעסוק עם נפשות שאינן נפולות כל כך, והיית מעורר אותם על ידי בחינת השבעים פנים לבד וזה ששאל אותו פשיטא לך ית עין שנין, היינו כלום בחנת לעורר על ידי בחינת השבעים שנה ואכלת מנייהו היינו בחינת מן המותר לפיך היינו שיהיו דבריך נשמעים שיהיו התלמידים הגונים (ומזה מובן גם כן שנכון מה שבארנו למעלה, כי אפילו אם התלמידים היו עד עכשיו באיזה בחינה שהיו מאחר שעכשיו שומע ומקבל דברי רבו היטב להתחדש לטובה מעתה כבריה חדשה ממש זה התלמיד הוא גם כן בכלל התלמידים הגונים), היינו כי אפילו מי שעוסק לעורר את בני אדם על ידי בחינת השבעים פנים, עליו נאמר גם כן (זוהר ח"ב קפ"ו: זכאה מאן דמליל על אודנא דשמע, שזה בחינת מה שדרש באידרא קל"ח: הנ"ל ה' שמעתי שמעך יראתי זה מדבר בזעיר אנפין שהוא בחינת השבעים פנים כנ"ל, כי לאו כל אדם זוכה לשמוע ומי שזוכה לשמוע ולהתעורר, על ידי זה נעשה פקידת עקרות ועל ידי זה בא התגלות היראה כנ"ל שזה בחינת שמעתי שמעך יראתי, ומכל שכן איך לא יראת לעסוק בבחינת השנים קדמוניות ולעורר על ידי זה בחינת הנפשות הנפולות מאוד שבהם בוודאי יש לחוש כנ"ל והשיב לו אנא עלמא בחרובא אשכחתיה וכו' ויש לפרש דרוצה לומר כי הזעיר אנפין נקרא עולם כידוע, שעל כן השבעים שנה בחינת השבעים פנים נקראים ימי עולם שנות עולם כמבואר באידרא שם וחרובא הוא בחינת ימי קדם שנים קדמוניות שמהם מקבלין חיות גם בחינת השבעים שנה כנ"ל, וזה גם כן בכלל אנא עלמא בחרובא אשכחתיה, וגם אשכחתיה הוא מלשון שכחה, היינו בין שאני עוסק בבחינת הלימוד והתעוררות שעל ידי בחינת שבעים שנה שהוא בחינת עלמא, ובין שאני עוסק לעורר על ידי בחינת השנים קדמוניות שהם בחינת חרוב, אני יכול להביא בחינת שכחה שהתלמידים שאינם הגונים יהיה נשכח מהם וכי תימא מה לי להכניס עצמי בזה, על זה אמר כי היכי דשתלי לי אבהתי וכו' (ועיין סוד גידול החרובין לשבעים שנה בספר ויקהל משה בעולם התיקון פירקא קדמאה ובקיצור עולם התיקון שם):

שם כי היכי דשתלי לי אבהתי אנא נמי שתלי לבנאי וכו' אפשר דרוצה לןמר על פי מה שכתוב בזוהר אחרי ע"ט הנ"ל ועוד בכמה מקומות, כי גם בני במזלא תליא שזה בחינת (שמואל א א) ותתפלל חנה על ה' על דייקא שזה בחינת תיקוני עתיק כנ"ל ועל כן בשביל זה מוכרח הצדיק לעסוק בספורי מעשיות של שנים קדמוניות בחינת עתיק להמשיך על ידי זה דייקא, בחינת הולדה ופקידת עקרות:

שם, כי אפשר שאחד מספר מעשה שהיה כבר ובאמת לא היה כי אם לפני ד' שנים נראה לעניות דעתי דרוצה לומר על פי מה שכתוב בשער גן עדן אורח צדיקים פתח א' דרך ב', ששלש ראשונות כתר חכמה בינה הם נקראים שנים קדמוניות, וימי קדם והז' קצוות הם בחינת שנות עולם וימי עולם (ועיין גם בפרדס שער ערכי הכינויים והכל עולה בקנה אחד גם עם מה שכתבנו לעיל, כי גם הבינה נקרא עתיק כמה פעמים בלשון הזוהר הקדוש כידוע ואין כאן מקום להאריך), ועיין ברמ"ז פ' בשלח על הזוהר דף מ"ה שכתב, בקרב שנים הוא התפארת שהוא בתוך השנים העליונים, כי נהי"מ הם תחתונים חייהו שימשוך שם מן החיים העליונים שהוא מחב"ד ובזה מובן קצת כוונת רבינו ז"ל שאפשר שאחד מספר מעשה שהיה כבר, היינו שנדמה שהוא מבחינת שנים קדמוניות בחינת כח"ב וכן חב"ד, ובאמת אינו אפילו מבחינת השנים העליונים של בחינת שנות עולם שהם חג"ת, כי מעשה זו לא היה כי אם לפני ד' שנים היינו מבחינת נהי"מ שהם בחינת השנים תחתונים של בחינת שנות עולם או אפשר דרוצה לומר לפני ד' שנים כי הוא מבחינת חג"ת שלפני נהי"מ, ועל כל פנים הוא בבחינת שנות עולם כנ"ל ועל זה השיב לו שסיפור זה הוא מבחינת אבוה דאבא:

שם, עת לעשות לה' היינו שהגיע העת לעסוק בספורי מעשיות וכו' ולעתיק יומין אתמר היינו בספורי מעשיות של שנים קדמוניות בחינת עתיק, שעל ידי זה ממשיכין בחינת תיקוני עתיק על ידי התגלות היראה שבא על ידי פקידת עקרות כנ"ל:

שם, מאי קלא היינו איזה קול שמעו אותם שהיו תחלה בבחינת שתיקה, קלא דכנופיא עילאה היינו הלבושין של הסיפורי מעשיות שהלבישו בהם את הפנים של תורה שעל ידי זה נתעוררין מהשינה ומתחילין לדבר, שזה בחינת דמתכנפי בבחינת ובעל כנפים יגיד דבר או יש לומר דרוצה לומר על פי המבואר לעיל בפנים באות ו' שלפעמים מלבישין תורה גבוה בבחינת תורה נמוכה וקטנה ממנה וכו', וזה בחינת שמלבישין תורה של בחינת שנים קדמוניות בתורה של בחינת שבעים שנה שהיא בחינת ז"א אך לפעמים הוא מלבישה בלבוש גס ועב עוד ביותר, היינו בספורי מעשיות ושיחות חולין שזה בחינת הלבשה בבחינת מט"ט שולטנותיה בששת ימי החול ימי המעשה, ועל ידי זה דייקא מעוררים מהשינה ומתחילין לדבר, ומט"ט נקרא (עיין תיקוני זוהר ב:) בעל כנפים כידוע, וזה בחינת (קהלת י) ובעל כנפים יגיד דבר וזה בחינת כנופיא עילאה דמתכנפי, שני בחינות לבושין כנ"ל:

מאמר חדי ר' שמעון סימן ס"א נאמר בראש השנה תקס"ח שחל ביום ש"ק וביום א', והיה בזה כמה סיפורים נפלאים, ואפס קצה מזה יתבאר לקמן אם ירצה השם:

והמוח הוא לפי המזון וכו' היינו על פי המבואר לקמן באות ו' שההמתקה של כל הצימצומים הוא על ידי השכל וכו' וזה בחינת (משלי כ) נר ה' נשמת אדם המובא באות ז', כי גשמיות גוף האדם הוא בחינת צימצום בחינת חשכות בחינת בהמיות ממש והמתקתו הוא רק על ידי השכל שהוא הנשמה שבמוח שזה בחינת נר ה' נשמת אדם, כמו מי שהולך בחשך וצימצום, שהיה יכול להלכד ולהכשל מאוד, רק על ידי הנר שבידו נה החשך וניצול מהכל כמו כן על ידי אור הנשמה שהיא השכל שבמוח נמתק הגשמיות של הגוף ואז הוא בחינת אדם, רק אף על פי כן כשאוכל מאכל גס שאי אפשר לטבע האדם לעכל אותו כראוי, ולברר הכח הרוחני שבו ולהעלותו אל המוח, ולות הפסולת שהיא המותרות ולהוציאו בשלימות אל החוץ, אזי עולים העשנים סרוחים של הפסולת והמותרות ומבלבלין את המוח, כי אין המוח ממתיק רק בחינת הצימצום ההכרחי אבל לא המותרות, רק אדרבא המותרות מבלבל גם את המוח כמו כן כשפוגם באמונת חכמים שעל ידי זה נידון ביגיעת בשר בבחינת מותרות, ועל ידי זה נתבלבל המוח ואינו יכול להוציא משפטי אמת ואזי יוצא משפט מעוקל, היינו כי המשפט שהוא מן המוח הוא מעוקל ומבולבל על ידי העשנים סרוחים שבלבלו את המוח כנ"ל ואז בוודאי אינו יכול להנהיג את עצמו, היינו להמתיק צימצומיו ולפשוט ספיקותיו ולהתנהג במשפט אמת בכל עת ועת כפי מה שעובר עליו, שכל זאת הוא בחינת הצימצומים שעוברים על האדם צימצומים חדשים בכל פעם, והוא צריך לכלכל דבריו במשפט ולהוציא משפטי אמת מכל הלימודים שלומד, ומכל שכן שאינו יכול להיות מנהיג ישראל ולהנהיג אחרים כפי דעתו ושכלו כי עיקר מה שישראל צריכין למנהיג הוא בשביל להורות להם הדרך אשר ילכו בו לכל אחד לפי בחינתו וצמצומיו, ועל כן באמת צריך המנהיג להיות איש אשר רוח בו, ודרשו רז"ל (ספרי פנחס) שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד, היינו שהוא יהיה בחינת שכל הכולל נגד כל השכליים שלהם, ובשכלו הכולל יהיה יכול להמתיק כל הצמצומים שלהם, גם שיהיה יכול להאיר בהשכל של כל אחד ואחד, עד שעל ידי זה יהיו נמתקין כל הצמצומים של כל אחד ואחד על ידי השכל שיש לו בעצמו מה שאין כן מי שאין לו אמונת חכמים שעל ידי זה נתבלבל שכלו ואינו יכול להמתיק צמצומיו ולהנהיג את עצמו, ומכל שכן שאינו יכול להנהיג את אחרים כנ"ל:

שם אות ב', כי הסמיכה וכו' והכתב הם מבחינה אחת וכו' ועל כן כשסומכין את הראוי לסמיכה שעל ידי זה ממשיכין עליו את הרוח חכמה משרשו על ידי הסמיכה, על ידי זה מביא הארה וכח בכתב ידינו שהוא גם כן מבחינה זאת, כי ממשיך אותיות מחכימות בשרשן על ידי היד כותבת אבל כשמסמיכין רבי שאינו הגון, על ידי זה נחלש כתב ידינו ונותנין תוקף לכתב שלהם וכו' רוצה לומר כי אז נסתלק אור החכמה בשרשה מעל ידי הסמיכה, בכדי שלא יומשך הארתה למקום שאינו ראוי לזה בבחינת (ישעיה מ"ב) וכבודי לאחר לא אתן המבואר בלקוטי תנינא סימן י"ב במאמר ואיה השה לעולה כי מי שאינו ראוי לסמיכה מחמת שפגם באמונת חכמים שעל ידי זה נידון ביגיעת בשר בבחינת מותרות וטינופות, ואיך אפשר שיומשך לשם אור החכמה העליונה כביכול חס ושלום, כי אף על פי שבאמת גם אלו המקומות מקבלין חיות מהקדושה אבל הוא בהעלם ובסוד גדול ואסור להרהר בזה כלל כמובן במאמר ואיה השה לעולה הנ"ל ועל כן כשמסמיכין את מי שאינו הגון לזה, אזי נסתלק ונתעלם אור החכמה מעל ידי הסמיכה, וממילא אינו מאיר בשלימות גם בידי הכתיבה, ועל ידי זה נחלש כתב ידינו רק על ידי זה שסמך את זה שאינו הגון, כי הוא בחינת מותרות ורצה להמשיך עליו אור החכמה, על ידי זה נותן כח ותוקף לכתב שלהם:

שם, ועל ידי זה גוזרין לגרש את ישראל וכו' כי כשיש הארה וכח בכתב ידינו, על ידי זה נתקדש האויר של מקומות שנתיישבו בהם ישראל בבחינת (בבא בתרא קנ"ח:) אוירא דארץ ישראל מחכים, ואז אין להם כח לגרש אותנו משם מאחר שהוא בבחינת ארץ ישראל אבל כשנחלש כתב ידינו על ידי שנסתלק ונתעלם אור החכמה העליונה, אז אין האויר בבחינת אוירא דארץ ישראל, ויש להם כח לגרש אותנו משם אל מקום מדבר שממה, וזה גם כן מדה כנגד מדה, כי כמו שרצו להמשיך אור החכמה אל מקום שאינו ראוי לה כנ"ל, כמו כן מגרשין את ישראל עם קדוש שהם עיקר ישוב העולם אל מקום מדבר שממה שהוא גם כן בחינת מותרות שבבחינת המקום, כי מקום ישוב ישראל אז כבר נתמתק בחי' צמצומי המקום מאחר שנתיישבו בו ישראל, מה שאין כן מקום מדבר שלא ישבו בו ישראל מעולם:

שם אות ג', כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים דייקא וכו' שמראין זאת החכמה לעיניהם לבד וכו' אבל עצם סוד החכמה נשאר אצלינו כו' רוצה לומר כי אי אפשר להודיע להם עצם החכמה מחמת בחינת וכבודי לאחר לא אתן הנ"ל (ועיין מאמר בחצוצרות סימן ח' שכבוד הוא בחינת חכמה וכמובא בכתבים גם כן) שזה בעצמו ענין תהלוכות הגלגלים שהשם יתברך מנהיג העולם על ידיהם, ועל זה נאמר (דברים ד) אשר חלק אותם לכל העמים וכו' כי ישראל באמת אינם צריכים להם כלל, כי השם יתברך בעצמו מנהיג אותם ומשגיח עליהם, וכמו שנאמר באמת על ההנהגה שלעתיד (ישעיה ס) ולא יהיה לך עוד השמש לאור יומם וכו' והיה ה' לך לאור עולם וכו', כי באמת אדרבא נשמות ישראל משפיעים שכל בהשכליים המנהיגים את הגלגלים וכמבואר בפנים, רק העכו"ם מחמת שאינם ראוים לזה שהשם יתברך יהיה המנהיג שלהם בעצם אור חכמתו יתברך, מחמת בחינת וכבודי לאחר לא אתן הנ"ל, על כן הלביש והעלים השם יתברך אור הנהגתו בתהלוכות הגלגלים בכדי שיהיה הדבר כביכול בהעלם ובסוד כנ"ל ובאמת מי שיש לו לב להבין, הוא מבין מתוך תהלוכות הגלגלים בעצמם שיש להם בורא המנהיג אותם, רק אף על פי כן על ידי זה נעלם ונסתר אור השגחתו והנהגתו יתברך כמו כן ענין סוד העיבור וחכמת תהלוכות הגלגלים נמסרה רק לישראל, מחמת שנשמותיהם הם המנהיגים את הגלגלים, ומי יודע הנהגתם כמו המנהיג, וצריכין אנחנו להראות זאת החכמה לעיניהם, בכדי שידעו ויבינו שסוד החכמה הזאת הוא רק אצלינו, מחמת שאנו מקושרים בבורא יתברך וכנ"ל, אבל אין להם להודיע להם עצם סוד החכמה הזאת מחמת בחינת וכבודי לאחר לא אתן כנ"ל ועל ידי שמסמיכין רבי שאינו הגון שעל ידי זה נתגרשין מאוירא דארץ ישראל, על ידי זה נלקח סוד העיבור מאתנו שהוא חכמת תהלוכות גלגלי הרקיע ונמסר להם, זה מובן גם כן כפי הנ"ל וזהו שסיים וכל זה על ידי המותרות הנ"ל היינו כנ"ל:

ועל ידי זה אין לו עצה שלימה לעולם וכו' רוצה לומר כי מקור העצה הוא בלב כ"ש (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש, וכשנידון במותרות אזי הטינופות של המותרות עולה אל הלב, כי המוח שהוא רחוק מכלי המאכל ועולים אליו רק אדיים ועשנים מהמאכל, על כן על ידי שנידון במותרות עולים עשנים סרוחים אל המוח ומבלבלים אותו אבל הלב שהוא סמוך אל כלי המאכל, על כן הטינופות בעצמו של המותרות עולה אל הלב ונעשה לבו מטונף כמו בית הכסא שהוא מקום עצת הנשים וכו', ואז כל עצותיו בחינת עצות נבערות (על דרך שאמר הכתוב ישעיה י"ט מ"א אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה וכו') עצת נשים, על דרך שאמרו רז"ל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם (ב"מ דנ"ט) ותוכן הכוונה בזה גם כן על דרך הנ"ל, כי כשאינו יודע איך לעשות הוא בבחינת צמצום, והעצה הוא בחינת המתקת הצמצום הנ"ל וכמבואר לקמן בסי' קמ"ג, אבל על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נידון במותרות, על ידי זה אינו יכול להמתיק צמצומיו, ועל ידי זה אין לו עצה שלימה לעולם וכו' כנ"ל:

שם אות ה', ולא יחצו לשתי ממלכות בחינת עצות וכו' הגם כי לפי פשוטו נאמר על ענין חלוקת מלכות בית דוד, עיין לקוטי הלכות, הלכות תענית הלכה ד' ובהלכות סוכה הלכה ז' ובהלכות הושענא רבא הלכה ב' שחלוקת מלכות בית דוד ובחינת חלוקת העצה הם בחינה אחת, ועל כן נאמר בתחלת מלכות רחבעם (מלכים א י"ב) ויעזוב עצת הזקנים וישב לעם קשות כעצת הילדים וכו', ועל ידי זה נחלקה מלכות בית דוד וכו' ועיין שם עוד, ובהלכות ראש חודש הלכה ז' ובהלכות פקדון הלכה ה' נפלאות גדולות ורבות מענין מאמר זה הנ"ל:

שם, כי משם נמשך המחלוקת על ידי שפגם באמונת חכמים וכו' רוצה לומר כי אם לא היה שום פגם באמונת חכמים שאזי יש להתורה שלימות ומקבלת מחכמה עילאה ומשפעת בכל השכליים פרטיים, שעל ידי זה נמתקין כל הצמצומים, כל צמצום על ידי בחינת השכל שהיא שרשו וכו' על ידי בחינת החכמה עילאה הנ"ל נמתקין כל הצמצומים והדינים בכלל, שזה בחינת מה שכל הצמצומים נכללין בתוך האבן שתיה בחינת קדשי קדשים, אזי בוודאי לא היה שום מחלוקת כי עיקר המחלוקת הוא על ידי בחינת התגברות הצמצומים, שעל ידי זה אין יכולין להשוות זה עם זה בדעותיהן, וזה בא רק על ידי פגם אמונת חכמים, אבל על ידי שלימות אמונת חכמים, על ידי זה נמתקין כל מיני מחלוקת, על ידי שכולם נכללין באחדות אחד בתוך האבן שתיה שכל הכולל חכמה עילאה, ואדרבא כל אחד יודע שעל ידי זה שבני אדם משונים בדיעותיהן ולכל אחד יש לו צמצומים אחרים וגם בחינת שכליים פרטיים להמתיק הצמצומים, על ידי זה דייקא נשלמת התורה בשלימות גדול, שזה בחינת שלימות התורה על ידי תורה שבעל פה דייקא, שהוא בחינת ריבוי הספרים הקדושים שבתורה שנתחברו על ידי חכמים רבים, שלכל אחד היו לו צמצומים אחרים ושכליים פרטיים אחרים להמתיק הצמצומים, על ידי זה דייקא נתחברו ספרים קדושים הרבה (וכעין שאמרו רז"ל בבבא מציאה דף פ"ד לענין ר' שמעון בן לקיש דהוה מקשה לרבי יוחנן כ"ד קושייתא ומפרק ליה ר' יוחנן וכו' וממילא רווחא שמעתא וכו' עיין שם), ועל ידי זה נשלמת התורה באור גדול עד שמקבלת מחכמה עילאה ומשפעת בכל השכליים פרטיים שעל ידי זה נמתקין כל הצמצומים בכלליות ובפרטיות כנ"ל נמצא שהשינוי דיעות בשרשן אינם בבחינת מחלוקת כלל רק אדרבא כנ"ל, רק על ידי פגם אמונת חכמים מתגברין הצמצומים כל כך עד שנעשין בבחינת פירוד ומחלוקת, ועל כן על ידי זה המחלוקת צריכין להתעורר דייקא לשוב על פגם אמונת חכמים, ואז על ידי זה דייקא נתרבין הספרים קדושים ונשלמת התורה וכו' ונמתקין כל הצמצומים על ידי שנכללין כולם בהאבן שתיה כמבואר בפנים ויש לומר בדרך צחות שזה בחינת מה שאמרו רז"ל לענין אבני יעקב (חולין צ"א) התחילו האבנים מריבות זה עם זה וכו' מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת שהיא בחינת האבן שתיה, כי דייקא על ידי המחלוקת שבין האבנים שהן בחינת הנפשות על ידי זה שבין בתשובה ונתרבין הספרים קדושים, עד שעל ידי זה נכללין הכל בתוך האבן שתיה בבחינת (איוב ל"א) הן תוי שדי יענני ר"ת שתיה, וספר כתב איש ריבי וכמבואר בפנים אות ואו זיין:

שם אות ז', וכל אחד בא עם קדושתו וצמצומיו וכו', קדושתו הוא בחינת השכל שנקרא קדש, ובא כל אחד עם בחינת שכלו וצמצומיו אל הצדיק הדור שהוא בחינת קדשי קדשים בחינת אבן שתיה וכו', ועל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים וזוכין על ידי זה להוציא משפטינו לאור כפשוטו, היינו לזכות במשפט ביום הדין של ראש השנה שזה גם כן בכלל מה שכתוב בהתחלת המאמר שעל ידי אמונת חכמים יכולין להוציא משפטינו לאור וכו' רוצה לומר כי על ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים כמבואר באות ו', ואז יוצא לאור משפט וישראל זוכין בדין:

כבר מבואר לעיל שהמאמר הזה נאמר בראש השנה תקס"ח אחר שכבר בא עליו החולאת הגדול של השיעול אשר נסתלק מזה וכבר מבואר במקום אחר בס' חיי מוהר"ן (נסיעתו לנאווריטש יא יב) איך שבקיץ תקס"ז תיכף שבא עליו החולאת הנ"ל התחיל לדבר מן ההסתלקות שלו, ואמר שמוכרח להסתלק על ידי החולאת הזה (וזה שחי אחר כך יותר משלשה שנים היה באמת בנסים ונפלאות גדולות וכמבואר במקום אחר (שם, וגילה דעתו הקדושה תיכף לפני אנ"ש שרצונו חזק מאוד שיהיה להם עסק עם קברו הקדוש היינו לבא לשם ללמוד ולהתפלל ולומר תהלים בכוונה ובהתעוררות הלב, ויהיה לו ז"ל שיעשועים גדולים מזה וחילוץ עצמות וכו', ושבעבור זה ישתדל בטובתינו ותיקון נפשותינו לנצח ופעם אחת אמר בפירוש אני רוצה לישאר ביניכם ואתם תבואו על קברי וכו' ובתיבות אלו שאמר אני רוצה לישאר ביניכם יש בהם עמקות גדול מאד מאד כמבואר ברמז קצת בספר חיי מוהר"ן (בפרט בעת שאמר וגילה ענין התיקון הנפלא והנורא של העשרה קפיטל תהלים, שאז אמר גם כן שגם אחר הסתלקותו וכו' מי שיבוא על קברו ויתן פרוטה לצדקה ויאמר שם אלו העשרה קפיטיל תהלים אפילו וכו' ישתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו וכו' ואמר שהוא תיקון הכללי וייחד עדים על זה כמבואר כל זה במקום אחר (שיחות הר"ן קמ"א, ואנ"ש היו מצטערים מאוד מענין הגילוי דעת של הסתלקותו, וקצת מהם שאלו אותו ז"ל בפירוש מה נעשה ועל מי תעזבו אותנו ומה יהיו מהדיבורים שנדברו וכו', היינו ממה שהתחיל לעסוק עם כל אחד ואחד מאנ"ש להביא אותו לתכלית שלימות תיקונו מאחר שפתאום ובזמן קצר כל כך מתחלת התקרבותם אליו ז"ל ותחלת עסקו עמהם כבר הוא מוכרח להסתלק, והוא ז"ל חיזק אותם בדבריו הנעימים הקדושים הנוראים, ואמר להם שהעיקר הוא שיחזקו עצמם כל אנ"ש באחדות גדול באהבה רבה ואז בוודאי אין להם לדאוג כלל, כי בוודאי יהיו כשרים וצדיקים כמו שהוא רוצה, ואפילו מי שיהיה נלוה להם ויתחבר עמהם, אף על פי שלא היה מכיר אותו כלל בחיים חיותו גם כן יהיה איש כשר וצדיק, כי בעזרת ה' גמרתי ואגמור "איך האב אויס גיפירט אין וועל אויס פירען" גם כבר מבואר שאמר שהאש שלו תוקד עד ימות המשיח (מיין פייעריל וועט טליאן ביז משיח וועט קומען) גם מה שאמר שכמה וכמה צדיקים גדולים מאוד התחילו לעשות ולתקן וכו' ואחר שנסתלקו נפסק הענין, והוא ז"ל רוצה לעשות ולתקן באופן כזה שלא יופסק הענין לעולם, ואלו התלמידים יעשו עוד תלמידים אחרים וכו' וכן עוד להלן יותר וכו' גם קודם ראש השנה הנ"ל דיבר עם הר"ר נתן זצ"ל, וגילה לפניו הענין המבואר בלקוטי תנינא סימן פ"ו שעל ידי קטנות אמונה צריכין לתעניתים ועבודות קשות, והר"ר נתן זצ"ל עומד ומשתומם ומחשבותיו תמהים, כי הוא ידע בנפשו שהוא חזק באמונה וכו' והשיב לו רבינו ז"ל על מחשבותיו וענה ואמר לו, ואם יש לך אמונה וכו' אין לך אמונה בעצמך והזכיר אז מאמר רז"ל (סוטה מ"ח:) מי גרם לצדיקים וכו' קטנות אמונה שהיה בהם, היינו שלא היה להם אמונה בעצמם בשלימות וכו' ואחר כך בראש השנה נכלל ענין זה גם כן במאמר חדי ר"ש הנ"ל, שיש צדיקי הדור שאמונתם שלימה בוודאי, ואף על פי כן יש עליהם מחלוקת וכו' מחמת שאין להם אמונה בעצמן וכו' גם בעתים הללו גילה הענין המבואר בסי' רי"א מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי עיקר המתקת הדינים הוא על ידי קדושת המחשבה כמו שכתוב (עיין זוהר ח"ב רנ"ד:) כלהו במחשבה איתברירו, ואי אפשר לבוא למוחין זכים אלא על ידי התקשרות לצדיקים כמובא בזוהר (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו' וענין זה נכלל גם כן אחר כך בראש השנה במאמר הנ"ל במה שביאר שם באות ו' שכל המתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל כי כולם במחשבה אתברירו וכו' ואחר כך באות ז' מבאר שזה בחינת מה שנוסעין על ר"ה לצדיקים וכו' והנה עד זמן הנ"ל לא היה שום גילוי דעת ממנו ז"ל אודות ספרו הקדוש ליקוטי מוהר"נ אם ברצונו להדפיסו, אדרבא היה נראה מדעתו להיפוך קצת ואחר ראש השנה הנ"ל נסע ללעמברג ומשם שלח לכאן להדפיס ספרו הקדוש, ונדפס בשנה הנ"ל שנת תקס"ח, ומאז דיבר הרבה מענין זה ממעלת וחשיבות מאמריו הקדושים שבספרו הקדוש, והזהיר מאוד להתמיד ולהגות בהם כמבואר במקום אחר וגם זה נכלל במאמר הנ"ל בענין וספר כתב איש ריבי וענין שכבר יש כמה ספרים עכשיו וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים וכולם צריכין להעולם, וצריכין להאמין בהם וללמוד ולהגות בהם ולהחזיק אותם בחשיבות גדול וכו' וכן הצדיקים שיש להם אמונת חכמים בשלימות צריכין גם כן להתחזק ולהאמין בעצמן, היינו בהחידושי תורה שלהם שהם עצמן מחדשין ולהחזיק אותם בחשיבות וכו':

ומכל המבואר לעיל נראה לעניות דעתי, שהמאמר הזה היה אצל רבינו ז"ל כעין צוואה לאנ"ש המקורבים אליו ז"ל, איך שיהיה ההתנהגות אחר פטירתו ז"ל בענין ההתקרבות אליו ז"ל, ורימז להם שהעיקר הוא להתחזק באמונת חכמים באמת ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, ועל ידי זה זוכין להוציא משפטינו לאור, היינו שיקבל וילמוד מכל הלימודים שלומד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג, הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו, אשר זה עיקר מטרת כוונת מעלת ההתקרבות לצדיקים, ולא די לעיין בספרים קדושים לבד (כקושיית החולקים על ענין זה של התקרבות לצדיקים וכמובא גם במאמר תפלה לחבקוק סי' י"ט ובשאר מקומות בדבריו ז"ל), כי לאו כל אדם זוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות ממה שלומד בספרים, וכמו שאמרו רז"ל (עיין סנהדרין צ"ג:) לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא סייעתא דשמייא, וכמו שהביא רבינו ז"ל במאמר זה עצמו מענין דואג שהיה אדם גדול והוציא משפט מעוקל שאין דוד ראוי לבוא בקהל, אשר תקוות כל קהל ישראל הוא על ידי דוד משיח ה', ומחמת זה עצמו צריכין בוודאי להתחזק מאוד ולהשתדל להתקרב לצדיקי אמת בכדי שהם ידריכו אותו בדרך ישרה כל אחד לפי בחינתו ורבינו ז"ל רימז בכאן שעל ידי שלימות אמונת חכמים זוכין להוציא משפטי אמת מהלימוד בספרים קדושים לבד גם כן וכן זוכין על ידי זה לעצה שלימה שגם בשביל זה צריכין לבקש ולהשתדל למצוא איזה מנהיג אמיתי שיוכל לתקן עצתו רק כל זמן שאין זוכין למצוא זה המנהיג האמת, אזי על ידי ששבים באמת על פגם אמונת חכמים עד שבכל פעם נחשבין בעיניו ביותר הספרים הקדושים שנתחברו על ידי צדיקי אמת ומאמין בהם ועוסק בהם בתמימות ומבטל דעתו נגדם ונזהר לבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, על ידי זה בעצמו נשלם אור התורה הקדושה ביותר עד שמקבלת מחכמה עילאה ומשפעת בכל החכמות שהם בחינת השכליים פרטיים, עד שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים בכלליות וגם בפרטיות יוכל על ידי זה כל בחינת שכל הפרטי להמתיק בחינות הצמצומים השייכים אליו כי הוא שרשם ואז על ידי זה יוכל כל אחד להוציא משפטי אמת מכל הלימודים שלומד, מאחר שנתתקן מוחו ושכלו אשר בזה תלוי עיקר תיקון המשפט וכן על ידי זה נשלמת העצה אצל כל אחד לפי בחינתו, כי שלימות העצה הוא עיקר בחינת המתקת הצמצומים כנ"ל:

גם רימז להם הפגם הגדול שנעשה על ידי מנהיגים שאינם ראוים לסמיכה, והתנבא ברוח קדשו כל מה שיבוא על ישראל על ידי זה חס ושלום, שיהיו גוזרין שלא יהיה תוקף לשום כתב ישראל רק לכתבים שלהם, וישראל יהיו מוכרחים ללמוד כתב שלהם, וכל המשפטים יהיו על ידי כתבים שלהם וכו' וגם על ידי זה גוזרין גזירת גירוש שהוא הגזירה של הסטעפיס וכו', שכל אלו הגזירות יצאו שנים הרבה אחר הסתלקותו ז"ל, ונתקיימו בימינו בעוונותינו הרבים, וגם מה שנלקח סוד העיבור מאתנו שהוא חכמת תהלוכות גלגלי הרקיע וכו' ונמסר להם הגם כי אי אפשר לנו לידע תוכן כוונתו ז"ל בזה, כי יש בזה דברים גבוהים מאוד כמובן למעיין בפנים, אף על פי כן אפשר לומר שגם זה בכלל דבריו ז"ל מה שהתגבר בימינו הלימוד של הפילוסיפיא וחכמת הטבע, וחותרים לסתור כל דרכי החכמה שמכבר, וכל חכמת ישראל בזה ללעג וקלס בעיניהם, וכהנה יש עוד ענינים הכלולים גם כן בענין זה, והכל בא על ידי פגם אמונת חכמים והעיקר על ידי שמסמיכין מנהיגים שאינם הגונים, היינו שאין להם אמונת חכמים בשלימות, ושם מבואר איך צריכין ליזהר מאד שלא להסמיך אותם ושלא ליתן להם שום תוקף ועוז, וממילא מובן איך צריכין להתרחק ממנהיגים החולקים על צדיקי אמת ודוברים עליהם עתק בגאוה ובוז, שהם ממש בבחינת דואג שהוציא משפט מעוקל כזה עד שדן את דוד שאינו ראוי לבוא בקהל כנ"ל:

וגם רימז להם איך שצריכין על ידי המחלוקת להתחזק ביותר באמונת חכמים ובספריהם הקדושים, הגם כי על פי רוב כוונות החולקים הוא להיפוך מזה בכדי להפיל את האדם ולבלבל אמונתו ביותר כמובן אבל האדם צריך לבלי לשמוע אליהם כלל, רק שידע בבירור כי עיקר המחלוקת בא עליו בכדי לעוררו שיזדרז לשוב באמת ולתקן פגם אמונת חכמים והמחלוקת הוא בחינת מים טהורים המטהרים אותו מבחינת הטינופות והמותרות שנשקע בהם על ידי שפגם באמונת חכמים כמבואר כל זאת בפנים ואפילו מי שיש לו אמונה שלימה, לפעמים בא עליו מחלוקת בכדי שיתעורר לתקן בחינת האמונת חכמים אצל ההמון עם, ולפעמים בא עליו המחלוקת מחמת שאין לו אמונה בעצמו בחידושי תורה שלו שהוא בעצמו מחדש, וצריך לשוב על זה:

וגם רימז להם מגודל מעלת התיקון הגדול שנעשה על ידי הנסיעה לצדיקים על ראש השנה שעל ידי זה נכללים כל נפשותם בתוך הצדיק הדור שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקין כל הצמצומים והדינים ועל ידי זה נעשה שמחה בחינת (משלי י"ג) אור צדיקים ישמח שזה בחינת חדי ר"ש וכו' ומה שאמר רשב"י להחברייא שלו (זוהר ח"ג קכ"ח) אנן בחביבותא תלייא, היינו האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה עיקר ההמתקה והתיקון וכו' כמבואר בפנים, שזה בחינת מה שנתבאר למעלה שהבטיח להם שגם אחר הסתלקותו כשיהיו נכללים יחד באהבה ואחדות אזי בוודאי יגמור עמהם לטובה מה שהתחיל לעסוק עמהם עד שיהיו כולם כשרים וצדיקים, ואפילו מי שיתחבר עמהם יהיה גם כן איש כשר וצדיק באמת וזה מובן ממילא שגם ענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים היה דעתו ז"ל גם כן על ענין הנסיעה שנוסעין כל אנ"ש בכל שנה לאומין להשתטח על קברו הקדוש, ולהרבות שם בתחנונים בכל ערב ראש השנה, ואחר כך מתפללין כל הקיבוץ הקדוש הזה ביחד בראש השנה (בבית הכנסת הגדול והקדוש שנקרא על שמו ז"ל) בכלליות גדול ובאחדות רב ואהבה רבה ועצומה מאוד כל החברים זה לזה ממש, כולם בלב אחד כאיש אחד ובהתקשרות גדול לכל הצדיקי אמת ובפרט לכח וזכות הגדול והנורא של רבינו ז"ל אשר כל רעותין טבין של כלל אנ"ש תקיעין תמן גם כל השנה בעבודה שעובד את השם יתברך כל אחד בביתו, בפרט בזמן קהילה לכל בעת שמתקבצין ומתאספין כולם לשפוך את לבם ברחמים ותחנונים לפני השם יתברך על ציונו הקדוש, ואחר כך מתפללין יחד בראש השנה בהתקשרות גדול בלב ונפש לכל הצדיקים גם להשוכני עפר כמבואר בדבריו ז"ל במאמר אבא שאול סי' נ"ה, בפרט אליו ז"ל והחוש מעיד שענין זה של הקיבוץ שמתקבצין כלל אנ"ש על ר"ה לאומין, זהו עיקר הכלליות וקשר האחדות של כל אנ"ש בקשר אחד, ורק בזה אנו מקיימין רצונו ז"ל להיות מחזיקים את עצמם כלל אנ"ש בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל, ורק על ידי זה עיקר קיום הארת השארתו הקדושה לנצח, כאשר הבטיח ז"ל שענינו לא יופסק והאש שלו תוקד עד ימות המשיח כנ"ל, וכנראה בחוש אשר זה יותר מששים שנה אחר הסתלקותו ז"ל, והאש הקדוש של אמונת חכמים בו ז"ל ובחיבוריו הקדושים ובכל הצדיקי אמת בוער בלב אנ"ש עד אין סוף ממש, ומשתדלים לעסוק בעניניו ז"ל בכל פעם בהשתדלות יתירה ביותר להפיץ מעיינותיו חוצה להדפיס חיבוריו ז"ל, ולבנות בניניו הקדושים, ולעסוק בכל ענייניו עלצ צד היותר טוב וכבר יש רבים מאנ"ש אשר כמעט שלא הכירו ולא ידעו ולא ראו גם שום אחד מתלמידיו הקדושים ז"ל, ואף על פי כן בוער בלבם עסקיו ועניניו של רבינו הקדוש ז"ל כאש יוקדת ממש, ושותים בצמא את כל דבריו ודברי תלמידיו הקדושים ז"ל, והם עליהם ממש כמים קרים על נפש עיפה, ועובדים את ה' באמת בכל לבם ובכל נפשם, והכל בכח קדושת ההתנוצצות הארת הדעת הקדוש שנשאר בעולם מרבינו הקדוש ז"ל על ידי חיבוריו ותלמידיו הקדושים; ועיקר יסוד קיום כל הענין זה הנ"ל הכל הוא על ידי הענין הקדוש של ההתקבצות וההתאספות יחד של כלל אנ"ש על ר"ה וגם כפי אשר נתבאר למעלה שרצון רבינו ז"ל היה שגם אחר הסתלקותו ז"ל יהיו כל אנ"ש באגודה אחת וקשר אחד וכאן במאמר זה מבאר שעל ידי האהבה והכלליות שנכללין יחד על ידי זה נמתקין כל הדינים ודבר בעתו מה טוב ומובן ממילא כי מאחר שראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, אז בוודאי הזמן גרמא לזה ביותר להתאסף כולם ביחד בכללות אחד (שזה בחינת מה שגם בכלל ישראל מתאספין על ימים נוראים מכל הכפרים להתפלל ביחד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות), ולהשען בכח וזכות הצדיק הקדוש והנורא שהוא בחינת אבן שתיה, ולהתפלל אל השם יתברך שימתיק כל הצמצומים והדינים מעלינו ומעל כל ישראל ויוציא כאור משפטינו בפרט כפי מה שביארנו למעלה מה שבעתים הללו אמר מה שמבואר בסי' רי"א שמה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים הוא כי עיקר המתקת הדינים הוא על ידי קדושת המחשבה בחינת מוחין זכים וטהורים, ולזה זוכין על ידי התקשרות לצדיקים בבחינת (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו (וכבר מבואר למעלה שגם ענין זה נכלל אחר כך בר"ה במאמר זה הקדוש של חדי ר"ש) ובזה גילה דעתו בפירוש שכוונתו להתאסף יחד גם על קברו ז"ל להתפלל שם כי עצמות יוסף הוא בחינת קבר הצדיק ממש

ובזה מבואר מאוד מה שאמרו רז"ל (סוטה די"ג) בענין השני ארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף והארון ששם לוחות האבן וכו' קיים זה מה שכתוב בזה ולפי הנ"ל הם ענין אחד ממש ועיין בתנחומא פרשת וארא, וכן במדרש רבה שלא היה יכול שלמה להכניס את הארון לבית קודש קדשים עד שהביא ארונו של דוד, והכל מבואר על פי הנ"ל; כי הצדיק האמת הוא בחינת קדשי קדשים אבן שתיה, ששם היה עומד הארון עם הלוחות שזה בחינת לוחות האבן כמבואר בפנים (ולבאר הענין בדקות ורוחניות יותר קצת הוא, כי ידוע כי מקום גניזת הצדיק הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל, וכמובא בדבריו ז"ל בלק"ת סי' ק"ט וזה ידוע כי גם בקדושת ארץ ישראל עצמה יש כמה בחינות שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (כלים א ו) עשר קדושות קדשה ארץ ישראל וכו' ועיקר קדושתה נמשך מקדשי קדשים ששם האבן שתיה, ושם היה עומד הארון עם הלוחות, ושם מאיר בחינת אור החכמה עילאה, ומשם נמשך קדושה לכלל ארץ ישראל אשר בשביל זה אמרו רז"ל כי (בבא בתרא קנ"ח:) אוירא דארץ ישראל מחכים וכן ידוע כי גם בין הצדיקים יש כמה וכמה בחינות ועל כן אפשר לומר שמקום גניזתו של הצדיק האמת מופלג במעלה מופלגת מאוד מאוד הוא בחינת קדושת האבן שתיה ממש ובזה תבין קצת מה שמספרין אנ"ש מענין הסתלקותו הקדוש של רבינו ז"ל ביום ד' של סוכות שחל אז ביום ג' (כי יום ראשון של סוכות חל אז ביום שבת קודש) ושמעו מרבינו ז"ל איך שישב על מטתו בחלישות גדול מאוד ואחז הלולב עם האתרוג בידו, ואמר בקול נעים קול דממה דקה קדוש ונורא מאוד את תפלת ההושענא של אבן שתיה, עמוד והתבונן והתפלא עד היכן הדברים מגיעים, ואי אפשר להאריך בענינים גבוהים ורמים ונשגבים נסתרים כאלו כמובן) וכבר מבואר בספר חיי מוהר"ן איך בערב ר"ה האחרון באומין סמוך להסתלקותו ז"ל סיפר הרבה בענין גודל החיוב ליסע אליו ז"ל על ראש השנה, ואמר שאין דבר גדול מזה, והזהיר הרבה בזה; ואחר כך כשנסתלק בסמוך תיכף בחג הסוכות שאחר ראש השנה הזה, אז ידעו והבינו כולם למפרע שכל ענין הסיפור והאזהרות הנ"ל, היו גם על אחר הסתלקותו ז"ל, להתאסף גם אז יחד כל הקיבוץ של אנ"ש על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשין תיקונים נפלאים מאוד מה שאין לשער כלל, ולא ביאר הענין בפירוש מטעמים הכמוסים אליו, בשגם כי ידוע כי כך היה דרכו בקודש גם בשאר ענינים רבים מעניניו הקדושים ז"ל וכמבואר במקום אחר

הנה הארכנו קצת לבאר קצת איך שלעניות דעתי נראה, שמאמר של חדי ר' שמעון הנ"ל היה כעין צוואה ממנו ז"ל, לרמז לאנ"ש על ענין ההתנהגות של אחר פטירתו ז"ל, היינו להתחזק מאוד באמונת חכמים ולעסוק בלימוד ספריו הקדושים וספרי כל צדיקי אמת, ולהחזיק אותם בחשיבות גדול, ולהאמין בהם באמת ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, וכן ליזהר מאוד מלהסמיך את המנהיגים שאינם הגונים ולבלי ליתן להם שום תוקף ועוז ומכל מיני מחלוקת שעוברים על האדם יתעורר לשוב בתשובה, ולהשתדל לתקן בחינת האמונת חכמים ביותר, ושיש כמה בחינות בזה, וליזהר ביותר בענין הנסיעה על ר"ה לצדיקים וכו' וכבר נתבאר שרימז גם על הקיבוץ של אנ"ש גם עכשיו על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשה שמחה, וכנראה בחוש השמחה הגדולה שיש בין אנ"ש בזמן הקיבוץ הקדוש הנ"ל גם עכשיו, וליזהר מאוד באהבת חברים בחינת אנן בחביבותא תליא להכלל יחד באחדות אחד באהבה רבה, ועל ידי כל זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים, ועל ידי זה יכולין להוציא משפטינו לאור מכל הלימודים שילמוד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו (שזה בחינת מה שהבטיח שגם מי שיתחבר אל אנ"ש יהיה איש כשר), וגם זוכין על ידי זה לעצה שלימה ולכל טוב ועל כל הנ"ל מה שעל ידי זה נשלמת התורה הקדושה בשלימות גדול, ומקבלת מחכמה עילאה ומשפעת בכל החכמות, שעל ידי זה נמשכין כל התיקונים האלו הנ"ל

והנה במאמר זה אות ב' מבואר שם מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה, ושעל ידי הסמיכה לרבי הגון שהנהגתו בבחינת משפטי אמת על ידי שיש לו אמונת חכמים בשלימות, אזי על ידי הסמיכה שאז מקבל חכמתו מבחינת יד ה' בבחינת (דברים ל"ד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, אזי מביא הארה וכח בכתב ידינו וכו' ולפי עניות דעתי רימז גם בזה סמיכה להר"ר נתן ז"ל, כאשר כבר רמזנו למעלה קצת בענין מה שביארנו קצת על המאמר קרא את יהושע סי' ו' ושגם במאמר כי מרחמם ינהגם בלק"ת סי' ז' שנאמר בשנת תק"ע שהיא שנה האחרונה של ימי חייו ז"ל, וגם שם מובא בסוף המאמר פסוק זה (שם) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו', ואז הבינו גם קצת מאנ"ש שכוונתו ז"ל להסמיך בזה את הר"ר נתן ז"ל, בפרט לפי מה שמבואר לעיל מה שאמר לו רבינו ז"ל ואם יש לך אמונה וכו', מובן מזה שגם רבינו ז"ל הסכים למחשבותיו שיש לו אמונה שלימה, רק שצריך לתקן עוד בחינת האמונת חכמים להאמין גם בעצמו ובחידושיו שהוא מחדש ואם כן בוודאי היה ראוי לסמיכה, מאחר שיש לו אמונת חכמים בשלימות וזוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות מכל הלימודים שלומד, שזה בעצמו כל ענין החיבורים הקדושים שחיבר הר"ר נתן ז"ל שהם ספרי ליקוטי הלכות שהתחיל לחברם בחיים חיותו של רבינו ז"ל ובפקודתו ז"ל, אשר כל יסוד ענינם הוא רק על קוטב זה להוציא מכל הלימודים שהאדם לומד משפטי אמת והנהגות ישרות הן מהלכות בשר בחלב ותערובות וכו', והן מהלכות טוען ונטען, וגביית חוב ופקדון, ושומרים, וכל כיוצא בזה, וכמובא גם בהקדמה של ספר לקוטי הלכות וחכם כזה בוודאי ראוי לסמיכה

ויותר יש לבאר בזה מענין ידי הכתיבה וידי הסמיכה, כי הר"ר נתן ז"ל היה כתבן וסופר גדול וחיבר ספרים הרבה, וגם כתב כמעט כל חיבוריו הקדושים של רבינו ז"ל, ורבינו ז"ל בעצמו אמר עליו שיש לו חלק גדול בהספר ליקוטי מוהר"ן, וכמעט שכל הספר הוא שלו (היינו על ידי הגיעגועים והתשוקות גדולות וחזקות מאוד שהיו לו לשמוע חידושי תורה מרבינו ז"ל וגודל זהירות וזריזות השתדלותו בזה לכותבן ולהעתיקם) ושמעתי מפיו הקדוש בפירוש, שכל חיותו והתחזקותו בעבודת ה' אחר פטירת רבינו ז"ל הוא רק על ידי הכתבים שציוה עליו רבינו ז"ל לחדש תמיד חידושי תורה ולכותבן בספר, וגם נשמע מפיו הקדוש שחקר הרבה בדעתו במה לזכות את העולם ולהאיר להם קצת מהרשימה הקדושה שקיבל מרבינו ז"ל, ונתברר לו שהוא רק על ידי שיכתוב ספרים רבים בענין זה ויפיצם בישראל וכו', שכל זה הוא על ידי בחינת ידי הכתיבה כנ"ל ובאמת כל הכח הזה של ידי הכתיבה שלו הכל הוא רק בכח ההארה הגדול של הרוח חכמה שהאיר עליו רבינו ז"ל על ידי בחינת ידי הסמיכה שזה בחינת (דברים ל"ד) כי סמך משה את ידיו עליו (וכאשר אמר לו רבינו ז"ל בפירוש כמו שמבואר במקום אחר) נמצא מבואר שרימז רבינו ז"ל בזה המאמר גם כן בחינת סמיכה להר"ר נתן ז"ל, כאשר באמת היה מנהיג ישראל אמיתי וזיכה את הרבים מאוד אחר פטירתו של רבינו ז"ל, וכמעט שעיקר ההשארה של רבינו ז"ל הוא רק על ידו וכמבואר במקום אחר, ואף על פי כן לא ביאר רבינו ז"ל ענין זה מפורש מטעמים הכמוסים אליו ז"ל וכנ"ל נמצא מבואר שאחר פטירתו של רבינו ז"ל עדיין נשאר איזה בחינת מנהיג הכולל לאנ"ש היינו הר"ר נתן ז"ל, רק שממילא מובן שהזקנים המקורבים לרבינו ז"ל מכבר קודם התקרבותו של הר"ר נתן ז"ל בוודאי היה קשה להם לקבל עליהם את הר"ר נתן ז"ל למנהיג, ועל דרך שאמרו רז"ל גם לענין משה ויהושע ממש זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכו', בפרט כי רבינו ז"ל לא ביאר בפירוש וגם להר"ר נתן ז"ל היה קשה לקבל השררה והמנהיגות ולהשתרר קצת על זקני מקורבי רבינו ז"ל אך על כל פנים לבני הנעורים הרוצים להתקרב אל השם יתברך, אליהם בוודאי היה הר"ר נתן ז"ל לרועה נאמן ומנהיג אמתי ובזה תבין דבר נפלא ונעלם בהנהגת השם יתברך והשגחתו הקדושה, מה שפטירתו של הר"ר נתן ז"ל בעצמו היה בעת עוסקו לחדש חידושי תורה על מאמר זה של חדי ר"ש הנ"ל, היינו בעת שעסק לחדש בהל' ראש חודש הלכה ז' ושם מובן גם כן הרבה מהנ"ל ועיין שם גם מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וכו', כי אחר פטירתו ז"ל צריכין להשתדל ביותר לילך עם מאמר חדי ר"ש הנ"ל ולקיים ככל הכתוב כנ"ל ובזה תבין קצת דבריו הקדושים שאמר ביום הסתלקותו הקדוש שהיה ביום ו' ערב שבת קודש עשרה בטבת שנת תר"ה, וקודם אור הבוקר עמדו לפניו קצת מאנ"ש ושאל אותם, מה היו השלשה צרות שאירעו לישראל בחודש טבת, והתחיל בעצמו לחשוב אותם, היינו מה שסמך מלך בבל על ירושלים, ומה שמת עזרא הסופר, ומה שנכתבה התורה יונית, ואמר להם בזה הלשון כבר מבואר בענין זה בחידושיי שכל הג' צרות הם מבחינה אחת (ורוצה לומר בהלכות תענית הלכה ד' המיוסד גם כן על ענין מאמר זה של חדי ר"ש הנ"ל) כי עזרא הסופר היה כותב ספרים הקדושים היינו ספרי תורה הקדושים, והיה ממשיך הארה גדולה בכתב ישראל, וכשמת ונסתלק אזי נחלש כתב ידינו וניתן תוקף לכתבים שלהם, עד שגם התורה הקדושה נכתבה בכתב יונית, ועל ידי זה נתגרשין ישראל מארצם כנ"ל, שעל ידי פגם אמונת חכמים אין שלימות להתורה כביכול ואין יכולין להמשיך ההמתקה מבחינת קדשי קדשים, ועל ידי זה נחלש כתב ידינו, וניתן תוקף לכתבים שלהם, וגוזרין גירוש על ישראל, שזה בחינת הג' צרות הנ"ל, מיתת עזרא הסופר שזה בחינת ביטול כתב ידינו, וניתן כח לכתבים שלהם שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, ונתגרשו ישראל מארצם שזה בחינת התחלת החורבן שהיה בטבת, והאריך אז בענין זה קצת לבאר ביותר ממה שכתוב שם בהלכות תענית הנ"ל, כי יש גם עכשיו אנשים צדיקים שעוסקים בזה לכתוב ספרים קדושים הבנויים על יסוד תורתינו הקדושה ועל יסוד אמונת חכמים בשלימות, ועל ידי ספרים הקדושים אלו נשלמת התורה בשלימות גדול עד שמקבלת מחכמה עילאה בחינת אבן שתיה קדשי קדשים ומשפעת לכל החכמות, שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים כנ"ל והצדיקים האלו הם בחינת עזרא הסופר שהיה כותב ספרי תורה הקדושים בקדושה גדולה, וכשנסתלקין חס ושלום אלו הצדיקים, אזי מתחילין להתגבר ולהתפשט החיבורים של החכמות חיצוניות אשר נתחברו על ידי הקלי עולם אשר הם בהיפוך ממש מבחינת אמונת חכמים, כי הם הם עיקר המלעיגים על דברי חכמים, עד שרוצים להטות גם דעת תורתינו הקדושה אל שטות חכמתם הרעה והמוטעת שנקראת בלשון חז"ל (עיין בבא קמא פ"ב פ"ג) חכמת יון שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, וזה גורם עיקר החורבן והגליות וכל הצרות רחמנא ליצלן ואמר בזה הלשון בלשון אשכנז אז עזרא הסופר ווערט נסתלק זענין זעך מתגבר וכו' כנ"ל, והאריך קצת בענין זה איך שבעוונותינו הרבים מתפשט האפקורסית בעולם, והעיקר הוא רק על ידי פגם אמונת חכמים וכו' וסיים אך על כל זאת אתה מרום לעולם ה', כי עלה אחת ודף אחד של החיבורים והספרים הקדושים שנתחברו על ידי הצדיקי אמת בעלי אמונת חכמים בשלימות יכריע ויעמוד נגד כל החיבורים הרעים שנתחברו על ידי המלעיגים על דברי חכמים על כן למען השם תראו להתחזק ולהתאמץ בזה בכל האפשר להדפיס את הספרים קדושים הנ"ל (כי אז היו כל דבריו הקדושים ז"ל בכתיבת יד עדיין ולא נדפס בימיו רק חלק ראשון מהאורח חיים) ולפרסמם בישראל למען יוכלו הכשרים לעמוד ולהתחזק באמונתם הקדושה בשלימות ובשעה שדיבר מזה לא הבינו עדיין תכלית המכוון כל כך, עד אחר שראו שנסתלק ביום זה עצמו אז הבינו למפרע קצת כוונת דבריו הק' ז"ל עד היכן מגיעים וכן היה שתיכף אחר הסתלקותו התחילו להתפשט ולהתגבר הגזירות של לימוד נערי ישראל כתבם ולשונם בבתי סיפריהם שהם השקאליס, וההכנסה על זה היתה שהטילו מס על ישראל לשלם בעד הדלקת נר של שבת, שמזה דיבר גם כן ביום הנ"ל סמוך להסתלקותו, ורימז שנוגע גם כן לענין מאמר זה הנ"ל וכמבואר קצת בהלכות ראש חודש הלכה ז' גם הגזירה של שינוי המלבושים ועוד כהנה וכהנה, והרוח סערה של האפקורסית הולך וסוער בכלליות ובפרטיות מה שאי אפשר לבאר כלל אך זאת נחמתינו בעניינו מאחר שרואין שנתקיימו ראש דבריו, בוודאי בעזרת השם יתקיימו כל דבריו הקדושים ז"ל, שהספרים הקדושים הבנויים ומיוסדים על יסוד אמונת חכמים בשלימות, בפרט הספרים הקדושים הבנויים על יסוד התגלות הדעת וחידושי תורתו של רבינו הקדוש אור האורות זצ"ל, המה יעמדו בעזרתינו סלה ולא יאשמו כל החוסים בו ועיין בהלכות תענית הנ"ל מבאר שפרשת ויגש והפטורה שלה מרמזין על כל התיקונים המבוארים במאמר חדי ר"ש הנ"ל, ועיין גם בהלכות שחיטה הלכה ה' המחובר להלכות תענית הנ"ל, ופטירתו של הר"ר נתן ז"ל היה ביום ו' ערב שבת קודש פרשת ויגש הנ"ל:

מאמר ויסב סי' ס"ב נאמר בשבת שירה חורף תקס"ה, ובעת ההיא היתה בתו חיה ז"ל חולה על העינים שגדל לה על העינים מה שקורין בילמא וכמעט שנסמית בעיניה, ואמר רבינו ז"ל המאמר הזה ושם מבואר מאמר הזוהר הקדוש עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, והמשיך לה רפואה ונתרפאת על ידי זה וכו' (חיי מוהר"ן ועיין שם עוד):

שם במאמר זה אות ב', שהיצר הרע מקשה את לבו ליפול ברעה רוצה לומר כי הגם שאין בלבו שום קושיות על השם יתברך, אף על פי כן הסתרת הידיעה היא בעצמה בחינת אפיקורסית וקשיות שהיצר הרע מקשה את לבו וכו':

שם אות ה', ואז כשנתדבקין אחורי הקדושה שאי אפשר להקליפות ליכנוס לשם ולינק ואז נתגלין הפנים של הקדושה ואז (בראשית י"ב) ויראו אותה שרי פרעה וכו' ויהללו אותה אל פרעה וכו' וכל זאת הוא מכוון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם וכו' היינו להוציא הניצוצות הקדושה מביניהם וכו' ואזי משליכין כל העובדי כוכבים את אליליהם ופונים כולם לאמונת ישראל לקרוא כולם בשם ה' וכו' ובזה מובן מה שכתוב לעיל באות ד' (צפניה ג) אז אהפוך אל העמים שפה ברורה, היינו הדיבור שנתברר מביניהם הוא הופך את עצמו אל העמים וכו' רוצה לומר כי מתחילה היה להם יניקה מבחינת אחוריים דקדושה בחינת אחר הדברים, ועכשיו על ידי התענית שהוא ההיפוך ממש מתאוות אכילה ושתיה שהם בחינת ראשי הקליפות בחינת שלשה שרי פרעה הסמוכין להדיבור ויונקין ממנו, ועל ידי התענית מעלה מהם הניצוצות הקדושות של אותיות הדיבור ומדבק אחורי הקדושה, ואז אי אפשר להקליפות לינק משם, ואז נתגלין הפנים של הקדושה שזה בחינת שהדיבור שהוא בחינת מלכות בחינת שרה כידוע הופך את עצמו אליהם עם פניו דייקא, וכל זאת כדי להוציא גם שאר ניצוצות הקדושות מביניהם, כי מפני הקדושה אי אפשר להם לינק אדרבא כל ניצוצות הקדושה שביניהם עולין משם שמתדבקין אל הקדושה, ואז נשארין הקליפות בלא חיות, ואז כל העובדי כוכבים משליכים אלילי כספם וזהבם ומתדבקים באמונת ישראל בבחינת (צפניה ג) לקרוא כולם בשם ה', וזהו עיקר שלימות וקישוטי אמונה, ואז כשהאמונה בשלימות יוכל להיות על ידי אכילתו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פניפ בפנים, שזה בחינת מה שמבואר בכתבים כי שם הויה במלואו גימטריא ע"ב, ושם אלקים במלואו גימטריא שין, ועל כן הויה אלקים פנים בפנים כנ"ל גימטריא שב"ע, שזה בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים על ידי אכילתן של ישראל שהוא שבע, וזה בחינת ואכלת ושבעת היינו שתגרום באכילתך יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים שזה בחינת שבע כנ"ל:

אות ו', מה פרעה גוזר ואינו מקיים פרעה היינו מערכת המזלות הגלויים לכל גזירתם אף אתה גוזר ואינך מקיים כי הצדיק מבטל רוצה לומר כי כשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות אז נתוודע לכל, כי גם דרך הטבע שעל פי מערכת המזלות אינו מתנהג רק ברצונו והשגחתו ית' ועל כן יש כח להצדיק לשנות הטבע ולבטל החיוב של מערכת המזלות על ידי תפלתו שמתפלל להשם יתברך, והשם יתברך מבטל רצונו מפני רצון הצדיק, ומבטל על ידי זה חיוב המזלות שהיה גם כן על ידי רצונו יתברך שרצה שיהיה הדבר כך כמו שהמזלות היו מחייבין, ועכשיו שידד הטבע וביטל זה החיוב בכדי לעשות רצון הצדיק שהתפלל לפניו שיהיו באופן אחר כמו שהוא רוצה ועיין בנוסח כתב יד מלשון רבינו ז"ל שנמצא מזה המאמר מבואר שכוונתו כנ"ל:

וזה שכתוב למעלה (בראשית מ"ד) ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני ולא ישמע עוד אמצעי רוצה לומר כי ההנהגה שהשם יתברך מנהיג העולם על ידי מערכת המזלות, הוא כמו בחינת ההנהגה על ידי איזה אמצעי שמזה נשתלשל כל בחינת הטבעיות המובא בפנים לעיל אבל כשנתבטל ההנהגה של מערכת המזלות על ידי תפלת הצדיק, כי השם יתברך שומע תפלת הצדיק ומשדד המערכות ומשנה הטבע, זהו בחינת ההנהגה של השם יתברך בעצמו וכבודו כביכול בלי התלבשות בשום אמצעי, שזה בחינת ידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני ולא ישמע עוד אמצעי, היינו שכל מה שנצרך לו יפעול רק על ידי תפלה להשם יתברך בלי שום התלבשות בסיבה טבעיות רק למעלה מדרך הטבע בבחינת ההנהגה שיהיה לעתיד כמבואר בפנים:

ועיין במאמר אית לן בירא סימן ל"א, שהנהגת המזלות בדרך הטבע הוא בחינת הסתרת פנים שפני ה' מוסתר כביכול בדרך הטבע וכו' היינו שכביכול השם יתברך מלביש ומסתיר אור השגחתו יתברך בדרך הטבע, שזה בחינת (דברים ל"א) והסתרתי פני מהם והיה לאכול שזה בא על ידי פגם אמונה, כמו שכתוב בפרשת וילך (שם) הנך שוכב וכו' העם הזה וזנח אחרי אלקי נכר וכו' וחרה אפי וכו' והסתרתי פני וכו' ועל ידי ההנהגה הזאת מתגבר ביותר בחינת מיעוט האמונה כמבואר במאמר זה ועל כן כשנשלמת האמונה שאז נעשה על ידי אכילתו יחוד קודשא בריך הוא פנים בפנים, אז השכינה שהיא האמונה מתחננת לפני השם יתברך שינהיג את ישראל בבחינת ההנהגה של בחינת פנים בפנים, היינו על ידי השגחתו יתברך לבד בלי התלבשות בדרך הטבע שזה בחינת באזני אדוני וכו' ואל יחר אפך על העבר, היינו שעד עתה לא היתה אמונתם שלימה שעל ידי זה בא חרון אף והסתרת פנים חס ושלום כנ"ל, וזה כי כמוך כפרעה וכו' כי אתה אינך ידוע אלא מהגלוי אל הסתום, ועל כן אדרבא על ידי שהנהגתך מלובשת ומכוסה בדרך הטבע לפיכך טעו כל אחד לפי טעותו, אבל כשתעשה נפלאות ותשנה הטבע על ידי תפלת הצדיק, על ידי זה בעצמו תהיה האמונה נשלמת אצלם כנ"ל:

שם וחמושים אחד מחמשה היינו ה' מוצאות הפה שעל ידו כל העובדי כוכבים פונים אל אמונת ישראל לעבדו שכם אחד וכו' רוצה לומר ונמצא שעל ידי החמשה מוצאות הפה שהוא הדיבור על ידי זה נמשך בחינת אחד, היינו שהכל פונים לעבדו שכם אחד כנ"ל:

שם שייך לאות ב', וזה שלום וכו' וכן מה שכתוב שם אחר כך, גם זה שייך לאות הנ"ל מהמחלוקות נעשה הלכות וכו', היינו שבכאן מבאר איך שגם על ידי השלום שיש בכלל העולם בין אחד לחבירו נתבטל גם כן האפיקורסית וזה השלום בכלל נמשך גם כן על ידי לימוד הלכות וכו':

מאמר סוד כוונת המילה סימן ס"ג נאמר בחורף תקס"ה, בשבת שקודם הברית מילה של בנו הק' שלמה אפרים ז"ל סמוך לראש חודש ניסן, אחר שיצאו רוב העולם שבאו לקבל פניו כנהוג שנקרא שלום זכר, ואחר שיצאו המון העם נשארנו אנחנו עומדים לפניו, בתוך כך הסתכל על המנעל של הר"ר נתן ז"ל שנתעקם מאוד, דהיינו שהעקב שקורין פאדעשווע נתעקם הרבה לפניו על פני המנעל, ענה ואמר המנעל שלך הוא דומה כמו שטופחין בפנים (ובלשון אשכנז דיין שיך האט איין פנים וויא אפאטש אין פנים) ושתק מעט אחר כך ענה ואמר שיחות חולין שלנו ואמר בזה הלשון אונזער שיחות חולין (וק תיבת אונזער), יאמר לי איזה מקובל איך בזה הווערטיל כלולין כל הכוונות של מילה ומה שהוא גבוה מכוונות, והתחיל לזרוק מפיו הקדוש בחן קדוש ונורא מאוד, ואמר יש וטפח לו על פניו ויש וטפח לו בסנדלו, והזכיר מאמר רבותינו ז"ל (יבמות מ"ב) לענין מעוברת חבירו גזירה שמא יעשה סנדל ואמרו רז"ל משל וכו' כמו שבא וטפח לו על פניו וכו' (נדה כ"ה: עיין שם) וגם הזכיר מה שאמרו רז"ל דרוסת איש וכו' ומה שאמרו רז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסילותא וכו' ובכל אלו הענינים מרומז שיש סודות התורה בענין העקב והסנדל ובענין טפחו בפניו שהזכיר, וכל זאת נוגע לענין פגם הברית ותיקונו שכל זאת ענין מילה שהוא תיקון הברית וכו' ואחר כך ענה ואמר כל המאמר הנ"ל, ועדיין אין אתנו יודע עד מה, וגם המאמר הנ"ל לא נאמר בביאור קשר הענינים רק הכל בדרך רמז והתנוצצות, ובכל זאת ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך איך בדברי שיחה של הצדיק האמת מלובשין סודות כאלה וכו' (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן):

שם במאמר הנ"ל, וזה בחינת מגלה טפח ומכסה טפח שמה שמכסה ומתלבש עצמו הוא בחינת מגלה שעל ידי זה הוא מגלה עצמו אליהם וכו' רוצה לומר ועל כן בחינת מגלה טפח ומכסה טפח הוא בחינת בשתים יכסה, כי גם הבחינה מגלה טפח הוא על ידי בחינת מכסה כנ"ל, רק שלפעמים הוא בבחינת מכסה טפח בשביל התגלות, ולפעמים הוא בבחינת מכסה ממש וזה בחינת בשתים יכסה הנ"ל ועל כן גם לענין בשתים יכסה פניו מפרש גם כן באופן שבחינת מגלה טפח הוא גם כן בחינת מכסה שזה בחינת בשתים יכסה, כי מגלה פנים של רצון והשגחה ומכסה פנים של כעס וכו' כמבואר בפנים:

שם, ולחם הפנים הוא בחינת ברית וכו' ועשית לו מסגרת טפח וכו' וזה שכתוב שם לענין לחם הפנים שש המערכת, כי כל מערכה היו בה ששה חלות נגד ששה טפחים הנ"ל:

שם, ועל כן נקראת הבחינה המקבלת הששה טפחים הנ"ל מטפחת רוצה לומר כי מטפחת פירושו מפה, כמו שפירש רש"י בישעיה ג' המטפחות והחריטים פירש"י המטפחות מפות, ומפה על פי רוב בדברי רז"ל פירושו הכיסוי של בגד שפורסין על השלחן בעת האכילה מלשון פורס מפה ומקדש וכאלה רבות (ובלשון אשכנז טישטעח) שעליו מסדרין ועורכין את הלחם שהוא בחינת לחם הפנים שהוא בחינת ברית הכלול מששה טפחים ועל כן נקראת מטפחת ועוד יש לומר דרוצה לומר על פי שמבאר לקמן, שהשש שעורים הם בחינת הששה טפחים, ועל כן אמר כאן שבשביל זה נקראת מטפחת וכו' רמז על בחינת הששה טפחים, ובזה רימז לה שפעלה בקשתה שבקשה (רות ג) ופרשת כנפיך שזה בחינת הששה כנפים בחינת הששה טפחים הנ"ל ואפשר לומר שזהו שאמרו רז"ל הובא ברש"י שם במגילת רות, שבזה רימז לה שעתיד לצאת ממנה בן שיתברך בששה ברכות, היינו מלך המשיח שנאמר בו (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וכו', כי הששה ברכות אלו יש לומר שהם בחינת הששה טפחים הנ"ל, רוח חכמה ובינה הוא בחינת בשתים יכסה פניו בבחינת (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו, וחכמה הוא בחינת חסד ורחמים ורצון כידוע, ובינה דינים מתערין מינה שזה בחינת בשתים יכסה פניו כמבואר בפנים שזה בחינת מגלה טפח ומכסה טפח, כי לפעמים מגלה פנים של רצון והשגחה ומכסה פנים של כעס (שזה מבחינת חכמה כנ"ל) ולפעמים מכסה פנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורים בשביל העולם (שזה נמשך מבחינת בינה אשר דינין מתערין מינה) ובאמת זה בעצמו הוא גם כן בחינת חסד ורחמים כי הוא טובת העולם, גם מחמת שהצדיק בעצמו בוחר יותר בהשפעה והשגחה רוחניות, וזה כי באמת חכמה ובינה כלולין זה מזה בחינת הבן בחכמה וחכם בבינה כמבואר כל זאת במקובלים, רוח עצה וגבורה זה בחינת בשתים יכסה רגליו שהוא בחינת מגלה טפח ומכסה טפח נגד העולם שהם בחינת רגלין נגדו שנמשכין אחר עצתו בבחינת (שמות י"א) וכל העם אשר ברגליך ההולכין אחר עצתך כמבואר בפנים ועל כן כשהוא מגלה טפח אז הוא בחינת רוח עצה כי נמשכין אחר עצתו וכשהוא בבחינת מכסה טפח אז הוא בבחינת וגבורה כי גבורה הוא בחינת צימצום והעלם האור וכיסוי ומחמת שגם בחינת הגילוי שלו אצלם הוא על ידי בחינת כיסוי הנ"ל שזה בחינת בשתים יכסה על כן באמת כולל רוח עצה וגבורה ביחד רוח דעת ויראת ה' הוא בחינת ובשתים יעופף שכל מה שיודע יותר בידיעת ה' הוא יודע שהוא רחוק מאוד מהשם יתברך ואינו יודע כלל שזה בחינת רוח דעת ויראת ה' שכל מה שיודע ממנו יתברך ביותר הוא מתירא ביותר כי יודע שהוא רחוק עדיין ממנו יתברך מאוד ואינו יודע ממנו כלל כי גדולת הבורא אין שיעור כמב"פ ועל ידי זה נופל עליו יראה גדולה כי היראה היא בבחינת התרחקות דקדושה כביכול כ"ש (שמות כ) וינועו ויעמדו מרחוק, וגם במשה כתיב (שם ל"ד) ויראו מגשת אליו וכמבואר בספרים ועל כן בחינת בשתים יעופף הנ"ל שהוא בחינת שלום לרחוק ולקרוב כמבואר בפנים הוא בחינת רוח דעת ויראת ה' כנ"ל ואולי אפשר לומר באופן אחר גם כן, ועל כל פנים הששה ברכות הם בבחינת הששה טפחים שש כנפים הנ"ל:

שם, אבל כשיש להם חס ושלום כנפים מהדיבורים רעים אזי שכלם מעופף וגם מזיק למרחוק, וגם שמעופף חכמתם המשובשת ונכנס ונדבק בהמוח והלב בעומק גדול מאוד נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כבר מבואר לעיל שהכנפים של הנחש הם נגד השש כנפים של הקדושה שהצדיק כלול מהם וכבר מבואר לעיל שבקדושה היא בחינת בשתים יכסה פניו נגד עצמו, בשתים יכסה רגליו נגד העולם הנמשכין אחריו, ובשתים יעופף נגד השימוש שמשמש את השם יתברך ועל כן כשעושין חס ושלום כנפים להנחש, אזי הם חס ושלום ממש כנגד בחינת שש כנפים הנ"ל, כי מה ששכלם מעופף ונפתח להם עצמם החכמה המשובשת במהירות זה כנגד בחינת בשתים יכסה פניו נגד עצמו בפרט כפי המבואר לעיל שבקדושה הוא בחינת רוח חכמה ובינה, ועל כן בהיפוך חס ושלום אזי הם מעופפים בחכמתם, ומה שחכמתם מעופפת ומתפשטת ומזקת גם לאחרים למרחוק זה בחינת ההיפוך והכנגד של בחינת בשתים יכסה רגליו, שהוא בחינת כנגד המשכת העולם שנמשכין אחריו כנ"ל ומה שחכמתם נכנסת ונתדבקת בעומק הלב, זה כנגד בחינת בשתים יעופף שזה בחינת השימוש שהצדיק משמש את השם יתברך, וידיעת ה' נכנס כל כך בעומק לבבו עד שיודע בכל פעם ביותר שהוא רחוק מהשם יתברך ואינו יודע ממנו כלל, שזהו רק מחמת שהידיעה נכנסה בעומק לבבו מאד עד שמבין הדבר לאשורו, כי באם לאו היה יכול לטעות ולומר שהוא יודע מהשם יתברך והוא קרוב אליו כמו שגם בלימוד הפשוט כל זמן שאין ענין הלימוד נכנס ונדבק בעומק לבבו, אז יכול לטעות ולומר שיודע הפשט של הלימוד, ובאמת הוא עדיין רחוק ממנו ואינו יודע כלל עומקו של דבר מה שיש לפלפל בזה להקשות ולתרץ לשאול ולהשיב, כמו כן בידיעת השם יתברך, כל זמן שאין הידיעה הקדושה נכנסת בעומק לבבו, אזי יוכל להיות נדמה לו שיודע מהשם יתברך וקרוב אליו, וזה בעצמו הוא סימן שאינו יודע כלום כמבואר בפנים נמצא שבחינת ובשתים יעופף הוא בחינת מה שידיעת הצדיק מהשם יתברך הוא בעומק הלב מאוד, ועל כן גם להיפוך אזי חס ושלום חכמתם המשובשת נכנסת בעומק הלב מאוד רחמנא ליצלן, אבל כשאין להם כנפים לעופף והם רק בבחינת הליכה אזי אין להם כל הג' בחינת הנ"ל כמבואר בפנים:

שם, בענין כנפי הנחש וכו' ואז הנחש בבחינת אפעה ושרף מעופף (ישעיה ל'), ופריו שרף מעופף (שם י"ד):

שם, לענין הנמלה שבתוך פה הנחש, שעל ידי זה בא למבטח בוגד היינו לבטחון שאינו שלם ואמת כראוי, שזה בחינת (משלי כ"ה) שן רועה ורגל מועדת מבטח בוגד, והנמלה הוא בחינת החכם הדור המלמד דעת ודרכי ה' אל העם כמו שכתוב (שם ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וכו' אפשר לומר שזה נוגע לענין המבואר לעיל שאמר להר"ר נתן ז"ל אודות המנעל שלו שנתעקם העקב על פניו שהוא דומה כמו שטופחין בפנים וכו', ומפשוטו נראה שהוכיח אותו על פניו למה הוא הולך במנעל כזה, כי כבר ידוע מה שהקפידו רז"ל על ענין המנעלים (כמו שארז"ל (שבת קכ"ט) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, בפרט לענין תלמיד חכם הקפידו ביותר ואמרו שאין לו לת"ח לילך במנעלים מטולאים בשוק וכל זאת כדי שלא יתבזה בפני ההמון), ועל כן הקפיד גם רבינו ז"ל על זה קצת, ובכאן רימז לו שזה בא מחמת הבטחון שאינו שלם ואמת, שזה בחינת שן רועה ורגל מועדת דייקא (כי המנעל הוא שמירה להרגלין), וזה בא על ידי מבטח בוגד שבא על ידי שהנמלה שהוא חכם הדור מונח בתוך פיה של הנחש והם מבלבלין אותו והחכם הוא בחינת נמלה כמו שכתוב (משלי ו) לך אל נמלה עצל וכו', וכבר ידוע מה שמבואר בספר המדות שעל ידי זריזות זוכה להיות רועה נאמן וסימן לדבר לך אל נמלה וכו' וכתיב (בראשית מ"ט) משם רועה אבן ישראל ס"ת נמלה, ושמעתי מאנשים נאמנים מאנ"ש הזקנים, שענין זה אמר רבינו ז"ל בפירוש על הר"ר נתן ז"ל שהיה זריז גדול מאוד כידוע ופעם אחת התפעל רבינו ז"ל מאוד מזריזתו הגדולה והנפלאה, ואמר עליו אז שבוודאי יהיה הר"ר נתן ז"ל מנהיג ורועה ישראל, כי על ידי זריזות זוכין להיות רועה נאמן כנ"ל נמצא מבואר מדברי רבינו ז"ל עצמו, שהר"ר נתן ז"ל הוא בחינת החכם הדור שהוא בחינת הנמלה כנ"ל (וזה סעד גם למה שביארנו לעיל במאמר חדי ר"ש סי' ס"א בענין זה של הר"ר נתן ז"ל), וזה שסיים הכתוב שם במשלי ו' לך אל נמלה וכו' אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה (ודברי רז"ל ידועים בזה), שזה מרמז גם כן על ענין הנ"ל שדייקא אחר פטירתו של רבינו ז"ל, חיבר הר"ר נתן ז"ל ספרים הרבה והכין לנו כל טוב, אף על פי שהוא בעצמו לא ידע מה יהיה מהם אם יזכה העולם ליהנות מחיבוריו אם לאו (כמבואר במקום אחר, ובאמת בחייו לא נדפס מחיבוריו כי אם כרך קטן, וגם זה סמוך לפטירתו ז"ל כידוע) וכבר מבואר שהלימוד שהחכם מלמד דעת את העם ומתקן עצתם, הוא בחינת רגלין שזה בחינת בשתים יכסה רגליו כנ"ל, על כן הוא צריך להקפיד ביותר על המנעלים שהם שמירה להרגלין וכן ברוחניות ועבודת ה' צריך להתחזק ביותר בבטחון בהשם יתברך, שזה עיקר השמירה לבחינת רגלין ברוחניות בחינת (משלי ג) אז תלך לבטח דרכיך ורגליך לא תגוף, כי הבטחון השלם הוא ההיפוך מבחינת רגל מועדת כמו שכתוב בה' בטחתי לא אמעד (תהלים כ"ו) עוד יש לפרש ענין הדברי צחות של המנעל הנ"ל, והשייכות שיש לזה עם מאמר זה הנ"ל, כי מה שאמר לו רבינו ז"ל המנעל שלך הוא דומה כמו שטופחין בפנים (דיין שיך האט אפנים וויא אפאטש אין פנים) סוד פשיטות כוונתו ז"ל נראה לי שהוא כפשוטו, ומיוסד על מאמר רז"ל במסכת נדה כ"ה: לענין המפלת כמין סנדל, ואמרו שם סנדל צריך שיהיה לו צורת פנים ואפילו מאחוריו, משל לאחד שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו, וכן המנעל שהוא העקב נתעקם הרבה לפניו על פני המנעל כנ"ל, ועל כן הוא ממש כמו שטופחין על פנים, היינו כמשל רז"ל משל לאחד שסטר את חבריו (היינו שטפח לו על פניו) והחזיר את פניו לאחוריו בפרט שרז"ל אמרו גם כן משל זה לענין סנדל כנ"ל, ובוודאי דברי צחות הנ"ל, ומה שהזכיר אחר כך מאמר רז"ל הנ"ל הם כמין חומר אפילו לפי פשוטו והנה במאמר זה הנ"ל מבואר שבחינת וטפח לו על פניו הוא בחינת בשתים יכסה פניו, כי פנים לשון כעס, וגם הוא לשון רצון והשגחת השם יתברך וכו' ובאמת כעס הוא מבחינת הסתרת פנים בחינת אחורים, רק שבאמת גם אחורים דקדושה הם גם כן בחינת פנים, כי הכעס של השם יתברך חס ושלום הוא גם כן לטובה, וכמבואר גם במאמר זה לענין הצדיק שהוא בחינת מגלה טפח ומכסה טפח כי לפעמים מגלה פנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורין בשביל העולם, כי הוא בוחר ביותר בהשפעה והשגחה רוחניות, ואותה ההשפעה שהלכה לה נתפזרה בכל העולם וכו' נמצא כשמכסה הפנים של רצון והשגחה ומקבל על עצמו יסורין שזה מבחינת אחורים כנ"ל, זה בחינת שהחזיר את פניו לאחוריו, שזה בחינת מה שהלך במנעל שנתעקם פניו לאחוריו, שזה היה מסתמא מחמת חסרון פרנסה, שזה בא להצדיק לפעמים מחמת בחינת בשתים יכסה פניו בחינת וטפח לו על פניו והחזיר פניו לאחוריו כנ"ל ומחמת שזה גם כן לטובת ישראל שהם בחינת הרגלין שלו, על כן מרומז ענין זה בבחינת המנעל דייקא שהוא בחינת השמירה להרגלין כנ"ל ועל כן הזכיר אז גם מאמר רז"ל (ירושלמי שבת א ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותא, שמזה המאמר מבואר שבחינת עקב בחינת אחורים של המדרגה עליונה הוא גבוה ביותר מבחינת הראש והפנים של מדריגה התחתונה ממנה, שזה גם כן בחינת מה שמבואר לעיל שבחינת אחורים דקדושה היא גם כן בחינת פנים, היינו לבחינת המדריגה שלמטה ממנה וכמבואר מזה גם בכתבים ובזה יש להבין קצת מה שאמרו רז"ל במדרש לך לך פרשה מ"ה, ותעניה שרה ותברח מפניה וכו', טפחתה בקורדקייסין (היינו במנעל) על פניה, כי בהגר ובישמעאל היה עדיין אחיזת זוהמת הנחש כידוע, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על (בראשית כ"א) ותלך ותתע, ושרה הראתה לה שבחינת קדושת המנעל של הרגלין שלה גבוה מבחינת הפנים של הגר וטפחה בו על פניה, עד שהוכרחה לברוח מחמת זה ועיין בפרי עץ חיים שער התפלה פרק ב' ג' מענין לבישת מנעלים, ובלקוטי הלכות הל' חליצה ויבום הנכלל בהל' גיטין הלכה ד' אות יו"ד י"א י"ב ותבין ביותר:

ועיין זוהר הרקיע בפירושו על הסבא דמשפטים בשאלה זו מאן הוא נחש דפרח באווירא וכו' שכתב שם, ודע מה שכתוב למעלה כי השפע נקראת נמלה, כי נמלה עם הכולל עולה קכ"ו, כמו ריבוע אדני כזה א' א"ד אד"נ אדני, ומאותו אור שיוצא מזה השם של אדני מרובע מזה תופסים הקליפות לחיותם, כי אין להם העמדה וקיום כי אם מה שגונבים מהאורות הקדושים הנ"ל, ואמר הרב ז"ל על פסוק וידו אוחזת בעקב עשו וכו' עיין שם ותוכן הענין, כי הקליפות רוצים לינק מניצוצות הקדושים שהם בחינת רגלי הקדושה בחינת עקב, והיה אוחז בו יעקב כדי שלא יהנה ממנו עשו הרשע וכו', והניצוצות הקדושים הנ"ל הם הארת אדנ"י מרובע גימטריא נמלה כנ"ל כל זה מבואר שם, וכבר ידוע כי המנעלים הן שמירה להרגלין שלא ינקו מהם החיצונים נמצא כי עיקר תיקון המנעלים הוא לבחינת הנמלה הנ"ל ומזה מבואר ביותר מה שכתבנו למעלה, שלזה הקפיד על שאין המנעל מתוקן כראוי שזה נמשך מחמת שהנמלה מונחת בפה הנחש בחינת שן רועה ורגל מועדת וכו' כנ"ל, אשר באמת מחמת זה עצמו צריכין ביותר לשמירת המנעלים כנ"ל, גם מבואר קצת ביותר מה שכתבנו בענין שרה שטפחתה להגר במנעל על פניה, כי שרה היא מבחינת ריבוע אדני הנ"ל, שלזה חייתה קכ"ז שנה, ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון כמבואר בליקוטי תורה להאריז"ל, ובפרי עץ חיים בכוונות פורים נמצא שהיא בחינת הנמלה הנ"ל, והיא בחינת חכמה תתאה כידוע, שזה בחינת החכם הגדול דקדושה שנכנס גם באלו החכמות שהם מבחינת הנחש שהם סמוכים אליו לבחינת רגלי הקדושה כנ"ל, רק שהם אצלו רק בבחינת שפחה כמובא בספרים, שמה שהחכם דקדושה נכנס גם כן לפעמים לתוך אלו החכמות ועוסק בהם קצת, זה בכדי שיהיו לו לרקחות ולטבחות להשתמש בהם, לענין חכמת התורה שכלולים בה כל החכמות כידוע, שזה בחינת (בראשית ט"ז) בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה, כי אדרבא החכם מלקט ומוציא מהם על ידי זה כל חיותם שהיה להם מהניצוצות דקדושה שביניהם, שכולם הם מבחינת שרה בחינת ריבוע אדנ"י כנ"ל אבל לפעמים הם רוצים להתגבר על ידי זה על הקדושה ביותר, שזה בחינת (שם) ותקל גבירתה בעיניה וכו', אז ותעניה שרה ותברח מפניה ודרשו רז"ל (בראשית רבה מ"ה ו) שטפחתה לה במנעל על פניה, כי המשיכה בחינת קדושת המנעלים דקדושה, שהם בחינת השמירה להרגלין בחינת הנמלה הנ"ל שלא יינקו מהם החיצונים, ואז ותברח מפניה כי המנעל דקדושה הוא בחינת פנים, כי נמשך בשורשו מבחינת אור הפנים מבחינת החשמל כמבואר בלקוטי הלכות הנ"ל שזה בעצמו כלול גם בבחינות כוונות המילה כידוע וגם כי מבואר שם בזוהר הרקיע הנ"ל שענין זה מדבר בסוד מה שבערב שבת נכללת נוגה בקדושה, והשלש קליפות טמאות נופלין לנוקבא דתהומא רבא על ידי ההוא שלהובא דאשא שיורד בערב שבת שהיא בחינת שלהבת יה, כי נמשך בשרשו ממקום גבוה מאוד (כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות שבת דנפק מסטרא דאמא שמשם גם כן סוד הנעל בשרשו כמבואר בשער התפלה הנ"ל, ועיין שם גם כן מה שצריך לכוון אחר הרחיצה של ערב שבת בשם סנדל וכו' עיין שם עוד ותבין ביותר בעניינו) שזה גם כן בחינת סוד כוונות המילה להכרית הערלה לגמרי שהיא מבחינת שלש קליפות טמאות לגמרי ולקרוע עור העטרה כמבואר בסידור קול יעקב ועיין שם גם בענין אותיות י"ה שבמילה ופריעה, ועיין גם לקמן בדברי רבינו ז"ל במאמר הנעלבים ואינן עולבים סימן פ"ב, ובמאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט ואפשר לומר שהג' בחינת שיש להנחש כשיש לו כנפים לעוף בהם כנ"ל, זה בחינת שלש קליפות הטמאות, ובחינת הליכה לבד של הנחש הוא מבחינה נגה שמשם עיקר סוד הבחירה כידוע וזה שכתב רבינו ז"ל כי בחינת הליכה יש לו תמיד כי הבחירה חפשית, וכשנכלל הטוב שבנוגה בקדושה על ידי שהחכם משתמש עם חכמות אלו להטיב כנ"ל, אז הרע נופל ונתבטל דווקא על ידי שרוצה לדבק את עצמו גם כן בבחינת נגה ולעלות עמה כנ"ל, ואז יורד שלהובא דאשא על ראשם ונופלים ויורדים למטה לגמרי ואז יש נייחא להנמלה הנ"ל, ועיין בזוהר הרקיע הנ"ל ותבין ואחר כל הנ"ל ידעתי כי לא נגעתי עדיין בכוונות המאמר כחוט השערה אפילו לפי פשטות הכוונה שהיה לו לרבינו ז"ל בזה לבד מתעלומות חכמה שיש בדברים אלו שבמאמר הנ"ל ושמעתי שפעם אחת שאלו קצת מאנ"ש בענין קשר המאמר הזה וכוונות דבריו ז"ל (ואיני יודע אם זה היה באותו העת עצמו שגילה ענין המאמר הזה או בזמן אחר), והשיב להם רבינו ז"ל, מה אעשה לכם שאין לכם ידיעה בענינים רוחניים ודקים (ובלשון אשכנז: וואש זאהל איך אייך טאהן אז איהר האט קיין ידיעה ניט אין איידילקעט), והמובן מזה היה שיש בענין זה ענינים רוחניים ודקים מאוד וכמובן גם מראש דבריו ז"ל כמבואר לעיל ועיין עוד בליקוטי הש"ס להאריז"ל מס' ברכות על ענין מנוח עם הארץ היה וכו':

שם אות ב', אשר שם בתוך חלל הפנוי אין שם אלקות כביכול וכו' רוצה לומר שמוכרחין לכנותו בשם זה שפינה משם אלקותו יתברך כביכול, אבל באמת בוודאי גם שם יש אלקותו, כי בוודאי אין שום דבר מבלעדי חיותו, רק שהאלקות נעלם ונסתר שם כל כך מאוד עד שמכונה בשם חלל הפנוי שיהיה בו מקום לבריאת העולם כמבואר לעיל באות א' ועל כן אלו הקושיות הבאין משם אי אפשר בשום אופן למצוא להם תשובה, רק ישראל על ידי אמונתם הקדושה עוברים על הכל וכו' כמבואר בפנים

שם, וצריך להיות הפרש כביכול בין המילוי והסיבוב וכו' אינו רוצה לומר הפרש מקום כביכול חס ושלום, כי למעלה ברוחניות אין שייך מקום, מכל שכן במקום עליון קדוש ונורא כזה (וכמבואר גם בליקוטי אמרים תניא פרק מ"ח ע"ש) רק רוצה לומר איזה בחינת הפרש וחילוקי מעלות ומדריגות ובחינות בין המילוי והסיבוב שזה בא רק על ידי בחינת צמצום של חלל הפנוי וגם בזה אי אפשר לדבר כלל ואפילו להרהר במחשבה, וכמובן גם בעץ חיים בהיכל אדם קדמון ועיין בספר זוהר הרקיע בשם המקובל ר' מאיר פאפרוש על מאמר הזוהר בראשית דט"ו בריש הורמנותא וכו' שהאריך לבאר קצת בזה, ואף על פי כן כתב הוא בעצמו בשם מהרח"ו ז"ל, שהכל הוא רק לשבר את האוזן וכו':

שם אות ד', לענין המחלוקת שבין החכמים שהוא בחינת חלל הפנוי שבתוכו נתהוה בריאת העולמות שהם הימים והמידות על ידי שזה מושך עצמו לצד זה וזה מושך עצמו לצד זה וכו' נראה לעניות דעתי לקרב הדברים אל השכל קצת, כי על ידי זה שזה מושך עצמו לצד ימין ששם שורש מדת החסד ואהבה וכו', וזה מושך עצמו למשל לצד שמאל ששם שורש מדת הגבורה והפחד והיראה, על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי, ובתוכו נתהוה הבריאה של הימים והמדות על ידי הדיבור היינו כי כל אחד מהחכמים מדבר כפי שורשו ובחינתו על ידי זה נתהוה ביניהם הבריאה של בחינת הימים והמדות שהם אהבה ויראה וכל כיוצא בהם, והמדות האלו הם עולמות ממש כידוע והנה באמת כל מדה ומדה כלולה מחברתה, וכן כל אחד מהחכמים כלול מכל המדות, כי בשרשם הכל אחדות אחד בחינת אין סוף, שזה תכלית כוונות כל התלמידי חכמים ועניניהם, כדי לדבק את עצמם על ידי זה באין סוף יתברך אך אף על פי כן אם היו כל התלמידי חכמים אחד לא היה מקום לבריאת העולם, היינו לבחינת התגלות המדות, מאחר שהכל אין סוף שהוא למעלה מהמדות כביכול (כמובן גם במאמר לשמש סי' מ"ט), רק על ידי שנחלקים זה מזה, וכל אחד מושך עצמו לצד אחר כנ"ל, על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי שבו נתהוה בחינת הבריאה כולה של הימים והמדות שהם העולמות כנ"ל וזה שכתב אחר כך שהגדלתי ימי ומדותי מקטנות לגדלות וכו' כי כל אחד מישראל בוודאי יש בו מדות טובות כל אחד כפי בחינתו, זה במדת אהבה וזה במדת היראה, והתלמידי חכמים עוסקים בזה לדבר עמהם ולהעלות ולגדל המדות טובות שלהם מקטנות לגדלות שיהיו כל מדה ומדה בשלימות וזכות ובהירות ביותר שזה בחינת בריאת עולמות כנ"ל ומחמת שכל אחד מהחכמים מדבר עם מקורביו כפי שורשו ובחינתו, מזה נעשה לפעמים ביניהם כמו בחינת מחלוקת, כי המדות נראות לכאורה כהפכיות זה מזה ובאמת זה המחלוקת הוא בחינת תיקון העולם, כי על ידי זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי אך אף על פי כן אסור ליכנוס ולעיין בזה בחקירות ושאלות מאחר שהוא בבחינת חלל הפנוי, על כן אסור ליכנוס לשם כי אם מי שהוא בבחינת שתיקה, וזה לא מצאתי לגוף טוב משתיקה ומי שהוא בבחינה זו, אזי אדרבא על ידי המחלוקות שביניהם זוכה לגדל ימיו ומדותיו, כי הוא נכנס ביניהם ומקבל הארת כולם, כי יודע שבאמת אין זה מחלוקת כלל, רק בחינת צמצום וחלל הפנוי, בשביל שיוכל להיות על ידי זה בחינת התהוות הבריאה של העולמות והמדות כנ"ל, וזה כל ימי גדלתי בין החכמים דייקא כמבואר בפנים:

שם בסוף המאמר, ארבה ר"ת אכן רוח הוא באנוש וכו' כי אליהו אמר זאת לשלשת ריעי איוב שרצו לתרץ הקושיות שהיה קשה לאיוב על הנהגת השם יתברך ולא עלתה בידם על כן אמר (איוב ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, כי בהימים והמדות בוודאי יכולין למצוא חכמה ושכל לתרץ הקושיות הנמשכין משם כמבואר בפנים, על כן היה סובר שהם יתרצו לו כל הקושיות שלו, וכשראה שלא עלתה בידם אמר אכן רוח הוא באנוש וכו', כי התיקון על כל הקושיות כולם, הן הנמשכין מבחינת שבירת כלים הן הנמשכין מבחינת חלל הפנוי ששם באמת אי אפשר למצוא עליהם שום תירוץ על פי חכמה ושכל, אף על פי כן הכל נתיישב וניתתקן על ידי הניגון העליון של ראש אמונה, והנגינה הוא בחינת רוח שזה בחינת אכן רוח הוא באנוש, שעל ידי זה עולין ויוצאין מכל מיני קושיות ומבוכות כמבואר בפנים והנה במאמר זה מבואר להדיא הענין הנפלא והנורא שנשמע מפי רבינו ז"ל מענין השיר והניגון שלעתיד שזה יהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים וכו' מבואר היטב על פי שכתב רבינו ז"ל לעיל שעיקר הקיבול שכר לעתיד הוא שישיגו השגות ויבינו מה שהיה אי אפשר להבין בעולם הזה, ואז ידעו שהחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה וכו', שזה בחינת (בראשית ל) וענתה בי צדקתי ביום מחר בחינת מחר לקבל שכר וכו', כי אז יתגלה בחינת הניגון של ראש אמונה וכו', וזה (שמות י) הנני מביא מחר (בחינת מחר לקבל שכר) ארבה בחינת הניגון הנ"ל נמצא מבואר שהניגון הזה הוא בחינת הקיבול שכר שלעתיד, אך אף על פי כן שמעתי מהר"ר נתן ז"ל, שעיקר סוד זה הניגון שיהיה הקיבול שכר של כל הצדיקים והחסידים כנ"ל מרומז בלקוטי תנינא במאמר תקעו תוכחה סי' ח' שנאמר בראש השנה האחרון של ימי חייו ז"ל, כי אז דיבר רבינו ז"ל מענין זה

מאמר ויאמר בועז אל רות סי' ס"ה נאמר בקיץ תקס"ו סמוך לפטירת בנו הילד הקדוש והנורא מאוד מוהר"ר שלמה אפרים ז"ל (שנפטר בחודש סיון שנת הנ"ל) ואז עמד לפניו הר"ר נתן ז"ל עם עוד אחד על העליה שהיה לרבינו ז"ל על ביתו, ורבינו ז"ל סיפר עמם מגודל צערו ויסורים הגדולים שיש לו מכל צד ומצידי צדדים, והאריך בזה קצת כמבואר במקום אחר, כי היה מלא יסורים גדולים רבים ועצומים מאוד מבית ומבחוץ בכל עת תמיד ובתוך דבריו ענה ואמר: מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר וניתק ממקומו, והתחילו הדמעות הקדושים לירד על לחייו ותיכף ומיד ברחו מלפניו מעוצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכייתו בפניהם, עד שנדמה להם כאלו נהפך כל העולם ונחרב (וכבר מבואר במקום אחר ברמז קצת (חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לתורות סימן כ"ח) מענין התקוה הגדולה שהיה ראוי לבוא לכלל ישראל אם לא היה נפטר הילד הקדוש הנ"ל) ואחר כך ביום שאחר זה שהיה ביום ו' ערב שבת קודש, אמר להם שאם לא היו יורדים תיכף היה מספר להם דבר יפה מאוד, וביום זה אמר להם זה המאמר של ויאמר בועז אל רות הנ"ל מענין תיקון הנשמות ומה שצריכין מאוד לבעל השדה שישגיח עליהם ויתקנם וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה, עוברין עליו יסורים הרבה בלי שיעור רחמנא ליצלן, והוא בגודל כחו עובר על כולם ועושה פעולות השדה כמו שצריך וכו' כמב"פ במאמר הנ"ל, וזה שייך לענין הסיפור מהיסורין העוברין עליו שסיפר לפניהם ביום שלפניו כנ"ל ומאז דיבר הרבה מענין תיקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלעמבריג, ובפרט בנסיעתו לאומין, שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם, הכל היה מחמת זה בשביל תיקון הנשמות הצריכין תיקון מכמה מאות שנים וכמבואר קצת מזה במקום אחר ואז כשהתחיל לדבר מענין זה של הבעל השדה, והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעיקר יודע עכשיו, והידיעה שיש לו עכשיו בענין זה היא נפלאה ונוראה מאוד וכו', עיין ספר חיי מוהר"ן (שם)

וכלל הדברים שכל הטלטולים וכל הנסיעות שלו, וכן כל היסורים הגדולים והקשים מאוד שעברו עליו, הכל היו בשביל תיקון העולמות תיקון הנפשות והנשמות של החיים, ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימי חייו כמבואר במקום אחר (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן סימן ז) ובאומין ביום אחד לפני היום של הסתלקותו ז"ל, והיה שוכב על מטתו בחלישות גדול מאוד, ענה ואמר להר"ר נתן ז"ל: האתה זוכר המעשה שספרתי לך בכניסתי לאומין, היינו מהבעש"ט ז"ל שבא למקום אחד שהיו שם נשמות נפולות הרבה מאוד שהיה מוכרח לתקנם, וראה שאי אפשר לתקנם כי אם כשיסתלק על ידי זה, וכמבואר מזה במקום אחר (שם) (וגם במאמר זה הנ"ל מבואר שיש אחד שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם הסתלקותו ושגם לזה צריך להיות אדם גדול מאוד וכו'), ענה רבינו ז"ל ואמר בזה הלשון: מע האט שוין לאנג ארויס געקיקט אויף מיר מע זאהל מעך דער טאפען אהער, וואס זאהל איך אייך זאגען אלפים רבבות רבבות רבבות ומשך מאוד תיבת רבבות בכל פעם, כלומר שיש כאן באומין ריבוא רבבות רבבות הרבה הרבה של נשמות שעומדים עתה סביבו שיתקנם, שבשביל זה יש לו כל העינויים והיסורים הקשים והמרים האלה ואחר כך היסב את פניו קצת אל הקיר ופירש ידיו קצת, כאומר הריני מוסר נפשי והריני מוכן ומזומן לקבל הכל בשבילו יתברך, וכל זאת אי אפשר לצייר בכתב כלל וכו' ואחר כך בלילה השייך ליום ג', הוא יום ד' דסוכות יום האחרון של ימי חייו הקדושים, ואז אחר חצות לילה אז עמדו לפניו הר"ר נפתלי ז"ל והר"ר שמעון ז"ל, ואז חזר ודיבר מענין הנשמות הנ"ל מה שצריך לתקן כאן הרבה הרבה נשמות מאוד, ואמר כמה משפטים יש כמה קדושים היו כאן וכו' ענה הר"ר נפתלי ז"ל ואמר לו, הלא אמרתם במאמר ויאמר בועז אל רות שהצדיק הגדול המופלג במעלה מאוד מאוד יכול לגמור הענין בחייו, ענה הוא ז"ל ואמר לא אמרתי לכם כי אם איזה בחינה מזה, כי ההכרח לילך ולהסתלק בשביל זה ואחר כך לקח המפתח של הקאמאדע ונתן להם, וצוה עליהם שתיכף שיסתלק בעודו יהיה מונח על הארץ יקחו כל הכתבים הנמצאים שם בהקאמאדע וישרפו כולם, והזהירם לקיים דבריו והם לקחו המפתח ועמדו בבהלה, רועדים וזוחלים ומצטערים הרבה בשמעם כל זאת, והיו מתלחשים יחד על שהוא כבר מכין את עצמו כל כך להסתלק ענה ואמר מה אתם מתלחשים, אתם רשאים לדבר מהסתלקותי בפני, כי אין אני מתפחד מזה כלל ואחר כך אמר להם, אפשר אתם מדברים על אודותיכם, מה יש לכם לדאוג כשאני הולך לפניכם, מה אלו הנשמות שלא היו מכירים אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל שכן אתם אלו האנשים שמתו מקודם עמהם יש איזה יגיעה וכו' אבל אתם מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתיירא כלל ועוד שמעו ממנו אז דיבורים נוראים כאלה מענין הסתלקותו ומענין הנשמות הנ"ל ועיין מזה עוד בספר ימי מוהרנ"ת בביאור יותר

ועיין בספר חיי מוהר"ן (שם) מובא שם גם כן ענין הנ"ל מה שאמר להם בלילה שקודם הסתלקותו, מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם וכו' כנ"ל וסיים שם הר"ר נתן ז"ל, וכן אפילו אותם שלא זכו להכיר את רבינו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הק' וכו' ויסמכו עליו וילמדו ספריו הק', וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הק', בוודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם ואשרי חלקם ולא יאשמו כל החוסים בו, כי כבר גילה דעתו ז"ל בפירוש וברמז, שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילינו לבד, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (וכמו שפירש"י שם אף עם דורות העתידין להיות) עד כאן

ומכל הנ"ל סעד גדול למה שביארנו במאמר אנכי סי' ד', שרימז רבינו ז"ל שכל התיקונים המבוארים שם שנעשין על ידי התקרבות להצדיק, בפרט מה שזוכין על ידי שמתוודין לפניו ומספרין לפניו כל לבו וכו', כל זאת נעשה גם עכשיו אחר הסתלקותו וענין זה מרומז קצת במה שהביא שם מאמר רבותינו ז"ל (מכות י"א) שהיו עצמותיו של יהודא מגולגלין, עד שאמר משה שמע ד' קול יהודא והזכיר הוידוי שהתוודה וכו' ע"ש ולפי הנ"ל מובן ממילא, ומה אם יש לו כח להצדיק לתקן הדורות שהיו לפניו ולא הכירו אותו ולא ידעו ממנו כלל, מכל שכן שיש לו כח לתקן הדורות הבאים אחריו ונשענים על זכותו וכחו ומשתדלים לקיים דבריו כנ"ל וכמבואר שם באריכות קצת ועיין במקום אחר מבואר מענין המעשה של המאמר ויאמר בועז אל רות הנ"ל ומה שהתחיל רבינו ז"ל לספרה ולא גמרה וכו':

שם במאמר ויאמר בועז הנ"ל אות א' וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם אזי טוב ויפה מאוד להתפלל כי אז התפלה על תיקונה וכו' רוצה לומר כמו שמבואר אחר כך, כי הבעל השדה מסתכל בכל אחד ואחד להביאו אל התכלית, היינו שיהיו דיבורי התפלה שלו בשלימות כמבואר בפנים גם כי עיקר התפלה היא מהנשמה, בבחינת כל הנשמה תהלל י"ה כמבואר בל"ת במאמר תקעו ממשלה סי' א' וכן במאמר זה עצמו באות ב' ובאות ד' מבואר שהדיבור של התפלה יוצא מהנפש שהוא בחינת הנשמה ועל כן כשמתקן הנשמות ומכניסם אזי טוב ויפה מאוד להתפלל:

שם אות ב', וזה בחינת שדה בוכים וכו' אפשר שרימז בזה גם כן על הבכיה שבכה ביום שלפניו כנ"ל:

שם באות ד', וכשהשכל בשלימות אזי הנפש עושה פירות רוצה לומר כי זוכה על ידי זה לבטל עצמו אל התכלית ועל ידי זה זוכה לדבר דיבורים שיהיה להם שלימות, היינו שיהיו בבחינת אחדות ויהיו מקושרים תמיד בהנפש וכמבואר לעיל באות ב' ואפשר שהדיבורים אלו השלמים, הן בעצמן בחינת הפירות של הנפש, בבחינת (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, כי מוצא הדיבור הוא מהנפש, והנפש הוא בחינת גן, בבחינת (ירמיה ל"א) והיתה נפשם כגן רוה כמבואר לקמן, ובגן הזה גדלים פירות נפלאים ושושנים וציצים ופרחים נאים, שהם בחינת הדיבורים הקדושים כמבואר באות ב' הנ"ל ואפשר שזה בחינת (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כי עדן הוא בחינת התכלית כמבואר לקמן, שמשם שואבין מים לכבות צמאון הנפש ולהשקות את הגן שהוא בחינת הנפש וכו' כנ"ל ועל כן כשהנשמות עושין פירות, על ידי שזוכין להסתכל על התכלית ולסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא, אזי מאירין עיני בעל השדה ויכול להסתכל בכל אחד ואחד ולהביאו אל התכלית הטוב כנ"ל אבל כשאין עושין פירות חס ושלום, וזה מחמת שלא זכו לסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא בשלימות, אזי הנפש בבחינת (תהלים ק"ז) ארץ פרי למלחה, היינו בחינת הרגשות היסורים שהם בחינת מלכות וגם אצל הבעל השדה נתחשכין עיניו חס ושלום על ידי בחינת הבכיה שהוא קלקול הראות כנ"ל באות בית וגם זה בחינת מליחות, כי הדמעות הם מים מלוחים שזה בחינת צמאון כמבואר לעיל במאמר אמר רבי עקיבא סי' נ"א:

שם, מנצפ"ך צופים אמרום וכו' כי מנצפך הם בבחינת גבורות ודינים כידוע ומשם שורש כל היסורים והאותיות מנצפך הסתומים הם באין רק בסוף התיבה, שעל ידי זה מפרידין בין תיבה לתיבה, והצופים מסתכלים על זה להשלים את השכל ולהביא כל הנפשות אל התכלית שעל ידי זה נתבטלין היסורין וזוכין לעשות מכל דיבורי התפלה אחדות אחד:

שם, בפירוש הפסוק ואז על ידי ההסתכלות על התכלית נתבטלין היסורים וכו' וזה גם כן בכלל (רות ב) לבלתי נגעך, היינו שנתבטלין היסורין שהם בחינת נגעי הנפש:

שם וזה בחינת הגן עדן נתבאר לעיל קצת ואפשר שזה בעצמו גם כן בחינת השדה שגדלין שם אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד המבואר באות א', כי אף על פי שבכאן מבואר שגן הוא בחינת הנפש, מכל מקום יש לומר שבמקום שורש גידולם של כלליות הנפשות כולם הוא גם כן בחינת גן וכמובן גם בזוה"ק:

ועיין בהשמטות שבסוף סיפורי מעשיות, שם מבואר שמה שנאמר במאמר זה הנ"ל שצריך לעשות אחד מכל התפלה וכו', וזה בחינת התכלית שהוא כולו אחד וכו' זה נאמר בסוף יום ב' של ראש השנה ואז אמר שאחד הוא ראשי תיבות דברי אלקים חיים וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי ענין אלו ואלו דברי אלקים חיים הוא גם כן רק על ידי בחינת האחדות הנ"ל ששם נכלל הכל באחדות אחד, אף שנראה לכאורה שני הפכים ממש או אפשר דרוצה לומר כשזוכין שדיבורי התפלה הם בחינת דברי אלקים חיים, בחינת (ישעיה נ"א) ואשים דברי בפיך המובא במאמר על אשר מעלתם סי' מ"ח (ועיין בלקוטי תנינא סימן א' תקעו ממשלה), ובבחינת (דברים י) הוא תהלתך והוא אלקיך, המובא בלקוטי תנינא סימן י"ט ובהשיחות (שבסוף ספורי מעשיות), אז זוכין שכל תיבות התפלה יהיו בבחינת אחדות אחד המבואר בפנים, מאחר שהם בחינת דבר ה' ממש, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים ס"ב) אחת דבר אלקים וכו' שכל הדברות בדיבור אחד נאמרו

שם, כשחוזר השכל מהביטול אל המוח שהוא כלי השכל אזי אי אפשר להמוח לקבל זה השכל וכו', ומחמת זה מרגיש המוח הצער של היסורין וכו', אז הרשימו מהביטול מראה להדעת שידע שכולו טוב וכולו אחד ויש לומר דרוצה לומר, שאף על פי שמרגיש בהצער והיסורים, אף על פי כן יודע בידיעה שלימה שגם זו לטובה וביותר נראה לומר, דכאן מיירי מהביטול שזוכה כל אחד לבטל עצמו אל התכלית בשעה שבורח מן היסורים וסותם עיניו מחיזו דהאי עלמא, ועל כן אחר כך אי אפשר להמוחין שלו לקבל אפילו אור הרשימה, מאחר שהביטול היה רק לפי שעה על ידי היסורים אבל במאמר אנכי שזכה לכלול באור אין סוף על ידי שהחזיר המלכות לשרשה וכו', על כן אפילו אחר כך יוכל המוחין והדעת לקבל אור הרשימו על כל פנים, ומה שמבואר כאן מענין לעשות אחד מכל התפלה הוא ענין בפני עצמו והוא מדריגה גבוה מאוד, כי לזה זוכין כשמשיגין באמת את התכלית שכולו אחד כמובא בפנים, והביטול אל התכלית שעל ידי היסורין הוא רק כמו בחינת חינוך והרגל לדרך זו, עיין פנים ותבין:

מאמר ויהי נא פי שנים ברוחך סי' ס"ו נאמר אחר חנוכה שנת תקס"ז, ונאמר פיסקא פיסקא היינו התחלת המאמר מענין פי שנים, שאפשר שיהיה להתלמיד פי שנים כרבו ויתפלל בכוונה יותר מרבו ואף על פי כן הכל יהיה רק בכחו של רבו וכו', זה נאמר באמצע השבוע בלילה בסעודת הערב, ונתגלגלו הדברים על ידי ששמע שאיש אחד ממקורביו ז"ל, אמר ברכת קידוש הלבנה בהתעוררות גדול מעומק הלב, והוטב בעיניו מאוד מאוד, והתחיל לדבר מזה עד שנתגלה הענין הנפלא שעל הפסוק (מלכים ב ב') ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וכו' אחר כך בשבת קודש נאמר הענין של שבירת מניעות המבואר במאמר זה הנ"ל, אחר כך במוצאי שבת נאמר הענין של המשכת רוחו של משיח המבואר במאמר זה הנ"ל, ועיין בספר ימי מוהרנ"ת מבואר ביותר:

שם במאמר הנ"ל אות ב', כי בחינת ב' הרוחות הנ"ל נעשין על ידי המתקת החרון אף וכו' אפשר שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה יב ט"ו) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וכו' עמד ושיתף עמה מדת הרחמים, כמו שכתוב (בראשית ב) ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וכו', היינו בחינת (ישעיה מ"ח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים המבואר לקמן:

שם במאמר הנ"ל אות ב', וזה בחינת (אבות ב) הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה לידי עבירה דייקא וכו' נראה לעניות דעתי שרבינו ז"ל רימז בכאן גם ענין מה שצריכין להסתכל בשלשה דברים אלו דייקא ועל ידי זה אי אתה בא לידי עבירה כי ג' דברים אלו הם כנגד ג' בחינת של ציור מקום וזמן, שיש בין בבחינת כח בין בבחינת פועל כמבואר לעיל בפנים וזה שמפרש אחר כך מאין באת מטפה סרוחה, זה כנגד בחינת ציור, כי כשזוכר היטב שכל ציורו של הגוף והגשמיות שלו המתאוה לדבר עבירה, הכל בא ונצטייר מטפה סרוחה, על ידי זה נמאס ונתבטל אצלו הציור של העבירה רחמנא ליצלן וזה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, למקום דייקא זה כנגד בחינת מקום, כי שהאדם יודע שהולך אל מקום עפר וכו' כי שם מקומו האמיתי בזה העולם, מאחר שהולך לשם לבוא אל מקומו, על ידי זה נתבטל אצלו בחינת המקום של העבירה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' זה כנגד בחינת זמן, וכמו שפירשו המפרשים ז"ל ענין הלשון של דין וחשבון, כי הדין הוא על שעשה מעשים שאינם הגונים, והחשבון הוא העיקר על הזמן, כי בזמן הזה שעשה דבר שאינו הגון היה מחוייב לעשות אז איזה מצוה ודבר הגון, כי רק בשביל זה ניתן הזמן של העולם הזה להאדם בבחינת (דברים ז) היום לעשותם וכו' נמצא כי עיקר הדין והחשבון הוא על בחינת הזמן, כי לא די שלא עשה בזמן הזה מה שהיה מחויב לעשות בו דהיינו מצוות ומעשים טובים, אף גם שעשה בזמן הזה דברים שאינם הגונים וכשמשים אל לבו ענין זה היטב, על ידי זה נתבטל אצלו בחינת הזמן של העבירה כי אין לו זמן כלל לעשותה, כי מחויב לעשות בכל הזמן שלו רק מצוות ודברים הגונים כנ"ל ומחמת שג' בחינת אלו של ציור מקום וזמן ישנם בין בבחינת כח בין בבחינת פועל, על כן גם התנא כפל דבריו ואמר תחלה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ולא ביאר דבריו בפירוש, כי זה נגד בחינת ציור מקום וזמן שבבחינת כח לבד שלא יצאו עדיין מכח אל הפועל, על כן גם הוא לא ביאר דבריו כאן, ואמרם רק בבחינת כח ואחר כך כפל דבריו וביארם, כי זה נגד בחינת ציור מקום וזמן שבבחינת פועל, ומחמת שעיקר בחינת הזמן הוא בבחינת מלכות כידוע, וכמבואר בכוונות שהחיינו וכו' והגיענו לזמן הזה על כן אמר גם כאן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (שזה נגד בחינת הזמן) לפני מלך מלכי המלכים וכו':

שם, לידי עבירה דייקא וכו' ועל כן מועיל תשובה על עבירה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי כשעושה איזה מצוה ומוציאה מכח אל הפועל על ידי זה ממשיך אור בחינת הכח שהוא בבחינת הרוח דלעילא, ומקשרו עם בחינת הפועל שהוא בחינת הרוח דלתתא, ונעשה על ידי זה יחוד גדול וקדוש בין שני הרוחות הקדושות מה שאין כן כשמוציא חס ושלום איזה דבר עבירה מכח אל הפועל, אז אדרבא נסתלק גם בחינת הרוח דלתתא שהוא בחינת החיות הקודש שיש בו, ועולה ונכלל בשרשו שזה בחינת שהפועל חוזר אל הכח, ואז הוא כמו מת ממש מאחר שנסתלק ממנו גם בחינת הרוח דלתתא, ושורה עליו רוח חיצוני רוח הטומאה חס ושלום, שזה בחינת מה שמבואר בזוהר הקדוש שכשאדם חוטא חס ושלום מסתלק ממנו אור הנשמה וכו', ועל כן מועיל תשובה כי עיקר תשובה היא חרטה וכו' בחינת פתח חרטה וכו' רוצה לומר כי עיקר מה שצריכין פתח חרטה הוא כדי לעקור דבר הנדר וכיוצא מעיקרו ושורשו, כי החרטה שמתחרט רק מעכשיו לבד אינו מועיל אלא אם כן הוא מתחרט ועוקר הנדר מעיקרו, כי אם היה יודע שיהיה כך אזי מעיקרא לא היה נודר וכמו כן לענין התשובה שעיקר הוא החרטה, היינו גם כן להתחרט על הדבר ולעקור אותו מעיקרו ושרשו, היינו שצריך להתחרט גם על בחינת העבירה שבכח, היינו מה שהניח את מחשבתו להרהר כלל בעבירה שעל ידי זה בא לידי עבירה גם בפועל רחמנא ליצלן, וכשמתחרט באופן זה נמצא שמתחרט על כל הששה בחינות שיש בכח ובפועל שזה בחינת הפתח כנ"ל בפנים, ועל ידי זה מוחלין לו, כי חוזר ומייחד בחינת הכח והפועל בקדושה על ידי התשובה והחרטה כנ"ל ועיין בלקוטי הלכות יו"ד הלכות הכשר כלים הל"ד מבאר בזה ביותר עיין שם ותראה נפלאות ועיין מזה גם בהל' נזקי שכנים הל"ג:

שם אות ג', וזה בחינת אל הויה ביצירה וכו' וזה בחינת הויה במילוי ההין וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על פי המבואר בפרי עץ חיים בשער הזמירות בכוונות הללי נפשי את ה' (תהלים מ"ו) מלכות דיצירה וכו', ומסיים אלהיך ציון שהיא מלכות, ויש בו ט' פסוקים ט' הויות נגד ט' נקודות, ופ"ג תיבות כשם ב"ן ושם אל, שאל הויה הוא ביצירה, וכאן במלכות הויה דבן וכו', וכן הוא גם כן במשנת חסידים ובזה מבוארים קצת דברי רבינו ז"ל, כי כאן מדבר גם כן ממזמור זה שזה בחינת (תהלים קמ"ו) אהללה ה' בחיי שהזכיר לעיל, וגם כאן מבאר הפסוק (שם) אשרי שאל יעקב בעזרו ואפשר לומר בזה גם כן קשר הענין, כי מאחר שאמר אהללה ה' בחיי היינו שאני חי חיים שלי ואיני נצרך לבריות כנ"ל, וזה אזמרה לאלקי בעודי היינו בעודי בחיי וחיי רוחי מלובשים עדיין בתוך גופי, שזה בחינת מוציא מכח אל הפועל שהרוח דלתתא מלובש עדיין בתוך הגוף, ואינו נכלל ונסתלק לבחינת הרוח דלעילא לגמרי חס ושלום, רק אדרבא מושך בכל פעם חיות והארה מבחינת הרוח דלעילא, שהיא בחינת כח אל הפועל, שהוא בחינת הרוח דלתתא וזה שסיים (שם) אל תבטחו בנדיבים וכו' היינו שמזהיר להאדם שלא יהיה נצרך לבריות ולא יבטח בנדיבים (שעל ידי זה הוא רחוק חס ושלום מבחינת אמת שלימות הדיבור ולא יוכל להיות מוציא מכח אל הפועל), בבן אדם שאין לו תשועה תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנותיו, כי איך אפשר לבטוח באדם מאחר שהוא בעצמו אינו בטוח בעצמו שיוכל להוציא מחשבותיו ועשתונותיו מכח אל הפועל, כי הלא אם תצא רוחו היינו שהרוח דלתתא יסתלק למעלה לשרשו שהוא בהרוח דלעילא בחינת כח, וכן הגוף ישוב לאדמתו שהוא שרשו גם כן, בחינת (בראשית ב) וייצר וכו' את האדם עפר מן האדמה, ואז ביום ההוא אבדו עשתונותיו ומחשבותיו ולא יצאו מכח אל הפועל, ואם כן איך אפשר לאדם אחר לבטוח בו וזה שסיים אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו וכו' כמבואר בפנים, וזה שסיים גם כן השומר אמת לעולם וכו':

שם במאמר הנ"ל, לבחינת יצירה שהוא בחינות ימי החול וכו' רוצה לומר כידוע בזוהר הקדוש ובכתבים, כי שבת וימים טובים הן בבחינת בריאה, וששת ימי החול הן בבחינת יצירה:

שם, וזה בחינת מלכות פה וכו' היינו שתיקון זה שמבואר עד כאן מענין שלימות האותיות עצמן של בחינת הדיבור זה בחינת תיקון המלכות שהוא בחינת מלכות פה ואחר כך מתחיל לבאר מענין הנקודות של האותיות וכו' ואפשר שמרמז בזה גם כן למה שמבואר בכוונות הנ"ל, שמזמור הללי נפשי הוא במלכות דיצירה כנ"ל, וזה שסיים ימלוך ה' לעולם וכו' וגם כי ידוע כי שם הויה שבמלכות הוא אותיות בלא נקודות וכו' ועוד יש לפרש כי שבת הוא בחינת מלכות כידוע, ועל ידי בחינת שבת נשלמין אותיות הדיבור בחינת (ישעיה נ"ח) ודבר דבר כמבואר בפנים שם:

שם במאמר הנ"ל אות ד', וכשיש לו החשק הראוי לאותה המניעה וכו' אזי ממילא נתבטל האונס והמניעה וכו' רוצה לומר כי על ידי החשק והכיסופין נעשין נקודות להאותיות ואז הדיבור בשלימות, ואז יוצא הדבר מכח אל הפועל כמבואר בפנים לעיל שם:

שם בסופו, מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו וכו' יש לומר בדרך דרוש קצת על פי מה שמבואר לעיל בסוף אותו ב', שכשמוציא העבירה מכח אל הפועל אזי הוא רשע גמור וחשוב כמת כי (ברכות י"ח) רשעים בחייהם קרויים מתים וזה בחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר וכו' ובארנו לעיל הענין קצת, כי בעשיית העבירה חס ושלום, אזי לא די שאינו יכול להמשיך הארה מהרוח דלעילא, אף גם הקצת חיות שהיה בו מרוח דלתתא גם זה נסתלק ממנו וכו' והנה בעוון הכעס החמירו רבותינו ז"ל מאוד, ואמרו כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכבר ראינו חומר פגם עוון עבודה זרה שאפילו מחשבת עבודה זרה שהוא רק בבחינת כח בעלמא הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ועיין בזוהר תצוה דף קפ"ב בענין טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשו בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההוא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו אשר נשמה אחליף באפו, כי במה נחשב הוא עכו"ם אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחביר עמיה ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעכו"ם ממש מאי טעמא בגין דעכו"ם ממש שארי בגוויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה עכו"ם ממש כההוא וכו' עיין שם עוד וכן בכתבי האריז"ל החמיר מאוד בעוון זה והנה אמרו רבותינו ז"ל יזכור לו יום המיתה, ואפשר לומר לפי הנ"ל היינו שכמו שאז נסתלק הרוח דלתתא ויהיה חשוב כמת, בחינת רשעים בחייהם קרויים מתים כנ"ל, ועל כן יאמר אל לבו מוטב לי שאמות זכאי ואל אמות חייב, כי הלא אם הוציא מחשבת העבירה מכח אל הפועל חס ושלום, על ידי זה ארד חס ושלום לבחינת מיתה ממש, ולמה לי להוציא סטרא דמותא אל הפועל ממש ואהיה אובד על ידי זה שתי עולמות חס ושלום, מוטב לי לצייר בדעתי כאלו כבר נסתלק ממני הרוח דלתתא וכבר הוא לאחר מיתתי רחמנא ליצלן וממילא לא שייך כלל שום מחשבת עבירה חס ושלום ומכל שכן כשמגיע לו איזה כעס בוודאי צריך לשום אל לבו את כל הנ"ל, כי בעוון הכעס אפשר שפוגם כל כך ביותר עד שנסתלקין חס ושלום בחינת שתי הרוחות, הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא, וחוזר הדבר לבחינת חרון אף חס ושלום, שזה גם כן חומר פגם עבודה זרה שאמרו רבותינו ז"ל, כל זמן שעבודה זרה בעולם חרון אף בעולם כי עיקר הבריאה היתה בשביל אמונה כמו שכתוב וכל מעשהו באמונה וכמבואר במקום אחר ובזה מבואר קצת סמיכות המשנה (אבות ב) ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קכ"ג) ישוב היום שמא ימות למחר וכו', היינו בחינת יזכור לו יום המיתה הנ"ל שבזה מכניע הכעס כנ"ל ואפשר לומר שזה היה גם כן ענין החסיד שהקניטתו אשתו והיה מתירא שלא יבא לכלל כעס וחרון אף חס ושלום, על כן הלך ולן בבית הקברות היינו שצייר בדעתו כאלו כבר כעס חס ושלום ונסתלק נפשו ונשמתו ממנו, ואז הוא כמו מת ממש בבחינת (תהלים פ"ח) כמו חללים שוכבי קבר הנ"ל, ועל ידי זה נמתק כעסו וחרון אפו, ואז שמע השתי רוחות שמספרין זה על זה, היינו בחינת שתי הרוחות הנ"ל וכמבואר בפנים:

ובענין התבררות העשן עד שנעשה ממנו רוח אווירי וכו' ככל המבואר בפנים, הגם כי אין אתנו יודע עד מה לבאר בזה, אך אף על פי כן נראה לעניות דעתי שרימז בזה לכל סדר השתלשלות אצילות של הבריאה, שמתחלה היה הצמצום של בחינת חלל הפנוי והצמצום הוא כביכול מבחינת דין, וכמבואר בכתבים ואולי זה בחינת העשן וכו' ועיין זוהר בראשית דט"ו קיטרא בגילמא וכו', ויש מפרשים שם קיטרא כמו בחינת עשן וכו', ואחר כך היה בחינת שבירת כלים ומיתת המלכים מגודל הדינים שבהם, ועיקר השבירה היתה בבחינת אור העינים כידוע ואולי שזה בחינת כעשן לעינים ואחר כך היה התיקון על ידי אור מה החדש שהוא בבחינת רוח אוירי כמובא בכתבים, וגמר תיקון הבריאה היה על ידי בחינת הנסירה, שזה בחינת שם חת"ך כמובן לקמן בפנים בסי' ק"ח, ועדיין צריכין עיונא רבא לבאר קצת בזה ביותר והוא רחום יכפר:

מאמר ויבן ה' אלקים את הצלע סי' ס"ז נאמר בזאסלאב בשבועות שנת תקס"ז שחל אז ביום ו' ז', ואז נפטרה זוגתו הראשונה ז"ל בערב שבועות גם באותו שבועות אמר דברי צחות מענין שאנשים פשוטים אוכלים בשביל שיהיה להם כח ללמוד, ואנשים הגבוהים במעלה לומדים כדי שיהיה להם דעת ומוח ושכל איך לאכול ואמר הם מתווכחים עמי כי אני הייתי רוצה שיהיה סיום הסעודה בלימוד, שזה בחינת העבודה הפשוטה שאוכלים ואחר כך לומדים, דהיינו שאוכלים כדי שיהיה להם כח ללמוד כנ"ל, אבל הם מחזיקים אותי בגדולות, ונותנים בכל פעם עוד איזה מאכל, ורוצים שיהיה הסיום באכילה, שזה בחינת העבודה גבוה הנ"ל שלומדים ואחר כך אוכלים, דהיינו שלומדים כדי שיהיה להם דעת ושכל איך לאכול וכמבואר כל זאת בחיי מוהר"ן ועוד היה אז כמה וכמה ענינים וסיפורים נפלאים והכל נכלל בתוך המאמר הזה אחר כך בפירוש או ברמז:

שם במאמר זה הנ"ל אות ה', וכנגד זה נזכר בתורה ה' פעמים צדקה וכו' רוצה לומר הגם כי תיבת צדקה נזכר בתורה רק ארבעה פעמים, היינו ויחשבה לו צדקה (בראשית ט"ו), לעשות צדקה ומשפט (שם י"ח), וצדקה תהיה לנו וכו' (דברים ו), ולך תהיה צדקה וכו' (שם כ"ד), מוכרח לומר שחושב גם תיבת צדקה ממני וכו' (בראשית ל"ח), וצדקה אותיות צדקה בפרט כפי המבואר כאן שעל ידי צדקה נעשה בחינת תיקון הכבוד והמלכות, שזה היה כל ענין המעשה של יהודה ותמר שמהם יצא משיח ועיין זוהר אחרי מות ע"ב: מענין צדקה ממני הנ"ל ועיין בפרי עץ חיים בכוונות ואתה מושל בכל ותבין ביותר, כי על ידי זה נגדלת פרצופה ונעשה בבחינת צדקה שזה בחינת צדקה ממני, כי על ידי זה נעשית בבחינת צדקה כנ"ל ועיין שם בסוד מאמר רבותינו ז"ל (יבמות ל"ד:) כל מיעכות של בית רבי תמר שמם, תמר דייקא בחינת תמר הנ"ל ועיין שם עוד מבואר כל ענין של אותיות צדק וצדקה המבואר כאן במאמר זה הנ"ל, ושעל ידי צדקה ממשיכין לה ההא חסדים שלו כדי שתהיה עמו פנים בפנים, ואז נקראת צדקה שזה גם כן בחינת צדקה ממני וכו' הנ"ל וזה גם כן בחינת מה שמבואר כאן שיהיה פנים אל הכבוד והמלכות שזה בחינת (ישעיה נ"ח) והלך לפניך צדקיך וכו' כמובאר בפנים:

שם אות ו', כשחוזר הכבוד אל המביני מדע וכו' נראה לעניות דעתי שרימז בזה להסוד המבואר שם בפרי עץ חיים בכוונות ואתה מושל בכל הנ"ל, שגידול קו המדה של המלכות הוא מהארת שם אהיה שהיא הבינה וכו' (ושם מבואר גם כן מענין חילוף שם אהיה שהם אותיות ב"ו"כ"ו המרומזין בתיבות בכל ובידך כח וגבורה וכו' ומבואר במאמר זה לקמן) וזה גם כן בחינת (בראשית ב) ויבן ה' אלקים את הצלע, היינו הכבוד והמלכות שהוא בחינת הצלע בחינת חוה אם כל חי, היינו שחזר הכבוד אל המביני מדע ונמשך עליהם הארת הבינה אך מחמת שנתן בה בינה יתרה היינו בחינת מותרות המוחין על ידי זה יונקין משם האויבים על ידי השערות, על כן קלעה לחוה בחינת שערות קלועים כדי שיינקו במהרה כל המותרות וכו' כמובא בפנים ועיין עוד מענין שם בוכ"ו הנ"ל בכוונות האריז"ל על ברכת מלך עוזר ומושיע ומגן ואתה גבור לעולם אדנ"י ועיין נפלאות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות חו"מ ה' חובל הל"ג:

שם, ועושה לו מחומה חימה וכו' רוצה לומר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל והמים להם חומה חמה כתיב וכו':

שם, כי כשהממון יורד להאדם הוא בבחינת טרף נתן ליראיו וכו' כי הממון והפרנסה שרשו מבחינת גבורות כנ"ל שזה בחינת (איוב ל"ז) מצפון זהב יאתה יראה היא גם כן בחינת גבורות כידוע, ועל כן טרף נתן ליראיו, ומחמת זה נתהפך לפעמים לכעס ונעשה בזה טורף נפשו באפו, כי הכעס הוא גם כן מבחינת גבורות כמבואר לעיל בפנים:

שם, וזה סוד כוונת הגמרא הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי וכו' היינו לימודי ה' היינו הבנים וכו' אמר רבינו ז"ל להר"ר נתן ז"ל ששמע שהיו לומדים פירוש הגמרא כך במקום ששמע:

שם, לב חכם לימינו וכו' היינו שנושא אשה כדי שילמוד תורה בטהרה וכו' רוצה לומר ועל ידי זה זוכה שיהיה לו בנים הגונים שיהיו בבחינת (ישעיה נ"ד) וכל בניך לימודי ה', מאחר ששורש יניקת האילן שהוא האשה והענפים והפירות הכל הוא מהבעל ושורש מחשבתו שנשא אשה הכל בשביל התורה כדי שילמוד תורה בטהרה, על כן גם הפירות הן בבחינת זאת בבחינת וכל בניך לימודי ה', מה שאין כן כשנושא אשה לשם ממון וכו' כמבואר בפנים:

והנה בעת שאמר רבינו ז"ל זה המאמר עמד שם אחד מאנ"ש שלא היה לו בנים, ובאותו העת שגילה רבינו ז"ל זה המאמר הנ"ל אחר איזה ימים התחנן זה האיש מהחשוכי בנים לפני רבינו ז"ל אודות ענין שאין לו בנים, והשיב לו רבינו ז"ל הלא כבר שמעת ממני תורה על זה, וזה האיש לא הבין כלל כוונתו ז"ל, עד שעמד אחר כך על כוונתו ז"ל על ידי איזה אנשים מאנ"ש, שגילה לפניהם רבינו ז"ל שזה שאין לו בנים הוא מחמת, שהיה אז איש אחד שהיה עשיר גדול מקודם ואחר כך ירד ממדריגתו, וזה האיש הנ"ל שלא היה לו בנים היה בתחלה במדרגה שפלה וקטנה, ואחר כך עלה ממדריגה למדריגה ונתעשר בכל פעם ביותר ומחמת זה היה להאיש היורד הנ"ל קנאה גדולה עליו וחמדה גדולה על ממונו ועשירותו, וגם לוה ממנו ממון הרבה ולא החזיר לו, ועל ידי זה לא היה להאיש העשיר הנ"ל בנים וכמובא בפנים במאמר הנ"ל אחר כך קודם הסתלקותו של רבינו ז"ל, צוה לקצת מאנ"ש שיאמרו להאיש הנ"ל שלא היה לו בנים שרצונו שיגרש את אשתו ויקח לו אשה אחרת ויהיו לו בנים ועברו כך כמה שנים אחר פטירת רבינו ז"ל, עד שאחר כך יצא הדבר אל הפועל וגירש את אשתו ובתוך כך מתה אשתו של האיש היורד הנ"ל, ונשא האיש היורד הנ"ל את אשתו של העשיר הנ"ל, ונתקיימו כל דברי רבינו ז"ל כמבואר במאמר זה הנ"ל ועיין בזוהר תזריע נ"ב ממונא באתתיה זכי ליה בר נש, הדא הא דכתיב (משלי י"ט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת מאן דזכי באשה משכלת זוכה בכולא, וכתיב (משלי ל"א) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר וכו' עיין שם:

להתחזק בכל פעם נגד היצר הרע

מאמר זה נאמר בשנת תקס"ה סמוך לברית מילה של הילד בנו הקדוש שלמה אפרים ז"ל שהיה סמוך לר"ח ניסן:

שם במאמר הנ"ל, וגם למעלה אצלו יתברך מצינו בחינת יצר הרע וכו' זה הוא גבורת גבורתו שכובש את יצרו וכו' יש נוסחאות שגורסין שכובש את כעסו עיין רש"י שגורס שכובש את יצרו ועיין בבא בתרא דף ט"ו כאדם שמסיתין אותו וניסת וכו' יורד ומתעה עולה ומרגיז וכו' הוא שטן הוא יצר הרע וכו' ועיין סוכה דף נ"ט שבריאת היצר הרע הוא מהדברים שכביכול השם יתברך בעצמו מתחרט עליהם דכתיב (מיכה ד) ואשר הריעותי וכו', וכל זאת לשבר את האזן כפירוש המרש"א ז"ל בחדושי אגדות בבא בתרא שם:

ולקרב אל השכל קצת הוא, כי בשביל שיהיה להאדם בחירה על ידי יצר טוב ויצר הרע האציל השם יתברך בחינת מדת הדין ושיתף עמה מדת הרחמים, ומזה נמשך ונשתלשל מה שיש גם בין המלאכים מיימינים ומשמאילים כמו שכתוב (מלכים א' כ"ב) וכל צבא השמים עומדין עליו מימינו ומשמאלו עיין רש"י שם, עד שנשתלשל גם בחינת השטן כ"ש באיוב (איוב ב) ויבא גם השטן להתיצב על ה' עיין רש"י שם, ומשם נמשך שורש היצר הרע שבלב האדם שעל ידי זה יש לו בחירה ועיין בתיקונים תיקון כ"א דף מ"ח בענין פרה אדומה שמטמאת טהורים דא גבורה דלסטרא סמ"א דנפיל מקדושתיה ומה דהוה טהור סאיב ליה וכו' ושם דף ס' וגבורה תמן סמ"א דאיהו יצר הרע ועיין זוהר ויצא סתרי תורה דף קמ"ח: וזוהר שמות דף כ"ו: בענין (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' לבבך יצר טוב ויצר הרע דאתכליל דא בדא ואיהו חד כדין תשכח כי (שם) ה' הוא האלקים דהא אתכליל דא בדא ואיהו חד וכו' כי באמת גם מדת הדין של השם יתברך הוא רק בשביל טובות האדם, וכן השתלשלות היצר הרע הוא רק בשביל טובת האדם כמשל הבן מלך עם הזונה וכו' המבואר בזוהר הקדוש תרומה דף קפ"ג ואותן הזוכין לכבוש את יצרם ולהפכו גם כן אל הקדושה בבחינת (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם בשני יצריכם כמו שאמרו רז"ל, על ידי זה שמאלא אתכליל בימינא, ונעשה יחוד גדול למעלה בחינת כי ה' הוא האלקים כמובן בזוה"ק וארא הנ"ל וכן מבואר בכתבי האריז"ל במקומות הרבה ששורש היצר הרע הוא מהגבורות ועיין בזוהר הרקיע על סבא משפטים דף צ"ח ועיין בספר שפע טל שער ג' פ"ג, ובספר נשמת אדם פ"ה ובמאורי אור אות יוד והנה אמרו רז"ל (אבות ד) צאיזהו גבור הכובש את יצרו וכו', היינו כי לכאורה ענין מדת הגבורה הוא להראות גבורתו על אחרים ולנקום נקם מאויביו מאחר שהוא גבור ויכול לעשות נקמה בהם ובאמת אצל הצדיקים אינו כן, רק אדרבא מאחר ששורש היצר הרע שמפתה את האדם לכעוס ולנקום הוא מהגבורות, על כן משתמשים במדת הגבורה בעצמה להתגבר על יצרו ולכבוש אותו, שזה בחינת (משלי ט"ז) טוב ארך אפים מגבור וכו', וכמו שפירש הרע"ב שם וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל שם ביומא לענין הקב"ה כביכול, שמתחלה אמרו איה גבורותיו מאחר שאינו נוקם מאויביו אם כן במה ניכר מדת גבורתו, ואחר כך אמרו אדרבא הן הן גבורת גבורותיו שכובש את יצרו ונותן ארך אפים לרשעים היינו ממש כמו בחינה הנ"ל, כי צריכין להשתמש במדת הגבורה עצמה לכבוש את יצרו ששרשו ממדת הגבורה, שזה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות ה) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' ירגיז דייקא, ועל ידי זה זוכה לאכללא שמאלא בימינא כנ"ל ועיין נפלאות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות הלכות שלוח הקן ה"ד:

מאמר זה נאמר בשבת הראשון אחרי שחזר מנסיעתו הקדושה לארץ ישראל, ואז אמר בליל שבת תורה על פסוק (במדבר כ"א) עשה לך שרף ושים אותו על נס, ואחר כך בסעודה שלישית אמר תורה על פסוק (ישעיה מ"ג) כי תעבור במים אתך אני שהוא מאמר זה הנ"ל וזה המאמר היה גדול ויקר בעיניו מאד (כל זאת בספר חיי מוהר"ן ועיין שם במקום אחר מבואר, שגם קודם נסיעתו לארץ הקודש בסמוך לנסיעתו אמר, שנודע לו עתה על פסוק כי תעבור במים אתך אני, איך יכולין לראות את האבות אברהם יצחק יעקב מתי שרוצין, והיה חידוש אצלו מפני מה נודע לו זה על פסוק זה דוקא אך הוא חושב שזה מחמת שצריך לעבור על הים על כן רימזו לו הענין בפסוק זה כי תעבור במים וכו' עיין שם עוד, ומהנראה שלא כיוון אז עדיין על מאמר זה הנ"ל):

יש שני מיני דינים דינא דמסאבא וכו' ויש דינא קדישא וכו' עיין זוהר פקודי דף רכ"ג: דינא דקודשא בריך הוא איתרעי ביה איהו דינא ברור איהו דינא דאתער רחימו וחדוה (היינו בחינת יסורין של אהבה ובחינת ושמחין ביסורין שאמרו חז"ל) אבל חייביא כד אינון בעלמא כלהו דינא דזוהמא וכו', ועל דא לא בעא לאערבא דינא קדישא בדינא דמסאבא דזוהמא וכו':

שם במאמר הנ"ל וזהו מאמר הכתוב (תהלים פ"ד) כי שמש ומגן ה' אלקים וכו' עיין זוהר פקודי הנ"ל דף רכ"ד: ושם לעיל מבואר גם כן מענין הזהב וסוספיתא דדהבא שזה בחינת מה שמבואר במאמר זה אחר כך, שבבחינת הדין יש שני בחינות, יעקב הוא הדיבור ובחינת עשו הוא הסיגים שזה בחינת אלה תולדות יצחק וכו' היינו כנ"ל וזה מרומז במה שאמר הכתוב (שמות כ"ח) וזהב התנופה, וכפירש שם בזוה"ק איהו ארמותא לעילא וכו' ובמקום אחר אמרו רז"ל תנופה תנו פה, כי כשמניפין ומרימין את הדין שהוא בחינת דינא דמלכותא בחינת מלכות פה בחינת (תהלים נ"ח) צדק תדברון, אז עולה אל שרשו שהוא בחינת חכמה בחינת יעקב שהוא בחינת דיבור בידיעה, והסיגים שהם בחינת עשו נופלים למטה וכו':

שם, וזה פירוש הפסוק (תהלים מ"ב) צמאה נפשי וכו' ואראה פני אלקים רוצה לומר כי צדיקייא אנפי שכינתא, ועל ידי התקרבות לצדיקים זוכה שתהיה עבודה שלו בבחינת ראיה בבחינת גבול וזמן ועוד יש לומר כי אלקים הוא בחינת דינים ומוחין דקטנות שמזה בא בחינת צמאון הנפש, ופני אלקים הוא בחינת שם הקדוש א"כ"ד"ט"ם שהוא השם של בטחון בסוד (ישעיה כ"ו) בטחו בה' עדי עד כידוע, והסתכלות ובטחון הוא בחינת העבודה שהוא בבחינת גבול וזמן, וזוכה על ידי זה להתחדשות המוחין בכל פעם שזה בחינת מוחין דגדלות, ועיין בפרי עץ חיים בכוונות פסח ותבין:

שם במאמר הנ"ל על כן בכל יום ויום צריך התחדשות המוחין וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר כי כשהעבודה היא אצלו בבחינת גבול וזמן אז הוא בכל פעם בבחינת התחדשות המוחין, שזה בעצמו בחינת (מנחות צ"ט) לפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה, היינו כי על ידי זה נתחדשין המוחין שזה בחינת חידוש המוחין שבכל יום על ידי השינה, שזה בחינת (איכה ג) חדשים לבקרים וכו' וכמבואר לעיל במאמר אשרי זרקא סי' ל"ה מה שאין כן כשעבודתו את ה' הוא בלא גבול וזמן רק בבחינת צמאון, אז אין לו התחדשות המוחין ואז המוחין שלו בבחינת מוחין דקטנות, שזה בחינת אחר הדברים כמובא בפנים:

שם, אך על ידי הסתכלות בבטחון עושה להשפע גבול וזמן שתבוא בעת שהוא צריך וכו' רוצה לומר כי על ידי שמסתכל בכיוון על ההשפעה שרוצה לקבל (כגון על מזונות או מלבוש או דירה וכיוצא), והסתכלות הזה הוא בחינת אור הישר, ומגיע הראות והבטחון ומכה כביכול בבחינת ההשפעה הזאת, ואז חוזר הראות אליו בבחינת אור החוזר, ועל ידי זה הוא ממשיך עמו גם ההשפעה הזאת בעתו ובזמנו עוד יש לומר להיפך כי בחינת אור ההשפעה בהשגחתו יתברך הוא בחינת אור ישר, אך הוא עדיין בבחינת למעלה מגבול וזמן, על ידי שהאדם המקבל ההשפעה מסתכל ומצפה להשם יתברך בבטחון חזק לקבל ההשפעה שזה בחינת אור חוזר שמצד המקבל בחינת נוקבא כידוע, ועל ידי זה נעשה כלי לקבל ההשפעה בגבול וזמן:

מאמר ויתן עוז למלכו נאמר בזלאטיפאלי בר"ה תקס"א, שחל אז ביום שבת קודש וביום א':

ובחינת מט"ט גם כן בחינת שדי וכו' רוצה לומר כי אף על פי שמבואר לעיל שאלו שאין תשובתם שלימה עדיין רק משתנה בכל פעם מרע לטוב ומטוב לרע וכו' הוא בחינת מט"ט בחינת ששת ימי המעשה וכו', אל יאמר אדם שתשובה כזו איננה נחשבת כלל אצלו ית' מאחר שחוזר בכל פעם למקומו הראשון לא כן הדבר, כי גם בחינה זו הוא בכלל תשובה שהוא בחינת שבת בחינת שדי, כי לא סגי בלאו הכי כי אי אפשר לזכות לתשובה שלימה תיכף ומיד, וההכרח לעבור בתחלה דרך בחינות אלו שהם בחינת כשר ופסול טמא וטהור וכו', וכשאינו מייאש עצמו אף על פי כן, וחוזר ושב בכל פעם ונכסף ומשתוקק ומתגעגע ומצפה בכל פעם לזכות לתשובה שלימה באמת, אזי סוף כל סוף יזכה על ידי תשובות אלו בעצמן לתשובה שלימה, ואז ישלמו ויתתקנו גם כל התשובות הנ"ל על ידי שיוכללו גם כן בתוך בחינת התשובה שלימה שהוא בחינת שדי בחינת שבת באמת, מאחר שזכה על ידם לתשובה שלימה, שזה בחינת מה שמובא בפנים שבשבת גם מט"ט נכלל בבחינת שדי היינו כנ"ל:

שם ויבוא ישועות וברכות בגשמיות וברוחניות כ"ש (ישעיה י"ב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה ותרגומו ותקבלון אולפן חדת וכו' רוצה לומר שבזה מביא ראיה שעיקר תכלית כוונות הבורא יתברך בהברכות והישועות שמביא על ישראל, הוא בכדי שעל ידי זה יכירו יותר גדולתו וחסדו יתברך עמהם, ויזכו על ידי זה למוחין חדשים, שזה בחינת ושאבתם מים בששון ותרגומו ותקבלון אולפן חדת ממעיני הישועה, היינו שעל ידי מעיני הישועה בגשמיות יזכו לקבל ולשאוב על ידי זה אולפן חדת שזהו עיקר תכלית הישועה וזה גם כן בחינת ה' עוז לעמו יתן, בחינת התורה ואולפן חדת על ידי שהשם יברך את עמו בשלום כמובא בפנים ויש לבאר יותר קצת, כי מאחר שעיקר הכלי שעל ידה באין כל הברכות לישראל הוא השלום, שהוא בחינת יוסף שעל ידי זה מושרש בכל אחד מישראל למסור נפשו על קידוש ה' כמבואר בפנים נמצא מובן ממילא שתכלית כוונות הברכות שמקבלין על ידי הכלי הזאת, הוא רק גם כן בשביל שעל ידי זה יתגדל ויתקדש שמו יתברך ביותר על ידי המוחין שמקבל על ידי זה שזה עיקר הקדושה כמובא בפנים, כי מאחר שכל אחד רוצה למסור נפשו וחיותו לגמרי בשבילו ית' וזהו בחינת הכלי שעל ידה באין כל ההשפעות וכל הברכות, ממילא אין להיות לו שום חפץ בהברכות כי אם שיבוא על ידם גם כן לתכלית הטוב, היינו שעל ידי זה יבא למוחין חדשים ויתקדש שם שמים על ידי זה כנ"ל:

שם, אפילו פושעי ישראל הערו את נפשם למות על ק"ה וכו' רוצה לומר כי לכאורה גם דבר זה הוא בחינת שני הפכים, כי הפושע ישראל שקשה לו לעמוד בנסיון קל ולשבר איזה תאוה קטנה, ואף על פי כן יהיה מרוצה למסור נפשו על קידוש ה' אך הוא מחמת שנתעורר בו בחינת יוסף וכו':

שם, כשני ישראל מי שהיה נה מבחינת ישראל אחר כך כונס רוצה לומר שזה בחינת יוסף שמאל דוחה וימין מקרבת:

והנה הקליפה הנ"ל יונקת מן הא"ב כמנין שמה היינו מן הפאין הנ"ל וכו' אמר המחבר ידוע מהקדמונים ז"ל הובא גם כן במדרש תלפיות ענף בנימין, ענין הפסוק (במדבר כ"ו) לשפופם משפחת השופמי לחופם משפחת החופמי, שיש בפסוק זה ששה תיבות ובכל תיבה יש פה אחד נגד ששה פאין הנ"ל וכו' עיין שם ולפי דברי רבינו ז"ל מבואר קצת, כי מכירת יוסף למצריים שהוא ערות הארץ היה בבחינת פגם הברית על ידי קליפה הנ"ל, כי יוסף הוא בחינת ברית כידוע, ומצרים הוא בחינת הקליפה הנ"ל שזה בחינת הת"פ אלפים חיילות שהיה לפרעה כמבואר במגלה עמוקות אופן קפ"ד ועיין זוהר ויצא קנ"ג ע"ב מענין יוסף ובנימין וענין בני בנימין שנקראו כולם על שם מכירת יוסף וכו', על כן רימזה התורה בשמם הששה פאין הנ"ל כי באמת אדרבא למחיה שלחני אלוקים, כי יוסף הצדיק הכניע שם הקליפה הנ"ל ותיקן בחינת הפאין הנ"ל:

זומם רשע לצדיק ומבקש וכו'

מאמר זה נאמר זמן רב קודם נסיעתו לארץ ישראל ומה שכתוב שם דע כי יש קבלה בידי וכו', דבר זה הודיע לו הצדיק הקדוש וכו' כמוהר"ר ליב ז"ל מטראסטענעץ אחר פטירתו בעת שבא אל רבינו ז"ל לבקש ממנו שיקרב את בניו וכו', ויש בזה ספור נפלא ויבואר במקום אחר:

ה"א בג' ציורין שלה גימטריא חלב עם ב' הכללות לכאורה צריך לומר בג' מילואין שלה, ורוצה לומר ה"י ה"ה ה"א גימטריא ל"א, והכולל של הששה אותיות והכולל של הג' ההין לבדם הם תשעה בסך הכל גימטריא חלב וזה שכתב עם ב' הכללות, רוצה לומר עם שני מיני כוללים הנ"ל כך מבואר בעץ חיים שער הכללים פ"ג ועיין מאורי אור אות ח' חלב שכתב שם בציורה ד"י ד"ו ג' וואוין עם הכולל כמנין חלב עם האותיות וכו' ואולי רוצה לומר גם כאן כך, הא בג' ציורין שלה היינו כנ"ל גימטריא חלב עם שני הכללות, רוצה לומר הה"א הנ"ל עם הכולל שלה גימטריא מ"ג, לכן חלב עם הכולל של השלש אותיות גימטריא גם כן מ"ג כנ"ל:

יש אומרים שעל מאמר זה אמר רבינו ז"ל שהוא סוד כוונת קידוש ועיין פרי עץ חיים בסוד כוונת קידוש של שבת מובא שם ענין הג' שכליות שהם חכמה בינה דעת, וענין הג' י"ה גימטריא אדם, וענין הג' ידים וכו', וענין (ישעיה כ"ו) כי ביה ה' צור עולמים, וענין שני פעמים י"ה במילואין גימטריא עון ואחד פשוט, וכולם גימטריא פה וכו' ומענין עין תיבין שבקידוש וכו' עיין שם:

איתא במדרש וכו' כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן כמובא ובלשון החברים כתב יד איתא שם כמובא במסכת קידושין ובאמת במסכת קידושין לא נמצא מזה דבר, ואדרבא במקרא מבואר להדיא שאמרו (במדבר ל"ב) אל תעבירנו את הירדן, וכן אחר כך אמרו (שם) כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה וכו' על כן נראה לעניות דעתי דרוצה לומר שלא מאסו חס ושלום בישיבות ארץ ישראל, כמו שחשדם משה שהם כמו המרגלים שהניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ וכו' רק אדרבא גם אצלם היה חשוב מאד ישיבת ארץ ישראל, ורצו גם כן ליטול חלק בארץ, רק המקנה רב ועצום מאד שהיה להם דבר זה הכריחם לבקש את משה שיתן להם נחלתם מעבר לירדן נמצא שהם אנוסים בדבר ואינם נחשבים כמי שאין לו אלוק חס ושלום וזהו שאמרו (שם) כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה, כאילו אומרים בוודאי גם אנחנו היינו חפצים יותר ליטול חלקינו בארץ ישראל עצמה, אך מה נעשה כי סיבת המקנה רב גרם לנו שבאה נחלתינו מעבר הירדן מזרחה וזה שכתב רבינו ז"ל כי רצו ליטול חלק בארץ גם כן ידוע כי מאמר זה הוא לשון החברים, ועל כן הלשון בכאן מסורס קצת וכאילו כתיב כי רצו גם כן ליטול חלק בארץ רק שאונס המקנה גרם להם ומה שכתב כמובא במסכת קידושין רוצה לומר, כי שם דף סא מבואר שמה שהאריך משה לבאר שבאם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען זה היה בשביל טובתם, כי באם לאו הוי אמינא שאבדו נחלתם שבעבר הירדן, וגם לא יטלו חלק בארץ ישראל גם כן עיין רש"י שפירש שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהם וכו', והתוספות פירשו שסלקו עצמו ממנה וכו' ע"ש ומאחר שמשה רבינו ע"ה השתדל לטובתם שלא יאבדו את חלקם בארץ ישראל גם אם לא יעברו לפני אחיהם, מובן מזה ממילא כי אחר כך עמד על כוונתם וסוף דעתם שאינם ממאסים חס ושלום בישיבת ארץ ישראל רק אדרבא כנ"ל:

ראש בני ישראל ר"ת רבי וכו'

שמעתי מאבי ז"ל שלדעתו הפירוש בזה, כי שזוכין לרבי הגון אזי הוא מאיר עיני המקורבין אליו על דרך (קהלת ב) החכם עיניו בראשו כי הוא באמת ראש בני ישראל, וכמו שאור העינים רק מהראש והמוח, כמו כן כשזוכין לרבי הגון שהוא ראש בני ישראל באמת אזי הוא מאיר להדור ופותח עיניהם ממש, וכמבואר גם כן במקום אחר בדבריו ז"ל אבל להיפוך חס ושלום רבי שאינו הגון, לא די שאינו מאיר עינים אדרבה הוא מחשיך עיניהם ביותר, שזה בחינת (שמואל א ב')בחשך ידמו כמבואר בפנים ועיין גם בספר הקנה שמאריך בגנות הרבי שאינו הגון, ושם נאמר רע בעיני ה' ראשי תיבות רבי וכבר צוחו על זה קמאי דקמאי ונראה לעניות דעתי דרוצה לומר על דרך שכתוב בזוהר נשא קכ"ב ע"ב ורשעים בחשך ידמו אינון ערב רב וכו' ואתהדרן רעיין על ישראל דאינון רישי עמא עלייהו אתמר (איכה א) היו צריה לראש וכן בפרשת פנחס רצז: כד ערב רב אינון מעורבין בישראל מה כתיב (איכה א) היו צריה לראש וישראל בתר דמתעברי מנייהו אלין מה כתיב (במדבר כ"ו) שאו את ראש כל עדת בני ישראל:

מאמר זה נאמר בתחלת חורף תקס"ג ויש בזה סיפור שלם ויבואר קצת במקום אחר:

ענין שקשה לישן במוצאי שבת וכו' אין אליהו בא אלא לרחק המקורבין בזרוע וכו' (עדיות פ"ח), היינו לרחק השקר ולקרב האמת וכו' שמעתי שפעם אחת ישבו מסיבה אחת של גדולי הצדיקים והיה ביניהם הרב הגאון הצדיק וכו' משיפיטיווקיע ז"ל, והקשה על מה שאמרו רז"ל (בבא מציעא כ"ג) יהא מונח עד שיבא אליהו, והפירוש הוא עד שיבא אליהו ויאמר למי המנה ולמי המאתים, והלא אליהו איננו אלא עד אחד והתורה אמרה (דברים י"ט) על פי שנים עדים יקום דבר (וכבר הובאה קושיא זאת בספר הקנה דע"ט ע"ב ובדף פ' ע"ב עיין שם מה שתירץ בזה על פי סוד ואולי גם הרב הגאון הנ"ל הקשה זאת בשם ספר הקנה) ושתקו כולם ולא ענו דבר, וגם רבינו ז"ל ישב אז ביניהם ויהי כמחריש, אך הכרת פניו ענתה בו שאין הקושיא מקובלת אצלו והפצירו בו עד בוש והשיב להם כלאחר יד הלא ארז"ל (עדיות ח) אין אליהו בא אלא לקרב המרוחקין וכו' היינו לרחק השקר ולקרב האמת, כי ארז"ל (שבת ק"ד) שקר מקרבין מיליה אמת מרחקין מיליה וכו' כמבואר בפנים, נמצא שכשיבוא אליהו ויקרב העולם אל מדת האמת אז ממילא לא יצטרכו לעדותו כלל, רק השקרן בעצמו יודה על האמת ששלו המנה ושל חבירו המאתים וענו כולם ואמרו יישר (ועיין זוהר ויקהל קצ"ז ע"א לענין יונה בן אמתי שפירש שם שאמתי היינו אליהו על שם (מלכים א י"ז) ודבר ה' בפיך אמת) ועדיין הדברים צריכין בירור כי לא שמעתים מפי אנ"ש רק העולם מספרין כן בשם רבינו ז"ל:

לענין המבואר שם שעבד הוא מבחינת הנחש בחינת שקר עיין בבא מציעא דפ"ז לית המנותא בעבדי:

ויאמר משה אכלוהו היום וכו'

נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי רוב אכילת האדם בסעודת הרשות בימי החול הוא, או שכבר הוא רעב מקודם ואוכל כדי למלאות נפשו, או שעדיין אינו רעב כל כך והיה יכול להסתפק עדיין בלא אכילה רק שיודע שיהיה רעב אחר כך ואז לא יהיה הזמן גורם לו לאכול, ועל כן הוא אוכל עכשיו כדי שלא יהיה רעב אחר כך אבל בשבת שהיא אכילת מצוה לכבוד שבת כמו שכתוב (שמות ט"ז) אכלוהו היום, אז צריך לכוון באכילתו רק לשם מצוה, היינו לקיום מצוות סעודת שבת, כי אכילת שבת היא יקרה וקדושה מאד כולה אלוקית כולה קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול כמבואר בליקוטי תנינא סי' י"ז (ועי' זוהר ויקהל דרי"ח ובמק"מ שם) ועל כן אם יאכל סתם כדרך שאוכל בחול נמצא שאוכל בליל שבת מחמת שהוא רעב מערב שבת וכן אוכל בסעודה שלישית בשביל שלא יהיה רעב לאחר שבת, נמצא שיש חלק לימי החול באכילות אלו ועל כן דיקדק הכתוב במלת היום על כל סעודה וסעודה, היינו לזכור ולכוון בכל סעודה וסעודה שאינו אוכל כפשוטו כדרך אכילתו בחול, רק שאוכל בשביל כבוד שבת וקדושתו, ואז האכילה שלו יקרה מאוד, ואין לימי החול שום אחיזה בזה, וצריך דווקא לאכול ולשתות הרבה במעדנים (ועיין במשנת חסידים מבואר להדיא שאף על פי שיאכל בשבת יותר מהצורך אינו הולך להחיצונים כמו בחול אלא כולו נבלע באברים) ומה שאמרו רבותינו ז"ל שאסור לקבוע בערב שבת סעודה שאינו רגיל בה בימי החול וכו', ודרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת כדי שיאכל בשבת לתיאבון וכמבואר בש"ע סי' רמ"ט ע"ש, בזה אינו נותן אחיזה לימי החול באכילת שבת, רק אדרבא בזה מכניע ביותר ענין אכילת חול, כי ממעט באכילתו בחול בכדי שיאכל יותר לתיאבון ביום השבת בשביל כבוד שבת וקדושתו דייקא כנ"ל ואפשר כי אדרבא בזה נתגלה ביותר שאוכל רק לשם מצוות סעודת שבת, ולא כפשוטו בשביל שהוא רעב מאתמול מערב שבת, כי אם כן היה יכול למלאות רעבונו ביום האתמול בעצמו, והוא אדרבא הרעיב את עצמו ומיעט באכילתו בערב שבת כדי שיאכל בשבת לתיאבון לשם מצוות סעודת שבת דייקא כנ"ל וזהו שפקפק רבינו על זה, היינו על שאין לשון המאמר מבואר כל צרכו, ונראה ממנו לכאורה שצריכין למעט באכילתו של שבת, ולדקדק שלא לאכול רק מעט בכל סעודה וסעודה בשביל אותה הסעודה לבדה, ובאמת לא כך היתה כוונתו ז"ל רק על אופן הנ"ל, ואולי יש כוונה אחרת במאמר זה ומי יודע כוונתו ז"ל:

נאמרו אחר פסח תקס"ג בחזירתו מנסיעת החתונה של בתו שרה ז"ל היתה קודם פסח במעדוועדיווקע:

ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא (סוכה כ"ז:) על ר"א וכו' רוצה לומר כי גם לתירוץ הגמרא כאן דאזיל ואתי ביומיה, היינו בזה אמר ר' יצחק שחייב להקביל פני רבו ברגל, ומה שאמר רבי אליעזר משבח אני את העצלנים ברגל, מיירי דלא אתי ביומיה מכל מקום קשיא האמר ר' יצחק סתם חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ולא ביאר דבריו שדווקא דאזיל ואתי ביומיה ומטעם זה סתם הרמב"ם באמת בהלכות תלמוד תורה פ"ה הל"ז שחייב להקביל פני רבו ברגל ולא חילק כלל, ועיין בכמה מקומות שם ולדברי רבינו ז"ל ניחא כי גם מאן דלא אתי ביומיה שאז אינו מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש מטעם שאמר ר' אליעזר ועל כל זאת מחוייב לקיים בביתו הקבלת פני רבו וממילא מובן כי מאן דאזיל ואתי ביומיה בוודאי מחוייב לילך לבית רבו להקביל פניו ממש:

ועיין רש"י שם בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה אינך משובתי הרגל הוא ולא עמדת בבית אצל אשתך וכן אחר כך ד"ה האי דאזיל ואתי ביומיה ומשמח שמחת הרגל עם אשתו חייב להקביל פני רבו וכו' נראה לכאורה מדבריו דרוצה לומר כי כשאינו בביתו עם אשתו בבחינת (דברים י"ד) ושמחת אתה וביתך, אז אין גם שמחתו שלימה, ועל כן אמר לו אינך משובתי הרגל ועיין יבמות דס"ב ע"ב שרוי בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך, ועיין חידושי אגדות שם ועתה יש לומר בדרך צחות שכשהוא מקושר באמת להצדיק שעל ידי זה יוכל להרגיש קדושת יו"ט באמת שזה עיקר בחינת הקבלת פני רבו ברגל כנ"ל והתקשרות באמת הוא שיאהב את הצדיק אהבה שלימה בבחי' (שמואל ב א) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כמבואר בפנים, אז אדרבא כששובת הרגל אצל הצדיק אזי שמחתו יותר שלימה משמחתו כאשר הוא בביתו כמובן, אז באמת מחוייב להקביל פני רבו ממש ברגל, מאחר שאדרבא על ידי זה שמחתו יותר שלימה כנ"ל וכן יש לומר להיפוך כי מאחר שהוא מקושר להצדיק בהתקשרות אמת כל כך, אז יכול לקיים בחינת הקבלת פני רבו גם בהיותו בביתו, וכגון דלא אזיל ואתי ביומיה כנ"ל:

ואולי יש לומר שזה ענין מה שאמרו רז"ל (מו"ק דף כג והובא בש"ע) מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, ופירשו שם שהוא כדי לשכוח אהבת אשתו הראשונה היינו כנ"ל כי קדושת הרגלים שהוא בחינת התקשרות לצדיקים הוא בבחינת נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים, וזהו שאמרו רז"ל (מו"ק ח') אין נושאין נשים במועד שנאמר (דברים ט"ז) ושמחת בחגיך ולא באשתך:

אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו וכו' (אבות ב) אבל אם היו שניהם במדריגה אחת בוודאי לא יהיה מחלוקת כי בדבר אחד אין שייך מחלוקת וכו' עיין שם אין זה סותר למה שמבואר לעיל בסי' כה במאמר אחוי לן מנא אות ג', ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה וכו' עיין שם דיש לומר שגם במאמר זה אין כוונתו שיהיה שניהם במדרגה אחת ממש, כי זה אי אפשר כמבואר שם במאמר אחוי לן הנ"ל, רק בכאן רוצה לומר גם כן שיהיה על כל פנים בבחינת מלבוש זה לזה, שהפנימיות של התחתון יהיה נעתק ועולה למדריגתו של העליון, ויהיה נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון כמבואר שם זה גם כן נחשב ששניהם הם במקום אחד ומדריגה אחת, מאחר שהפנימיות התחתון הוא לבוש להחיצוניות של העליון, וזהו גם כן בבחינת עד שתגיע למקומו, כי מאחר שהחיצוניות של העליון עומד שם עדיין הוא בחינת מקומו שזה בחינת מקום מקדשינו המבואר שם במאמר אחוי לן מנא הנ"ל:

יש בזה סיפור שלם איך שמאמר זה נאמר בראש חודש אלול על ידי שנפל עליו פחד גדול בעת שתקעו אז בשופר ואחר כך באתה בתו ז"ל וסיפרה לו שגם עליה נפל פחד גדול ורעדה גדולה בעת ששמעה תקיעת שופר וכו' ומבואר כל הענין בספר חיי מוהר"ן (שיחות השייכים לתורות סימן ל"ט):

זה בחינת מחלוקת כתרגומו ורבו בעלי חצים בעלי פלגותא ועיין גם בסי' מ"ו מחאת כפים וכו' מביא שם גם כן וחץ לשון מחלוקת וכו' בעלי חצים בעלי פלגותא וכן כאן פירש וחצי מלשון חץ כמו (שמואל א כ) הנה החצי ממך והלאה וכו' ולכאורה נראה שפירש בעלי פלגותא מלשון פלוגתא ומחלוקת הרגיל בדברי חז"ל ועיין רש"י ז"ל שם שפירש בעלי פלגותא מלשון (במדבר ל"א) ותהי המחצה אותם שהיו ראוין לחלק ממנו נחלה אבל אליבא דידיה פירש בעלי חצים שלשונם כחץ וכן תרגם יונתן וזה גם כן בחינת מחלוקת, וגם לשיטת התרגום אונקלוס מודה גם כן שעל כל פנים ורובו הוא מלשון מריבה ומחלוקת שנעשו לו אחיו אנשי ריב וכו':

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסילותא וכו' נמצא שיש יראה למעלה מיראה וכו' עיין ירושלמי שבת סוף הל"ג, ובפירוש הפני משה שם ותבין עוד יש לומר כי בכתבי האריז"ל מובא מאמר זה בנוסח אחר מה שעשתה ענוה וכו' עשתה יראה עטרה לראשה עיין שם על פי סוד (ומוכרח לומר כי החכמה הנ"ל הוא בחינת חכמה תתאה שהיא בחינת מלכות בחינת יראה כידוע) וכפי נוסחא זו מבואר כי מדת היראה בעצמה יש לה גם כן בחינת יראה שהיא עטרה לראשה ועקב לסילותא של ענוה כי יש יראה למעלה מיראה כמבואר בפנים:

שם, שעל ידי ארץ ישראל זוכין לאריכת אפים ולבטל הכעס וכו' עיין נדרים כ"ב תמה ר' יוחנן מכדי כתיב (דברים כ"ח) ונתן ה' לך לב רגז וכו' בבבל כתיב ופירש רש"י תמה ר' יוחנן על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך וכו' הואיל דהוה בארץ ישראל אמר ליה בההוא שעתא לא עברינן ירדנא, ופירש הר"נ ז"ל ועבר הירדן לא נתקדש וכו' מבואר כדברי רבינו ז"ל, ומבואר גם כן מה שמשה רבינו ע"ה היה בעבר הירדן והשתוקק לבוא לארץ ישראל ממש דייקא ועיין עירובין דל"ב ע"א שהקפיד הקב"ה על יהושע שהיה לו זכותא דארץ ישראל ולא ביקש רחמים לבטל יצרא דעבודה זרה, מבואר גם כן לענינינו:

שם במאמר הנ"ל וחד אמר אמת ראה, מא אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכו' לכאורה רוצה לומר דלא פליגי בפירוש הפסוק, ושניהם מפרשים (שמות ל"ד) ויקוד ארצה וכו' שהיה מתלהב לארץ ישראל (מלשון יקוד אש) ועיין בליקוטי הלכות הל' תפילין הל"ה אות מ"א שפירש דלא פליגי כי אמת ואמונה כחדא חשיבי, כי אמונה אתקריאת כד אתחביר בה אמת, וכן עיקר אריכת אפים שהיא בחינת אמונה הוא על ידי אמת וכו' ועיין שם בהלכות תפילין הנ"ל נפלאות רבות על פי מאמר זה ולפי דברי רבינו ז"ל יתבאר היטב סמיכות דברי רבותינו ז"ל בסנהדרין קי"א ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה (שמות ה) אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין באשר שהאבות לא הרהרו על מדותיו וכו' ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת וכו' עתה תראה וכו', במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים, וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו מה ראה משה וכו' ארך אפים ראה ורבנן אמרי אמת ראה תניא כמאן דאמר ארך אפים ראה וכו' כי מחמת שכבר ידע משה שלא יכנס את ישראל לארץ ממה שאמר לו שלא יראה במלחמת ל"א מלכים, ונענש בזה על שפגם כביכול בבחינת האריכות אפים ולא היה יכול לסבול צער ישראל עד שאמר והצל לא הצלת כנ"ל, ועל כן אמר לו הקדוש ברוך הוא אמרתי לאברהם (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ ביקש לקבור את שרה ולא מצא וכו' אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת וכו' אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה וכו' ולא הרהר אחר מדותי וכו', היינו שהוכיחו על זה כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה בחינת אריכת אפים, והשם יתברך הבטיח לכל אחד מהאבות ירושת ארץ ישראל, ואם חס ושלום מהרהרין אחר מדותיו חס ושלום ולא היה להם אריכת אפים כל כך בענין זה בעצמו, בזה היו פוגמין חס ושלום בקדושת ירושת הארץ ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת וכו', על כן אי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים ולא יכנס לארץ ישראל ועל כן כששמע שהקדוש ברוך הוא אומר שיש לו יתברך בעצמו גם כן מדת ארך אפים לצדיקים ולרשעים נתעורר בו התלהבות גדול להשתוקק ולכסוף גם הוא לארץ ישראל ששם זוכין למדה זאת, כי אף על פי שפגם כבר במדה זו כביכול שבשביל זה נענש כנ"ל, אף על פי כן הלא יש גם להקדוש ברוך הוא כביכול מדת אריכת אפים ואפשר לו להאריך אפו גם עליו ולהכניסו לארץ ישראל ועל כן גם בעת שפגמו ישראל בקדושת ארץ ישראל על ידי המרגלים התפלל משה לעורר מדה זו ואמר (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר כמו שדרשו רבותינו ז"ל שם (קי"א:) בענין זה עצמו עיין שם עוד בענין ה' לאורך ימים וכו' והכל סובב על קוטב זה הנ"ל:

שם במאמר הנ"ל שיהיה לו כיסופין וגיעגועים לארץ ישראל וכו' רוצה לומר כי אף על פי שאינו זוכה לבוא לארץ ישראל מחמת מניעות רבות וכו', אף על פי כן על ידי הכיסופין שיש לו לזה נמשך עליו גם כן איזה הארה מקדושת ארץ ישראל, בפרט על ידי הגעגועים שיש לכל הצדיקים לארץ ישראל, שעל ידי זה נמשך ביותר קדושת ארץ ישראל גם לכאן, שזה בחינת ויקוד ארצה וישתחו הנאמר במשה, שעל ידי זה פעל אחר כך בתפלתו שיכנסו כל ישראל בארץ ישראל כמובן מדברי רבותינו ז"ל הנ"ל:

כי מצינו רע בצירי שהוא גם כן מלשון רעה כמו שכתוב (דברים כ"ו) וירעו אותנו המצריים, וכן (בראשית כ"ו) אל נא אחי תרעו וכמוהם רבים וכן מרעים הם אנשים רעים כמו (תהלים כ"ט) בקרוב עלי מרעים וכיוצא, ומרעים דשמשון (שופטים י"ד) הם לשון אהובים ורעים ומצינו בדברי רבותינו ז"ל (ב"מ פ"ד ע"ב) ברבי אלעזר בן רבי שמעון שקרא להייסורין שלו ואמר להם אחי ורעי באו, וכתב בחדושי אגדות שם קראם אחי ורעי מאחר שקבלם באהבה וכו' וכמו כן במאמרינו הנ"ל מאחר שפירש רבינו ז"ל (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך היינו שתקבל באהבה כל הרעות והיסורים הבאים עליך וכו' ומאחר שיקבלם באהבה אז נקראים באמת ריעים אהובים כנ"ל ועיין תמורה דט"ז (דברי הימים א ד) ועשית מרעה שיזדמנו לי רעים כמותי, נמצא שדורש רעה מלשון ריעות ועיין חגיגה ט"ז אל תאמינו ברע דורש כמו ברע בפתח וכו' ועיין בפרי עץ חיים שער הלימוד בענין יום השבת, שפירש זה הפסוק גם כן על ענין זה רק באופן אחר:

מאמר ה' מה רבו צרי וכו' כי כל אחד וכו' כך יש לו יסורין וכו' וכל אחד על ידי היסורין נושא האנשים שיש לו יסורין מהם וכו' לכאורה רוצה לומר שיש לו יסורין מהם, היינו שהם מצערין ומצירין אותו והוא נושא אותם עליו, כי מאחר שמצירין לו בוודאי כולם הם עליו כמשא כבד אך מחמת שעל ידי היסורין נכנע גופו וחומרו ונתגדל נפשו, על ידי זה יכול לישא עליו משא כבד של אנשים הרבה המצירין לו אך כפי זה אינו מובן מה שמסיים רבים קמים עלי, כי על ידי זה אני נושא ומקים ומרים רבים לשרשם, אם לא שנאמר שזה ענין בפני עצמו שלא נתבאר לעיל כלל, רק עכשיו מודיעינו עוד ענין חדש, שעל ידי שיש לו צרים רבים מתגדל נפשו ויכול להקים ולהרים רבים לשרשם ואפשר שרוצה לומר שמקים אותם הרבים עצמם המצירים לו לשורשם, כי דרכי הצדיקים ז"ל נפלאים מאתנו ויש עוד לפרש באופן אחר דרוצה לומר דכל אחד לפי נשמתו ולפי עבודתו כך יש לו יסורין יש שיש לו יסורים מבניו ומאביו ומשכן וכו', אינו רוצה לומר שהם עצמם מצירים לו חס ושלום, רק רוצה לומר שהוא משתתף בצרתם ונושא עליו גם כן היסורין שלהם, כגון מבניו ומאביו וכו' שאין להם פרנסה וכיוצא והוא יש לו יסורים מזה ואדם גדול נושא עליו היסורין מכל העיר ויש שיש לו יסורין מכל העולם היינו ממה שחסר להם, ועל פי רוב כל אחד מלא יסורים, והוא מצטער גם כן מזה ויש לו יסורים גדולים מזה, ועל ידי זה הוא נושא אותם עליו וכו' וכל זאת על ידי שנכנע חומרו על ידי היסורים הנ"ל ונתגדל נפשו וכפי זאת אתי שפיר מאוד מה שמסיים, כי על ידי זה אני נושא ומקים ומרים רבים לשרשם וצריכין לוק ולפרש (תהלים ג) ה' מה רבו צרי, היינו שאינם מתכוונים חס ושלום להציר לו, רק אדרבא על ידי שאוהב אותם יש לו יסורים וצרות רבות מהצרות והיסורין שעוברים עליהם, ועל ידי זה מתגדל נפשו ויכול להקים ולהרים רבים לשרשם כנ"ל:

בכיה מתוך שמחה נאמר בשבת תשובה במוצאי שבת שנת תקס"ה:

ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר י"ד)

זה נאמר בתחלת חורף תקס"ה, בשבת פרשת נח בר"ח חשוון ובשבת זה היה הפארשפיל של בתו מרים ז"ל, ואז נאמר מאמר זה הנ"ל בסעודה שלישית, ואז פסק הר"ר נתן ז"ל לומר קדיש על אמו, וגם זה נכלל במאמר זה הנ"ל, ובענין השבת הזה יש הרבה סיפורים נפלאים ונוראים וקצת מהם מבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן, מקום לידתו סימן י"א):

שם במאמר הנ"ל, האומנם אלם וכו' ונעשה אלקים כי י"ה הם בחינת המוחין וכו' רומז למה שכתוב בכוונות קדיש יתגדל ויתקדש שמיה אותיות שם י"ה וכו' ע"ש, ושם מבואר ויתקדש אותיות ת"ק שדי רומז לבחינת יסוד אבא וכו' ואפשר שזה מרומז בדבריו ז"ל שכתב כאן וזה תלוי בשמירת הברית וכו', היינו כי ברית נקרא יסוד ושם עיקר הקדושה כמו שאמרו רז"ל ושם שדי רומז על בחינת יסוד בחינת שמירת הברית, ושם זה במילואו גימטריא יתקדש כמבואר שם בכוונות והיינו כנ"ל:

שם, כי צריך האדם לבטל רצונו לגמרי נגד רצון השם יתברך שלא ירצה שום רצון אחר רק כמו שרוצה הש"י הן שיהיה לו בנים או ממון או לאו חס ושלום וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הגם שצריך האדם בוודאי להתפלל על כל צרכיו, אבל לא יכוון בזה כדי שימלא השם יתברך רצונו של האדם עצמו רק לכוון בתפלתו בכדי לעשות מזה עצמו גם כן רצון השם יתברך, כי כבר גילו לנו רבותינו ז"ל שהשם יתברך רוצה מאוד שיתפלל האדם לפניו על כל צרכיו, ויש אומרים שמצות התפלה היא דאורייתא, על כן הוא מחוייב לעשות את שלו להתפלל לפניו על כל צרכיו שחסר לו אפילו על ענינים גשמיים הצריך להם, כי מי יודע אולי רצונו יתברך למלאות חסרונו, ומה שחסר לו הוא בכדי שיתפלל לפניו יתברך ועל דרך שאמרו רז"ל (יבמות ס"ד) מפני מה היו אבותינו עקרים בכדי שיתפללו לפניו יתברך על בנים, כי הקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים נמצא האדם מחוייב לעשות את שלו ולהתפלל על כל דבר שחסר לו, רק שיכוון העיקר בכדי לעשות בתפלה זו עצמה גם כן רצונו יתברך כנ"ל וכבר ידוע באמת מספרי יראים שעיקר התפלה צריכה להיות בשביל השכינה כביכול, שהיא בעצמה בחינת מלכות בחינת כבוד בחינת רצון המבואר במאמר זה כי רצונו יתברך בוודאי להשפיע כל טוב לכל אחד מישראל, ועל כן כשחסר לו לאדם איזה דבר צריך לידע, שבוודאי זה בא מחמת שיש גם למעלה ברוחניות כביכול איזה בחינת פגם וחסרון כזה, ועל כן צריך להתפלל למלאות החסרון ברוחניות, ואז ממילא יתתקן בגשמיות גם כן, וכמבואר בסי' י"ד במאמר להמשיך שלום וכו':

וכן ידוע מה שמבואר בספרי יראים על פסוק (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה וכו', כי היראים באמת אין להם שום רצון לשום דבר גשמי כלל מחמת שדבוקים תמיד באלוקות, אך השם יתברך בעצמו כביכול עושה להם רצון שיהיו רוצים איזה דבר בכדי שיתפללו על זה, ואז ואת שועתם ישמע ויושיעם, ונתגדל שם שמים על ידי זה, ועוד יש בזה כמה פרטים אשר אי אפשר לבאר כל כך נמצא כי היראים באמת שאין להם באמת שום רצון אחר רק רצון השם יתברך, אזי אדרבא כשבא על דעתם איזה רצון לאיזה דבר, אז הוא יודע שבוודאי רצון השם יתברך גם כן כך, והוא יתברך שלח בדעתו רצון זה בכדי שיתפלל אליו יתברך על זה ויעשה רצונו, ויהיו נעשין על ידי זה תיקונים גדולים ונפלאים ברוחניות ובגשמיות כפי חיוב חכמתו ורצונו יתברך כידוע גם על פי פשוט יש לומר גם כן, כי רצונו הפשוט יתברך בוודאי להטיב לכל נבראיו בפרט לעמו ישראל, רק שהעוונות של האדם מכריחין אותו יתברך כביכול לייסר אותו ולמנוע ממנו טובתו שזה היפך רצונו הפשוט, וגם זה לטובת האדם כידוע, ועל כן בוודאי מותר לו להתפלל שימחול לו, ואז ייטיב עמו ממילא כרצונו הפשוט יתברך וכנ"ל:

שם וכשמפילין איזה אדם עיקר הנפילה שנופל לתאוות ניאוף רחמנא ליצלן שמעתי מאבי זקני ז"ל שבזה מובן הטיב מה שאמרו רז"ל ויקנאו למשה במחנה שכל אחד קינא לאשתו ממשה, ואמרו רז"ל עוד שחשדוהו באשת איש, והוא פליאה גדולה ודברי המפרשים בזה ידוע אך כפי הנ"ל מובן כפשוטו גם כן, כי מאחר שסברו שעל ידי המחלוקת שלהם על משה יפילו אותו חס ושלום, ועיקר הנפילה לתאוות ניאוף, על כן חשדוהו כנ"ל:

ויענו כל העם יחדיו וכו' (שמות י"ט) כי מאחר שיצא הדיבור מפי ה' לעשות זאת המצוה הרי אין שום בחירה והרי אנו מוכרחים במעשינו וכו', והשיב לו הקדוש ברוך הוא הנה אנכי בא אליך וכו' בדברי עמך, היינו שלא אדבר הדברות רק עמך לבד וכו' ולא לנוכח ישראל וכו', ועל ידי זה יהיה להם בחירה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, הגם כי יש כמה מצוות שנאמרו בלשון רבים לכלליות ישראל, ואף על פי כן יש להם בחירה, יש לומר דזה מאחר שלא נצטוו עליהם מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו שידבר עמהם לנוכח רק על ידי שליח היינו על ידי משה רבינו ע"ה, על כן יש להם בחירה, אבל במעמד הר סיני שדיבר ה' עמהם פנים בפנים, ואם היה מדבר עמהם בלשון נוכח לכלל ישראל היה מתבטל הבחירה אצלם על כן דיבר ה' עם משה לבד והם שמעו הגם שכוונתו יתברך היתה עליהם גם כן, אף על פי כן מאחר שלא היה הדיבור עמהם לנכח, על ידי זה היה להם בחירה:

ועיין בספר חיי מוהר"ן (נסיעתו וישיבתו באומן סימו י"ב) מבואר שהמובן מדברי רבינו ז"ל היה, שאצל הצדיקים הגדולים עיקר הבחירה שלהם הוא רק בבחינת (שבת פ"ז) משה הוסיף יום אחד מדעתו המבואר במאמר זה הנ"ל כי בדבר שיש בו מצוה מפורשת דאורייתא או דרבנן וכל כיוצא בזה, אין להם שום בחירה כלל שלא לעשותה, ומכל שכן בדבר עבירה ממש חס ושלום, בזה אין להם שום בחירה כלל לעשותה חס ושלום, ועיקר הבחירה שלהם הוא בדבר שצריכין להבין מדעתם, אם רצון השם יתברך לעשות הדבר או שלא לעשותו, וצריכין לשקול בשכלם הדבר הטוב ולהכריע איך להתנהג בזה, בפרט בענינים הגבוהים והנוראים של הצדיקים הגדולים ז"ל, ויבואר עוד במקום אחר:

לשון הרע פוגם את העניוות זה נאמר קודם שבועות תקס"ה, ומבואר במקום אחר בספר חיי מוהר"ן (שיחות השייכות לתורות):

שם, כי בעת שגילה זאת סיפר איזה מעשה לענין זה וכו' המעשה הזאת אינה לענין מעלת הצדקה לתלמיד חכם הנ"ל, רק לענין מעלת קביעת עתים לתורה שמסוגל למעות ופרנסה, ושם מבואר גם כן מענין מעות ראשי תיבות ו'אין ע'בירה מ'כבה ת'ורה וכו' ומבואר בספר חיי מוהר"ן:

ענין זה נאמר אחר שבועות תקס"ה, ואז לא גילה עדיין בפרטיות איזה הן העשרה קפיטיל תהלים המסוגלים לתיקון זה, ואחר כמה שנים היינו בשנת תקס"ט אז גילה סוד ענין זה של העשרה קפיטיל תהלים בפרטיות, וכבר מבואר מזה במקום אחר באריכות קצת ונדפס (עיין שיחות הר"ן קמ"א):

שמעתי מהר"ר נתן ז"ל, שבשעה שגילה רבינו זצ"ל לפניו את המאמר הנ"ל, אמר לו אז שזה המאמר הוא עכשיו (בעתים הללו) התבודדות שלו

אמר המחבר, אתה המעיין עמוד והתבונן והתפלא מאוד על גודל תמימות צדקתו של רבינו זצ"ל, אם ידעת ושמעת קצת מגודל נפלאות יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' מימי נעוריו ממש, וגודל נפלאות השגתו הקדושה והנוראה והנפלאה מאוד כידוע, וכמובן קצת לכל המעיין בספריו הקדושים אשר זכו העולם ליהנות מהם, לבד משאר חיבוריו הקדושים אשר לא זכו העולם ליהנות מהם, בבחינת (בראשית א) וירא ה' את האור כי טוב ליגנז, והם רזין ורזין דרזין שלו כמבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן נסיעתו ללעמבערג באריכות) אפס קצהו מזה לבד מתעלומות חכמה אשר זכה להשיג אשר לא זכינו לידע מהם כלל, אפילו רק על פי השמועה והידיעה לבד, ועל כל זאת נכנס בעבודת ה' בתמימות אמתי כל כך, עד שהתבודד לפני השם יתברך תעיתי כשה אובד וכו' ובאופן המבואר במאמר זה הנ"ל

אך באמת הלא פסוק זה עצמו אמרו דוד המלך ע"ה בסוף המאמר של תמניא אפי, שיש בו סודות נוראים ונשגבים מאד כידוע, וכן בכל מזמורי תהלים שאמרם דוד המלך ע"ה, שכולם מלאים סודות נוראים ונפלאים מאד, ומי לא ידע ויאמין גודל מעלת ומדריגות דוד המלך ע"ה, ואף על פי כן אמר על עצמו תעיתי כשה אובד וכו', כי לגדולתו יתברך אין חקר ועיין לעיל במאמר סוד כוונת המילה בענין שלום לרחוק ולקרוב, שכל מה שהצדיק קרוב ביותר להשם יתברך הוא יודע שרחוק ממנו יתברך מאד וכו' ועיין בליקוטי הלכות חו"מ הל' אומנין בסוף הל"ד, מענין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט) עדת קרח עתידה להתבקש דכתיב בהם (תהלים קי"ט) ויאבדו מתוך הקהל, ובדוד המלך ע"ה כתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך וכו' עיין שם:

מה שנוסעין על ר"ה לצדיקים וכו'

מאמר זה מחובר ומקושר עם מאמר חדי ר' שמעון סימן ס"א, וכבר מבואר קצת בענין זה שמבואר במאמר חדי ר' שמעון הנ"ל:

דע שיש כ"ד מיני פדיונות וכו'

נשמע מרבינו ז"ל שאמר שידע מזה גם קודם שנסע לארץ ישראל, ויש בזה סיפור שלם איך שגם קודם נסיעתו לארץ ישראל דיבר מענין זה, שאי אפשר לעשות פדיון כי אם כשיודעין כל הכ"ד מיני פדיונות להמתיק כל הכ"ד בתי דינים ואמר משל כמו (להבדיל) כשתובעין את אחד לבית המשפט שלהם בגובערניע קיוב, והוא מעמיד טוען ומליץ עליו (שקורין פלופוטענט) בקאמיניץ, כך איך אפשר לעשות פדיון אם אינו יודע באיזה בית דין מהכ"ד בתי דינין דנין אותו ואמר אז גם כן שיש פדיון גבוה כל כך שיכול להמתיק כל הכ"ד בתי דינין ועוד יש בזה כמה שיחות וענינים שסיפר בזה מכבר, ואמר שאף על פי כן לא ידע אז כל הענין בשלימות כאשר ידע אחר כך, וכאשר גילה גם לנו קצת מזה במאמר הזה הנ"ל, שלפעמים גם פדיון זה אינו מועיל כי משתמשין עמו על ענין אחר, היינו לבטל כל העבודות זרות ושיהיו נעשין גרים וכו' כמבואר בפנים כל זאת לא ידע אז עדיין בשלימות, רק אחר כך זכה להשיג כל הענין בשלימות וכו' ומזה תוכל גם כן להבין מעט ומקצת גדולות ונוראות השגתו גם קודם שהיה בארץ ישראל, כי הלא במאמר זה מבואר שאפילו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון, ולא נמצא כי אם חד בדרא שיודע זה הפדיון וכו' ורבינו ז"ל זכה להשיג ולידע מזה הפדיון גם קודם שהיה בארץ ישראל ואף על פי כן אחר שבא מארץ ישראל זכה להשגה נוראה כל כך, עד שאמר שהוא מתבייש בהשגות שהשיג קודם ארץ ישראל וכו', וגם אז אחר שבא מארץ ישראל זכה לעלות בכל עת ורגע למעלה ומדריגה יתירה בכל פעם ביותר בענין השגותיו הנוראות והנפלאות, וכמבואר במקום אחר קצת מזה (עיין חיי מוהר"ן נסיעתו לארץ ישראל באריכות):

ועיין בליקוטי הלכות הל' ברכת השחר הל"ה נפלאות גדולות ורבות על פי מאמר זה הנ"ל ועיין שם אות ס"ה מבאר, מה שלכאורה אינו מובן הענין היטב במאמר זה הנ"ל, כי הלא האיש הזה שהוא בצרה ויסורים רחמנא ליצלן, ומביא מעות להצדיק לעשות פדיון, והצדיק הזה עושה זה הפדיון הגדול הממתיק כל הכ"ד בתי דינים, שבוודאי היה צריך זה האיש שהביא הפדיון הזה לקבל על ידי זה ישועה שלימה, ואף על פי כן לפעמים אינו מועיל גם זה הפדיון, מחמת שגם למעלה תאבים מאד לפדיון כזה וכו', ועל כן משתמשים עמו על ענין אחר, דהיינו להמתיק החרון אף שבא על ידי עבודה זרה ולעשות גרים, וכי בעבור זה שרוצין להשתמש עם זה הפדיון על ענין אחר לא יפעול האיש הזה שהביא המעות פדיון ישועתו בשלימות ויהיה בצער ויסורין חס ושלום, אף על פי שהצדיק עשה זה הפדיון וההמתקה לצורך האיש הנ"ל וביאר שם שבוודאי על ידי הממתקה הנ"ל יהיה טובה גדולה גם להאיש הזה שהביא הפדיון, רק שאם לא היו משתמשין למעלה ענין אחר הנ"ל, היה האיש הזה שהביא הפדיון הזה מקבל ישועתו תיכף, אך מחמת שצריך להשתמש עם זה הפדיון לטובת הכלל היינו להמתיק כל מיני חרון אף חס ושלום, ולבטל כל העבודות זרות ולעשות גרים, בעבור זה אין מועיל לו המתקת הפדיון לקבל ישועתו תיכף רק צריך להמתיקן ולייחל קצת עדיין, ובאמת ההמתקה הזאת שמשתמשין עמה לטובת הכלל הוא לטובת זה האיש גם כן שהביא הפדיון, כי אף על פי שלא הביא הפדיון רק לקבל על ידי זה ישועה על הצער והיסורין שלו, כגון למשל שיש לו חולה בתוך ביתו רחמנא ליצלן או שאר יסורין כיוצא בזה, אבל באמת גם הוא צריך עוד לישועות רבות כאלה בכל פרט ופרט כל אחד לפי בחינתו, והעיקר לקבל ישועה שלימה לזכות להנצל מעוונות ולשוב אל השם יתברך בכל לבו באמת, וזה זוכין רק על ידי הפדיון הכולל של הצדיק הגדול הנ"ל, שעל ידי זה ממתיק כל מיני חרון אף ומעלה משמד לרצון, שזה בחינת מה שנתבטלין על ידי זה כל העבודות זרות והכפירות רחמנא ליצלן, ונעשין גרים ובעלי תשובה, ושם בההמתקה הגדולה הנ"ל ממילא כלולין שם גם כן כל מיני ישועות שבעולם בגשמיות וברוחניות, וממילא בוודאי גם זה האיש שהביא הפדיון יקבל על ידי זה ישועתו בשלימות אך באיחור הזמן קצת כנ"ל וזה (תהלים ק"ל) יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד שבוודאי יעשה חסד, אך והרבה עמו פדות, היינו שיש עמו הרבה פדות וישועות שצריך להושיע את האדם ולפדותו מכמה וכמה מיני צרות בגשמיות ורוחניות, על כן אי אפשר למלאות חסרונו מיד וצריך רק לייחל ולהמתין לישועת ה' בבחינת (שם) קויתי ה' קותה נפשי ולדברו הוחלתי וכו', כי הוא יתברך מרבה לפדות את האדם וצריך להמתין עד שיפדה אותו מהצרה היותר גדולה מזאת ואחר כך יושיעו גם בזה כי (נדה ל"א) אין בעל נס מכיר בנסו, והעיקר מה שהוא יתברך פודה את ישראל על ידי הפדיון העליון הנ"ל (שזה גם כן בחינת והרבה עמו פדות היינו הפדיון הגדול הנ"ל שכולל כל הפדיונות של כל הכ"ד בתי דינים וכך שמעתי מפיו הקדוש בעל פה) מכל עוונותם וזה והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו, שזה בחינת עשיית גרים שעל ידי הפדיון הנ"ל, ועל כן צריכין להמתין בבחינת (איכה ג) טוב ויחיל ודומם לתשועת ה', וכל מה שיתחזק יותר לקוות לה' ולבלי לוק את השעה תתקרב ישועתו יותר, כי על ידי הקיווי והבטחון בעצמו תצמח ישועתו בקרוב וכו', ועיין שם עוד:

שם במאמר הנ"ל וגם במותו נקבר מול בית פעור כדי להמתיק העכו"ם כדי שיהיו נעשין גרים וכו' וכו' כי כל עבודת משה בחייו וגם עכשיו לאחר מותו הוא רק לעשות גרים כנ"ל אמר המחבר, אי לאו דמסתפינא הוי אמינא שבזה רימז רבינו זצ"ל לענין הסתלקותו באומין שהיה לו ז"ל בענין זה סודות נפלאים מאד וכמבואר במקום אחר (חיי מוהר"ן, נסיעתו וישיבתו באומן עיי"ש), ומעט מן מעט אשר נשמע ממנו בענין זה הוא, מפני שהיה שם קדושת השם הרבה מאד על ידי הקדושים שנהרגו שם הרבה אלפים נפשות ישראל על קידוש ה' (בגזרת שמד רחמנא ליצלן ונשמתם עלה לרצון לפני ה' כידוע) ואמר רבינו ז"ל על הקלי עולם שהיו שכיחים אז בימיו ז"ל באומין, שהם מבחינת (עיין זוהר ח"ב רלו:) סוספיתא דדהבא ועל כן הם אפיקורסים וכו' אך גם שם יש עדיין איזה טוב וכו', ועל כן היה לו ז"ל איזה קצת עסק עמהם, והם גם כן נמשכו אחרי רבינו ז"ל באהבה גדולה מאד, וקצת מהם אמרו בפירוש שאלמלא לא נפטר רבינו ז"ל כל כך במהרה אחר התחלת ישיבתו באומין, בוודאי גם הם היו נעשים בעלי תשובה באמת עיין בזוהר תרומה דקנ"ז שעוסק שם לענין קדושת ארץ ישראל שהיא הנקודה הקדושה של כלל ישוב העולם, ובית קודש הקדשים היא נקודה הפנימית של קדושת ירושלים וארץ ישראל, וכן להיפוך המדבר שהלכו בו ישראל שלטא בו סטרא אחרא, ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא, ומדארגיזו ליה לקודשא בריך הוא וכו' איתתקיף ההוא סטרא אחרא ונפלו כולהון תמן תחות רשותיה ואי תימא והא משה דסליק על כל עלמא איך נפל תמן, לאו הכי דהא משה מהימנא לא הוה ברשותיה וכו' עיין שם, ובגין למינדע לכל דרין אחרנין דעלמא, דאינון מתי מדבר יקומון ההוא רעיא דלהון אשרי ליה בגוויהו למהוי כולהו באתערותא דקיומא לעלמא דאתי וכו' ועיין גם בזוהר פ' תצא דר"פ מענין סוד קבורת משה בחוץ לארץ בארץ ציה ועיף בלי מים וכו' (תהלים ס"ג), דהא אנת תועלת גדול לישראל בקבורתך, אי לא הוית קבור בחוץ לארץ לא הוה ישראל נפקין מן גלותא ובגינך אתמר (ישעיה נ"ג) והוא מחולל מפשעינו איתעבידת חול בגין חובה ופשע דישראל בקבורה דילך וכו', והאי איהו (שם) ובחבורתו נרפא לנו בחבורא דאתחביר עמנא בגלותא נרפא לנו כו' (ובזה תבין קצת ממה שכתבנו לעיל בשם רבינו ז"ל שאמר שהיה רוצה ליסע לארץ ישראל להסתלק שם רק אני רוצה לישאר ביניכם (איך וויל בלייבין צווישין אייך) ואתם תבואו על קברי וכו' כמבואר לעיל במה שביארנו על מאמר חדי ר"ש סי' ס"א עיין שם, מכוון ממש למה שדרשו כאן ובחבורתו נרפא לנו כנ"ל) ועיין בפרי עץ חיים בכוונת נפילת אפים מענין שהצדיקים אחר מיתתן יורדין לגיהנם ומעלין משם נפשות הרשעים שזה סוד בירור ניצוצות הקודש מעמקי הקליפות הנקרא מיתה ממש, והצדיקים יורדין לשם ומעלין משם הניצוצות הקדושים וכו' שזה סוד (ברכות י"ח) צדיקים במיתתם קרויין חיים, וגורמין על ידי זה יחוד גדול וממשיכין שפע רב וכו' ועיין שם עוד מענין היחוד הגדול שנעשה על ידי מסירת נפש ממש על קידוש השם וכו', וכתב שם והנה אף על פי שהמוסר עצמו למיתה מייחד תפארת ומלכות וכו', וכן המוסר עצמו על קידוש השם מייחד חכמה ובינה וכו' זהו לפי שעה אבל אינו נעשה מרכבה תמיד לכך אלא אם כן ימסור עצמו תמיד למיתה על התורה ועל המצוות בפועל כמו ר' עקיבא וכו' ועיין זוהר פקודי רנ"ד: ובמקדש מלך שם ועיין בפרי עץ חיים בכוונות הודו בפסוק (תהלים צ"ד) אל נקמות ה' וכו' שכתב שם, כי הלא כוונתינו עתה על ידי תפלותינו להעלות העולמות ולכוללן עד אצילות, וללקט כל ניצוצות הקדושה שנתפזרו בין הקליפות וכו', ואמנם אותן שנפלו בעשיה וכו' ושם בעשיה קליפות עצומות ואין יכולת להוציאן משם אותן הניצוצות אם לא על ידי עשרה הרוגי מלכות וכו', ועל ידי זכרינו אותם הם מתגברין ומלקטין נשמות וניצוצות שבקליפות העשיה וכו' ועיין שם בכוונות פרשת התמיד שכתב שם כי הקליפות אשר בעשייה הם קשות מאד ונקראים עבודה זרה וכו' מבואר מכל זה שזה סוד מיתת הצדיקים הקדושים, בפרט אותן שמסרו נפשם על קידוש השם בפועל ממש וכו' כנ"ל, היינו ללקט ולברר ולהעלות הנשמות וניצוצות הקדושות שבעמקי הקליפות דעשיה שהם בחינת עבודה זרה ממש ולהעלותם אל האצילות וכו', והוא בחינת מסירות נפש ממש וכו' עיין שם ועיין באדרא רבא נשא דקל"ו שם מבואר מענין הכ"ד בתי דינים וכולהו אקרין נצחים וכל חד אקרי נצח וכו' ואית מצח ואית נצח וכו' וענין המתקת הכ"ד בתי דינים על ידי מצחא דעתיקא מצח דרעווא דרעווין וכו', ועיין בקול ברמה שם ומובן קצת לענינינו גם כן מכל זה להבין מדעתו ברמיזה ועיין בלקוטי תנינא סי' ד' מענין מצח הרצון שלשם נסתלק משה בחינת (דברים ל"ג) כי שם חלקת מחוקק ספון וכו' ועיין במגלה עמוקות אופן ד' מה שרצה משה לכנוס לארץ ישראל בכדי לבטל יצרא דעבודה זרה וכו' והשיב לו הקדוש ברוך הוא רב לך, כי צריך להקבר בעבר הירדן להכניע רב החובל בקליפה שהוא נגד קברו של משה והוא חרון אף עומד לקבל משה חושבן דדין כחושבן דדין, וכשישראל חוטאין פוער פיו לבלוע אותם, וכשרואה קבדו של משה חוזר לאחוריו וכו' עיין שם, ולפי דברי רבינו ז"ל הנ"ל מבואר ביותר כנ"ל ועיין שם עוד במגלה עמוקות הנ"ל בענין (דברים ג) וצו את יהושע וכו' אין צו אלא עבודה זרה שעל יהושע מוטל לבטל יצרא דעבודה זרה וכו' (עיין זוהר ח"א כ"ז:) ובאמת מצינו בספר יהושע (כד) שהזהיר את ישראל מאד קודם מותו להסיר את אלוקי הנכר וכו', ואפשר שלזה רימז רבינו זצ"ל בהדברי צחות שאמר בנסיעתו לאומין מענין נחמן נתן וכו' כמבואר בחיי מוהר"ן (נסיעתו וישיבתו באומן סימן א) שאמר הלא נוסעין כאן נחמן נתן וכו', וכבר ידעת שיצרא דעבודה זרה בעתים הללו העיקר הוא התגברות והתפשטות האפיקרסות והמינות שזה בחינת שמד ממש רחמנא ליצלן, והם הם בחינת העבודה זרה והקליפה של פעור ממש שפוערים פיהם לבלי חוק ומדברים עתק על ה' ועל תורתו ועל משיחו וכו' ועל זה צעק רבינו ז"ל הרבה בחייו, וגם עכשיו אחר פטירתו עוסק בזה להכניע הכפירות וכו' ולהכניס אמונה בעולם ולהעלות משמד לרצון והנה עיקר עוון פעור היה על ידי פגם הברית עם בנות מואב, וכמו שכתוב (במדבר ל"א) הן הנה היו לבני ישראל בדבר פעור ועיין זוהר שמות ג: שחטא זה רחמנא ליצלן הוא בחינת עבודה זרה ממש, בחינת (שמות כ) לא יהיה לך אלוקים אחרים וכו' ועיין לעיל במאמר אבא שאול סי' נ"ה שהנואפים העוסקים בחכמת פילוסופיא מזיק להם מאד ובאין על ידי זה לחירופין וגידופין שמגדפין כלפי מעלה בחכמתם וכו' ועיין באידרא נשא הנ"ל מענין הכ"ד בתי דינים ששרשם במצחא וכו', שעל ידי המצח הקדוש הזה מענישים את הרשעים צופין בחובייהו בבחינת (ירמיה ג) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם וכו' ואפשר שזה סוד מיתת כ"ד אלף מישראל במגפה על דבר פעור פנחס מסר נפשו ממש בקנאו את קנאתי וכו' ועל ידי זה המתיק הדין מישראל, ונאמר (במדבר כ"ה) הנני נותן לו את בריתי שלום ועיין זוהר תצא דר"פ הנ"ל מענין מה שהסתלקות משה כתיב בפרשה פנחס וכו' ועיין סוטה די"ד מפני מה נקבר משה אצל בית פעור כדי לכפר על מעשה פעור וכו' (עיין תוספות שם) ושם עוד (ישעיה נ"ג) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל וכו' תחת אשר הערה נפשו למות שמסר עצמו למיתה שנאמר (שמות ל"ב) ואם אין מחני נא מספרך, ואת פושעים נמנה (ישעיה נ"ג) שנמנה עם מתי מדבר, והוא חטא רבים נשא (שם) שכיפר על מעשה העגל, ולפושעים יפגיע שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה וכו' שזה בחינת שמעלה משמד לרצון ועושה גרים ובעלי תשובה ועיין במדרש קהלת קפיטל א' בפסוק כל הדברים יגיעים (קהלת א) מעשה באשה אחת שבאה אצל ר"א להתגייר וכו', ופירש המתנות כהונה לעשות תשובה וכו' ועיין בלקוטי תורה להאריז"ל בפרשה ואתחנן ע"פ ויתעבר ה' בי למענכם וכו' וכבר מבואר לעיל מה שנשמע בפירוש מפיו הקדוש ז"ל בסמוך להסתלקותו מה שאלפים ורבבות הרבה מנפשות ישראל עומדין סביבו ומצפין על תיקונים שלו אשר בשביל זה מוכרח להיות נפטר מן העולם, ומה שחיזק את לב מקורביו ז"ל לבל יתייראו ויפחדו וכו' מאחר שהוא הולך לפניהם וכו', וממילא מובן למשכיל כי אי אפשר להרחיב הדיבור בענינים רוחניים ודקים כאלה:

ועיין בספר ויקהל משה פרק ט"ז במסוה משה שם מענין התיקונים נפלאים ובירור ניצוצות הקדושים הרבה שנעשה על ידי סילוקן של צדיקים, בפרט על ידי עשרה הרוגי מלכות וכיוצא בהם ועיין שם גם בסמוך לסוף החיבור דנ"ז מה שמביא שם בשם האריז"ל בענין זה:

שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז) בחינת מתנגד שמעתי מהר"ר נתן זצ"ל שפירושו הוא, שלפעמים השם יתברך עושה את עצמו כביכול, כאלו הוא בעצמו מתנגד על האדם וחולק עליו ומרחיקו (אך באמת ההתרחקות הזה הוא תכלית ההתקרבות וכמבואר לעיל בסי' קט"ו שזה בחינת (שמות ב) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים וכמבואר במאמר רומה על השמים וכו' סי' ע"ד ולקמן סי' רס"א וכמו שארז"ל היה ה' כאויב (איכה ב) ולא ואויב ממש חס ושלום) ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו, כי דרך האדם להורות היתר לנפשו ולמצוא לו סברות וראיות כוזבות כאילו גם השם יתברך כביכול מסכים למעשיו שאינם הגונים, וכל זאת מחמת שהשם יתברך חנון ורחום ארך אפים וגדל חסד, על כן נדמה להאדם כאילו השם יתברך מוותר לו על מעשיו ובאמת אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא נ) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', ועל כן אמר דוד המלך ע"ה שהוא אדרבא מצייר בדעתו לעצמו תמיד בכל עת כאילו השם יתברך מתנגד עליו ואינו מסכים למעשיו, רק אדרבא מדקדק הרבה אחר מעשיו להיות הגונים ביותר ובתכלית הזכות והצחות, ועל כן היה מלא יראת ה' תמיד, ובמקום גילה שם תהא רעדה כמו שדרשו רבותינו ז"ל ואפשר לומר שזהו שסיים כי מימיני בל אמוט, רוצה לומר כי לכאורה יכול האדם ליפול בדעתו על ידי זה ביותר כשיודע שהשם יתברך מתנגד עליו ומדקדק אחר מעשיו ביותר, על כן אמר שהוא אינו מתיירא מזה, כי ידעתי ובוטח אני בהשם יתברך כי הוא עומד תמיד לימיני לתמכני לבל אמוט חס ושלום בנפילה גמורה, וזה לכן שמח לבי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו', אבל אף על פי כן אדרבא מחמת זה עצמו אני מתיירא ממנו יתברך ביותר, וכאילו הוא מתנגד על כל מעשיו, כי מאחר שגומל עמי חסד כזה לעמוד על ימיני לתמכני בוודאי צריך אני לדקדק בכל מעשיי שיהיו הגונים בתכלית השלימות נמצא כי על ידי זה היראה והשמחה כלולים אצלו ביחד כנ"ל:

ודע שיש שם וכו' והשם הוא קמ"ה וכו' עיין בכוונות האוחז ביד וכו' הממליך מלכים וכו', הממליך גימ' הק"ם וכו' מכוון לענינינו, ושם זה הוא שם אחד מע"ב שמות ועיין בספר ויקהל משה פרקא קמא:

דע שיש בחינת אריך אנפין בקליפה וכו', (עיין בעץ חיים שער הקליפות פ"ג) מאמר זה נאמר בסמוך אחר פטירת הילד בנו הקדוש שלמה אפרים ז"ל בקיץ שנת תקס"ו ובמאמר זה רומז בו לענין נפלא ויבואר במקום אחר:

כל השירים קודש וכו' ומצינו בהם תיבות קדושה וטהרה וכו' עיין משלי ט' ודעת קדושים בינה, ושם כ' ילע קודש ושם ל' ודעת קדושים אדע ועיין קהלת ח' וממקום קדוש יהלכו וכן בתיבת טהרה, עיין קהלת ט' ולטהור ולטמא, ועיין משלי מ"ו וטהורים אמרי נועם, ושם כ' טהרתי מחטאתי, ושם כ"ב אהב טהר לב, ושם ל' דור טהור בעיניו:

לפעמים צריך האדם שיהיה לו גדלות וכו' נראה לעניות דעתי לקרב הדברים אל השכל קצת, כי גדלות דקדושה הוא ההיפוך ממש מגדלות דסטרא אחרא כי גאוה הוא שמתגאה האדם במה שיש לו וכבר השיגו, היינו חכמה או גבורה או עשירות, ואף שיש שמחמת גאוותו אינו מספיק לו כל מה שיש לו ומשתוקק לעשירות יותר וכיוצא, אף על פי כן עיקר גאוותו הוא במה שיש לו כבר בבחינת (ירמיה ט) אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו וכו', אבל הגדלות דקדושה הוא בחינת תכלית הענוה, בחינת (מגילה נ"א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כי הוא רק בבחינת (דברי הימים ב י"ז) ויגבה לבו בדרכי ה', היינו שאינו מסתפק עצמו לעולם בשום השגה שמשיג ובכל עבודות שעובד את ה', רק הוא משתוקק בכל עת ומשתדל ומתחזק בכל עת לעלות במדריגה גבוה עוד יותר, בהשגה של התורה ועבודת השם, עד שמחמת זה הוא בכל עת בתכלית הענוה כי כל המדריגות והמעלות שהשיג כבר אינם נחשבים אצלו לכלום, ונדמה לו כאלו עדיין לא התחיל להשיג כלל וכמבואר לעיל בסי רמ"ה ועיין לעיל במאמר אנכי סי' ד' שהגאוה הוא מבחינת מדבר היינו מיסוד האש, כי טבע האש שמושך עצמו לעלות למעלה ושם מבואר שתלמיד חכם שהוא בתכלית הענוה עד שהוא בבחינת אין ממש הוא גם כן בחינת אש ועל פי הנ"ל מובן הדבר קצת, כי באמת הם שני הפכים ממש, כי גאווה הוא מה שמרים ומגביה עצמו בטבע האש, אבל כל גאוותו הוא במה שיש לו כבר, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים ס"ו) כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו, ואז ממילא אין לו כלום באמת כמאמר רז"ל (ויקרא רבה א ו) דעת חסרת מה קנית אבל האש דקדושה הוא בחינת תכלית הענוה, כי מרים ומגביה עצמו בכל פעם לעלות למעלה כטבע האש, היינו שמושך עצמו למעלה להשיג בכל פעם השגה יתירה עד שכל מה שהשיג כבר אינו נחשב אצלו לכלום, ועל ידי זה הוא תמיד בתכלית הענוה והביטול אליו יתברך בחינת אין, ועל ידי זה בעצמו זוכה בכל פעם להשיג השגה יתירה בחינת (איוב כ"ח) והחכמה מאין תמצא המבואר שם ובאופן זה יש לפרש גם כאן, כי על ידי גאוה כפשוטו חס ושלום על ידי זה חכמתו מסתלקת ממנו ונעשה שוטה ממש רחמנא ליצלן, אבל על ידי גאוה דקדושה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה' על ידי זה נמשך גם כן עליו בחינת חכמתו מסתלקת הימנו רק שהוא בקדושה עליונה, היינו ששוכח לגמרי כל חכמתו שהשיג כבר, כי כל זאת אינו נחשב אצלו לכלום עד שכמעט ששוכח בה ומסלקה מדעתו לגמרי, ועל ידי זה בעצמו זוכה לבוא ולעלות להשגה חדשה ומדריגה גבוה יותר בכל פעם כנ"ל:

שם וזה בחינת קץ בא הקץ וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הגם שמקרא זה נאמר לענין פורעניות של ישראל חס ושלום, מכל מקום יוכל להתפרש גם כן באופן זה כי אולי היה יכול אז להגיע להם איזה טוב והצלחה על פי מערכת הטבע, ואמר להם הנביא שהשם יתברך ימשיך השגחה מקץ וסוף העולם שאז לא יהיה רק השגחה, ועל ידי זה יבטל גם עכשיו חיוב הטבע לגמרי מעליהם ממה שאפשר שהטבע תחייב הצלחתם ואז יקבלו עונשם וכו' רק שרבינו ז"ל עוסק בכאן לדבר אדרבא מישועות ישראל, ותפס כאן גם כן הכתוב הזה והביאו לטובת ישראל, ואולי שרבינו ז"ל פירש הפסוק זה עצמו גם כן לטובת ישראל, ועל דרך שאמרו רז"ל שלישראל מקדים השם יתברך רפואה קודם למכה, כמו כן גם כאן הנביא התנבא על פורעניות ישראל, רק שלפי זה אפשר שאבדה תקוותם חס ושלום, לכן הקדים להתנבאות ברמז על ההמתקה והישועה הנמשך עליהם בכל פעם מבחינת הקץ האחרון וכו' ועיין זוהר ויגש דר"י ע"ב מבאר שם גם כן הפסוק הזה קץ איהו לימינא דכתיב (דניאל י"ב) לקץ הימין קץ לשמאלא דכתיב (איוב כ"ח) קץ שם לחשך וכו' (ועיין רש"י שם שפירש שהשמים נמלחו והארץ תבלה וכו') קץ דימינא היינו דכתיב (יחזקאל ז) לאדמת ישראל קץ, בא הקץ דא קץ דשמאלא קץ דימינא דא קץ דיצר הטוב וכו' וידוע שקץ הימין הוא בחינת הקץ האחרון, אז לא יהיה רק השגחה ואז יהיו ישראל למעלה כנ"ל שזה בחינת לאדמת ישראל קץ בחינת קץ דימינא כנ"ל רק שאז על ידי שנתדבקו ישראל בעוונותיהם בבחינת קץ דשמאלא שהוא בחינת היצר הרע, על כן נתן השם יתברך כח לקץ דשמאלא להתגבר בשביל פורעניות ישראל חס ושלום, ועל כן כשהשם יתברך רוצה להושיע את ישראל אז ממשיך עליהם השגחה מבחינת הקץ האחרון שהוא בחינת קץ דימינא, ואז עושה קץ וסוף מהמיצר להם וישראל עולין למעלה כנ"ל ועיין נפלאות על פי מאמר זה בהלכות נט"י שחרית הל"ב:

דע שעל ידי מלחמות וכו'

גם במאמר זה רומז ענין נפלא לענין המחלוקת שהיה עליו ז"ל וכו' ויבואר במקום אחר:

שם כי צדקה הוא בחינת אמת וכו' ועיין זוהר אמור פ"ט: צדקה אמת קשוט וכו':

שם כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנין ככרום וכו' לפי פשוטו רוצה לומר מחמת בושה (ועיין גם לעיל בסי' מ"ז ואכלתם וכו'), ועיין זוהר שם בשת כסיפו רחיקו דקשוט מאן דאכסיף בגין דאמת דאיהו צדקה איתרחיק מניה וכו' וכן לענינינו, כי כיוון שנצרך האדם לבריות הוא רחוק מאמת, היינו כי קשה לו לעשות המצוות בינו לבין קונו כמו שעושה בפני הבריות (ועיין לעיל במאמר ויהי נא פי שנים ברוחך סי' ס"ו), על כן פניו משתנין לכמה גוונין מה שאין כן כשהוא איש אמת היינו שאינו נצרך לבריות אז הוא בבחינת אמת בחינת צדקה שהוא רק בפנים אחד לבד כח אחד לבד וכו' כמבואר בפנים:

שם אתה מסוגל על הים וכו'

בעת שנסע לארץ ישראל בתחלת נסיעתו מביתו, שבת בקהילת סאקילע (הנקרא עכשיו ווזאזנישענסק) ויש בזה סיפור שלם בין אנ"ש, איך רבינו זצ"ל ראה אז ברוח קדשו שיהיה המקום הזה ישוב גדול לאחר זמן (וכן נתקיים בימינו אלה שנים רבות אחר פטירתו ז"ל), ושם ראה את הצדיק הקדוש המפורסם וכו' מוהר"ר מנחם מענדיל ז"ל מוויטעפסק אחר פטירתו הקדוש שנפטר בארץ ישראל ושם גילה לו ששם את"ה מסוגל על הים וכו' כמבואר בפנים ושמעתי מאנ"ש ששמעו מפי הר"ר שמעון ז"ל שהפירוש של אתה הוא כך, כי אתה ר"ת אלף תיו הא על כן צריכין לכתוב חמשה מכתבים (שקורין קוויטליך), ועל כל מכתב יכתוב ורב חסד שגימטריא שלו ר"פ, וחמשה פעמים ר"פ עולים אלף תיו, והחמשה קוויטלעך בעצמם הם הא וזהו שם אתה מסוגל על הים היינו אלף תיו הא ובשעת הרוח סערה חס ושלום ישליך חמשה מכתבים שכתוב בהם ורב חסד (בכל אחד מהם כנ"ל) לתוך הים, ובוודאי יועיל להשקיט הים מזעפו רחמנא ליצלן ור' שמעון הנ"ל אמר שהוא בעצמו השתמש בזה בהיותו על הים והועיל מאד בעזרת השם יתברך

ועיין בפרי עץ חיים בשער הסליחות שכתב, הנה אמרנו בכוונות אתה גבור שיש אלף ת"ה גבוראן וכו' (ועיין שם בכוונות אתה גבור שכתב כי חמשה גבורות מנצפך הם שורש לכל הגבורות וכו' וכו' נמצא כי חמש הגבורות מנצפך הם גימטריא אלף תיו הא וכו' וזהו אתה גבור), ושמעתי ממורי ז"ל כי יש גם כן אלף תיו הא חסדים, וכולם הם בשורש חסד אחד שהוא ורב חסד וכו' והנה ורב חסד עולה פ"ר והם סוד הא חסדים, וכל חסד כלול מכל הא, הרי הא פעמים פ"ר גימטריא אלף תיו, ועם הא חסדים שהם השרש הרי אלף תיו הא:

ועיין זוהר פרשת נח סט: כתיב (תהלים פ"ט) אתה מושל בגיאות הים בשוא גליו אתה תשבחם בשעתא דימא קפץ בגלגלוי ותהומי סלקי ונחתי קוב"ה שדר חד חוטא ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה ולית מאן דידע לה וכו' בגין דקוב"ה שליט בההוא גאותא דימא וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא דשמאלא דסליק ליה לימא לעילא וביה איסתלק וכו' הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם וכו' תתבר לון לאתבא לאתרייהו ועיין שם במקדש מלך ולעניות דעתי רומז הזוהר הקדוש לשני בחינות אתה הנ"ל שזה בחינת אתה מושל בגיאות הים הוא בחינת אתה גבור שזה בחינת חד חוטא דשמאלא דסליק ליה לימא לעילא בשוא גליו אתה תשבחם הוא בחינת השם אתה הנ"ל של חמשה פעמים ורב חסד שזה בחינת קודשא בריך הוא שדר חד חוטא (היינו בחינת חוט של חסד הנ"ל) ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה וכו' כנ"ל ויראתי להרחיב הדיבור קצת יותר מזה בענין זה ואם שגיתי והוא רחום יכפר:

על ידי התחדשות התורה נעשה נהרות וכו' וענין ושיקויי בבכי מסכתי וכו' (תהלים קב) זה נאמר בקיץ תקס"ו בסמוך אחר פטירת הילד הקדוש שלמה אפרים ז"ל, ואז בכה הרבה לעיניהם ביום חמישי בשבת, ואחר כך ביום ואו גילה להם מאמר ויאמר בועז אל רות סי' ס"ה, ואחר כך ביום ש"ק אמר מאמר ושיקויי בבכי מסכתי הנ"ל, וכבר נתבאר לעיל קצת מזה:

למקנהו עשה סוכות וכו' ו"יעקב נ"סע ס"כותה ו"יבן ר"ת סוון וכו' עיין שולחן ערוך אבן העזר סימן קכ"ז סע"ז מבואר דצריכין לכתוב בגט שם החודש הזה סיון ועל כן נראה לעניות דעתי דגם כאן כוונת רבינו לזה, היינו כי אותיות יוד ואו שבסיון, מרמזין לאותיות ואו יוד של תיבת ויעקב וכן של תיבת ויבן כי הואו שבשני תיבות אלו אינה מעצם שורש התיבה, ועל כן צריכין לרמז אותה ביחד עם היוד שבשורש התיבה כמובן:

מאמר זה נאמר בשמיני עצרת שחל בשבת בשנת תקס"ח, ויש בזה כמה סיפורים נפלאים ויתבאר במקום אחר אפס קצהו:

שם במאמר הנ"ל בחינת שאור בככתובת וכו' לשון זה תמצא בסידור האריז"ל בכוונות של ביעור חמץ ולכאורה הוא פליאה גדולה, כי הלא אפילו בית שמאי סבירא להו דשאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל זה וזה בכזית ועיין בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' קצ"ג מה שמפרש בזה (אינו בידי כעת לעיין בו אך כמדומה לי שמפרש, כי מאחר דבית שמאי סבירא להו שאור בכזית וחמץ בככותבת אם כן יש בכזית שאור כח החימוץ של חמץ בככותבת, ועל כן גם לבית הלל דסבירא להו זה וזה בכזית אבל על כל פנים בכזית שאור יש כח החימוץ של הכותבת חמץ וזה בחינת חמץ בכזית ושאור בככותבת המובא בסידור האריז"ל היינו על כח החימוץ שבו כנ"ל) ועיין בספר עולם הפוך פרק ע"ז שמביא לבאר זה בשם ספר ד"נ ע"פ דרכי הקבלה וכו':

שם במאמר הנ"ל תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח שלא ישמע מן המחלוקת כי אם הטובות שעושין לו בזה וכו' אפשר שבזה מבואר מה שכתוב בשם האריז"ל צדיק כתמר יפרח ס"ת קרח, היינו שבזה מרומז תיקונו כי מחלוקת קרח ועדתו הוא עיקר בחינת המחלוקת שלא לשם שמים כמו שאמרו רז"ל, ועל כן לא אמרו מחלוקת קרח ומשה, כי משה לא עמד כנגדם להחזיק במחלוקת חס ושלום, רק אדרבא כמו שכתוב (במדבר ט"ז) וילך אל דתן ואבירם, וכמו שאמרו רז"ל שזה בחינת (ברכות י"ז) ונפשי כעפר לכל תהיה המבואר כאן במאמר זה, ומחמת שהם החזיקו במחלוקת ביותר שזה ההיפוך ממדת הארץ שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות, על כן (משלי כ"ו) כורה שחת בה יפול ומיד (במדבר ט"ז) ותפתח הארץ את פיה ותבלעם, ומחמת ששורש המתקת המחלוקת דסטרא אחרא הוא על ידי המחלוקת שבקדושה שזה בחינת צדיק כתמר יפרח, על כן מרומז תיקונו של קרח בפסוק זה:

שם במאמר הנ"ל גם כל הרפואות באין מן הארץ וכו' רוצה לומר מה שבתחלת המאמר מבואר מענין ונפשי כעפר לכל תהיה, כמו העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות אכילה ושתיה וזהב וכסף וכו', מבאר כאן שגם כל הרפואות באין מן הארץ ונראה לעניות דעתי לפרש על פי המבואר בדבריו ז"ל במאמר להמשיך שלום סי' י"ד ובמאמר וביום הביכורים סי' נ"ו שעיקר החולאת רחמנא ליצלן הוא בחינת מחלוקת שאין היסודות ממוזגין כראוי להם בשלימות והרפואה שהוא בחינת התמזגות היסודות הוא בחינת שלום בחינת (ישעיה נ"ז) שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ועל כן כמו כן לענינינו גם כן כשיש שלום ודעת הבריות נוחין זה מזה, כי כל אחד מקיים ונפשי כעפר לכל תהיה, אז גם הארץ משפעת כחות הרפואה שבה שהן בחינת שלום כנ"ל, וכן היא משפעת כל הטובות, מה שאין כן כשיש מחלוקת חס ושלום ואינם בבחינת ונפשי כעפר לכל תהיה, אז מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, כי גם הארץ אינה רוצה להשפיע את שפעה, ואז היא בבחינת ארץ כנען מלשון עניות כמבואר בפנים, וכן אינה משפעת כחות הרפואה שבה בשלימות ואולי גם להיפוך שעיקר שלימות כח הארץ להשפיע כל טוב, וכחות הרפואה הוא כשיש שלום בבחינת (ויקרא כ"ו) ונתתי שלום בארץ כידוע, מה שאין כן על ידי מחלוקת נתמעט שפעה חס ושלום ואינה יכולה להשפיע בשלימות, כי היא בבחינת עניות בחינת ארץ כנען וכו' ועל כן עיקר זמן הרפואה הוא בעת שהארץ משפעת כחה בכל האילנות והצמחים, שזה בחינת (תהלים ס"ז) ארץ נתנה יבולה שזה בא על ידי שלום כנ"ל על כן הזמן הזה נקרא אייר ר"ת א'ויבי י'שובו י'בושו ר'גע וכו' המבואר בפנים:

שם במאמר הנ"ל, ודע שעיקר כבוד שבת הוא האכילה וכו' קשר הענין למה שלמעלה עיין בליקוטי הלכות הל' בשר שנתעלם מן העין ה"ג, וגם לפי מה שנתבאר לעיל מענין שלום ורפואה ושבת הוא גם כן בחינת שלום כמבואר בזוהר הקדוש הובא לעיל במאמר רציצא סי' כ"ז, וכן הוא בחינת רפואה כמו שאמרו רז"ל (שבת י"ב) שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, והיא בחינת הכנעת האויבים גם כן בחינת (תהלים ח) להשבית אויב ומתנקם כמבואר לעיל במאמר שאלו את ריב"ק סי' נ"ז, ועיין בקרנים מאמר ז' מבואר גם כן מסוד חודש אייר וסוד הג' סעודות של שבת ועיין שם בפירושיו הקדושים, ושם מובא גם כן אייר ר"ת אויבי ישובו יבושו רגע כנ"ל:

שם ובשבת עולין הרגלין וכו' בבחינת (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגליך וכו' עיין בלקוטי תנינא להאריז"ל פרשת בהר ובפירוש האריז"ל שאחר התיקונים במאמר ומבינה נביאים ואינון נצח והוד וכו' ועיין בפירוש ספרא דצניעותא פרק קמא בדף ק"כ עד דף קכ"ה מבואר באורך ענין זה וששבת הוא בחינת הבת זוג וכנסת ישראל הוא הבן זוג וכו':

שם פוסעים בו פסיעה קטנה וכו' אך סועדים בו לברך וכו' היינו כי מחמת שבכל ימי החול היה להסטרא אחרא יניקה מן הרגלין, ועל כן אפילו בשבת שעולין הרגלין אבל אף על פי כן עדיין הם בבחינת פסיעות קטנות, רק שעל ידי אכילת שבת נתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה וכו', ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא לבאר קצת עוד בזה על פי מה שמבואר שם בפירוש האר"י שאחר התיקונים הנ"ל מענין הנו"ה שהן בחינת רגלין שבה וכו' ונאחזין בהם הקליפות, וגם בראשה שיש נו"ה פנימיים הנרמזים בעינים אין לה וכו', ומקרה הרגלים יקרה לעינים כי פסיעה גסה סוד הקליפה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו וכו' ועיין שם עוד מענין אם תשיב משבת רגלך וכו' ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשה מבינה וכו' ודינין מתערין מנה ולפיכך (משלי ה) רגליה יורדות מות וכו' ובשבת נעשין דרכיה מקדש שהוא חכמה ואז רגליה עולין בקודש וכו' וזה (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי וכו' בסוד המחשבה שהיא החכמה ואז ואשיבה רגלי ממקום המות אל עדותיך וכו' ועיין בלקוטי תורה פרשת בהר הנ"ל שכתב שם בענין תחומי שבת וכו' כי נראה מכלל עבודת הארץ שהאדם דש עליה וכו' כי נצח הוד הם הרגלין ההולכין על גבי קרקע שהיא המלכות וכשפוסע פסיעה גסה ביותר זה בחינה כאלו פוסע ודולג את בחינת המלכות עד שנכנס לרשות החיצונים חס ושלום רק שבחול מחמת שבלא זה יש יניקה להחיצונים מבחינת הרגלין כנ"ל על כן אין בזה איסור רק משום סכנה שנוטלת ממאור עיניו, מחמת שנותן להם בזה אחיזה ביותר אבל בשבת יש בזה קצת חילול שבת כשפוסע פסיעה גסה מחמת טעם הנ"ל, אם לא כשרץ לבית הכנסת או לשמוע דרשת חכמים כמבואר בברכות דף ו' ע"ב, כי אדרבא הפסיעה גסה בעצמה הוא בחינת המלכות מאחר שהוא לצורך דבר שבקדושה ובזה תבין ליישב קצת דברי האריז"ל הנ"ל עם מה שפירש הרח"ו ז"ל בדרוש פסיעותיו של אברהם אבינו וכו', ושם מבואר שפסיעה גסה היא המלכות וכו' ע"ש והבן וזה שייך גם כן למה שהתחיל רבינו ז"ל במאמר זה מענין העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות וכו' והנה אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב) מי שמתה אשתו הראשונה עולם חשך בעדו ופסיעותיו מתקצרות היינו בחינת שני הפגמים הנ"ל, הן ברגלין הן בבחינת העינים, מאחר שירדה כל כך לבחינת (יבמות ס"ג) רגליה יורדות מות עד שמתה ממש חס ושלום, על כן גם אצלו הוא כנ"ל ועי' חידושי אגדות שם שפירש שהוא על דרך שאמרו רז"ל נמצא מאירתו עיניו ומעמידו על רגליו בפרט כי האשה היא בחינת הרגלין שלו כמו שכתוב בזוהר וירא קי"ב רגלי חסידיו ישמור דא איתתא וכו' ועיין בלקוטי תורה וכו' פרשת עקב בענין כוונת האכילה שכתב שם כי הלא ידעת כי כל בירורי המאכלים הם על ידי חכמה וכו' וכו' כי השיניים הם ל"ב נתיבות חכמה המבררים את האכילה וכו' עיין שם וכבר נתבאר שעל ידי החכמה הרגלין עולין בקדש וכו', וזה שמצינו שעל ידי האכילה מאירין העינים כ"ש אצל יהונתן (שמואל א י"ד) ותארנה עיניו וגם נמשך כח אל הרגלין וזהו שדקדקו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב) דוק בבכי ותשכח בנגרי, דוק בבכי דייקא בחינת השיניים הנ"ל ועיין שם בלקוטי תורה ותבין, גם דקדוק לשון דוק דייקא, רק מחמת שבחול יש אחיזה להחיצונים גם בהאכילה בפרט במותרות האכילה שהולך אל החיצונים לגמרי חס ושלום, מה שאין כן על ידי אכילה של שבת שהיא כולה אלקות כולה קודש וכו' על ידי זה נמשך עיקר תיקון הרגלין עד שנעשה מפעמי הרגלין דרך כבושה כמבואר בפנים (ועיין בליקוטי הלכות הלכות עירובי תחומין שזה סוד מה שמניחין מזון שתי סעודות לערובי תחומין וכו'):

דע שעל חליף טוב וכו' בקנאו את קנאתי וכו' נאמר גם כן בשמיני עצרת הנ"ל:

אזמרה לאלקי בעודי וכו' עד ודע שמי שיכול לעשות אלו הניגונים וכו' כל זאת נאמר גם כן בשמיני עצרת תקס"ח הנ"ל, ואחר סוכות הנ"ל נסע ללעמברג ולן בק"ק קראסנע, ואחר כך בבקר נסע משם וכו', וביקש ממנו הר"ר נתן ז"ל לומר להם תורה, ענה ואמר אומר לכם התחלה מהנסיעה שלי, והתחיל אז מענין ודע שמי שיכול לעשות אלו הניגונים וכו', וגמר המאמר עד באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקת קורים וכו' כמבואר בפנים (כל זאת מספר חיי מוהר"ן, ועיין בספר ימי מהרנ"ת מבואר ביותר) ועיין נפלאות על פי מאמר זה בליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר ה"א, ובהלכות תחומין הל"ו:

הנה נראה לעניות דעתי לבאר קצת ברמז איך שענין הנ"ל הוא ההתחלה מהנסיעה ללעמברג כי מובן במקום אחר שבלעמברג עסק רבינו זצ"ל להכניע המינות והאפיקורסות שראה ברוח קדשו שעתיד להתגבר על ישראל חס ושלום והנה ענין התגברות הנ"ל מבואר במקום אחר שעל פי רוב נמשך מהחלישות הדעת שהתגבר עליו בתחלה מרוב פגמיו, והוא קשה לו להתחזק את עצמו באיזה נקודה טובה שיש בו עד שנופל על ידי זה לרשעות גמור ואפקורסות וכפירות רחמנא ליצלן, כמובא במקום אחר על מה שאמרו רז"ל (סוטה מב) שתחלת ניסה נפילה וכו' ועל כן רבינו ז"ל אחר חזירתו מלעמברג אז הרבה לעסוק בדברי התחזקות ובתיקון האמונה הקדושה איך שצריכין להתרחק מחקירות, וצווח הרבה אודות האפיקורסות שהולך ומתפשט בעולם רחמנא ליצלן וכמבואר כל זה במקום אחר גם מלעמברג שלח אחד מאנשיו לברסליב שישרוף ספרים קדושים שלו הנקראים אצלינו בשם ספר הנשרף ואחר זמן גדול לאחר חזירתו משם, רימז במאמר אחד שזה היה גם כן בשביל להכניע ברוחניות המינות והאפיקורסות ולחזק את ישראל בהאמונה הקדושה, וכמבואר בליקוטי תנינא סי' ל"ב במאמר יש צדיקים גנוזים והנה בדורותנו אלה רואים בחוש איך שנתקיימו כל דבריו ז"ל, ופשתה הנגע המספחת הזאת של אפיקורסות וכפירות רחמנא ליצלן, ועיקר מההתגברות על התינוקת של בית רבן ללמד אותם לשונות העמים וחכמות חיצוניות ומרגילין אותם מנעוריהם לכפור בכל דברי רבותינו ז"ל וכו' וכו' כמפורסם כל זה בעתים הללו בעוונותינו הרבים

ורבינו זצ"ל שראה כל זאת מאד ברוח קדשו ועסק בתיקון דבר זה, וגם בשביל ענין זה היה נסיעתו ללעמבערג, על כן אמר אומר לכם התחלה מהנסיעה שלי כנ"ל ושם מבואר מענין הצדיק הגדול שיש בו בחינה גבוה כזו שכל הנקודות טובות שבישראל תאבין אליו להכלל בו, והוא יכול ללקט ולקבץ את כל הנקודות טובות הנמצאים בכל אחד מישראל אפילו בהפושעי ישראל והקלים והרשעים, כי משתדל לחפש ולבקש למצוא בכולם נקודות טובות, אף על פי שגם הטוב שבהם מלא פגמים ומעורב בפסולת הרבה אף על פי כן הוא מחפש ומוצא הנקודות טובות שבהם עד שמעלה אותם על ידי זה מכף חובה לכף זכות ושם מובא גם כן מענין שבכל דור יש רועה, שהוא בחינת משה רעיא מהימנא וזה הרועה הוא עושה משכן, ומשם מקבלין התינוקת של בית רבן הבל פיהם שאין בו חטא, ושם מתחילין לקרות ולהכנס לתוך התורה הקדושה, שזה בחינת (שיר השירים א) ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים ושם מבואר שזה הצדיק שיכול לקבץ כל הנקודות טובות שבישראל (שעל ידי זה נבנה המשכן הנ"ל וכמבואר במקום אחר) שעל ידי זה נעשין בחינת ניגונים, והצדיק הנ"ל הוא בחינת שליח צבור וחזן שמוציא את הרבים ידי חובתן, והוא יודע היטב כל העניינים וכל הבחינות שיש בענין זה של התינוקות הנ"ל, שזה בחינת החזן רואה היכן התינוקות קורין ועיין בסימן כ"ב במאמר חותם בתוך חותם מבואר, שהצדיקים הקדושים מנהיגי הדור הם מבחינת השבעה רועים, כי הם רועים האמונה לתקנה ולהשלימה, ועל שם זה נקראים רועים על שם (תהלים ל"ז) ורעה אמונה, וכל עיקר אמונת ישראל ממשיכין הם להדור וכו', ומשה נקרא על שם זה רעיא מהימנא

וזה בחינת (שיר השירים א) הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, היינו איך תוכל לחזק נפשות ישראל בעת תוקף ההתגברות החום והשרב של היצר הרע והצרות והגזירות וכו' והכפירות רחמנא ליצלן שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבירך, היינו שלא יתערבו חס ושלום עם העכו"ם ממש בכל דרכיהם ומנהגיהם ודעותיהם וכמובן גם מדברי רז"ל ועל זה משיב אם לא תדעי לך וכו' צאי לך בעקבי הצאן ערש"י ותרגום, היינו לילך בתמימות ובדרכי אבותינו הקדושים ולהחיות את עצמו עם הנקודות טובות, אף על פי שמעורבין בפסולת הרבה וזה בחינת מה שאמרו רז"ל על בת נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורין מבין טלפי הסוסים וקראו עליה המקרא הזה (שם) אם לא תדעי לך וכו' צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים אל תיקרי גדיותיך אלא גוויותיך (ועיין כתובות דף ס"ו בענין ר' יוחנן בן זכאי, ובאבות דר' נתן פרק י"ז מבואר שהיתה מלקטת השעורים מגללי הבהמות וקראו עליה המקרא הזה וכו'), היינו כי הבינו אז שבזה מראין להם שעיקר הגלות והחורבן הוא על ידי שלא הלכו ישראל בדרך זה לחזק את עצמם עם הנקודות טובות שנמצאים אפילו בהפחותים שבישראל שהם בחינת עקבי הצאן, אף על פי שבוודאי מעורבין בפסולת הרבה, ולהחיות את עצמם על ידי זה, ולדון כל אחד את עצמו ואת חבירו לכף זכות, והיו זוכין לתשובה שלימה, ועל ידי שלא הלכו בדרך זה, על ידי זה נפלו בדעתם מאד עד שבאו למה שבאו עד שביטלו בה תינוקות של בית רבן כמו שאמרו רז"ל (שבת קי"ט:), עד שחרב הבית המקדש שהוא בחינת המשכן הנ"ל, וגלו ישראל ובאו לשפל המדריגה כל כך עד שבת גדולים כזאת בת נקדימון הוכרחה ללקט שעורים מבין טלפי הסוסים להשיב את נפשה בזה, וזה היה מדה כנגד מדה כנ"ל על כן קראו עליה המקרא הזה צאי לך בעקבי הצאן, וזה ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, היינו כי על ידי הרועים הקדושים רועי אמונת ישראל שעוסקים בכל דור לבנות משכנות דקדושה, שמשם מקבלין התינוקות הבל פיהם שאין בו חטא, בפרט על ידי בחינת החזן הקדוש שיודע כל הבחינות שיש בזה, על ידי זה גם בתוקף ההתגברות וכו' וכו', אף על פי כן נזכה להתקיים ולהתחזק באמונתינו הקדושה כיתד חזק בל ימוט לעולם (ועי' מדרש שיר השירים שדורש הפסוק צאי לך בעקבי הצאן על משה רבינו שיצא ממצרים בסוף בעקב ובאחרונה מחמת שעסק בעצמות יוסף כמו שכתוב (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו ואחר כך דורש פסוק זה על מה שנפטר משה במדבר עם דור המדבר ולעניננו מרמז שהצדיקים הגדולים בחינת השבעה רועים בחינת יוסף ומשה וכיוצא, עוסקים גם אחר הסתלקותם בתיקון נפשות ישראל על ידי בחינה הנ"ל, ועל ידי זה נמשך כל ישועות ישראל וגאולתם וכמבואר כל זאת במקום אחר)כל זאת כתבתי בדרך אפשר ולפי עניות דעתי, אבל עצם פנימיות כוונתו הקדושה ידענו כי נפלאת היא מאתנו ולית מחשבתינו תפיסא ביה כלל:

דע כי יש שני צדיקים וכו'

נראה לעניות דעתי שרומז בענין זה, למה שאמר הוא ז"ל לענין מעט מן המפורסמים שחלקו עליו כידוע, ואמר על קצת מהם שהם חולקים עליו בבחינת מחלוקת שבין הצדיקים (שיש בזה ענינים גדולים כמבואר בדבריו ז"ל), ועל אחד אמר שחולק כפשוטו מחמת קנאה ושנאה וכו' ולזה רמז כאן שני בחינת המחלוקת הנ"ל, כי יש בחינת (תהלים קי"ט) כרו לי זדים שיחות וכו' ויש בחינת (תהלים כ"ג) אך טוב וחסד ירדפוני:

טעמה כי טוב סחרה וכו', זה אמר רבינו ז"ל לאיש אחד שבימי נעוריו נתקשר מאד לרבינו ז"ל בתשוקה גדולה, ושמע מרבינו ז"ל דברי תורה נפלאים וכו' ואמר לו רבינו ז"ל אני יודע שבימים הבאים לא תסע אצלי ולא תהיה מקורב שלי (וכן היה שאחר כך לא היה עוד אצל רבינו ז"ל), אך אף על פי כן יועיל לך מה שטעמת עתה מעט מדבריי, ואמר לו אז הפסוק (משלי ל"א) טעמה כי טוב סחרה כמבואר בפנים:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

שיחות השייך לתורה התבודדות ואזמרה מספר כוכבי אור

פתיחה

אמר מוהרנ"ת ז"ל, מה שהשם יתברך עזר לו כל כך לעת זקנתו, הוא מחמת שלקח עצמו להתבודדות ולפרש שיחתו בינו לבין קונו, ואמר שאינו יכול לעשות שום דבר בלתי שיפרש מקודם שיחתו לפני השם יתברך:

וסיפר שפעם אחת בליל מוצאי שבת קודש דיבר עמו אדמו"ר זצ"ל ממערת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, ואמר לו רביז"ל אז בתוך דבריו הקדושים "האב איך מיר אויס גימאלט אט דא איז גישטאנען אליהו און האט גיהאט התבודדות", וכשאדמו"ר זצ"ל אמר לו זאת נתעורר ונתחדש מאד מזה, כי הזכיר את עצמו הלא גם אליהו היה בן אדם בזה העולם והיה לו התבודדות ועל ידי זה זכה למדריגה כזו שלא טעם טעם מיתה וכו', כי הבין מדבריו הקדושים שגם אליהו לא זכה למדריגתו כי אם על ידי זה, כי כל הצדיקים הגדולים לא באו למדריגתם כי אם על ידי זה

דיבר פעם אחת מתבערת הלב של אברהם אבינו ע"ה שהוא היה הראשון שזכה לעבוד את בוראו יומם ולילה במסירת נפש ולפרסם שמו יתברך ויתעלה בעולם ובתוך שיחתו הקדושה ענה אחד לפניו בלשון צער וגניחה, האיך לוקחין לב כזה, גער בו מהרנ"ת ז"ל ואמר אליו: גם אתה יש לך לב כזה אלא שאין אתה מלבב אותה (דו האסט אויך דאס הארץ נור דו באהארצט עס ניט), כי הבחירה חפשית אצל כל אדם, וכל אחד אפילו הגרוע שבגרועים יש בכחו לזכות למדריגה הגדולה שבגדולות, וכמו שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה כ"ה) שצריך כל אחד לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי

פעם אחת בא אליו הר"מ מטעפליק ושאל אותו מוהרנ"ת ז"ל על איש אחד מטעפליק שהיה קצת כרוך אחריו, והשיב לו כלאחר יד, כאומר שאין ממי לדבר ענה ואמר אליו, שמע נא בקולי אם תרצה להביט בעין כזה תחייב את כל העולם, כי תנסה עצמך ותביט בכל יושבי עירך הנודעים לך ותתחיל מן היושב בקצה העיר, וכשתביט בו היטב בודאי תחייבו וכן תלך מבית לבית עד שתבא לביתך שאתה האיש כשר (ערליכער יוד) מכל העיר [בלשון שאלה] והשיב לו גם אני איני איש כשר ענה מוהרנ"ת ז"ל ואמר לו (בלשון תימה) גם אתה אינך איש כשר, אם כן מי הוא האיש הכשר? אבל כשתביט בעין יפה, אזי גם כשתביט היטב בהגרוע שבגרועים תמצא בו איזה דבר טוב, ומכל שכן במי שאינו גרוע כל כך, וכן בכל אחד ואחד, וגם בך נמצא טוב, ובדרך זה יכולים לזכות את כל העולם עוד דיבר פעם אחת מהדרך הזה לדון את הכל לכף זכות אפילו את הגרוע שבגרועים ולחפש ולמצוא בכל אחד איזה מעט טוב, ועל ידי זה מעלין אותו באמת לכף זכות עד שיכולין להשיבו בתשובה על ידי זה, כמבואר כל זאת באריכות בספרי אדמו"ר זצ"ל ובעת שדיבר מזה ישב אצלו אבי הריני כפרת משכבו, ומתשוקת לבבו לדבריו הנעימים דיבר אחריו בלחש כל מלה ומלה, ענה ואמר אליו מהרנ"ת ז"ל: אתה חושב שזה דבר פשוט וקל, אני אסביר לך קושי הדבר, כי אל תשכח מאמר אדמו"ר זצ"ל שבאמת נתעלים על ידי זה לכף זכות ולשוב בתשובה, ואם היה ביכלתנו לקיים זאת, היה ביכלתנו להשיב את כל העולם בתשובה:

פעם אחת היה שרפה בברסלב, אחר כך הלך מוהרנ"ת ז"ל עם עוד איזה אנשים להביט על מקום השריפה, וראה שהבעל הבית בוכה מאד ומחפש אחר איזה חתיכת עץ או ברזל שיצטרך לו עוד בעת שיבנה ביתו מחדש וליקט אותם אחד אחד, ענה ואמר לאנשיו, הראיתם! איך שזה הבעה"ב שנשרף ביתו על כל זה אינו מייאש את עצמו מלחזור ולבנותו ומלקט כל הדברים שיצטרכו לו בעת הבנין, כן הדבר ברוחניות גם כן, אף שהבעל דבר מתגבר מאד על האדם וכמעט ששורף אותו לגמרי, אף על פי כן אסור לו לייאש את עצמו רק צריך ללקט ולחפש איזה נקודות טובות מתוך רבוי החטאים שנכשל בהם, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך באמת כמבואר בהתורה אזמרה סימן רפ"ב: